חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת מעשרות
פרק א
(קיט) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר כו' התוס' י"ט הביא דהר"ב כתב שני דרשות למעוטי הפקר ממעשרות חדה דכתיב עשר תעשר את כל זרעיך המיוחד לך יצא הפקר שאין לו בעלים מיוחדים דרש השני ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה ושמך יצא הפקר שידך וידו שווים ע"כ ויש להבין למה לן שני דרשות למעוטי הפקר וחידוש שלא נתעורר התוס' י"ט בזה ונראה לענ"ד דהנה בנדרים פ"ה על הא דתנן במתני' כהנים ולוים אבק להגין לו יעלו בעל כרחו דמסקי' אפי' אי טובת הנאה ממון שאני הכא כיון דאתי למיסריה עלייהו שוויא עפרא בעלמא הביא הר"ן בשם הרשב"א דמהא שמעי' דמי שאסר פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטל אותם בע"כ כו' אעפ"י שיכול לישאל על נדרו השתא מיהו לא איתשל ומיהו היכי דאיתישל חייבין לשלם כיון דחכם עוקר הנדר הפיקרא הוי לי' הנף פירי כאילו לא איתסרו עליו מעולם אבל הר"ן חולק וס"ל דמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה סוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטיל שאינו מוצא שאלה בהפקר ע"כ עי"ש ונראה דלדעת הר"ן אם אסר פרותיו שלא נגמרו מלאכתם על עצמו דהוי הפקר דפטור מן המעשרות כמו שאר הפקר אך ניחזי אכן אי הטעם דהפקר פטור משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך פרט להפקר שידך וידו שווין בו וזה ילפי' שפיר הפקר דעלמא שהבעלים עם הלוים ידם שווים לזכות בהמופקר ושפיר נתמעט ממעשרות אבל באוסר פירותיו על עצמו לעולם אין ידך וידו שווים בהם כי בעת שהלוי יוכל לזכות בו הוא אינו יכול לזכות בו דהרי אסור עליו ואם נשאל על נדרו אז הוא יוכל לזכות אבל הלוי אינו יוכל לזכות בו וממילא הוי אמינא דהפקר זה חייב במעשרות אבל מדרשא דזרעיך דוקא שיש לו בעלים מיוחדים שפיר איתמעט דאי זכה בו אחר קודם אז לא מהני שאלה להפקיע מיד הזוכה וכסברת הר"ן הנ"ל וכל זמן שלא זכה בו אחר בידו לשאל עליו ואין לזה בעלים מיוחדים כי אפשר שהזוכה הוי בעלים ואפשר שבעליו ראשונים המה בעלים ולהכי שפיר איצטרך זרעך המיוחד לך לפטור נכסין ופירות הנאסרים עליו ממעשרות וכן דרש דזרעיך בלחוד לא הוי סגי לענין פיאה דהו"א כיון דקיימ"ל במס' פיאה פ"ה מ"ה דשנים שקבלו את השדה באריסות דזה נותן לזה מתנות עניים וזה לזה והוי ס"ד דזה מיקרי בעלים מיוחדים ולחייב במעשרות קמ"ל דרש ובא הלוי כו' יצא מתנות עניים שבזה גם הלוי אם הוא עני יש לו חלק וידך וידו שווים וממילא פוטרן ממעשרות והנה לדעת הרשב"א הנ"ל אני מסתפק אם אוסר פירותיו על עצמו וזכה בו אחר אי חייב במעשרות כיון דלשיטת הרשב"א אם ישאל עליו צריכי' להחזיר ולשלם לו והוי פירות אילו כאילו לא נאסרו מעולם מי נימא כיון דאמרי' גבי חלה חמץ בפסח דהואיל דאי בעי מיתשל עלה חשיב שלו ועובר עליו בבל יראה א"כ ה"ה הכא כיון דאמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה שלו הוא וחייב במעשרות או דילמא כיון דהרשב"א לשיטתו מובא בש"ע או"ח סי' תרמ"ט דהמודר הנאה מלולבו אינו יוצא בו ולא אמרי' הואיל דאי בעי מיתשל עלה כו' ה"ה לגבי איסו' פירותיו ל"א הואיל והזוכה בו פטור ממעשרו' וצ"ע:
פרק ב משנה א
(קכ) היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין וכתב הרב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר וקשה הלא הוא ספיקא דאורייתא דאם הוקבע למעשר הפי' כל שהוא אסור וראיתי להגאון בספר שנות אליה שכתב דאילו הי' הוקבע למעשר לא הי' מכשילן ולא הבנתי דהרי בעם הארץ מיירי מתני' וכי היכי דחשדי' אותו לומר שהוא מעושר אף על בלתי מעושר ומחויבין לעשר אפי' במתנה דליכא לחשוד אותו שאומר מחמת חימוד ממון וכמו שמוכח מפ"ד דדמאי מ"ב ומריש פרק זין שם. ה"ה הכא לא נאמין לו במה שאמר שלא הוקבע למעשרות. וא"כ מדוע אוכלין עראי ופטורין. ולענ"ד נראה דטעמא דמתני' דהנה כבר כתבו במס' דמאי אות (ס"ב) דאף שכ' הכ"מ בדעת הרמב"ם שבדמאי לא מהני ספק ספקא היינו דוקא אם שני הספיקות המה אם נתקנו אי לא אבל בריש מס' דמאי גבי הקלין שבדמאי שפיר ס"ל לר"ל דלכך הקילו בהקלין שבדמאי משום דהוי ספק ספיקא משום דהוי ס' אחד שמא הוא מן הפקר ולא נתחייב במעשר כלל ועי"ש מה שכתבו. ומטעם זה נ"ל היכי דאנו מוצאין פירות ע"ה בשוק שאיכא ג"כ ספק שמא עדיי' לא נגמרה מלאכתן א"כ איכא ספק ספיקא לגבי אכילת עראי דשמא עדיין לא נגמרו מלאכתן ולא ראו פני הבית ואת"ל ראו פני הבית שמא עשר כבר העם הארץ מותר לאכול מהן אכילת עראי אף בלא נאמנות עם הארץ שאמר שלא הגיע לגמר מלאכה, ולפ"ז טעמא דמתני' דאוכלין:
אכילת עראי ופטורין משים דהוי ספק ספיקא והא דתנן אח"כ דאם הכנסו לבתים מעשרן וודאי היינו משום דמיירי דרובן מכניסן לבתים וכיון שפירות אנו הי' בשוק א"כ מסתמא עדיין לא נגמרו מלאכתם וכמבואר בירושלמי וברמב"ם ובכ"מ. אך לפ"ז קשה לי דמדוע תנן בסיפא דאם אמר טלו והכניסו לבתיכם אסורן לאכול אכילת עראי משום דהוי כמו שאמר שהפירות הללו כבר ראו פני' הבית והוטבלו למעשרות רק שהוא עשרן ולהכי אנו מאמינם לו במה שאמר שכבר הגיעו והוטבלו למעשרות רק מה שאומר שעשרן ע"ז אינו נאמן ולהכי אסורין לאכול עראי וקשה מ"ש מהא דתנן דמאי פרק ויו משנה י"א המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסור הוא הפה שהתיר ונאמן במיגו דאי בעי שתק הכא נמי נימא דיהי נאמן במיגו דאי בעי שתק והי' פירותיו מותרן באכילת עראי השתא נמי שאמר שכבר הגיעו ונגמר מלאכתן ורק שעישרן יהי' נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר במיגו דאי בעי שתק ונראה לענ"ד דמכאן ראיי' לשיטת כנה"ג בקיצור כללי מיגו שלו מובא בתומים ס"ק צ"ז היכי שיש לומר שרוצה לומר יותר בדברים מאילו שתק לא אמרי' מיגו דאי בעי שתק דהוי מיגו לחצי טענה ועיי"ש בתומים שדחה ראייתו מעד אומר נתגרשה כו' וממתני' איכא ראיי' ברורה דלהכי אינו נאמן במיגו דאי בעי שתק משום דהעם הארץ רוצה שיהי' מותרים לאכול פירותיו גם אחר שיכניסו לבתיהם ולהכי אמר שמעושרן הן אבל אם הי' שותק אז לא הי' פירותיו מותרין רק באכילת עראי והוי מיגו לחצי טענה ולא אמרי' ולא דמי למוכר פירות בסוריא שהתם אין חילוק בין טענתו שמעושרן הן ובין אילו הי' שותק דאז הי' מותרין מטעם שחזקתן שמחו"ל הן ולכי שפיר נאמן וזה ראיי' נכונה להכלה"ג וא"ש:
פרק ג משנה א
(קכא) המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. השער המלך פ"ג הלכות מעשר הלכה ג' הביא בשם המאירי שכ' וז"ל ולענין חצר דאמרי' דלא קבעה בתאנים שהכניסן ולקצות מיבעי' לן לאחר שיבשו ומגמרה מלאכתן מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס לקציר לא קבעתן תו לא מקבעו. ואיכא מ"ד דתו לא קבעי וכמו דאמרי' דמערים אדם ומכניס תבואה במוץ שלה ואע"ג דהדר וממרח להו בתוך ביתו תו לא קבעי כו' אלא דמ"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה והי' הגמר מחוסר מעשה אבל הכא אי לאו דהי' מחשב לקצות הרי עמרה מלאכתן וכי הכניסן אין בהם מחוסר מעשה לגמר שלהן והלכך כי נגמרה מתשבתו מיהו מחייב וכ' דאין בידו להכריע ע"כ. ולענ"ד יש לפשוט איבעי' שלו מירושלמי הביאו הר"ש פה ובתוס' במס' ביצה ל"ד ד"ה בניו דדוקא בניו ובני ביתו חבל איהו גופא לא ופי' המהר"ם לובלין דכשהוא בעצמי אוכל א"כ הוא מגלה דעתו שטובים הם לו כך כמו שהם עתה וח"כ נגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהן אפי' עראי וקשה לכאורה דמאי מהני שמגלה דעתו עתה שרוצה לאוכלן ונגמרה מלאכתן כיון שבשעה שהביאו בחצר הי' דעתו לקצות ח"כ מאי מהני שנגמרה מלאכתו כמו שלא מהני מירוח בהכניסן במוץ שלו אלא ודאי מוכח מזה דכיון דתאנים אין מחוסרן מעשה לגמר מלאכתן רק מחשבה כיון דנמלך וחוזר בו ממחשבתי הראשונה ורוצה לאוכלם שפיר מיקרי נגמרה מלאכתן ואסורן ה"ה בנתיבשו ממילא דאסורין כיון דלא מחוסר מעשה לגמר שלהן רק מחשבה כיון שנתיבשו מחייב וזה ברור:
(קכב) שם משנה ב' המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונת אוכלין ופטורין ופי' הרב דמיירי דאין אוכלים מן התורה ורק שנתן להם מתנה ולהכי אוכלין אכילת עראי דמתנה אינו כמכר וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשר הלכה י"ג המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להם עליו מזונת אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן ע"כ משמע מזה הא נגמרה מלאכתן אסורים לאכול אכילת עראי וקשה הא תאנים כל זמן שלא חישב עליהם לעשות קציעות נגמר מלאכתן כמבואר במס' ביצה ברש"י דף ל"ד ואפ"ה תנן בריש פירקן דהפועלים אוכלין ופטורין דמתנה אינה כמכר אלמא דכל שהוי מתנה ואינה כמכר מותר לאכול ממנו עראי אפי' נגמר מלאכתן ועוד הרי קימ"ל כר' יוחנן בביצה שם דאפי' מקח גמור אינו קבוע לאסור אכילתם עראי רק בנגמר מלאכתן א"כ אפי' אם אוכלין בחיוב נסוצת נמי יהי' מותרין ומה שכ' הכסף משנה אהא שכ' הרמב"ם והוא שנגמרה מלאכתן נתבאר בריש פ"ב תמוה בעיני שהרי שם מיירי הרמב"ם בגומר פרותיו למוכרן בשוק דהוי כמקח וקובע בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הבא דמיירי במתנה אפי' נגמרה מלאכתן ג"כ יהי' מותר וצ"ע לדעתי:
פרק ד משנה ב
(קכג) תינוקת שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו ופי' הרב דמיירי בשדה דאי בבית בלא שבת בית קובעת והובא משנה זו בביצה ל"ד ושם אמר ר' יוחנן דששה דברים קובעים ואינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ובתוס' שם ד"ה אחר שבת כו' הקשו דמאי נ"מ כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ותי' דנפקא מני' דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית ע"כ והיינו כפי' שר"ב הנ"ל דשבת קובעת אפי' בשדה בלא ראיית פני הבית. וראיתי לשער המלך פ"ג ממעשר הלכה ג' דהקשה דאמאי לא תירצו תוס' דנ"מ היכי שהכניסן במוץ שלה דלא קבע להו בית וחצר אח"כ לכ"ע וכמו שמבואר ברש"י פסחים טית ובשאר דוכתא ושפיר נ"מ דשבת קובעתן אח"כ ותי' השעה"מ דעדיפא מיני' קא משני עיי"ש. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דהנה במס' ברכות דף ל"ה אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כו' בא וראה שלא כדורת הראשונים דורת האחרונים דורת הראשונים הי' מכניס פירותיהן כו' לחייבן במעשרות דורת האחרונים מכניסן פירותיהן דרך גגות דרך כו' כדי לפוטרן ממעשרות כו' וכן איתא בגיטן פ"א וכ' התוס' דהיינו לפוטרו ממעשר לאכול אכילת עראי' אבל אכילת קבע אסורה כדאמר ר' אושעי' פסחים ט' מערים אדם על תבואתו ומכניס במוץ שלה כדי שתהי' בהמתו אוכלת בהן ואכילת בהמה אכילת עראי הוא. ע"כ מבואר מדברי תוס' דכניסה דרך גגין הוי ככניסה בחוץ שלה ובכולם הותרו אכילת עראי אפי' אם נגמר מלאכתו אח"כ והשתא קשה אי נימא כדעת שער המלך הנ"ל דלר' יוחנן דאמר שבת קובעת אפי' בהכניסה במוץ שלה אפ"ה שבת קובעת אח"כ הגם שראיית פני הבית לא מהני בי' וא"כ בהכניסן לפירות שלו דרך גגות אפ"ה שבת קובעת וכבר נתבאר בירושלמי מובא בר"ש במתני' דר' יוחנן ס"ל דאפי' בליקטן שלא לצורך שבת אפ"ה שבת קובעת. וא"כ אי יסבור ר' יוחנן דשבת קובעת אפי' בפירות שהכניסן במוץ או דרך גגות א"כ מה הרוויחו דורת אחרונים שהכניסן פירותיהן דרך גגות הרי כיון שנגמרו ועבר עליהם שבת מיד הוקבעו ואסורין לאכול ממנו עראי. ולא מחייב השכל שיעשו זאת בשביל לוותר ולהרוויח איזה ימים עד שבת הראשון זה לא ניתן לאמור כלל וא"כ מה הרוויחו דורת אחרונים אלא ע"כ מוכח מזה דפירות שהכניסן דרך גגות או במוץ שלהן אפי' עברה עליהן שבת ג"כ אינה קובעת וכן משמע בתוס' מנחות ס"ז דכתבו דכל שהכניסן במוץ שלהן ומירחה בבית שוב אינו יכול לבוא לידי חיוב עי"ש וממילא שפיר הוצרכו התוס' לומר דנ"מ קודם ראיית פני הבית שבת קבעה ומיושב קושית השעה"מ הנ"ל:
פרק ה משנה ה
(קכד) הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב ואם משבאו לעונת המעשרות פטור וקשה לי מהא דתנן במס' דמאי פרק ו' משנה י"א המוכר פירות בסוריא ואמר משלו הן חייב לפשר מעושרן הן נאמן שהפה שאסר כו' ואם ידוע שיש לו שדה אחד בסוריא חייב לעשר ופי הר"ב דכיון שידוע שיש לו שדה אחת מסתמא משדהו הביא הפירות ולא הי' נאמן לומר מחו"ל הן באים הלכך כי אמר עשרתים אינו נאמן דליכא מיגו וקשה אכתי איכא מיגו שיאמר לקחתי השדה עם הפירות מנכרי לאחר שהגיעו לעונת המעשרות דהם פטורים ואין לומר דהמשנה שם אתי' כרבי דמתני' דאפ"ה חייב לעשר לפי חשבון דאכתי תיקשי על הרמב"ם דפסק במתני' כת"ק דפטור ממעשרות ושם פסק כמתני' דאם ידוע שיש לו שדה אינו נאמן וקשה הא יש לו מיגו דמנכרי לקחתי עם פירותיה שהגיעו לעונת המעשרות ונראה דמזה ראיי' לדעת הרמב"ם מובא בתוס' י"ט שם במס' דמאי הנ"ל דמצד הדין לא היי נאמן לומר דמפירות חו"ל הן רק הא דנאמן מטעם שחכמים לא גזרו דמאי על הקונה פירות בסוריא אלא כשידוע שהן משדה ישראל ולהכי כל זמן שלא נודע שהן מפירות ישראל פטורין אבל אם ידוע שהן משל ישראל תו אינו נאמן לומר דלקחתי לאחר שבאו לעונת המעשרות כיון דאינו נאמן היכי דגזרו חכמים דמאי. ולהכי חייב לעשר אבל לדעת הראב"ד שמביא שם התוס' י"ט דלהכי נאמן משום שרוב פירות שבסוריא של נכרים הם א"כ הדרא קושין לדוכתי' דאמאי ביש לו שדה אינו נאמן אכתי איכא מיגו דיאמר לקחתי עם הפירות שבאו לעונת המעשרות ואז יהי' נאמן כמו שאומר דהרוב פירות שבסוריא של עכו"ם הן אלא ודאי מוכרחין אנו לומר כשיטת הרמב"ם מכח קושין עי"ש: