חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת פאה · פרק ד משנה ג
(לד) נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ופירש הר"ב דכיון דנפל לו עליה גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ובד' אמות לא ניחא לי' דליקני ולהכי מעבירין אותה הימנו ואינו קונה בד' אמותיו והר"ן במס' נדרים דף ל"ד מביא ראי' מדין זה לסברתו דאיתא התם אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה וכ' הר"ן הא דנקוט לה בככר של הפקר דמיירי שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומשו"ה כי אמר ככר זה הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בה מעולם דאעג"ב דאמרי' בפ"ק דב"מ דד' אמות של אדם קונות לו אפי' כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני לדידיה לא ניחא לי' וגלויי דעתא דכי האי מהני כדמוכח סוגין דהתם (כוונתו להא דאמרי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' לקני ולא בד' אמות) ומצי למעבד הכי דהוי לי' כמגביה מציאה לחבירו דקני חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קני ומשו"ה נטלה לאכלה מעל כיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה זה נ"ל עכ"ל הר"ן. ממוצא הדברים אנו למידין דס"ל לר"ן כמו דאמרי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' ליקני בד' אמות לא ניחא לי' ולהכי לא קנה ומהני גילוי דעתו ה"ה גבי ככר של הפקר אמרי' גלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני מדין המגביה מציאה כו' ולא לדידי' ולהכי ההקדש קנה ומעולם לא היתה שלו ואינו כגזבר עליה ולהכי מעל בנטלה לאכלה עיי"ש. וקשיא לי מהא דאמרי' בחולין שילוח הקן אינו נוהג במוקדשין ושם בדף קל"ט פריך הש"ס הני מוקדשים היכי דמי אילימא דהוי לי' קן בתוך ביתי ואקדשי' מי מחייב כי יקרא קן ציפור פרט למזומן אלא דחזי קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ופירש"י אלא דחזי קן בעלמא כו' במקום שאין קנוי לו והבצים אינו שלו דהא כל מקום שהבצים שלו אפי' ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו חשיב מזומן בפ' השואל ק"ב עכ"ל ולפי דעת הר"ן הנ"ל הרי משכחת לה שהי' הבצים במקום הפקר והגיע הוא לתוך ד' אמות ואמר הרי הביצים הללו הקדש דגלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני ואיהו לא לקנה אותם מעולם רק ההקדש קנה מטעם מגביה מציאה ואילו הי' נטלם לאכילה הי' מועל בהקדש. ועל אופן זה שפיר איצטרך לאשמוענין שאינו חייב בשילוח האם כיון שהבצים הוי הקדש וצ"ע רב לדעתי ועיי' בש"ך ח"מ סי' ר"ס סק"ה דבמציאה אין חילוק בין קדם הוא או קדם המציאה בתוך ד' אמות:
(לה) שם משנה א' אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה הנה אין ספק שאפי' מאה או אלף אומרים לחלק ג"כ לזה היחיד שאומר כהלכה שומעין דמה טעם איכא לחלק ולפי זה יש להפליא מדוע אמרו חכז"ל ונקטו מנין תשעים ותשעה ומדוע לא אמרו מספר מסוים מאה וכמו ששנינו במס' מכות פ"א משנה זין שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה ומנין אפי' מאה כו' ובמס' ב"מ ל"א השב תשיבם אפי' מאה פעמים הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. או אמאי לא נקט מספר אלף וכמו ששנינו בסוף מס' פאה הי' לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותנין כו' או אמאי לא נקט ארבעה וחמשה ששכיח לשון זה בדברי חכז"ל כמבואר בתוסי"ט רפי"ח דשבת ומה טעם איכא במנין תשעים ותשעה. והוא ענין פלא ולא מצאתי בפירושי משניות שבביתי מי שעמד בזה:
והנראה בסייעתא דשמיא להבין דעת קדושים ודברי חכז"ל יאירו כספירים דבאו לאשמוענין רבותא גדולה בדבריהם ודוקא נקטו תשעים ותשעה בדיוק גדול שאז יהי' נשמע הרבותא אבל אם הי' אמרו מאה או תשעים ושמונה או פחות לא הי' נשמע הרבותא וחידש שרצו להשמיענו. הנה בתורת כהנים מובא בר"ש ובתוס' חדשים תני' לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו אפי' צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז אפי' בריא ואפי' ידיו יפות לזה שומעין שאומר כהלכה ע"כ וכ' בתוס' י"ט דאפי' הוא בריא וחזק יותר מחבירו כו' ע"ש והנה כתיב בפרשת אם בחוקתי תלכו וגומר ורדפתם את אויביכם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ופירש"י וכי כך הוא החשבון? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה ע"כ הרי דזכות גדול גורם גבורה וחוזק להצדיק. ולמדין אנו שיש כח בזכות רב ליתן גבורה לאיש שיעמוד נגד כח וגבורה של מאה אנשים אך לא נמצא שיהי' הזכות נותן כח וגבורה יתירה מגבורת מאה אנשים שהגם שכתיב ומאה מכם רבבה ירדופו הרי שמגיע לאיש א' צדיק גבורה לרדוף מאה אנשים לפי החשבון מ"מ לא נלמד מזה אלא שיש להאחד כח וחוזק כמו מאה שוה בשוה רק כי במשוך הזמן שילחמו שני גיבורים שווים בכח אי אפשר שלא יחלש קצת מכח אחד מהם ויעתק ממקומו עד שחבירו ירדוף אותו ועל זאת הבטיח התורה שכל א' מהצדיקים ירדוף מאה. תדע. כי אילו הי' להמאה יותר כח מהרבבה הי' הורגים אותם. אך מדחזינן שלא יוכלו רק לרדוף מוכח מזה דכחם יהי' שוה בשוה בראשית המלחמה ולבסוף יהי' המאה הרודפים. נמצא מבואר מזה דזכות גדול מחזק כח הצדיק שוה בשוה נגד מאה אנשים. וממילא יובן היטב הנה השכל והסברה היה מחייב שאם יבואו מאה אנשים עניים ליטול הפאה אז יחלקו אותו ויטלו חלק כחלק כמו שהי' מוצאים מציאה אך באה הקבלה הקדושה וצווה אותנו הנח לפניהם והם יבוזו. וכל מה שבכח אחד ליטל יטול ויבוז לעצמו. והנה אם הנותן ליעף כח יתן לצדיק אחד כח וגבורה היותר נמצא במציאות התורה אז אם ילקט את הפאה עם עוד מאה עניים יבוא לחלקו מחצה ולמאה ג"כ מחצה. והגם שלכאורה זה קצת נגד השכל שיקח אחד חלק בחלק כמאה עניים מ"מ אין זה חידוש כ"כ דהרי מצינו כעין זה בתורה והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו במס' ב"ב קמ"ג הרי שזכות אהרן גרמה לו שלו יהי' מחצה ולכל בניו מחצה וכן מצינו בפרק ח' ממס' פאה מ"ו במחלק מעשר עני הי' מציל בשביל קרובו נוטל מחצה ומחצה לעניים ומבואר שם ברמב"ם דאפי' הי' לו קרוב אחד והרבה עניים רחוקים מ"מ נוטל מחצה לקרובו ונותן מחצה לעניים אבל אם ילקוט נגד צ"ט עניים אז איכא במציאות הזכות שיש לו כח וחוזק יותר מתשעים ותשעה אנשים שלוקטין נגדו ונמצא יהי' לו לבדו חלק יותר גדולה מהחלק המגיע להתשעים ותשעה עניים והוי ס"ד דכהאי גוונא יחלקו בשוה אפ"ה באה הקבלה שהם יבוזו. והשתא א"ש דהתנא רוצה לאשמועינן רבותא בשני אופנים רבותא הא אפי' יהי' מספר היותר באפשרי רב שאומרים לחלק והוי ס"ד דניזול בתר הרוב ועוד רבותא יתירה שאפי' יגיע להאחד חלק יותר גדול מחלק המגיע להעניים הלוקטים נגדו והו"א כיון דהרוב והסברא הישרה מחייב שיחלקו כל העניים חלק כחלק דלא נשמע להאחד שאומר לבוז ומשו"ה אשמוענין דלזה שומעין שאומר כהלכה ואין אנו משגיחין על הרוב והסברא ישרה ובזה אתי שפיר דדוקא בדיוק גדול נקט התנא תשעים ותשעה כדי להורת רבותא כפולה ולהכי אילו הי' נקט מאה אף שהי' הרוב מספר יותר אך אז לא הגיע להאחד רק מחצה וזה אין חידוש כנ"ל וכן אם היה נקט התנא תשעים ושמנה או פחות אז הי' רבותא לענין שנוטל חלק יותר אך לא הי' הרבותא גדולה כ"כ לענין מספר הרוב שאומרים לחלק אך כאשר נקט התנא צ"ט בזה נשמע רבותא כפולה דאפ"ה רק לזה שומעין שאמר כהלכה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
(לו) משנה זין הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ופי' הר"ב דלענין שכחה פליגו ר' יהודה ורבנן כמו דפליגו לעיל בעכו"ם שקצר שדהו ואח"כ נתגייר ע"כ והקשה בתוס' רע"ק איגר וז"ל קשה לי דנראה דר"י מודה בפדה עומרין כיון דבשעת עימור הי' להקדש ובדייק לישנא דר"י לעיל שאין שכחה אלא בשעת עימור וכמש"כ הרע"ב שם ובשעת עימור מיהו גר היה משמע דבנתגייר אחר העימור פטור ואדרבה מדנקט ופדה עומרים ולא נקט ופדה הקציר משמע דנקט מה שהוא לכ"ע וגם ר"י מודה בה והניח בצ"ע לענ"ד לק"מ דלקמן במשנה ח' פרק ה' מבואר דיש שני מיני עימור המעמר במקום שאינו גמר מלאכתו ואין דשין שם בזה שייך שכחה בשעה שמפנה אותם למקום שדשים שם ושכח הוי שכחה אבל אם כבר פינה העמרים והניחם במקום דישתן אף שנמלך להניחם למקום אחר אין לו שכחה ומה ששכח בשעת פנייתו למקום אחר אין עליו תורת שכחה והנה הא דתנן במתני' עומרים ופדה עומרים חייב ע"כ מיירי דהעומרים אינם מונחים עדיין במקום גמר מלאכתן דאי מונחין במקום דישתן א"כ מאי חייב שייך הכא הלא בשלו ג"כ לא שייך אחר שהם במקום גמר מלאכתן שכחה אלא ודאי דהכוונה שהם עומרים קטנים ומזומנים להניחם במקום גמר מלאכתן ואם הקדישן אז ופדאן חייב בשכחה אם פנה אותם למקום מלאכתן וממילא הסיפא ג"כ הכי פירושא דאם הקדיש קמה ופדה עומרין דהיינו בעוד שהם שלא במקום גמר מלאכתן בזה שפיר פליגי ר"י ורבנן דלר' יהודה כיון דאין שכחה אלא בשעת עימור למקום גמר מלאכתו ואז הוא שלו ולהכי חייב כמו לעיל בנתגייר אבל לרבנן פטור דכל שישנו בשכחת קמה ישנה בשכחת עומר ושפיר כ' הר"ב לעיל דבנתגייר אחר העימור פטור דהיינו אם נתגייר אחר שהניח עומרים במקום גמר מלאכתן דאז תו לא שייך שכחה כלל וה"ה בהקדיש קמה ופדה עומרין לאחר שהניח במקום גמר מלאכתן דאין כאן חיוב שכחה כלל וא"ש דלפי זה מה שנקט ופדה עומרין ולא נקט ופדה קציר הוא דאין חילוק בין קציר לעמרים כיון דעדיי' אינם מונחים במקום גמר מלאכתן:
(לז) שם משנה טית מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו. שיטת רש"י בב"מ ידועין שפירש דלא מיירי מתני' אלא אם הלוקט אדם שאינו בעל השדה דאז שפיר איכא למימר מיגו דאי בעי מפקיר כו' ומיגו דזכה לנפשי' כו' אבל אם הלוקט בעל השדה א"כ הוא מוזהר על שלו וכדאמרי' בחולין ובגיטין לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט משלו והר"ש הקשה על רש"י דמבואר בירושלמי דר"א ס"ל זכה לו אפי' בבעל השדה דבפרק ה' משנה ב' איתא דשיבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו ואמר ר"א והאיך העני זה מחליף דבר שלא בא ברשותו והקשה הירושלמי דר"א סותר א"ע דהרי ר"א דס"ל במי שלקט כו' דזכה לו א"כ גם כאן זכה לו והוי דבר שבא לרשותו ואיך אמר ר"א דהוי דבר שלא בא ברשותו ומשני דר"א לדברי חכמים קאמר דודאי לדידי' זכה וכמבואר כ"ז בר"ש ובהר"ב. א"כ מוכח מזה דס"ל לירושלמי אליבא דר"מ דאפי' בבעל השדה אמרי' דזכה לי דאל"ה לא הוי פריך מידי ע"ש אך מ"מ תיקשי לירושלמי קושית רש"י דהרי ע"כ צריך אתה לומר דבבעל השדה שליקט זכה לו לר"א מטעמא מיגו דזכה לנפשי' ומטעם מיגו דאי בעי מפקיר והוי עני ותיקשי הא העני מוזהר על שלו ולישב קושיא זו כ' הראשונים בפירוש הרא"ש ובשיטה מקובצת למס' ב"מ כיון דאי מפקיר נכסיו גם שדה זו בכלל א"כ לא שייך איסור דאזהרת העני על שלו אך רש"י ס"ל כיון דבשעה שלקט וקרא עליו שם פאה על שדהו שוב לא מצי זכי לנפשי' אפי' אי מפקר כל נכסיו שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ובתר לקיטה אזלי' ולא בתר אכילתו עכ"ל שיטה מקובצת במס' ב"מ. נמצא לפי זה קיצורן של דברים שבזה פליגי רש"י וירושלמי דרש"י ס"ל דהא דאזהר רחמנא לעני על שלו בתר קצירו אזלי' וכל שהי' שלו בשעת הקציר אף דעתה אינו שלו הוא מוזהר עליה אבל הירושלמי ס"ל דבתר אכילה אזני' כיון שעתה השדה אינו שלו אף שהי' שלו בשעת קצירה אינו מוזהר עליה. והנה לכאורה לדינא אין לן נ"מ מזה דהרי קיימ"ל דתרי מיגו לא אמרי' וא"כ לא אמרי' דזכה לו אלא מעני לעני א"כ כ"ע מודו דבבעל השדה שליקט לא זכה לו כיון שהוא מוזהר על שלו אלא דוקא באדם דעלמא וגם דוקא שהוא עני אז אמרי' דזכה לו. אבל אחר העיון נראה דנ"מ גם לדינא בין פלוגתת רש"י וירושלמי דהנה קיימ"ל בפ"ה משנה ויו דהמוכר שדהו שמכר את השדה וקמתה המוכר מותר ליקח פאה משדה זו אם הוא עני ונראה דזה דוקא אם לא התחיל לקצור כלל אבל אם התחיל לקצור ואח"כ מכר כל השדה וקמתיה לשיטת רש"י אסור המוכר בפאה אע"ג דכל מוכר מותר שאני מוכר דעלמא דמעולם לא נתחייב עוד בפאה כלל כיון שלא התחיל לקצור כמבואר בתוסי"ט פ"ג מ"ו חבל מוכר זה שהתחיל לקצור ומיד באתחלתא דקצירה מחייב בפאה מכל השדה כמבואר במס' חולין קל"ח. ובפי' הר"ב פ"ג משנה ה' וממילא מרז דחייב בפאה נאסר לו ללקט ופאת שדהו נקראת לעולם אעפ"י שמכרה לאחר מ"מ על הפאה הוי שם פאת שדך וחסור בה המוכר אבל לשיטת ירושלמי דבתר השתה אזלי' א"כ הכא ודאי מותר המוכר בפאת השדה כיון דעתה בשעת לקיטה אינו שלו וזה הוי כ"ש מהפקיר אחר קצירה כנלע"ד:
ולולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל הי' נראה לענ"ד דרש"י והירושלמי לא פליגי כלל ובודאי גם הירושלמי מודה דכיון דבשעת קצירה פאת שדך קרינן בי' עומד לעולם באיסור שלא ילקטנו הבעל השדה ולא מהני מה שמפקיר לאחר קצירה והירושלמי דפריך לר"א נימא מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אפי' בבעל השדה לאו מטעם הפקר אלא מטעם אחר דהנה בחולין קל"ד אמרי' לוי זרע בכישור ולא הוי עניים למשקל לקט אמר ר"ש לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעטלפים ולא לעורבים וכ' הרמב"ם בפ"א מהל' מתנות עניים נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותן כ"ז שעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ונחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן דמיהן ואינו מצווה לעזוב אותן לחיות ולעופת אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל:
ולפ"ז נראה דה"ה אי איכא כאן ענים רק שאי אפשר ליטול להם הלקט וצריכי' להניח פה ג"כ הכי הוי דינה דמותר לכל אפי' לבעלים ומעתה בשבולת של לקט שנתערב בגדיש אין העניים יכולין ליטול לקט זה בשום פנים אי לא זכו בה מקודם דודאי אי זכו בה א"כ אף שהוא מעורב מ"מ יכולין להחליף עם הבעה"ב והוא יעשר שבולת אחת ויתן להם אבל כל זמן דלא זכו בה מה בכך שיתן להם אחת או שתיים מ"מ עדיי' נשאר הלקט בהגדיש וכ"ז שישאר שבלת בהגדיש איכא ספק שמא זה הלקט וכל מה שאכלו לא הי' לקט אנא מתנה בעלמא ואפי' אי נימא דהבעל שדה יניח להם כל הגדיש מחמת כי לו אסור כל הגדיש מחמת לקט שמעורב בו ואז יטלו הם הגדיש עם הלקט גם זה ליתא דכבר כ' הר"ש דהגדיש זה אם אנו רוצים לתקנו ממעשרות אי אפשר לתקנו מני' וביה שמא יפרוש מן הפטור על החיוב אנא צריך שיפריש ממקום אחר על כל הגדיש ומשו"ה תני מעשר שבולת אחת ומדוע לא יתקן כל הגדיש ממקום אחר היינו משום דבשעת הקציר לא שכיח פרנסה ממקום אחר ע"כ וא"כ אסור להם לעניים ליטול את כל הגדיש כיון שאינו מתוקן ומנין לענים פרנסה ממקום אחר לתקן בו את הגדיש וגם כי אינה מצוייה עתה בשעת הקציר פרנסה ממקום אחר כנ"ל וא"כ ע"כ הגדיש זה עם הלקט שמעורב בו ישאור פה לעופות ולחיות כי העניים אסורין בו משום טבל והבעה"ב אסור בו משום הלקט. וכיון שכן הדר אמרי' לעניים ולא לעורבין ומותר הבעל השדה בעצמו לזכות בהלקט וממילא כיון דמותר לזכות בו אמרי' מיגו דזכי לנפשי' זכה גם להעני א"כ שפיר יוכל להחליף עם העני וזה שהקשה הירושלמי דלרר"א כיון דס"ל במי שלקט את הפאה דזכה לו א"כ אמרי' מיגו דזכי לנפשי' כו' גם כאן יזכה העני דכ"ז שלא זכה העני אין העני יוכל לטול את הלקט והוי לעורבים וממילא בעל השדה מותר בו וזוכה שפיר לעני ומשני דלדבריהם דחכמים מר דס"ל לירושלמי דטעמא דרבנן משום דאסור ללקוט בשביל העני וא"כ לא יוכל לזכות בשביל העני בשום אופן ואי דיזכה הבעל השדה בתחילה בלקט ואח"כ יתננו לעני זה ליתא דא"כ אינו מחייב ליתנו להעני כלל כמבואר ברמב"ם הנ"ל וע"ז אמר ר"א דלדבריהם דרבנן אי אפשר להחליף רק במתנה ע"מ להחזיר כל הגדיש וחכמים השיבו דעשו את שאינו זוכה כזוכה אך כ"ז תינח בלקט שמעורב בגדיש אבל במתני' דמי שליקט את הפאה דמיירי דהפאה בפני עצמה שפיר פירש"י דדוקא באדם דעלמא ס"ל לר"א דזכה לו ומטעם ארי מיגו אבל בבעל השדה לא ומטעם דלא תלקט לעני וא"ש דאין מירושלמי שום תפיסה על רש"י. ומה שכתבתי לירושלמי ס"ל לרבנן דאסור ללקוט בשביל העני היינו כמו דאמרי' בגיטן י"ב דס"ל לרבנן לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני. גם מה שפירש"י שם בגיטן על מתני' דמי שליקט את הפאה דמיירי בבעל השדה אינו סותר דבריו למה שפי' בב"מ דמיירי דוקא באדם אחר דבגיטין קאי לרב חסדא דס"ל טעמא דר"א משום תופס לבע"ח קני א"כ אין אנו צריכין לומר מיגו דזכי ונפשי' כלל א"כ נוכל לאוקמי אפי' בבעל השדה אבל בב"מ דאוקמי לטעמא דר"א משום מיגו דזכי לנפשי' כו' א"כ ליכא לאוקמי בבעל השדה משום דהעני מוזהר על שלו ודברי רש"י מיושבין היטב ועיי' עוד לקמן באות (מ"ם):
לח שם באותה משנה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייב במעשרות הנה במס' גיטין מ"ז רצה רבה להוכיח ממתני' דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות דע"כ לא מיירי בלקט ושכחה ופאה של ישראל דלקטי נכרי דא"כ למה תנן במתני' אלא א"כ הפקר הא מפקרי וקיימא ודחי הש"ס לעולם דמיירי בליקטן נכרי משדה ישראל ודקאמרת הא מפקרו וקיימו צאי דמפקרי אדעתי' דישראל אדעתי' דעכו"ם מי מפקרי. ורבותינו נתקשו בזה דמ"מ כיון שנעשה לקט ופאה נעשה הפקר ופקע ההן חיוב מעשרות והנכרי שליקטן גזל את העניים ומאיזה טעם יתחייב אח"כ במעשרות והמשנה למלך בהל' תרומת פ"ב ה"ט הוכיח מזה דפאה לא מפטר ממעשרות משעה שהניח פאה אלא משעה שזכו לו העניים ולהכי אי זכה בה עכו"ם חייב במעשרות כיון דלא בא לרשות עניים והוליד מזה דין חדש דאם לקט עשיר את הפאה חייב במעשר כמו אלו לקטה נכרי. ומה שחילק שם בין לקט לפאה תמוה דהא במתני איתא ג"כ לקט ואפ"ה חייב במעשרות בלקטן עכו"ם . וכמו שתמוה עליו בתוס' רע"ק איגר.
ונראה לענ"ד דטעמא דמילתא דבליקטן עכו"ם חייב במעשרות משום דאזלי' בתר אומדנא דאנן סהדי אילו הי' יודע שהלקט ושכחה ופאה שלו יבוא לידי נכרים ולא יקיים מצות פאה בודאי לא הי' מניח אותן ולא הפקירן כי אינו מחויב כלל במתנת עניים אלא היכי דיטלו עניים אבל אינו מחויב להניח לנכרים ולחיות וכמבואר במס' חולין קל"ד וברמב"ם מובא באות הקודם. וכיון דלא הר מחויב להניח להם ולא קיים מצות מתנת עניים אנן סהדי דלא הי' מפקירן ודמיא להא דאמר אביי ב"ק ק"י ע"ב על הא דאמרי' בגוזל את הגר ונשבע שמחייב קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. ואם נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידן וע"ז אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה להדר ליורשין דאדעתי' דהכי לא יהיב להו ע"כ הרי דמי שהוציא מעותיו לשם מצוה לקיים המצוה ולבסוף לא קיים חוזר המעות מטעם אומדנא הכי נמי כיון דאדעתי' דעכו"ם ילקטו מתנות שלו ולא יקיים המצוה כלל אדעתי' דהכי לא הפקיר ולהכי שפיר חייב במעשרות אך כ"ז תינח בליקטו נכרים אבל בליקטו עשירים כיון דקיימ"ל לקמן פ"ה משנה ד' דאפי' עשירים מותרין ללקוט לקט ושכחה וכל מתנת עניים אם היו עניים באותו שעה א"כ מסתמא כל עשיר שנוטל אמרי' דצריך ליטול בשעה זו ואפי' אם יש לו נכסים שמא ממושכנין הם לבע"ח או לכתובת אשתו דמותר לי ליטל כמבואר לקמן פ"ח משנה ח' ואפי' יש לו מעות שמא של פקדון או מלוה הן ולעולם איכא ספיקא ואפי' הוא מעיד על עצמו שהוא עשיר ואינו צריך ונוטל אינו נאמן ע"ז דאין אדם משים עצמו רשע ולהכי לא שייך כאן אומדנא לומר דאדעתי' דזה לא הפקר אלא מסתמא הפקיר אדעתי' דכל ישראל דכולן בחזקת כשרות הן ולכך אפי' בלקטן עשיר פטור ממעשרות רק דוקא בליקטן נכרי חייב מטעם אומדנא כנלע"ד שוב מצאתי בר"ש בפ"ו מ"א לקמן כ' בטעמא דליקטן נכרי משום הפקר בטעות וכן בתוס' גיטין וגם מבואר שם דמיד שמניח פאה פטור ממעשרות דלא כמל"מ הנ"ל:
(לט) שם משנה י"א חורי הנמלים כו' שלאחר הקוצרים הכל לעניים שספק לקט לקט המרדכי סוף חולין הביא שהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך דאמאי לא ניזיל בתר רובא ורובא דקמה לבעל הבית ותירץ לו רבינו ברוך וז"ל חדא כדמסיק התם בחולין קל"ד דטעמא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדקיהו משלך ותן לו ותו אמאי לא נימא משום כל קבוע כמחצה ע"מ דמי דכל דבר שאינו בעל חיים כל מקום שמונח שם הוא קביעת דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרי' ט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם וגם גבי ט' ציבורין של חמץ ואחד של חמץ ואחד של מצה הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ל המרדכי והנה על תירץ השני תמה המל"מ דהרי קיימ"ל בנמצא הלך אחר הרוב וא"כ זה שפירש שלא בפנינו אזלי' בתר הרוב וכן הקשה בס' אבני מלואים בטורי אבן על מס' ר"ה ד"ה ונהג שני עישורין גם על התי' הראשון הקשה שם בס' טורי אבן הנ"ל דא"כ מה משני הש"ס בחולין על הא דרמי הש"ס מתניתי' דספק לקט על הך מתני' דס' נשחטה הפרה קודם או אחר שנתגייר ומשני פרה בחזקת פטורה קיימא וקמה בחזקת חיובא קיימא דמשמע הא אילו הי' קמה בחזקת פטורה הו"א דס' לקט לבעה"ב אע"ג דכתיב עני ורש הצדיקו והא איכא רובא לפטור דמרוב קמה הן ורובא עדיף מחזקה ומ"מ אמרי' שס' לקט לקט מטעם דעני ורש הצדיקו א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתי' דגם בפרה נימא לחיוב וכן הקשה בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' ר"מ הרי לפנינו שני תירוצים של המרדכי תמוהים ובלתי מובנים:
והנראה לענ"ד לישב בתחילה תי' הב' של המרדכי דהנה החות דעת ביו"ד סי' ס"ג סק"ב נסתפק בהא דקיימ"ל בט' חניות מוכרת בשר שחוטה ואחת טרפה דבנמצא אזלי' בתר הרוב אם יש בהחנות הטרפה יותר בשר מאשר יש בכל הט' הכשרות מי אזלי' בתר רוב החניות או בתר רוב הבשר והביא ראיות לכל הצדדין וירד לחלק אם הספק הוא על המקום מאיזה מקום נלקח הבשר או דבר הנמצא אז אמרי' דהולכין בתר מקום שיש בו הרוב אבל אי הספק הוא על המוכרים או על האובדים אז אזלי' בתר רוב המוכרים עיי"ש אך בפתחי תשובה בסי' ק"י ס"ק ב' הביא בשם בית אפרים שהשיג על החות דעת בזה וגם הביא משם תשו' נודע ביהודה מה"ב שלא רצה לתקוע עצמו להלכה בענין זה וחשש להחמיר ע"כ הרי שדין זה צ"ע ומעתה נראה לן לומר דהוי כעין תרי רובא דסתרי אהדדי דאי ניזל בתר רוב חניות ממילא בשר זה הנמצא כשר ואי נילך בתר רוב בשר אז בשר זה טרפה א"כ הוי כתרי רובא דסתרי אהדדי והוי ספק גמור ולפ"ז אתי שפיר דס"ל למרדכי דאף דאיכא רובא בקמה של בעה"ב מ"מ כיון דקמה במקום אחד והלקט בשדה הנקצר הוא בכמה מקומת דומה לט' חניות מוכרת בשר טרפה ואחת מוכרת בשר כשר דהרי הלקט אינו מפסיק בתוך הקמה שנאמר דהקמה יחשב ג"כ כהרבה חנוית דהרי כל השדה מחובר לארכה ולרוחבה בהקמה ורק באמצע הוי מקומת הלקט נבדלים זה מזה ולזאת ראוי לן ויאמר דהלקט יחשב להרבה חניות מוכרת איסור ולכל הקמה כמו חניות אחת ובה רוב היתר ואף שאין במקום אחד יותר לקט משני שבלים כמו דקיימ"ל שני שבלים לקט מ"מ מה בכך גזירת הכתיב הוא דנילך בתר רוב חניות אך מ"מ כיון דאיכא ג"כ רוב הקמה לזה שפיר אמרי' דהוי תרי רובא רק דהוי ס"ד דכל הלקט יחשב כחניות אחת לזה הביא המרדכי ראיי' דכל דבר שמונח במקומו חשוב כקבוע ומה מאוד מדויק בדברי המרדכי שמדמה לט' ציבורים חמץ ואחת מצה דלכאורה הדבר פלא דמה צריך שם לקבוע הלא הוא' רובא דאיתא קמן וגם איה נמצא בש"ס מוזכר ט' ציבורין של חמץ ובפסחים דף יוד מצינו ט' ציבורן של מצה אבל לא להיפיך אך בדברינו מדויק היטב דהכא ג"כ איכא רוב ציבורן של לקט דהוי איסור ואחת של קמה שהוא היתר וממילא אף דהוי כנמצא ביד נכרי מ"מ היו תרי רובא דסתרי ולהכי הוי כקבוע ואזלי' בה לחומרא ומיושב היטב תי' השני של המרדכי. ובזה נראה דגם בתי' הראשון ס"ל למרדכי תי' זה השני רק בתי' השני ס"ל למרדכי דטעמא דאזלי' בס' לקט לחומרא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא ולהכי לא דמי' לפרה שבחזקת פטורה ובתי' הראשון לא ס"ל דהוי חזקת חיוב בקמה וכמו שכ' הטורי אבן ועיקר תי' הש"ס דגבי פרה איכא חזקת פטור אבל הכא חייב משום עני ורש הצדיקו אך מ"מ לא קשה קושי' הנ"ל דמאי מהני חזקת פטור הא אפי' רוב לא מהני ליתא דודאי רוב הי' מהני אי הי' רוב קמה גרידא אבל כיון דאיכא רובא לנגדו וסותרת לא מהני דהוי כתרי רובא דסותרת אבל אי הי' ג"כ חזקת פטור אז הו"א כמו דקיימ"ל בתרי ותרי שהוא ספיקא דרבנן ומדאוריי' אוקמי אחזקה ה"ה בתרי רובא דסתרי אהדדי אוקמי אחזקה ושפיר משני דשאני פרה דאיכא חזקה לפטור והכא ליכא חזקה ועיי' במס' חולין נ"ג גבי ספק דרוסה נמי אמרי' דתרי רובא דסתרי אהדדי אוקמי' אחזקה וא"ש: