אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת פאה › פרק ב משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת פאה · פרק ב משנה א

פרק א

(כט) והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש וכ' הר"ב שחת תבואתם שלא הביאה שליש וקוצרים אותו לבהמות וכתב על זה בתוס' רע"ק איגר משמע מזה דוקא לבהמה אבל קוצר עד שלא הביא שליש לאדם דהיינו לקליות הוי אתחלתא דקצירה והיינו כמו שסובר רי פ"י משנה ח' דמנחות אבל באמת תמיה לי דהא במנחות דף ע"א מבואר להדיא דר"מ לאו בשיטת ר"י אמרו דר"מ אפי' בקוצר לאדם אמרו וכשפרש"י שם דמדלא קאמר ר"מ והקוצר לבהמה מפסוק ש"מ דאפי' בקוצר לאדם וצ"ע עכ"ל. ונלענ"ד ליישב דהנה שם פריך הש"ס לס"ד דר"מ מיירי הכא בתבואה שהביא שליש מהא דתניא תכלה חגב קרסומה נמלים שברתה הרוח גם ר"מ מודה דאינו מפסיק והשתא ומה בקוצר לא הוי אתחלתא דקצירה עכ"ש באכלה חגב וע"ז מסיק הש"ס דר"מ בשיטת ר"ע אמרה דאפי' בקוצר לאדם עד שלא הביאה שליש מפסיק א"כ לפ"ז מוכח מהך ברייתא דאם הביאה שליש אפי' בקוצר לבהמה הוי אתחלתא דקצירה ואינה מפסקת דהרי באכלה חגב כו' ואינך לא שייך קצרו לאדם וזה ברור. ולפי"ז לא תימא דכוונת הר"ב לומר הדיוקא מסיפא דלישניה במה שכתב וקוצרים אותן להאכיל לבהמות דלאדם אינו מפסיק אלא דייק מרישא והכי קאמר דוקא היכי דלא הביאה שליש מפסיק אבל בהביאה שליש אפי' שלא קצרה רק לבהמות אפ"ה מודה ר"מ דאינו מפסקת ולא קאי הדיוק אסוף דברי הרב אלא אתחילתו וכמו שמבואר בברייתא דבהביאה שליש אפי' בקוצר לבהמה אינו מפסיק וא"ש:

(למד) שם משנה זי"ן שדה שקצרוה נכרים כו' פטורה וכ' הר"ב דאם קצרוה פועלים כותים לישראל חייב דהוי כאילו קצרוה ישראל ע"כ והוא מהירושלמי הביאו הר"ש. המחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א הוכיח מירושלמי הנ"ל דאף דקיימ"ל דאין שליחות לעכו"ם מ"מ פועל המושכר שאני דידו כיד רבו דברא ובהכי מישב ג"כ הא דהביא הכ"מ בפ"א מהל' תרומת בשם הראב"ד דאם מרח הכותי התבואה שמכר לישראל בשביל ישראל דחייב בתרומות מטעם שליחות וקשה ע"ז קו' הכ"מ שם דהא אין שליחות לעכו"ם ובהנ"ל א"ש דמיירי ע"י פועלים נכרים ומשום דיד עבד כיד רבו וכמו דמסיק הש"ס ב"מ צ"ו דאף דלגבי שאילה בבעלים שלוחו לא הוי כבעלים מ"מ עבד שאני דיד עבד כיד רבו וה"ה פועל ושכיר דשכירות ליומא ממכר הוא:

ק

ובהכי ניחא לי לישב קושית הרמב"ן על התורה בפ' בא על פירש"י בהא דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ופירש"י ואפי' ע"י אחרים ותמה הרמב"ן בממ"נ אי אחרים הללו ישראל הלא הם מצווין על עצמן ואין אני מוזהר שלא תעשה מלאכת על ידי ישראל אחרים ואי אחרים הללו נכרים הלא אמירה לנכרי לא הוי אלא שבות והביא הרמב"ן מכילתא שכתוב בה בפי' שלא יעשה כותי מלאכתך וכ' שהוא אסמכתא בעלמא ולהנ"ל א"ש פירש"י ומכילתא שמיירי על ידי פועל נכרי ושכיר ומשום דיד עבד כיד רבו הישראל רבו מוזהר עליו מדאורייתא ולא אמרי' אמירה לנכרי שבות אלא באומר לנכרי שאינו פועל ושכיר. וזה היפוך דעת הש"ע באו"ח סי' ש"ד בסופו שכתב דעל שכיר עכו"ם אין הרב מוזהר מדאורייתא. אלא דס"ל לרש"י ומכילתא שבפועל ושכיר עכו"ם אמרי' יד עבד כיד רבו. ואין לומר הא אין שליחות לדב"ע דכבר כתב המל"מ בהל' מלוה ולוה דבנכרי כ"ע מודו דיש שליח לדבר עבירה דהוי כחצר. ועוד הא לאו מטעם שליחות אתינן ענה אלא מטעם יד דיד עבד כיד רבו ויד פשיטא דמהני אף לדבר עבירה כדמוכח ב"מ י"א דפריך הש"ס ומי איכא למ"ד דחצר משום שליחות איתרבי והא תני' אם המצא תמצא בידו אין לי כו' חצירו מניין ת"ל המצא כו' וא"כ מצינו שליח לדבר עבירה אבל אי סבירא לן חצר משום יד אתי שפיר אלמא דיש יד לדבר עבירה. ולכאורה הייתי רוצה לומר לפי מה שתירצו הבית מאיר בסוף סי' ה' ובתשו' חתם סופר חלק או"ח סי' פ"ד על קושית תשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ג' אהא דאמרי' אמירה לעכו"ם שבות תיפק לי' משום דיש שליחות לנכרי ולחומרא מדרבנן ותירצו דבאיסור שבת וי"ט לא שייך שליחות כלל דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב למקום ב"ה שפיר שליחות שייך כיון דהעבירה נעשתה אבל בשבת דאיסור מלאכה רק בשביתה תלי' דרק למען ינוח ישראל כתיב י"ל דהנכרי שעושה מלאכה בשליחות ישראל לא שייך יש שליח לדבר עבירה דהא לא נעשתה העבירה כגון דהישראל שבת ונח ע"כ ע"ש. א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דלא יהי' שייך לומר ג"כ יד עבד כיד רבו דהרי הישראל שבת ונח ולא עשה שום מלאכה אך באמת זה ליתא דהרי הישראל מצווה על שביתת עבדו. וכבר כתבנו דפועל ושכיר הוי כעבד מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ שפיר מחבר הרב עליו כמו שמוזהר על עבדו ושפחתו ושפיר יש מקום לדברי מכילתא ופירש"י הנ"ל:

אך השער המלך רס"א דהל' תרומת הקשה קושי' חמורה על מחנה אפרים הנ"ל מהא דאיתא ב"ק ד' נ"א דפריך הש"ס בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשווי שליח אין שליח לדבר עבירה והקשה הרשב"א דלמא דשווי שליח גוי ותי' דאין שליחות לעכו"ם ואפי' אינהו לדידן ע"כ והשתא אם איתא לדברי המחנה אפרים הנ"ל דאף על גב דאין שליחות לגוי מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב דמי אכתי קשה אמאי לא משני הש"ס דמשכחת לה בשכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב דמי אלא ע"כ מוכח דליתא ע"כ דברי השעה"מ:

והנראה לענ"ד בזה דהנה הא דאמרי' גבי שאילה בבעלים זאעג"ב דשלוחו של אדם אינו כמותו לענין שאילה בבעלים מ"מ בעבד אמרי' יד עבד כיד רבו הוא מצד סברא וכמו דאמר רבא מסתברא דיד עבד כיד רבו. ולהכי נראה דדוקא בשליחות מצינו ששנים עושין שליח א' ואמרי' שלוחו של אדם כמותו והוי כאילו שנים עשאו דבר זה שעשאו השליח משום דילפי' מושחטו אותו כל עדת ישראל דא' שוחט לכולם אבל ביד עבד שהוא כיד רבו נראה מסברא דבשנים שיש להם עבד בשותפות והוא עושה דבר בשבילם לית לן למימר דיהי' נחשב עשייתו כאילו עשאו שנים מטעם יד עבד כיד רבו דיד אחר כיד אחת הסברא מחייבת אבל יד אחת יהי' כשני ידים זה אין הסברא מחייבת וכיון שיד העבד ביד רבו אמר אין אנו יכולין לומר דיהי' ג"כ כיד הרב שני בפעם אחת ולהכי בשלמא מטעם שליחות שפיר קשיא לי' לרשב"א דמשכחת לה בור של שני שותפים דהיינו אם עשאו שניים שליח לגוי אבל מטעם יד עבד כיד רבו אין לחשבו כאילו חפרו אותו שניהם בפעם אחת ולא הוי אלא כחפר בשביל זה חמשה טפחים ובשביל זה חמשה טפחים ובשביל זה חמשה טפחים ועל זה לא נתחייבו שניהם כמבואר שה בגמרא ולהכי לא מהני יד עבד כיד רבו אלא בעבד של אחד ולא בעבד של שנים ומיושב קושית שעה"מ:

ובהכי ניחא לן לישב קושית השער המלך רפ"ב מהל' קרבן פסח אהא דפריך הש"ס קדושין מ"ב דשליח בקדשים ענ"ל דלמא מיירי הפסוק ושחטו אותו כו' דדרשי' מיני' שליחות דוקא באית לי' שותפת בגווה אבל היכא דלית לי' שותפת בגווי' מנ"ל דמהני שליח וכ' תוס' ד"ה ודלמא ואין לומר אה"נ דהיכי דצ"ל שותפת בגוויה לא מהני שליח. דהא תנן בפסחים הרי שאמר לו רבו כו' והתם מוכח דמיירי בשליח גרידא בלי שותפת והקשה השפהימ דמאי ראיי' איכא מהא דאמר לו רבו בפסחים הנ"ל הא שם מיירי ע"כ בעבד כנעני דהרי פריך הש"ס עבד מה שקנה עבד קנה רבו וזה הדין לא שייך אלא בעבד כנעני דאי בעבד עברי הרי מציאת עבד לעצמו וכיון שכן א"כ שאני התם דאמרי' יד עבד כיד רבו ומהני אפי' היכי דלא מהני שליחות וכמו גבי שאלה בבעלים החכר והיא קושיא אלימא ומה שתירץ שם השערי המלך דסבירא לי' לש"ס דמתני' סתמא תנן עבד ומיירי בין בעבד כנעני ובין בעבד ישראל והתם אעבד כנעני פריך הש"ס מה שקנה עבד קנה רבו וממה דמכשיר עבד עברי מוכח דיש דין שליחות. אבל זה אינו מספיק כלל דלפי' דעת המחנה אפרים הנ"ל אפי בעבד ישראל ופועל ג"כ אמרי' יד עבד כיד רבו כמבואר במס' ב"מ ד' יו"ד והכל מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא וממילא דומה לעבד כנעני דאמרי' בי יד עבד כיד רבו ע"כ א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דאפי' אי מיירי מתני' דפסחים הנ"ל בעבד ישראל אפ"ה שייך בו למימר יד עבד כיד רבו ואכתי תיקשו שליחות מנ"ל אך לדברינו הנוכרים אתי שפיר דהרי סוגית הש"ס שם סבירא לי' כמ"ד אין שותפין את הפסח על היחיד וכמו דמסיק שם וא"כ ע"כ הך מתני' דאמר לו רבו מיירי שהי' עוד א' נמנה על הפסח חוץ מרבו. א"כ בממ"נ מוכח מזה שליחות דאי לא הי' שניהם רבו אלא אחד והשני הי' אינש דעלמא מוכח שליחות מדמהני שחיטתו לאותו איש דעלמא ואי הי' עבד של שניהם א"כ לא שייך לומר יד עבד כיד רבו דיהי' נחשב שחיטתו כאילו זה שוחט כל הפסח וכאילו זה שחט כל הפסח דיד א' כיד שנים לא אמרי' אלא ע"כ מטעם שליחות מהני ושפיר מוכח שליחות:

ובדברינו מיושב ג"כ קושית מהרש"א שם דאמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דהאשה המוקדמת להורות דיש שליחות ובהנ"ל א"ש דלעיל הוי סבירא לנו דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ י"ל דשאני עבד וכקושית השעה"מ אבל מחבורה שאבד פסחה שפיר מוכח דליכא למימר דמיירי ג"כ בפועל ומטעם ידו כיד בעה"ב דהרי חבורה תנן וברבים לא אמרי' יד עבד כיד רבו אבל למסקנא דאזלי' למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ אפי' אי ליכא ראיי' מחבורה משום שי"ל דמיירי דאית לי' שותפת כו' מ"מ שפיר מוכח שליחות מאמר לו רבו כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ לא שייך יד עבד כו' ושפיר מוכח שליחות:

הדרן לראש דברינו שדברי המחנה אפרים כראי מצוקים דפועל ושכיר נכרי נמי אמרי' בי' יד עבד כיד רבו ואפי' אי לא מהני בי' שליחות מ"מ מהני מטעם יד עבד כיד רבו רק באיסור שבת קיימ"ל דלא אסרה התורה אלא עבד שקנוי לצמיתת וגם בזה אם הוא עובד ע"ז נחלקו בו כמבואר בהרב המגיד פ"ב מהל' שבת אבל שכירו ולקיטו אין הרב מוזהר עליו כמבואר בש"ע סי' ש"ד:

אך מה שהוסיף המחנה אפרים שאפי' בפועל ישראל או שכיר אמרי' בי' יד עבד כיד רבו. ומהני אף במקום דלא מהני שליחות אינו נראה כן מתוס' ב"ק ד' נ"ו ד"ה אלא לחברי' שכ' ח"ל דאין נראה לומר דנקט שוכר עידי שקר לאשמיענן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש עכ"ל ואי נימא דאפי' בישראל פועל או שכיר נמי אמרי' יד עבד כיד רבו ומהני יותר משליחות א"כ הוי רבותא וחידש גדול דשוכר פטור מדיני אדם כיון דשייך בי' יד עבד כו' והוי כאילו העיד בעצמו ומדוע כ' תוס' דאין זה חידוש וצ"ע ונראה כיון דאמרי' במס' ב"מ צ"ט שור ביד עבדו המשאיל חייב ופריך עבדו יד עבד כיד רבו ומשני בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא דבעבד עברי לא אמרי' יד עבד ביד רבו. ולהכי שפיר כתבו תוס' דאין חידוש בשכרו יותר מאמירה. ודברי המחנה אפרים צ"ע בזה:

תשלום ענין זה עיי' עוד באות שאמר זה:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה