אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת מעשר שני

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת מעשר שני

מסכת מעשרות

פרק א משנה א

(קכה) מעשר שני אין מוכרין אותו אבל נותנין זה לזה מתנת חנם וכתב הר"ב כגון שמזמינו לאכול עמו על שולחנו ודברי הכל היא אבל לתת לו במתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור וכ' התוס' י"ט ונ"ל דדוקא לענין לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כ"ע מודו דאין מתנה קובעת כמכר וכשני סתמות היינו משנה א' דפ"ב דמעשרות ומשנה ב' פ"ג דמעשרות עכ"ל. ותמוה לי דהרי פלוגתא זו מבואר פה בר"ש בשם ירושלמי דאיכא מ"ד דמתני' אתיא כר' מאיר דאמר מתנה אינו כמכר אמר ר' יוסי' אפי' למ"ד מתנה כמכר בכי האי גוונא דמזמינו שיאכל אצלו מודה דשריא ורצה התוס' י"ט לומר אף דפליגי לענין מעשר שני אי מתנה כמכר לענין קביעת למעשר כ"ע מודו דמתנה אינו כמכר כסתם מתני' דמשנה א' דפ"ב ותימה הרי מבואר שם בר"ש דגם שם פליגי בירושלמי דשמואל אמר דמתני' דתנן אוכלין ופטורין אתיא כר' מאיר דמתנה אינו כמכר ור' יוסי אומר דברי הכל היא כמאן דאמר מאליהן קבלו את המעשרות הרי מפורש דהתנאים שפליגי אי מתנה כמכר לענין מעשר שני גם שם לענין קביעת פליגי ואיך אישתמיט לי' לתוס' י"ט דברי הירושלמי וצ"ע:

והנה הא דלא משני ר' יוסי בירושלמי גם אמתני' דמעשר שני דלהכי הקילו במתנה משום שמאיליהן קבלו את המעשרות נראה לענ"ד דוקא התם דמיירי מתאנים שלא הוי אלא מדרבנן טבל לחייב במעשרות דמדאורייתא אינו חייב רק בדגן תירוש ויצהר וכמו שהביא הר"ש בפ"א דמעשרות לכן שפיר ניחא לי' לר' יוסי לומר שהקילו בהן אבל במתני' דמיירי מיין ושמן דחיובם מדאורייתא לא ניחא לי' בהך תירוצא ולהכי הוצרך לשנות דמיירי במזמינו על שלחנו וא"ש:

פרק ב משנה ב

(קכו) ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים ופירשו הר"ב והר"ש דקסבר ר"ש דלא ניתן מעשר שני לסיכה אלא לאכילה. ולא פירשו לן רבותינו טעמא של ר"ש בזה ונראה דהנה התוס' י"ט פ"י דתרומת כתב דזר שסך שמן של תרומה אינו חייב קרן וחומש אלא מדרבנן ואף דהביאו דרש דותבוא כמים בקרבי וכשמן בעצמותי אינו אלא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מדרבנן ועיי' מה שכתבתי לעיל באות (קי"ג) והקשה בתוס' רע"ק פה דאיך הי' כח ביד חכמים להקיל לסוך מעשר שני כיון שהוא קום ועשה ומדאוריי' לא נתנה מעשר שני רק לאכילה ולשתיה ולא לסיכה. ולא ידעתי מדוע לא קשי' לי' להגאון ז"ל על תרומה דאיך התירו לסוך בשמן של תרומה אשר לא ניתנה רק לאכילה ולשתייה כמבואר בשביעת פ"ח משנה ב' ונראה לענ"ד דודאי הסברא מחייבת דכמו דבאכילה ושתייה הושם חק על פי התורה דבשיעור כזית מהן בכל איסורין חייב עליהן מדאורייתא וע"כ הטעם משום דנגבל עפ"י התורה דכשיגיע כזית לתוך האיצטומכא יש שיעור ליתן כח בכל הגוף ע"י התפשטות הגידן והוורידן כמו כן ע"י סיכה מתפשטת השמן בתוך העצמות וכמאמר הכתוב וכשמן בעצמותי אבל ודאי אין הסברה מחייבת שיהי' די בשיעור כזית שמן אם סכו באבר אחד שיבלע בכל הגוף ואפי' אם יסוך כל הגוף ג"כ אין ראוי לומר כיון שנבלע בכל הגוף יהי' חשיב כאילו אוכל כזית דשמא בתוך שיעור זה אינו מצטרף וע"כ לא שמענו שיעור כזית וכזית בכדי אכילת פרס אלא במידי דאכילה ושתייה אבל בסיכה לא נאמר שיעור וכיון שלא נאמר שיעור בסיכה א"כ לעולם לא הוי אלא כאוכל חצי שיעור ואפי' מחצי שיעור ג"כ קילא דחצי שיעור באכילה הוי מדאוריי' כיון דחזי לאצטרופי לשיעור שלם אבל בסיכה לא שייך שיעור שלם וממילא לא חשיב אלא חצי שיעור ואינו אסור אלא מדרבנן ולהכי בזר שסך שמן של תרומה אינו חייב קרן וחומש רק מדרבנן כיון דהוי כאוכל חצי שיעור ולא שייך חצי לאצטרופי אך כ"ז תינח בזר שסך שמן של תרומה אבל בכהן שפיר מותר לסוך שמן תרומה דהרי סך לא גרע מאוכל חצי שיעור יותר מבכדי אכילת פרס דודאי ליכא שום איסור לאכול משהו בכל יום ולהכי גם בסיכה מותר דהוי כשתייה רק דחשיב כשותה חצי שיעור ומיושב היטב קו' תוס' רע"ק מסך שמן של מעשר שני ולפ"ז י"ל דס"ל לר"ש דסיכה אינה כשתייה ומשו"ה כיון דאית לי' לר"ש כ"ש למכות א"כ אפי' אי סיכה לא חשיב אלא כנהנה מחצי שיעור אפ"ה אסור ומ"מ הקיל בשמן של תרומה כיון דמותר ג"כ לבהמה ודוחק:

(קכ"ז) שם משנה יו"ד מי שהי' מקצת בניו טמאים ומקצתן טהורין מניח את הסלע כו' ואומר מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת על זו כו' הר"ש הביא ירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב ופי' הר"ש אי דאמר מעכשיו יהי' מחולל כו' נמצא הכל מעורב ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו ופי' הר"ש כלומר ואין הסלע מתחלל על מה ששתו הנה לעיל באות (ע"ב) הוכחתי מהירושלמי דס"ל דשפיר דמי לתרום על מה שכבר נאכל מן הטבל עיי"ש וצריך לחלק מ"ש דאין יכולין לחלל מעשר שני על מה שכבר נאכל ובתרומה שפיר מצינו לתרום על מה שכבר נאכל וצ"ל דשאני חילל מעשר שני שאין מחללין על דבר שאינו ברשותו כמו סלע שנפל בים דבעי' שיהי' המעות וגם הפירות מצויין בידו כנלע"ד:

פרק ג משנה ג

(קכ"ח) מי שהי' לו מעות בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי מעות האלו מחוללין על פירותיך כו כו' ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי ופי' הר"ב דאם היו אותן מעות מעשר שני של דמאי אז מותר לומר כן אפי' לעם הארץ משום דשמא המעות אינם מעשר וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פ"ח ממעשר שני הלכה י"ב דאע"ג שאין מוסרין פירות מעשר שני אלא לחבר היינו מעשר שני של ודאי אבל של דמאי מוסרין ומותר לומר כן במעות של דמאי אף לעם הארץ ע"כ וקשה לי הרי תנן בפרק א' דדמאי משנה ב' דדמאי נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו ופי' הר"ב דנותנו לעם הארץ לאכלו בירושלים רק צריך שיאכל כנגד מה שנתן לעם הארץ. ויקח מנכסיו ויאכל בטהרת מעשר בירושלים וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממעשר שני הלכה חית וקשה דשני מתני' ושני פיסקי רמב"ם סותרים זה את זה דבדמאי מבואר דצריך לאכול כנגדו בטהרה וכאן במס' מעשר שני לא התנו חכמים בכך שיאכל כנגדו וגם הרמב"ם לא ביאר כלל שיאכל כנגדו ודוחק לומר דמתני' וגם הרמב"ם סמכו עצמם אדלעיל והכי נמי הדין דיאכל כנגדו:

פרק ד משנה א

(קכ"ט) המוליך פירות מ"ש ממקום היוקר כו' פודהו כשער מקומו המביא פירות מן הגורן לעיר כו' ויציאות מביתו וכתב התוס' י"ט דמסתברא דה"ה ממקום הזול למקום היוקר דרישא דיציאות מביתו ולענ"ד הוא כ"ש ולהכי הביא הרמב"ם המשנה כצורתו משום דרישא הוי כ"ש מסיפא דהרי קיימ"ל דאסור להוליך פירות מעשר שני ממקום למקום אלא פודהו במקומו או מעלהו לירושלים וכמו שפי' הר"ב ופסקו הרמב"ם והסברא מחייבת דדוקא מעיר לעיר אסור אבל מגורן לעיר מותר להביאו כיון דאינו מביאו לביתו ע"ד לפדותו אלא מביאו לביתו כמו שמביא שארי תבואותיו וכמו דמביא מעשר עני לביתו וכיון שכן איכא ק"ו דהשתא ומה מגורן לעיר שמותר להביא לכתחילה מעשר שני ואפ"ה יציאות מביתו אע"ג דהשביחו במה שהביאו לעיר המוליך ממקום למקום דעבד איסורא מכ"ש דאינו רשאי לנכות היציאות ממעשר שני כיון דהוציא שלא כדין ובאיסור כנלע"ד:

(קל) שם משנה ה' היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבבית ופי' הרמב"ם והר"ב דהעומד בגורן רוצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש ובמס' ב"מ דף מ"ו פריך הש"ס דמשמע דוקא היכי דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות מקנה לי' המעות דהכי עדיף טפי וליקני לי' המעות אגב קרקע ומשני דלית ליה קרקע והקשו התוס' ב"ק ק"ד ד"ה אגב אסיפא דאכתי ליקני לי' אגב קרקע שיודה שיש לו קרקע ואודיתא מהני ותי' התוס' וז"ל התם מדאורייתא בעינין דאית ליה ארעה דאי לית לי' ארעה לא הוי קרויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן מעשר שני עכ"ל. והנה בתשו' מחנה אפרים הל' משיכה ובשעה"מ הל' לולב ובתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' שי"ד כולם למדו מדברי תוס' דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין איסור דאורייתא והקשו על זה מהאי סבתא סוכה ל"א דצווחא קמי' דר"נ דריש גלותא וכולהו רבנן יתבו בסוכה גזולה ואמר ר"נ פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים לבד הרי דאעג"ב דמדאוריי' לא מפקי מידי סוכה גזולה בכך כו' אפ"ה מכי תיקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים כו' שפיר חזי ויוצאין בה אפי' מדאוריי' דהפקר ב"ד הפקר הרי דקנין דרבנן מהני לדאוריי' והקצות חושן סי' קצ"ד הקשה מהך סוגי' דהי' עומד בגורן דפריך הש"ס וליקני לי' אגב ארעה דהרי מבואר בתוס' ב"ק י"ב ד"ה דאנא דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ואפ"ה פריך דליקני לי' באגב דמוכח דקנין דרבנן מהני אפי' לענין מעשר ב' דאורייתא והיא תמיהא גדולה על התוס' הנ"ל עוד הקשה הקצות חושן דתוס' פ' הזהב דף מ"ו הקשו דליקני לי' המעות באורייתא אעפ"י שהן יודעים שאינו שלו ושהוא שקר מה שהודה שהמעות שלו מ"מ מהני כמו שמבואר בפ' מי שמת כו' עי"ש הרי דפשיטא להו לתוס' דקנין אודיתא מהני לגבי מעשר שני א"כ התוס' סתרי את עצמן להתוס' הנ"ל שכתבו דלא מהני אודיתא לגבי מעשר שני ועיי' מה שכתב מזה בתשו' חתם סופר ליו"ד סי' שי"ד בזה:

ונראה לענ"ד. כבר כתב הרמב"ן הקדוש זצלל"ה בספרו האמונה והבטחון פרק ד' וז"ל ודע כי דברי רבותינו ז"ל דברי אלקים חיים ואין לסתור אותם. אבל מצוה על כל חכם לחדש בתורה כפי יכולתו עכ"ל ובפרט לישב הקושית והסתירות ודאי מצוה רמיא עלינו לזאת נראה להציע לישב כל הנ"ל. אך אקדים. תנן ברישא דמיתני' מפרימן על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים. לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה כו' עיי"ש ובמס' גיטן ס"ה פריך הש"ס לרב חסדא דס"ל דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ממתני' דתנן דמזכה המעות לשפחתו העבריה דהיכי דמי אי דאתי' שתי שערות מאי בעי גבי' אלא דלא אתי' סימנים ומוכח דזוכה לאחרים ומשני דמיירי במעשר בזה"ז דרבנן. או בעציץ שאינו נקוב דהוי ג"כ דרבנן עיי"ש והנה התבואת שור בחידושיו לפסחים כתב לאסור למכור הבהמות קודם פסח לנכרי וגם החמץ ופסולת הי"ש והנכרי מאכיל את הבהמות חמץ כל ימי הפסח ואחר הפסח חוזר ולוקח אותם ותמצית דבריו כיון דמכירה זו הערמה היא. לא שרינן הערמה רק בדרבנן ולא בדאורייתא והא דתנן מערימן על מעשר שני בדרבנן הוא וכמבואר בגיטן ס"ה ע"כ דברי תבואת שור ותמה עליו החוות דעת בספרו מקור חיים סי' תמ"ח ס"ק י"א וז"ל ותמוהין לי דבריו מאוד מה שכתב דהערמה אינו מותר רק בדרבנן דהא דמעשר שני הוא בדרבנן דהא דמוקי התם בגיטן בעציץ שאינו נקוב דרבנן היינו משום שפחה דתני' התם במתני' שהוא קטנה אבל ע"י גדולים ודאי מערימן אפי' בדאוריי' וכן מבואר להדי' ברמב"ם הל' מעשר שני דע"י גדולים מערימן אפי' במעשר שני דאורייתא רק ע"י קטן יש חילוק בין דאוריי' לדרבנן משום דקטן אינו זוכה לאחרים עי"ש:

ונראה לענ"ד דדברי רבינו בעל הבואת שור המה דברי חלקים חיים דהנה הר"ש והתוס' י"ט הביאו דברי הירושלמי דפריך למה מערימן על מעשר שני ומשני מפני שכתיב בו ברכה כי יברכך ה' אלקיך ע"כ והנה ירושלמי זה צריך פירוש דמאי קשיא לי' ומאי משני ונראה דקשיא לי' לירושלמי לאחר דפשיטא לי' לירושלמי דהערמה אסור בכל התורה וכדעת התבואת שור א"כ שפיר קשיא לי' דמאי טעמא התירו להערים במעשר שני וע"ז משני הירושלמי כיון דעיקר ערמה מה שפוטר עצמו מחומש ונמצא חסרון בזה לממון בעשר שני אין זה חסרון כלום כיון דכתיב בי' ברכה וברכת ה' היא תעשיר ומיעוט חשיב כמרובה ולא נחסר כלום ולהכי אף שמערים לפטור מחומש אין זה חשוב לחסרון לגבי מעשר שני כיון דכתיב בי' ברכה אבל לעולם בכל התורה כולה דלא כתיב בי' ברכה ולא שייך האי טעמא ודאי הערמה אסור אלא דקשיא לי' לתבואת שור הרי בגיטן ס"ה מוקמי' להך מתנא דמיירי ג"כ ממעשר דרבנן וע"ז אין סברה שיהי' במעשר שני דרבנן ברכה כיון דקרא לא כתיב רק במעשר שני דאורייתא וע"ז נאמר ברכה אבל לא אדרבנן וכמו דאמרי' בגיטן ל"ו בתוס' ד"ה ותיקן כו' דלהכי לא תיקנו יובל זכר ליובל משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לאסור בעבודת קרקע שתי שנים רצופים ע"כ ולכאורה קשה מדוע אין יכולין הציבור לעמוד בה והרי כתיב בתורה וציוותי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים דמיירי ביובל וכמשפרש"י בתורה וע"כ צ"ל דברכה לא קאי אלא איובל דמיירי בי' קרא דהיינו יובל דאוריי' אבל לא ביובל דרבנן ה"ה נמי במעשר שני דרבנן ג"כ לא קאי ברכה. וא"כ קשה מדוע מערימן כיון דליכא ברכה וע"ז תי' התבואת שור כיון דהוא דרבנן מותר להערים אבל בדאורייתא אסור להערים וצדקו דברי התבואת שור כי הערמה אינו מותר רק בדרבנן וא"ש:

יוצא לנו מדברינו דבמעשר שני דפירות דחייבי' בו מדאורייתא הי' אסור להערים לפוטרו מחומש רק כיון דכתיב בי' ברכה מותר להערים דאין זה חסרון כלל. ובמעשר שני בזמן הזה או מעציץ שאינו נקוב אף שלא נאמר בו ברכה מ"מ מותר להערים בדרבנן אך היכי דהמעשר שני מדאורייתא אך המעות שנקנו לו המה בקנין דרבנן אז תלי' אי אמרי דקנין מדרבנן מהני אפי' מדאוריי' ואז אם פודה במעות הללו חל קדושת מעשר שני מדאוריי' אמעות ושייך בי' ברכה ומותר להערים אפי' מדאורייתא אבל אי קנין דרבנן לא מהני לדאוריי' אז לא מהני לפדות במעות זה מעשר שני דאוריי' אך בקנין אודיתא כיון שהוא בשקר אפי' אי אמרי' קנין מדרבנן מהני לדאורייתא היינו אם נקנו באמת אבל בקנין אודיתא שהוא שקר שאין לו קרקע וגם אין המעות שלו לו יהי' דקנין דרבנן מהני לדאוריי' מ"מ לא שייך בי' ברכה כיון דבאמת אין המעות זה שלו וממילא דאינו חל עליו קדושת מעשר שני מדאורייתא וכיון דלא כתי' בי' ברכה אסור להערים ולפ"ז א"ש דרישא וסיפא דמתני' מיירי בסתמא בין במעשר שני דאוריי' ובין דרבנן ונמצא בב"ק שפיר כתבו תוס' דלא מהני קנין אודיתא גבי מעשר שני היינו דלא הי' מותר להערים כיון דמיירי סיפא דהי' עומד בגורן דומיא דרישא דמערימן על מעשר שני בין במעשר שני דאורייתא ובין מעשר שני דעציץ שאינו נקוב או מעשר בזה"ז בוציא דרישא דלא הוי אלא מדרבנן וקשיא להו לתוס' בשלמא הש"ס שפיר פריך ונקני לי' אגב קרקע דאף דקנין אגב לא הוי אלא מדרבנן מ"מ מהני גם לדאוריי' וממילא אפי' במעשר שני דאורייתא יכול מרות כיון. דהוי שלו באמת וחל עליו קדושת מעשר ב' מדאוריי' וממילא אילא בי' ברכה ומותר להערים אבל אי נוקמי היכי דלית לי' קרקע רק שהודה בשקר שיש לו קרקע א"כ באמת אין ממון זה שלו אף דלענין ממון אמרי' הודאת בע"ד מהני אפי' בשקר מ"מ אין חל על מעשר שני זה ברכה וממילא אסור להערים כיון דמיירי ממעשר שני דאוריי' אבל בב"מ הקשו התוס' דנוקמי דהודה באודיתא שפיר קשיא להו כיון דמיירי מתני' גם במעשר שני דרבנן א"כ למה תנן דמזכה לו הפירות מדוע לא יזכה לו המעות בקנין אודיתא כיון דבמעשר ב' דרבנן הערמה מותר אפי' דלא שייך ברכה א"כ שפיר מהני אודיתא אפי' בשקר ועכ"פ הי' לן ליתני במתני' דהא דמזכה לו הפירות היינו במעשר ב' דאורייתא אבל בדרבנן מזכה לו מעות באודיתא נמצא דשפיר הקשו תוס' בב"מ ואינם סותרים כלל דברי תוס' דב"ק. וכן מיושב קושית הקצות חושן דמוכח מהא דפריך וניקני לי' אגב ארעה דקנין מדרבנן מהני לדאורייתא דליתא דאי הקשה הש"ס על מעשר שני דרבנן כנ"ל אין כאן הוכחה וא"ש הכל בעזה"י נמצא למידן אנו לפי דברינו דהלכה כתבואת שור דהערמה אסור בדאורייתא וקנין דרבנן אי מהני לדאורייתא לא מוכח מהא דפריך וניקני לי' אג"ק ותוס' ב"ק וב"מ לא סתרו אהדדי כלל ותוס' ב"ק יוכלן ליסבור דמהני קנין דרבנן להיות דאוריי' ועיי' בספרי אומר לציון באות (קי"ד) מה שכתבתי בענין קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא:

פרק ה משנה ט

(קלה) מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתן ליהושע ומקומו מושכר לו עישור כו' נתון לעקיבא כו' אמר ר"י עשור כו' נתון לאלעזר בן עזרי' ומקומו מושכר לו כו' ופירש הר"ב דכולם הקנו מטלטלין אגב קרקע דמטעם חצר לא הי' יכול להקנות משום דבעינן פושד בצד שדיהו תה כשיטת הריף והרמב"ם דפסקו דאין חילוק בין מציאה למתנה דלעולם אין שדה קונה מטעם חצר אפי' בדעת אחרת מקנה אותו אלא בעומד בצד שדהו והשאגת אריה בסי' ע"ז עתה דלפ"ז מוכח מהכא דטובת הנאה ממון מדיכול להקנותו במטלטלי אגב קרקע וכמבואר בגמרא וממילא ר' יהושע דהקנה תרומת מעשר לר"א בן עזריה אגב קרקע ע"כ ג"כ ס"ל דטובת הנאה ממון א"כ תיקשי איך אמר ר' יהושע בפסחים מ"ג בנטמאת העיסה בפסח לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ומטעמא דטובת הנאה אינו ממון הרי הכא ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון. ולענ"ד נראה לישב בעזה"י דהנה עלם ספק בלבי במי שנתן תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני אך הלוי לא נתן תרומת מעשר לכהן אי יכול הישראלי להתוודת דלכאורה כיון דהוא ביער הכל ועשה כמצותו ונתן תרומה לכהן ומעשר ללוי שפיר יכול לומר ביערתי קודש מן הכית ואיזה עיכוב יהי' לו בווידוי מעשר שלו מפני שהלוי לא נתן תרומת מעשר לכהן אבל נראה סתירה לזה ממה שתנן לקמן במשנה יו"ד כיצד מתודה כו' בערתי קדש זה מעשר שני ונטע רבע נתתיו ללוי זה מעשר וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר כו' הרי מבואר מכאן שהישראל מתוודה גם על תרומת מעשר וליכא למימר דקאי על הלוי שהוא מתוודה על תרומת מעשר דליתא דהרי אין הלוי מתוודה על תרומת מעשר בלבד וכמו שפסק הרמב"ם פי"א דמעשר שני הלכה י"ד והוא מירושלמי ע"ש. ועוד דהא סתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל לקמן במשנה י"ד דכהנים ולוים אינם מתוודים כלל מפני שלא נטלו חלק בארץ. וע"כ מוכח דהך ותרומת מעשר אישראל קאי שחייב להתוודת גם אתרומת מעשר וכן הוא ברמב"ם פי"א מהל' מעשר שני דישראל נותן תרומה ותרומת מעשר לכהן דמשמע מזה דאם נתן המעשר ללוי והלוי לא נתן תרומת מעשר לכהן גם הישראל אינו יכול להתוודות וקשה אמאי ומה איכפת לי' לישראל במה שלא מסר הלוי התרומת מעשר לכהן. ונראה לענ"ד דאתיא מתני' כאבא בן גמלא דהרשות נתונה לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כמו שיוכל לתרום תרומה גדולה וכמבואר גיטן ל"א. וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהל' תרומת הלכה י"ב וז"ל מצות תרומת שיפריש אותה בן לוי ממעשרו כו' ויש לישראל, להפריש אותה וליתנו לכהן ע"כ ובזה אתי שפיר דודאי אם יודע הישראל שהלוי שיתן לו המעשר יפריש תרומת מעשר ויתנו לכהן אז יתננו ללוי אבל אם יש שום ספק שבעולם שהלוי לא יוכל או שלא ירצה למוסרו לכהן אז ודאי לא יתננו הישראל ללוי רק יפריש בעצמו תרומת מעשר ויתנו לכהן ואח"כ יתן המעשר ללוי ובהיות כן שפיר מתוודה הישראל על תרומת מעשר כיון שבידו ליתנו בעצמו לכהן אי נתנה ללוי והלוי לא מסר התרומת מעשר לכהן אינו יכול להתודת דהרי אינו יכול לומר ככל מצותיך אשר ציוותני דהרי הי' ברשותו להגיע גם התרומת מעשר ליד כהן. אבל ודאי אי הי' הדין דאין נותן תרומת מעשר רק הלוי אז ודאי הי' הסברה מחויבת כיון שמסר ללוי המעשר מתודה רק כיון דהלכה פסוקה דישראל יוכל להפריש מחויב להתוודת גם על תרומת מפשר ומשו"ה ר"ג דהוצרך להתוודות הי' צריך שימסור ר"י התרומה מעשר לראב"ע דבלאו הכי לא הי' יכול ר"ג להתוודות כיון שר"ג גופא הי' יכול לזכות התרומת מעשר, לראב"ע והשתא א"ש דודאי ר' יהושע ס"ל דטובת הנאה אינו ממון והא דהי' מזכה לר"א התרומת מעשר וודאי לאו משום דגם ר' יהושע הי' חייב בביעור התרומת מעשר דאף דאינו בווידוי מ"מ חייב בביעור מ"מ משום זה לא הי' צריך להקנות משום כיון דס"ל דטובת הנאה אינו ממון א"כ לא קני ר' יהושע כלל המעשר מר"ג לשיטותו וכיון דלא קני המעשר אינו שלו ואינו חייב בביעור וממילא לא הי' צריך לזכות התרומת מעשר לר"א אפל כיון שרבי גמליאל ס"ל דטוה"מ ולפי שיטתו שפיר קנה ר"י אבל אכתי לא היה ר"ג יכול להתוודות מפני שעדיי' לא הקנה ר"י את התרומת מעשר לר"א וכיון שר"ג היה יכול בעצמו לזכות אותו לר"א ונתן לר"י כדי שר"י יקיים המצוה הי' יצרך ר"י להקנות לר"א כדי שיהי' יוכל ד"ג להתוודות לפי שיטתו דס"ל טובת הנאה ממון אבל, ר"י לשיטתו לא הי' צריך להקנותו כיון דלא הי' חייב בביעור דס"ל פוהא"מ א"כ לא קנה כלל המעשר ובזה א"ש נמי מה שהקשו איך הי' יכול ר"י להשכיר מקום לר"א והא השואל כו' וכן השוכר אין רשאי להשכיר ובהנ"ל א"ש כיון דעשה לטובת ר"ג. מסתמא ניחא לי' לר"ג כדי שיזכה לו התרומת מעשר ויהי' ר"ב יוכל להתוודת וא"ש.

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה