חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת חלה
פרק א משנה ט
(קלב) החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש ואסורים לזרים וכתב הר"ב דואסורה לזרים, בחנם הוא שנוייה דדון שחייבין הזרים עליהן מיתה וחומש פשיטא דאסורים לזרים ולר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה מצינו לפרושי דתנא אסורים לזרים בחצי שיעור וכן כ' הרא"ש בפירושו דלר"ל דס"ל חצי שיעור מדרבנן ל"ל דבכדי נקטי. והא דמוקמי לה בחצי שיעור אליבא דר' יוחנן הוא מירושלמי שהביא הר"ש והקשה התוס' רט דהרי אף לר"ל דחצי שיעור דרבנן, ג"כ לאו בחנם היא שנויה דהרי אפשר לפרש ואסורים לזרים בחצי שיעור ומדרבנן דהא הכי נמי תני' רחיצות ידים דלאו דאוריי' אלא מי"ח דברים. ושוב הביא מתוס' פ' הערל דכתבו באמת כן דמתני' מיירי בחצי שיעור לר"י מדאוריי ולר"ל מדרבנן ונמצא דברי הר"ב והרא"ש הנ"ל תמוהין עיי"ש:
ונראה לענ"ד לישב בעזה"י דהנה ביומא ע"ג תנן יום הכיפורי' אסור באכילה כו' ופריך אסור ענוש כרת היא ומשני לא נצרכה אלא לחצי שיעור ופריך הניחא לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה אלא לר"ל דאמר ח"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר מודה ר"ל שאסור מדרבנן ואי בעית אימא כי קתני אסור אשארא רחיצה וסיכה דליכא כרת והנה נראה דהנך לישנא פליגי רק לדעת ר"ל דלישנא קמא ניחא לי' לשנויי דאסור מדרבנן משמע לר"ל ועדיף טפי הכי מלדחוק ולומר שאסור באכילה בכדי נסבא אלא משום אינך ולישנא דאי בעית אימא ס"ל לדוחק לומר דמתני' דתנן אסור יהי' פירושו מדרבנן וטוב יותר לומר דבכדי לסבא אבל לר"י דחצי שיעור אסור. מן התורה לא קאי ואיבעית אימא דודאי עדיף טפי לומר דאסור מיירי בחצי שיעור כיון דאסור מן התורה ובזה פליגי הנך פוסקים דלעיל דהר"ב והרא"ש ס"ל כואיבעת אימא ולהכי מתני' דואסורין לזרים לר"י מוקי לה בחצי שיעור ולר"ל מוטב לומר דבכדי נסבא ותני' לה אגב גררא דמתני' דביכורים אבל בתוס' סרק הערל ס"ל כתי' קמא שביומא ולהכי בין לר"י ובין לר"ל טוב יותר לאוקמא מתני' בחצי שיעור כמו מתני' דיומא:
וראיתי להרי"ט אלגזי על הלכות חלה לרמב"ן שהקשה באות ו' דלמה לא מצאו כל הראשונים אופן ליישב מתני' דקתני ואסורים לזרים כי אם דמיירי בחצי שיעור הא אפשר דמיירי אפי' בשיעור שלם רק מיירי בזר שאוכל תרומת ספק דלכתחילה אסור שמא תרומה היא וספק דאורייתא לחומרא חבל בדיעבד אם אכל זר ס' תרומה פטור ממיתה דספק נפשות להקל ופטור מן החומש דס' ממונא לקולא וכמבואר במתני' רפ"ג דתרומת ופ"ז דתרומת משנה ב'. ונראה לענ"ד לישב דהנה תנן במס' שבועת כ"ד שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין פטור ופריך הש"ס מסיפא דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות דחייב ומשני כאן בסתם וכאן במפרש ופריך מפרש מושבע ועומד הוא ואוקמי ר' יוחנן בכולל ור"ל אוקמי במפרש חצי שיעור ופריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל והקשה תוס' הא ר"י אית לי' חצי שיעור אסור מה"ת ותי' תוס' כיון דאין מפורש האיסור בתורה שבועה חל עליו, והקשה הרשב"א וכן הקשה בכפות תמרים במס' יומא דהרי בריש פרק יום הכיפורים בסוגיא המובא לעיל פריך הש"ס לר"ל דמודה דחצי שיעור אסור מדרבנן א"כ לא יהי' חל שבועה על חצי שיעור ולמה אוקמי ר"ל למתני' דשבועת הנ"ל במפרש חצי שיעור ומשני כיון שמותר מן התורה שבועה חל עליו א"כ מוכח מזה דאי הי' חצי שיעור אסור מדאורייתא לא היה חייל שבועה עליו ונמצא דברי תוס' תמוהין ע"ש. ונראה לישב בעזר הציר דהנה הרמב"ם בהל' ממרים פ"א כתב דכל העובר איסור דרבנן עובר בלאו דלא תסור והקשה א"כ נילך בספיקו להחמיר כמו שאר איסור דאורייתא ותי' הלח"מ דכן התנו חכמים מיד כאשר גזרו על האיסור שנילך בספיקו לקולא עי"ש. ויש להבין בשלמא לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקו דאורייתא לקולא וא"כ מדאוריי' כל ספק מותר רק שחכמים גזרו על הספק שפיר איכא סברא לומר כשם שמדין תורה איכא חילוק בין ספק לודאי דדוקא ודאי אסור מדאורייתא ולא ספק ה"ה בדרבנן כל דתיקנו כעין דאורייתא תיקנו דודאי אסור וספק מותר ולהכי שפיר התנו דמה שאסרו דוקא בודאי אסרו ולא בספק אבל שיטת הפוסקי' דספיקו דאורייתא לחומרא ומה"ת ספק אסור כמו ודאי רק דלענין עונש אמרי' ספק נפשות להקל אבל לענין איסור ספק אסור כמו ודאי א"כ מה ראו חכמים להקיל בספק יותר מבודאי כיון דבדאוריי' ליכא חילוק אדרבה כללא כיילו לן בש"ס במס' גיטן ס"ה דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקנו וכמו דבדאורייתא אין חילק בין ספק לודאי ה"נ נימא בדרבנן. והא דאנו מקילן בדאורייתא בספק ספיקא היינו מטעם דהוי כמו רובא וכמש"כ הרשב"א בסי' ת"א ורובא מהני גם לודאי איסור כמו בחד בתרי וכמש"כ הרשב"א שם מובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד הבאתי לעיל באות (קט"ז) וע"כ צריכן אנו לומר דלדעת הסוברים ספק דאורייתא אסור מ"מ קיל הספק מודאי דבודאי איסור כיון דמפורש בתורה אין שבועה חל עליו דהוי מושבע מהר סיני אבל בספק איסור אף שאסור מן התורה מ"מ אינו מושבע עליו מהר סיני וממילא שבועה חל עליו וכיון דגם בדאורייתא קיל ספק מודאי שפיר ראו חכמים להקל בס' דרבנן יותר מודאי ונמצא לפ"ז תליא הך דינא אי שבועה חל על דבר שאינו מפורש בתורה בשיטת הפוסקים אי ספיקו אסיר מדאוריי' דלשיטת הסוברים דספיקו אסור מדאוריי' ע"כ דאין שבועה חל על הספק כיון שאינו מפורש דאצ"ה תיקשי מדוע הקילו בס' דרבנן אבל לשיטת הסוברים דס' דאוריי' מה"ת לקולא א"כ שפיר נוכל לומר כפשוטו דאין חילוק לענין שבועה בין מפורש בתורה או לא דכיון שאסור מן התורה הוי מושבע מהר סיני ואין שבועה חל עליו ומ"מ שפיר הקילו בס' דרבנן כמו דאיכא חילק בדאורייתא דספק מותר מדאורייתא רק מדרבנן אסור. והנה שם במס' יומא פריך ר' יוחנן לר"ל מהא דתני' כל חלב לרבות חצי שיעור וחלב כוי אלמא דחצי שיעור אסור מדאורייתא ומשני ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והפרי חדש בסי' ק"י הוכיח מזה כדעת הרמב"ם דספיקו מדאורייתא לקולא דכיון דמשני ר"ל על לימוד הברייתא דהיא מדרבנן א"כ כל מה שנשנה בברייתא הוא דרבנן כיון דאמרי' קרא אסמכתא בעלמא א"כ חלב כוי דהוא ספק בהמה ספק חיה אינו אלא מדרבנן ומותר מן התורה ע"כ ולפ"ז ר' יוחנן דפריך מבריי' וס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ודרשא גמורה הוא ה"ה ספק חלב דהיינו חלב כוי וכל ספק ג"כ אסור מדאורייתא כיון דמחד ריבוי ילפי' לה תרווייהו. ואף דהפרי חדש כתב שם דגם ר"י ס"ל דספיקו דאורייתא מותר ויליף לה מדאיצטרך ריבוי לכוי וס' חלב ש"מ דשאר שפא מותר מן התורה כבר השיגו בזה הכפות תמרים בסופו דאדרבה נאמר לאידך גיסא דלר"י ילפי' בכל התורה דספיקו דאורייתא מכוי עי"ש ולפ"ז ר"י ור"ל כמו דפליגי בחצי שיעור אי אסור מה"ת או לא כמו כן פליגי בספק אי אסור מדאורייתא או דרבנן. והשתא א"ש דבשלמא ביומא דהסוגיא קאי לר"ל דס"ל חצי שיעור דרבנן וממילא גם כל ספק אינו אסיר רק מדרבנן וכנ"ל א"כ ישאר לן הסברא החיצונה דאין חילוק בדבר דאין לו היתר מן התורה בין מפורש בתורה או רק מצד ריבוי' דלעולם אין שבועה חל עליו ומ"מ לא תיקשי מ"ט התירו בס' דרבנן כיון דגם מדאוריי' איכא חילוק בין ס' לודאי וספק קולא ה"ה בדרבנן קולא ספק וכמו שבארני לעיל אבל שם בשבועת שם הסוגיא קאי לר"י דפריך הש"ס ור"י מ"ט לא אמר כר"ל שפיר כתבו התוס' דלהכי לא משני הש"ס משום דס"ל חצי שיעור חסיר מה"ת דלר"י כיון דאינו מפורש בתורה ע"כ שבועה חל עליו דכיון דלדידיה חצי שיעור אסיר מדאורייתא ה"ה ספק אסור מה"ת וא"כ בדאורייתא אין חילוק בין ס' לודאי א"כ תיקשו בספק דרבנן כיון דרבנן נמי הוי דאורייתא מלא תסור אלא ע"כ דגם בדאורייתא ס' קל"ה מודאי כיון דספק הינו מפורש איסורו בתורה רק דנתרבי מכל חלב שבועה חל עליו וממילא ה"ה בחצי שיעור דג"כ נלמד מכל חלב ואינו מפורש איסורו בתורה ג"כ שבועה חל עליו ושפיר פריך הש"ס ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ואף דס"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת מ"מ לדידי' שבועה חל עליו ומיושב קושית הרשב"א והכפות תמרים הנ"ל דהרמב"ם דף דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת אפ"ה פסק דס' דאורייתא לקולא היינו משום דיליף לה מממזר וכמבואר במהרי"ט וס"ל דשבועה חל על חצי שיעור כיון דאינו מפורש בתורה:
למידן אנו לפי דרכינו דספק אי אסור מדאוריי' או לא תליא בפלוגתת ר"י ור"ל אי חצי שיעור אסור מה"ת או לא וממילא לא תיקשי קושית המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דלוקמי מתני' ואסורים לזרים בס' תרומה דהרי עיקר דין דס' תרומה תליא בחצי שיעור וממילא כי מוקמי בחצי שיעור גם ספק בכלל כי ספק תלי' ג"כ בחצי שיעור וא"ש:
פרק ב משנה ד
(קלג) העושה עיסתו קביים פטורין מן החלה עד שיש וכו' ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה הר"ש הביא ירושלמי דתני אית תנא תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והינו פלוגתתא דר' אליעזר ור' יהושע באילו עוברין דף מ"ח דר' אליעזר אומר דסל מצרפן ור' יהושע אומר התנור מצרף ע"כ עי"ש ונראה עפ"י ירושלמי זה לישב דברי רבינו אלפסי בסוגיא דהואיל פסחים מ"ו וז"ל המתני' כיצד מפרישן חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא יקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שעוברין עליו כו' ובגמרא רצו לומר דפליגי בטובת הנאה ממון ומסיק דכ"ע טובת הנאה א"מ רק דפליגי בהואיל עיי' בסוף הסוגיא וכ' הריף וז"ל תניא רבי אומר הלכה כר"א כו' והלכתא כר' אליעזר כדפסק רבי דקיימ"ל הלכה כרבי מחבירו ועוד דהא ר"א שייכא באידך דר"א דאמר אף הרודה כו' הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א כו' ע"כ לשון האלפסי ז"ל וכבר תמהו עליו הראשונים ז"ל דהר"ן הקשה אמאי שכתב הריף דהלכה כר"א מטעם דהלכה כרבי מחבירו דהא רבים פליגי עליו ואין הלכה כרבי מחביריו דהא בן בתירא ע"כ ג"כ אוסר האפייה וכמו דס"ל לר' יהושע דהרי מצריכה לבטיל לצונן א"כ ב"ב ור"י פליגי על רבי ואין הלכה כרבי מחביריו עוד הקשה הר"ן וכן הקשה הבעל המאור והרא"ש אמה שכתב הריף ועוד דהך ר"א תליא באידך דר"א דמה שייכות יש זה לזה והבעה"מ כתב שאינו מבין דבריו והרא"ש תי' בדוחק והצל"ח הקשה קושיא חמורה לדעת הר"ן הנזכר שבן בתירא ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון כיון דהוצרך להטיל לצונן דאל"ה אלא דס"ל הואיל אי בעי מיתשל עלה א"כ אמאי לא תאפה לדידיה השתא ומה גבי מחוסר מעשה סבירא ליה הואיל מכ"ש באינו מחוסר מעשה אלא ע"כ דלא ס"ל טעמא דהואיל רק ס"ל טובת הנאה ממון ולהכי עובר עליו ואין לו תקנה רק בהטלה לצונן א"כ מאי קאמר הש"ס דכ"ע טובת הנאה אינו ממון רק בהואיל פליגו כיון דע"כ בן בתירא פליג וס"ל טובת הנאה ממון א"כ אמאי לא הניח התרצין על סברא המקשן דגם ר"א ור"י פליגי בטוה"נ ממון. דודאי אי היינו יכולין לומר דכ"ע אפי' ב"ב סובר טוה"נ אינו ממון הוי א"ש אבל כבר נתבאר שב"ב ע"כ סבירא ליה דטובת הנאה ממון א"כ גם ר"א יסבור כן.
ונראה לענ"ד לישב בסייעתא דשמיא דהנה יש לדקדק כיון דלפי האמת ס"ל לר' יהושע דאסור לאפותה בי"ט וכמו דמצינו שאמר לו ר"י לר' אליעזר לדברך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה א"כ מדוע לא הזכיר ר' יהושע איסור האפייה במתני' דעד כאן לא שמענו מדברי ר"י במתני' אלא דיש תקנה להניחה להתחמץ ואינו עובר עליו אבל מ"מ י"ל דמודה לר"א דהותר האפייה והואיל אי בעי מתשיל עלה לא ס"ל דהוי מחוסר מעשה אבל הואיל דאי בעי בצע מכל חדא כו' מודה ר"י דאינו מחוסר מעשה אך הנראה דהתוס' הקשו בסוגיא דלמה אמר ר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה. והא קיימ"ל כרשב"א דממלאת אשה תנור פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לככר אחת כו' ולמה צריך לטעמא דהואיל ותי' תוס' דמיירי במתני' באופה בגחלים ואין לו תנור ולפ"ז י"ל דגם הריף ס"ל כן דמתני' ע"כ מיירי באין לו תנור רק אופה ע"ג גחלים וממילא ע"כ ר"א ור"י דפליגי במתני' אי אמרי' הואיל פליגי עוד בדבר אחר דלכך ס"ל לר' יהושע דלא יאפה דר' יהושע לשיטתו ס"ל דוקא תנור מצרף ולא סל וכשיטת הירושלמי הנ"ל וא"כ אי יאפה אותם שוב אינו יכול להפריש חלה כיון שהסל אינו מצרף ותנור אין לו א"כ במאי יצרפם לחלה. וידוע כי שיטת הרי"ף אפי' בהיה בהעיסה שיעור חלה ואח"כ חלקן לפחות מכשיעור אפ"ה צריך צירוף וכמבואר ברא"ש בסוגין וזה גופא טעמא דמילתא דלא אמר ר' יהושע במתני' דאסור באפייה דלדידי' אף בלא איסור מלאכה אינו יכול לאפות. ובהכי שפיר מדוייק לישנא דברייתא דאמר ר"י לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום ל"ת כל מלאכה פי' דודאי לשיטתו בלא"ה אינו יכול לאפות מטעם שאי אפשר להפריש חלה כנ"ל אלא שגם לדבריך שאתה סובר דיכול לאפות תחילה ולהפריש אח"כ דסבירא לך הסל מצרף מ"מ הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית לי הואיל ובהכי מיושב קושית הצל"ח הנ"ל דשפיר משני הש"ס דכ"ע טובת הנאה אינו ממון ואפי' בן בתירא נמי הכי ס"ל דטובת הנאה אינו ממון ואי תיקשי לך א"כ אמאי לא אמר כר' יהושע דיניחנה עד שתחמיץ דהא ע"כ לא ס"ל הואיל דאי ס"ל הואיל א"כ אמאי לא התיר לאפות כמו שאומר ר"א י"ל דלעולם ס"ל כר"א דאמרי' הואיל ולהכי עובר עליו ומ"מ ס"ל דאין לו לאפותה משום שסבירא לי' בהא כר' יהושע דהתנור מצרף ולא הסל א"כ כיון דמהני' מיירי בגחלים ואין לו תנור א"כ איך יאפה ובמה יצרפם לחלה ולהכי שפיר ס"ל דאין לו תקנה רק להטיל לצונן אבל לעולם מודה לר' אליעזר דאית לי' הואיל ומודה לר' יהושע דטובת הנאה אינו ממין ושפיר מסיק הש"ס דכ"ע טובת הנאה אינו ממון:
והשתא יומתקו דברי רבינו הר"י אלפסי ז"ל מדבש ונופת צופים ונאמרים בהשכל ודעת. דהכי קאמר דהלכה כר"א משום דרבי פסק כוותי' והלכה כרבי מחבירו ואי קשיא לך קושית הר"ן דהא רבים פליגי עלה דהיינו בן בתירא ור' יהושע ע"ז כתב הריף ועוד דהא הך שייכא באידוך דר"א וחד טעמא הוא פירוש כיון דכבר נתבאר דמתני' מיירי באופה בגחלים ולית ליה תנור א"כ ע"כ אנו צריכים לאידוך דר"א דהסל מצרף ולהכי שפיר ס"ל לר"א דיאפה תחילה ואח"כ קורא שם ע"י צירוף סל אבל לר' יהושע דס"ל התנור מצרף ולא סל א"כ אינו במציאות לאפות תחילה כנ"ל כיון דמיירי דליכא תנור וא"כ בן בתירא דס"ל דתטיל לצונן ע"כ ס"ל בהא כר"א דאמרי' הואיל כיון דכבר מסקי' דכ"ע ס"ל דטובת הנאה א"מ וע"כ דאסור האפייה לבן בתירה משום דבהלי ס"ל כר' יהושע דתנור מצרף ולא סל אבל בהא מודה דאמרי' הואיל דאי לאו הכי למה יטיל בצונן כיון דס"ל לכ"ע דטובת הנאה אינו ממון אלא מטעם הואיל הוי כשלו ועובר עליו ולהכי ס"ל דתטיל בצונן. וא"כ בסברת הואיל יש לנו לפסוק כר"א דהא ע"כ בן בתירא ג"כ הכי ס"ל ואם תיקשו הא בן בתירה ס"ל דאין היתר באפייה משום דהתנור מצרף והכא דליכא תנור לא יוכל להפריש ע"ז שפיר כ' הריף וכיון שכבר איפסקא הלכה כר"א דס"ל מצרף א"כ הלכה כוותי' גם בהתר אפייה ומטעם הואיל דבן בתירא ג"כ הכי ס"ל דאמרי' הואיל ושפיר פסקי' דהלכה כרבי מחבירו וא"ש. ברוך החונן לאדם דעת ותבונה:
פרק ג משנה א
(קלד) כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלאיהי' שם חמשת רביעי קמח וכתב הרב וכן כתב הר"ש דצריך ללמד לנשים שלנו המפריש ת חלה אחר הגילגול קודם עריסת הלחם להתנור ולומר הרי זו חלה על העיסה כו' ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח כו' לכשתעשה כולה גוש אחת תיקדש זו שבידה לשם חלה והטעם מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעושה מהן כיכרות שאותו קמח נעשה עיסה ואעפ"י שאין בכל א' וא' ה' רבעים קמח כיון דבין כולם איכא חמשה רביעים קמח התנור מצרפן או הסל שוב כתב הר"ש ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל אין התנור מצרפין והמהר"י טראני בחידושיו על הריף לקדושין בסוגיא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב ע"ז וז"ל ונראה לי כיון דקודם גיבול לא שייך ביטול שהקמח לחודי' קאי בשעת הגיבול שמתערב תיכוף חל עליה שם טבל וחוסר במשהו שחיובו ותערובתו באים כאחת ע"י גילגול עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי דהרי קיימ"ל בדבר שיש לו מתירין דכל דבר שלא הוכר קודם שנתערב בטיל כמבואר ביו"ד סי' ק"ב ומקורו ממרדכי פ"ק דשבת וא"כ הכא דלא הוכר האיסור קודם שנתערב דאז היה קמח ומיד שנתערב נולד האיסור וטבל דאוסר במשהו הוא מטעם דשיל"מ וכמו שהבאתי לעיל באות (כ"ז) שפיר כ' הר"ש דמיד שנולד האיסור בטל ברוב מפני שלא הי' ניכר האיסור קודם שנתערב וא"ש דברי הר"ש. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל באות (כ"ז) דהר"ש ס"ל כפי' ירושלמי שטבל במשהו מפני שהוא דבר שיש לו מתירן א"ש דברי הר"ש לשיטתו:
תנן התם בפ"ג דמס' חלה משנה ז' העושה עיסה מן החיטן ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו י"ח בפסח ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת כו' ואין יוצא כו' ע"כ. המנחת כהן בספר התערובת חלק שני פ"א הקשה ממתני' זאת אשיטת רש"י דס"ל דמין בא"מ אפי' נתערב ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס ונמחה לעולם אמרי' מדאורייתא חד בתרי בטיל וזהו הנקרא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר שקיימ"ל כר"י ורבא דטעם כעיקר לאו דאוריי' ולא יצוייר איסור דאורייתא במין בשא"מ בתערובת אלא אם כן נתערב ברובו איסור או מחצה ע"מ אבל כל מקום דאיכא רובא דהיתר מדאוריי' בטיל א"כ איך יפרנסו למשנה זו דמבואר בו דהוי בנ"ט ובודאי מוכח דנ"ט מדאוריי' אסור בכל איסורין ולהכי גם הכא יוצא בו מדאוריי' ובשלמא שאר פוסקים דס"ל דטע"כ לאו דאוריי' מוקי למתני' ביש בו כזית בכדי אכילת פרס אך לשיטת רש"י קשה:
עוד הקשה מסוגיא דפסחים שאמרי' שם דכזית בכדי אכילת פרת דאורייתא היא ללקות עליה ופריך הש"ס דא"כ למה ס"ל לחכמים דעל כותח הבבלי אין לוקין והרי איכא כזית בכא"פ ומשני הנח לכותח הבבלי שאין באכילתו כזית בכדא"פ אלמא דאי הי' בכותח כדא"פ הוי חייב מלקות אפי' אי הוא לימא בתוכו ותיקשו לרש"י דסובר היפוך זה:
עוד הקשה לשיטת רש"י אינו מובן מה שאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו לוקין ואסור וזהו כזית בכדי אכילת פרס דצ"ל דמיירי במכיר האיסור ואוכלו עם התערובת בכדא"פ וקשה דמאי אריא מין בשא"מ והרי מב"מ ג"כ חייב במכיר האיסור. ועוד דא"כ פשיטא ומה צריך לאשמועינן בזה עיי"ש כי הניח דברי רש"י בצ"ע:
ונלע"ד לישב שיטת רש"י ז"ל דהנה יש לדקדק על לשון רש"י במס' ע"ז על הא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין פי' רש"י טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח ובתוס' שם הגירסא חלב נימוח שנפל עכ"פ נראה לעין שכוונת רש"י להמציא ציור רק היכי איסור לח כחלב או חלב נימוח ומדוע לא נקט שנפל חתיכה חלב ונימוח אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהל' מאכלות אסורת חלב שנפל לתוך הגריסן ואח"כ נימוח הכל ולמה הניח רש"י דוקא ציור על דבר לח שנתערב ויראה מזה לכל עובר בעומק בשכל הישר דרצה רש"י ללמדינו שטעמו ולא ממשו היינו דוקא היכי שנתערב דבר לח כגון חלב או חלב נימוח אבל טעמו וממשו שהזכיר ר' יוחנן ברישא היינו דוקא שנתערב דבר יבש מין בשא"מ ואח"כ נימוח הכל דאם הי' כזית בכדי אכילת פרס חייב מלקות וס"ל לרש"י דמחלק ר' יוחנן בין היכי דנתערב יבש או לח דבנתערב לח אז אמרי' דמדאורייתא ברובא בטיל ואפי' יש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר מן התורה אך אם נתערב יבש ביבש מין בשא"מ וכגוונא שכ' הש"ך בסי' ק"ט דהיינו ששווין במראה ואינם שווים בטעמא אפי' אם נימוח הכל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה והטעם בזה דהא דסבירא להו לרש"י דטע"כ לאו דאוריי' היינו משום דאמרי' מדאורייתא ברובא בטיל ויש לומר דע"כ לא אמרי' מבשא"מ ברובא בטיל מדאורייתא אלא דוקא אם נתערב לח בלח דכיון דמיד שנתערב נתבטל וביטולו ועירובו באים כאחת דומה לסנהדרין אבל בנתערב יבש ביבש מין בשא"מ כגון חלב חזיר עם שתי חתיכות שומן בהמה אף שאינם ניכרים במראה מ"מ לא בטיל מדאוריי' כיון שאפשר להכיר האיסור ע"י טעימה הוי כאיסור ניכר דאינו בטיל מדאוריתא ונמצא חל האיסור על כל התערובת מדאוריי' וכל חדא וחדא הוי ס' איסור כיון שלא נתבטל ולהכי אפי' נימוחו הכל ביחד לא פקע שם האיסור מנהון ותו לא שייך ביטול לעולם כיון שלא נתבטל מיד בשעת התערובת דלא דמי לסנהדרין ולהכי כל שאיכא טעמו אסור דאורייתא וכל שאיכא כזית בכדי א"פ לוקה אבל טעמו ולא ממשו דהיינו דבר לח כיון שהלא נתפשט ונתבלבל מיד בשעת נפילה ולא שייך בזה להכיר האיסור א"כ מיד נתבטל ולהכי טע"כ לאו דאורייתא. וס"ל לרש"י דכמו שאמרי' דאם נתערב יבש ביבש דחל האיסור על התערובת ולא מהני מה שנימוח אח"כ כדי לבטלו מכ"ש באיסור יבש שנפל לתוך דבר היתר לח ונימוח בתוכו דלא מהני כדי לבטלו דכל שחל האיסור עליו בתוך התערובת לא מהני מה שנימוח אח"כ כיון שבשעת נפילתו להיתר לא נתבטל וכמו שאם נפל יבש ביבש אף שנתערב אינו מתבטל אם נימוח עד דאיכא ששים וכל דאיכא טעמא הוי דאורייתא ולוקין ה"ה יבש בלח אמרי' כן ולא שייך מדאורייתא ברובא בטיל אלא היכי שנימוח כחלב וחלב נימוח שהוא מתפשט מיד בשעת התערובת ולהכי בטיל מדאוריי' וע"ז אמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר שבחולין מדאוריי' ברובא בטיל:
ובזה מיושב קושי' ראשונה ממתני' דחלה די"ל דהתם מיירי בנתערב חיטן יבשים בין האורז כיון דיבש אינו בטיל בשעה שנתערב לא מהני מה שנימוח אח"כ ולכן יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון שיש בו כזית בכדי א"פ וגם אפשר אפי' בדליכא כזית בכדי א"פ כיון דאיכא טעמא הוי דאוריי' דמודה רש"י כל היכי שנתערב דבר יבש אף שנימוח אח"כ דכל היכי דאיכא טעמא אמרי' טע"כ דאוריי' וכן לא תיקשו מכותח הבבלי דשפיר אמרי' דאי הוי כזית בכדי אכילת פרס הוי דאוריי' כיון דנתערב בו יבש דהיינו לחם וכן שכר המדי אף שאמרי' בגמרא דרמי בי מי שעורין מ"מ נראה דאיכא ג"כ בו קצת שעורין וכמו שנראה מדברי רש"י פסחים מ"ג ד"ה כותח וז"ל כותח ושכר וחומץ וזיתים כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך. תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתייה ננהו (ומש"כ רש"י בדף מ"ד ד"ה ואי משטר כו' צ"ע) ולא ס"ל לרש"י דמבשא"מ אפי' נתערב בו כזית בכדי אכילת פרס דהוי מדרבנן משום דמדאורייתא ברובא בטיל אלא דוקא בדבר לח וכמו שמדייק רש"י דטעמו ולא ממשו היינו חלב נימוח שנפל דמיד שנופל בתערובת מתפשט ומתבלבל ובטולו בא עם ערובו ביחד ומותר מטעם מדאוריי' ברובא בטיל אבל כל שנפל דבר איסור יבש שפיר אמרי' דאם נתמעך ונימוח שאסור מן התורה דכיון שחל עליו שם איסור לאחר שנפל לעולם באיסורו עומד. ויש ראיי' לסברה זו מהא דקיימ"ל בשתי חתיכות לפניו ואכל עכו"ם ראשונה דחייב על השנייה אשם תלוי דאף דבשעה שאכל ליכא איקבע איסורו מ"מ כיון דבא מקבוע באיסורו נשאר ולא אזלי' אלא בתר תחילת התערובת עוד מצינו בנ"ט לפגם אם השביח ואח"כ נפגם לעולם נשאר באיסורו ואסור כמבואר בגמ' וש"ע:
ואין להשיב דהרי בדבר שבמנין קיימ"ל אם נתרסקו לאחר שנתערבו בטלין אע"ג דהי' שם איסור עליהן שאני התם דלא הי' איסור שלהן רק מדרבנן דמדאוריי' בטיל ברובא מיד בשעת התערובת ואפי' מין בשא"מ מ"מ ליכא טעמא כלל דהרי התם אפי' מדרבנן מותר:
ובדברינו אפשר לישב מה שהקשו על הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורת נפל חלב הכליות לחלב האליה ונימוח אם הי' חלב האליה כשנים מחלב הכליות הכל מותר מן התורה דלמה הוצרך הרמב"ם שיהי' כפל הרי במשהו יותר סגי דהרי מדאוריי' ברובא בטיל ובהנ"ל י"ל כיון דיבש ביבש לא משכחת לה ביטול אלא חד בתרי אבל חד בחד אסור דשמא האיסור גדול א"כ כיון שהרמב"ם מיירי בנתערב יבש ביבש דהרי כ' ואח"כ נימוח א"כ תחילת ביטולו צריך להיות שנים ממילא גם כשנימוח צריך להיות כפל והיינו משום שבחד בחד הי' חל שם איסור עליו בתחילתו גם כשנימוח דייני' לי' כתחילת ביטולו וצריך חד בתרי וכפל אבל מודה רמב"ם דהיכא דנפל לח ברובא בטיל ואפשר לישב בזה ג"כ למה כ' הרמב"ם כשנים משום דיבש ביבש אף דצריך שנים מ"מ מהני ג"כ בקטנים רק שיהי' יחד רוב נגד איסור עיי' מנחת כהן ח"ש פ"ר ד"ה ודע א"כ היכי דנימוח בתר תחילתו אזלי' שיהי' כשנים ולא כפל ממש ודוק:
והנה המנחת כהן בח"ר הקשה אשיטת ב"י ולבוש שדוקא בחיטן ואורז מהני נתינת טעם לצאת בו ידי חובת מצה משום דאורז גריר אבל חיטן ודוחן או שאר מינים לא מהני נ"ט אם אין כו כזית בכדי אכילת פרס והרי קיימ"ל כשיטת ר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ומדוע לא יהני גם בשאר מינים מטעם דמדאוריי' טעם חשוב כעיקר. ונראה לענ"ד עפ"י מה שכ' המנחת כהן עצמו בסוף פרק חמישי דהיכי דאיכא ששים ונרגש הטעם אפי' למאן דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא אפ"ה אינו אלא מדרבנן והיינו מטעם כיון דאיכא ס' קים לי' לחכז"ל דהטעם קלוש וגרוע מאוד ולא אסרה התורה עי"ש והנה כבר כ' תוס' ור"ן בסוגיא דזרוע בשלה דהא דילפי' דבעינן ששים מזרוע בשלה היינו לחומרא דהרבה פעמים נפסק הטעם אף דליכא ששים וילפי' דלענין ביטול איסור בעי' על כל אופן ששים. ולפ"ז י"ל הא תינח לחומרא אבל לצאת בטעם ידי חובת מצוה לא מבעי' אי איכא ששים באורז ודאי דלא מהני טעם אם נרגש בו לצאת בו ידי חובת מצה דאפי' לענין איסור אינו אסור אלא מדרבנן אלא אפי' אי ליכא ששים באורז מ"מ כיון דמבואר בתוס' ור"ן דלפעמים נפסק הטעם לגמרי אפי' בליכא ס' ה"ה דאיכא הרבה פעמים טעם רק דהוא קלוש ואינו חשוב אפי' לאיסור רק מדרבנן כמו בנרגש הטעם מיתר מששים רק דלענין איסור אסור מן התורה לחומרא אפי' ליכא טעמא כלל עד ששים אבל לצאת בו ידי חובת מצוה כיון שהוא מסור לכל מי יודע אם מרגישן בו טעם אם אינו טעם קלוש ואז באמת אינו יוצא בו דאם עשאה תורה טעם קלוש לטעם גמור לענין איסור דצריך דוקא ס' לא נאמר לקולא שיהי' יוצא ידי חובת מצה בטעם קלוש ולזה א"ש דדוקא באורז מהני מטעם גרירה ואז הטעם לעולם ברור ויוצא בו וא"ש:
(קלה) שם משנה ח' הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון וכתבו הר"ש והרח"ש הטעם שאין השאור בטיל בהעיסה לפיכך לא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור ע"כ והקשה הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק כ' דלמה לי טעמה דאינו בטיל בעיסה תיפוק לי' דנעשה כולו טבל ותי' הש"ך דהכי נמי קאמר שאין השאור בטיל בעיסה רק נעשה כולו טבל ובס"ק י"ח כ' הש"ך דה"ה בנתערב עיסה של טבל בעיסה שהורמה חלתה כיון שה"נ שייך הך טעמא דנעשית כולו טבל דהוי דבר שיש לו מתירן ולכן יכול להפריש על העיסה ממקום אחר והמחנה אפרים תמה ע"ז דהרי מוכח ממנחות ל"א דמחיוב דאוריי' על חיוב דרבנן הוי מן החיוב על הפטור וא"כ דבר שיל"מ מדאוריי' בטיל רק מדרבנן לא בטיל ואיך יפריש עליו מחיוב דאורייתא אלא ע"כ דוקא בשאור שנתערב בעיסה שפיר יוכל להפריש ממקום אחר משום שטעם כעיקר דאורייתא אבל בעיסה שנתערב דליכא טעמא אי אפשר להפריש ממקום אחר ע"ש שכ' כן בהל' מעשר וחולק על הש"ך אך באמת גם לדידי' קשיא דאי הכי דשאור בעיסה הוי טעם כעיקר למה הוצרכו הר"ש והרא"ש ליכתוב בסיפא דאם אין לו פרנסה ממקום אחר דלהכי מפריש מני' ובי' משום דטבל אוסר במינו ונעשה כל העיסה טבול לחלה תיפוק לי' דהרי בלא"ה יוכל להפריש מר' ובי' דטעם כעיקר דאורייתא ולמה הוצרכו לטעמא דדשיל"מ ועי' בזה בלבושי שרד ובסידור חות דעת הל' חלה והנה בגירסת הרא"ש לפנינו וכן לפי מה שהביאו הב"י והש"ך דברי הר"ש והרא"ש אין שם זכר לטעם כעיקר דאוריי' אלא שכתבו סתם שאין השאור בטיל בעיסה:
ולענ"ד נראה דהטעם דאין השאור בטיל בעיסה הוא משום דהוא דבר המעמיד וס"ל בדבר המעמיד אפי' מדאוריי' לא בטיל כשיטת הטור שהביא המג"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' והטעם נ"ל משום דהעיסה אין לה קיום ולא נעשה מה שהוא עתה רק ע"י דבר המעמידו נמצא הוי אז בשעה שהועמד כאילו אז בא לעולם הוא ע"י תערובת איסור אינו בטיל מדאוריי' כמו שכתב המרדכי סוף חולין איבמה שרקקה דם מובא במל"מ בפ"ב מ"ה מטמאי מו"מ הל' י"ד ומשמע דמדאוריי' לא שייך בזה ביטול כלל ולהכי אתי שפיר דאין זה מפריש מחיוב על הפטור דהכא בשאור שנתערב בעיסה דהוי דבר המעמיד לא שייך בי' ביטול וצ"ל דבסיפא אשמוענין דאפי' אין בשאור כדי להחמיץ אפ"ה מותר לפרוש מני' ובי' משום דטבל אוסר במשהו נמצא לפי דברינו עכ"פ לא קיימ"ל כש"ך במה שכ' דאפי' בעיסה שנתערב בעיסה יוכל להפריש ממקום אחר דכיון דדבר שיל"מ הוא מדרבנן ומדאוריי' בטיל אין מפרישן מחיוב דאורייתא על פטור דאורייתא וכמש"כ המח"א הנ"ל אבל מה שרוצה להמציא בלבושי שרד דאם עשו בארשט בשאור של טבל ויש בי ששים אינו יכול להפירש ממקום אחר כיון דליכא טעם כעיקר ולדברינו הנ"ל לדעת הר"ש והרא"ש והטור מפריש על הבארשט ממקום אחר כיון דמדאורייתא לא בטיל אפי' ביותר בששים דלא שייך ביטול כנ"ל כנלע"ד:
פרק ד משנה ח
(קלו) ונאכלת עם הזר על השולחן בש"ע סי' שכ"ד מביא ב' דעות אי מדמעית וצריך ק"א לבטלו או לא ובחלת חו"ל שחזרה למקומה ונתערבה כתב הרמ"א דישאל עליו עיי' בטו"ז ובתשו' חות יאיר סי' ק"ל ובתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' שי"ט הביא בשם הגאון מהר"י יעב"ץ להתיר מטעם דסמכי' אמ"ד בירושלמי פ"ד דדמאי דהדרא לטבלא ומפריש מני' וביה ובהכי מישב מה שהקשה אביו הגאון חכם צבי אהא דאמרי' ביומא פ"ב מי שאחזו בולמס מאכילן אותו הקל קל ופליגו בטבל ותרומה הי חמיר וכגון דאי אפשר לתקן הטבל להאכילו החולין בלבד שאין די לו אלא א"כ יאכל כולו וקשה ליפרוש תרומה ולחזור ולבטלו ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן בעלמא הוא ושיעור ק"א נמי מדרבנן הוא וכתב דלית נגר בר נגר דיפריקיניה. ובהנ"ל א"ש דס"ל דהדרא לטבלי' ע"ש:
והנה טרם שאבוא לדבר בקושיא זו אתאבק בעפר מו"ר מאור הגולה בעל חתם סופר ז"ל ואשתעשע בדברי קדשו וז"ל שם בהשגתו על חכם צבי ז"ל מה שכתב דשיעור ק"א נמי מדרבנן לא לצורך הוא דאפי' אי נימא דצריך ק"א מן התורה עכ"פ מה"ת אין לתרומה שיעור יפריש א' מק"א לתרומה ויפטור טבלו מן התורה ויערבנו עכ"ל הזהב והנה הפרשת דרכים בדרך החיים הקשה מסוגיא דמאכילן אותו הקל הנ"ל אהא דכ' הר"ן בשם הראב"ד דאם צריך החולה לבשר בשבת מוטב שנעבור איסור סקילה ונשחוט לו ממה שנאכיל אותו בשר נבילה דבנבילה עובר על כל זית וזית אבל בשחיט' אינו עושה אלא חד איסור ואף שהוא בסקילה והוי איסור חמור מ"מ סיל מהרבה לאווים דנבילה ולפ"ז קשה במאי פליגי רבנן וב"ח בטבל ותרומה דאמאי לא ניתן לו תרומה לכ"ע דאז אינו עובר אלא חזית דתרומה אבל אם ניתן לו הטבל עובר על כל זית וזית דהשתא ומה אפי' מאיסור סקילה חמירו הרבה לאווין דנבילה מכ"ש בטבל ותרומה דשניהם שווים במיתה וכן הקשה בכפות תמרים ומה שרצו הפ"ד וכ"ת לישב דהר"ן מפרש היכי דאי אפשר לתקוני דקאמר הש"ס היינו דאיכא טבל ותרומה ואין הבעלים בעיר דליכא להפריש מהטבל ולהכי פליגי הי חמירי שפיר השיב על זה בחתם סופר דכיון דיש להם רשות להציל החולה בממון אחרים ע"כ התור' הקצה אותו להחולה והוי בעלים וממילא יכולין להפריש ג"כ והדרא קושי' לדוכתי':
ונראה לענ"ד בסיעתא דשמיא דהנה תמהתי מאוד על הגאוני' הנזכרים איך לא הרגישו על קושיא היותר חמורה דהא קיימ"ל דאין שיעור לתרומה מדאוריי' וחטה אחת פוטרת כל הכרי א"כ יפרישו תרומה כ"ש לפטור את הטבל ויתנו כך לחולה דהא חצי שיעור בתרומה הוי כמו בכל האיסורים דאינו אלא איסור מה"ת בלבד לר"י דקיימ"ל כוותי' (וכמו שמובא לעיל פ"א משנה טית בתוס' י"ט ובספרי זה באות קל"ב) א"כ במאי נסתפקו התנאים הנ"ל וביותר תמיהא לי אתשו' חתם סופר הנ"ל שירד להלכה דאין שיעור לתרומה ואף שס"ל דאין מבטלין איסור הוא מדאורייתא ואפ"ה מקשי דלערב התרומה בחולין והלא בלא"ה אין כאן אלא איסור תורה דאין חמור חצי שיעור מאיסור ביטול לכתחילה אמנם הנראה לי בזה דהרי מי שאחזו בולמס תני במתני' דהיינו חולי רעבון וצריך לאכילה מרובה וסתם טבל מיירי דטבול גם לתרומת מעשר דמפורש השיעור בקרא מעשר מן המעשר. ולא אמרי אין שיעור לתרומה אלא בתרומה גדולה ומיירי דנצרך להחולי מאה זתים ואי נפריש מן הטבל יהי' התרומה כזית ושפיר נסתפקו התנאים הי מיניהו עדיף ליתנו לחולה ובזה נסתר השגת חתם סופר על החכ"צ הנ"ל דשפיר כתב החכ"צ דשיעור ק"א הוי מדרבנן דאי הוי מדאוריי' לא הוי קשה מידי דנפרוש ונבטל כיון דע"כ מוכח דהש"ס מיירי מטבל הטבול לתרומת מעשר דאל"ה פשיטא דהוי מפרישן כ"ש לתרומה גדולה והוי מותר כחצי שיעור וכיון דמיירי מטבול לתרומת מעשר דהוי חלק ממאה וליכא ק"א לבטלו אם נחזור ונערבו ושפיר הוצרך החכ"צ לומר דשיעור ק"א מדרבנן וא"ש אך אכתי דחוק בעיני לאוקמי מתני' דמיירי דהחולה צריך למאה זתים שהוא כמעט לא שכיח. לכן הנראה דבן תימא וחכמים דאיתא רייאא ס"ל כר' שמעון דכ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן כדאיתא במס' מכות י"ז והטעם כ' הריטב"א שם דבמזיד כיון דאחשבי' לחומר האיסור מתחייב בכ"ש אבל בשוגג בעי כזית לחשיבות ע"כ ולפי מה שכתבו תוס' בשבועת כ"א ד"ה ולא כו' דגם זדונו בכרת ג"כ בכזית לר"ש ע"כ צ"ל דמיירי הברייתא שאין בכל הטבל כזית שלם דאי איכא כזית שלם פשיטא דיש לנו להפריש התרומה כדי שלא יהי' עכ"פ חייב מיתה וכמו טבל ונבילה דטבל חמור דהוא במיתה ומ"מ אף דליכא כזית שלם מ"מ איכא לאספוקי אי יפריש או לח יפריש דבין כך ובין כך איכא איסור לאו לר"ש דחייב בכ"ש מלקות ולא שייך חצי שיעור ומיושב קושיא שלנו ובהכי יתישב גם כן קושית הפרשת דרכים הנ"ל דעד כאן לא כתב הר"ן דיתנו להחולה שחוטה ולא יעברו אלא איסור אחת ולא יתנו נבילה שעובר על כזית וכזית אלא דוקא לרבנן אבל הברייתא דאתי' כר"ש וכמו שהוכחנו לא תיקשו דיתנו לו תרומה שלא יהי' אלא כל שהוא אחת ולאו אחד ובטבל יהי' הרבה לאווים דזה אינו דהא כל עיקר טעמא דר"ש היינו משום דאחשבי' אך כל זה תינח אי אכל רק כ"ש אבל אי אכל יותר אין שום סברא לחייבו מלקות על כל כ"ש דהרי לא שייך באופן זה אחשבי' לכ"ש כיון דאכל יותר ואינו חייב אלא אחת ואין חילוק לר"ש אי אכל כ"ש או פחות מעט מכזית דבין כך ובין כך אינו חייב רק מלקות אחת ושפיר פליגו אי טבל חמור או תרומה. והדבר פשוט דאין לומר דבאמת הסוגיא אתיא כרבנן רק דמיירי דאכל חצי שיעור ופליגי הי ח"ש חמור תרומה או טבל דזה ליתא דהרי כל חצי שיעור שבכל איסורים מכל חלב איתרבי ואין שום סברה לחלק בהאיסורים דמה לי חצי שיעור זה או חצי שיעור אחר אך לר"ש דאיכא חיוב מלקות וכל אחד מאיסורי' אתרבי ושפיר איכא למימר חמור וק"ל וא"ש:
הדרן למה שהתחלנו בקושית החכם צבי דנהדר ונבטיל התרומה בחולין דחד בתרי בטיל מין במינו מדאורייתא וכן הקשה הפרשת דרכים ונראה לענ"ד לישב עפ"י שיטת הר"ן בנדרים נ"ב שכתב בטעמא דדבר שיש לו מתירן לא בטיל משום דפליגי ר' יהודה ורבנן אי מין במינו בטיל או לא ויש לומר דודאי גם רבנן מודו דמין במינו לא בטיל אלא שס"ל דאיסור והיתר לא הוי מין במינו אך בדבר שיש לו מתירן כיון שנתקרב השווי נטו לדעת ר"י שיהי' קרוב למין במינו ולהכי לא בטיל כו' ע"ש ונראה דגם רש"י דס"ל דטעמא דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנה בהיתר מודו לסברת הר"ן דלהכי פליגו רבנן על ר"י וס"ל דמב"מ בטיל משום דהיתר ואיסור אינם שווים ולא מיקרי מין במינו אך זה לא ניחא לי' לרש"י לומר דמשום שאפשר להיות ניתר יתקרב השיווי ויקרא מב"מ ולא יהי' בטיל ולהכי כתב טעמא אחרינא אבל עכ"פ כ"ע מודו דאי נתערב היתר בהיתר מין במינו ממש לא בטיל כמו עולין שאין מבטלין זה את זה משום דשניהם כשרין לזריקה והא דתנן בפ"ט מכלאים דצמר רחלים שנתערב בצמר גמלים בטיל ברוב היינו משום דהוי מין בשא"מ עיי' לעיל באות (פ"ט) אבל מין במינו היתר בהיתר לכ"ע לא בטיל ולפ"ז א"ש דהכא גבי חולה כל איסורין מותרין לו והוי תרומה אצלו כמו חולין והא דאנו מערבין התרומה בחולין ורוצין לבטלו הוי כאילו אנו מערבין היתר בהיתר מין במינו ולא בטיל לכ"ע דדומה לעולין שאינו מבטל זה את זה משום ששניהם כשרים לזריקה והכא נמי שניהם מותרין להחולה ולא מהני הביטול מדאורייתא. ועיי' במג"א סי' שי"ח ס"ק א' דס"ל כיון דהוי דבר שיש לו מתירן לגבי אחד אז לכ"ע לא בטיל מכ"ש הכא דהוי היתר גמור להחולה דודאי על כל פנים לגבי החולה לא בטיל וכמו באוסר עצמו דבר בנדר ונתערב במינו דהוי לדידי' דבר שיל"מ ולא בטיל אף דלגבי אחרים בטיל דאין ביד הבעלים להתירו כמבואר בלח"מ פ"ה מהל' נדרים הלכה י"ו ה"ה לגבי החולה הוי היתר בהיתר ולא בטל וא"ש: