חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ברכות
פרק א משנה א
(א) מאימתי קורין את שמע בערבית עיי' בתוס' י"ט דתנא אקרא קאי והנה הכי איתא בגמרא תנא היכי קאי דקתני מאימתי. ותו מאי שנא דתנא מצר ברישא ליפו דשחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן ק"ש כו' ואי בעית אימא יליף מברייתא של עולם דכתיב ויהי ערב כו' יום אחד ופריך אי הכי סיפא בשחר מברך כו' ליתני דערבית ברישא ומשני תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית ותמהו המפרשים הא בשינוי דואיבעת אימא אינו מיושב קושיא ראשונה של הש"ס דתנא היכי קאי עוד קשה לי על מה דמשני דעד דקאי במילי דשחרית פריש מילי דשחרית א"כ בפ' תפלת השחר אפתח בתפלת השחר עד חצות ליתני תפלת הערב ברישא ודוחק לומר דמשום דערבית רשות דתיקשי לאביי דס"ל תפלת ערבית חובה ליתני ברישא תפלת ערבית. אך בלא"ה יש להקשות דעל הא דפריך הש"ס ליתני שחרית ברישא כתבו תוס' כדאשכחנן בתמיד דכתיב של בוקר תחילה וקשה הא קיימ"ל בתמורה י"ד דבקדשים לילה הולך אחר היום א"כ מתחיל הזמן של היום לענין קדשים בבוקר להכי שפיר תני בתפלה של בוקר תחילה כיון דמגיע זמנו תחילה אבל ענין קריאת שמע דהוי ענינו כחולין דעלמא וכמו שבת וי"ט דהיום מתחיל מערב תחילה וא"כ שפיר תני התנא ק"ש דערבית ברישא משום דמגיע זמנו תחילה בכל יום ומאי פריך הש"ס אך הנראה לענ"ד דזהו גופא משני הש"ס דהרי אמרי' בחולין פ"ג דאותו ואת בנו כיון דכתיב גבי קדשים הוי אמינא דבאותו ואת בנו לילה הולך אחר היום כמו קדשים רק נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית ויהי ערב כו' יום אחד מה יום האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה ע"כ הרי דכל עיקר הדין דבחולין וכל מקום אמרי' דהיום הולך אחר הלילה ילפי' מברייתא של עולם והא גופא משני הש"ס דיליף מברייתו של עולם דהיום הולך אחר הלילה וממילא מגיע זמן ק"ש של ערבית ברישא ולכן תני בערבית ברישא כיון דמוקדם זמנו ועפ"י זה מיושב נמי פירכא הראשונה דכבר כתבו התוס' בריש פרק כיצד מברכין דכל היכי דהסברא מחייב ענין לא שייך לפרוך תנא היכי קאי כיון דהיא סברה חיצונה עי"ש והיינו כמו שפריך הש"ס בכל מקום הא ל"ל קרא סברא היא. אלמא דסברא הוי כמו דכתיבה בתורה. והנה ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים היא סברא מחויבת וכמו שאמר ר"י ב"ל במתני' פרק ב' שיקבל אדם עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות הרי דק"ש היא קודמת לכל המצות מחיוב השכל והוי כאילו כתוב בקרא ועל זה לא הוי פריך הש"ס מידי אלא דעיקר הפירכא הי' תנא היכי קאי דתני מאימתי כו' בערבית מדוע מתחיל הזמן בערבית דוקא ולא באמצע היום או דלמא כל היום חיובו כתפילן וציצת אך כאשר חידש לו התרצן דהיום מתחיל מלילה ברישא ומיד בתאאא מרפק כאשר מתחיל היום שלם נתחייב בקבלת מלכות שמים מצד הסברא קודם לכל המצות נמצא הוא המצוה הראשונה בהתחלת היום ושפיר שואל התנא מאימתי מתחיל הערב שיקבל עליו עול מלכות שמים ומפרש משעה שהכהנים כו' דהיינו צאת הכוכבים אז מתחיל היום והגיע ק"ש דערבית ברישא ומיושב שפיר גם פרכא לאשובה. ומדוייק ג"כ לשון דיליף מברייתו של עולם שדיקדקו בו המפרשים. מה ילפותא הוא זה ולדברינו א"ש ומיושב ג"כ הא דר"פ תפילת השחר דתנא תפילת שחרית ברישא משום דקיימ"ל כר"י בן לוי לקמן כ"ו דתפילת כנגד תמידן תקנו ובתמיד דהוא קדשים הוי של בוקר תחילה ולהכי נקיט שפיר תפילת השחר ברישא וא"ש:
(ב) שם בהר"ב והמקדימים וקורין ק"ש של ערבית מבעוד יום סומכים אהא דר' יהודה דס"ל דתפלת המנחה עד פלג המנחה ומיד כשכלה זמן מנחה מתחיל זמן ק"ש של ערבית ע"כ והקשה בפר"ח בס' מים חיים מביאו בספר תוספת לר"ע איגור דהא ע"כ מה דאמרי' בפ' תפלת השחר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בק"ש שלרוב הפוסקים היא דאורייתא הוי ספק דאוריי' לחומרא ואיך יוצאין בה מבעוד יום ע"כ:
והנראה לענ"ד בעז"ה בזה דהנה בד"פ תפלת השחר מבואר דהך פלוגתא או תפלת המנחה עד הערב או עד פלג המנחה דפליגי בי' רב יהודה ורבנן תליא אי הקרבת תמיד של בין הערביים הי' זמנו רק עד פלג המנחה או עד הערב והנה במס' ר"ה למ"ד תנן בראשונה הי' מקבלין עדות החודש כל היום כולו ופירש"י בביצה דף ד' דכל שעה שבאו עדים עד שתחשך הי' מקבלין עדותן פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהי' מקבלין את העדים אלא עד המנחה כו' ונראה דקודם התקלה פ"כ היו מקריבין תמיד של בן הערבים עכ"פ בכל ערב ר"ח עד הערב וכדעת חכמים הנ"ל דאי נימא דלעולם היו מקריבן עד פלג המנחה וכדעת ר' יהודה א"כ קשה בממנ"פ אי באו העדים לעולם קודם פלג המנחה וקודם הקרבת התמיד א"כ איך תני דבראשונה הי' מקבלין עדות כל היום דהיינו עד שתחשך וכשפי' רש"י דהא מעולם לא באו אחר המנחה ואי באו עדים ג"כ לאחר פלג מנחה ואחר הקרבת התמיד א"כ כבר הי' קלקול בשיר דהרי מסתמא לא ידעו שיבואו עדים ואמרו שיר של חול או לא אמרו כלל ואיך תני שרק פעם אחת הי' קילקול בשיר ולא יותר אלא ודאי מוכח דקודם התקנה היו ממתינן עם הקרבת התמיד עד הערב והרבה פעמים באו העדים אחר מנחה סמוך לערב קודם התמיד עכ"פ ולא הי' קילקול בשיר רק פ"א שאיחרו העדים ביותר ובאו סמוך לחשיכה ואז כבר הקריבו התמיד ונעשה הקילקול לכן התקינו שאין מקבלין עדות רק עד המנחה דהיינו עד הקרבת התמיד לדעת ר' יהודה וממילא א"ש דהא בהא תליא קבלת עדות וקידוש החדש תלי' בזמן הקרבת התמיד. דאי מקריבין התמיד כל היום א"כ עד שתחשך חשיב כיום. ויכולין לקבל עדות ולקדש החודש ג"כ אבל אי סבירא לן דאין מקריבן התמיד רק עד המנחה ממילא מזמן המנחה למעלה חשיב לילה ואין מקבלין עדות ולא מקדשין החודש בלילה ולכן קודם התקנה הי' נוהגים כדעת חכמים וזמן הקרבן עד הערב ממילא חשיב כיום ומקבלין עדות ומקדשין החודש כל היום אך בתר תקנה היו נוהגין כר"י דהקרבת התמיד עד המנחה ומשם ואילך חשיב כלילה ואין ראוי לקבלת עדות ולא לקידוש החודש וכן היא זמן ק"ש של לילה ג"כ ושוב כשחרב בהמ"ק התקין ר"י ב"ז שיהי' מקבלין עדות כל היום. הרי דמזמן הבית המקדש ואילך הי' נוהגין פעם כר"י ופעם כחכמים בהקרבת התמיד ומסתמא נמסר להם לחכמזל שלעת הצורך נוכל לחשוב הזמן שבין מנחה ומערב ליום ומותר להקריב התמיד ולעת הצורך נוכל לחשבו לילה שלא לקבל עדות ושלא לקדש חודש בזמן הזאת ואין קרוי יום רק עד פלג המנחה זמן הקרבה לר"י ואלו ואלו דברי אלקים חיים ולהכי פסקי' בש"ס דעביד כמר עביד כו' כיון דתרווייהו הלכתא ננהו ולהכי גם לענין ק"ש אנו יוצאין לאחר פלג המנחה דנחשב לילה מדאוריי' לעת הצורך כנלע"ד:
(ג) בתוס' חדשים סי' ב' ובש"ע סי' רל"ה פוסק דלכתחילה ברחא יקרא בצאת הכוכבים ואם קרא קודם יחזור ויקרא בזמנה בלא ברכות והיינו דהלכה כסתם מתני' דמאימתי קורין כו' והתוס' בפ' תפילת השחר דף כ"ו ע"ב בד"ה יעקב כו' הקשו וז"ל תימה דאמרי' בפרק גיד הנשה צ"א וילך חרנה כי מטא לחרן בעי למהדר אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בה אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתי' למהדר קפצה לי' ארעה מיד ויפגע במקום כד צלי בעי למהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש אלמא מוכח מהתם דהתפלל יעקב ערבית מבעוד יום מאחר שהתפלל כבר והיה דעתי' למהדר קודם ביאת שמש וקשיא למתני' דמאימתי קורין כו' ולהלכה הנ"ל ולכן יפה מנהג שלנו שקורין מבעוד יום ע"כ. ונראה לענ"ד בסייעתא דשמיא לישב תמיהת התוס' דהנה יש לחקור הלכתא למשיחא כתיב כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות. וכמו שמשה רבינו ויהושע העמידו חמה בחצי השמים כן יהי' בזמן ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו ואם יעמוד השמש מעת לעת או יותר איך יהי' הדין בק"ש של ערבית אי נמתין בקריאתו עד שיבוא השמש או דלמא נמתין ולא נשגיח על השמש כלל רק נקרא ק"ש כדרך שאר הימים וכשנשער זמן צאת הכוכבים בשאר הימים לפי טבע העולם אז נקרא ק"ש. ונלע"ד דלא נמתין אז עם ק"ש של ערבית עד הלילה דהנה לכאורה הי' נראה דלפי מה דמבואר במס' ע"ז כ"ה בהא דשמש בגבעון דום דפליגי בי' אמוראי ולחד מ"ד היה היום ארוך ששים שעות דאזיל שית וקם כ"ד שעות ואזל שית וקם כ"ד שעות ומבואר במהרש"א חי' אגדות בשם פסקי דר"א דאותו היום היה ערב שבת והיה ירא יהושע שיחללו ישראל את השבת ולהכי העמיד יהושע השמש כדי שלא יגיע המלחמה בשבת ע"ש הרי מוכח דאף אם יעמוד השמש ערב שבת כמה שעות מ"מ לא יתחיל זמן השבת עד הלילה ולכאורה גם לענין קריאת שמע נימא כן. אבל יש לחלק דשאני שבת שגילתה התורה מערב עד ערב תשבתו שבתכם הרי בפירוש שהשבת מתחיל מערב דוקא אבל כל כמה דלא הגיע הערב אפי' עומדת כמה שעות אינו נחשב לשבת כיון דלא הוי עדיי' ערב ומותר בכל המלאכות וכן הוא ודאי לענין שאר מצות התלויין ביום דוקא כקרבנות וציצית כ"ז דהשמש זורח חשיב יום אך לענין ק"ש לא קבעה לנו התורה זמנה בלילה וביום רק בשכבך ובקומך והיינו שעה שדרך בני אדם שוכבים ושעה שדרך בני אדם עומדים אף שחכמינו ז"ל תלהו זמן שכיבה בצאת הכוכבים מ"מ אין סברא לומר שאם יעמוד השמש בחצי השמים שלא יהי' זמן שכיבה עד צאת הכוכבים. תדע. אם יעמוד השמש יותר משלשה מעת לעת הכי נאמר דלא יהי' זמן שכיבה עד ביאת השמש זה אי אפשר דהרי קיימ"ל להלכה פסוקה דהנשבע שלא ישן שלשה מעל"ע מלקין אותו משום שבועת שוא דאי אפשר. וא"כ ע"כ ליכא למימר דלא יהי' זמן שכיבה ושינה עד יותר משלשה מעל"ע אף אם עדיי' לא בא השמש. וכיון שע"כ זמן שכיבה לא תליא בזמן ביאת השמש ממילא הדר הוי זמן שכיבה כמו בשאר זמנים אשר כתיקונם והשמש הולך לפי טבעו. רק כיון דבכל יום זמן שכיבה ויציאת הכוכבים חדא שיעורי' תלו חכז"ל זה בזו אבל בענן שלפנינו בעת עמידת השמש לא תליא זמן שכיבה בצאת הכוכבים אלא דהוי זמן שכיבה לפי חשבון צאת הכוכבים בשאר ימי עולם. וממילא אז הוי זמן ק"ש של ערבית וכן ק"ש של שחרית משערין לפי חשבון כנלע"ד והלה נראה דהא דאמרי' ביעקב אבינו דקפצה לי' ארעה אין פירושו אלא שהדרך שהיה לו לבוא בארוכה בא בקצרה דהיינו מה שלפי דרך הטבע הי' לו להלך שני שעות הלך ברביע שעה אך לא משום שנתקצר הדרך אלא שעמדה השמש ושהה הרבה בהילוכו עד שלפי חשבון היה יעקב אבינו משער בדעתו דמחרן עד הבית המקדש יש לו להלך שני שעות ואז יגיע שעה בזמן צאת הכוכבים ויתפלל אך העמיד הי"ת הליכת השמש ושהה השמש בהילוכו מה שהיה צריך להלך בב' שעות הלך ברבע שעה או חצי שעה וכל זה נעשה לכבוד יעקב שיהי' נראה שהי"ת חפץ בביאתו וכאילו יצא לקראתו. ולפ"ז יעקב אבינו לפי חשבונו, היה יודע כי הגיע זמן צאת הכוכבים קרא ק"ש והתפלל אף שעדיי' היום גדול היינו משום עמידת החמה לכבודו ומאי ענין עמידת השמש לק"ש ותפילה וכי אם יעמוד כמה ימים לא יהי' זמן שכיבה וכמו שכתבנו והלא לא כתיב אלא ובשכבך דרך שכיבה. ולכן שפיר קרא ק"ש והתפלל יעקב אבינו כדין וכהלכה דסתם מתני' דזמן ק"ש של ערבית היא צאת כוכבים. ולפ"ז צ"ל דהך שמש שבאה אח"כ הוי תשלומין למה ששהה בתחילה ולא ס"ל כהך מ"ד בחולין דמה שכתיב ויזרח לו השמש שמש ששקעה בשבילו זרחה בשבילו אלא כמ"ד ויזרח לו השמע לו השמש לו לצורכו לרפאות את צלעתו וכמו שפירש"י בחומש ומובא במדרש וא"ש עכ"פ מיושב תמיהת התוס' ונכון סתם מתני' ופסק הש"ע:
(ד) שם בהר"ב ומצאת הכוכבים אסור לסעוד וכ"ש לישן עד שיקרא ק"ש ויתפלל וכן כתבו תוס' אהא דאמרי' בגמרא חכמים עשו סייג לדבריהם כו' אלא קורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך כ' תוס' דמכאן משמע דמשעה שהגיע זמן ק"ש שאין לאכול כו' והקשה בספר תוספת ר"ע איגר דלמה להם ללמוד דין זה מהכא הרי משנה ערוכה היא בפ"א דשבת מ"ב מפסיקין לק"ש א"כ כ"ש שאין מתחילן עי"ש נלענ"ד דממתני' לא מוכח אלא היכי דיושב ואוכל מפסיק לק"ש אם הוא ראו לקרות ק"ש אז צריך להפסיק מיד וקורא אבל אם אינו יכול עתה לקרות ק"ש כגון שיש לו איזה מיחוש או דבר המעכבו לקרות עתה עד אחרי עבור שעה או שתיים אז אין צריך להפסיק עתה מאכילתו רק יפסיק בעת אשר יוכל לכון דעתו ולקרות וזה מדוייק בלשון התנא דאמר מפסיקין לק"ש. אך הכא דייקו התוס' מדתני בברייתא אלא קורא כו' ואוכל פתו דזהו מיותר לכאורה. אלא ע"כ דאשמעונין דמשהגיע צאת הכוכבים אסור לסעוד ולהתחיל לאכול אפי' אם הוא עדיין מגני בר הכי שיקרא ק"ש מצד נקיון הגוף או שחר מיחוש אפ"ה אסור לו להתחיל, לאכול ודוקא כשכבר עסיק בסעודה אינו צריך לספסל בכה"ג אבל אסור לו להתחיל לאכול עד שיקרא ק"ש ואח"כ תוכל פתו וזהו מכווין בלשונם דדוקא כיון דאח"כ אוכל פתו א"כ עדיי' לא אכל ולכן צריך להמתין על ק"ש אבל אם כבר אוכל אינו מפסיק אלא בזמן שהוא נכון וראוי לקרות ק"ש. וא"ש:
(ה) שם בהרב א"כ למה כו' דעת הרב כדעת רש"י דבהקטר חלבים ואברים לא גזרו בו חכמים עד חצות ודעת הרמב"ם מובא בתוי"ט דגם בהקטר חלבים ואברים גזרו חכמים דדוקא עד חצות. אפשר לומר דפליגי בדין שנחלקו בו הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ח ושנוי ביו"ד סי' קי"ח עם תשו' חות יאיר סי' קמ"ב אי הי' כח ביד חכמים לחסור מה שהתירה התורה בפירוש עיי"ש והנה בכל הנאכלים ליום אחד לא כתיב רק לא תותירו ממנו עד בוקר ולא נשמע מזה דעד הבוקר מותר להותיר רק דעד הבוקר אין בו לאו אבל ההיתר אינו מפורש וכן בק"ש ודאי אינו מפורש ההיתר כל הלילה ומשו"ה כ"ע מודו דהי' כח ביד חכמים נגזור עד חצות. אבל בהקטר חלבים ואברים שכתבה התורה בפירוש בפ' צו היא העולה כו' כל הלילה עד הבוקר הרי מפורש ההיתר בתורה ואיך הי' חכמים יכולין לגזור דדוקא עד חצות אלא ודאי דעת הרמב"ם מוכרח כדעת החות יאיר ודלא כט"ז ודעת רש"י והר"ב כטו"ז דאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש ולכן לא גזרו בהקטר חלבים ואברים וופוה:
(וי"ו) שם משנה ג' אמר ר' טרפון אני הייתי בה בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש כו' אמרו לו כדי היית לחוב כו' יש להבין איך הי' ס"ל לר' טרפון בדין זה קודם אותו מעשה מי הי' לעולם מטה וקורא א"כ מדוע לא נסתכן מקודם ומ"ש דוקא אז בהיותו בדרך ואי היה לעולם נוהג כב"ה א"כ תמיה גדולה על ר"ט מ"ש עתה ששינה מנהגו וקרא כב"ש כיון דהי' ס"ל כב"ה. ועוד מאי בעי בזה שסיפר שהיה בא בדרך דמאי נ"מ לן בזה והלא הי' די לו לומר שהטה בק"ש של ערבית והי' בא לידי סכנה וגם מה זה שאמר שהטה לקרות כדברי ב"ש כיון שהטה ממילא ידמנו שעשה כב"ש אבל נראה דדברי חכמינו ז"ל מזוקקים ככסף צרוף עפ"י מה דאמרי' בגמרא דף א' דר' ישמעאל אמר לר"א אתה עשית כדברי ב"ש ואמרי' שם וכי תימא ב"ה נמי אית להו מטין הני מילי דמטה ואתי מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה ש"מ כב"ש ס"ל כו' ע"ש עיי"ש. ולפי זה חתי שפיר דודאי ר' טרפון הי' נוהג את עצמו לעולם לצאת ידי שניהם דהיינו ב"ש וב"ה ולזאת הי' שוכב ומטה עצמו קודם זמן ק"ש ומשהגיע זמן ק"ש הי' אז מטה ואתי מעיקרא ויוצא בין לב"ש ובין לב"ה דגם ב"ה מודו דמטין וקורין היכי דמטה מקודם אבל בפעם זה הי' ר"ט בא בדרך עד שהגיע זמן ק"ש ואז הטה א"כ לב"ה עשה שלא כדין רק עשה כב"ש ולהכי שפיר נסתכן וזה מדויק בדברי ר' טרפון אני הייתי בא בדרך ולא הטיתי קודם זמן ק"ש רק משהגיע זמן ק"ש הטה הרי גילה דעתו בזה שס"ל להלכה כדברי ב"ש ועבר על דברי ב"ה מה שעד עתה לא עשה כן רק יצא ידי שניהם וא"ש:
(זי"ן) שם אמרו לו כדי הייתי לחוב כו' ובגמרא מוכיח מזה שמאן שעושה כב"ש חייב מיתה. ותמוה לי מאוד הרי אמרי' בחולין דף מ"ג דהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ומסיק הש"ס לחד שינויי דאפי' לאחר בת קול אתיא ברייתא זו כר' יהושע דאין משגיחן בבת קול וכיון דאיכא תנאי דס"ל דהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. וכן ס"ל לר' יהושע חבירו של ר' טרפון מדוע נסתכן ר' טרפון ואיך אמרו כדי הייתי לחוב כו' דהרי אכתי אין זו הלכה פסוקה לעשות כב"ה כיון דאמרי' הרוצה לעשות כב"ש עושה. וגם מדוע לא הביאו בגמרא הך ברייתא דחולין והשנויים פה. והחליטו דמאן דעושה כב"ש חייב מיתה וצ"ע:
פרק ב מ"א
(חי"ת) בהר"ב לאפוקי קורא להגיה. הנה רש"י פירש דקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות כו' וכ' התוס' ע"ז תימה דהרי אכתי קא קרי ולמ"ד מצות אין צריכן כוונה מדוע אינו יוצא ידי חובת ק"ש. ונראה לענ"ד לישב פירש"י דהנה אהא דתנן במס' ר"ה ל"ב ומתעסקין עם התינוקת כתב הר"ן בהלכות וז"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מתכווין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אין צריכת כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכווין למצוה דהיינו לחנך את הקטנים אותו כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומה למאי דאסקי' בשמעתתא קמייתא דזבחים דבת מינים מחריב כו' ע"כ יוצא לן מדברי הר"ן דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מודה היכי דהוא מכווין למצוה אחרת אותה כוונה מעכב שלא תחול המצוה ואינו יוצא בה וקשה לפי זה מאי פריך הש"ס למ"ד מאצ"כ ממתני' דהי' קורא דלמא שאני במתני' כיון דנתכווין למצות קריאה בתורה אותו כוונה מעכבות ולהכי אינו יוצא בק"ש עד שיכווין לבו והנראה בזה דעיקר סברת הר"ן במה שכתב דכוונת מצוה מעכב שלא יצא במצוה אחרת היינו כמו שכ' הריטב"א בסוכה כ"ה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' אי רצה להניח מצוה זו לעשות מצוה האחרת אשמעינן קרא כיון דפטר ממצוה אחרת הוי אצלו כדבר הרשות עי"ש וה"ה הכא כיון דעוסק במצות חינוך הוי מצות תקיעת שופר אצלו בשעה זו כרשות וא"כ איך נימא דיוצא בו כיון דלא נתחייב כלל והוי אצלו כדבר רשות אך כ"ז אתי שפיר באי אפשר לקיים שניהם במעשה אחד כגון מצות חינוך ומצות תקיעת שופר דהם מצות נפרדות אבל בק"ש כיון דקיימ"ל במנחות צ"ט אפי' אי לא קרא אדם אלא קיש שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה כו' ומובא ביו"ד סי' רמ"ו א"כ כוונת מצות קריאת התורה אינו מעכבת על כוונת מצות ק"ש כיון דבק"ש לחוד ג"כ קיים קריאת התורה שפיר י"ל דמצות א"צ כוונה ושפיר פריך הש"ס וע"ז משני בקורא להגיה א"כ מצות כוונת הגהת ס"ת מעכבת על מצות ק"ש וכסברת הר"ן דמצות חינוך מעכבת על תקיעת שופר ולהכי למ"ד מצות א"צ כוונה ג"כ מודה דקורא להגיה אינו יוצא ידי ק"ש וא"ש:
(טית) משנה שם בין הפרקים שואל מפני הכבוד פי' הרב בשלום אדם נכבד כגון רבו כו' וכן הוא בגמרא הקורא את שמע ופגע בו רבו באמצע שואל מפני היראה וכן פסק בש"ע ומכאן תמה הפנים מאירות בח"א בהקדמה על הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב שכתב וז"ל וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו ע"כ ואיך התירו לפסוק באמצע ק"ש לשאול מפני יראת הרב אדרבה הרי מבואר דאין שום מצוה עיי"ש ולענ"ד לא קשה מידי דהמהרש"ל בים של שלמה לב"ק בסופו הביא חילוקי הדינים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל וחד מינייהו ושם בסעי' ל"ג ז"ל בני בבל תלמוד אינו שואל בשלום רבו ובני ארץ ישראל תלמוד אומר לרבו שלום עליך רבי ע"כ. הרי דמחלוקה קרועה היא זו ואנחנו עררים להלכה וכמנהג בני א"י וכמו שכ' דע"א ביו"ד הנ"ל וכן נוהגין אך הביא דיעה האחרת להורת שגם שניהם לא משתבשי כי כן נהגו בני בבל. וא"ש:
(יו"ד) מ"ה חתן פטור מק"ש כו' בתוס' י"ט וז"ל משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובת ע"כ והרא"ש בריש כתובת מוכיח ממתני' דאם לא בטיל בליל חמישי לא חייבו אותו חכמים להמתין עד ליל ב' או ליל ה' הבא אלא מותר לו לבעול בכל לילה דאי לאו הכי אמאי פטור מק"ש ד' לילות עד מוצאי שבת הא אינו רשאי לבעול עד ליל הכניסה עי"ש:
וקשיא לי דמה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו בתולה נישאת משום דמיישי לקרורי דעתא. ולהכי תנשא ביום הרביעי כדי שישכים לב"ד. והרי אם תרצה האשה לעולם לא יביא הדבר לידי כך כמו שאבאר. הנה נראה דבזמן המשנה דנקבע הלכה כרבותינו בנדה ריש פרק תינוקת דהלכה בועל בעילת מצוה ופורש מסתמא לעולם הי' קובעים זמן החתונה בימי אחד עשר שבין נדה לנדה מטעם שאז אם יבעול בעילת מצוה ותראה דם ואנו מטמאין אותה לא נחמור בה יותר מראיית דם ממש דאז לא הוי אלא שומרת יום כנגד יום ולא יפסיד אלא בעילת לילה אחת. אבל אם תהי' החתונה בשבעה ימים הראויי' לנדה אז תטמא לאחר הבעילה ז' ימים ויפסיד בעילותיו. והנה לא מבעי' לדעת הרמב"ם מובא בש"ך יו"ד סי' קפ"ג דימי נידה וימי זיבה לעולם קבועים לאשה ולא ישתנה א"כ וודאי יוכלו לידע מתי יהי' י"א יום שבין נדה לנדה ויקבעו אז זמן החתונה אלא אפי' לדעת הרמב"ן שאין ימי זיבה אלא סמוך לימי נדה. מ"מ הרי מסתמא ידוע זמן ווסתה הקבוע לה ויחשבו זי"ן ימים מתחילת ווסתה לימי נדה ואח"כ יתחלו ימי זיבה ואם אז תנשא ותבעל לא תהיה אלא שומרת יום כו' ולזאת שפיר אמרנו דבזמן המשנה הי' החתונה של בתולה בימי י"א יום שבין כו' ולפ"ז אשה זו שיודעת בעצמה שזנתה תאמר שנטמאה ביום חתונתה והן אמת שאין לחוש שתאמר שראתה דם או כתם מאחר שאז בזמן התנאים אכתי היה מראין הדמים והכתמים לחכמים הי' צריכה להראות מה שמצאה או ראתה ולכשתאמר כזה ראיתי ואבדתיו ליכא למיחוש ג"כ שהוא דבר רחוק ולא שכיחא ג"כ כיון ששושבינתה סמוכין לה אז. אבל קשיא לדעת התרומת הדשן שמובא לפסק הלכה בש"ע סי' קן שאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום שהיא טמאה א"כ כל זונה תאמר שהרגישה ולא מצאה כלום ותטמא כדין שומרת יום כו' ולמחר תטבול ותשמש ותהי' קירור דעתי' ובשלמא אי היה זמן החתונה בימים הראוים לנדה אז ליכא למיחוש להכי מחמת שתפסיד מזונת כל ימי נדה כמש"כ הר"ן בריש כתובת והרא"ש בפ' אעפ"י בסוגיא דחיבת חופה קונה דלכך תני בברייתא אם פרסה נידה אינה מעלה לה מזונת דכיון דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה לא חייבו לבעל להכניס וליתן מזונת ולכך ליכא למיחוש להכי אבל אחר שכבר בארנו שמסתמא היה נושאין בימים הראויים לזיבה א"כ לא תפסיד כלל כי למחר תטבול ותאמר כן בודאי כדי שיבוא לידי קירור דעת ומה הועילו חכמים בתקנתם וכיוצא בזה הקשה הפנ"י שם בסוגיא דפ"ב דמה הועילו חכמים בתקנתם לדעת ר"י באומרת נאנסתי או מוכת עץ אני מותרת לבעלה א"כ כל אשה מסתמא תאמר כן עי"ש. אלא ע"כ היא ראייה לרדב"ז בתשובה מובא באחרונים שם שחולק על התרומת הדשן וסובר דסברת הרגשה לא הוי דאוריי' כלל וליכא שום אופן שתוכל לומר טמאה אני כנ"ל:
והנה התרומת הדשן הוכיח דינו מש"ס נדה נ"ז דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך הש"ס ממתני' נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבים בקרבן נמצא לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן היכי דמי אי דארגשה א"כ בנמצא לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן אלא לאו דלא ארגשה וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן וקשיא לשמואל ומשני לעולם בארגשה ואימא הרגשת שמש הוי ע"כ ומדפריך הש"ס בפשיטות אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורין ש"מ דהרגשה סברה דאוריי' כלומר חזקה שראתה בשעת הרגשה דאל"כ אמאי חייבין בקרבן בארגשה דלמא אפ"ה ראתה דם אחר התשמיש אלא ע"כ דזה חזקה דאורייתא דודאי ראתה בשעת הרגשה וכיון דחזקה דאורייתא היא א"כ טמאה אעפ"י שלא מצאה כלום כמו דלמ"ד ווסתות דאוריי' אי לא בדקה בשיעור ווסת טמאה אעפ"י שלא מצאה כלום כיון דחזקה אורח בזמנו בא אלא שנפל לארץ ה"נ אמרי' מדארגשה ודאי יצא טיפת דם ונאבד או שנימוק עכ"ד התרומת הדשן והרדב"ז בתשו' חיו"ד סי' קמ"ט חולק וכ' דאין ראייה מהכא דשאני הכא כיון דדם הוא לפנינו משו"ה הראיה מחזקת להרגשה דמסתמא בשעת הרגשה חזיא משא"כ היכי דלא נמצא כלל מנ"ל דהרגשה לחוד הוי דאורייתא. אך האחרונים תמהו ע"ז דראיית הת"ה מוכרחת מדחזינן דתלינן הך דם שמצאה במה שהרגישה תחילה וחייבין קרבן ש"מ דאי אפשר להרגשה בלי דם דאל"ה איך עלה על דעת המקשין לחייבן בקרבן כשמצאה דם לאתר זמן במה שהרגישה תחילה דלמא בהרגשה לא ראתה כלל אח"כ ונמצא מביא חולין לעזרה אלא ע"כ כל שהרגישה ודאי ראתה אלא שנאבד ולכן מבואר שטמאה בהרגשה אף אי לא מצאה כלום ע"כ. ונראה בעזה"י לישב דעת הרדב"ז דס"ל כדעת של רבו של מהר"י טראני בתשובה ח"א סי' י"א דהקשה שם דמבואר מתוס' ריש מס' נדה דבין לשמאי ובין להלל לולי שהי' באשה ריעותא מגופא הוי אזלי' לעולם בתר חזקה קמייתא ואע"ג דאיכא נגדה חזקה דהשתא דעכשיו היא ודאי טמאה מ"מ חזקה קמייתא עדיפא מחזקה דהשתא וזה סותר לתוס' יבמות ס"ח ד"ה רישא דהקשו אהא דקיימ"ל דספק בן ט' פוסל בביאתו ואמאי לא נעמידנו על חזקה קמייתא שהי' פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות ותירצו כגון השתא דאתי לקמן הוא ודאי בן טי"ת אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמי' אחזקה דחזקה קמייתא איתרע לה ע"כ הרי מבואר פה דחזקה דהשתא עדיפי' מחזקה קמייתא היפוך תוס' הנ"ל והביא המהרי"ט שם בשם רבו לישב סתירה זו וז"ל והדברים פשוטים ומבוארים למבין דהתם בנדה לא הורעה החזקה כלל שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו ודאי טמאה אבל הך דיבמות בשעה שבא עליה פסול זה היינו מסופקים אם הי' בן ט' או לאו באותו שעה הורעה חזקתו הראשונה אעפ"י שאילו היינו דנים אז על הדבר היינו מעמידים אותו על חזקתו הראשונה השתא שבא לפנינו שהוא ודאי בן ט' לגבי השתא חזקתו הראשונה הורעה פ"כ דברי רבו של מהרי"ט עי"ש והשתא ס"ל לרדב"ז ג"כ הכי דודאי הרגשה גרידא לא הוי אלא ספק ומוקמי' לאיתתא אחזקת טהרה וחזקה קמייתא מהני מדאוריי' לכל ספק אבל היכי דהירגשה בשעת תשמיש ועכשיו נמצא דם ועכשיו ודאי טמאה איתרע החזקה קמייתא ואנו מטמאין אותה ודאי משעת שנולד הספק וחייבין בקרבן כמו בס' בן ט' הנ"ל. ולהכי א"ש דודאי בהרגישה בלחוד ולא מצאה כלל היא טהורה דמוקמי' לה אחזקת טהרה אף שהרגשה עושה ספק וכמו בס' בן ט' שמוקמי' אחזקה קמייתא ואינו פוסל אך לאשר שעכשיו נמצא דם חזקה דהשתא הוי ודאי לגבי חזקה קמייתא שאיתרע ולהכי טמאין וחייבין בקרבן ולא תיקשי קושית האחרונים דלמה ס"ל למקשין לחייב קרבן בנמצא לאחר זמן דהיינו מטעם חזקה דהשתא אבל היכי דלא נמצא כלל פשיטא דהרגשה לחוד אינו אוסר כיון דחזקה קמייתא דאורייתא ודברי הרדב"ז נכונים וברורים והת"ה ע"כ ס"ל כשיטת המהרי"ט שם דפליג על רבו יע"ש:
(י"א) וכשמת טבי עבדו כו' אמר להם אין טבי עבדי כשאר עבדים כשר הי' לכאורה יש להבין והלא בסוכה פ"ב אמר ר' גמליאל ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם כו' ומדוע לא אמר גם כאן שהי' תלמיד חכם והחילוק שבין חכם וכשר מבואר במס' שבת ק"ה גבי חכם שמת כו' יעו"ש. י"ל דבא ר"ג להשמיענו הדין דאפי' אי לא הי' טבי עבדו רק איש כשר ג"כ מחויב לקבל עליו תנחומין מה שלא הי' נשמע אי היה אמר שהי' ת"ח שאז הו"א דבעבד כשר אין מקבלין תנחומין כן נ"ל. אך אי קשיא הא קשיא דהרי מבואר במס' ב"ק ע"ד מעשה בר"ג שסימא עין טבי עבדו והיה שמח כו' ואמר לו ר"י אין בדבריך כלום שאין עדים על כך ע"ש וא"כ ר"ג שידע בעצמו שסימא את עינו הרי יצא לחירות ואין עליו תורת עבד כלל וכלפי שמיא גליא א"כ אמאי לא אמר ר"ג שלכך קיבל עליו תנחומים משום דיצא מתורת עבד ואף שמטעם זה לא הי' יכול ר"ג לשחררו מטעם דליכא עדים ועובר בעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ מה שנוגע לענין קבלת תנחומין מחויב ר"ג לצאת ידי שמים וצ"ל כמש"כ תוס' כתובת ל"ג ד"ה לאו כו' דבקנס כל כמה דלא נתחייב עפ"י ב"ד ועדים אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב וכן הביא הקצות חושן בסי' א' סק"ז בשם ירושלמי ולהכי לא הי' מהני סימת עין טבי אפי' לגבי שמי' להיות יוצא מתורת עבד כל זמן שלא נתחייב עפ"י ב"ד מומחים וא"ש:
אך לפ"ז קשים דברי הסמ"ע וש"ך בח"מ סי' א' שכתבו בהודה האדון בזמן הזה שסימא עין עבדו שאע"ג שלא מהני הודאתו לפטור מטעם מודה בקנס כיון דליכא מומחין מ"מ מהני הודאתו כמאה עדים לחייבו ומהני תפיסה ועבד שתפוס בעצמו יוצא לחירות ולפי הנ"ל כיון דמבואר דאפי' לצאת ידי שמים לא מתחייב בקנס בלא חיוב ב"ד מומחין וע"כ דלא מהני ההודאה כלל מטעם גזה"כ ואיך נימא דיהני תפיסה בזה מטעם הודאת בע"ד. ואיך לא חש ר"ג לצאת ידי שמים כיון שהודה וידע בעצמו שסימא עין טבי עבדו והנה הקצות חושן שם סק"ו הקשה ג"כ לשיטה הנ"ל מדוע לא נתחייב ר"ג עפ"י הודאתו שהודה שסימא עין טבי עבדו ואי דהוי חוץ לב"ד ולא מהני הודאתו לפטור עכ"פ מהני הודאתו לחיוב משום דהעדאת בע"ד כעדים דמי והעבד תפוס בעצמו ויהי' יוצא לחירות ע"ש ואני לא הבנתי הא הקצות חשן גופא מסכים בסי' ג' סק"ב דהודאה במקצת בזמן הזה לפני יחיד לא מהני לחייבו שבועה דדוקא הודאה בפני שלשה בעי' אפי' בזמן הזה דליכא מומחים א"כ אין ראיי' מר"ג דהתם לא הוי הודאת ר"ג לפני שלשה א"כ אפי'. הי' מודה במקצת ממון ג"כ לא הי' חשוב הודאה לחייבו שבועה דאוריי' לכן ג"כ שפיר אין לחייב את ר"ג מטעם הודאת בע"ד דלא חשיב הודאה אפי' לענין ממון אבל בדין הודה האדון שסימא עין עבדו בזמה"ז דמיירי דהודה בפני ב"ד של שלשה דאילו הי' ממון הי' חייב שבועה כדין מודה במקצות ה"ה דחשיב הודאה לענין חיוב הקנס מטעם הודאת בע"ד וצ"ע:
גם הש"ך ביו"ד סי' רס"ז חזר משיטתו הנ"ל והביא ג"כ ראי' מהא דר"ג דהודה חוץ לב"ד ולא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא ע"כ מוכח דבקנס לא אמרי' הודאת בע"ד כו' ונראה לישב דהרא"ש בסוף פ"ק דב"ק כתב טעמא דמילתא דקיימ"ל בקנס בזמן הזה אם תפס לא מפקינין מני' וז"ל ולי נראה דלאו תקנתא הוא אלא דינא דמדאורייתא מחייב לי' אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו וכל כהאי גוונא עביד אינש דינא לנפשי' ולא נפקי' מיני' עד דיהיב לי' כל דמחויב מדאורייתא עכ"ל הראש ומובא בטור ח"מ סי' שמ"ח ומעתה א"ש דודאי אמרי' בכל מקום הודאת פיו כמאה עדים דמי אבל עכ"פ לא תהי' הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולהכי בשלמא בהך דר"ג אפי' אי היה לטבי עבדו עדים חוץ לב"ד שלא נתקבלו עדותן עדיי' בב"ד מומחים ור"ג הי' כופר לא הי' מהני תפיסת העבד בעצמו דהרי עיקר הטעם דמהני תפיסה בזה"ז היינו משום דליכא מומחין ועביד אינש דינא לנפשי' וכנ"ל ממילא בזמן ר"ג דאיכא מומחין פשיטא דלא הי' מהני התפיסה כלל דהרי ב"ד מומחים לפניך ולא שייך עביד אינש דינא לנפשי' רק הי' העבד צריך לבוא לב"ד ולקבל עדות שלו לפניהם לפ"ז ה"ה בהודאה אף דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא תהי' גדולה מעדים גופא דעכ"פ לא מהני תפיסת העבד מטעם דעביד אינש דינא לנפשי' דהרי ב"ד לפניך ובזמן דאיכא מומחים לא אמרי' עביד אינש דינא לנפשי' ופשיטא דמטעם הודאת בע"ד אין לחייבו לר"ג משום דלא חשיב הודאתו אלא כעדים חוץ לב"ד ובקנס צריך להיות ב"ד מומחים. ואי יודה ר"ג לפני ב"ד מומחין אז יהי' מודה בקנס ופטור ולהכי אתי שפיר דלא מהני תפיסת טבי בעצמו אבל בזמה"ז דליכא מומחין ומהני תפיסה עפ"י עדים מטעם עביד אינש דינא לנפשי' גם כשכמודה דחשיב כעדים ונתברר חיובו שפיר מהני תפיסת עבד וא"ש. ובזה נתישב ג"כ קושית קצ"ח שם מה שהקשה מריש מס' ב"מ גבי פיו שאינו מחייבו קנס ע"ש ודוק:
פרק ג משנה א
(יב) מי שמיתו מוטל לפניו פטור כו' ומן התפלין המהר"י מטראני בחלק אבן עזר סי' ט"ז כ' דהר"ב מהר"א בן חיים מנע החליצה לאוננת ונתן המהרי"ט טעם לדבר משום דחליצה מצוה היא כדתנן בעירוכין מצות יבום קודם למצות חליצה ואונן פטור מכל המצות האמורת בתורה כמבואר במתני' דר"פ מי שמתו כו' ומאחר שפטור הוא מאותו מצוה כמאן דליתא דמיא ע"כ. והחכם צבי בתשובה סי' א' כ' וז"ל תמיה לי טיבא דא"כ איך תיסיק אדעתי' דקטנה שהגיע לעונת הפעולת חולצת והא כיון דקטנה היא פטורה מכל המצות האמורת בתורם וזיקתה ודאי זיקה גמורה היא ע"כ ומה שכ' דאיך תיסוק אדעתי' היינו דעת ר' יוסי ביבמות ק"ה דקטנה חולצת בפעוטת ולענ"ד לא קשה מידי דבשלמא קטנה אף שהיא פטורה מ"מ אם היא עושה מצוה הרי היא מקיימת מצוה ומקבלת שכר וכמו שאמרו על זה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמוכח דעכ"פ האינו מצווה ג"כ מקיים ועושה המצוה רק דהמצווה גדול ממנו וכמו שכתב המגן אברהם בסי' י"ז סק"א ובמחצית השקל שם וממילא כיון דעכ"פ גם הקטנה מקיימת המצוה לכן חולצת וחליצה כשירה היא. אבל בהעוסק במצוה פטור מן המצוה כבר נתבאר לעיל באות חית בשם הריטב"א דמצוה השנית הוי אצלו כדבר הרשות לגמרי ואינו רשאי לקיימו כלל ומהאי טעמא אם רצה אינו להחמיר עליו לברך אינו רשאי וכיון דאינו מקיים מצוה כלל שפיר כ' המהרי"ט דאוננת לא תלחליץ מצד דלא קיימא מצות חליצה כלל דלא הוי אלא דבר רשות ואינו דומה פטור זה לפטור דנשים וקטנים דאם עושים המצוה עשו וקיימו המצוה וא"ש:
ומה שהקשה שם עוד הח"צ דא"כ איך יתואר כלל חליצה הא כל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום וקיימ"ל כל יבמה שאין אני קורא עליה בשעת מיתה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשה שיש לה בנים ואסורה לעולם וא"כ לעולם בשעת אנינות אינו עולה לחליצה ויבום ונמצא אסורה לעולם כבר תי' הפרמ"ג בפתיחה לאו"ח דכיון דזמן ממילא קאתיא ואנינות יפסק ממילא כ"ע מודו דלא שייך כאן שאין אני קורא יבמה יבוא עליה כו' עיי"ש:
(יג) מ"ג נשים ועבדים כו' פטורין מק"ש ותפילין כתב הר"ב משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורת הנה אמרי' במס' מגילה ד' אמר ר"י ב"ל נשים חייבין במקרא מגילה שאף הן היו באותו נס והקשו תוס' דל"ל היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בכלל אכילת מצה וכמבואר בפסחים מ"ג ותיפק לי' שחייבין במצה מטעם שאף הן היו באותו נס ותי' הר"י איש ירושלים דמהאי טעמא לא הוי מחייבי' לנשים משום דס"ד למילף ט"ו ט"ו מחג הסוכת דפטורין. והקשה השער המלך בפ"י מהל' חו"מ דא"כ הדרא קושית הש"ס בסוכה ובקדושין ל"ד לדוכתי' דלמה לן האזרח לפטור נשים מסוכה תיפק לי' הא סוכה הוי מצות עשה שזמן גרמא וליכא לשנויי כדאמר רבא שם דס"ד למילף ט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה דהא ע"כ מוכח דליכא למילף ממצה דאלת"ה קשה לן במצה הקישא דכל שישנו בב"ת חמץ לחייב נשים במצה תיפוק לי' שהרי אף הן הי' באותו נס וכמו שהקשה תוס' הנ"ל אלא ע"כ איצטרך היקשא במצה דלא נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות וש"מ דנשים פטורת מסוכה וא"כ קשה דהאזרח למה לי.
ונראה לענ"ד לישב קו' התוס' דהנה יש להבין שיטת הר"י איש ירושלים דס"ל דהטעם שאף הן היו באותו גם חייבין אפי' מדאוריי' דמנא לן זה והלא קיימ"ל הלכה ברורה שמצות עשה שזמן גרמא נשים פטורת ומהיכן אנו למידין דיש כח בטעם שאף הן היו ב"נ להוציא מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא אך הנראה דהנה בקדושין ל"ד מבואר דמצות עשה שהז"ג ילפי' מתפילן לפטור נשים ותפלין איתקוש לתלמוד תורה דכתיב ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ופריך הש"ס ונילף ג"כ מזיזה בהקישא מת"ת לפטור ומשני אטו גברא בעי חיי נשי לו בעי חיי. וכן מצות עשה שאין הזמן גרמא ילפי' ממורא אב לחיוב ופריך הש"ס ונילף מת"ת לפטור והקשו תוס' בד"ה ונילף דאדרבה ממורא יש לנו ללמוד משום דקיימ"ל דלקולא ולחומרא מקשי' ותי' התוס' דהסברא מחייבת טפי ללמוד מת"ת משום דשאני מורא אב שהוקש כבודם לכבוד המקום ועוד דגם במורא לפעמים פטורה כשאין סיפוק בידה לעשות ע"ש והקשה המהרש"א דאמאי לא יליף הש"ס כל מצות עשה שאין הזמן גרמא ממזוזה דחייבין וע"ז לא היה יכול המקשין להקשות דנילף מת"ת לפטור משום דלחומרא מקשינן וכמש"כ התוס' ותי' המהרשא דסברת אטו גברא בעי' חיי גבי מזוזה לא מהני אלא אי כבר ידעינן דמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות מאיזה לימוד אבל כ"ז דליכא לימוד אז אמרי' גם מזוזה גופא ילפי' מת"ת לפטור ולא מהני סברת אטו גברא בעי חיי' ע"כ ונראה להסביר כוונתו דסברת גברא בעי' חיי לא מהני אלא להכריע דאם יש לנו לימוד לצד זה ולימוד להיפוך אז הסברא מכריע אבל אי איכא רק לימוד להיפוך לא מהני הסברא להוציא מהלימוד ולכן בשלמא אי ילפי' כל מ"ע שאין הזמן גרמא ממורא אב וא"כ גם מזוזה יש לנו ללמוד ממורא אך איכא היקשא לת"ת להיפוך אז מכריע הסברא אטו גברא בעי חיי כו' דנשים חייבות במזוזה אבל אי לא הי' לן הלימוד ממורא א"כ הי' ילפי' ע"ע שאין הזמ"ג מת"ת לפטור והי' פטורים גם במזוזה ואין כס בסברת אטו גברא כו' להוציא מלימוד ומעתה הנ"ל דהא דאמרי' דאיכא חיובא בנשים משום דאף הם היו באותו נס היא היא עצם הסברה דאמרי' אטו גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי דכמו שהמה מחויבים במצוה הגורמת חיים כיון דגם הם צריכין חיים כמו כן חייבין במצוה אשר נצטווני לזכר אשר ניצלנו משיעבוד מצרים אשר נאמר בהם וימררו את חייהם ואטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי ולזאת מחויבים נשים ג"כ מהאי טעמא אלא לפ"ז נאמר דאין כח בסברת אף הן הי' באותו נס יותר מסברת אטו גברא בעי חי' כו' דלא אהני לן רק להכריע וכסברת מהרש"א אבל לא להוציא מלימוד והשתא א"ש קושית התוס' דאי לא הי' לן לימוד דכל שישנו בב"ת חמץ כו' הר"א דכל התורה כולא נילף מתפילן וגם במצה פטורין וסברת אף הן היו לא מהני להפקיע מהיקש אבל השתא דאיכא לימוד לחיוב ולימוד לפטור אהני סברת הן הי' באותו נס להכריע שיהי' חייבין במצה ומיושב קושית התוס':
(יד) שם משנה ד' בעל קרי מהרהר בלבו כו' בתוס' ר"ע איגר הקשה על הא דאמר רבינא הרהור כדיבור דמי ופירש"י דשאר בני אדם נמי יוצאין בהרהור מהא דאמר לי' רבינא לרבא שם נשים חייבין בבהמ"ז דאוריי' או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע בהרהר וא"כ אפי' אי נימא דחייבין נשים רק מדרבנן מ"מ יצא השומע כיון דהרהר בשעת שמיעה ע"כ ולענ"ד נראה לישב דהנה קיימ"ל כדעת הפוסקים באם כיוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא אפי' למ"ד מצות אין צריכין כוונה וכמבואר בב"י או"ח סי' תקפ"ט חוץ באכל מצה כיון שנהנה אז יצא אף בכוונה הפכית וכמש"כ המג"א בסי' תע"ה. א"כ לפ"ז פשיטא דאפי' אי הרהור כדיבור דמי מ"מ אם נתכווין שלא לצאת בהרהור אינו יוצא לכ"ע. ולפ"ז אי שמע א' ברכת המזון מחבירו ונתכווין לצאת מצד שומע כעונה אינו יוצא בהרהור כיון דגלי דעתי' דניחא לי' לצאת בשמיעתו ולא בהרהרו. וראי' לזה מהא דאמרי' בב"מ דף יו"ד גבי נפל לי עליה דבנפילה גלי' דעתי' דליקני ולא בד"א ה"ה הכא ולזה שפיר אבעי' לי' דאי נימא דנשים אינם חייבי' מדאוריי' א"כ זה השומע לא יצא כלל לא מטעם שמיעה כיון שנשים פטורים מדאוריי' ולא מחמת הרהור כיון שנתכוין שלא לצאת בהרהור וא"ש:
פרק ד מ"ב
(טו) בתוס' י"ט שלא יארע תקלה על ידי מביא בשם רש"י ששתי רעות יבואו על ידו וכשלון בדבר הלכה היא אחת והשנית שיענשו על השמחה ששמחו בטעותו ויהי' הוא הגורם אך הר"ב לא חשיב הכשלון בדבר הלכה לרעהו כיון שחבירו רבו עליו והלכה כרבים ולא יבוא מזה שום תקלה. וקשה מה יענה רש"י לזה. ונראה דהנה קיימ"ל ברמב"ם פ"ט מסנהדרין שפתחו כולם:
לחובה בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור כו' ע"ש ולפ"ז י"ל דאם היו החכמים כולם מחייבין ור"ח בן הקנה הי' ג"כ מכווין אל הלכה ואומר ג"כ חייב הרי הי' זה הנידן פטור אבל אם טעה ר' נחוניא בן הקנה ואמר פטור הרי אז הלכה כרוב ונמצא זה נהרג נמצא הרי זה תקלה גדולה דאם לא הי' טועה בהלכה והי' ג"כ מחייב הי' פטור עפ"י גזה"כ ועכשיו עפ"י טעותו יהרג ולזה שפיר כ' רש"י שגם הכשלון בדבר הלכה חשיב לתקלה ושפיר פי' רש"י ששתי רעות יבואו ע"י וא"ש:
פרק ה
(טז) חסידים הראשונים כו' ומתפללין כדי שיכונו את לבם למקום אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אפשר שכיוונו חכז"ל למה שנקדים שכתבו החוקרים שהתנועה על שני אופנים. מה שאליו. וממנו. ופירוש זה הוא כך כל מחשבה ומעשה שיחשוב ויעשה האדם בכל ימי חיי הבלו נקראים בכלל תנועה בעבור שבלי תנועה שיתנועע באדם אין לשום מחשבה ודיבור ופעולה שום התחלה. ולזה כל מחשבה ודיבור ומעשה נכללים בשם תנועה ויתחלקו לשני מינים או שיעשה אדם תנועה ויתנועע לבלתי יגיע לו נזק ויברח מדבר המעיקו והמצר לו וזה נקרא תנועה אשר ממנו או שיתנועע ויעשה דבר להשיג איזה קנין או מעלה אשר עדיין היתה נעדר ממנו וזה נקרא תנועה מה שאליו ופרשו בזה בס' מאיר איוב מאמר מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך כו' ירצה מה לך איזה דבר מציר אותך אשר תניע להתרחק ממנו או מה בקשתך איזה דבר אתה רוצה להשיג שתתקרב אליו בתנועתך. והנה בעמוד אדם בתפלה שני מיני מחשבות יכולין לבלבל כוונתו או מהתנועה מה שאליו ירצה כל מיני מחשבות של השגת קנינים ומעלות שיוכל להצטייר במחשבתו להשיגו וע"ז מזהיר התנא אפי' המלך שואל בשלומו פרט המעלה והקנין היותר נכבדת שאליו מתאווים קרוצי חומר להשיגו שעל ידו יגיעו לתאוה וכבוד אפ"ה לא ישיבנו פי' שלא יפסיק כוונתו ואפי' נחש כרוך על עקבו ירצה שאפי' יעלה במחשבתו התנועה אשר ממנו פרט דבר המזיק והמציר היותר מבהיל אפ"ה לא יפסיק מכוונתו. ולא יניע אותו מכוונתו בתפילה שום מיני תנועה שבעולם:
(יז) שם משנה ג' האומר על קן ציפור יגיע רחמיך משתקין אותו עיי' בתוס' י"ט שמביא מה שאמרי' בגמרא מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות שהר"ן במס' מגילה נתקשה על לשון ואינן אלא גזירות שהרי באמת הוא ג"כ רחמים עיי"ש ולענ"ד נראה עפ"י מה שכתב המקנה בסוף קדושין וז"ל על מתני' ראית מימך חיה ועוף שיש להן אומנת והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ע"כ ענינו כי ידוע שבחינת הבריאה היא ד' מדרגות זה למעלה מזה דומם צומח חי מדבר וכל אחד מצפה לעלות למדרגה שלמעלה ממנו הדומם מתאוה להוציא פריו לעלות ממדריגת דומם למעלת צומח וכן הצומח מתאוה לבחינות חי. ולכן הבהמות וחיות מתפרנסין שלא בצער מן הצומח שהצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת חי וכ"ש שראוי שכל בחינות הבהמות וחיות יצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחינת חי לבחינת מדבר כדי שהאדם ע"י דביקת ב"ה יתברך יעלה הכל למדריגה היותר שלימה אבל הטעם שהחי בורח מן האדם משום שהאדם אינו אוכל בכוונה ואינו מכווין אלא לתאות הגשמית ולתאות יצרו ועי"ז רם לבבו וכמו שעע"ז ובבחינה זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתו וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י אכילת אדם וקרוב הדבר שיכלה ויגרע אותו לכן בורח ממנו משא"כ הדומם וצומח בטוחים שיתעלו ולא יתקלקלו לכן מתאווים להתעלה בחי וזה מאמר התנא החי לא יעלה את הלמטה ממנו עליה גמורה כיון שלא נבראו אלא לשמשני ואפ"ה הלמטה ממנו מתאווה אליו מכ"ש שיותר הי' את שלמטה ממני להתאוות אלי שאני מעליהו בעליה גמורה שנבראתי לשמש את קוני אלא שהרעותי מעשי ואני מקלקל אותו הוא בורח ע"כ. ולפי זה נראה איש הישראלי אשר יקרא קן ציפור לפניו הי' הסברה מחייבת שהבעל חי הוא הציפור בודאי מתאוה שיהי' נאכל ממנו כדי שיעלה ממעלת החי למעלת מדבר וזה הי' תכלית הבריאה כדי לתקן הבעל חי וזה היא באמת עצם הרחמים יותר ממה שישלח האם מאצלו אך גזירת מלך הוא שאל יקח את האם ואל יעלהו ממדריגתו רק יניחו על מדריגתו הראשונה ונמצא זה באמת רק גזירה וחוקה ושפיר מדויק לשון חכמינו ז"ל שזה שאומר על קן ציפור יגיע רחמיך סובר בדעתו ששלוח האם היא ממידת רחמנות וזה שקר שאינן רחמנות כי מצד רחמנות הי' ראוי ליטל האם להעלותה ממדרגת חי למדבר אבל מצות שילוח האם הוא גזירת מלך ושפיר אמרו שאינן אלא גזירות וא"ש:
(חי) שם מודים מודים משתקין אותו ופי' הר"ב דמחזי כמקבל עליו שתי רשוית והוא מגמרא ברכות ל"ג יש להבין הרי הוא אומר מודים אנחנו לך והוא לשון יחיד ואיך נראה בזה שהוא מוסיף עוד מודים ואומר מודים מודים אנחנו לך בשני רשוית ונראה דהנה גרסי' במס' חולין פ"ז תני' ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה בא' ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהו' ואיבעי' להו שכר מצוה או שכר ברכה ואמרי' ת"ש דאמר לי' האי צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח א"ל רבי שוטה שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמו אמר לי' נקוט לי זימנא תלתא יומא ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא וגומר יצא בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ע"ש ותמוה לכאורה דלמה לי' להש"ס להביא כל המעשה דהרי הי' די לפשוט הבעי' בסוף הענין שיצא בת קול כו' ויראה דיש להבין למה פחד רבי כל כך עד שיתיב ג' תעניתים והי' ירא מהצדוקי שישיבנו הלא דבר ברור השיב להצדוקי דכיון דכתיב בסיפא דקרא ה' צבאות שמו הרי מבואר שבורא אחד הוא אבל נראה שנמשך הענין להמבואר לעיל מזה דר' יהודה ס"ל דשחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט את העוף מדכתיב או חיה ואמרי לי' רבנן האי או צריך לחלק דהוי אמינא דאין חייב בכיסוי רק בשחט חיה ועוף וכמו שפירש"י ופריך הש"ס לר' יהודא לחלק מנ"ל ומשני מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע עי"ש והתוס' שם ד"ה לחלק כו' הקשו דלמה לן לר' יהודא קרא לחלק דהרי אמרי' לעיל ע"ט דר' יהודא מספקא לי' אי חוששין לזרע אב והיינו כחנניא א"כ ע"כ ס"ל כר' יונתן דלעולם משמע כל אחד עד שיפרט לך הכתוב יחדיו א"כ לא צריך קרא לחלק ותי' תוס' דעכ"פ להך צד דאין חוששין לזרע אב מצריך הגמרא לחלק לר' יהודא כן נראה הפשט בדברי התוס' והנה לר' יונתן ודעימי' דס"ל בכל מקום כל אחד משמע לאו דוקא היכי דכתיב הוי"ו בשוא כמו מקלל אביו ואמו אלא ה"ה היכי דכתיב הוי"ו במלופים וכמו דמבואר ביומא נ"ז גבי ולקח מדם הפר ומדם השעיר דס"ל לר' יונתן מכל אחד לעצמו. ולפ"ז יש להבין קושית הצדוקי דהנה ברשב"א קדושין טית מבואר דרבי ס"ל כר' יונתן עי"ש א"כ לפ"ז כיון דכתיב יוצר הרים ובורא רוח א"כ הפירוש כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר דהיינו כל אחד בפני עצמו וא"כ ממילא דהוי שניים וקשיא לרבי ועל זה השיב רבי כיון דכתיב ה' צבאות שמו מבואר דלא הוי אלא אחד והיינו כמו דמשני הש"ס לעיל נר' יהודא דמו מורה לשון יחיד דהיינו דם אחד וה"ה הכא שמו מורה שם בורא יחיד אך פחד רבי שמא ישיבני הצדוקי דהרי רבנן סבירא להו דדמו טובא משמע א"כ לפ"ז י"ל דשמו ג"כ טובא משמע והדרא קושיא לדוכתי' ולהכי שפיר יתיב רבי בתעניתא. ולכך מביא הש"ס שפיר כל המעשה דצדוקי הכא כדי שנלמוד מענינו ממה דמיירי לעיל טעם לדבריו ולדברי רבי שיתיב בתעניתא וא"ש. ולפ"ז י"ל דאף דאומר מודים אנחנו לך אין ראיי' מזה כמו שאין ראיי' משמו וכיון שאומר מודים מודים מחזי דיש עת שאין ראוי להודת דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ובאמת חייב אדם להודת על הרע כמו על הטוב אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכיון שהוא אינו מודה רק על הטובה מחזי כמקבל עליו שני רשוית פועל טוב ופועל רע ודומה לרישא דאומר ועל טוב יזכר שמך להכי משתקין אותו וא"ש:
(יט) שם משנה ה' המתפלל וטעה סי' רע לו ואם שליח ציבור הוא סי' רע לשולחיו. מפני ששלוחו של אדם כמותו והתוס' י"ט מביא בשם הרבינו יונה דילפינן לה מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא הי' שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו עי"ש נשמע מזה דהא דס"ל מוציא את הקהל היינו מתורת שליחות וכן כ' הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ג אות כ"ס ע"ש וקשה הא תפלה היא מצות שבגופו ולא מהני בזה שליחות כמו שלא מהני שליחות להנחת תפילין וישיבת סוכה וכמו שכ' התוס' רי"ד במס' קדושין מ"ב וממילא דה"ה תפלה דנלמד מועבדתם את ה' אלקיכם דהוי מצוה שרמי' על גופי דלא שייך בי' שליחות. ונלע"ד דמזה ראיי' לקצות חושן בהל' שלוחין סי קפ"ד דכתב וז"ל והנרלע"ד בזה כיון דשליחו של אדם כמותו לא אמרי' אלא במידי דעשייה דאז הוי ליה מעשה השליח כמותו אבל במידי דליכא עשייה לא אמרי' שליחו של אדם כמותו וכמו שכ' הרא"ש בפי' לנדרים דף ע"ב בהא דעושה אדם שליח להפר נדרי אשתו דפריך הש"ס והא לא שמום ליה וכ' הרא"ש שם וז"ל דשמיעות אפטרופס אינו כשמיעת הבעל ואפ"ה שעשאו שליח דבמירי דממילא לא שייך שליחות עכ"ל ומשו"כ בפסח וקדושין וגרושין הו"ל מעשה השליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח או כאילו הבעל עצמו נתן הקדושין או הגט וכן למ"ד יש שליח לדבר עבירה דהוא במידי דמעשה שפיר שייך מיתי שליחות אבל בתפילן כשהשליח מניח תפילן הנחה זו שהוא עשייה השיב כאילו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילן על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח דבמידי דממילא לא שייך שליחות. ומשו"ה בציצית תפילן וסוכה נהי דהו"ל עשיית שליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגוף המשלח לא עשה המעשה אלא בגוף שלוחו. אבל שחיטת הפסח ומעשה קדושין וגרושין הו"ל כאילו עשה המשלח ונגמר המעשה ע"כ דברי הקצות חושן ולפ"ז אתי שפיר קושיין דבתפלה כיון דקיימ"ל דשומע כעונה וכמו שכ' תוס' ברכות כ' ד"ה כדאשכחן בסיני וממילא לא הוי שמיעה בתורה ובתפילה מידי דממילא רק מידי דמעשה ולא דמי לשמיעת הבעל דכ' הרא"ש הנ"ל דלא מהני בי' שליחות וכיון דהוי מידי דמעשה דחשיב כעונה ממילא מהני בי' שליחות אף דהוי מצות שעל גופו כיון דכל עיקר הטעם דלא מהני בי' שליחות במצות שעל גופו משום דהוי דבר שממילא ושמיעת תפלה חשיב מעשה דהוי כעונה ומהני בי' שליחות ואין לומר אם שומע כעונה בתפלה א"כ ל"ל שליחות כלל זה אינו דכבר כ' תוס' ברכות כ"א ד"ה עד שלא כו' דענייה הוי הידור מצוה יותר משמיעה. ומטעם שליחות אין חילוק בין שמיעה לענייה כלל ומ"מ שפיר כ' תוס' דלכתחילה אין לעשות כן דבתוך התפלה לא מהני שליחות דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח אך בשאר מקום מהני שליח ציבור מטעם שליחות ומיושב שפיר. ובזה אמרתי לישב קושית הכפות תמרים על הא דאמרי' בסוכה מ"ב ולקחתם שתהי' לקיחה ביד הל אחד ואחד דל"ל קרא על זה דהרי נטילת לולב היא מצוה שעל גופו ולא מהני בי' שליחות כדברי תוס' רי"ד הנ"ל אכן לדברי קצות חושן א"ש דעיקר טעמא דלא מהני שליחות במצות שעל גופו משום דהר מידי דממילא וזה א"ש בתפילין וציצת וסוכה אבל בנטילת לולב שעיקר מצותו אינו אלא הגבהת הד' מינים א"כ אין במצוה זו מידי דממילא ואין בה אלא מעשה גרידא דאם השליח הגביה הלולב הוי כמו שהגביה המשלח ושפר סלקא אדעתי דמהני' בי שליחות כמו במצוה דעלמא ולהכי שפיר איצטרך קרא דולקחתם שצריך שתהי' לקיחה ביד כל א' וא' ולא מהני בי שליחות וא"ש:
ואמרתי בזה דבר נכון בע"ה הנה גרסי' שם בסוכה ת"ר ולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם. משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא בלולבו של חבירו בי"ט ראשון עד שיתננו לו במתנה ע"כ הנה דברי חכמז"ל פה קשים להבין דמאי בעי בזה במה שאמרו מכאן אמרו חכמים כו' הרי מפורש בברייתא דילפי' מלכם דאין יוצאים בשאול ובגזול וממילא ידענו דצריך ליתנו לו במתנה ומאי הוסיפו במכאן אמרו חכמים כו' גם יש להבין דמדהקדימו פה דרשה דולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל א' א' משמע לכאורה דמכאן אמרו חכמים כו' קאי ג"כ ארישא אדרשה דולקחתם שתהי' לקיחה כו' ומאי שייכא לדרש זה לענין שאול וגזול. אך במה שישבנו קו' הכפות תמרים הנ"ל יבוא הכל על ככון אך נקדים עוד דהנה בר"פ לולב הגזול הקשו תוס' דל"ל לכם להוציא את הגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה ותי' דלכם רק למעוטי שאול איצטרך יגזול בכדי נקט עוד הקשה שם דלמה לן הטעם בלולב של אשירה משום דכיתותי מכתת שיעורא תיפוק לי דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ותי' התוס' וז"ל דלא דמי דבגזל מחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשה בה מי נפק בי' עכ"ל ונלע"ד סברת התוס' כך הי' כיון דאין ציור בעולם שיהי' יוכל לצאת בלולב עד שיגביהנו בעצמו וגזילת לולב מחבירו באה ג"כ ע"י הגבהה א"כ המצוה בא ע"י עבירה דלולי שהגביה וגוזלו לא הי' יכול לצאת בו אבל בלולב של אשירה אין המצוה באה ע"י עבירה. ולפ"ז נראה דאי הי' סבירא לן דמהני שליחות בנטילת לולב ואינו צריך להגביה את הלולב כדי לצאת בו א"כ אינו צריך עבירת הגזל להמצוה דהרי יוכל לצאת בו אף אם לא יגזלו מחבירו דהיינו על ידי נטילת חבירו ומטעם שליחות. ומסתמא יוציאנו חבירו דהרי קיימ"ל ניחא ליי לאינש למיעבד מצוה בממוני' במקום דליכא פסידא ולהכי אי לאו דרש דלכם להוציא את השאול כו' לא הי' גזול מה"ב אבל באמת כיון דקיי"ל דלא מהני שליחות בלולב ממילא הוי העבירה סיבת המצוה ושפיר הוי גזול מה"ב עוד נקדים מה שהקשה הטו"ז בסי' י"ד הל' ציצית סק"ה והיא ג"כ קושית המ"א בסי' תרנ"ח דלמה דקיימ"ל דביו"ט ראשון אינו יוצא בשאול אמאי לא נימא דמסתמא נתן לו במתנה ע"מ להחזיר כדי שיהי' יוכל לקיים המצוה וכמו שכ' הרא"ש בשואל טבעת קדושין ותי' הטו"ז כיון דגלתה התורה לכם למעוטי שאול הרי היא גזירת הכתוב דלא נימא דסתם שאלה הוי מתנה ע"מ להחזיר דאולת"ה אלא נימא דסתם שאולה אמרי' בי' אנן סהדי דנתנה לו במתנה עמ"ל א"כ שאולה דמיעטה רחמנא היכי משכחת לה ע"כ לכאורה יש להבין דלמא באמת לא מיעטה התורה מלכם רק גזול כיון דלא כתיב בתורה רק לכם משלכם ולא נתמעט אלא גזול אבל שאול כשר מטעם אנן סהדי אבל מטעם ובברייתא דתני להוציא, את השאול על עיקר הדין קאי ולא מיירי מטעם אנן סהדי וצ"ל דעל גזול לא איצטרך קרא דהרי היא מצוה הבאה בעבירה וכסברת התוס' ה"ל וע"כ עיקר קרא רק למעוטי שאול איצטרך ושפיר כתב הט"ז דאי נימא אנן סהדי בשאול א"כ לכם מה בא למעט וא"ש ומעתה א"ש דוודאי אי הי' שייך שליחות בנטילת לולב אז לא הי' גזול מצוה הבאה בעבירה דאין העבירה סיבת המצוה דלענין עבירת הגזל ע"כ צריך שיבוא לידו הלולב שיגביהנו ויגזלנה אבל המצוה אפשר שיקיים אותו ע"י הבעלים מתורת שליח ומסתמא הבעל הלולב יוציאנה מטעם דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוניה במידי דלא חסר מידי ויקנהו למשלחו במתנה ע"מ להחזיר כדי שיוכל להוציאו ושלא יהי' פסול מטעם שאול ואפשר דאפי' בלא הקנאה למשלח יוצא בו המשלח מטעם דשליחו כמותו וכן כ' סברא זו הפר"ח אע"ז סי' ק"כ דכמו דאמרינן וכתב לה ספר כריתות שכשר או שיכתב הבעל או שליחו ה"ה גבי ונתן אף שצריך שיהי' משלו גם אם הגט של השליח מהני וכשר דמה לי הוא או שליחו ועיי' בבית מאיר שם. ואז הלולב של השליח חשיב ג"כ כמו שהי' של המשלח וכמו במעות קדושין של השליח שמקודשת למשלח כמבואר בדברי המרדכי בפ' האומר אעפ"י ששאול בטבעת קדושין אינו מתקדשת בו לולי סברת אנן סהדי וכמבואר באשר"י המובא לעיל. וכיון דגזול אינו פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה א"כ איצטרך לכם לגזול. א"כ שפיר י"ל דשאול כשר מטעם אנן סהדי ולא שייך תי' הט"ז דשאלה דמיעטה רחמנא היכי משכחת לה דבאמת לגזול איצטרך ולא לשאול ופי' שאול כשר מטעם אנן סהדי אבל השתא דתנינא ולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל א' וא' א"כ נלמד מכאן דשליחות פסול וממילא לכם לא איצטרך לגזול דהוא מצוה הבאה בעבירה דהעבירה הוי' סיבת המצוה דאי אפשר לצאת י"ח נטילת לולב אלא אם יגביהנו בעצמו וע"כ לכם איצטרך רק לשאול גרידא. א"כ אי אפשר לומר דשאול כשר מטעם אכן סהדי דא"כ לכם דמיעטה רחמנא שאול היכי משכחת לה וכתי' הטו"ז ושפיר תנן דמכאן אמרו רבנן דאין אדם יוצא י"ח בלולבו ש"ח עד שיתננו לו ולא בשאול מטעם אנן סהדי וא"ש:
פרק ו משנה א
(כ) בהר"ב לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא וזרעים כגון קיטניות ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין וקשה לי מהא דכ' הרמב"ם בסוף פרק א' מהל' כלאים הביאו התוס' י"ט בריש מס' כלאים ת"ל כשיזרעו כל מינו זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצומח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע. דשא. ונקרא ירק אלמא דדשא אינו שם מיוחד למין א' רק לכל המינים. ואפשר דבזה פליגי חכמים על ר"י ודוחק וצ"ע:
(כא) מ"ז שם הביא לפניו מליח בתחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה לו וכתב הר"ב שמיירי באכל פירות מתוקים ביותר שבא המליח לחתך הליחות והפת צריך שאינו יכול לאכול המליח בלעדיו ולכך הוי המליח עיקר ופת טפילה ויש להבין מדוע לא רמז לן התנא בפירוש דמיירי שהמליח עיקר דרק בסיפא בנתינת טעם אמר שהפת טפילה אך בעיקר הדין איך נשמע דמיירי שהמליח עיקר. ואי מפני שנקט מליח בתחילה מזה אין ראיי' וכמו שכ' התוס' י"ט דנקט בתחילה דלא נימא דדוקא כששניהם נאכלים בבת אחת הא' פוטר השני ונראה מזה ראיי' לשיטת ר"ת מובא בהגהת מיימוני הל' תלמוד תורה דר"ת ס"ל דהא דתנן יפה תורה עם דרך ארץ במס' אבות שהדרך ארץ עיקר ותורה טפל מדתני עם על דרך ארץ ור' אלחנן הקשה דאדרבה נידוק מסיפא דתנן וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה הרי דתני עמה אתורה ומוכח דתורה עיקר ומלאכה טפילה אלא ודאי דאין לשון עם הכרח כלל והא דתני יפה תורה עם ד"א ולא תני יפה תורה לד"א שהוא או זה או זה עי"ש אך בדברי ר"ת א"ש קושין דמתני במתני' ופת עמו קאי עם על המליח וממילא ביאר התנא דהמליח העיקר והפת טפילה כיון שתני ופת עמו וכמו שכ' ה"ר אלחנן הנ"ל אך לפ"ז קשה קושית ר"ת דמתני' בפ"ב דאבות רישא סותר לסיפא דברישא תני יפה תורה עם ד"א משמע שעיקר הוא הדרך ארץ ובסיפא תני כל תורה שאין עמה מלאכה שם משמע דתורה עיקר וכן קשה עוד מאבות פ"ג דתנן אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין ד"א אין תורה משמע ששניהם עיקר ויש לישב דיש הרבה מיני דרך ארץ דהיינו מוסר וענוה וגם אומנת ומשא ומתן עיי' בריש מס' ד"א ועיי' במחצית השקל סי' קנ"ו סק"א:
(כב) שם משנה ח' אכל תאנים וענבים כ' התוי"ט דהתנא שינה לשון הקרא ונקט המתבשל תחילה ע"ש. וצ"ע מה יענה הא דתנן פי"א מתרומת אין סופגין כו' אלא היוצא מן הזתים וענבים. וזיתים זמן בשולן מאוחר כדתנן פאה פ"ח משנה אחד. עיי' בדמאי פ"ב משנה ה' שביעת פ"ד מ"ז תרומת פ"ח מצוה וי"ו וצ"ע:
פרק זין
(כג) והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו ופריך בגמרא פשיטא ומשני דתנא איידי דרישא יש להקשות לפי דעת הברכי יוסף בסי' תפ"ד דמי שאין לו אלא חצי זית מצה בליל א' דפסח דס"ל להשבות יעקב דאין כאן מצוה כלל באכילתו והברכי יוסף ס"ל דאיכא מצוה באכילתו זכר לדבר דחצי שיעור אסור מה"ת וה"ה דאיכא קצת מצוה באכילת מצה חצי שיעור ועיי' עוד בס' קהלת יעקב אות חצי שיעור וברי"ט אלגזי הל' חלה ד' נ"ה ד"ה ועוד. א"כ מאי פריך פשיטא דלמא אתו לאשמיענן דאפי' השמש שאכל מצה בליל פסח פחות מכזית דלדעת ברכי יוסף הנ"ל חשיב שפיר אכילה לענין מצות אכילת מצה והוי אמינא דיהי' חשיב ג"כ אכילה לענין ברכת המזון. דומה למה שקיימ"ל סוכה זי"ן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן ג"כ לענין שבת אלא ודאי מוכח ממה דאפשיטא לי' לש"ס דליכא שום מצוה באכילת חצי שיעור והיינו כדעת השבות יעקב הנ"ל ושפיר פריך הש"ס פשיטא וא"ש:
אך מה שעלה ספק ברעיוני הוא לפי מה דקיימ"ל באו"ח סי' ר"ד סעי' ח' דבאכל דבר שאין החיך נהנה ממנו אין מברכים עליו תחילה וסוף ע"ש אם אכל מצה בליל פסח שלא כדרך הנאה אי מברך עליו תחילה וסוף או לא עיקר ספיקי הוא כמו שאבאר דהנה המשנה למלך בהל' יסודי תורה פרק ה' ה"ח נסתפק אם אכל מצה או פסח שלא כדרך הנאה אי מקיים בי' המצוה אכילת מצה או אכילת פסח או לא וכ' שמצד הסברא נראה דכי היכי דלגבי איסור היכי דרחמנא אמר לא תאכל קיימ"ל דאם אכלו שלא כדרך הנאה דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה"ה לענין מצוה דרחמנא אמר תאכל אין שלא דרך אכילה בכלל ואם אכל מצה שלא כדרך הנאה לא יצא אלא שלא מצא המל"מ ראיי' לדין זה ע"כ ועיין בנוב"י מ"ק חלק יו"ד סי' ל"ה. וראיתי לשער המלך שם הביא הוכחה לדין זה מהא דאיתא בקדושין ל"ח ויאכלו מעבור הארץ למחרת הפסח דהיינו שבלילה הראשונה של פסח לא אכלו מצה מטעם איסור חדש. והקשו תוס' בשם ירושלמי דלימי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותירצו דאין עשה דקודם הדיבור דוחה הל"ת שלאחר הדיבור ע"כ הא אי הוי שניהם לאחר הדיבור הוי דחי עשה דמצה ללאו דחדש ותיקשי הא אפשר לקיים שניהם דיאכלו מצה שלא כדרך הנאה דאז שפיר מקיימי אכילת מצה כמצותו ועל איסור חדש לא עברו אלא ע"כ מוכח דגם מצות אכילת מצה אינם יוצאים באכילה שלא כדרך הנאה. עוד הביא ראיי' השעה"מ הנ"ל מהא דקיימ"ל הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דלוקה משום שבועת שוא ואמאי הרי אפשר שיאכל מצה שלא כדרך הנאה דמהני לענין קיום מצות אכילת מצה ולא עבר אשבועה דכל הנשבע שלא לאכול מצה אין שלא כ"ה בכלל השבועה כמבואר בשבועת בתוס' ד' כ"ד ד"ה דמוקי כו':
ולענ"ד נראה לסתור ראיית אלו אך בראש אומר אני על דברי מל"מ הנ"ל שכתב דהסברא מחייבת כמו שהיכי דאמרה התורה לא תאכל אין שלא כ"ה בכלל אכילה ומותר ה"ה גבי מצות עשה כאכילת מצה שאמרה התורה תאכל אין שלכ"ה בכלל אכילה ואינו יוצא בו יש להשיב על זה עיי' בסוף הספר הזה שכתבתי בסוגי' דמצות מבטלין זא"ז ישוב נכון לדברי המשנה למלך הנ"ל וראוי להעתיקו פה שאני אכילת מצה ופסח כיון שהתורה אחשבי' לאכילה זו והוא מצות עשה שפיר חשיב שלכ"ה אכילה אעפ"י שלגבי איסור ודבר רשות לא חשיב אכילה וכמו שמצינו סברא זו לענין מלאכה ברש"י במס' ביצה כ"ז ע"ב בד"ה ועל החלה דכיון דביעור קדשים טמאים רחמנא אחשבי' למצוה כמו דכתיב באש תשרף אפי' להשליך לכלב אסור דחשיב שפיר מלאכה אע"ג שבעצם אינו מלאכה מחמת חשיבת המצוה קרויה מלאכה ע"ש ועיי' בנוב"י מ"ק סי' ט"ו באו"ח. ה"ה הכא אכילה של מצוה כיון דרחמנא אחשבי' קרויה אכילה אף באכל שלא כדרך הנאה דלענין איסור לא חשיב אכילה וכן מצינו באכילת עראי של טבל שמותר קודם שנקבע למעשרות ולא חשיב אכילת עראי לאכילה וקיימ"ל דשבת קובעת למעשרות ואכילת עראי בשבת כיון דמצוה היא וחשובה אף אכילת עראי קרוי אכילת קבע ואסורה הרי דהמצוה משוי לאכילת עראי שמותרת בטבל ואינו חשוב אכילה לאכילת קבע ואכילה חשובה. וה"ה באוכל מצה שלא כדרך הנאה חשיבת המצוה משוי לי' לאכילה ומקיים המצוה כן נלע"ד:
ומעתה נבוא לסתירת ראיית השעה"מ הנ"ל דהנה גרסי' בשבועת כ"ד שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות כו' חייב ור"ש פוטר ופריך הש"ס והא מושבע ועומד ומשני ר' יוחנן דמתני' מיירי בכולל ולהכי חייב ור"ש פוטר דלית לי' כולל ור"ל משני דמיירי במפרש חצי שיעור ולהכי חייב דשבועה חל על חצי שיעור ור"ש לטעמי' דאית לי' כ"ש למכות ואין שבועה חל עליו ולהכי פטר ופריך ר"י מ"ט לא אוקי לה כר"ל והקשו תוס' דמאי קושי' הרי ר"י לשיטתו ס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ואין שבועה חל עליו ותי' דהכי פריך לר' יוחנן לוקי מתני' במפרש שלא אוכל שלא כדרך הנאה דשבועה חל אשלכד"ה דאינו אסור אלא מדרבנן. והקשו המהריב"ל והמהרש"ל דאי מיירי מתני' בשלכד"ה מ"ט דר"ש דפיטר ותירצו דלר"ש דאית לי' כ"ש למכות גם בשלכ"ה חייב מלקות וממילא לא חייב שבועה עליה והקשו מהרש"א והמל"מ דאיך נימא דחצי שיעור ושלכ"ה תלוין זה בזה הרי לר' יוחנן גופא חצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאה מותר מן התורה ומדוע נימא דלר"ש גם בשלכ"ה חייב מלקות. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי. דהנה הריטב"א בחי' למכות כתב בדף י"ז דטעמי' דר"ש דס"ל כ"ש למכות דכיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר האיסור לחייב עליו בכ"ש אבל לענין קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי' כזית לחשיבות ע"כ ע"ש וכיון דטעמי' דר"ש משום דאחשבי' לאיסור א"כ היינו טעמי' דר"ש ג"כ דס"ל דאף בשלא כ"ה חייב משום דבשלא כ"ה ג"כ שייך אחשבי' וכמו שכתב הרא"ש בריש פרק כל שעה אהא דתנן חרבו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו הכי אמר רבא וכ' הרא"ש דבאכילה אסור משום דאף דבטלה דעתו האוכל אצל כל אדם כיון דאיהו אכיל לי' אסור והיינו משום דאחשבי' הרי דבאכילת דבר שלא כדרך הנאה ג"כ שייך אחשבי' ממילא לר"ש דסבירא לי' דסברת אחשבי' אהני לחייב מלקות אכ"ש ה"ה דמהני לחייב מלקות אשלא כדרך הנאה דחד טעמא הוא אך זה דוקא נכון לר"ש. אבל לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מריבויי דכל חלב או מטעם חזי לאצטרופי אין זה מהני לאסור שלא כ"ה ולהכי לר"י חצי שיעור אסור מה"ת ושלכ"ה מותר ול"ק קושית המהרש"א ומל"מ הנ"ל. ומעתה נראה דאף דרבנן פליגי ולא סבירא להו סברת אחשבי' לחייב עליה היינו משום דאמרי' בטלה דעת האוכל נגד דעת התורה וכיון דמן התורה לא חשיב שלכ"ה לאכילה לענין איסור לא אמרי' אחשבי' אבל היכי דאכיל מצה של חדש בליל פסח שלא כדרך הנאה דלא שייך לומר באכילה זו בטלה דעתו כיון דאילו לא הי' כאן איסור חדש היה אכילה זו חשיבא דרחמנא אחשבי' להיות יוצא בו ממילא דאם הוא של חדש או של טבל דחשיב אכילה ג"כ לענין איסור דלא שייך לומר באכילה זו בטלה דעתו כיון דהיא אכילה חשיבה ומדהוי חשיבא אכילה לגבי המצוה הוי חשיבא אכילה לגבי האיסור וכמו באכילת עראי בטבל בשבת דאמרי' מיגו דהוי חשיבה אכילת קבע לשבת חשיבה אכילת קבע ג"כ לענין איסור טבל. וכמו דאמרי' ג"כ מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת כנזכר לעיל והכא יש סברה ג"כ לומר כן כיון דכל עיקר הטעם דלא ס"ל לחכמים כר"ש דשלכ"ה חייב מלקות היא משום דסבירא להו בטלה דעתו נגד דעת התורה. ממילא דהכא במצה של איסור דרחמנא אחשבי' לאכילה זו למצוה ממילא גם לענין האיסור ג"כ חשיב אכילה דליכא למימר בטלה דעתו ובזה איש דכיון דעל ידי זה שאנו אומרים דשלכ"ה חשיבה אכילה באוכל מצה של חדש עושה עבירה אף שעושה מצוה ג"כ שאוכל מצה מ"מ עושה עבירה ג"כ שאוכל חדש והעשה אינו דוחה הל"ת כמו שכ' התוס' משום דהוי עשה דקודם הדיבור ואע"ג שלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דהעבירה באה מסיבת קיום המצוה ואי ליכא מצוה ליכא עבירה ואינו דומה לשאר מצוה הבאה בעבירה דגם בלא קיום המצוה איכא עבירה מכל מקום נראה דיש לנו לומר באוכל מצה של איסור שלא כדרך הנאה שלא יהי' יוצא בו ואינו ניע אכילה כדי שלא יעשה עבירה באכילת חדש או שאר איסור שו שכתב סברא זו הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו למס' יבמות דף ק"ג בהא דאמרי' במס' ר"ה בתקע בשופר של עולה ושל שלמים רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו להנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לל"נ סא אילו ניתנו להנות בהן לא יצא וטעמא דמלתא כיון דאם לא יצא לא נהנה דלא עביד איסורא אמרי' דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה עכ"ל הרמב"ן. ה"ה הכא נמי אם אתה אומר דיצא מצות מצה באכל מצה של חדש או טבל שלא כדרך הנאה וחשיב אכילה א"כ לגבי איסור ג"כ חשיב אכילה ונמצא הוא עושה עבירה ולכך ע"כ אנו אומרים דלא יצא משום דלא חשיב אכילה וממילא דלא עבר עבירה וזה נכון וברור. ומעתה נסתרים ראיית השעה"מ דודאי אסי' אי הי' אוכלים מצה של חדש ג"כ לא הי' מקיימים מצות אכילה מצה כנ"ל ולכך לא אכלו מצה כלל ושפיר הקשה תוס' דנימא עשה דוחה ל"ת דאז לא הי' עבירה כלל וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח הוי שבועת שוא משום דאם יאכל שלכ"ה ויקיים עצות אכילת מצה גם לענין שבועה חשיב אכילה וממילא דע"כ צ"ל דלא חשיב אכילה כלל והוי שבועת שוא. אבל לעולם היכי דאוכל מצה של היתר שלא כ"ה שפיר אמרי' דיצא משום דרחמנא אחשבי' וחשוב אכילה חשובה ויוצא בו. ואין לומר א"כ גם בחצי שיעור נימא כן דיהי' חשיב אכילה מטעם מצוה זה טעותא דאפי' לר"ש דס"ל כ"ש למכות ג"כ אין יוצא בו למצוה וכמו שכתב בס' קהלת יעקב באות חצי שיעור וטעמא משום דשיעורן הלכה למשה מסיני ממילא גם לדידן שאני שלכ"ה מחצי שיעור לענין אכילת מצוה:
ולפי הנחתינו דבשלא כ"ה יוצאין ידי חובת אכילת מצוה יתישב קושית השעה"מ בריש הל' יסודי התורה על הא דאמרי' בפסחים כ"ד אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כד"ה ופריך הש"ס מאיסי בן יהודא דיליף איסור הנאה בבשר בחלב מכלאי הכרם ואם איתא ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקין אפי' שלכ"ה והקשה השעה"מ דלמא ס"ל לאיסי בן יהודא כר"ש דהיש למלקות וממילא גם שלא כ"ה לוקין כסברת מהרש"ל ומהריב"ל הנ"ל א"כ לא פריך מידי מה לכלאי כרם כו' דהרי בכל איסורים לוקין שלא כדרך הנאה אך להנחתינו א"ש דנלע"ד סברה ישרה דהא דס"ל לר"ש דלוקין אשלא כ"ה היינו אם אכל דבר איסור שאין בו אכילת מצוה אבל אם אכל מצה של טבל או של חדש שלכ"ה ניהו דפשיטא דהוי מצוה הבאה בעבירה לר"ש דהרי גם בלא קיום המצוה איכא עבירה לר"ש והוי כמו מצה של טבל לדידן באוכל כדרך הנאה דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמו שכ' התוס' כסוכה דף למ"ד ד"ה משום מ"מ מודה ר"ש דאין לוקין עליו משום דעיקר טעמי' דר"ש הוא כ"ש למכות וה"ה שלכ"ה כמו שכ' הריטב"א הבאתיו לעיל משום דאחשבי' לחומר האיסור חייב עליו וזה לא שייך היכי דאכיל אכילת מצוה דאז לא מוכח דאחשבי' לאיסור שמא חשב לעשות מצוה ואין סברת אחשבי' לאיסור ברור כל כך שיחייב עליו מלקות ובזה ודאי ר"ש מודה דאין לוקין עליו. אך כ"ז תינח אי באמת מצד גוף האיסור אין בו חיוב מלקות כיון שהוא שלא כדרך הנאה רק מטעם אחשבי' הוא דחייב. ממילא היכי דאוכל מצה של טבל אינו חייב מלקות כיון דסברת אחשבי' לא ברירא לחייב מלקות אבל באוכל מצה של כלאי כרם דבכלאי כרם לוקין אשלא כדרך הנאה מטעם דלא כתיבא אכילה גבי' ולא מטעם אחשבי' א"כ כיון דאינו עושה המצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה ממילא דלוקין עליו. והשתא א"ש דהא דאמר אביי הכל מודים בכלאי כרם דלוקין אפי' אשלכ"ה היינו אפי' אכל מצה של כלאי כרם ומטעם דלא עביד שום מצוה וכנ"ל א"כ שפיר פריך הש"ס ואם איתא לימא מה לכלאי כרם שכן לוקין כו' ואם תאמר דאיסי בן יהודא ס"ל כר"ש ולוקין אשלא כ"ה מה בכך אפ"ה שפיר פריך דמה לכלאי כרם שכן לוקין עליו אפי' באכל מצה של כלאי כרם משום דלא כתיב בי' אכילה אבל בשאר איסורים אפי' אי ס"ל כר"ש ולוקין אשלא כ"ה מ"מ עכ"פ באכל מצה של חדש או בשאר איסורים היכי דאכל אכילת מצוה של איסור שלכ"ה אינו לוקה לר"ש משום דלא שייך אחשבי' וא"ש אך כ"ז תינח לפי הנפתתו דבין לר"ש ובין לדידן אם אכל אכילת מצה שלא כד"ה מקיים מצוה אבל אי נימא דלא חשיב מצוה א"כ תיקשי כל הנ"ל. ומעתה אשר בארנו דאדם יוצא אכילת מצה בשלא כ"ה אפי' לדידן משום דרחמנא אחשבי' וחשיב אכילה י"ל דה"ה דמברכין עליו תחילה וסוף כמו שחשוב אכילה לענין מצוה כן חשיב אכילה לענין ברכה וזה שרצינו לבאר (עיי' חלת אהרן חלק ב' ונרשם משם לכאן שייך לכאן):
(כד) משנה ב' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם בתוס' ,. חדשים אין מזמנין על הקטן עד שיגדל ויביא שתי שערות אבל אינו צריך לבדוק עי"ש וכ' המג"א בסי' קצ"ט סק"ז אבל אי ידעי' ודאי דלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ע"ש וקשה לי מניין אנו יודעים שודאי לא הביא שתי שערות דהרי קיימ"ל באבן עזר סי' קנ"ד בבית שמואל ס"ק כ"ה וס"ק ל"ד דאין אנו בקיאין בבדיקת שתי שערות דקיימ"ל גומת אעפ"י שאין שערות וגם צריך לבדוק בכל הגוף דס"ל א' בגבה ואחת בכריסה ממש ובזה אין אנו בקיאין ואפי' ספק לא הוי כיון דהוי חסרון ידיעה א"כ לעולם נוכל לסמוך על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא ב' שערות ובשלמא להוציא אחרים ידי חובתן בבהמ"ז דהוי דאוריי' שפיר כ' המג"א שם דלא מהני חזקה זו לגבי איסור דאוריי' אבל להצטרף לזימון ולתפילה מנא ידעי' דלא הביא ב' שערות וצ"ע ועיי' מה שכתבתי בזה בספרי אומר לציון אות רנ"ט ואות רס"ה ע"ש:
פרק ח משנה ב
(כה) ב"ש אומרים נוטלים לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובתוי"ט משנה ג' ד"ה ומניחה כ' וז"ל וטעמא דתיקנו נטילת ידים לחולין ואע"ג דסתם ידים שהם אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כו' גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כו' ע"ש והא דגזרו על סתם ידים שיפסלו את התרומה כתב הר"ב בפ"ט מהל' שבת לפי שהיד ם עסקנות כן ובהיסח הדעת הן נוגעין במקום הטינופת בבשרו והוא גנאי לתרומה עי"ש ובזה אמרתי לפרש פירש"י בחומש פ' וירא על פסוק ואקחה פת לחם וסעדו לבכם הביא דש"י אמר ר' חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם שאין יצר הרע שולט במלאכים וצריך להבין הכי לא נזכרו מלאכים עד פה בתורה הקדושה ומאי קשיא לי' דוקא הכא דאיצטרך להשמיענו דאין להם יצר הרע אבל הנראה דהיה קשה דהרי קיימ"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפי' ערובי תבשילן. וממילא דמסתמא קיים ג"כ מצות נטילת ידים לתרומה ולחולין א"כ מדוע לא אמר ג"כ ורחצו ידיכם כמו שאמר ורחצו רגליכם והי' לו לומר ורחצו ידיכם ורגליכם כיון דאמר ואקחה פת לחם דצריך נטילת ידים אבל באמת לא קשה מידי כיון דנתבאר דעיקר טעמי' דנטילה משום דסתם ידים נפסלין בהסח הדעת א"כ זה תינח באנשים קרוצי חומר דיש להם יצר הרע המטרידן בעסקי עולם ומפרידן מדביקות הבורא ית"ש אבל מלאכים הקדושים לעולם דבקים באלקים חיים ואינם מסיחם דעתם ולכן אינם צריכים נטילת ידים. וכבר נתבאר ברמב"ן שאברהם אבינו אף שבעיני בשר אשר לו ראה אותם כאנשים בעיני שכלו ורוח הקודש שלו היכר ג"כ שהם מלאכים וזה בא ר' חמא לישב שלא תיקשי מדוע לא אמר להם אברהם אבינו שיטלו ידיהם היינו דלבבכם אין כתיב כאן רק לבכם מגיד שאין למלאכים יצר הרע ואין להם היסח הדעת ולכן הי' פטורין מנטילת ידים:
ש
פרק ט משנה ח
(כו) חייב אדם כו' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצרך ביצר טוב וביצר רע הקשה הזוהר מובא בספר מעולפת ספירים למהר"ש אלגאזי (ביום עשרים) כיון שהיצר הרע מסית לאדם שיחטא האיך יוכל לעבוד את ה' עמו. והשיב במה שהקשה עוד כי אחר שהכל ברא הי"ת לכבודו מה ראה לברוא היצר הרע אך צריך לומר כי רצונו יתברך ביצר הרע כמו ביצ"ט ויותר וצריכי' הצדיקים להחזיק לו טובה והיצר הרע עצמו אין כוונתו היפוך רצון השי"ת אלא אדרבה הוא עושה רצונו והמשיל הדבר למלך שהי' לו בן יחיד וצוהו שלא יתקרב לאשה זונה ואם יתקרב לא יכנס שוב לפלטרין שלו אמר המלך אראה אם בני עושה רצונו קרא לזונה ואמר לה לכי ופתי את בני הלכה ובקשה אותו ונשקה לו אם אותו הבן צדיק גוער בה ואז המלך נותן לבנו מתנות רבות נמצא כי משני צדדים יש לאותה זונה שבח ושכר החמה שעשתה רצון המלך וציוויו שציוה אותה לפתות את בנו השני מצד בן המלך כי בסיבתה ובגרמתה שלא נגע בה בן המלך נתן לו מתנות רבות כך היצר הרע הוא כמו האשה זונה שציווה אותו הקב"ה נכי ופתי את בני אדם ואם הצדיק לא ישמע לו אז שמח ומגיע לשלימותו. ואמרנו בזה לפרש מאמר חכז"ל בחולין צ"א. ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו יעקב אבינו גנב אתה או קוביוסטס אתה שמתיירא מן השחר אמר לו מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו ומביאו רש"י בחומש. ויש להבין וכי מקרה הי' דדוקא אז הגיע זמנו ולא קודם מיום שנברא וזה פלא. אך הנראה בעזה"י דהנה מבואר בדברי רבותינו הראשונים שמלאך זה הי' שרו של עשיו והוא השטן והוא המלאך המות יורד ומסטין עולה ומקטרג ונוטל נשמה ועיקר התאבקות שהי' לו עם יעקב היינו שהי' רוצה להחטיאו אך לא יכול לו לנצח אותו רק נגע בכף ירך יעקב דהיינו ביוצאי יריכו שלט אבל ביעקב אבינו גופי' לא הי' ביכולתו לנצח אותו עיי' בעין יעקב. והנה אמרי' כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו דהכוונה דוד לאיש פשוט לא יזווגו לו שטן גדול בכל כוחותיו להחטיאו דאז יבוטל בחירתו וכבר הוסכמה בתורתינו הקדושה דלכל אדם יש לו בחירה על הרע ועל הטוב בשווה והרשות נתונה בידו לעשות כמו שיבחר וכמאמר ראה נתתי לפניך את הרע ואת הטוב ובחרת בחיים אלא ודאי אין נותנין לאדם יצר הרע אלא לפי מדרגתו וכל עוד שיוסיף אדם מדרגה ומעלה בצדקתו יוסיפו לו ג"כ היצר למען יהי' תמיד על השיווי ובידו הבחירה. ויוצא לן מזה דלהצדיק היותר גדול שבעולם לו ביחוד דוקא יזדווג מלאך היצר הרע בכל כוחותיו לפתות אותו ובאמת זה הי' יעקב אבינו בחיר שבאבות ומטתו שלימה ודמות דיוקנו בכסא כבוד ולכן התאבק עמו המלאך בעצם בכל כוחו אך כאשר לא יכול לו ויעקב אבינו נצח אותו חמר המלאך דבר חכמה הנה עתה בעת הזאת הגעתי לשלימות שלי ולתכליתי לומר שירה אבל לא עד עתה מפני שזאת היתה תכלית בריאתי לעשות רצון הבורא ועד עתה שלא הי' צדיק כיעקב אבינו לא קיימתי הרצון עד עתה ולכן אני אומר עתה שירה וא"ש: