אור ברסלב

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת פאה

מסכת ברכות

פרק א

(כז) בתוס' יו"ט ד"ה אלו דברים הביא קושית הירושלמי דאמאי לא תני ג"כ תרומה וכ' הר"ש דהוי מצי לשנויי דשאני תרומה גדולה דלא די שאין בתוספתן מצוה אלא אדרבה כשמוסיף הוא עבירה שמערב טבל בתרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל וכ' ע"ז התוי"ט וז"ל ומיהו קשיא דע"כ לא הוי ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר שכבר הפריש תרומה כשיעור אבל בתחילה כל ששיריה ניכרין רשאי לתרום כמו שירצה כדפסקי' בפ"ד דתרומת משנה ה' ולקמן בפרקין משנה ג' מבואר דבפאה נמי דכוותי' וצ"ע. ונראה לענ"ד לישב דיש לדקדק על לשון הר"ש שכ' שמערב טבל בתרומה ולמה לא כתב כפשוטו שאם הוסיף על התרומה אחר שהפריש שיעור תרומה הרי הכהן אוכל טבל בתורת תרומה ול"ל למינקט שמערב הטבל בתרומה אבל מזה נראה דכך הוא כוונתו דהנה אמרי' במס' ע"ז ע"ג דטבל במינו במשהו והביא התוס' הטעם בשם הירושלמי משום דהוי דבר שיש לו מתירן וכ' הרשב"א והר"ן בנדרים נ"ח משום שיכול להפריש עליו ממקום אחר וכן פסק הרמב"ם פרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות. ולפ"ז י"ל דעיקר החשש בתרומה שמא יוסיף על השיעור מעט ויערב אותו בתרומה כיון שלדעתו עושה מצוה ואפי' אינו מערב בו רק כל שהוא מ"מ הוי דבר שיש לו מתירן כיון דודאי כבר נגמרה מלאכתו כיון שתרם ממנו השיעור המחויב ממילא הוי ההוספה דבר שיש לו מתירן דהרי יכול להפריש עליו ממקום אחר שג"כ נגמרה מלאכתו וממילא דאפי' כל שהוא לא בטיל ואכיל הכהן טבל ולכך לא תני תרומה באילו דברים שאין לו שיעור אבל בפאה דקיימ"ל בסוף פירקן משנה וי"ו דלעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דמבואר שם דעיקר מצות פאה הוא קודם שבא לכלל חיוב תרומה ומעשרות דהיינו קודם שנגמרה מלאכתו א"כ ניהו דודאי כשהפריש פאה כשיעור ואח"כ חזר והוסיף חייב במעשרות ואסור לאכול עכ"פ אכילת קבע וכמש"כ התוס' י"ט להדיא בד"ה והפיאה דהיכי דנתן פאה כדינו וחזר והוסיף חייב במעשרות אבל מ"מ אם הוסיף מעט ומערבו בשאר הפאה בטיל חד בתרי ולא חשיב דבר שיש לו מתירן כיון שאי אפשר לפרוש ממקום אחר כיון דקיימ"ל בסוף פ"א דתרומת דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו וכן מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו נמצא אין כאן איסור להעני במה שהוסיף ומערב אבל בתרומה שפיר איכא איסור טבל דלא בטיל ולכך לא תני תרומה ומדוייק היטב לשון הר"ש הנ"ל. ואף שבמס' עבורה זרה אמרי' טעם אחר על טבל דלא בטיל משום כהיתירו כך איסורו ולטעם זה אפשר דאין חילוק בין תרומה לפאה מ"מ הר"ש שפיר כ' דהי' יכול הירושלמי לשיטתו לשנוי כן דהירושלמי ס"ל דטעמא דטבל משום דהוי דבר שיש ל"מ וא"ש:

(כח) בירושלמי אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן ואית תני אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטן והמל"מ בסוף פ"א מהל' מתנת עניים האריך וכ' וז"ל מפשטא דירושלמי משמע בפיאה דאם נתן מקצת פאה וחזר והוסיף והשלים לכשיעור מה שהפריש בראשונה נעשה למפרע פאה ופטור מן המעשר. עוד כ' להלן וז"ל וגבי פאה אם הפריש פחות משיעור ודעתו להפריש יותר אליבא דכולי עלמא בין מה שהפריש בתחילה ובין מה שחזר ונתן אח"כ הכל פטור מן המעשר ואם לא הי' בדעתו להפריש עוד בזה נחלקו בירושלמי הנ"ל ותימה לי שלא הביא המשנה למלך דעת התוס' חגיגה ויו ע"ב ד"ה שאין כו' שכתבו מפורש וז"ל דלמאן דאמר יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור שישים בבת אחת דלא הוי פאה אם לא שילם לו בבת אחת עכ"ל הרי מבואר היפוך מה שהבין המל"מ דבנתן מקצת פאה סגי לכשישלים לחסרון השיעור א' מששים ואז נעשה הכל למפרע פיאה וליתא אלא דלא הוי לעולם פיאה עד שיתן פיאה בפעם אחת א' מששים ומשמע אפי' הי' דעתו להוסיף לא מהני למ"ד זה עד שיתן בפעם אחת וצ"ע:

פרק ב משנה א

(כט) והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש וכ' הר"ב שחת תבואתם שלא הביאה שליש וקוצרים אותו לבהמות וכתב על זה בתוס' רע"ק איגר משמע מזה דוקא לבהמה אבל קוצר עד שלא הביא שליש לאדם דהיינו לקליות הוי אתחלתא דקצירה והיינו כמו שסובר רי פ"י משנה ח' דמנחות אבל באמת תמיה לי דהא במנחות דף ע"א מבואר להדיא דר"מ לאו בשיטת ר"י אמרו דר"מ אפי' בקוצר לאדם אמרו וכשפרש"י שם דמדלא קאמר ר"מ והקוצר לבהמה מפסוק ש"מ דאפי' בקוצר לאדם וצ"ע עכ"ל. ונלענ"ד ליישב דהנה שם פריך הש"ס לס"ד דר"מ מיירי הכא בתבואה שהביא שליש מהא דתניא תכלה חגב קרסומה נמלים שברתה הרוח גם ר"מ מודה דאינו מפסיק והשתא ומה בקוצר לא הוי אתחלתא דקצירה עכ"ש באכלה חגב וע"ז מסיק הש"ס דר"מ בשיטת ר"ע אמרה דאפי' בקוצר לאדם עד שלא הביאה שליש מפסיק א"כ לפ"ז מוכח מהך ברייתא דאם הביאה שליש אפי' בקוצר לבהמה הוי אתחלתא דקצירה ואינה מפסקת דהרי באכלה חגב כו' ואינך לא שייך קצרו לאדם וזה ברור. ולפי"ז לא תימא דכוונת הר"ב לומר הדיוקא מסיפא דלישניה במה שכתב וקוצרים אותן להאכיל לבהמות דלאדם אינו מפסיק אלא דייק מרישא והכי קאמר דוקא היכי דלא הביאה שליש מפסיק אבל בהביאה שליש אפי' שלא קצרה רק לבהמות אפ"ה מודה ר"מ דאינו מפסקת ולא קאי הדיוק אסוף דברי הרב אלא אתחילתו וכמו שמבואר בברייתא דבהביאה שליש אפי' בקוצר לבהמה אינו מפסיק וא"ש:

(למד) שם משנה זי"ן שדה שקצרוה נכרים כו' פטורה וכ' הר"ב דאם קצרוה פועלים כותים לישראל חייב דהוי כאילו קצרוה ישראל ע"כ והוא מהירושלמי הביאו הר"ש. המחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א הוכיח מירושלמי הנ"ל דאף דקיימ"ל דאין שליחות לעכו"ם מ"מ פועל המושכר שאני דידו כיד רבו דברא ובהכי מישב ג"כ הא דהביא הכ"מ בפ"א מהל' תרומת בשם הראב"ד דאם מרח הכותי התבואה שמכר לישראל בשביל ישראל דחייב בתרומות מטעם שליחות וקשה ע"ז קו' הכ"מ שם דהא אין שליחות לעכו"ם ובהנ"ל א"ש דמיירי ע"י פועלים נכרים ומשום דיד עבד כיד רבו וכמו דמסיק הש"ס ב"מ צ"ו דאף דלגבי שאילה בבעלים שלוחו לא הוי כבעלים מ"מ עבד שאני דיד עבד כיד רבו וה"ה פועל ושכיר דשכירות ליומא ממכר הוא:

ק

ובהכי ניחא לי לישב קושית הרמב"ן על התורה בפ' בא על פירש"י בהא דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י ואפי' ע"י אחרים ותמה הרמב"ן בממ"נ אי אחרים הללו ישראל הלא הם מצווין על עצמן ואין אני מוזהר שלא תעשה מלאכת על ידי ישראל אחרים ואי אחרים הללו נכרים הלא אמירה לנכרי לא הוי אלא שבות והביא הרמב"ן מכילתא שכתוב בה בפי' שלא יעשה כותי מלאכתך וכ' שהוא אסמכתא בעלמא ולהנ"ל א"ש פירש"י ומכילתא שמיירי על ידי פועל נכרי ושכיר ומשום דיד עבד כיד רבו הישראל רבו מוזהר עליו מדאורייתא ולא אמרי' אמירה לנכרי שבות אלא באומר לנכרי שאינו פועל ושכיר. וזה היפוך דעת הש"ע באו"ח סי' ש"ד בסופו שכתב דעל שכיר עכו"ם אין הרב מוזהר מדאורייתא. אלא דס"ל לרש"י ומכילתא שבפועל ושכיר עכו"ם אמרי' יד עבד כיד רבו. ואין לומר הא אין שליחות לדב"ע דכבר כתב המל"מ בהל' מלוה ולוה דבנכרי כ"ע מודו דיש שליח לדבר עבירה דהוי כחצר. ועוד הא לאו מטעם שליחות אתינן ענה אלא מטעם יד דיד עבד כיד רבו ויד פשיטא דמהני אף לדבר עבירה כדמוכח ב"מ י"א דפריך הש"ס ומי איכא למ"ד דחצר משום שליחות איתרבי והא תני' אם המצא תמצא בידו אין לי כו' חצירו מניין ת"ל המצא כו' וא"כ מצינו שליח לדבר עבירה אבל אי סבירא לן חצר משום יד אתי שפיר אלמא דיש יד לדבר עבירה. ולכאורה הייתי רוצה לומר לפי מה שתירצו הבית מאיר בסוף סי' ה' ובתשו' חתם סופר חלק או"ח סי' פ"ד על קושית תשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ג' אהא דאמרי' אמירה לעכו"ם שבות תיפק לי' משום דיש שליחות לנכרי ולחומרא מדרבנן ותירצו דבאיסור שבת וי"ט לא שייך שליחות כלל דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב למקום ב"ה שפיר שליחות שייך כיון דהעבירה נעשתה אבל בשבת דאיסור מלאכה רק בשביתה תלי' דרק למען ינוח ישראל כתיב י"ל דהנכרי שעושה מלאכה בשליחות ישראל לא שייך יש שליח לדבר עבירה דהא לא נעשתה העבירה כגון דהישראל שבת ונח ע"כ ע"ש. א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דלא יהי' שייך לומר ג"כ יד עבד כיד רבו דהרי הישראל שבת ונח ולא עשה שום מלאכה אך באמת זה ליתא דהרי הישראל מצווה על שביתת עבדו. וכבר כתבנו דפועל ושכיר הוי כעבד מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ שפיר מחבר הרב עליו כמו שמוזהר על עבדו ושפחתו ושפיר יש מקום לדברי מכילתא ופירש"י הנ"ל:

אך השער המלך רס"א דהל' תרומת הקשה קושי' חמורה על מחנה אפרים הנ"ל מהא דאיתא ב"ק ד' נ"א דפריך הש"ס בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשווי שליח אין שליח לדבר עבירה והקשה הרשב"א דלמא דשווי שליח גוי ותי' דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן ע"כ והשתא אם איתא לדברי המחנה אפרים הנ"ל דאף על גב דאין שליחות לגוי מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב דמי אכתי קשה אמאי לא משני הש"ס דמשכחת לה בשכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב דמי אלא ע"כ מוכח דליתא ע"כ דברי השעה"מ:

והנראה לענ"ד בזה דהנה הא דאמרי' גבי שאילה בבעלים זאעג"ב דשלוחו של אדם אינו כמותו לענין שאילה בבעלים מ"מ בעבד אמרי' יד עבד כיד רבו הוא מצד סברא וכמו דאמר רבא מסתברא דיד עבד כיד רבו. ולהכי נראה דדוקא בשליחות מצינו ששנים עושין שליח א' ואמרי' שלוחו של אדם כמותו והוי כאילו שנים עשאו דבר זה שעשאו השליח משום דילפי' מושחטו אותו כל עדת ישראל דא' שוחט לכולם אבל ביד עבד שהוא כיד רבו נראה מסברא דבשנים שיש להם עבד בשותפות והוא עושה דבר בשבילם לית לן למימר דיהי' נחשב עשייתו כאילו עשאו שנים מטעם יד עבד כיד רבו דיד אחר כיד אחת הסברא מחייבת אבל יד אחת יהי' כשני ידים זה אין הסברא מחייבת וכיון שיד העבד ביד רבו אמר אין אנו יכולין לומר דיהי' ג"כ כיד הרב שני בפעם אחת ולהכי בשלמא מטעם שליחות שפיר קשיא לי' לרשב"א דמשכחת לה בור של שני שותפים דהיינו אם עשאו שניים שליח לגוי אבל מטעם יד עבד כיד רבו אין לחשבו כאילו חפרו אותו שניהם בפעם אחת ולא הוי אלא כחפר בשביל זה חמשה טפחים ובשביל זה חמשה טפחים ובשביל זה חמשה טפחים ועל זה לא נתחייבו שניהם כמבואר שה בגמרא ולהכי לא מהני יד עבד כיד רבו אלא בעבד של אחד ולא בעבד של שנים ומיושב קושית שעה"מ:

ובהכי ניחא לן לישב קושית השער המלך רפ"ב מהל' קרבן פסח אהא דפריך הש"ס קדושין מ"ב דשליח בקדשים ענ"ל דלמא מיירי הפסוק ושחטו אותו כו' דדרשי' מיני' שליחות דוקא באית לי' שותפת בגווה אבל היכא דלית לי' שותפת בגווי' מנ"ל דמהני שליח וכ' תוס' ד"ה ודלמא ואין לומר אה"נ דהיכי דצ"ל שותפת בגוויה לא מהני שליח. דהא תנן בפסחים הרי שאמר לו רבו כו' והתם מוכח דמיירי בשליח גרידא בלי שותפת והקשה השפהימ דמאי ראיי' איכא מהא דאמר לו רבו בפסחים הנ"ל הא שם מיירי ע"כ בעבד כנעני דהרי פריך הש"ס עבד מה שקנה עבד קנה רבו וזה הדין לא שייך אלא בעבד כנעני דאי בעבד עברי הרי מציאת עבד לעצמו וכיון שכן א"כ שאני התם דאמרי' יד עבד כיד רבו ומהני אפי' היכי דלא מהני שליחות וכמו גבי שאלה בבעלים החכר והיא קושיא אלימא ומה שתירץ שם השערי המלך דסבירא לי' לש"ס דמתני' סתמא תנן עבד ומיירי בין בעבד כנעני ובין בעבד ישראל והתם אעבד כנעני פריך הש"ס מה שקנה עבד קנה רבו וממה דמכשיר עבד עברי מוכח דיש דין שליחות. אבל זה אינו מספיק כלל דלפי' דעת המחנה אפרים הנ"ל אפי בעבד ישראל ופועל ג"כ אמרי' יד עבד כיד רבו כמבואר במס' ב"מ ד' יו"ד והכל מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא וממילא דומה לעבד כנעני דאמרי' בי יד עבד כיד רבו ע"כ א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דאפי' אי מיירי מתני' דפסחים הנ"ל בעבד ישראל אפ"ה שייך בו למימר יד עבד כיד רבו ואכתי תיקשו שליחות מנ"ל אך לדברינו הנוכרים אתי שפיר דהרי סוגית הש"ס שם סבירא לי' כמ"ד אין שותפין את הפסח על היחיד וכמו דמסיק שם וא"כ ע"כ הך מתני' דאמר לו רבו מיירי שהי' עוד א' נמנה על הפסח חוץ מרבו. א"כ בממ"נ מוכח מזה שליחות דאי לא הי' שניהם רבו אלא אחד והשני הי' אינש דעלמא מוכח שליחות מדמהני שחיטתו לאותו איש דעלמא ואי הי' עבד של שניהם א"כ לא שייך לומר יד עבד כיד רבו דיהי' נחשב שחיטתו כאילו זה שוחט כל הפסח וכאילו זה שחט כל הפסח דיד א' כיד שנים לא אמרי' אלא ע"כ מטעם שליחות מהני ושפיר מוכח שליחות:

ובדברינו מיושב ג"כ קושית מהרש"א שם דאמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דהאשה המוקדמת להורות דיש שליחות ובהנ"ל א"ש דלעיל הוי סבירא לנו דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ י"ל דשאני עבד וכקושית השעה"מ אבל מחבורה שאבד פסחה שפיר מוכח דליכא למימר דמיירי ג"כ בפועל ומטעם ידו כיד בעה"ב דהרי חבורה תנן וברבים לא אמרי' יד עבד כיד רבו אבל למסקנא דאזלי' למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ אפי' אי ליכא ראיי' מחבורה משום שי"ל דמיירי דאית לי' שותפת כו' מ"מ שפיר מוכח שליחות מאמר לו רבו כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ לא שייך יד עבד כו' ושפיר מוכח שליחות:

הדרן לראש דברינו שדברי המחנה אפרים כראי מצוקים דפועל ושכיר נכרי נמי אמרי' בי' יד עבד כיד רבו ואפי' אי לא מהני בי' שליחות מ"מ מהני מטעם יד עבד כיד רבו רק באיסור שבת קיימ"ל דלא אסרה התורה אלא עבד שקנוי לצמיתת וגם בזה אם הוא עובד ע"ז נחלקו בו כמבואר בהרב המגיד פ"ב מהל' שבת אבל שכירו ולקיטו אין הרב מוזהר עליו כמבואר בש"ע סי' ש"ד:

אך מה שהוסיף המחנה אפרים שאפי' בפועל ישראל או שכיר אמרי' בי' יד עבד כיד רבו. ומהני אף במקום דלא מהני שליחות אינו נראה כן מתוס' ב"ק ד' נ"ו ד"ה אלא לחברי' שכ' ח"ל דאין נראה לומר דנקט שוכר עידי שקר לאשמיענן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש עכ"ל ואי נימא דאפי' בישראל פועל או שכיר נמי אמרי' יד עבד כיד רבו ומהני יותר משליחות א"כ הוי רבותא וחידש גדול דשוכר פטור מדיני אדם כיון דשייך בי' יד עבד כו' והוי כאילו העיד בעצמו ומדוע כ' תוס' דאין זה חידוש וצ"ע ונראה כיון דאמרי' במס' ב"מ צ"ט שור ביד עבדו המשאיל חייב ופריך עבדו יד עבד כיד רבו ומשני בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא דבעבד עברי לא אמרי' יד עבד ביד רבו. ולהכי שפיר כתבו תוס' דאין חידוש בשכרו יותר מאמירה. ודברי המחנה אפרים צ"ע בזה:

תשלום ענין זה עיי' עוד באות שאמר זה:

פרק ג משנה ד

(לא) מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת המשנה זו הובא לראיי' בגמ' חולין דף קל"ז אהא דאמרי' שם תני חדא הגוזז את העזים ושוטף את הרחלים פטור ותני' אידך הגוזז את העזים פטור ושוטף את הרחלים חייב וקשין אהדדי ומשני ל"ק הא רבנן והא ר"י דתניא ולקט קצירך ולא לקט קיטוף שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר ואמרינן שם אמר לי' ר אחא בד"ר לרב אשי מודה ר' יוסי במידי דאורחיה דתניא ר' יוסי אומר קציר כו' אפי' עוקר ותולש כו' אמר לי' רבינא לר"א אף אנן נמי תנינא מלבנות הבצלים שבין הירק בו' פ"כ ורש"י ממק הגרסא ר' יוסי אומר בבחיתא דקציר אפי' עוקר כו' וטעמו פשוט דאילו הי' שם אומר ר' יוסי בפירוש מאי צריך להביא אף אנן נמי תנינא ממתני' דמלבנות הבצלים כו' הרי מפורש בהדי' שר"י אומר כן ולהכי ע"כ לא נזכר ר' יוסי בפירוש אלא דע"כ ר' יוסי היא משום דאיהו לישנא דקרא וכשפי' רש"י שם. והר"ן הביא דהרמב"ם פסק כר' יוסי לענין פאה ולענין התולש צמר רחלו בידו ולא גזזו פסק דחייב בראשית הגז והקשה עליו דהרי מבואר בגמרא דלר' יוסי דס"ל דקיטוף פטור מלקט ופאה ס"ל ג"כ דשוטף רחלים פטור ועיי' בכ"מ וים של שלמה מה שתירצו ונראה לענ"ד דהנה שם בראש הסוגיא אמרי' דמנ"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואי משום דאתי' גיזה גיזה מבכור נילוף גם גיזת השור יהי חייב ומשני אמר קרא תתן לו ולא לשקו ופריך אלא מעתה נוצה של עיזם לחייב ומשני בפי' גיזה וליכא ופירש"י והא תלישה הוא ופריך מאן שמעת לי' האי סברא רי יוסי והא מודי ר"י במידי דאורחי' ומשני אלא כו' כתיב לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ואין זה אלא צמר רחלים פי' רש"י ומעתה י"ל דטרם שחידש ר"א בריה דרבא הנ"ל לרב אשי דמודה ר"י במידי דאורחי' הוי ס"ל דאפי' במידי דאורחי' ג"כ פטור וממילא דהוי ס"ל דהגוזז את העזים ג"כ פטור מטעם דלא מיקרי גזיזה כמו דקיטוף לא מיקרי קצירה וממילא דשוטף הרחלים ג"כ פטור מהאי טעמא דאין זה גיזה ואז אין שום סברא לחלק בין קיטוף דלקט ובין שטיפה דראשית הגז והכי הוי ס"ד דש"ס ולהכי אוקמי' להך ברייתא דשוטף את הרחלים פטור כר' יוסי אבל אחר דחידש לן ר"א כו' לרב אשי דמודה ר"י במידי דאורחי' א"כ תיקשו קושית הש"ס דהגוזז את העזים יהי' חייב בראשית הגז ואי משום דלא מיקרי גיזה הרי ארחי' בכך וע"כ צריך לשנויי דטעמי' דגיזת עזים לא תלי' במידי דאורחא כלל אלא משו"ה פטור אף דלא אתמעט מקרא דגיזה משום דאורחי' בכך מ"מ פטור משום דלעמוד לשרת בעינן ממילא גם בשוטף רחלים נימא דחייב משום דראוי לעמוד ולשרת דהרי גילתה לן התורה דבראשית הגז לא משגדחי' בזה אי חשיב גיזה או לא דאינו תלוי אלא במידי דראוי לעמו ולשרת אבל הכא בלקט דלא תליא אלא במידי דקציר וכן מידי דאורחי' בתלישה ג"כ חשיב קציר ממילא שפיר אמרי' דקיטף פטור משום אתמעט מקציר וגם אין אורחי'. ולפ"ז צ"ל דחכמים דפליגי על ר"ד יוסי ס"ל ג"כ דדייקי' קרא דדוקא גז רק ס"ל דאפי' מידי דאורחי' ג"כ נתמעט ועיזם פטורן משום דלאו גיזה היא ולכן גם בשוטף רחלים פטור ואתיא ברייתא דשוטף רחלים כרבנן ואנן קיימ"ל כר"י ולפ"ז ע"כ רבנן דמלבנות הבצלים דמתני' לאו היינו רבנן הנ"ל וא"ש ובהכי נתחדש לי טעם אחר על הא דאמרי' בירושלמי על מתני' דפירקן הקודם שדה שקצרוה נכרים דפטורה דוקא שקצרוה לעצמן אבל קצרוה פועלי נכרים חייבת ופסק כן ברמב"ם ונראה דכמו שדרשי' קציר ולא קיטוף אפ"ה אמרי' דדבר דאורחי' בהכי מיקרי ג"כ תולש קציר כמו כן י"ל אהא דדרשי' קצירך ולא קציר נכרים דמידי דאורחי' בכך שפיר מיקרי קצירך דכללא הוא דמידי דאורחי' בכך מיקרי קצירך ודנה במס' ברכות אמרי' בריש כיצד מברכין דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אז מלאכתן נעשה ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך ובזמן שישראל עושין כו' אז ועמדו זרים כו' ומלאכתן נעשית ע"י אחרים. וא"כ בזמן שישראל עושין רש"מ קצירם וכל מלאכתן נעשין ע"י נכרים ויפטרו מכל מצות התלוי' בארץ כמתנות עניים שכתיב קצירך וכמתנות כהונה דכתיב דגנך ולא דיגון נכרי אתמהא אין זה ברכה כלל אלא ודאי כיון דאורחי' בהכי מיקרי קצירך ודיגונך וחייבי' בכל המצות וזה טעמא דירושלמי הנ"ל אצל פאה וזה טעמא דהראב"ד ג"כ גבי מרוח הנכרי דאינו פוטר כיון שכל עסקיהם של ישראל הזוכים יהי' ע"י אחרים הוי מידי דאורחי' בכך ומקרי קציר ישראל וגם דיגון ישראל ולא תיקשי קושי' הכ"מ דהא אין שליחות לנכרי וכן אין אנו צריכי' לדברי המחנה אפרים מטעם יד עבד כיד רבו. אלא הטעם משום דאורחי' בהכי מהני כנלע"ד. ומעתה שנפל יסוד נפל הבנין כולו ונידחן דברי המחנה אפרים שאין פועל ושכיר נכרי כעבד גמור שנימא בי' יד עבד כו' והדין מרווח גבי שבת כמו שפסק הש"ע סי' ש"ד דבשכיר עכו"ם אין הרב מוזהר עליו מדאוריי' לכ"ע כנלע"ד. אחר כותבי דברים אלה מצאתי ברי"ט אלגזי על הל' בכורת לרמב"ן פ"ד אות נון דהביא ג"כ דברי המחנה אפרים הנ"ל וביאר שרבים חולקים עליו:

(לב) שם משנה ויו קרקע כל שהוא חייבת בפיאה כו' וליכתוב עליו פרוזבל. הרמב"ן מובא בבעל התרומת שער מ"ה ס"ל דשמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא מהא דאמרי' במס' גיטן ל"ז דרב ושמואל ס"ל דשביעת משמטת אף מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים ור' יוחנן ור"ל ס"ל דאינו משמט ואיתא שם קרובי' דרב אסי הוי לי' האי שטרא שיש בו אחריות אתא לקמי' דרב אסי א"ל אינו משמט אתא לקמי' דר' יוחנן אמר לי' משמט אמר לי' והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ואילו הי' שמיטת כספים מדרבנן שפיר הי' לן לדמות ולעשות מעשה אלא ודאי דהוא מדאוריי'. ותיקשו מזה לשיטת הפוסקים דשמיטת כספים אינו רק מדרבנן. ונראה לענ"ד דהנה ראיתי בחידושי כגלון אמיתי מו"ה ישעי' ברלין זצלל"ה על הרמב"ם וז"ל. הרמב"ם פרק י"א מהל' שבת דין ט"ז כתב המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק והראה הכ"מ מקומו בגיטין י"ט המעביר דיו ע"ג סקרא ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו חייב שתיים אחת משום כותב ואחת משום מוחק ע"כ ויש להפליא שהרי שם בגיטן ר' יוחנן גופא מסיק וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י וכי מפני שאנו אומרים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר נעשה מעשה להקיל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן המקדש לא הייתי סומך על דברי' להביא חולין לעזרה ע"כ ומהתימה איך כ' הרמב"ם חייב דהיינו בשוגג חטאת ואם התרו בו משום כותב או משום מוחק חייב סקילה הלא ר' יוחנן בעצמו הורה דאין לעשות מעשה ופטור מחטאת וכ"ש מסקילה ותימא על כל נושאי כליו של הרמב"ם שלא התעוררו כלום ע"כ ע"ש שהאריך:

ונראה לענ"ד בסייעתא דשמיא שמשה אמת ותורתו אמת הנה אמרי' במס' בבא בתרא ק"ל אמר לי' רב אסי לרב יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לי' לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה וכתב הרשב"ם שם בד"ה עד כו' וז"ל אבל אפסק גמרא סמכינן דכולהו הוי הלכה למעשה אלא שרי יוחנן לבדו הי' מחמיר לעצמו וחמר לתלמידו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר הלכה למעשה והיינו טעמא דלמא הדר בי' מהאי פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר בי' עד כאן לשון הרשב"ם ובזה א"ש דמה שאמר ר' יוחנן על המעביר דיו ע"ג סיקרא וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ר' יוחנן לשיטתו בזה דבכל פסקי הלכותיו שפסק לא הי' סומך על עצמו כל ימי חייו וכמו שפירש רשב"ם הנ"ל ולכך כשבעי ר"ל מני' בעדים שאינם יכולין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא לא התיר ר' יוחנן מפני שלא הי' סומך על הוראתו דכתב העניון הוי כתב לענין שבת. אך אחר פטירת ר' יוחנן ולא חזר בו בהדיא מהך דמעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתיים ודאי דפסקי' כוותי' וכפי' רשב"ם הנ"ל ואין חילוק בין הך דינא דהמעביר דיו כו' דחייב שתיים לר' יוחנן ובין שאר פסקים והלכות שאמר ר' יוחנן מסברא דנפשי' דבכולהו אשר ר' יוחנן לא תעבידו עובדא ואפ"ה לאחר פטירתו פסקי' כיותי' כיון הלא חזר בו בחיים להדיא ושפיר פסק הרמב"ם כר' יוחנן דכתב עליון הוי כתב וחייב שתים וא"ש. וממילא גם ראיית הרמב"ן הנ"ל נידחת מהא דאמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. דלעולם דשמיטת כספים אינו רק מדרבנן בזה"ז ואפ"ה לא רצה ר' יוחנן לעשות מעשה על סברתו כיון שכן הי' דרכו בקודש שלא לסמוך על הוראתו בחייו ואין להקשות מדוע לא פסק הרמב"ם גם כאן כר יוחנן דשטר שיש בו אחריות אינו משמט היינו משום דרב ושמואל פליגי עליו וגם תנא כוותיהו ואיהו עצמו דחה התניא דכוותי' ע"ש:

(לג) שם משנה זי"ן הכותב נכסיו והוא שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה וכתב הרב דמסתמא לא שביק אינש נפ"י פרטלצר ואם לא הי' חושב שודאי ימות לא הי' נותן כל נכסיו הלכך אם עמד חוזר ואפי' קנו מידו ובמס' ב"ב קמ"ו נשנית ג"כ משנה זו ושם מבואר דטעמא דמיתני' משום אומדנא דאזלי' בתר אומד דעתי' שנתיאש מן החיים כו' ע"ש ושם דף קנ"ב אמרי' במתנת שכיב מרע שכתב בו קנין דס"ל לרב דארכבי' אתרי רכשי דנתן במתנה זו שתי כחות כח מתנת בריא דאם עמד אינו חוזר וכח מתנת שכ"מ דאפי' באומר הלואתי לפלוני מהני ופי' רשב"ם דשטר לאו דוקא דה"ה אם לא כתב כלל שטר רק הי' קנין גרידא ג"כ ס"ל לרב דארכבי' אתרי נשי. ובמס' כתובת נ"ה מביא הש"ס ג"כ להך מימרא דרב דארכבי' אתרי רכשי והוכיח מזה הש"ס דרב אזיל בתר אומדנא ושם הובא ג"כ פי' רשב"ם בתוס' כמו שנתבאר דרב ס"ל אפי' במתנת ש"מ שיש בו קנין בלי שום שטר ג"כ אמרי' דארכבי' אתרי רכשי ע"ש ותמהו התוס' במקומת הנ"ל על פי' רשב"ם דא"כ תיקשי לרב ממתני' דהכא דהרי על כורחך מיירי רישא בקנין דאל"ה לא מהני כלל דאפי' מת חוזר וכמו דקיימ"ל מתנת שכ"מ במקצת צריכה קנין וא"כ ע"כ גם סיפא איירי בקנין וא"כ אמאי אין מתנתו מתנה לרב והרי לרב אמרי' דארכבי' אתרי רכשי והתוס' בכתובת דחקו עצמן לישב קושיא זו לרשב"ם יעו"ש:

גם הפני יהושע נתפלא מאוד על סוגיא דכתובת הנזכר שמוכיח דרב אזיל בתר אומדנא מדאמר ארכבי' אתרי רכשי וכתב וז"ל יש לתמוה מאי ענין אומדנא בזה דהא דקאמר רב הרי הוא כמתנת בריא היינו מעיקר הדין דכיון דיש בו קנין לא גרוע מתנת שכ"מ ממתנת בריא כו' ומהא דאמר רב דהרי הוא כמתנת ש"מ נמי לא שייך למידק דאזיל רב בתר אומדנא כיון דעיקר הדין הוא כך כיון דאלמוה רבנן למתנת ש"מ אפי' בדיבור לענין הלואתי לפלוני כ"ש דיש להועיל במתנת שכ"מ ע"י קנין טפי לענין הלואתי לפלוני ואדרבה משום שסובר רב דהקנין אינו מגרע אלא מיפה משו"ה לא אזיל בתר אומדנא אלא חוזר הדבר לעיקר הדין עיי"ש שכמעט לא מצא פירוש לדברי הש"ס לפי פשוטו ונטה לפי' אחר מפירושן של רש"י ותוס':

ונראה לענ"ד בעזה"י דסברת האימדנא הוא כך דודאי בנותן כל נכסיו במתנת שכיב מרע בלא קנין אמדי' דעתי' דודאי משום שסובר שלא יחי' עוד נתן נכסיו לאחרים אבל אי יחי' חזקה דלא שביק אינש נפשי ערטלאי לחזור על הפתחים וכנ"ל אבל אם אנו רואים שהוסיף קנין במתנתו. ולשיהני מתנתו אחר מיתתו לא צריך קנין דהרי הוא מתנת ש"מ. אמדי' דעתי' שמתירא שמסיבת חטאיו נגזר עליו מיתה וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו וכן איתא סברה זו בתשו' מהר"י טראני סי' קכ"ז בח"א עי"ש ורוצה הוא שתחול מתנתו מיד והוא יצא ריקם מנכסיו וישאר עני ועניות חשיבה כמיתה וכדכתיב כי מתו כל האנשים ומבואר נדרים ס"ה וניחא לי' יותר לחיות ולחזור על הפתחים משימות ולהכי שפיר ס"ל לרב כיון שהוסיף קנין אמדי' דעתי' שרוצה לחיות ולהיות עני ולהכי אם עמד אינו חוזר. וגם הלואתו ניקנית במתנת ש"מ כמו שרצה. ובזה א"ש תמיהת הפני יהושע דודאי הסברא הי' נותנת דאפי' במתנת שכיב מרע דאית בי קנין אפ"ה נימא דאם עמד חוזר ומטעם אומדנא דאנן סהדי דלא שביק נפשי ערטלאי ואנן סהדי עדיף מדין דאף מהדין הקבוע קנין מהני דאם עמד אינו חוזר מ"מ אזלי' בתר אומדנא. אך מאחר בכתב כל נכסיו ואיכא קנין איכא אומדנא להדי אומדנא ואוקמינן אדינא ולהכי שפיר אמר רב דארכבי' אתרי רכשי דכיון דהוי תרי אימדנת דסתרי אהדדי אוקמי' אדינא אך מ"מ מוכח דאזלי' בתר אומדנא לרב וא"ש דאי לא אזיל רב בתר אומדנא כלל לא שייך ארכביה אתרי רכשי דאין כאן שום כח כי מצד הדין הוא כן ויש להוסיף דאי לא אזיל רב בתר אומדנא תיקשו קושית התוס' דרב סותר למתני' אבל כיון דאזיל בתר אומדנא א"כ רב דמיירי בכל נכסיו הוי תרי אומדנא ודוק. אך כ"ז תינח אי נתן כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום אבל אם שייר לעצמו מקצת נכסיו לא שייך אומדנא הנ"ל דהרי לא רצה שישאר עני ממילא אמרי' האומדנא דתנן במתני' דסבור הי' שימות ולהכי אם עמד חוזר. והנה במס' ב"ב קמ"ט אמרי' אמתני' דתנן שייר קרקע כ"ש מתנתו מתנה וכמה כ"ש אמר ר"י אמר רב קרקע כדי פרנסתו וממילא לרב הא דתני בסיפא לא שייר קרקע כ"ש ג"כ הכי פירושו דלא שייר כדי פרנסתו אבל עכ"פ שייר מידי רק דאינו מספיק לפרנסת ביתו אבל עכ"פ אינו חשיב עני דהרי תנן בפרק בתרא דפאה מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה וכיון דלא חשיב עני לא הוי אומדנא הנ"ל ובזה א"ש דהא דאמר רב ארכבי' אתרי רכשי מיירי בנתן כל נכסיו דאז איכא אומדנא נגד אומדנא ושפיר אוקמי' אדינא אבל במתני' דלא שייר כל שהוא מיירי דהניח מקצת נכסיו רק שאינו מספיק לפרנסתו אבל עכ"פ לא חשיב אומדנא וממילא דאזלי' בתר אומדנא דהי' סבור שימות ולכן שפיר תנן שאם עמד חוזר וא"ש וה' יורני נפלאות מתורתו.

פרק ד משנה ג

(לד) נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ופירש הר"ב דכיון דנפל לו עליה גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ובד' אמות לא ניחא לי' דליקני ולהכי מעבירין אותה הימנו ואינו קונה בד' אמותיו והר"ן במס' נדרים דף ל"ד מביא ראי' מדין זה לסברתו דאיתא התם אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה וכ' הר"ן הא דנקוט לה בככר של הפקר דמיירי שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומשו"ה כי אמר ככר זה הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בה מעולם דאעג"ב דאמרי' בפ"ק דב"מ דד' אמות של אדם קונות לו אפי' כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני לדידיה לא ניחא לי' וגלויי דעתא דכי האי מהני כדמוכח סוגין דהתם (כוונתו להא דאמרי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' לקני ולא בד' אמות) ומצי למעבד הכי דהוי לי' כמגביה מציאה לחבירו דקני חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קני ומשו"ה נטלה לאכלה מעל כיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה זה נ"ל עכ"ל הר"ן. ממוצא הדברים אנו למידין דס"ל לר"ן כמו דאמרי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' ליקני בד' אמות לא ניחא לי' ולהכי לא קנה ומהני גילוי דעתו ה"ה גבי ככר של הפקר אמרי' גלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני מדין המגביה מציאה כו' ולא לדידי' ולהכי ההקדש קנה ומעולם לא היתה שלו ואינו כגזבר עליה ולהכי מעל בנטלה לאכלה עיי"ש. וקשיא לי מהא דאמרי' בחולין שילוח הקן אינו נוהג במוקדשין ושם בדף קל"ט פריך הש"ס הני מוקדשים היכי דמי אילימא דהוי לי' קן בתוך ביתי ואקדשי' מי מחייב כי יקרא קן ציפור פרט למזומן אלא דחזי קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ופירש"י אלא דחזי קן בעלמא כו' במקום שאין קנוי לו והבצים אינו שלו דהא כל מקום שהבצים שלו אפי' ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו חשיב מזומן בפ' השואל ק"ב עכ"ל ולפי דעת הר"ן הנ"ל הרי משכחת לה שהי' הבצים במקום הפקר והגיע הוא לתוך ד' אמות ואמר הרי הביצים הללו הקדש דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני ואיהו לא לקנה אותם מעולם רק ההקדש קנה מטעם מגביה מציאה ואילו הי' נטלם לאכילה הי' מועל בהקדש. ועל אופן זה שפיר איצטרך לאשמוענין שאינו חייב בשילוח האם כיון שהבצים הוי הקדש וצ"ע רב לדעתי ועיי' בש"ך ח"מ סי' ר"ס סק"ה דבמציאה אין חילוק בין קדם הוא או קדם המציאה בתוך ד' אמות:

(לה) שם משנה א' אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה הנה אין ספק שאפי' מאה או אלף אומרים לחלק ג"כ לזה היחיד שאומר כהלכה שומעין דמה טעם איכא לחלק ולפי זה יש להפליא מדוע אמרו חכז"ל ונקטו מנין תשעים ותשעה ומדוע לא אמרו מספר מסוים מאה וכמו ששנינו במס' מכות פ"א משנה זין שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה ומנין אפי' מאה כו' ובמס' ב"מ ל"א השב תשיבם אפי' מאה פעמים הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. או אמאי לא נקט מספר אלף וכמו ששנינו בסוף מס' פאה הי' לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותנין כו' או אמאי לא נקט ארבעה וחמשה ששכיח לשון זה בדברי חכז"ל כמבואר בתוסי"ט רפי"ח דשבת ומה טעם איכא במנין תשעים ותשעה. והוא ענין פלא ולא מצאתי בפירושי משניות שבביתי מי שעמד בזה:

והנראה בסייעתא דשמיא להבין דעת קדושים ודברי חכז"ל יאירו כספירים דבאו לאשמוענין רבותא גדולה בדבריהם ודוקא נקטו תשעים ותשעה בדיוק גדול שאז יהי' נשמע הרבותא אבל אם הי' אמרו מאה או תשעים ושמונה או פחות לא הי' נשמע הרבותא וחידש שרצו להשמיענו. הנה בתורת כהנים מובא בר"ש ובתוס' חדשים תני' לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפי' צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז אפי' בריא ואפי' ידיו יפות לזה שומעין שאומר כהלכה ע"כ וכ' בתוס' י"ט דאפי' הוא בריא וחזק יותר מחבירו כו' ע"ש והנה כתיב בפרשת אם בחוקתי תלכו וגומר ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ופירש"י וכי כך הוא החשבון? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה ע"כ הרי דזכות גדול גורם גבורה וחוזק להצדיק. ולמדין אנו שיש כח בזכות רב ליתן גבורה לאיש שיעמוד נגד כח וגבורה של מאה אנשים אך לא נמצא שיהי' הזכות נותן כח וגבורה יתירה מגבורת מאה אנשים שהגם שכתיב ומאה מכם רבבה ירדופו הרי שמגיע לאיש א' צדיק גבורה לרדוף מאה אנשים לפי החשבון מ"מ לא נלמד מזה אלא שיש להאחד כח וחוזק כמו מאה שוה בשוה רק כי במשוך הזמן שילחמו שני גיבורים שווים בכח אי אפשר שלא יחלש קצת מכח אחד מהם ויעתק ממקומו עד שחבירו ירדוף אותו ועל זאת הבטיח התורה שכל א' מהצדיקים ירדוף מאה. תדע. כי אילו הי' להמאה יותר כח מהרבבה הי' הורגים אותם. אך מדחזינן שלא יוכלו רק לרדוף מוכח מזה דכחם יהי' שוה בשוה בראשית המלחמה ולבסוף יהי' המאה הרודפים. נמצא מבואר מזה דזכות גדול מחזק כח הצדיק שוה בשוה נגד מאה אנשים. וממילא יובן היטב הנה השכל והסברה היה מחייב שאם יבואו מאה אנשים עניים ליטול הפאה אז יחלקו אותו ויטלו חלק כחלק כמו שהי' מוצאים מציאה אך באה הקבלה הקדושה וצווה אותנו הנח לפניהם והם יבוזו. וכל מה שבכח אחד ליטל יטול ויבוז לעצמו. והנה אם הנותן ליעף כח יתן לצדיק אחד כח וגבורה היותר נמצא במציאות התורה אז אם ילקט את הפאה עם עוד מאה עניים יבוא לחלקו מחצה ולמאה ג"כ מחצה. והגם שלכאורה זה קצת נגד השכל שיקח אחד חלק בחלק כמאה עניים מ"מ אין זה חידוש כ"כ דהרי מצינו כעין זה בתורה והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו במס' ב"ב קמ"ג הרי שזכות אהרן גרמה לו שלו יהי' מחצה ולכל בניו מחצה וכן מצינו בפרק ח' ממס' פאה מ"ו במחלק מעשר עני הי' מציל בשביל קרובו נוטל מחצה ומחצה לעניים ומבואר שם ברמב"ם דאפי' הי' לו קרוב אחד והרבה עניים רחוקים מ"מ נוטל מחצה לקרובו ונותן מחצה לעניים אבל אם ילקוט נגד צ"ט עניים אז איכא במציאות הזכות שיש לו כח וחוזק יותר מתשעים ותשעה אנשים שלוקטין נגדו ונמצא יהי' לו לבדו חלק יותר גדולה מהחלק המגיע להתשעים ותשעה עניים והוי ס"ד דכהאי גוונא יחלקו בשוה אפ"ה באה הקבלה שהם יבוזו. והשתא א"ש דהתנא רוצה לאשמועינן רבותא בשני אופנים רבותא הא אפי' יהי' מספר היותר באפשרי רב שאומרים לחלק והוי ס"ד דניזול בתר הרוב ועוד רבותא יתירה שאפי' יגיע להאחד חלק יותר גדול מחלק המגיע להעניים הלוקטים נגדו והו"א כיון דהרוב והסברא הישרה מחייב שיחלקו כל העניים חלק כחלק דלא נשמע להאחד שאומר לבוז ומשו"ה אשמוענין דלזה שומעין שאומר כהלכה ואין אנו משגיחין על הרוב והסברא ישרה ובזה אתי שפיר דדוקא בדיוק גדול נקט התנא תשעים ותשעה כדי להורת רבותא כפולה ולהכי אילו הי' נקט מאה אף שהי' הרוב מספר יותר אך אז לא הגיע להאחד רק מחצה וזה אין חידוש כנ"ל וכן אם היה נקט התנא תשעים ושמנה או פחות אז הי' רבותא לענין שנוטל חלק יותר אך לא הי' הרבותא גדולה כ"כ לענין מספר הרוב שאומרים לחלק אך כאשר נקט התנא צ"ט בזה נשמע רבותא כפולה דאפ"ה רק לזה שומעין שאמר כהלכה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

(לו) משנה זין הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ופי' הר"ב דלענין שכחה פליגו ר' יהודה ורבנן כמו דפליגו לעיל בעכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר ע"כ והקשה בתוס' רע"ק איגר וז"ל קשה לי דנראה דר"י מודה בפדה עומרין כיון דבשעת עימור הי' להקדש ובדייק לישנא דר"י לעיל שאין שכחה אלא בשעת עימור וכמש"כ הרע"ב שם ובשעת עימור מיהו גר היה משמע דבנתגייר אחר העימור פטור ואדרבה מדנקט ופדה עומרים ולא נקט ופדה הקציר משמע דנקט מה שהוא לכ"ע וגם ר"י מודה בה והניח בצ"ע לענ"ד לק"מ דלקמן במשנה ח' פרק ה' מבואר דיש שני מיני עימור המעמר במקום שאינו גמר מלאכתו ואין דשין שם בזה שייך שכחה בשעה שמפנה אותם למקום שדשים שם ושכח הוי שכחה אבל אם כבר פינה העמרים והניחם במקום דישתן אף שנמלך להניחם למקום אחר אין לו שכחה ומה ששכח בשעת פנייתו למקום אחר אין עליו תורת שכחה והנה הא דתנן במתני' עומרים ופדה עומרים חייב ע"כ מיירי דהעומרים אינם מונחים עדיין במקום גמר מלאכתן דאי מונחין במקום דישתן א"כ מאי חייב שייך הכא הלא בשלו ג"כ לא שייך אחר שהם במקום גמר מלאכתן שכחה אלא ודאי דהכוונה שהם עומרים קטנים ומזומנים להניחם במקום גמר מלאכתן ואם הקדישן אז ופדאן חייב בשכחה אם פנה אותם למקום מלאכתן וממילא הסיפא ג"כ הכי פירושא דאם הקדיש קמה ופדה עומרין דהיינו בעוד שהם שלא במקום גמר מלאכתן בזה שפיר פליגי ר"י ורבנן דלר' יהודה כיון דאין שכחה אלא בשעת עימור למקום גמר מלאכתו ואז הוא שלו ולהכי חייב כמו לעיל בנתגייר אבל לרבנן פטור דכל שישנו בשכחת קמה ישנה בשכחת עומר ושפיר כ' הר"ב לעיל דבנתגייר אחר העימור פטור דהיינו אם נתגייר אחר שהניח עומרים במקום גמר מלאכתן דאז תו לא שייך שכחה כלל וה"ה בהקדיש קמה ופדה עומרין לאחר שהניח במקום גמר מלאכתן דאין כאן חיוב שכחה כלל וא"ש דלפי זה מה שנקט ופדה עומרין ולא נקט ופדה קציר הוא דאין חילוק בין קציר לעמרים כיון דעדיי' אינם מונחים במקום גמר מלאכתן:

(לז) שם משנה טית מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו. שיטת רש"י בב"מ ידועין שפירש דלא מיירי מתני' אלא אם הלוקט אדם שאינו בעל השדה דאז שפיר איכא למימר מיגו דאי בעי מפקיר כו' ומיגו דזכה לנפשי' כו' אבל אם הלוקט בעל השדה א"כ הוא מוזהר על שלו וכדאמרי' בחולין ובגיטין לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט משלו והר"ש הקשה על רש"י דמבואר בירושלמי דר"א ס"ל זכה לו אפי' בבעל השדה דבפרק ה' משנה ב' איתא דשיבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו ואמר ר"א והאיך העני זה מחליף דבר שלא בא ברשותו והקשה הירושלמי דר"א סותר א"ע דהרי ר"א דס"ל במי שלקט כו' דזכה לו א"כ גם כאן זכה לו והוי דבר שבא לרשותו ואיך אמר ר"א דהוי דבר שלא בא ברשותו ומשני דר"א לדברי חכמים קאמר דודאי לדידי' זכה וכמבואר כ"ז בר"ש ובהר"ב. א"כ מוכח מזה דס"ל לירושלמי אליבא דר"מ דאפי' בבעל השדה אמרי' דזכה לי דאל"ה לא הוי פריך מידי ע"ש אך מ"מ תיקשי לירושלמי קושית רש"י דהרי ע"כ צריך אתה לומר דבבעל השדה שליקט זכה לו לר"א מטעמא מיגו דזכה לנפשי' ומטעם מיגו דאי בעי מפקיר והוי עני ותיקשי הא העני מוזהר על שלו ולישב קושיא זו כ' הראשונים בפירוש הרא"ש ובשיטה מקובצת למס' ב"מ כיון דאי מפקיר נכסיו גם שדה זו בכלל א"כ לא שייך איסור דאזהרת העני על שלו אך רש"י ס"ל כיון דבשעה שלקט וקרא עליו שם פאה על שדהו שוב לא מצי זכי לנפשי' אפי' אי מפקר כל נכסיו שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ובתר לקיטה אזלי' ולא בתר אכילתו עכ"ל שיטה מקובצת במס' ב"מ. נמצא לפי זה קיצורן של דברים שבזה פליגי רש"י וירושלמי דרש"י ס"ל דהא דאזהר רחמנא לעני על שלו בתר קצירו אזלי' וכל שהי' שלו בשעת הקציר אף דעתה אינו שלו הוא מוזהר עליה אבל הירושלמי ס"ל דבתר אכילה אזני' כיון שעתה השדה אינו שלו אף שהי' שלו בשעת קצירה אינו מוזהר עליה. והנה לכאורה לדינא אין לן נ"מ מזה דהרי קיימ"ל דתרי מיגו לא אמרי' וא"כ לא אמרי' דזכה לו אלא מעני לעני א"כ כ"ע מודו דבבעל השדה שליקט לא זכה לו כיון שהוא מוזהר על שלו אלא דוקא באדם דעלמא וגם דוקא שהוא עני אז אמרי' דזכה לו. אבל אחר העיון נראה דנ"מ גם לדינא בין פלוגתת רש"י וירושלמי דהנה קיימ"ל בפ"ה משנה ויו דהמוכר שדהו שמכר את השדה וקמתה המוכר מותר ליקח פאה משדה זו אם הוא עני ונראה דזה דוקא אם לא התחיל לקצור כלל אבל אם התחיל לקצור ואח"כ מכר כל השדה וקמתיה לשיטת רש"י אסור המוכר בפאה אע"ג דכל מוכר מותר שאני מוכר דעלמא דמעולם לא נתחייב עוד בפאה כלל כיון שלא התחיל לקצור כמבואר בתוסי"ט פ"ג מ"ו חבל מוכר זה שהתחיל לקצור ומיד באתחלתא דקצירה מחייב בפאה מכל השדה כמבואר במס' חולין קל"ח. ובפי' הר"ב פ"ג משנה ה' וממילא מרז דחייב בפאה נאסר לו ללקט ופאת שדהו נקראת לעולם אעפ"י שמכרה לאחר מ"מ על הפאה הוי שם פאת שדך וחסור בה המוכר אבל לשיטת ירושלמי דבתר השתה אזלי' א"כ הכא ודאי מותר המוכר בפאת השדה כיון דעתה בשעת לקיטה אינו שלו וזה הוי כ"ש מהפקיר אחר קצירה כנלע"ד:

ולולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל הי' נראה לענ"ד דרש"י והירושלמי לא פליגי כלל ובודאי גם הירושלמי מודה דכיון דבשעת קצירה פאת שדך קרינן בי' עומד לעולם באיסור שלא ילקטנו הבעל השדה ולא מהני מה שמפקיר לאחר קצירה והירושלמי דפריך לר"א נימא מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אפי' בבעל השדה לאו מטעם הפקר אלא מטעם אחר דהנה בחולין קל"ד אמרי' לוי זרע בכישור ולא הוי עניים למשקל לקט אמר ר"ש לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעטלפים ולא לעורבים וכ' הרמב"ם בפ"א מהל' מתנות עניים נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותן כ"ז שעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ונחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן דמיהן ואינו מצווה לעזוב אותן לחיות ולעופת אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל:

ולפ"ז נראה דה"ה אי איכא כאן ענים רק שאי אפשר ליטול להם הלקט וצריכי' להניח פה ג"כ הכי הוי דינה דמותר לכל אפי' לבעלים ומעתה בשבולת של לקט שנתערב בגדיש אין העניים יכולין ליטול לקט זה בשום פנים אי לא זכו בה מקודם דודאי אי זכו בה א"כ אף שהוא מעורב מ"מ יכולין להחליף עם הבעה"ב והוא יעשר שבולת אחת ויתן להם אבל כל זמן דלא זכו בה מה בכך שיתן להם אחת או שתיים מ"מ עדיי' נשאר הלקט בהגדיש וכ"ז שישאר שבלת בהגדיש איכא ספק שמא זה הלקט וכל מה שאכלו לא הי' לקט אנא מתנה בעלמא ואפי' אי נימא דהבעל שדה יניח להם כל הגדיש מחמת כי לו אסור כל הגדיש מחמת לקט שמעורב בו ואז יטלו הם הגדיש עם הלקט גם זה ליתא דכבר כ' הר"ש דהגדיש זה אם אנו רוצים לתקנו ממעשרות אי אפשר לתקנו מני' וביה שמא יפרוש מן הפטור על החיוב אנא צריך שיפריש ממקום אחר על כל הגדיש ומשו"ה תני מעשר שבולת אחת ומדוע לא יתקן כל הגדיש ממקום אחר היינו משום דבשעת הקציר לא שכיח פרנסה ממקום אחר ע"כ וא"כ אסור להם לעניים ליטול את כל הגדיש כיון שאינו מתוקן ומנין לענים פרנסה ממקום אחר לתקן בו את הגדיש וגם כי אינה מצוייה עתה בשעת הקציר פרנסה ממקום אחר כנ"ל וא"כ ע"כ הגדיש זה עם הלקט שמעורב בו ישאור פה לעופות ולחיות כי העניים אסורין בו משום טבל והבעה"ב אסור בו משום הלקט. וכיון שכן הדר אמרי' לעניים ולא לעורבין ומותר הבעל השדה בעצמו לזכות בהלקט וממילא כיון דמותר לזכות בו אמרי' מיגו דזכי לנפשי' זכה גם להעני א"כ שפיר יוכל להחליף עם העני וזה שהקשה הירושלמי דלרר"א כיון דס"ל במי שלקט את הפאה דזכה לו א"כ אמרי' מיגו דזכי לנפשי' כו' גם כאן יזכה העני דכ"ז שלא זכה העני אין העני יוכל לטול את הלקט והוי לעורבים וממילא בעל השדה מותר בו וזוכה שפיר לעני ומשני דלדבריהם דחכמים מר דס"ל לירושלמי דטעמא דרבנן משום דאסור ללקוט בשביל העני וא"כ לא יוכל לזכות בשביל העני בשום אופן ואי דיזכה הבעל השדה בתחילה בלקט ואח"כ יתננו לעני זה ליתא דא"כ אינו מחייב ליתנו להעני כלל כמבואר ברמב"ם הנ"ל וע"ז אמר ר"א דלדבריהם דרבנן אי אפשר להחליף רק במתנה ע"מ להחזיר כל הגדיש וחכמים השיבו דעשו את שאינו זוכה כזוכה אך כ"ז תינח בלקט שמעורב בגדיש אבל במתני' דמי שליקט את הפאה דמיירי דהפאה בפני עצמה שפיר פירש"י דדוקא באדם דעלמא ס"ל לר"א דזכה לו ומטעם ארי מיגו אבל בבעל השדה לא ומטעם דלא תלקט לעני וא"ש דאין מירושלמי שום תפיסה על רש"י. ומה שכתבתי לירושלמי ס"ל לרבנן דאסור ללקוט בשביל העני היינו כמו דאמרי' בגיטן י"ב דס"ל לרבנן לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני. גם מה שפירש"י שם בגיטן על מתני' דמי שליקט את הפאה דמיירי בבעל השדה אינו סותר דבריו למה שפי' בב"מ דמיירי דוקא באדם אחר דבגיטין קאי לרב חסדא דס"ל טעמא דר"א משום תופס לבע"ח קני א"כ אין אנו צריכין לומר מיגו דזכי ונפשי' כלל א"כ נוכל לאוקמי אפי' בבעל השדה אבל בב"מ דאוקמי לטעמא דר"א משום מיגו דזכי לנפשי' כו' א"כ ליכא לאוקמי בבעל השדה משום דהעני מוזהר על שלו ודברי רש"י מיושבין היטב ועיי' עוד לקמן באות (מ"ם):

לח שם באותה משנה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייב במעשרות הנה במס' גיטין מ"ז רצה רבה להוכיח ממתני' דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות דע"כ לא מיירי בלקט ושכחה ופאה של ישראל דלקטי נכרי דא"כ למה תנן במתני' אלא א"כ הפקר הא מפקרי וקיימא ודחי הש"ס לעולם דמיירי בליקטן נכרי משדה ישראל ודקאמרת הא מפקרו וקיימו צאי דמפקרי אדעתי' דישראל אדעתי' דעכו"ם מי מפקרי. ורבותינו נתקשו בזה דמ"מ כיון שנעשה לקט ופאה נעשה הפקר ופקע ההן חיוב מעשרות והנכרי שליקטן גזל את העניים ומאיזה טעם יתחייב אח"כ במעשרות והמשנה למלך בהל' תרומת פ"ב ה"ט הוכיח מזה דפאה לא מפטר ממעשרות משעה שהניח פאה אלא משעה שזכו לו העניים ולהכי אי זכה בה עכו"ם חייב במעשרות כיון דלא בא לרשות עניים והוליד מזה דין חדש דאם לקט עשיר את הפאה חייב במעשר כמו אלו לקטה נכרי. ומה שחילק שם בין לקט לפאה תמוה דהא במתני איתא ג"כ לקט ואפ"ה חייב במעשרות בלקטן עכו"ם . וכמו שתמוה עליו בתוס' רע"ק איגר.

ונראה לענ"ד דטעמא דמילתא דבליקטן עכו"ם חייב במעשרות משום דאזלי' בתר אומדנא דאנן סהדי אילו הי' יודע שהלקט ושכחה ופאה שלו יבוא לידי נכרים ולא יקיים מצות פאה בודאי לא הי' מניח אותן ולא הפקירן כי אינו מחויב כלל במתנת עניים אלא היכי דיטלו עניים אבל אינו מחויב להניח לנכרים ולחיות וכמבואר במס' חולין קל"ד וברמב"ם מובא באות הקודם. וכיון דלא הר מחויב להניח להם ולא קיים מצות מתנת עניים אנן סהדי דלא הי' מפקירן ודמיא להא דאמר אביי ב"ק ק"י ע"ב על הא דאמרי' בגוזל את הגר ונשבע שמחייב קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. ואם נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידן וע"ז אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה להדר ליורשין דאדעתי' דהכי לא יהיב להו ע"כ הרי דמי שהוציא מעותיו לשם מצוה לקיים המצוה ולבסוף לא קיים חוזר המעות מטעם אומדנא הכי נמי כיון דאדעתי' דעכו"ם ילקטו מתנות שלו ולא יקיים המצוה כלל אדעתי' דהכי לא הפקיר ולהכי שפיר חייב במעשרות אך כ"ז תינח בליקטו נכרים אבל בליקטו עשירים כיון דקיימ"ל לקמן פ"ה משנה ד' דאפי' עשירים מותרין ללקוט לקט ושכחה וכל מתנת עניים אם היו עניים באותו שעה א"כ מסתמא כל עשיר שנוטל אמרי' דצריך ליטול בשעה זו ואפי' אם יש לו נכסים שמא ממושכנין הם לבע"ח או לכתובת אשתו דמותר לי ליטל כמבואר לקמן פ"ח משנה ח' ואפי' יש לו מעות שמא של פקדון או מלוה הן ולעולם איכא ספיקא ואפי' הוא מעיד על עצמו שהוא עשיר ואינו צריך ונוטל אינו נאמן ע"ז דאין אדם משים עצמו רשע ולהכי לא שייך כאן אומדנא לומר דאדעתי' דזה לא הפקר אלא מסתמא הפקיר אדעתי' דכל ישראל דכולן בחזקת כשרות הן ולכך אפי' בלקטן עשיר פטור ממעשרות רק דוקא בליקטן נכרי חייב מטעם אומדנא כנלע"ד שוב מצאתי בר"ש בפ"ו מ"א לקמן כ' בטעמא דליקטן נכרי משום הפקר בטעות וכן בתוס' גיטין וגם מבואר שם דמיד שמניח פאה פטור ממעשרות דלא כמל"מ הנ"ל:

(לט) שם משנה י"א חורי הנמלים כו' שלאחר הקוצרים הכל לעניים שספק לקט לקט המרדכי סוף חולין הביא שהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא ניזיל בתר רובא ורובא דקמה לבעל הבית ותירץ לו רבינו ברוך וז"ל חדא כדמסיק התם בחולין קל"ד דטעמא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדקיהו משלך ותן לו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה ע"מ דמי דכל דבר שאינו בעל חיים כל מקום שמונח שם הוא קביעת דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרי' ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט' ציבורין של חמץ ואחד של חמץ ואחד של מצה הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ל המרדכי והנה על תירץ השני תמה המל"מ דהרי קיימ"ל בנמצא הלך אחר הרוב וא"כ זה שפירש שלא בפנינו אזלי' בתר הרוב וכן הקשה בס' אבני מלואים בטורי אבן על מס' ר"ה ד"ה ונהג שני עישורין גם על התי' הראשון הקשה שם בס' טורי אבן הנ"ל דא"כ מה משני הש"ס בחולין על הא דרמי הש"ס מתניתי' דספק לקט על הך מתני' דס' נשחטה הפרה קודם או אחר שנתגייר ומשני פרה בחזקת פטורה קיימא וקמה בחזקת חיובא קיימא דמשמע הא אילו הי' קמה בחזקת פטורה הו"א דס' לקט לבעה"ב אע"ג דכתיב עני ורש הצדיקו והא איכא רובא לפטור דמרוב קמה הן ורובא עדיף מחזקה ומ"מ אמרי' שס' לקט לקט מטעם דעני ורש הצדיקו א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתי' דגם בפרה נימא לחיוב וכן הקשה בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' ר"מ הרי לפנינו שני תירוצים של המרדכי תמוהים ובלתי מובנים:

והנראה לענ"ד לישב בתחילה תי' הב' של המרדכי דהנה החות דעת ביו"ד סי' ס"ג סק"ב נסתפק בהא דקיימ"ל בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת טרפה דבנמצא אזלי' בתר הרוב אם יש בהחנות הטרפה יותר בשר מאשר יש בכל הט' הכשרות מי אזלי' בתר רוב החניות או בתר רוב הבשר והביא ראיות לכל הצדדין וירד לחלק אם הספק הוא על המקום מאיזה מקום נלקח הבשר או דבר הנמצא אז אמרי' דהולכין בתר מקום שיש בו הרוב אבל אי הספק הוא על המוכרים או על האובדים אז אזלי' בתר רוב המוכרים עיי"ש אך בפתחי תשובה בסי' ק"י ס"ק ב' הביא בשם בית אפרים שהשיג על החות דעת בזה וגם הביא משם תשו' נודע ביהודה מה"ב שלא רצה לתקוע עצמו להלכה בענין זה וחשש להחמיר ע"כ הרי שדין זה צ"ע ומעתה נראה לן לומר דהוי כעין תרי רובא דסתרי אהדדי דאי ניזל בתר רוב חניות ממילא בשר זה הנמצא כשר ואי נילך בתר רוב בשר אז בשר זה טרפה א"כ הוי כתרי רובא דסתרי אהדדי והוי ספק גמור ולפ"ז אתי שפיר דס"ל למרדכי דאף דאיכא רובא בקמה של בעה"ב מ"מ כיון דקמה במקום אחד והלקט בשדה הנקצר הוא בכמה מקומת דומה לט' חניות מוכרת בשר טרפה ואחת מוכרת בשר כשר דהרי הלקט אינו מפסיק בתוך הקמה שנאמר דהקמה יחשב ג"כ כהרבה חנוית דהרי כל השדה מחובר לארכה ולרוחבה בהקמה ורק באמצע הוי מקומת הלקט נבדלים זה מזה ולזאת ראוי לן ויאמר דהלקט יחשב להרבה חניות מוכרת איסור ולכל הקמה כמו חניות אחת ובה רוב היתר ואף שאין במקום אחד יותר לקט משני שבלים כמו דקיימ"ל שני שבלים לקט מ"מ מה בכך גזירת הכתיב הוא דנילך בתר רוב חניות אך מ"מ כיון דאיכא ג"כ רוב הקמה לזה שפיר אמרי' דהוי תרי רובא רק דהוי ס"ד דכל הלקט יחשב כחניות אחת לזה הביא המרדכי ראיי' דכל דבר שמונח במקומו חשוב כקבוע ומה מאוד מדויק בדברי המרדכי שמדמה לט' ציבורים חמץ ואחת מצה דלכאורה הדבר פלא דמה צריך שם לקבוע הלא הוא' רובא דאיתא קמן וגם איה נמצא בש"ס מוזכר ט' ציבורין של חמץ ובפסחים דף יוד מצינו ט' ציבורן של מצה אבל לא להיפיך אך בדברינו מדויק היטב דהכא ג"כ איכא רוב ציבורן של לקט דהוי איסור ואחת של קמה שהוא היתר וממילא אף דהוי כנמצא ביד נכרי מ"מ היו תרי רובא דסתרי ולהכי הוי כקבוע ואזלי' בה לחומרא ומיושב היטב תי' השני של המרדכי. ובזה נראה דגם בתי' הראשון ס"ל למרדכי תי' זה השני רק בתי' השני ס"ל למרדכי דטעמא דאזלי' בס' לקט לחומרא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא ולהכי לא דמי' לפרה שבחזקת פטורה ובתי' הראשון לא ס"ל דהוי חזקת חיוב בקמה וכמו שכ' הטורי אבן ועיקר תי' הש"ס דגבי פרה איכא חזקת פטור אבל הכא חייב משום עני ורש הצדיקו אך מ"מ לא קשה קושי' הנ"ל דמאי מהני חזקת פטור הא אפי' רוב לא מהני ליתא דודאי רוב הי' מהני אי הי' רוב קמה גרידא אבל כיון דאיכא רובא לנגדו וסותרת לא מהני דהוי כתרי רובא דסותרת אבל אי הי' ג"כ חזקת פטור אז הו"א כמו דקיימ"ל בתרי ותרי שהוא ספיקא דרבנן ומדאוריי' אוקמי אחזקה ה"ה בתרי רובא דסתרי אהדדי אוקמי אחזקה ושפיר משני דשאני פרה דאיכא חזקה לפטור והכא ליכא חזקה ועיי' במס' חולין נ"ג גבי ספק דרוסה נמי אמרי' דתרי רובא דסתרי אהדדי אוקמי' אחזקה וא"ש:

פרק ה משנה ב

(מם) אמר ר"א וכי האיך העני זה מחליף דבר שלא כא ברשותו הר"ב והתוס' י"ט הביאו פה הירושלמי דר"א לדבריהם דרבנן קאמר דאיהו לשיטתו דס"ל לעיל במי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני דזכה לו מטעם מיגו דאי בעי מפקר ומטעמא דמיגו דזכי לנפשי' כו' א"כ ה"נ זכה העני בלקט ושפיר יכול להחליף וכבר כתבתי לעיל באות ל"ז דהירושלמי תמוה דהרי קיימ"ל לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו א"כ איך שייך מיגו דזכי לנפשי' ואפי' אי מפקיר נכסיו והוי עני מ"מ הרי הוא מוזהר על שלו אף שהוא עני והנה בפי' הרא"ש פה וכן שאר ראשונים מובאים בשיטה מקובצת למס' ב"מ וכן בתוס' י"ט לקמן משנה ה' כולם רוצים לומר דכיון דבכלל נכסיו שמפקיר גם שדה זו בכלל א"כ לא מיקרי שלו אך זה תימה וכבר כ' הריטב"א ושאר ראשונים מובא בשיטה מקובצת שם על מתני' דמי שליקט כו' דאין לזו שום טעם וסברה דכיון שכ' התורה פאת שדך לא תקצור מסתמא הכוונה שדה שהי' שלו בשעת קצירה וכבר כתבתי זאת באות הנ"ל:

ונלע"ד בסייעתא דשמיא להבין סברת ירושלמי. והוא דהנה שני מיני אנשים מישראל נאסרו בלקט שכחה ופאה מין א' העשירים כמו דכתיב בתורה הקדושה לעני ולגר תעזוב אותם אבל עשירים אסורים בהם מין הב' בעל השדה אף שהוא עני ואין נכסיו שוה שני מאות זהו' כמבואר סוף מכילתן ומותר לו ליטול מתנת עניים מ"מ בשדה שלו אסור וכמו שאמרה התורה לא תלקט לו לעני. ונראה דאיכא נ"מ בין הנך אנשים דעשירים שנטלו לקט שכחה ופאה הוא גזל בידם כיון דאין להם שום שייכות במתנת עניים כיון שהם עשירים אבל בעני שלקח משדה שלו אף דעשה איסור מ"מ אין כאן דררא דגזל כלל דהרי שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה עת"ע וזה נותן לזה מתנות עניים כמבואר בפירקן משנה ה' ולמה לא נאמר הפוכי מטרתא צ"ל יחזיק כל א' בשלו ויאמר הרינו כאילו נתחלף ע"כ צ"ל דאין כאן טעם משום גזל אלא גזירת הכתוב הוא דאף שעני זה הבעל שדה מותר בכל המתנות כעני דעלמא וממילא גם במתנות משדהו יש לו חלק בו כמו שאר עניים הפ"ה חוק וגזירה הוא על העני שלא יטול משדה שלו ואיכא נ"מ טובא אם נתערב שבולת של לקט בגדיש דודאי אם הוא עשיר לא שייך בזה ביטול אף דכללא הוא אחרי רבים להטות ומדאוריי' חד בתרי בטיל מ"מ לא נוכל לומר דיזכה בו בעל השדה מטעם ביטול דהרי קיימ"ל ממונא לא בטיל וכמבואר ביצה ל"ח ע"ב ולקט זה ממון עניים הוא ואפי' אם ישלם לעני א' או הרבה שבולת מ"מ כ"ז שלא זכה בו העני אינו יוכל להחליף ולעולם נשאר הלקט בהגדיש ואינו בטיל אבל אם הוא עני אז אין כאן רק איסור דרחמנא אזהיר על שלו אין זה רק כשאר איסור טרפה ונבילה דבטיל ברוב במינו יבש ביבש דאין כאן שום דין ממון כיון שיש לו זכייה במתנות עניים כמו שאר עניים רק משלו גזירת הכתוב עליו והוי רק כאיסור בעלמא ושפיר בטיל ובזה א"ש סברת הירושלמי דר"א דס"ל מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' א"כ הכא נמי אי בעי מפקיר לנכסי' ואז יהי' כעני ואף שיהי' מוזהר על שלו מ"מ כיון שנתערב נתבטיל האיסור וממילא מותר בו ומיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ושפיר יוכל להחליף עם העני אבל לרבנן דלא ס"ל מיגו דאי בעי מפקיר כו' שפיר קשה כיון דהוא עשיר בעל השדה א"כ אינו ראוי במתנות כלל והוי אצלו ממון אחרים שנתערב ונאסר בכל הגדיש ואין יכול לזכות לעצמו. ולהכי אמר דמזכה אותו בכל הגדיש כו' וממילא מיושב שיטת רש"י במי שליקט את הפאה דכיון דמיירי בפאה שלא נתערב פטישא דאף העני מוזהר על שלו ולא מהני מיגו דאי בעי מפקיר כו' ושפיר פירש"י דמיירי דוקא באדם דעלמא ונכון:

(מא) שם במתני' אלא מזכה את העני בכל הגדיש במתנה ע"מ להחזיר כן פירשו הר"מ והר"ב ובתוס' ר"ע איגר כ' ע"ז וז"ל יש לעיין דמה צורך לזה שמזכה העני בכל הגדיש בדרך מתנה ע"מ להחזיר הא אפשר לתקן כפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השיבולת של לקט שבתוכו כל היכי דאיתא וצ"ע עכ"ל. והנה מה שהקשה דיגביה העני את הגדיש זה ליתא אחרי המחילם הרי לקמן פ"ו משנה ויו תנן העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה וכ' הר"ב הטעם משום דכתיב לא תשוב לקחתו כו' יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת ובסוף המשנה תנן על העומר שהוא כגדיש מבואר דאפי' עומר שיש בו סאתים אי אפשר להגביה כולו כאחת ממכ"ש שא"א להגביה גדיש כולו כאחת. אבל הנראה בכוונת ר"א דיקנה לו הגדיש עם השדה במתנה ע"מ להחזיר דע"י השדה דהוי כחצירו העני זה קונה ג"כ הלקט ואפי' בארבע אמות קונה העני אם השדה שלו כמבואר ב"מ ירד ע"ב ולפ"ז נראה דאין כאן שום אופן להקנות להעני לקט זה שנתערב אלא או ע"י הגבהה וזה אי אפשר בפעם אחת הנ"ל ופשיטא דלא ניתן לאמור שיגביה מקצת מגדיש בפ"א והתר כן מקצתו השנית דודאי בע"ה יקפיד שלא להרס גדישו ובשאר קנינים ודאי ג"כ אי אפשר דהרי אין כאן מקנה ש שיקנה לו בכסף או בקנין כיון שאין זה הלקט של בעל השדה ואין אדם מקנה דבר שאינו שלו וליכא מציאת רק שיקנה לו השדה בחזקת כל שהוא ואגבה יקנה גם הלקט וכיון שמקנה לו השדה מקנה לו ג"כ הגדיש בכללה עם השדה במתנה ע"מ להחזיר כנלע"ד דאי אפשר בלי מתנה ע"מ להחזיר וא"ש:

(מב) שם במתני' בתוי"ט ד"ה אלא מזכה כו' וכ' הר"ב דרבנן ס"ל דעשו את שאינו זוכה כזוכה ומפרש בירושלמי דאתי' כר' יוסי דס"ל הכי במס' בכורת ע"כ והקשה בתוספת ר"ע איגר וז"ל קשה לי לפ"ז בגיטן למ"ד עי' בסוגי' דהמלוה מעות את הכהן כו' דלכך לא אוקמי' שחר אמוראי כעולא מתרץ למתני' דאתי' כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דכ חידאי לא אוקמינן והא רבנן דמתני' נמי סברי כר' יוסי ולא הוי חידה וצ"ע עכ"ל לענ"ד לק"מ דמבואר במס' חולין קל"א במתנות עניים אין בהן טובת הנאה לבעלים אבל מעשר עני המתחלק בבית ומתנות כהונה יש בהן טובת הנאה לבעלים ולזאת י"ל דהא דס"ל לרבנן דמתני' כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה היינו דוקא שמתנות עניים כיון דלית להו לבעלים שום זכות בגוויה והוי כהפקר ממש שפיר עשו שאינו זוכה כזוכה אבל במתנות כהונה ומעשר עני המתחלק בבית שיש להן לבעלים זכות בגווייהו דהרי הטובת הנאה שלהן והי' צריכי' החכמים להפקיע זכית הבעלים ולזכות להכהנים ולויים זה לא אמרי ולא עשו אינו זוכה כזוכה רק ר' יוסי בלחוד הוא דסבירא לי' הכא ולהכי בגיטן בסוגי' הנ"ל דמיירי רק ממתנות כהונה ומעשר עני שפיר אמרי' כיון דע"כ יחידאי הוא לא מוקמי' למתני' בהכי אבל אין סתירה ממתני' דכ"ע מודו דעשו שאינו כזוכה משום דלית לבעלים בהן שום זכות וא"ש:

(מג) שם משנה א' שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני ופירש הר"ב דהבעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט אזהרה לעני על שלו והתוי"ט נתקשה למה נקט התנא דין זה במעשר עני ולא בלקט שכחה ופאה דבכל המתנות הדין כן וכתב וז"ל ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפ"ה אתיא לפי דלא שנא לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא לי' לתנא לאסבורי במעשר עני עכ"ל ממריצת לשון התוסי"ט משמע דהא דאסור העני במעשר עני שלו הוא מסברא דאין לחלק בין מתנה למתנה ובאמת בחולין דף קל"א מבואר דילפי' מגזירה שוה לגר לגר א"כ הוי מעשר עני באיסור דעני מוזהר על שלו כאילו כתיבא בי' בהדיא ואכתי תיקשי אמאי נקיט לה התנא דוקא במעשר עני כיון דבכל המתנות הדין כן. והנראה לענ"ד דבדיוקא רבה נקט התנא דין זה במעשר עני להשמיענו רבותא יתירה מה שלא הי' נשמע אלו הי' נקט הדין בשאר מתנות עניים. דהנה שם בגמרא ובתוס' ד"ה מעשר עני וכן הוא ברמב"ם פ"ו ממתנות עניים מבואר דתרי מיני מעשר עני איכא א' המתחלק בגורן ב' המתחלק בבית והנ"מ בין שניהם דבמעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים בהן טובת הנאה כמו בלקט שכחה ופאה דלא כתיב בהו נתינה ואין לבעלים כח ליתנו לאיזה עני שירצה רק הם יבוזו ויטלו מי שירצה תבל מעשר עני המתחלק בבית יש להן לבעלים בהן טובת הנאה למי שהם רוצים ואם בא עני אחר ולקחו מוציאן מידו וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה יש בו כו' ומטעם דכתיב בי' נתינה ונתת ללוי. והנה במתני' דתני זה נותן לזה חלקו ש"מ דמיירי ממעשר עני המתחלק בבית שע"ז שפיר שייך לומר זה נותן לזה מעשר עני כיון שיש לבעלים טובת הנאה א"כ הוא הנותן אבל ע"כ לא מיירי ממעשר עני שבגורן דמאי זה לשון נותן כיון דלית לי' טובת הנאה בה ולא כתיב בי' נתינה לא הוי צריך למיתני אלא זה נוטל מזה מעשר וזה נוטל מזה מעשר. דאז שפיר היינו למידן דאף דהעני מוזהר על שלו וה"א כיון שהמתנות משדה אחת יהי' זה אסור במתנות של זה מ"מ אשמוענין דזה רשאי ליטול משל זה וזה כו' אבל כיון דתני זה נותן לזה מוכח דמיירי במעשר עני המתחלק בבית ואתי לאשמוענן שתי רבותות א' והוא הפשוט יותר דזה מותר במעשר עני של חבירו ולא שייך כאן להזהיר עני על שדה שלו ועוד אשמוענין דצריך הא' ליתן מעשר עני שלו דהוי ס"ד כיון דהתבואה מעשר שיש להן הוא משדה אחת ולזה יש חלק שוה בשוה בשדה ובתבואת כמו לחבירו ומסתמא המעשרות שלהם שוה בכמות ואיכות עד שאין שום חילוק ביניהם גם לכל א' יש טובת הנאה בשלו עד שאין עני אחר יוכל לטלו והו"א דלמה להן להטריח לחלוף זה כזה ומה לי בכור תבואה חטים זו או זו כיון שאין ביניהם שום הפרש והו"א דיוכל כל א' לומר הריני כאילו נתחלף והפוכי מטרתא ל"ל לזה אשמוענין התנא דאם רוצים ליתן זה לזה המעשר מוכרחים הן ליתן בפועל ולהחליפן דכך חוקת התורה דעני מוזהר על שלו. ולכך נקט התנא הדין שלו במעשר עני המתחלק בבית דוקא דאז נשמע רבותא זו מה שלא היה נשמע בשאר מתנות עניים דאין לבעלים טובת הנאה דאז פשיטא דלא יוכל לומר לחבירו דלא נחליף כיון שגם עניים אחרים יוכל לזכות בו א"כ לית לי' זכות להחליף כלל וא"ש ודוק:

(מד) שם משנה זין העומר ששכחוה פועלים ולא שכחו בעל הבית וכ' הר"ב כגון דבעל הבית בשדה דקאי גבי' וזכה בי' כן איתא בגמרא ב"מ י"ב ושכחת עומר בשדה שכוח מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דבעה"ב עומד בצד שדיהו וקונה לו ונתקשו בזה הראשונים ז"ל דא"כ כל אדם שימלא שדהו עומרים יאמר יזכה לי שדי וא"כ בטלת כל תורת שכחה כיון דהוי זכור ולבסוף שכוח ותי' הר"ן והרמב"ן מובא בשיטה מקובצת שם דלא אמרי' זכתה לו שדהו אלא בזכור אחר ששכחוה פועלים אבל מה שזכור קודם ששכחו פועלים לא מהני ושפיר הוי שכחה וטעמא דמילתא הוא משום דקודם ששכחוה פועלים וגם לא שכחו בעל הבית אי אפשר שתזכה לו שדהו ואפי' באומר תזכה לי שדי דהא ממוניה הוא ומאי תזכה לו בממוניה ואין זכייה וקנין שייך אלא במידי שאינו שלו אבל לא בממוניה אבל בששכחו פועלים כבר נכנס לכלל שכחה כיון דשכחה תלוי' בבעה"ב ובפועלים כדאיתא במתני' הנ"ל וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי הוא כאילו יצא מרשותו של בעה"ב ועניים עדיי' לא זכו כיון שלא נגמרה עדיין שכחה זו עד שישכח בעה"ב ולפיכך כשעומד בצד שדהו זכה לו שדהו כזוכה מן ההפקר ע"כ. וקשה לי איזה שם ניתן להעומר זה שקונה מצד זכיית שדהו אם נאמר שהוא שכחה והרי קיימ"ל בחולין דף קל"ט דהעני מוזהר על שלו בכל המתנות דילפי' גזירה שוה לגר לגר וכמו שמובא לעיל באות (מ"ג) וכיון שזה העומר ששכחוה פועלים יצא מרשות הבעה"ב ונקרא עליו שם שכחה הרי אסור לבעה"ב לזכות בו אפי' הוא עני וכיון דאיהו לא מצי זכי בי' גם בחצירו לא מצי זכי לי' וכמו דקיימ"ל בחולין דף קמ"א. וא"כ איך תקנה לו שדהו. ואם נאמר דאין על העומר זה השכוח שם שכחה רק הוא הפקר ובודאי בהפקר רשאים הבעלים לזכות אכתי תיקשו א"כ הוא פטור ממעשרות וכמו דקיימ"ל בחולין קל"ד וברמב"ם במפקיר את כרמו וחזר ובצרו דפטר ממעשרות ומובא בתוס' י"ט לעיל פרק ה' משנה ה' דמבואר שם במפקיר פירות וזכה בהן ודאי פטור ממעשרות. א"כ קשה איך תני תנא במתני' הנך תרי חילוקי דינים כהדדי דהיינו שכחוה בעה"ב ולא שכחוה פועלים עם שכחוה פועלים ולא שכחוה בעה"ב דאינה שכחה דהרי רחוקין זה מזה דבשכחוה פועלים כבר יצא מרשות בעל השדה וזוכה בה ע"י שדהו כזוכה מהפקר ובודאי פטור ממעשרות אבל שכחו בעה"ב ולא שכחוה פועלים אין העומר יוצא מרשות בעה"ב כלל על ידי שכחת פועלים וכמ"ש הר"ן והרמב"ן שם להדי' בש"מ הנ"ל א"כ כיון שמעולם לא יצא מרשות בעה"ב הרי הוא כשאר עומרים שחייבים במעשרות ומדתני תנא הני תרי חלוקים כהדדי משמע דשניהם חייבין במעשרות א"כ לא שם הפקר נקרא עליה אלא שם שכחה וא"כ איך יקנו חצירו ושדהו כלל כיון דאיהו לא מצי זכה בה וצ"ע ויש לישב בדוחק:

שוב ראיתי דיש לישב ולומר דעומר ששכחוה פועלים שם שכחה עליו ומ"מ לא תיקשי לן כיון דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא זכה ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת במס' ב"מ ק"ב דהא דאמרי' כל היכי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא קניא היינו דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו שפיר זכה לו החצר כן הביא הריטב"א בשם יש אומרים א"כ לפ"ז בנידן דידן דמיירי שזכור בעה"ב ורוצה שיזכה לו השדה שפיר זכה לו אף דאיהו לא מצי לזכות בו. אך שיטה זו דחוייה מעיקרא דהרי בחולין קמ"א בעובדא דלוי בר סימון מבואר דהוא הי' יודע ודעתו הי' לקנות האפרוחים ובצים ואפ"ה לא הי' יכול להקנותו לרב יהודא עד שטרף אבן כמבואר שם הרי אפי' בדעתו לרצונו שיקנה לו חצירו אפ"ה לא מצי קנה לי' וכמש"כ הריטב"א הנ"ל וז"ל כל היכי דאיהו לא מצי זכה גם חצירו לא מצי זכי' לא פי' אפי' מדעתו ורצונו. ובגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל ע"י חצירו מדכתי' אם המצא תמצא ועכ"ל. אמנם קשה לי על דברי הריטב"א דלפי' זה מה פריך הש"ס יו"ד ע"ב מי איכא מ"ד דחצר משום שליחות אתרבאי מגניבה דא"כ מצינו שליח לדבר עבירה הא אפי' למ"ד חצר משום יד אתרבאי ג"כ אמרי' דכל היכי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא זכה לו ושאני גניבה דהתם בלחוד רבי רחמנא א"כ גם למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי ג"כ לא תיקשי מגניבה דשאני גניבה ומאי פריך הש"ס ויש לישב בדוחק דעיקר קושית הגמרא דא"כ מצינו שליח לדבר עבירה בגניבה ולעיל אמרי' דהאומר לשלוחו צא וגנב פטור וכן הביא פירוש פרכא זו הש"מ לעיל עי"ש:

פרק ו מא

(מה) ב"ש אומרים הפקר ובה"א אינו הפקר כו' כשמיטה הרע"ב ותוס' י"ט הביאו הירושלמי דמפרש טעמא דב"ש דיליף לה הפקר מפאה וב"ה ילפי לה משמיטה וב"ש ס"ל תשמטנה ונעשתו מיעוט דוקא זה לעניים ולעשירים אבל הפקר לעניים אבל לא לעשירים ע"ש יש להקשות ירושלמי אירושלמי דבמס' שביעת פ"ה משנה ג' תנן לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם לקטו עניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם עניים ומפרש בירושלמי דר' אליעזר ס"ל כר' יהודא דאמר לקמן פ"ט מ"ח דהעניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים הרי דס"ל לר"א גם בשביעית רק לעניים הותר ולא לעשירים. וכבר נודע דר' אליעזר שמותי הוא וכ' הראשונים מובא בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח בחלק או"ח דהוא מתלמידי כ"ש והתפאר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ע"כ וא"כ ע"כ גם ב"ש ס"ל דשביעת לא הותר רק לעניים א"כ למה איצטרכו ב"ש ללמוד הפקר מפאה ואמאי לא יליף לה ג"כ משביעת כמו ב"ה דהא לדדהו בשביעת ג"כ לא הותר רק לעניים וגם קשה איך קאמר בירושלמי דב"ש ס"ל דרק בשביעת הותר לעניים ולעשירים כנ"ל והא ר"א תלמידו ס"ל דלא הותר בשביעת רק לעניים וע"כ גם ב"ש כן ס"ל. ומזה נראה לענ"ד ראיי' למה שכתב הרמב"ן בחידושי תורה בפ' בהר סיני ומבואר בכסף משנה בפרק שביעי הלכה ג' מהל' שמיטה ויובל וז"ל פירוש כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר אלה הם העניים. ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרן ע"כ ולפי"ז לא קשה מידי דהעניים ועשירים שנשנו בשביעת אין פירושן רק אנשים אחרים ובעלי השדות אבל לעולם לדעת ר"א הוי שביעית הפקר בין לענים ובין לעשירים כל שאינו משדות שלהם ושפיר איצטרך לב"ש ללמוד הפקר מפאה וא"ש:

(מו) שם הר"ש מביא משם ירושלמי דר' יוחנן ור"ל פליגי בטעמא דב"ה דר"י ס"ל דכיון דב"ש יליף לה הפקר מפאה דריש ר"י אותם מיעטא דוקא פאה לעניים ולא לעשירים אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים ולפ"ז לא יליף לה ב"ה הפקר משמיטה כלל אבל ר"ל ס"ל דב"ה משמיטה יליף לה והנפקא מניה אם מפקיר לישראל ולא לנכרי או לאדם ולא לבהמה דלר"י גם לב"ה הוי הפקר כיון דהוי לעניים ולעשירים אבל לר"ל דב"ה יליף לה משמיטה א"כ אינו הפקר עד שיהי' מופקר לנכרים ולבהמות ג"כ ואמר ר' אבין לשון מתני' דייק כר"ל דקתני כשמיטה משמע דמשמיטה יליף לה לב"ה. ונראה דזה ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הלכה ט"ו דכתב המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה משמע דס"ל דהפקיר לישראל ולא לנכרי לאדם ולא לבהמה אינו הפקר דהרי מסיים בלשונו כשמיטה וכדתנן במתני' ואילו הי' ס"ל לרמב"ם כר"י דלאו משמיטה ילפי לה ב"ה רק ממיעוטא דכתיב בפאה ולפ"ז ע"כ צ"ל דלשון כשמיטה לאו דוקא במתני' וכמש"כ הר"ש אליבא דר"י א"כ לא הי' לו לרמב"ם לחזור ולשנות לשון המשנה שנכתבה שלא בדיקדוק. אלא ודאי דפסק כר"ל. וזה נכלל בלשונו שסיים כשמיטה וא"ש. נמצא הדין מוסכם דהפקר לישראל ולא לעכו"ם לאדם ולא לבהמה אינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה אבל עכ"פ הא מבואר בירושלמי דאי ילפי' לה משביעת צריך להיות מופקר אף לבהמות כשמיטה ובשמיטה פשיטא לי' לירושלמי דצריך שיהי' מופקר לאדם ולבהמה ותימה לי על מה שכ' הרמב"ן בפי' התורה בפ' בהר וז"ל ומצאתי לרש"י שכתב במס' פסחים וז"ל וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שצריך שיהי' מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהן ואכלו אביוני עמך ולבהמה ולחיה אשר בארצך והפליג עכ"ל הרמב"ן ואיך אמר הרמב"ן על רש"י שהפליג באומרו שצריך להפקיר שביעת גם לבהמה ולחיה הרי כן מבואר בירושלמי הנ"ל וצ"ע גדול לדעתי ענייה:

(מז) שם משנה ב' העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים בש"א אינו שכחה ובה"א שכחה וכתב הר"ב דפלוגתתייהו בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש כו' ושכחו שם שב"ש אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו וב"ה אומרים שכחה והא דתנן לקמן במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל גפה וגדיש ע"כ וכן כ' הרמב"ם בפירושו והמל"מ בפרק ה' ממתנת עניים הביא דעתם דס"ל דלב"ה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ההנחה אצל הגדיש הוי סיבה שיהי' שכחה עיי"ש בטעם הדבר ויבואר לפנינו:

ונסתפק המל"מ לדעת זה אם נטל עומר להוליכו לעיר והניחה אצל עומר שישבו סאתים דקיימ"ל דאינו שכחה ואיכא שני טעמים חדא משום לא חשיב לקחתו עומר שאתה יכול ליטלו כאחת יצא עומר שיש בו סאתים שאין ניטל בב"א ועוד משום דכתיב עומר ולא גדיש ועומר שיש ב' סאתים הוי גדיש והנה לפי טעם הא' אין זה גדיש וממילא לכ"ע אינו שכחה אך לטעם הב' הוא מחלוקת ב"ש וב"ה והאריך עד שפשט ספיקו מהא דמס' ב"ב ד' ע"ב דעומר שיש בו סאתיים תורת עומר ותורת גדיש עליו והיינו משום דלכל מילי דין עומר יש עליו רק לאם שכחו דינו כגדיש ממילא לענין אם הניח אצלו עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר כ"ע מודי דאינו שכחה דלענין זה אינו חשיב עומר שיש בו סאתים אלא כעומר ולא כגדיש:

ולולי שאינו כדאי הי' נראה להיפוך בדין זה דאם הניחה אצל עומר שיש בו סאתים הוי שכחה לפי מה דקיימ"ל כב"ה בהניחה אצל גפה וגדיש. כמו שאבאר. דהנה עיקר סברת הרמב"ם והר"ב דבעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר הנחה אצל הגפה ודומיו הוא סיבה שיהי' שכחה ואי לא הניחו שם רק בכל מקום בשדה לא הוי שכחה כבר תמהו כל חכמי לב. והתוס' י"ט רוצה לומר דעומר שלא הניחה אצל דבר מסוים הגרם ששכחה הוא משום שלא הניחו אצל דבר מסוים נמצא שלא היתה שכחה אלא מחמת דבר הגורם וקרא כתיב ושכחת מעצמך ולא מחמת דבר אחר הגורם אבל בהניחה אצל דבר מסויים ושכחה הוי שכחה בלא גורם ולהכי הוי שכחה. והמל"מ רוצה לומר דכיון דעיקר הטעם בנטלו להוליכו לעיר דהוי שכחה משום דזכר בו אם הניחה אצל דבר מסוים קצת כגדיש וגפה נמצא שלא נטלו להוליכו לעיר אלא להניח במקום אחר ידוע לו ומשו"ה אם אח"כ שכחו הוי שכחה אבל בשלא ידוע כוונתו הראשונה להוליכה לעיר במקומה עומדת אלא דלפי' שעה הניחה ולהכי אינו שכחה אלו דבריהם ז"ל וכבר העיד המל"מ בעצמו ששני הסברת האלו דחוקים ולא נתקררה דעתו דמל"מ בטעמים אלו:

והנראה לעניות דעתי הקלושה בסייעתא דשמיא דהנה כבר הבאתי לעיל באות (מ"ד) דקשיא להו לראשונים הר"ן ורמב"ן מובא דבריהם בשיטה מקובצת אהא דאמרי' בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דזכתה לו שדהו כיון דעומד בצד שדהו א"כ עקרת כל תורת שכחה דכל מי שימלא שדהו עומרים יאמר תזכה לי שדי וממילא דלא יהי' שכחה ותירצו דודאי כל זמן שלא נקרא עליו שם שכחה כלל לא שייך זכייה כיון דממוניה הוא ולא שייך זכיי' אלא במידי דאינו שלו ולהכי קודם ששכח הוא וקודם ששכחוה פועלים א"כ הרי נכנס לכלל שכחה ושפיר שייך בי' זכייה ובזה אמרי' דזכור ולבסוף שכוח אינו שכחה ומבואר בסוטה מ"ה הטעם משום שזכה בו ותיקשו דאיך שייך זכייה כיון דע"כ מיירי קודם ששכחוה פועלים דאל"ה בלא החזיק ג"כ לא הוי שכחה משום דקנתה לו שדהו כנ"ל וע"כ דמיירי קודם ששכחוה פועלים וא"כ איך שייך קניה בדבר שהוא שלו ותירץ הרמב"ן וז"ל התם נמי כיון דיהיב דעתי' להכניסו עמו ולהגביה כדי שלא ישכחנו כמי שנכנס לכלל שכחה דמי וזוכה בה ע"כ לשון רמב"ן ונראה לענ"ד להסביר דברי רמב"ן אשר המה סתומים הנה אי איכא עומר בשדה אשר בעל השדה ירא שישכח אותו יש לו שני דרכים מה לעשות שלא ישכיחנה א' שיקח העומר וינחנה בצד דבר שבטוח שלא ישכח כגון גפה וגדיש או שיקח בקר או כלי ויניחנה בצד העומר דאז הוי זה לו כעין סימן שמאחר שלא ישכח בקר וכלים וכן הגדיש בטוח שלא ישכח ג"כ המונח אצלו וזה תקנה אחת קלה אבל יש עוד תקנה והוא שיטול העומר אצלו כדי שיהי' בידו עד שילך לעיר ונמצא תמיד עמו ובזה בטוח שלא ישכחנה ותקנה זו חמורה וכבדה וטרחא גדולה שישא בידו תמיד העומר עד שיגיע לעיר ולפ"ז אם החזיק ונטל עומר בידו כדי להוליכו לעיר מסתמא עומר זה מעמדו ומצבו בענין שראוי לשכחה. וכדי שלא ישכיחנה עשה התקנה הכבדה ולא סגי לי' בעשיית תקנה הקלה שיניחנה אצל דבר שאין לו שכחה מסתמא העומר זה הוא באופן שתקנה זה לא מהני ליה ומעמדו ומצבו גורם שאף בכה"ג ישכחנה וכיון דלית לי' שום תקנה שלא ישכיחנו רק שיחזיקנו בידו. א"כ העומר זה ודאי ראוי לשכוח ממילא אמרי' דכל הראוי לשכחה כשכחה דמי וכמו דאמרי' בעלמא חולין ע"ג גבי ידות הכלים וכיון דכשכחה דמי שפיר חל עליו שם שכחה ושפיר מצי זכו ביה בהגבהתו זה נ"ל סברת הרמב"ן ובזה א"ש טעמא דהר"ב ורמב"ם הנ"ל דדוקא כשהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו סתם ושכחו א"כ אמרי' דבשעה שהחזיק ועשה תקנה כבדה נתגלה שירא לנפשו שודאי ישכיחנה ולא מהני לי' שום תקנה ממילא שפיר אמרי' דקנה וזכי בה ולכן לא הוי שכחה אבל כשהניחו אחר שהחזיק בו להוליכו לעיר סמך לגפה וגדיש לבקר ולכלים א"כ בהנחה זאת נתגלה שהניחו אצל דבר שודאי לא ישכח כדי שיהי' לו סימן שלא ישכחנו א"כ איגלאי מילתא למפרע שבשעה שהגביהו לא הי' עדיי' שם שכחה עליו דלא הי' ודאי ראוי לשכחה דנימא בי' כל העומד לשכוח כשכוח דמי דאילו הניחה מיד אצל גפה וגדיש ג"כ לא הי' ראוי לשכחה כמו שעשה בסוף וכיון דלא הוי ודאי ראוי לשכחה ממילא לא מצי זכי בי' בשעה שהגביה דאין תורת שכחה עליו ולהכי הוי שכחת לב"ה כנלע"ד ולפ"ז נראה דאם הניחה אצל עומר שיש בו סאתים כיון דעומר זה אין לו שכחה ומסתמא הניחו לעומר שהגביה סמוך לזה כדי שיהי' לו סימן דכמו שלא יהי' שכחה לזה כן לא ישכח העומר שהניח ממילא לא זכי בי' בהגבהתו וכיון דלא זכי בי' שפיר הוי שכחה כנלע"ד:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה