אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת חלה › פרק ג משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת חלה · פרק ג משנה א

פרק ב משנה ד

(קלד) כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלאיהי' שם חמשת רביעי קמח וכתב הרב וכן כתב הר"ש דצריך ללמד לנשים שלנו המפריש ת חלה אחר הגילגול קודם עריסת הלחם להתנור ולומר הרי זו חלה על העיסה כו' ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח כו' לכשתעשה כולה גוש אחת תיקדש זו שבידה לשם חלה והטעם מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעושה מהן כיכרות שאותו קמח נעשה עיסה ואעפ"י שאין בכל א' וא' ה' רבעים קמח כיון דבין כולם איכא חמשה רביעים קמח התנור מצרפן או הסל שוב כתב הר"ש ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל אין התנור מצרפין והמהר"י טראני בחידושיו על הריף לקדושין בסוגיא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב ע"ז וז"ל ונראה לי כיון דקודם גיבול לא שייך ביטול שהקמח לחודי' קאי בשעת הגיבול שמתערב תיכוף חל עליה שם טבל וחוסר במשהו שחיובו ותערובתו באים כאחת ע"י גילגול עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי דהרי קיימ"ל בדבר שיש לו מתירין דכל דבר שלא הוכר קודם שנתערב בטיל כמבואר ביו"ד סי' ק"ב ומקורו ממרדכי פ"ק דשבת וא"כ הכא דלא הוכר האיסור קודם שנתערב דאז היה קמח ומיד שנתערב נולד האיסור וטבל דאוסר במשהו הוא מטעם דשיל"מ וכמו שהבאתי לעיל באות (כ"ז) שפיר כ' הר"ש דמיד שנולד האיסור בטל ברוב מפני שלא הי' ניכר האיסור קודם שנתערב וא"ש דברי הר"ש. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל באות (כ"ז) דהר"ש ס"ל כפי' ירושלמי שטבל במשהו מפני שהוא דבר שיש לו מתירן א"ש דברי הר"ש לשיטתו:

תנן התם בפ"ג דמס' חלה משנה ז' העושה עיסה מן החיטן ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו י"ח בפסח ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת כו' ואין יוצא כו' ע"כ. המנחת כהן בספר התערובת חלק שני פ"א הקשה ממתני' זאת אשיטת רש"י דס"ל דמין בא"מ אפי' נתערב ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס ונמחה לעולם אמרי' מדאורייתא חד בתרי בטיל וזהו הנקרא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר שקיימ"ל כר"י ורבא דטעם כעיקר לאו דאוריי' ולא יצוייר איסור דאורייתא במין בשא"מ בתערובת אלא אם כן נתערב ברובו איסור או מחצה ע"מ אבל כל מקום דאיכא רובא דהיתר מדאוריי' בטיל א"כ איך יפרנסו למשנה זו דמבואר בו דהוי בנ"ט ובודאי מוכח דנ"ט מדאוריי' אסור בכל איסורין ולהכי גם הכא יוצא בו מדאוריי' ובשלמא שאר פוסקים דס"ל דטע"כ לאו דאוריי' מוקי למתני' ביש בו כזית בכדי אכילת פרס אך לשיטת רש"י קשה:

עוד הקשה מסוגיא דפסחים שאמרי' שם דכזית בכדי אכילת פרת דאורייתא היא ללקות עליה ופריך הש"ס דא"כ למה ס"ל לחכמים דעל כותח הבבלי אין לוקין והרי איכא כזית בכא"פ ומשני הנח לכותח הבבלי שאין באכילתו כזית בכדא"פ אלמא דאי הי' בכותח כדא"פ הוי חייב מלקות אפי' אי הוא לימא בתוכו ותיקשו לרש"י דסובר היפוך זה:

עוד הקשה לשיטת רש"י אינו מובן מה שאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו לוקין ואסור וזהו כזית בכדי אכילת פרס דצ"ל דמיירי במכיר האיסור ואוכלו עם התערובת בכדא"פ וקשה דמאי אריא מין בשא"מ והרי מב"מ ג"כ חייב במכיר האיסור. ועוד דא"כ פשיטא ומה צריך לאשמועינן בזה עיי"ש כי הניח דברי רש"י בצ"ע:

ונלע"ד לישב שיטת רש"י ז"ל דהנה יש לדקדק על לשון רש"י במס' ע"ז על הא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין פי' רש"י טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח ובתוס' שם הגירסא חלב נימוח שנפל עכ"פ נראה לעין שכוונת רש"י להמציא ציור רק היכי איסור לח כחלב או חלב נימוח ומדוע לא נקט שנפל חתיכה חלב ונימוח אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהל' מאכלות אסורת חלב שנפל לתוך הגריסן ואח"כ נימוח הכל ולמה הניח רש"י דוקא ציור על דבר לח שנתערב ויראה מזה לכל עובר בעומק בשכל הישר דרצה רש"י ללמדינו שטעמו ולא ממשו היינו דוקא היכי שנתערב דבר לח כגון חלב או חלב נימוח אבל טעמו וממשו שהזכיר ר' יוחנן ברישא היינו דוקא שנתערב דבר יבש מין בשא"מ ואח"כ נימוח הכל דאם הי' כזית בכדי אכילת פרס חייב מלקות וס"ל לרש"י דמחלק ר' יוחנן בין היכי דנתערב יבש או לח דבנתערב לח אז אמרי' דמדאורייתא ברובא בטיל ואפי' יש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר מן התורה אך אם נתערב יבש ביבש מין בשא"מ וכגוונא שכ' הש"ך בסי' ק"ט דהיינו ששווין במראה ואינם שווים בטעמא אפי' אם נימוח הכל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה והטעם בזה דהא דסבירא להו לרש"י דטע"כ לאו דאוריי' היינו משום דאמרי' מדאורייתא ברובא בטיל ויש לומר דע"כ לא אמרי' מבשא"מ ברובא בטיל מדאורייתא אלא דוקא אם נתערב לח בלח דכיון דמיד שנתערב נתבטל וביטולו ועירובו באים כאחת דומה לסנהדרין אבל בנתערב יבש ביבש מין בשא"מ כגון חלב חזיר עם שתי חתיכות שומן בהמה אף שאינם ניכרים במראה מ"מ לא בטיל מדאוריי' כיון שאפשר להכיר האיסור ע"י טעימה הוי כאיסור ניכר דאינו בטיל מדאוריתא ונמצא חל האיסור על כל התערובת מדאוריי' וכל חדא וחדא הוי ס' איסור כיון שלא נתבטל ולהכי אפי' נימוחו הכל ביחד לא פקע שם האיסור מנהון ותו לא שייך ביטול לעולם כיון שלא נתבטל מיד בשעת התערובת דלא דמי לסנהדרין ולהכי כל שאיכא טעמו אסור דאורייתא וכל שאיכא כזית בכדי א"פ לוקה אבל טעמו ולא ממשו דהיינו דבר לח כיון שהלא נתפשט ונתבלבל מיד בשעת נפילה ולא שייך בזה להכיר האיסור א"כ מיד נתבטל ולהכי טע"כ לאו דאורייתא. וס"ל לרש"י דכמו שאמרי' דאם נתערב יבש ביבש דחל האיסור על התערובת ולא מהני מה שנימוח אח"כ כדי לבטלו מכ"ש באיסור יבש שנפל לתוך דבר היתר לח ונימוח בתוכו דלא מהני כדי לבטלו דכל שחל האיסור עליו בתוך התערובת לא מהני מה שנימוח אח"כ כיון שבשעת נפילתו להיתר לא נתבטל וכמו שאם נפל יבש ביבש אף שנתערב אינו מתבטל אם נימוח עד דאיכא ששים וכל דאיכא טעמא הוי דאורייתא ולוקין ה"ה יבש בלח אמרי' כן ולא שייך מדאורייתא ברובא בטיל אלא היכי שנימוח כחלב וחלב נימוח שהוא מתפשט מיד בשעת התערובת ולהכי בטיל מדאוריי' וע"ז אמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר שבחולין מדאוריי' ברובא בטיל:

ובזה מיושב קושי' ראשונה ממתני' דחלה די"ל דהתם מיירי בנתערב חיטן יבשים בין האורז כיון דיבש אינו בטיל בשעה שנתערב לא מהני מה שנימוח אח"כ ולכן יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שיש בו כזית בכדי א"פ וגם אפשר אפי' בדליכא כזית בכדי א"פ כיון דאיכא טעמא הוי דאוריי' דמודה רש"י כל היכי שנתערב דבר יבש אף שנימוח אח"כ דכל היכי דאיכא טעמא אמרי' טע"כ דאוריי' וכן לא תיקשו מכותח הבבלי דשפיר אמרי' דאי הוי כזית בכדי אכילת פרס הוי דאוריי' כיון דנתערב בו יבש דהיינו לחם וכן שכר המדי אף שאמרי' בגמרא דרמי בי מי שעורין מ"מ נראה דאיכא ג"כ בו קצת שעורין וכמו שנראה מדברי רש"י פסחים מ"ג ד"ה כותח וז"ל כותח ושכר וחומץ וזיתים כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך. תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתייה ננהו (ומש"כ רש"י בדף מ"ד ד"ה ואי משטר כו' צ"ע) ולא ס"ל לרש"י דמבשא"מ אפי' נתערב בו כזית בכדי אכילת פרס דהוי מדרבנן משום דמדאורייתא ברובא בטיל אלא דוקא בדבר לח וכמו שמדייק רש"י דטעמו ולא ממשו היינו חלב נימוח שנפל דמיד שנופל בתערובת מתפשט ומתבלבל ובטולו בא עם ערובו ביחד ומותר מטעם מדאוריי' ברובא בטיל אבל כל שנפל דבר איסור יבש שפיר אמרי' דאם נתמעך ונימוח שאסור מן התורה דכיון שחל עליו שם איסור לאחר שנפל לעולם באיסורו עומד. ויש ראיי' לסברה זו מהא דקיימ"ל בשתי חתיכות לפניו ואכל עכו"ם ראשונה דחייב על השנייה אשם תלוי דאף דבשעה שאכל ליכא איקבע איסורו מ"מ כיון דבא מקבוע באיסורו נשאר ולא אזלי' אלא בתר תחילת התערובת עוד מצינו בנ"ט לפגם אם השביח ואח"כ נפגם לעולם נשאר באיסורו ואסור כמבואר בגמ' וש"ע:

ואין להשיב דהרי בדבר שבמנין קיימ"ל אם נתרסקו לאחר שנתערבו בטלין אע"ג דהי' שם איסור עליהן שאני התם דלא הי' איסור שלהן רק מדרבנן דמדאוריי' בטיל ברובא מיד בשעת התערובת ואפי' מין בשא"מ מ"מ ליכא טעמא כלל דהרי התם אפי' מדרבנן מותר:

ובדברינו אפשר לישב מה שהקשו על הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורת נפל חלב הכליות לחלב האליה ונימוח אם הי' חלב האליה כשנים מחלב הכליות הכל מותר מן התורה דלמה הוצרך הרמב"ם שיהי' כפל הרי במשהו יותר סגי דהרי מדאוריי' ברובא בטיל ובהנ"ל י"ל כיון דיבש ביבש לא משכחת לה ביטול אלא חד בתרי אבל חד בחד אסור דשמא האיסור גדול א"כ כיון שהרמב"ם מיירי בנתערב יבש ביבש דהרי כ' ואח"כ נימוח א"כ תחילת ביטולו צריך להיות שנים ממילא גם כשנימוח צריך להיות כפל והיינו משום שבחד בחד הי' חל שם איסור עליו בתחילתו גם כשנימוח דייני' לי' כתחילת ביטולו וצריך חד בתרי וכפל אבל מודה רמב"ם דהיכא דנפל לח ברובא בטיל ואפשר לישב בזה ג"כ למה כ' הרמב"ם כשנים משום דיבש ביבש אף דצריך שנים מ"מ מהני ג"כ בקטנים רק שיהי' יחד רוב נגד איסור עיי' מנחת כהן ח"ש פ"ר ד"ה ודע א"כ היכי דנימוח בתר תחילתו אזלי' שיהי' כשנים ולא כפל ממש ודוק:

והנה המנחת כהן בח"ר הקשה אשיטת ב"י ולבוש שדוקא בחיטן ואורז מהני נתינת טעם לצאת בו ידי חובת מצה משום דאורז גריר אבל חיטן ודוחן או שאר מינים לא מהני נ"ט אם אין כו כזית בכדי אכילת פרס והרי קיימ"ל כשיטת ר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ומדוע לא יהני גם בשאר מינים מטעם דמדאוריי' טעם חשוב כעיקר. ונראה לענ"ד עפ"י מה שכ' המנחת כהן עצמו בסוף פרק חמישי דהיכי דאיכא ששים ונרגש הטעם אפי' למאן דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא אפ"ה אינו אלא מדרבנן והיינו מטעם כיון דאיכא ס' קים לי' לחכז"ל דהטעם קלוש וגרוע מאוד ולא אסרה התורה עי"ש והנה כבר כ' תוס' ור"ן בסוגיא דזרוע בשלה דהא דילפי' דבעינן ששים מזרוע בשלה היינו לחומרא דהרבה פעמים נפסק הטעם אף דליכא ששים וילפי' דלענין ביטול איסור בעי' על כל אופן ששים. ולפ"ז י"ל הא תינח לחומרא אבל לצאת בטעם ידי חובת מצוה לא מבעי' אי איכא ששים באורז ודאי דלא מהני טעם אם נרגש בו לצאת בו ידי חובת מצה דאפי' לענין איסור אינו אסור אלא מדרבנן אלא אפי' אי ליכא ששים באורז מ"מ כיון דמבואר בתוס' ור"ן דלפעמים נפסק הטעם לגמרי אפי' בליכא ס' ה"ה דאיכא הרבה פעמים טעם רק דהוא קלוש ואינו חשוב אפי' לאיסור רק מדרבנן כמו בנרגש הטעם מיתר מששים רק דלענין איסור אסור מן התורה לחומרא אפי' ליכא טעמא כלל עד ששים אבל לצאת בו ידי חובת מצוה כיון שהוא מסור לכל מי יודע אם מרגישן בו טעם אם אינו טעם קלוש ואז באמת אינו יוצא בו דאם עשאה תורה טעם קלוש לטעם גמור לענין איסור דצריך דוקא ס' לא נאמר לקולא שיהי' יוצא ידי חובת מצה בטעם קלוש ולזה א"ש דדוקא באורז מהני מטעם גרירה ואז הטעם לעולם ברור ויוצא בו וא"ש:

(קלה) שם משנה ח' הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון וכתבו הר"ש והרח"ש הטעם שאין השאור בטיל בהעיסה לפיכך לא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור ע"כ והקשה הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק כ' דלמה לי טעמה דאינו בטיל בעיסה תיפוק לי' דנעשה כולו טבל ותי' הש"ך דהכי נמי קאמר שאין השאור בטיל בעיסה רק נעשה כולו טבל ובס"ק י"ח כ' הש"ך דה"ה בנתערב עיסה של טבל בעיסה שהורמה חלתה כיון שה"נ שייך הך טעמא דנעשית כולו טבל דהוי דבר שיש לו מתירן ולכן יכול להפריש על העיסה ממקום אחר והמחנה אפרים תמה ע"ז דהרי מוכח ממנחות ל"א דמחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן הוי מן החיוב על הפטור וא"כ דבר שיל"מ מדאוריי' בטיל רק מדרבנן לא בטיל ואיך יפריש עליו מחיוב דאורייתא אלא ע"כ דוקא בשאור שנתערב בעיסה שפיר יוכל להפריש ממקום אחר משום שטעם כעיקר דאורייתא אבל בעיסה שנתערב דליכא טעמא אי אפשר להפריש ממקום אחר ע"ש שכ' כן בהל' מעשר וחולק על הש"ך אך באמת גם לדידי' קשיא דאי הכי דשאור בעיסה הוי טעם כעיקר למה הוצרכו הר"ש והרא"ש ליכתוב בסיפא דאם אין לו פרנסה ממקום אחר דלהכי מפריש מני' ובי' משום דטבל אוסר במינו ונעשה כל העיסה טבול לחלה תיפוק לי' דהרי בלא"ה יוכל להפריש מר' ובי' דטעם כעיקר דאורייתא ולמה הוצרכו לטעמא דדשיל"מ ועי' בזה בלבושי שרד ובסידור חות דעת הל' חלה והנה בגירסת הרא"ש לפנינו וכן לפי מה שהביאו הב"י והש"ך דברי הר"ש והרא"ש אין שם זכר לטעם כעיקר דאוריי' אלא שכתבו סתם שאין השאור בטיל בעיסה:

ולענ"ד נראה דהטעם דאין השאור בטיל בעיסה הוא משום דהוא דבר המעמיד וס"ל בדבר המעמיד אפי' מדאוריי' לא בטיל כשיטת הטור שהביא המג"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' והטעם נ"ל משום דהעיסה אין לה קיום ולא נעשה מה שהוא עתה רק ע"י דבר המעמידו נמצא הוי אז בשעה שהועמד כאילו אז בא לעולם הוא ע"י תערובת איסור אינו בטיל מדאוריי' כמו שכתב המרדכי סוף חולין איבמה שרקקה דם מובא במל"מ בפ"ב מ"ה מטמאי מו"מ הל' י"ד ומשמע דמדאוריי' לא שייך בזה ביטול כלל ולהכי אתי שפיר דאין זה מפריש מחיוב על הפטור דהכא בשאור שנתערב בעיסה דהוי דבר המעמיד לא שייך בי' ביטול וצ"ל דבסיפא אשמוענין דאפי' אין בשאור כדי להחמיץ אפ"ה מותר לפרוש מני' ובי' משום דטבל אוסר במשהו נמצא לפי דברינו עכ"פ לא קיימ"ל כש"ך במה שכ' דאפי' בעיסה שנתערב בעיסה יוכל להפריש ממקום אחר דכיון דדבר שיל"מ הוא מדרבנן ומדאוריי' בטיל אין מפרישן מחיוב דאורייתא על פטור דאורייתא וכמש"כ המח"א הנ"ל אבל מה שרוצה להמציא בלבושי שרד דאם עשו בארשט בשאור של טבל ויש בי ששים אינו יכול להפירש ממקום אחר כיון דליכא טעם כעיקר ולדברינו הנ"ל לדעת הר"ש והרא"ש והטור מפריש על הבארשט ממקום אחר כיון דמדאורייתא לא בטיל אפי' ביותר בששים דלא שייך ביטול כנ"ל כנלע"ד:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה