חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת פאה · פרק ה משנה ב
(מם) אמר ר"א וכי האיך העני זה מחליף דבר שלא כא ברשותו הר"ב והתוס' י"ט הביאו פה הירושלמי דר"א לדבריהם דרבנן קאמר דאיהו לשיטתו דס"ל לעיל במי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני דזכה לו מטעם מיגו דאי בעי מפקר ומטעמא דמיגו דזכי לנפשי' כו' א"כ ה"נ זכה העני בלקט ושפיר יכול להחליף וכבר כתבתי לעיל באות ל"ז דהירושלמי תמוה דהרי קיימ"ל לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו א"כ איך שייך מיגו דזכי לנפשי' ואפי' אי מפקיר נכסיו והוי עני מ"מ הרי הוא מוזהר על שלו אף שהוא עני והנה בפי' הרא"ש פה וכן שאר ראשונים מובאים בשיטה מקובצת למס' ב"מ וכן בתוס' י"ט לקמן משנה ה' כולם רוצים לומר דכיון דבכלל נכסיו שמפקיר גם שדה זו בכלל א"כ לא מיקרי שלו אך זה תימה וכבר כ' הריטב"א ושאר ראשונים מובא בשיטה מקובצת שם על מתני' דמי שליקט כו' דאין לזו שום טעם וסברה דכיון שכ' התורה פאת שדך לא תקצור מסתמא הכוונה שדה שהי' שלו בשעת קצירה וכבר כתבתי זאת באות הנ"ל:
ונלע"ד בסייעתא דשמיא להבין סברת ירושלמי. והוא דהנה שני מיני אנשים מישראל נאסרו בלקט שכחה ופאה מין א' העשירים כמו דכתיב בתורה הקדושה לעני ולגר תעזוב אותם אבל עשירים אסורים בהם מין הב' בעל השדה אף שהוא עני ואין נכסיו שוה שני מאות זהו' כמבואר סוף מכילתן ומותר לו ליטול מתנת עניים מ"מ בשדה שלו אסור וכמו שאמרה התורה לא תלקט לו לעני. ונראה דאיכא נ"מ בין הנך אנשים דעשירים שנטלו לקט שכחה ופאה הוא גזל בידם כיון דאין להם שום שייכות במתנת עניים כיון שהם עשירים אבל בעני שלקח משדה שלו אף דעשה איסור מ"מ אין כאן דררא דגזל כלל דהרי שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה עת"ע וזה נותן לזה מתנות עניים כמבואר בפירקן משנה ה' ולמה לא נאמר הפוכי מטרתא צ"ל יחזיק כל א' בשלו ויאמר הרינו כאילו נתחלף ע"כ צ"ל דאין כאן טעם משום גזל אלא גזירת הכתוב הוא דאף שעני זה הבעל שדה מותר בכל המתנות כעני דעלמא וממילא גם במתנות משדהו יש לו חלק בו כמו שאר עניים הפ"ה חוק וגזירה הוא על העני שלא יטול משדה שלו ואיכא נ"מ טובא אם נתערב שבולת של לקט בגדיש דודאי אם הוא עשיר לא שייך בזה ביטול אף דכללא הוא אחרי רבים להטות ומדאוריי' חד בתרי בטיל מ"מ לא נוכל לומר דיזכה בו בעל השדה מטעם ביטול דהרי קיימ"ל ממונא לא בטיל וכמבואר ביצה ל"ח ע"ב ולקט זה ממון עניים הוא ואפי' אם ישלם לעני א' או הרבה שבולת מ"מ כ"ז שלא זכה בו העני אינו יוכל להחליף ולעולם נשאר הלקט בהגדיש ואינו בטיל אבל אם הוא עני אז אין כאן רק איסור דרחמנא אזהיר על שלו אין זה רק כשאר איסור טרפה ונבילה דבטיל ברוב במינו יבש ביבש דאין כאן שום דין ממון כיון שיש לו זכייה במתנות עניים כמו שאר עניים רק משלו גזירת הכתוב עליו והוי רק כאיסור בעלמא ושפיר בטיל ובזה א"ש סברת הירושלמי דר"א דס"ל מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' א"כ הכא נמי אי בעי מפקיר לנכסי' ואז יהי' כעני ואף שיהי' מוזהר על שלו מ"מ כיון שנתערב נתבטיל האיסור וממילא מותר בו ומיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ושפיר יוכל להחליף עם העני אבל לרבנן דלא ס"ל מיגו דאי בעי מפקיר כו' שפיר קשה כיון דהוא עשיר בעל השדה א"כ אינו ראוי במתנות כלל והוי אצלו ממון אחרים שנתערב ונאסר בכל הגדיש ואין יכול לזכות לעצמו. ולהכי אמר דמזכה אותו בכל הגדיש כו' וממילא מיושב שיטת רש"י במי שליקט את הפאה דכיון דמיירי בפאה שלא נתערב פטישא דאף העני מוזהר על שלו ולא מהני מיגו דאי בעי מפקיר כו' ושפיר פירש"י דמיירי דוקא באדם דעלמא ונכון:
(מא) שם במתני' אלא מזכה את העני בכל הגדיש במתנה ע"מ להחזיר כן פירשו הר"מ והר"ב ובתוס' ר"ע איגר כ' ע"ז וז"ל יש לעיין דמה צורך לזה שמזכה העני בכל הגדיש בדרך מתנה ע"מ להחזיר הא אפשר לתקן כפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השיבולת של לקט שבתוכו כל היכי דאיתא וצ"ע עכ"ל. והנה מה שהקשה דיגביה העני את הגדיש זה ליתא אחרי המחילם הרי לקמן פ"ו משנה ויו תנן העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה וכ' הר"ב הטעם משום דכתיב לא תשוב לקחתו כו' יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת ובסוף המשנה תנן על העומר שהוא כגדיש מבואר דאפי' עומר שיש בו סאתים אי אפשר להגביה כולו כאחת ממכ"ש שא"א להגביה גדיש כולו כאחת. אבל הנראה בכוונת ר"א דיקנה לו הגדיש עם השדה במתנה ע"מ להחזיר דע"י השדה דהוי כחצירו העני זה קונה ג"כ הלקט ואפי' בארבע אמות קונה העני אם השדה שלו כמבואר ב"מ ירד ע"ב ולפ"ז נראה דאין כאן שום אופן להקנות להעני לקט זה שנתערב אלא או ע"י הגבהה וזה אי אפשר בפעם אחת הנ"ל ופשיטא דלא ניתן לאמור שיגביה מקצת מגדיש בפ"א והתר כן מקצתו השנית דודאי בע"ה יקפיד שלא להרס גדישו ובשאר קנינים ודאי ג"כ אי אפשר דהרי אין כאן מקנה ש שיקנה לו בכסף או בקנין כיון שאין זה הלקט של בעל השדה ואין אדם מקנה דבר שאינו שלו וליכא מציאת רק שיקנה לו השדה בחזקת כל שהוא ואגבה יקנה גם הלקט וכיון שמקנה לו השדה מקנה לו ג"כ הגדיש בכללה עם השדה במתנה ע"מ להחזיר כנלע"ד דאי אפשר בלי מתנה ע"מ להחזיר וא"ש:
(מב) שם במתני' בתוי"ט ד"ה אלא מזכה כו' וכ' הר"ב דרבנן ס"ל דעשו את שאינו זוכה כזוכה ומפרש בירושלמי דאתי' כר' יוסי דס"ל הכי במס' בכורת ע"כ והקשה בתוספת ר"ע איגר וז"ל קשה לי לפ"ז בגיטן למ"ד עי' בסוגי' דהמלוה מעות את הכהן כו' דלכך לא אוקמי' שחר אמוראי כעולא מתרץ למתני' דאתי' כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דכ חידאי לא אוקמינן והא רבנן דמתני' נמי סברי כר' יוסי ולא הוי חידה וצ"ע עכ"ל לענ"ד לק"מ דמבואר במס' חולין קל"א במתנות עניים אין בהן טובת הנאה לבעלים אבל מעשר עני המתחלק בבית ומתנות כהונה יש בהן טובת הנאה לבעלים ולזאת י"ל דהא דס"ל לרבנן דמתני' כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה היינו דוקא שמתנות עניים כיון דלית להו לבעלים שום זכות בגוויה והוי כהפקר ממש שפיר עשו שאינו זוכה כזוכה אבל במתנות כהונה ומעשר עני המתחלק בבית שיש להן לבעלים זכות בגווייהו דהרי הטובת הנאה שלהן והי' צריכי' החכמים להפקיע זכית הבעלים ולזכות להכהנים ולויים זה לא אמרי ולא עשו אינו זוכה כזוכה רק ר' יוסי בלחוד הוא דסבירא לי' הכא ולהכי בגיטן בסוגי' הנ"ל דמיירי רק ממתנות כהונה ומעשר עני שפיר אמרי' כיון דע"כ יחידאי הוא לא מוקמי' למתני' בהכי אבל אין סתירה ממתני' דכ"ע מודו דעשו שאינו כזוכה משום דלית לבעלים בהן שום זכות וא"ש:
(מג) שם משנה א' שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני ופירש הר"ב דהבעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט אזהרה לעני על שלו והתוי"ט נתקשה למה נקט התנא דין זה במעשר עני ולא בלקט שכחה ופאה דבכל המתנות הדין כן וכתב וז"ל ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפ"ה אתיא לפי דלא שנא לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא לי' לתנא לאסבורי במעשר עני עכ"ל ממריצת לשון התוסי"ט משמע דהא דאסור העני במעשר עני שלו הוא מסברא דאין לחלק בין מתנה למתנה ובאמת בחולין דף קל"א מבואר דילפי' מגזירה שוה לגר לגר א"כ הוי מעשר עני באיסור דעני מוזהר על שלו כאילו כתיבא בי' בהדיא ואכתי תיקשי אמאי נקיט לה התנא דוקא במעשר עני כיון דבכל המתנות הדין כן. והנראה לענ"ד דבדיוקא רבה נקט התנא דין זה במעשר עני להשמיענו רבותא יתירה מה שלא הי' נשמע אלו הי' נקט הדין בשאר מתנות עניים. דהנה שם בגמרא ובתוס' ד"ה מעשר עני וכן הוא ברמב"ם פ"ו ממתנות עניים מבואר דתרי מיני מעשר עני איכא א' המתחלק בגורן ב' המתחלק בבית והנ"מ בין שניהם דבמעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים בהן טובת הנאה כמו בלקט שכחה ופאה דלא כתיב בהו נתינה ואין לבעלים כח ליתנו לאיזה עני שירצה רק הם יבוזו ויטלו מי שירצה תבל מעשר עני המתחלק בבית יש להן לבעלים בהן טובת הנאה למי שהם רוצים ואם בא עני אחר ולקחו מוציאן מידו וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה יש בו כו' ומטעם דכתיב בי' נתינה ונתת ללוי. והנה במתני' דתני זה נותן לזה חלקו ש"מ דמיירי ממעשר עני המתחלק בבית שע"ז שפיר שייך לומר זה נותן לזה מעשר עני כיון שיש לבעלים טובת הנאה א"כ הוא הנותן אבל ע"כ לא מיירי ממעשר עני שבגורן דמאי זה לשון נותן כיון דלית לי' טובת הנאה בה ולא כתיב בי' נתינה לא הוי צריך למיתני אלא זה נוטל מזה מעשר וזה נוטל מזה מעשר. דאז שפיר היינו למידן דאף דהעני מוזהר על שלו וה"א כיון שהמתנות משדה אחת יהי' זה אסור במתנות של זה מ"מ אשמוענין דזה רשאי ליטול משל זה וזה כו' אבל כיון דתני זה נותן לזה מוכח דמיירי במעשר עני המתחלק בבית ואתי לאשמוענן שתי רבותות א' והוא הפשוט יותר דזה מותר במעשר עני של חבירו ולא שייך כאן להזהיר עני על שדה שלו ועוד אשמוענין דצריך הא' ליתן מעשר עני שלו דהוי ס"ד כיון דהתבואה מעשר שיש להן הוא משדה אחת ולזה יש חלק שוה בשוה בשדה ובתבואת כמו לחבירו ומסתמא המעשרות שלהם שוה בכמות ואיכות עד שאין שום חילוק ביניהם גם לכל א' יש טובת הנאה בשלו עד שאין עני אחר יוכל לטלו והו"א דלמה להן להטריח לחלוף זה כזה ומה לי בכור תבואה חטים זו או זו כיון שאין ביניהם שום הפרש והו"א דיוכל כל א' לומר הריני כאילו נתחלף והפוכי מטרתא ל"ל לזה אשמוענין התנא דאם רוצים ליתן זה לזה המעשר מוכרחים הן ליתן בפועל ולהחליפן דכך חוקת התורה דעני מוזהר על שלו. ולכך נקט התנא הדין שלו במעשר עני המתחלק בבית דוקא דאז נשמע רבותא זו מה שלא היה נשמע בשאר מתנות עניים דאין לבעלים טובת הנאה דאז פשיטא דלא יוכל לומר לחבירו דלא נחליף כיון שגם עניים אחרים יוכל לזכות בו א"כ לית לי' זכות להחליף כלל וא"ש ודוק:
(מד) שם משנה זין העומר ששכחוה פועלים ולא שכחו בעל הבית וכ' הר"ב כגון דבעל הבית בשדה דקאי גבי' וזכה בי' כן איתא בגמרא ב"מ י"ב ושכחת עומר בשדה שכוח מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דבעה"ב עומד בצד שדיהו וקונה לו ונתקשו בזה הראשונים ז"ל דא"כ כל אדם שימלא שדהו עומרים יאמר יזכה לי שדי וא"כ בטלת כל תורת שכחה כיון דהוי זכור ולבסוף שכוח ותי' הר"ן והרמב"ן מובא בשיטה מקובצת שם דלא אמרי' זכתה לו שדהו אלא בזכור אחר ששכחוה פועלים אבל מה שזכור קודם ששכחו פועלים לא מהני ושפיר הוי שכחה וטעמא דמילתא הוא משום דקודם ששכחוה פועלים וגם לא שכחו בעל הבית אי אפשר שתזכה לו שדהו ואפי' באומר תזכה לי שדי דהא ממוניה הוא ומאי תזכה לו בממוניה ואין זכייה וקנין שייך אלא במידי שאינו שלו אבל לא בממוניה אבל בששכחו פועלים כבר נכנס לכלל שכחה כיון דשכחה תלוי' בבעה"ב ובפועלים כדאיתא במתני' הנ"ל וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי הוא כאילו יצא מרשותו של בעה"ב ועניים עדיי' לא זכו כיון שלא נגמרה עדיין שכחה זו עד שישכח בעה"ב ולפיכך כשעומד בצד שדהו זכה לו שדהו כזוכה מן ההפקר ע"כ. וקשה לי איזה שם ניתן להעומר זה שקונה מצד זכיית שדהו אם נאמר שהוא שכחה והרי קיימ"ל בחולין דף קל"ט דהעני מוזהר על שלו בכל המתנות דילפי' גזירה שוה לגר לגר וכמו שמובא לעיל באות (מ"ג) וכיון שזה העומר ששכחוה פועלים יצא מרשות הבעה"ב ונקרא עליו שם שכחה הרי אסור לבעה"ב לזכות בו אפי' הוא עני וכיון דאיהו לא מצי זכי בי' גם בחצירו לא מצי זכי לי' וכמו דקיימ"ל בחולין דף קמ"א. וא"כ איך תקנה לו שדהו. ואם נאמר דאין על העומר זה השכוח שם שכחה רק הוא הפקר ובודאי בהפקר רשאים הבעלים לזכות אכתי תיקשו א"כ הוא פטור ממעשרות וכמו דקיימ"ל בחולין קל"ד וברמב"ם במפקיר את כרמו וחזר ובצרו דפטר ממעשרות ומובא בתוס' י"ט לעיל פרק ה' משנה ה' דמבואר שם במפקיר פירות וזכה בהן ודאי פטור ממעשרות. א"כ קשה איך תני תנא במתני' הנך תרי חילוקי דינים כהדדי דהיינו שכחוה בעה"ב ולא שכחוה פועלים עם שכחוה פועלים ולא שכחוה בעה"ב דאינה שכחה דהרי רחוקין זה מזה דבשכחוה פועלים כבר יצא מרשות בעל השדה וזוכה בה ע"י שדהו כזוכה מהפקר ובודאי פטור ממעשרות אבל שכחו בעה"ב ולא שכחוה פועלים אין העומר יוצא מרשות בעה"ב כלל על ידי שכחת פועלים וכמ"ש הר"ן והרמב"ן שם להדי' בש"מ הנ"ל א"כ כיון שמעולם לא יצא מרשות בעה"ב הרי הוא כשאר עומרים שחייבים במעשרות ומדתני תנא הני תרי חלוקים כהדדי משמע דשניהם חייבין במעשרות א"כ לא שם הפקר נקרא עליה אלא שם שכחה וא"כ איך יקנו חצירו ושדהו כלל כיון דאיהו לא מצי זכה בה וצ"ע ויש לישב בדוחק:
שוב ראיתי דיש לישב ולומר דעומר ששכחוה פועלים שם שכחה עליו ומ"מ לא תיקשי לן כיון דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא זכה ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת במס' ב"מ ק"ב דהא דאמרי' כל היכי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא קניא היינו דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו שפיר זכה לו החצר כן הביא הריטב"א בשם יש אומרים א"כ לפ"ז בנידן דידן דמיירי שזכור בעה"ב ורוצה שיזכה לו השדה שפיר זכה לו אף דאיהו לא מצי לזכות בו. אך שיטה זו דחוייה מעיקרא דהרי בחולין קמ"א בעובדא דלוי בר סימון מבואר דהוא הי' יודע ודעתו הי' לקנות האפרוחים ובצים ואפ"ה לא הי' יכול להקנותו לרב יהודא עד שטרף אבן כמבואר שם הרי אפי' בדעתו לרצונו שיקנה לו חצירו אפ"ה לא מצי קנה לי' וכמש"כ הריטב"א הנ"ל וז"ל כל היכי דאיהו לא מצי זכה גם חצירו לא מצי זכי' לא פי' אפי' מדעתו ורצונו. ובגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל ע"י חצירו מדכתי' אם המצא תמצא ועכ"ל. אמנם קשה לי על דברי הריטב"א דלפי' זה מה פריך הש"ס יו"ד ע"ב מי איכא מ"ד דחצר משום שליחות אתרבאי מגניבה דא"כ מצינו שליח לדבר עבירה הא אפי' למ"ד חצר משום יד אתרבאי ג"כ אמרי' דכל היכי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא זכה לו ושאני גניבה דהתם בלחוד רבי רחמנא א"כ גם למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי ג"כ לא תיקשי מגניבה דשאני גניבה ומאי פריך הש"ס ויש לישב בדוחק דעיקר קושית הגמרא דא"כ מצינו שליח לדבר עבירה בגניבה ולעיל אמרי' דהאומר לשלוחו צא וגנב פטור וכן הביא פירוש פרכא זו הש"מ לעיל עי"ש: