חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת המציל אותנו מרעות ומהומות. אתחיל לכתוב בחידושי מס' תרומות
פרק א
(קג) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה וכ' התוס' י"ט דהרמב"ם בפירושו והר"ב כתבו דמנינא למעוטי הא דאמר ר' יהודא דאמר קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה וכ' התוס' י"ט דכ"ש דממעט לדברי ר' יוסי דס"ל דאם הגיע לעונת נדרים דתרומתו תרומה ע"ש וקשה לי על הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות שכתב ג"כ חמשה לא יתרומו ונקט מנינא ואפ"ה פסק שם כר' יוסי דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה א"כ למה נקיט איהו מנינא ומאי בעי למעט במה דנקט מנינא ומדלא מפרש במתני' דנקט מנינא אלא למעוטי דר"י ור' יוסי ש"מ דאם סבירא לן כר' יוסי לא שייך למתני תניניא:
ונראה לענ"ד לישב דהנה עוד כ' שם הרמב"ם בפ"ד הלכה ב' לאחר שמנה שם החמשה שלא יתרומו ואחד מהם התורם את שאינו שלו שלא ברשות בעלים כתב אבל התורם משלו על של חבירו הרי זה תרומה. ועיי' בכ"מ ובמשנה למלך דזה איבעי' דלא איפשטא בנדרים ל"ו והכי איתא התם איבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דילמא מצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' ופי' הרא"ש דיותר הוא חפץ בחסרון ממונו ממה שיעשה אחר מצותו ולא נפשטה במקומה וכ' המל"מ דהבעי' לא נפשט ממתני' או מברייתא אבל נפשט מכח מימרא דרב הונא בפודה פטר חמור של חבירו דמהני הפדיה ע"ש במל"מ. עוד כ' הרמב"ם שם בהלכה ז' דהתורם שלא ברשות בעלים ובאו הבעלים ואמרו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות תרומתו תרומה ועיי' בכ"מ ובטו"ז ובקצות חושן בסי' רס"ב דטעמי' דרמב"ם דס"ל דכלך אצל יפות מהני משום ניחותא דמצוה. אמרי' מדהשתא ניחא לי' גם מעיקרא הוי ניחא לי' והיינו דמסתמא ניחא לי' דליתעבד מצוה בממוניה. ונלע"ד לחדש דבתורם משלו על של חבירו אי הוי סבירא לן דלא מהני התרומה ומטעמי' דאמרי' שם בש"ס דכיון דנוטל ממנו המצוה ודאי לא ניחא לי' וכנ"ל נראה דאפי' הי' הבעל הכרי מסכים על הפרשת חבירו אחר שתרם שלא מדעתו וכעין כלך אצל יפות ג"כ לא הי' מהני התרומה והיינו טעמא משום דבתורם משלו לא שייך לומר דניחא לי' משום ניחותא דמצוה דהרי המצוה איננו שלו רק של התורם אדרבה אנן סהדי דלא ניחא לי' בשעת שתרם משום דאובד מצותו וממילא מה שמסכים אח"כ לא מהני ואמרי' משום כיסופא הסכים כיון דליכא סברת ניחותא דמצוה. ולפי זה איכא למימר דהא דתנן במתני' והתורם את שאינו שלו כולל תרי גוונא שאינו שלו חדא שאינו שלו ממש שתרם משל בעל הכרי ויש לזה מעלה וחסרון מעלה דמהני בי' כלך אצל יפות וחסרון דלית בזה שום זכות דנימא בי' זכין לאדם שלא בפניו. השני תורם משלו על בעל הכרי דיש לו מעלה דזכות הוא לו ויש לו חסרון דלא מהני בי' כלך אצל יפות ואי לא הוי תני מנינא חמשה הו"א דתורם את שאינו שלו מיירי בכל גוונא בין בתורם משל בעל הכרי ובין בתורם משלו כו' ובכל חדא איכא סברא לכאן ולכאן כנ"ל ונמצא לפ"ז ששה לא יתרומו ולהכי קמ"ל מנינא חמשה לא יתרומו ואם תרמו לא מהני אבל בתורם משלו מהני התרומה אבל במתני' ליכא לפרושי הכי דא"כ הי' קשה מדוע לא פשטו האבעי' דתורם משלו בגדרים דף הנ"ל ממתני' דנקט מנינא חמשה דוקא אבל בתורם משלו מהני התרומה אלא ע"כ צ"ל דלס"ד ליכא למיפשט ממתני' דיש לומר דמנינא אתי למעט הא דר"י ור' יוסי כמבואר לעיל אך באמת דהרמב"ם פסק כר' יוסי דקטן מופלא סמוך לאיש שתרם תרומתו תרומה וס"ל ג"כ להלכה דתורם משלו כו' תרומתו תרומה שפיר נקיט חמשה לא יתרומו למעוטי התורם משלו ודברי הרמב"ם מכוונין היטב במה דכתיב חמשה לא יתרומו כו' והתורם את שאינו שלו אבל התורם משלו כו' תרומתו תרומה וא"ש:
והנה הא דתנן לקמן במ"ו חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כתב ג"כ הרמב"ם בפירושו דאתי למעוטי הא דר' יהודא ועיי' בתוס' י"ט לא תיקשי ארמב"ם דפסק כר' יוסי ואפ"ה תני מנינא וכ' חמשה לא יתרומו די"ל דמנינא למעוטי בעל קרי דחשיב במתני' משום דקיימ"ל דבעל קרי מותר לברך דבטלוה לטבילת בעל קרי וקאחשיב הרמב"ם חרש שאינו שומע ומדבר דחמשה לא יתרומו לכתחילה אבל בעל קרי מותר לתרום אבל במתני' דחשיב בעל קרי ובמשנה הקודם נקט גם חרש א"כ ע"כ צריך לומר דמניני' למעוטי דר' יהודא כמו שכ' הרמב"ם וא"ש:
(קד) החרש והשוטה כו' כתב הרב דכולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב דבר חל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו כו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם מאל בני ישראל מתי למעוטי נכרי איש למעוטי קטן אשר ידבנו לבו למעוטי חרש שוטה שחין להם דעת. אשר תקחו מאתם פרט לתורם שאינו שלו. ונלע"ד לפרש בזה הכתוב שאינו מובן בתחילה כתב ויקחו לי ושוב כתב תקחו חת תרומתי דלשון ויקחו מורה על הבעלים שהם יתנו ולשון תקחו מורה ציווי לב"ד ומשמע דהב"ד יקחו בע"כ של הבעלים אבל נראה דהנה הך דרשא נטיל שכתב הרב הוא מירושלמי וכתב התוס' י"ט אעג"ב דהך קרא בתרומת המשכן כתיב ילפי' מני' תרומת כהנים דאיקרי ג"כ תרומה כדכתיב כו' עכ"ל והנה רש"י פי' בחומש דרבותינו אמרו דשלש תרומת תמורה בפרשה וחד מהם הוא בקע לגלגולת לקנות מהן קרבנות ציבור ותנן בפ"א דשקלים דנשים ועבדים וקטנים ששקלו מקבלין מידם חבל העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידם. ולפי זה יתפרש הפסוק כמין חומר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ירצה כל נפש מישראל יהי' אשה עבד קטן שוטה אם ירצו לשקול וליקח מעצמם שקלים לקרבנות ציבור מקבלין מידם אבל העכו"ם והכותי ששקלו מרצונם אין מקבלין מידם ונתמעטו מן בני ישראל אך מחת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי הציווי לב"ד שימשכנו על השקלים אך נתמעט מדין זה שאין ממשכנים קטן מאיש וה"ה חשה ועבד שהמה ג"כ דינם כקטן ונתמעטו ג"כ מאיש וכן מידבנו לבו נתמעטו חרש ושוטה דמכל אלה לח יטלו בע"כ אלא חם שקלו מעצמן מקבלין מידם ובזה יתישב לן קושית הר"ב שהקשה על הירושלמי למה ממעט קטן מאיש והרי נתמעט מידבנו לבו ומה שתירץ דבא למעוטי אפי' קטן מופלא סמוך לחוש ליתא לפי הלכה שקיימ"ל כר' יוסי ובהנ"ל א"ש דודאי לענין תרומת השקלים ממעטי' קטן מאיש וכמו כן נלמד משם למעוטי אשה ועבד דדינם שוה שאין ממשכנים אותם אבל בתרומת כהנים דלא נתמעטו נשים ועבדים מחוש דהרי הם חייבי' בתרומה א"כ בחמת גם קטן לא תתמעיט מהיש כלל רק מאשר ידבנו לבו:
פרק ב משנה ב
(קה) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה הנה הטו"ז ביו"ד סי' צ"ט ביחד דהיכי שביטל איסור דסבור דמותר לבטל איסור דהוי כשוגג והביא דברי התוס' בכורות כ"ג דכתבו כן דטועה בדין וחומר מותר הוי כשוגג אך המל"מ מביא בהל' מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה כ"ה דמדברי הרמב"ם בהל' תרומות פרק ה' הלכה חי"ת מבואר סת רת דין זה דהרי כ' שם דהתורם מן הטמא על הטהור חם שוגג שלא ידע שהוא טמא תרומתו תרומה ואם ידע שהוא טמא רק שגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. הרי דס"ל לרמב"ם דאומר מותר לא הוי כשוגג רק כמזיד וממילא בביטל חיסור ששגג שמותר לבטל הוי כמזיד ועי' בפמ"ג ובחות דעת שדחקו עצמם לישב דעת הרמב"ם הנ"נ:
ומה שנראה לענ"ד בסייעתא דשמיא דודאי מודה הרמב"ם דאומר מותר הוי כשוגג ומ"מ פסק הכא שפיר דטועה בדין ואומר מותר דהוי כמזיד אך אקדים מה שכתבתי בספרי חומר נציון חות (של"ה) הנה תנן במס' טבול יום פרק ד' משנה זין החורם את הבור ואמר הרי זו תרומה על מצת שתעלה שלם שלם מן השבר ומן השפיכה כו' ר' יוסי אומר אף מי שהי' בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת ופירש הר"ש דס"ל לר' יוסי דאם הי' בלבו להתנות ולא התנה לא הוי תרומה ואינה מדמעת והקשה התוס' י"ט שם דמאי טעמייהו דרבנן דהא קיימ"ל דבעינן פיו ולבו שווין כדתנן במשנה ח' פ"א דתרומת לחם הי' בלבו לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום ותי' שם לחלק בין אם הי' בלבו בשעה שתורם אז גם רבנן מודו רק התם מיירי ששכח וזה דוחק כמו שכ' בעצמו שם אך הנראה לענ"ד לישב דהנה התוס' בפרק אעפ"י ד' נ"ו על הא דתניא המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דס"ל לר"מ דמקודשת ותנאו בטיל משום דהוי מתנה פ"מ שכתוב בתורה דבממנ"פ אי מיירי דלא כפלי' לתנאי א"כ בלא טעם דמתנה עמש"ב התנאי בטיל ואי מיירי בכפלי' לתנאי א"כ אמאי תהי' מקודשת הא כפל לתנאי דאי יהי' חייב לה שאר כסות כו' יהי' הקדושין בטלין ותי' תוס' דלעולם מיירי דכפלי' לתנאי ואפ"ה מקודשת מטעם דכל תנאי אי לא הוי אפי' מתנאי דבני גד וב"ר לא הוי מהני מצד הסברא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפי' דתנאי מהני מבני גד ובני ראובן א"כ אין לך בו אלא חידושו דומיא דהתם דלא הוי מתנה עמש"כ בתורה אבל היכי דהוי מתנה על מה שכ' בתורה הדר אמרי' דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפי"ז א"ש קושית התוס' י"ט הנ"ל דדוקא היכי דנתכווין במוחלט לומר תרומה ואמר מעשר לא מהני משום דגזירת הכתוב הוא דצריך שיהי' פיו ולבו שווים אבל אם לא הי' בלבו רק תנאי כיון שהוא גופא חידוש הוא שיכול לתרום על תנאי אפי' במתנה בפי' בתנאי כפול דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכסברת התוס' הנ"ל והרמת תרומה חשיב לעולם מעשה וכמו שכ' תוס' קדושין כא ד"ה מידו רק להכי מהני דילפי' לה מתנאי דב"ג וב"ר א"כ א לך בו אלא חידושו דוקא אם הוא דומה לתנאי דב"ג וב"ר דהיינו שמוציא התנאי מפיו ומתנה בפירוש אבל היכי דהתנאי רק במחשבה לא אלים לבטל המעשה ולכן לא מהני לרבנן אף אם חשב בלבו התנאי כיון דלא אמר בפירוש. והנה עוד יוזכר לנו מה שכ' הר"ן בפ' לולב הגזול מובא בב"י סי' תרנ"ח באו"ח דהנותן לולב לחבירו בל בי"ט ראשון במתנה מן הסתם הוא מתנה ע"מ להחזיר אף שלא המנה ואומדנא דמוכח הוא שאין אדם מתרוהין ממצותו ונותנו לאחרים ע"כ וכן פסק בש"ע למידן אנו מזה דכל היכא דאיכא אומדנא אף בסתם הוי כהתנה בתנאי כפול ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם דבתורם מן הטמא על הטהור בשגגת אומר מותר כיון דעכ"פ חשיב עבירה אפי' הוא בשוגג מטעם דקיימ"ל שגגת תלמוד עולה זדון כמבואר באבות פרק ד' ובמס' ב"מ ל"ג וגם אפי' בבן נח אמרי' מכאן לבן נח שנהרג שהי' לו ללמוד ולא למד א"כ אמרי' דאומדנא הוא אילו הי' יודע זה התורם שרוצה לעשות מצוה שיעשה עבירה ודאי לא הי' תורם ואומדנא הוי כאילו התנה שאם הוא טמא שלא יחול עליו ואנן סהדי דמי שרוצה לעשות מצוה שאינו רוצה לעשות מצוה הבאה בעבירה ולהכי הוי כאילו התנה ולהכי לא הוי תרומה. ובשלמא בשוגג שלא ידע שנטמא אז אינו עושה עבירה כיון שהוא בשוגג וליכא אומדנא ולהכי תרומתו תרומה רק באומר מותר אף דהוא שוגג מ"מ עושה עבירה וחייב עונש על ששגג בלימודו ולהכי שפיר אמרי' אומדנא ומן הדין הי' לנו לומר דאפי' האי גריווא דתרום ג"כ יחזור לטבלן כיון דהוי כאילו התנה רק כיון, דעבירה זה לא זהירו בי' כולי עלמא ואפשר דאינו איסור דרבנן לא שייך לומר בזה אומדנא ברורה ואנן סאדי אפי' להקיל ולומר דהתרומה יחזור לטבלו וכמש"כ הרב המגיד פ"א מאישות דס"ל לרמב"ם כל איסור דלא זהירי' בי אינשי לא אמרי' בי' חזקה ואנן סהדי. אבל להחמיר עליו ולומר דצריך לחזור לתרום שפיר אמרי' אנן סהדי אבל לעולם לענין ביטול שפיר אמרי' דאומר מותר הוי שוגג וא"ש:
פרק שלישי משנה ד
(קו) ביטל עד שלא תרם כו' הרמב"ם פ"ד מהל' תרומת הלכה שית כ' האומר לשותפו כו' לתרום והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום אם לא שינה השליח תרומתו אמה ואם שינה, כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה ע"כ ותמה הראב"ד מה למה זה המחבר שפסק כר"ל שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ר"ל דס"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור ולית הלכתא כוותי' ע"כ ומה שתי' המהר"י קורקס בכ"מ עיי' שעה"מ שהניחו בצ"ע. וגם הרמב"ם עצמו פסק בפ"ז מהל' אישות הל"י דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום אם חזר הוא בתוך למד' יום או שחזרה הוא אינה מקודשת והיינו כר' יוחנן בסוגיא דאתו דיבור ומבטל דיבור בקדושין ר"פ האומר וכמו שמסיק הש"ס והלכתא כר"י אפי' בקמייתא:
עוד כ' הרמב"ם שם בא אחר וקדשה בתוך למ"ד יום הרי זו מקודשת שני לעולם לפי שבשעה שקדשה שני לא היתה מקודשת כו' ונעשית אשת איש. ולאחר למד יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש כו' וכ' הה"מ שדעת רבינו בדעת הרמב"ן דאם מת השני או גירש בתוך למד יום חל קידושי ראשון עיי"ש והקשה ע"ז הרשב"א מובא בר"ן וכן הקשה הרא"ש דהרי אפי' לר"ל דס"ל לא אתו דיבור ומבטל דיבור מודה דמעשה עדיף ומוציא מידי דיבור וכמו דמשני בשתרם בעה"ב את כריו ואיך נימא לר"י דמעשה גרע מדיבור דבדיבור נתבטלו הקדושין לגמרי חם חזרה בה ובקבלה קדושין מאחר לא נתבטלו הקדושין הראשונים עיי"ש:
ונראה לענ"ד בסייעתא דשמיא לישב דעת הרמב"ם אכן נקדים מה דקשיא לן בסוגין דגרסי' לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו ר"י אומר חוזרת דאתו דיבור ומבטל דיבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומ"ד ופריך ר"י לר"ל ממתני' הנ"ל דביטל עד שלא תרם דאין תרומתו תרומה אלמא דאתו דיבור ומ"ד ומשני שאני נתינת מפות ליד אשה דכמעשה דמי ע"כ מבואר יוצא דר"י ור"ל תרווייהו מודו דאתו דיבור ומ"ד וגם תרווייהו מודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רק פלוגתתם אי נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי וחשיב מעשה או אינו חשוב רק דיבור וא"כ קשה (א) דמדוע אמרי' בגמרא דפליגי אי אתי דיבור ומ"ד דהרי אין בזה פלוגתא ביניהם רק הי"ל למימר דפליגי אי נתינת מעות חשיב דיבור או מעשה ולא אתי דיבור ומבטל לי' (ב) קשה באיזה סברא פליגי ר"י ור"ל אי נתינת מעות חשיב מעשה אי לא (ג) קשה קושית המהרש"א דלר"ל ג"כ קשיא מרישא דמתני' לסיפא דתנן אם משתרם ביטל תרומתו תרומה דמשמע אפי' אם תרם רק באומד ובמחשבה ואמאי לא נימא דאתי דיבור ומ"ד כמו ברישא (ד) קשה קושית התו' ורמב"ן דמאי פריך ר"ל לר"י דנימא מחשבה מוציא מידי מחשבה דהרי גם לדידי' קשיא דהרי הוא מודה בדיבור גרידא דאתי דיבור ומ"ד. (ה) קשה טובא בלישנא בתרא דלפירש רש"י משמע דלר"ל אינה חוזרת אפי' בפניו וזה תמוה כמו שכ' התוס' דאיך ס"ד אם צווחת אינה רוצה להתקדש שלא תוכל לחזור בה וכי משני שאמרה תהוי לי שלוחי לא תהי' מצית לחזור בה וגם שיטת התוס' שכתבו דמיירי בלא אמירתה לשליח דהיינו שחזרה בה ע"י שליח וכמו שכ' המהרש"א וקושית הש"ס מהא דהשולח גט היה משלח לו ע"י שליח פ"ש ג"כ דחוק מאוד דמאי נ"מ אם חוזרת ע"י שליא או ע"י עצמה סוף כל סוף אין אשה מתקדשת אלא לרצונה וכיון שגילתה דעתה ע"י שליח שאינה רוצה בשלוחה למה תהי' מקודשת בע"כ. הנה כל אלה הוקשה לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ולהכי הי' מוכרח ללמוד פירוש אחר בסוגיא וממילא יתישב שיטתו על נכון:
אכן יש לחקור בסוגין הא דקימ"ל אתי דיבור ומבטל דיבור מהו פירושו מי נימא דהכוונה דהדיבור האחרון מבטל מציאות דיבור הראשון ממרי וממילא חשיב כאילו לא הי' הדיבור הראשון במציאות וכעין מה דקיימ"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו ונעקר הנדר לגמרי ה"ה הכא נמי נעקר הדיבור מעיקרו או דלמה פירושו דאותו דיבור הראשון שפיר יש לו גם עכשיו מציאות ולא נתבטל כלל רק דאמרי' דיוכל לחזור מדיבורי ולשנותו ומשעת דיבור האחרון ואילך פסק כח דיבור הראשון ומתחיל כח דיבור השני וכעין דאמרי' בעלמא בעל מיגז גייז. ותנפקא מינה לדינא בין שני פירושים הללו הוא אם אמר הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום ובתוך למ"ד חזרו בה או הוא או היא ושוב נמלכו וחוזרין בדיבורם האחרון טרם שהגיעו למד יום ורוצים שהקדושין הראשונים יהי' בתוקפו דודאי לפי' הראשון שכתבנו לא מהני הקדושין ואינה מקודשת משום דכיון דפעם אחת חזרו בו מן הקדושין א"כ כבר נתבטל דיבור הראשון וא"כ לא מהני כלל מה שעכשיו מרוצין לקדושין וצריכין קדושין אחרים אבל לפירוש הב' שכתבנו כל עצמו של דיבור הראשון לא נתבטל מחמת החזרה שחזרו בו רק שדיבור שני מעכב את הקדושין שלא יחולו מחמת סירובם וכעת ששוב נחרצו הרי הדיבור ראשון בתוקפו ובמקומו עומד וחלו הקדושין. ונראה לענ"ד פשוט כפירוש הראשון שכתבנו וראיי' מהא דפריך הש"ס הילכתא אהילכתא דקיימ"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומ"ד וקיימ"ל כר' נחמן דהשולח גט ע"י שליח וביטלו דחוזר ומגרש בו ואי נימא כפירוש השני דכתבנו א"כ מאי קושיא הלא גם בקדושין אם הי' חוזרין ורוצין שיהני הקדושין היה מהני רק הא דלא מהני משום דגם עכשיו אינם רוצין להתקדש אבל בגט שחוזר מביטולו מהני הגירושין אלא ע"כ דפשיטא לי' לגמרא דידן דכיון דאמרי' אתי דיבור ומבטל דיבור נתבטל דיבור הראשון לגמרי ולח מהני תו הקדושין הראשונים בשום אופן ולהכי שפיר פריך הש"ס וראיי' זו למדתו מתוך דברי הרשב"א במתני' דר"פ האומר גבי מת או גירש בתוך למ"ד יום:
וארווח לן בזה להבין דברי התוס' ד"ה מידי כו' שהקשו והרי לר' יוחנן ג"כ קשה מהך מתני' דתרומת דתנן התם ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה דמשמע דמיירי אפי' תרם באומד ובמחשבה מ"מ הוי תרומה ואמאי לא נימא דאתי דיבור ומבטל דיבור יעי"ש ולכאורה מה הקשו תוספת דהרי איכא למימר דפירושו של אתי דיבור ומ"ד כפי' השני הנ"ל דעד שעת הביטול השליחות בתוקפו ולא נתבטל אלא משעת הביטול ואילך וממילא כל מה שעשה השליח קודם הביטול אמרי' דשלוחו של אדם כמותו והוי חשיב כאילו הבעלים בעצמו תרמו ולהכי שפיר אמרי' דתרומתו תרומה אבל בהא דקדושין וגיטן אין דנין אלא משעת החזרה ואילך שפיר אמרי' אתי דיבור ומ"ד ומאי קשי' להו לתוס' אבל לפי דברינו א"ש דפשיטא להו לתוס' דאתי דיבור ומבטל דיבור פירושו שנעקר ונתבטל דיבור הראשון לגמרי ולהכי שפיר קשיא להו לר"י דכיון דנתבטל דיבור השליחות לגמרי א"כ אפי' אם תרם במחשבה דלא הוי אלא דיבור ג"כ יהי' נעקר ונתבטל ואמאי תנן דתרומתו תרומה וא"ש:
ובדברינו אלו אורו עיני להבין דעת קדושים דברי הרא"ש ז"ל שכ' דדוקא בחזרה היא דפליגי ר"י ור"ל אבל בחזר הוא מודה ר"ל לר"י דחוזר בו מטעם דדוקא באשה אמרינן דנתינת מעות לידה כמעשה דמי. ודברי תימה הם מדוע לא חשיב נתינת מעות לגבי הבעל ג"כ מעשה כמו לגבי האשה וכבר עמדו בזה עיי' במקנה אך לדברינו א"ש דבשלמא אם היא חוזרת שפיר י"ל דאף דאמרי' אתי דיבור ומבטל דיבור והוי דיבורה הראשון כמאן דליתא מ"מ הרי אם קבלה מעות קדושין אפי' בשתיקה ג"כ מקודשת וכיון דהוא לא חזר ודיבור שלו במה שאמר הרי את מקודשת לא נתבטל אע"ג שנתבטל דיבורה דידה שאמרה רוצה אני הרי אפי' ליכא דיבורה כלל רק שמקבלת המעות בשתיקה ג"כ מקודשת כמבואר בקדושין בסוגי' דציפרא ולהכי שפיר חשיב מעשה לר"ל ואינה חוזרת אבל אם חזר הוא וביטל דיבורו במה שאמר הרי את מקודשת לי ממילא נתינת מעות גרידא לא חשיב מעשה כלל דהרי אפי' בנתן הוא ואמרה היא קיימ"ל בקדושין דאינו אלא ספק דרבנן והיינו דוקא באמרה האשה בפירוש אני מתקדש לך בזה אבל היכי דלא אמרה אלא רוצה אני או הן ודאי דלא הוי קדושין כלל ולהכי מודה ר"ל וס"ל לרא"ש דבזה פליגו ר"ל ור"י דר"ל סבירא לי' דודאי היכי דאמרי אתי דיבור ומבטל דיבור נתבטל דיבור הראשון וממילא דאיכא חילוק בין אם היא חוזרת דאז עכ"פ נתינת מעות חשיב מעשה כיון שדיבורו של הבעל קיים מה שאמר הרי את מקודשת עם שתיקה דידה ובין חזר הוא דאז נתינת מעות לא חשיב מעשה כלל ור"י ס"ל ע"כ דאתי דיבור ומ"ד והוי כאילו מיאנה בקדושין בשעת שנתן לה המעות ונתבטל גם דיבור דידיה ולהכי נתינת מעות לא חשיב מעשה כלל. וא"ש:
אך הרמב"ם דחיקא לי' לפרש בדעת ר"י כפי' הנ"ל וגם הי' קשה לו כל הקושית הנ"ל ולהכי ס"ל דבהא גופא פליגי ר"י עם ר"ל דר"י ס"ל כפירוש הראשון שכתבנו דהדיבור הראשון נתבטל לגמרי ור"ל ס"ל דלא אמרי' א"ד ומ"ד ראשון אלא דהדיבור הראשון קיים ולא בטל אלא משעת חזרתו ואילך ורק הכא משום הכי אינו חוזרת משום דנתינת מעות חשיב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל בתרומה אתי שפיר דאם ביטל עד שלא תרם דאתי דיבור ומבטל דיבור דהיינו לא שנאמר דמבטל דיבור הראשון אלא דמשעת הביטול ואילך נעקר השליחות וממילא מה שתרם אח"כ לא מהני ולהכי אין תרומתו תרומה כיון דחזר בו:
ובזה מיושב לשון הש"ס שהקשינו למה אמרו בגמרא דפליגי ר"י ור"ל אי א"ד ומבטל דיבור הרי גם ר"ל מודה דאמרי' א"ד ומ"ד דהכי פירושו ר"י ס"ל אמרי' אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון לגמרי ור"ל ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון לגמרי רק מכאן ואילך וממילא בהאי טעמא פליגי דלר"י כיון שםע דנתבטל דיבור הראשון ממילא נתינת מעות גרידא לא חשיב מעשה כלל ור"ל ס"ל דלא נתבטל דיבור הראשון ממילא שפיר חשיב נתינת מעות למעשה ואינה חוזרת. והשתא מיושב קושית המהרש"א הנ"ל דלר"ל לא תיקשו דרישא וסיפא דמתני' דתרומת סותרת אהדדי דזה אינו דדוקא לר"י דס"ל אתי דיבור ומ"ד ונתבטל דיבור השליחות לגמרי שפיר הקשו התוס' דאפי' בביטל אחר שתרם במחשבה נימא א"ד ומ"ד אבל לר"ל דס"ל דאינו נעקר דיבור קמא רק משעת חזרה ואילך א"כ מתני' א"ש דוקא בביטל קודם שתרם דעכ"פ מעת שביטל פסק השליחות להכי אין תרומתו תרומה אבל בביטל אחר שתרם כיון כיון דלא נתבטל השליחות למפרע א"כ שפיר תרומתו תרומה כאילו תרם בעצמו וא"ש. ויתישב ג"כ קושית התו"י ורמב"ן הנ"ל דמאי פריך ר"ל לר"י מטומאת כלים דהרי לדידיה נמי קשיא די"ל בשלמא לר"ל דלא ס"ל דנתבטל דיבור קמא לא קשה דנימא מחשבה מוציא מידי מחשבה כיון דמחשבה ראשונה משווה אותה לכלי איך נימא דתהי' מחשבה מוציאה מידי כלי כמו בכל הכלים דלא מהני מחשבה להוציאה אך לר"י דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור קמא לגמרי והוי כמאן דליתא קשה שפיר דנימא מחשבה זו מבטל מחשבה קמייתא והוי כאילו לא הי' כאן מחשבה כלל והוי כמו גולמי כלים שלא נגמרה מלאכתם ולא יהיו מקבלין טומאה וע"ז משני דשאני מחשבה דטומאה דהוי כמעשה. ומעתה יתישב ג"כ לישנא בתרא דודאי מודה ר"ל דהיכי דהיא באמת אינה רוצה להתקדש פשיטא דאינה מקודשת וכמש"כ תוס' דהא פשיטא ולא צריך לאשמוענין רק דפליגי ר"י ור"ל היכי שחזרה בה ובטלה השליחות קודם שקיבל השליח הקדושין ואח"כ נתרצית על השליחות ועל הקדושין ואומרת שיהי' שלוחה עבורה לקבל קדושיה וכן עשה שקיבל הקדושין דר"י ס"ל דאמרי' אתי דיבור ומ"ד וממילא ליכא כאן שליחות כלל ושוב לא מהני מה שחוזרת ומתרצית דצריכה למנות השליח מחדש בעדים לפי דעת הרמב"ם דשליח קדושין צריך עדים אבל ר"ל ס"ל דלא נתבטל שליחות והיינו כפי' השני שכתבנו לעיל וממילא אם חוזרת ומתרצית הוי קדושין מחמת שליחות קמייתא ופריך ר"י לר"ל ממתני' דתרומת דביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה דע"כ ליכא למימר דמיירי מתני' דגם עתה הבעה"ב עומד בדיבורו וצווח אינו רוצה בתרומתך דזה פשיטא דאטו משום שעשאו שלים לא יהי' יוכל המשלח לחזור מדיבורו וכמו שכ' התוס' ד"ה לא קידשה כו' וזה פשיטא ולא הי' התנא צריך להשמיענו אלא ודאי מתני' מיירי אפי' היכי אחר שביטל השליח והשליח תרם חוזר בו הבעה"ב ורוצה שיהני התרומה שתרם השליח אפ"ה אין תרומתו תרומה והשתא בשלמא לר"י אתי שפיר כיון דאמרי אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון לגמרי א"כ ממילא כשתרם השליח לא הוי שליח כלל ולא הוי אלא כיורד לתוך שדה חבירו ותרם שלא ברשות דמסקי' במס' ב"מ ד' כ"ב דאפי' אם אמר הבעה"ב כלך אצל יפות כו' לא מהני אלא א"כ עשאו שליח ולכן הכא דנתבטלה השליחות לא מהני התרומה אבל לר"ל דלא אמרי' אתי דיבור ומ"ד לבטל השליחות רק כל זמן שמסרב אין לו לשליח לתרום א"כ הכא שתרם והוא מרוצה עכשיו א"כ קשה מדוע לא יהני התרומה כיון ששלוחו הי' בשעה שתרם ומרוצה הוא ג"כ וע"ז משני ר"ל דמיירי שתרם בעל הכרי בעצמו לאחר שביטל והוי מעשה גמור ולהכי אמרי' דנתבטל שליחות הראשונה ולא מהני חזרתו וא"ש. ומעתה כיון דקיימ"ל כר"י הדין מבואר דאפי' אם חוזרת ומתרצה על קדושין אפ"ה אינה מקודשת דנתבטיל השליחות וכן בתרם השליח לאחר הביטול אפי' היכי דהבעל הכרי חוזר מביטולו ומסכים על התרומה מ"מ אין תרומתו תרומה כיון דאמרי' אתי דיבור ומ"ד קמייתא ונתבטיל השליחות לגמרי והוי כיורד שלא ברשות דלא מהני כלך אצל יפות רק בשוויא שליח. והנה כבר הבאתי דעת הרמב"ם לעיל באות (ק"ג) דפסק דכלך אצל יפות מהני אף בדלא שווי' שליח והיינו כסוגיא דקדושין דמשום ניחותא דמצוה אמרי' מדהשתא ניחא לי' גם מעיקרא ניחא לי' והשתא קשיא לי' להרמב"ם לשיטתו דאמאי נימא במתני' דאין תרומתו תרומה דלו יהי' דנתבטל השליחות מ"מ נימא דהתרומה מהני מטעם ניחותא דמצוה מדהשתא ניחא לי' ואע"ג די"ל דהכא גרע משאר יורד שלא ברשות כיון דביטל שלוחתו הרי גילה דעתו דאינו רוצה עכ"פ קשה דיהי' ספק תרומה ונימא תרומה ויחזור ויתרום דיש לנו הוכחה נגד הוכחה דמדביטל יש לנו הוכחה כמו דאז לא הי' רוצה שיהי' שלוחו כך בשעה שתרם לא הי' רוצה ואיכא הוכחה להיפוך מדהשתא מרוצה גם בשעת שתרם הי' מרוצה משום ניחותא דמצוה והי' לנו לומר דתרי הוכחת הסותרת הוי כמו שני חזקות הסותרות דמבואר ממהרש"א ריש נידה הביאו הפליתי בסי' א' דהוי ספק ולהכי גם הכא הי' לן לומר דהוי ספק ומדוע החליטו במשנה דאינה תרומה כלל ולזה הוכרח הרמב"ם לפרש המתני' דמיירי בשינה השליח קצת דודאי לולי שהי' כאן ביטול לא הי' השליחות בטל בשביל השינוי דלא הוי שינוי גמור וכמש"כ הכ"מ שם רק היכי שביטל ג"כ וממילא דהוי כיורד שלא ברשות וממילא איתו הוכחה דמדעכשיו ניחא לי' גם למפרע ניחא לי' איתרע כיון ששינה שליחותו ואדרבה איכא סיעי וחיזק להוכחה דאינה רוצה כמו בשעת הביטול ונמצא לפ"ז תרי מילי צריכי דשינה בלא ביטל אינה מזיק משום דלא חשיב שינוי גמור וביטל בלא שינוי ג"כ לא מהני דעכ"פ ספק תרומה להוי משום דאיכא תרי הוכחת הסותרת אבל כיון דאיכא שינוי וביטול איתרע לה הוכחה דניחותא והוי כמו תרי הוכחת שלא יהי' תרומתו תרומה ושפיר פסק הרמב"ם. ומיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דאם מת או גירש בתוך למ"ד דחזרו קידושי ראשון ועדיף דיבור ממעשה והרי לר"ל עדיף מעשה מדיבור ובהנ"ל א"ש דודאי לר"ל דאמרי' עד עתה חשיב הדיבור כמאן דאיתא אלא שעתה חוזר מדיבור ודאי דמעשה עדיף אבל לר"י דאמר א"ד ומבטל דיבור הראשון לגמרי י"ל דיפה כח הדיבור לבטל למפרע את דיבור הראשון ממעשה דאינו מתחלת אלא מעכשיו וא"ש:
פרק נ משנה א
התורם חביות של יין ונמצאת חומץ וכו' אם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכו' נפלה אחת לתוך החולין אינה מדומעת נפלה שני' למקום אחר אינו מדמעת נפלו שתיהם למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן והטעם בזה מבואר שדימוע שאוסר עד מאה הוא דרבנן ובדאוריי' חד בתרי בטל ולכל אחת יש ס' דרבנן ולהכי אינו בכל אחד לחוד אבל בנפלו שניהם למקום א' אז אין כאן רק וודאי תרומה ולהכי מדמעות כקטנה שבשתיהן. וקשי' לי הרי מבואר במס' ערלה פ"ב משנה ויו דהא דתרומה מדמע עד מאה היינו מין במינו אבל שלא במינו בנותן טעם והכי קיימ"ל וגם קיימ"ל בע"ז ס"ח ובש"ע יו"ד סי' קל"ד דחומץ ביין הוי מין בשאינו מינו א"כ קשה בנפלו שניהן למקום א' למה מדמעים כקטנה דהרי אם נפלו שניהן דהיינו החומץ והיין למקום אחד דהיינו ליין של חולין א"כ בממ"נ אי מרגיש בתערובת זה טעם חומץ א"כ טעם כעיקר דאורייתא ואפשר שהחומץ סי' תרומה מאחר שלאחר שתרמה הוחמצה והוי ספיקי דאורייתא ואסור אפי' אי איכא מאה ביין וכמו שמבואר במתני' דערלה הנ"ל ואי אינו מרגיש טעם החומץ א"כ אכתי איכא ספק שמא היין שנתערב חולין והחומץ הי' תרומה ונתבטל טעמו הרי הוי ס' דרבנן ומותר ולמה מדמעות וכן אי נפלו שתיהן לתוך חומץ ג"כ קשה כנ"ל אי ירגיש טעם יין פשיטא דאסור וכנ"ל וצ"ע:
(קז) שם התורם חביות של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה חומץ קודם שנתרמה אינה תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכ' הר"ש דבריש נידה ובקדושין ע"ט דפריך הש"ס מהא דמקום שנמדד ונמצא חסר דאמרי' כל הטהרות שנעשו ע"ג טמאין ודאי על הא דהבודק את החביות כו' דמג' ימים ואילך הוי ס' ותרומה ויחזור ויתרם ה"ה דהוי מצי הש"ס ג"כ לפרוך ממתני' עיי"ש:
והנה הרמב"ם בפ"ב מתרומת פסק להך מתני' וכ' ג"כ הבודק את החביות והניחה להיות מפריש כו' ולאחר זמן נמצאת חומץ מעת שבדקה ועד ג' ימים ודאי יין מכאן ואילך ספק ותמהו עליו הרשב"א והריטב"א בקדושין וכן תמה הכ"מ דהרי בגמרא פריך הש"ס מקוה אחביות ומשני ר"ח מסורא מאן תנא חביות ר"ש אבל מקוה אתיא כרבנן ואיך זיכה הרמב"ם שטרא לבי תרי דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאין ודאי ובחביות ובדין דמתני' פסק ועיי' במל"מ הל' מקואות ופליגי בסי' א' ושעה"מ הל' תרומת:
ומה שנראה לענ"ד לישב הוא דהנה בקדושין ע"ט אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי הוא בוגרת אמר רב הרי הוא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישי' לקדושי' שניהם ופריך הש"ס אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי הוא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ופירש"י כיון דכל ששה חדשים בחזקת נערה הוא עד שתבא סימני בוגרת א"כ מי יימר דבצפרא בגרה דלמא השתא הוא דבגרה והקשה המהרש"א מאי פריך הש"ס דלמא ס"ל לרב כתנא דמקוה שנמדד כו' דאמרי' הרי חסר לפניך וכל הטהרות טמאות דהא אכתי לא ידע המקשן לחלק בין תרתי לריעותא או חדא לריעותא כמו שמסיק ונראה לישב עפ"י מה שכתבו הרשב"א החו והר"ן בגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת אחר שחיטה שהוא טריפה דאמרי' השתא הוא דנטרפה אך אם הוגלד פי המכה דידוע דלאו סמוך לשחיטה נטרפה אז מטריפן למפרע י"ב חודש וביאר הטו"ז ביו"ד סי' פ"א סק"ג דלא אמרי' אוקי דבר אחזקה אלא היכי שאנו יכולין להמשיך החזקה עד שעת מציאה אכל היכי דאנו צריכין לבטל זמן מה החזקה ואינו ידוע מאימתי לא אזלא בתר חזקה זו כלל עיי"ש ולפ"ז נראה אעג"ב דקיימ"ל חזקה דהשתא הוי חזקה וכרב דאמר הרי הוא בוגרת לפניך מ"מ פשיטא דלא עדיף מחזקה קמייתא דאדרבה קיימ"ל דלעולם חזקה קמייתא עדיף רק היכי דאיכא תרתי לריעותא א"כ כמו דלא מוקמי' אחזקה קמייתא אלא היכי דיכולין להמשיך החזקה עד שעת מציאת הספק ה"ה בחזקה דהשתא לא אזלי' בתרה אלא היכי דיכולין אנו להמשיך החזקה למפרע עד שעה שמתחיל הספק וכמו דאמרי' במקוה מדהשתא חסר מעיקרא נמי חסר עד רגע אחת אחר המדידה ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י כמו שלפעמים באים סימני בוגרת בתוך שש חרשים כמו כן לפעמים יבואו הסימנים גם בתחילת שש אמנם זה פשוט דאם יבואו בתחילת שש דהיינו בהתחלת ימי נערות לא מהני הסימנים ולא נעשה בוגרת עד כלות שש חדשים ומטעם דלא מצינו מקטנותא יצאה לבגר רק באיילינות וכמו שמוכה בקדושין ד' דפריך וכי נפקא לה בנערות בוגרת מאי בעי גבה ומשני באיילונת דמוכח דלא משכחת שתהי' מקטנותא יצאה לבגר רק באיילונת וכן יש להביא ראייה לזה דסימני בגרות לא מהני בתחילת ימי נערות כמו דלא מהני סימני נערות דהיינו שתי שערות שהביאה קודם ימי נערות דהיינו י"ב שנים ויום אחד דאמרי' שומא הן כמבואר בש"ס ופוסקים ולפ"ז בתוך שש אי מצינו סימני בוגרת לא מהני חזקה דהשתא דנימא הרי בוגרת לפניך דהרי ע"כ צריכן אנו להמשיך החזקה עד שעה שראוי לספק ומוכרחין אנו לומר כשם שהוא עכשיו בוגרת כן הי' לה הסימנים כבר בתחלת שש ואז לא מהני הסימנים כלל ול נעשה בוגרת גם עתה כל זמן שלא עברו הששה חדשים אלא ע"כ כך אנו צריכין לומר דמדהשתא בגרו כן מעיקרא נמי יום אחד אחר ימי נערות בגרה וע"כ נתבטל זמן מה מן החזקה דהשתא ומשו"ה לא אזלינן בתרא וכמו דאמרי' בחזקה קמייתא ושפיר פריך הש"ס בהא נימא רב הרי בוגרת לפניך דע"כ נתבטיל חזקה זו זמן מה לא אזלי' בתרא ולא קשה ממקוה דהתם חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך עד המדידה ולפ"ז מיושב הרמב"ם הנ"ל דהא דאמרי' שם בש"ס דבחביות אמרי' הרי חומץ לפניך היינו לר"י בן לוי דס"ל ג' ימים אחרונים ודאי חומץ אבל לר"י דס"ל ג' ימים ראשונים ודאי יין אף דיוכל להיות דמיד עקר אחר הבדיקה מ"מ כל ג' ימים לא שמי' חומץ לא שייך הך חזקה דהרי חומץ לפנינו דכיון דצריכין אנו להמשיך החזקה עד שעת הבדיקה ובאמת שלשה ימים אחר הבדיקה יש לו דין יין אף שהתחיל להחמיץ א"כ כבר נתבטל שעה אחת החזקה דהשתא ולא אזלי' בתרא ולא נשאר לן בחביות רק חזקת טבל נגד חזקת יין ולא הוי תרתי לריעותא ולכן אינו רק ספק ולפ"ז א"ש דודאי ר"ס מסורא שפיר משני מאן תנא חביות ר"ש משום דרצה לשנויי גם אליבי' דר"י ב"ל והוי חביות דומה למקוה דאיכא תרתי לריעותא אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י דכל שלשה ימים הראשונים ודאי יין שפיר פסק דגם לרבנן לא הוי רק ספק כיון דליכא תרתי לריעותא רק חדא נגד חדא וא"ש:
(קח) שם משנה חית המתכווין לומר תרומה כו' עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שווים התוס' י"ט הביא בשם הר"ש דדוקא כששפתיו ולבו מכחישן זה את זה אז לא אמר כלום אבל כשאינו מכחישן זה או אז מהני בתרומה וקדשים כדאמרינן בשבועת כו' דגמר בלבו אפי' לא הוציא בשפתיו מהני והטעמא דבתרומה כתיב ונחשב לכם כו' ובקרבן כתי' כל נדיב לב ע"ש ומכאן קשה לי על הרא"ש בפירושו לנדרים דף ב' על הא דילפי' לה דידות כנדרים כתב הרא"ש וז"ל ואעג"ב דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן לי' כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרי' בפ"ג דשבועת גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עכ"ל נשמע מזה דאילו הוי סבירא לן גבי נדר דגמר בלבו אינו צריך להוציא בשפתיו לא הוי צריך דרשא לרבות ידות נדרים דהא בגמר בלבו לחוד סגי וקשה לי מהא דפרכי' לקמן דף ויו על אביי דס"ל ידים שאינו מוכוחית הווין ידים מהא דהאומר הרי זה חטאת הרי זו אשם אעפ"י שהוא מחויב חטאת לא אמר כלום ותיובתא דאביי דמוכח דבעי' ידים מוכיחת אבל לרבא א"ש משום דלא הוי ידים וקשה הא בקרבן כתיב כל נדיב לב א"כ אפי' לא מהני מטעם יד להוי קרבן מטעם גמר בלבו אלא ע"כ מוכח מזה דידים שאינו מוכיחת או אפי' ידים מוכיחות לולי דדרשי מקרא דמהני הו"א דגרע מחושב בלבו סתם משום דהוי כאילו מחשבתו ושפתיו מכחישן זה את זה ולהכי לא אמר כלום כמבואר במתני' וממילא דגם בנדרים אפי' אי הי' סגי במחשבה גרידא אפ"ה איצטרך קרא לרבות ידות ודברי הרא"ש צ"ע:
פרק ד משנה א
המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו כו' התוס' י"ט הביא שיטת הרמב"ם דמפרש דמקצת התרומה ומעשר שהפריש אינו תרומה והוא טבל אבל צריך שיוציא התרומה על זה שהפריש מיני' ובי' ולא יפריש עליו ממקום אחר כן הוא דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' תרומות ופ"א מהל' מעשר וקשה לי דהרמב"ם פסק פט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב דטבל מין במינו במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירן הואיל ואפשר לתקנו וכתב הכ"מ אף דבגמרא מס' ע"ז אמרי' דטעמא דלא בטיל משום דכהיתרו כך איסורא מ"מ נקט טעם דהוא דבר שיש לו מתירן משום שהוא טעם כולל יותר והוא מוזכר בירושלמי עיי"ש. והנה המל"מ פ"ה מתרומת הלכה י"ז הביא הא דתנן דטבל לא נתנו בו חכמים שיעור דהוי דבר שיל"מ דרש"י פי' טבל יש לו מתירן שמתקנו וניתר דאין הכוונה שמתקנו מניה ובי' דאפשר דמפריש מן החולין על הטבל והוי מן הפטור על החיוב אלא הכוונה שמפריש עליו ממקום אחר וכמו שכתב הר"ן שם בנדרים נ"ח ע"כ ולפ"ז אם נתערב מאותו מקצת תרומה שהפריש בדין דמתני' בחולין מתוקנים שפיר בטיל דהרי אין לו מתירן דאי אפשר להפריש ממקום אחר וגם מני ובי' ליכא להפריש והוי אין לו מתירן ובטיל אבל לפי טעם הגמרא דידן דכהיתרו כך איסורו לא בטיל א"כ טעם הגמרא דידן כולל יותר לאיסור א"כ תיקשו מדוע לא הביא הרמב"ם טעם דגמרא דידן דכולל יותר. ועוד איך סתם הרמב"ם דטבל לא בטיל והלא איכא טבל בטיל לטעמא דהוי דבר שיש לו מתירן. ונראה דמכאן ראיי' ברורה לדעת המהרי"ט בתשובה סי' ח"י בח"א בדעת הרמב"ם דס"ל דאמרי' יש בילה אפי' בדבר יבש וכמו שהביא המשנה למלך בפ"ד מהל' מעשר הלכה חית דמוכח ממה שמביא הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות דאפי' בודאי טבל ג"כ אמרי' יש בילה וממילא שפיר יוכל להפריש מני' ובי' ולא חיישי' שמא יפריש מן הפטור על החיוב הואיל דאמרי' יש בילה ונוטל מן הפטור על הפטור ומן החיוב על החיוב ולהכי הוי טבל דבר שיש לו מתירן אפי' בנתערב טבל מדין דמתני' וא"ש דנקט הרמב"ם בטבל הטעם דהוי דבר שיש לו מתירן אבל גם זה ליתא דהרי צריך להפריש תרומה כאילו הי' כל התערובת טבל כמבואר ברמב"ם בפ"ב מתרומת ונמצא הוא מפסיד ע"י הרמה ולא הוי דשיל"מ וקושיתו צ"ע:
(קי) שם משנה ד' האומר לשלוחו צא ותרום כו' המהר"י טראני בסי' קכ"ז כ' אם אמר אדם לחברו צא והקדיש שור אחד משוורי אין לו דין הקדש דמילי נינהו וקיימ"ל מילי לא ממסרן לשליח ודוקא בתרומה מהני שליחות משום דבתרומה מחשבה הוי כמעשה וכמו שכ' התוס' בקדושין ר"פ האומר כיון דכתיב ונחשב כו' הוי מחשבה כאילו תרם בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרן לשליח ע"כ ותמה עליו הבית מאיר בסי' ק"כ דהרי משנה שלימה שנינו ר"פ השולח דיכול לבטל ע"י שליח את הגט וכן לוני דכתיב אישה כו' יפירנה הי' יוכל להפר נדרו אשתו ע"י שליח ור' יונתן ס"ל באמת דגם בהפרה אמרי' שלוחו של אדם כמותו כמבואר נזיר י"ב הרי מבואר דבשליח אחד לא הוי מילי ולא אמרי' מילי אלא באומר לשליח אחר וכמו שפירש"י דאין כח בדברים להיות חוזרים ונמכרים כו':
עוד נמצא דבר תמוה למהרי"ט בתשו' לחלק ח"מ סי' כ"ג בהא דקיימ"ל כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ונלמד מהא דאמרי' בנזיר י"ב דאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם ואמר רבא דמ"מ מותר בקרובת אשה שהיתה אשת איש בשעה שעשה את השליח אפי' אם נתגרשה אח"כ מ"מ כיון דעכשיו לא הי' ראויה לקדשה דהיא אשת איש לא מצו משווי שליח ג"כ והתוס' הקשה לפי זה איך אנו מצווים אשה לחברתה שתלוש לי הקמח ומפריש חלה הא כיון דאיהו לא מצית להפריש עכשיו מן הקמח חלה איך תוכל עשות שליח ותי' דבידה להביא עיסה מגולגלת ולהפריש ולומר עיסה זו תהי' חלה על הקמח לכשתלוש כו' עכ"פ מבואר מתוס' ורא"ש דאפי' בפירש לשליח שיעשה כן אפ"ה לא מהני אם הוא לא מצי עביד השתא אלא א"כ הי' בידו כמו שכתבו בענין חלה אך המהרי"ט חולק ואומר דאם פירש שעושה השליח על דעת זה שיעשה הדבר לאחר שתהי' ראוי כגון שעושה שליח בפירוש שיקדש לו אשת איש לאחר שתתגרש אי מהני השליחות ודוקא בסתם עושה שליח לא מהני והיינו מטעמא דאמרינן סתמא אין דעתו של אדם לעשות שליח אלא על מה דמצי למיעבד השתא אבל בפירש מהני ולהכי שפיר רשאה אשה שתאמר לחברתה לושי לי קמח והפריש חלה כיון דפירשה ע"כ ותמה המילים בפ"ט מאישות עליו דהרי הכי אמרי' שם בנזיר על הא דאמר רבא ומודה ר"י באשה שאין לה אחות כו' כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימי לא משוי שליח ופריך מהא דתנן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר כו' אם הי' פקחים מגלחים זל"ז ואיך יוצא הראשון בגילוח שני דלא קיימי קמיה אלא ע"כ ה"ק אי משכחנא נזיר אגלחי' ה"נ אי משכחת דמיגרשא קדיש לי' אלא במלתא דמצי עביד השתא משוי שליח במלתא דלא מצי עביד לי' השתא לא משוי שליח ופריך מהא דהאומר לאפטרופס כל נדרים כו' דאיהו גופא לח מצי מתיר לאשתו נדרים שתידור לאחר מכאן ואפטרופס מני להפר לולי קרא דאישה יפירנה ומשני דהא דאמרי' דאפטרופס מפיר היינו אליבי' דר"א דס"ל דהבעל יוכל ג"כ להפיר אבל לרבנן דהבעל אינו מפיר גם האפטרופס אינו יכול להפיר והרי באומר לאפטרופס פירש לו שיפיר ואפ"ה לא מהני ואיך אמר המהרי"ט דמהני בפירש ועוד תמה המל"מ למאי דס"ל למהרי"ט דהא דמסיק במלתא דלא מצי עביד השתא לא משווי שליח היינו שאין דעתו על כך הדר תיקשי משנה דהריני נזיר הנ"ל דהא אין דעתו דראשון על השני אלא ודאי למאי דמסקי' אמרי' דעתו של אדם אפי' אמילתא דלא קאים קמי' ואפי' אמאי דלא מצי למעבד השתא אלא דשליחות שאני ובדבר דלא מצי עביד השתא לא מצי לעשות שליח אפי' בפירוש ע"כ:
ונראה לענ"ד ליישב בסייעתא דשמיא הנך תרי דינים מחודשים של מהרי"ט התמוהים בחדא מחתא. דיש לחקור מנא הא מילתא דאמרי רבנן וכיילי לן כמה דברים דלא מהני בהו שליחות כמו מילי לא ממסרן לשליח או כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי למשווי שליח דלמא מהני שליחות גם בהנך כיון דגלי לן רחמנא בתרומה ובגירושין וקדשים דשליח של אדם כמותו בכל מקום ונראה לומר דכיון דהא גופא חידוש הוא שחדשה תורם דשליחו של אדם כמותו א"כ אין ללמוד מהם אלא היכי דהוא דומה לשליחות דמצינו בקרא כמו גירושין ותרומה וקדשים ולהכי בעינן שיהי' שליחות על מעשה אבל לא על דברים בעלמא וכן צריך שיהי' המשלח ג"כ מצי למיעבד הא מילתא אבל כל מידי דלא מצי למיעבד לא מצי משווי שליח ובכולם הטעם דענין שליחות אשר מצינו בגרושין ותרומה וקדשים בכולם הוי שליח על מעשה וגם הבעלים מצי נמעבד הא שליח במילי ומידי דלא מצי עביד לא מהני שליחות אך קשה דהא תנן במתני' דביטל הגט מהני ע"י שליח וכן הפרת הבעל מהני ע"י שליח ואמאי מהני הא אינו דומה לשליחות דקרא דהתם איכא שליחות על מעשה ואכתי מנ"ל דמהני שליחות על דיבור וכמו דלא מהני שליחות בדברים בשליח שיאמר לשליח דהוי מילי ה"נ לא יהני בחד שליח על דברים ונראה דקים להו לחכז"ל דודאי כל שאינו דומה לשליחות דקרא לא מהני שליחות אבל לח נקרא אינו דומה אלא היכי דאיכא שינוי משליחות דקרא משני צדדים אבל היכי דאינו דומה ומשונה משליחות דקרא רק מצד א' אין זה נקרא אינו דומה ושפיר אמרי' דמהני בי' שליחות והשתא א"ש דהנה היכי דאומר לשליח שיאמר לסופר לכתוב גט הוי חסרון משני צדדים הא' אפי' אי לא הי' השליח צריך לצוות לסופר אלא יהי' הענין שליחות שיאמר השליח בפני עצמו בלי שישמע אחר דבריו היה חסרון ושינוי מצד א' דבשליחות דקרא הוי מעשה והכא הוי דיבור ויש עוד חסרון מצד מה שמוכרח לצוות לסופר שיהי' דבריו חשובין כלפי הסופר כאילו אמר לו הבעל דהרי הסופר צריך שישמע מפי הבעל נמצא דיש כאן שינוי ואינו דומה לשליחות דקרא משני צדדים ולהכי לא מהני שליחות גבי מילי ולהכי א"ש דביטל הגט והפרה מהני ע"י שליח כיון דשליח זה מבטל שלא בפני האשה וכן השליח מיפר בלא ידיעת האשה א"כ אין ענין שליחותו אלא כלפי המשלח ונמצא דאינו דומה לשליחות דקרא רק מצד א' דהתם מעשה והכא דיבור ולהכי מהני בי' השליחות והשתא ס"ל למהרי"ט דעושה שליח להקדיש לו שורו דהתם ג"כ איכא חסרון משני צדדים כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי א"כ ענין שליחות מהני כלפי המקדיש וכלפי הקדש שתיקנה ההקדש השור והוי דומה למילי ולהכי לא ממסרן לשליח ואינו דומה לביטל והפרה שהשליח אינו צריך דעתם לא להקנות להם ולא לצוות להם ואין ענין שליחותו רק לגבי המשלח ומיושב קושית הבית מאיר הנ"ל על המהרי"ט ובזה י"ל דמהאי טעמא גופא ס"ל למהרי"ט דכל מידי דאיהו לא מצי עביד כלל לא מצי משווי שליח כמבואר בקדושין ס"ג משום דהוי שינוי וחסרון משני צדדים דהשתא לא מצי עביד וגם לאחר זמן לא מצי עביד ובשליחות דמצינו בקרא השתא מצי למעבד וגם לאחר זמן ולהכי לא מהני בי' שליחות כלל אך אם השתא לא מצי עביד אך לאחר זמן מצי עביד כיון דלא הוי חסרון רק מצד א' מהני שליחות אמנם דוקא בפירש להדיא דעושהו שליח על לאחר זמן דאז לא הוי רק חסרון מצד אחד דהשתא לא מצי עביד ומהני בי' שליחות אבל בלא פירש כיון דאיכא עכ"פ ספק שמא לא הי' בדעתו לצוות על אחר זמן אפי' אי נימא דסתם דעתו של אדם שיעשה השליח אף לאחר זמן מ"מ כיון שלא פירש כן יש לספק שמא המשלח זה ממועטא דמיעוטא שלא כיון לעשותו שליח על לאחר זמן וממילא דאינו דומה לשליחות דקרא דהתם ליכא ספיקא כלל ובודאי עשאו שליח על שעה זה או על לאחר זמן וממילא בלא פירש הוי ריעותא משני צדדים מצד דאין המשלח מצי לעבוד השתא ומצד דאפשר לא עשאו שליח על אחר זמן ולהכי לא מהני השליחות בסתם אבל בפירש שפיר מהני כנ"ל ובהכי מיושב היטב קושית המשנה למלך שהקשה הרי מסקי' דסתם דעתו של אדם אפי' אמילתא דליתא קמי' כדמוכח ממתני דהריני נזיר א"כ ה"ה דסתם דעתו של אדם לעשות שליח אפי' לאחר זמן דודאי הא דמסקי' דסתמו דעתו כו' היינו עפ"י הרוב כן ולהכי שפיר הראשון מגלח שני דמדאוריי' אזלי' בתר רובא והוי דעתו על השני אבל לענין שליחות אף שהרוב שעושין שליח בדעתם גם על לאחר זמן אפשר דזה הי' מהמיעוט וממילא דאינו דומה לשליחות דקרא דהתם ליכא ספק כלל והוי חסרון משני צדדים ולא מהני השליחות אך בפירש דליכא חסרון רק מצד א' שפיר מהני השליחות וע"ז פריך הש"ס מהאומר לאפטרופס אע"ג דהתם מיירי בפירש מ"מ פריך שפיר דהרי כל ענין פירש בהדי' דמהני בי' שליחות מטעם דלא הוי אלא חסרון מצד א' אך התם הוי חסרון משני צדדים אף בפירוש משום דהשתא לא מצי עביד וגם הוא שליח על דברים ולא על מעשה א"כ הרי אינו דומה לשליחות מב' צדדים ולמה מהני שליחות וע"ז משני דאתי' כר' אלעזר אבל לחכמים באמת לא מהני שליחות דהוי חסרון מב' צדדים אבל בפירש שיקדש אשה לאחר גירושיה או שאשה מצוה לחברתה שילוש לה ותיטול חלה שפיר מהני השליחת כיון דלא הוי אלא חסרון מצד א' והוי כמו ביטל והפרה על שליח וא"ש שיטת המהרי"ט התמוהין ברוך החונן לאדם דעת:
פרק ה משנה זי'ן
(קיא) סאה תרומה שנפלה למאה הגביה ונפלה אחרת כו' הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין שיטת הר"ש והראב"ד והר"ב עד שיהי' נ"א סאה של תרומה והטעם מפני שמא כשהגביה הגביה החולין והתרומה כולה נשארת שם והרי יש באותו כרי נ"א סאה של תרומה ונ' של חולין והקשה ע"ז הכסף משנה ותוס' י"ט דהרי לעיל במשנה וי"ו תנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפל מן המדומע למקום אחר אמרינן אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרינן דשמא הגביהה החולין והתרומה נשארת ומשום קושיא זה פליג הרמב"ם וסובר עד שיפול מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה ע"כ אך לא נתבאר בדבריהם מה יענו הר"ש והר"ב לקושיא זו. וגם באיזה סברא נחלקו ונראה לענ"ד דהר"ש והרמב"ם אזלו לשיטתייהו דהנה הר"ש כ' בפ"ג דחלה משנה טית בהא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף שאין בילה אלא בדבר לח וכשמואל ועוד כ' הר"ש פ"ה הלכה ה' מדמאי דכל היכי דלא אמרי' יש בילה הולכין אחר הרוב ועי"ש ומבואר שם דהיכי שנתערב דבר מועט ברוב לא אמרי' יש בילה אלא לעולם כל מה שמפרישין ממנו אמרי' כל דפריש מהרוב פריש לפ"ז לא קשה קא הנ"ל דגבי סאה תרומה שנפלה והגביהה כיון דאין בילה במיעוט שנתערב ברוב ממילא אמרי' כל דפריש מרובא פריש וכל מה שהגביה הגביה מהרוב חולין וכל כמה שלא נפל נ"א סאה תרומה לעולם אמרי' דמן הרוב חולין הגביה אבל כיון שאיכא נ"א סאה תרומה אסור אבל לעיל בהא דאין המדומע מדמע שפיר אמרי' דעכ"פ לפי חשבון מדמע משום דאף אי אמרי' אין בילה היינו שאין לסמוך על זה להקיל אבל עכ"פ יש מציאות אפי' ביבש ואפי' מיעוט ברוב שמא נבלל כולם ולא שייך לומר דנילך בתר הרוב כיון דהכל בלול ולהכי שפיר אמרי' דמדמע לפי חשבון אבל הרמב"ם לשיטתו הבאתי לעיל באות (קט) דס"ל יש בילה אפי' בדבר יבש ואפי' מיעוט ברוב שפיר ס"ל כיון דיש בילה אם הגביה סאה לעולם אין בו תרומה אלא לפי חשבון לפיכך אינו מדמעת אלא לפי חשבון אבל בנפל סאה קמא קמא בטיל עד שיפול ק' סאה ויותר. ובמה שכתבתי נתישב לי מה דקשיא לי מהא דתנן לעיל במשנה ב' סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין תעלה כו' תתחלק לעיסות כדי שלא יהי' במקום א' כביצה ופירשו הר"ש והתוס' שלא יהי' בהעיסה ק"א ביצים שאז יהי' תרומה חלק א' מק' וא' והיינו תרומה כביצה וע"כ משום דמדמע לפי חשבון אבל אם העיסה פחות מק"א אז אין כאן כביצה תרומה ואינו מטמאה אם הוכשר עם העיסה. וקשה לפ"ז ברישא דנתערב תרומה טהורה בחולין טמאין דצריך ג"כ להתחלק לעיסות ובלבד שיתן פחות מכביצה בכל עיסה וקשה אמאי לא יהי' מותר ליתן כביצה הא כל ביצה מהתערובת אינו מדומע אלא לפי חשבון וא"כ בכביצה מצומצם ליכא בי' חולין טמאים כביצה דהא איכא בה תרומה טהורה ולא נטמאה מהחולין שהרי לא הוכשר אך בהנ"ל א"ש דדוקא בסיפא כיון דהרוב חולין טהורים א"כ כיון דאין בילה הי' מן הדין לילך אחרי הרוב. וא"כ כל העיסה חולין ואין צריך לעשותו בטהרה רק אם יש בהעיסה ק"א א"כ יוכל להיות שנבלל יפה ואיכא תרומה טמאה בכביצה אז אינו יוכל לעשות ממנו עיסה אבל אם ליכא ק"א בהעיסה אז אפי' אם נבלל יפה ליכא תרומה טמאה בכביצה אבל ברישא שאיכא רוב חולין טמאין אז אמרי' דאין בילה מיעוט ברוב וממילא איכא למימר דכל כביצה הוא הוא מרוב החולין טמאין וממילא יטמא לעיסה אם יוכשר ולהכי צריך שלא יהי' כביצה במקום א' ואין אומרים יש בילה להקיל וא"ש ולפי דברינו נראה דבמשנה ג' שמבואר דסאה תרומה טהורה שנתערבה במאה חולין טמאה תתחלק לעיסות כדי שלא יהי' במקום אחד כביצה אין פירושו שלא יהי' בעיסה ק"א בצים אלא פירושו כמו ברישא דלא יהי' בעיסה אחת יותר מביצה דהרי הרוב טמאין ואי יעשה עיסה יותר מביצה איכא לחוש שמא כביצה טמא ויטמא ליתר תרומה שעמו כן נלע"ד. ומזה סתירה להמל"מ שדעתו שאי אמרי' יש בילה אין חילוק בין אם התערובת שווה בשווה או תערובת מועט ברוב הבאתי לעיל באות (ס"ו) וממתני' הנ"ל מוכח דכל היכי דאיכא רובא לא אמרי' יש בילה להקל ועיי' עוד לקמן באות (קי"ז):
פרק ו משנה א
(קיב) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש זה לשון התורת כהנים בפרשת ואיש כי יאכל קודש יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקודש נתינתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש דברי ר"מ ר"א בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש עכ"ל וכ' הקרבן אהרן מובא במשנה למלך פ"י מהל' תרומות וז"ל יכול כו' דמשעה שהפריש התרומה היא מקודשת לענין שאם אכלה מחייב עליו קרן וחומש אף קודם שיתן אותה לכהן ע"כ וכ' ע"ז המל"מ שם וז"ל ואחרי המחילה הס כי לא להזכיר פירוש זה דמעולם לא שמענו חילוק בתרומה אי ניתנה לכהן או לא אלא משעת הפרשה נתקדשה ומה שנחלקו ר"מ ור"א הוא דוקא בתשלומי תרומה דהוי כתרומה לכל דבר והוא נלמד מפסוק ונתן לכהן את הקודש דבר שראוי להיות קודש ובזה נחלקו דר"מ סבר דלא נעשה התשלומין קודש רק משעת נתינה ור"א סבר משעת הפרשה כו' עכ"ל:
ונראה לענ"ד להצדיק את הצדיק בסייעתא דשמיא דודאי אין ספק שלא עלה על דעת הקרבן אהרן לומר שר"מ ס"ל דכל תרומה איננה קדושה עד שבאה ליד כהן דהרי כמה סתם מתני' איכא שמבואר בהם דאפי' לא בא ליד כהן קדושה כמו בפרקין דלעיל דאם טהורה היתה התרומה שנתערבה בחולין ימכרו לכהנים חוץ מאותו סאה דמכאן מוכיח הש"ס בנדרים נ"ח דמתני' מיירי אפי' בתרומה שלא היתה ביד כהן ע"ש ואפ"ה מדמעת וכן לקמן מבואר דבת ישראל שאכלה תרומה אם לא זכה בה כהן בתרומה אם נשאת לכהן משלמת קרן וחומש לעצמה הרי מבואר מכמה סתמא דתרומה קדשה קודם נתינה ליד כהן וסתם מתני' ר"מ ואיך יאמר ר"מ פה להיפוך ועוד הלא כמה פעמים מזכיר התנא בלשונו דעיקר פלוגתתם הוא רק לענין חיוב קרן וחומש מבואר בזה לכל רואה שלענין קדושה ודימועה ולענין חיוב מלקות ומיתה במזיד לית מאן דפליג ולא עלה על דעת אדם מעולם לומר שלא יהי' התרומה תרומה. ואדרבה אני תמה לפי' המשנה למלך שפלוגתתם אתשלומי תרומה מאימתי הן קדושים ולר"מ לית בהו קדושה עד נתינתו לכהן א"כ מה זו שבדברי ר"מ מפרש שלשה פעמים דמיירי לחייבו קרן וחומש וכן בדברי ר"א ואי הספק והפלוגתתא קאי על התשלומין מאימתי הם קדושים הלא לא לענין קרן וחומש איכא נ"מ גם לענין דמוע ולענין מלקות במזיד ושאר מילי אלא ודאי מבואר דאין מחלוקתם רק לענין קרן וחומש א"כ כמו דס"ל לר"מ דלא נקראו התשלומין קודש אלא לאחר נתינה לענין קרן וחומש ה"ה דאיכא למימר דבתרומה גופא דכתיב בי' ואיש כי יאכל קדש לענין קרן וחומש דביה מיירי קרא ג"כ לא חייבה הכתוב אלא לאחר שבא ליד כהן דעד שעת נתינתו לכהן לא מיקרי קודש וממילא דנוכל לפרש דפליגי בתרומה גופא מאימתי הן קדושים לענין לשלם קרן וחומש אף דודאי לענין דימוע ומלקות כ"ע מודו דמיד מהפרשתן קדושה לענין קרן וחומש ס"ל לר"מ דלא חייבו אותו הקרא לשלם קרן וחומש עד שהגיע ליד כהן ומטעמא שאפרש. הנה קיימ"ל בשבועות כ"ח וברמב"ם הל' שבועת פ"ו כאמימר דהנשבע על הככר ואכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן כו' והתוס' בכתובת למ"ד ד"ה זר כו' כתבו דבשוגג דתרומה התשלומין הוא כפרה ולכך אין הכהן יכול למחול ולפ"ז למה דקיימ"ל דתרומה קודם שבאה ליד כהן נשאלין עליה מי שאכל תרומה בשוגג יוכל לשאול עליו כיון דחייב בתשלומין וחומש דהוי לו כפרה כקרבן א"כ יוכל לשאול עליו והנה התוס' בגיטן ל"ג הקשו דנזיר שהי' שותה יין והתרו בו אמאי חייב מלקות והא התראת ספק הוא שמא ישאל על נזירתו והקשה המהרש"א דאיך מצינו נזיר לוקה הרי ודאי ישאל על נזירתו ותי' המהרש"א דודאי כשיודע החכם שעבר על נזירתו במתכווין לא יתיר לו עי"ש אך כ"ז תינח אי עבר במתכווין אבל אי אכל תרומה שוגג ודאי יוכל החכם להתיר לו וא"כ ס"ל לר"מ דודאי התורה לא באה לחייב את האוכל תרומה בשוגג לשלם קרן וחומש אלא אם הגיע התרומה ליד כהן דאז אי אפשר בשאלה כמבואר נדרים נ"ח אבל קודם נתינתו ליד כהן מזה לא מיירי התורה דאיך יחייבו אותו לשלם קרן וחומש דהרי ודאי ישאל על התרומה. וכמו שהקשה המהרש"א דאיך יצייר מלקות בנזיר ותירוצו לא שייך דהכא שוגג ומותר לחכם להשאיל לו על תרומתו אך מ"מ איכא למידחי דאכתי לא ישאל לו החכם משום דאז תהי' אכילתו למפרע טבל י"ל דס"ל לר"מ כבן תימא ביומא פ"ד דתרומה חמירא מטבל א"כ בודאי יתיר לו החכם את התרומה שאכל בשוגג כדי שיהי' אכילתו טבל בשוגג והוי עכ"פ איסור קל מתרומה וגם אפשר דס"ל לר"מ כשיטת הרמב"ם לפי דעת התוס' י"ט בפ"ג מגיטן הבאתיו לעיל באות (ע"ב) דיכולין לתקן גם מה שכבר אכל טבל א"כ לא ישאר איסור כלל אבל ראב"ש יסבור כת"ק דחולק שם אבן תימא וסובר דטבל חמיר ולא ס"ל כשיטת התוס' י"ט הנ"ל ולהכי לא יתיר לו החכם על הפרשת תרומתו כי למה יביא אותו מעבירה קלה לחמורה ולהכי שפיר חייבו אותו התורה לשלם קרן וחומש מחמת שאי אפשר בשאלה שאסור להחכם להשאיל לו והנה הר"ש מביא הגירסא רבי ור"א ב"ש פליגו בדין זה אי מחויב מיד קרן וחומש והנה שם ביומא מביא הש"ס פלוגתת רבי וראב"ש ולפי מה שמבואר במהרש"א שם משמע דפליגי אי טבל חמור או תרומה וא"כ אזלי לשיטתייהו דרבי שם סובר דטבל קל ור"א ב"ש ס"ל דתרומה קל ומעתה א"ש לשון התורת כהנים הנ"ל דדוקא נתינת מקדשתו לחייב קרן וחומש דאז כבר בא ליד כהן וליכא תקנתא בשאלה אבל הפרשתו אינו מקדשתו דהתורה לא צוותה ע"ז שיתן קרן וחומש דהרי יוכל לשאול עליו ולשון מקדשתו אינו לשון קדושה דודאי היא קדושה לכולי עלמא רק הוא מלשון הזמנה כמה דכתיב לא תהי' קדשה ופליגי אי הפרשתו מזמינו ומכינו מיד לשלם קרן וחומש ולא אי רשאי החכם להשאיל לו או לא ואין להקשות לפי זה דמתני' דבת ישראל שאכלה תרומה דמשלמת קרן וחומש לעצמה אף דלא בא ליד כהן דלא כר' מאיר די"ל דמתני' מיירי כגון שאי אפשר בשאלה דהאב קרא שם על התרומה ומת והבת אכלה דלא מצי איהו לשאול על התרומה כיון דאיהי לא קראה שם כסברת ר"א ממיץ שברא"ש נדרים נ"ח ולכאורה נ"ל דגם בתשלומי תרומה ג"כ פליגו תנאי הנ"ל ומטעם הנ"ל דנראה פשוט לענ"ד דגם על התשלומין יוכל לשאול עליו כמו על התרומה בעצמו דאלת"ה תיקשו דבמס' נדרים נ"ח לא מצי לאשכוחי תרומה דלא בא ליד כהן שלא יהי' דבר שיש לו מתירן ומדוע לא אוקמי בתשלומי תרומה אלא ודאי דגם תשלומי תרומה אפשר בשאלה כמו התרומה בעצמה וס"ל לר"מ דאם אכל תשלומי תרומה קודם שנתנו לכהן יוכל לשאל עלי' ופטור אבל לר"א בן ר"ש קשה דמה טעם חייב בקרן וחומש לאחר הפרשה דהרי יוכל לשאול עליו דהרי אי ישאל עליו יהי' חולין מתוקנים ולא יהא עבירה כלל וע"כ צ"ל דלא פליג ר"ח רק בתרומה עצמו אבל בתשלומי תרומה מודה דקודם נתינה לכהן יוכל לשאל עליה ואינו משלם קרן וחומש דתשלומין רק מה שנתחייב על אכילת התרומה. אבל אין לומר דלעולם על התשלומין אינו יכול לישאל עליו ומ"מ מיקרי יש לו מתירן כיון דיוכל לשאול על התרומה גופא וממילא דלא יהי' אלו התשלומין תשלומי תרומה די"ל כיון דכבר הפריש התשלומין אעפ"י שלא מסרו עדיין לכהן הרי כבר נתכפר לו כמש"כ תוס' כתובת הנ"ל וממילא ליכא שיור ולא יוכל לשאל עליו וכמבואר בשבועת בהא דאמימר הנ"ל וא"ש. עכ"פ דברי הקרבן אהרן מיושבים היטב ולא קשה. עליו מידי:
פרק זין משנה ז
(קיג) האוכל פחות מכזית תרומה משלם את הקרן ואינו משום את החומש מכאן נראה לענ"ד להביא ראיי' לשיטת הפוסקים דמותר לסוך בחלב וחזיר וכל איסורי אכילה וכמו שמובא פלוגתא זו בש"ע יו"ד סי' קי"ז בטו"ז ס"ק ד' ובנקודת הכסף שם דדעת האו"ח ואו"ה דאסור לסוך לתענוג בשום איסור אכילה רק לחולי ובמקום צערא אבל התוס' ורשב"א בתשו' ס"ל דאינו אסור בסיכה רק באיסורי הנאה אבל בחלב וחזי דהיתרי הנאה מותר סיכה דהנה קשיא לי לר"ל דס"ל חצי שיעור אסור מדרבנן ובתרומה ג"כ אסור חצי שיעור לדידי' מדרבנן וכמבואר בתוס' י"ט מס' חלה פ"א ע"ט א"כ מ"ש דבתרומת מעשר של דמאי חייב חומש משום דרבנן עשו חיזוק דלא יזלזלו בו וכמבואר ב"מ נ"ז במתני' דחמשה חומשן הן וברמב"ם פ"י מתרומת א"כ ה"ה בחצי שיעור לר"ל דהוא ג"כ מדרבנן מדוע לא עשו חיזוק לדבריהם שיהי' אוכל חצי שיעור משלם חומש ולכאורה היה נ"ל דדוקא דמאי כיון דרוב מעשרים הם וחשו חכמים שיזלזלו העמי ארצות באכילת תרומה של דמאי מפני שמן התורה הולכין אחר הרוב אבל בחצי שיעור דלא שייך האי טעמא לא חשו לתקן לשלם חומש אך באמת אכתי תיקשי מ"ש חצי שיעור לר"ל מסיכה דתנן לעיל פ"ו דהפך משלם חומש ומבואר שם בתוס' י"ט דהוא מדרבנן דיש כח ביד חכמים לחייב הפך שמן של תרומה מדרבנן תשלומין וחומש אלמא דעשו חיזוק לדבריהם גם היכי דלא שייך היינו טעמא דלעיל א"כ מדוע לא חייבו חומש בחצי שיעור לר"ל וליכא למימר דהפך איסורו חמיר משום דאיכא אסמכתא בקרא וכמו שמבואר שם בתוס' י"ט דהרי גם חצי שיעור לר"ל איכא אסמכתא בקרא דכל חלב וכמו דמשני הש"ס לר"ל ביומא ריש פרק יום הכיפורים דקרא אסמכתא בעלמא וחצי שיעור רק מדרבנן עיי"ש והדרא קושיא לדוכתי מ"ש חצי שיעור מסיכה ותרומות מעשר של רמאי אבל הנראה בזה דלא חשו חכמים לעשות חיזוק לדבריהם אלא במקום שגזירתם הי' חידוש ומשונה משאר איסורים דהיינו דמאי שרוב ע"ה מעשרים הן והי' לן לילך בתר רובא כמו בכל התורה כולה לכן שפיר ראו חכמז"ל לעשות תרומת מעשר כתרומה דאוריי' לחייב עליה קרן וחומש כדי שלא יזלזלו בו אם יראו שחכמים הקילו בה וכן בסיכה כיון דאיסור סיכה חידוש הוא שחדשו בתרומה דבשאר אסורים כחלב וחזיר סיכה מותר בהו והכא בתרומה דאינו אסור בהנאה לישראל ואפ"ה אסרו סיכה אם לא יחייבו בחומש אתי לזלזולי בי' כיון דחכמים ג"כ הקילו בי' לענין קרן וחומש ולהכי שפיר העמידו חכמים דבריהם לחיזוק וחייבו קרן וחומש לתרומת דמאי ולסיכה אבל אחצי שיעור דאסור מדרבנן בכל התורה כולה א"כ אף אם אי יהי' אוכל חצי שיעור תרומה חייב בקרן וחומש אפ"ה לא אתי לזלזולי בי' כיון שהוא איסור כולל בכל איסורים מדוע יזלזלו בו בתרומה יותר מבשאר איסורים ולהכי לא תיקנו בחצי שיעור חומש. אך אי נימא כשיטת האו"ת ואו"ה הנ"ל דסיכה גם בחלב וחזיר אסור מדרבנן א"כ הדרא קושי' לדוכתא דמ"ש חצי שיעור מסיכה לר"ל אלא ודאי דלר"ל סיכה מותר בחלב וחזיר ושאר אסורי אכילה ממילא מדר"ל נשמע ג"כ לר"י דקיימ"ל כוותי' דסיכה מותר בחלב וחזיר ובהכי יש לישב קושית התוס' בפ' אעפ"י נ"ו שהקשו לר"מ דס"ל מתנה עמ"ש בתירה תנאו בטיל ובדרבנן תנאו קיים דאמאי לא עבדו רבנן חיזוק לדבריהם כמו בתרומת מעשר של דמאי ובגט ובהנ"ל מיושב דלא עבדו חכמים חיזוק רק היכי דאתי לזלזולי בי' מצד שהוא חידש כמו דמאי וכנ"ל וכן בגט שעדים החתומים על השטר כו' ומדאוריי' כשר אבל במקום דלא שייך הך טעמא לא עבדי חיזוק וא"ש:
פרק ח משנה א
(קיד) האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך כו' התוס' י"ט הביא דבירושלמי מקשי הא אין אשה מתגרשת עד שתגיע גט לידה ואי בשעשאה שליח לקבלה הא אסורה לאכול בתרומה מיד ודחקו עצמם בירושלמי למצוא פתרי דמיירי במתני' שהיתה רשאה לאכול בתרומה אחר שנתגרשה שלא בידיעתה וקשיא לי הא תנן בגיטן נ"ו העיד ר' יוחנן ב"ג על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט ובגמרא שם אמר רבא מעדותו של ריב"ג אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חיב זה הרי זו מגורשת מי לא אמר ר"י ב"ג דלא בעינן דעתה ה"נ לא בעי' דעתה וקיימ"ל כן ברמב"ם ובש"ע והשתא קשה אמאי לא אוקמי בירושלמי למתני' בכה"ג דלעדים אמר שהוא גט שלא בפניה ולאשה אמר כנסי שטר חוב זה והיא לא ידעה כלל שהיא גט ושנתגרשה בו ואכלה תרומה ואח"כ אמרה לה שכתב זה שקבלה היא גיטה ונתגרשה בו ונראה מזה ראיי' לשיטת התוס' שהביא הבית שמואל באבן עזר סי' קל"ו סק"ג וז"ל לדעת התוס' פ' המגרש צריך שיאמר או הוא או העדים בשעת נתינה שזאת גיטה אך הרמב"ם והבעל המאור והטור ס"ל דאין צריך שיאמרו לה העדים שזאת היא גטה ודי במה שיוציא הבעל בפיו הגירושין לפני העדים ומתגרשת אף בלי ידיעתה ע"ש ומתוך קושין יראה דס"ל לירושלמי דאפי' אי אמר לעדים ראו כו' ואמר לאשה כנסי שטר חוב זה אפ"ה צריכין העדים לומר לה שזה גיטה וממילא לא תוכל לאכול בתרומה עוד ושפיר קשיא לי' לירושלמי דהא אינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ומשהגיע גט לידה צריכה לידע עכ"פ שזה הגט או מהבעל או מהעדים ואיך אכלה תרומה אבל לשיטת הרמב"ם ועומדים בשיטתו קשה מאי פריך הירושלמי הא איכא לאוקמי מתני' בפשיטות כנ"ל וצ"ע:
פרק ט משנה ה
(קטו) מאה לגינה כו' אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורים וכ' הר"ב לפי שאין הקרקע עולה בק"א ומבואר כן בתוספתא הביאו הר"ש פה וקשה לי מהא דכתב הר"ש בספר הכריתות מובא בפרי חדש בסי' ק"י דמקשין העולם יאסר כל העולם כולה בחרישה ובזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ותי' דלא שייך קבוע כיון דלא נתברר מקום האיסור וקשה דמה בכך שלא נתברר האיסור ולא חשיב קבוע מ"מ הרי מתבאר ממתני' הנ"ל דקרקע אינה בטילה ואסור במאה של היתר בשביל אחת של איסור שאינו מבורר בהן א"כ הדרא קושית העולם לדוכתי' דכמו דבמאה לגינן של חולין אסור לקצור משום אחת של תרומה וכמו שמבואר ברמב"ם ה"ה דיהי' אסור לחרוש ולזרוע בכל העולם משום נחל איתן ואף דלא הוי קבוע מ"מ קרקע אינה בטילה ויאסרו כולם ויש לישב:
(קטז) שם משנה ויו. הטבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גדולי גדולין אסורים וכתב התוס' י"ט משום דטבל הוי דבר שיש לו מתירן ואפי' באלף לא בטיל והוא בגמרא דנדרים נ"ח והנה הפליתי בסי' א' סק"ו ובסי' קי"א סק"א כתב דהיכי דהוי ספק טבל אפי' למאי דקיימ"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן א"כ לא הוי אלא ספק דרבנן מ"מ לפי מה דקיימ"ל כרב אשי במס' ביצה דף ג' דספק ביצה שנולדה בי"ט אסור משום דהוי דשיל"מ א"כ ה"ה ספק טבל הוי ספק בדשל"מ ואסור עיי"ש. ובספרי אומר לציון באות (ש"ג) ישבתי בזה קושית הטו"ז והש"ך ביו"ד סי' ש"ל בהא דפסק המחבר בגר שנתגייר ויש לו עיסה ספק נתגלגלה קודם שנתגייר או אח"כ דחייב בחלה מספק וקשה דהרי חלה בזה"ז דרבנן ומדוע לא כתבו דהטור משום דספיקא דרבנן לקולא והניחו בצ"ע ובסברא הנ"ל א"ש דטבל הוי דבר שיל"מ וספיקו לחומרא אפי' בדרבנן וא"ש ועי"ש עוד בספרי הנ"ל מה שכתבתי בזה. אך הגאון מו"ה צבי העללער בספרו טיב גיטן טען על זה טענה חזקה דלא אמרי' דטבל הוי דבר שיש לו מתירן אלא לענין ביטל דלא בטיל מחמת שיכול להפריש עליו ממקום אחר וכמש"כ הר"ן בנדרים וליכא שום הפסד אבל בספק טבל אם יפריש יפסיד ממונו וכל היכי דאיכא פסדא אינו חשיב דשיל"מ כלל ואמרי' בי' ספיקא דרבנן לקולא ואינו דומה לביצה ספק נולדה בי"ט דהתם יש לו מתירן למחר ושייך עד שתאכלו באיסור בספק ימתין ויאכל למחר בהיתר ובאמת זה טענה גדולה וצ"ע:
ויען כי ראיתי שגם השער המלך בפ"ח מהל' מ"א הלכה י"א סובר לאסור אפי' ס"ס בטבל מטעם דהוי דשיל"מ אמרתי לישב דבריהם מהשגה הנ"ל שבס' טיב גיטן אמנם בראש איכא לעיוני בגוף הענין המדובר בו דדבר שיש לו מתירן אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא דמקור הדבר בריש מס' ביצה דפריך הש"ס אהא דתני' וספיקא אסורה למאן דאמרי דביצה שנולדה ביו"ט אסורה משום משקין שזבו או פירות הנושרים א"כ ספיקא דרבנן הוא ואמאי אסורה ומשני רב אשי לעולם ספק י"ט ספק חול והוי דבר שיל"מ וכל דבר שיש לו מתירן אפי' בדרבנן לא בטיל דהדברים תמוהים לכאורה דהרי כבר ידע הש"ס גם בס"ד דלא בטיל איסור שיל"מ וכמו שפריך לעיל בשלמא ספק י"ט כו' וע"כ עיקר תי' של רב אשי דאפי' ספק אסור בדבר שיש אלו מתירן וכמו שפירש רש"י וז"ל וכי היכי דבבטולא מחמרינן מהאי טעמא בספיקא נמי מחמרינן מהאי טעמא א"כ עיקר התירץ חסר מן הספר ועוד דאיכא לחלק בין ביטול לספק דבביטול איתחזק ודאי איסור ושפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ימתין ויאכלנו בהיתר אבל היכי דהוא ספק איסור דרבנן למה נמתין וכיון דאיכא לחלק הי' לו לרב אשי להשמיענו דמחמירנן אף בספק בשיל"מ ועוד תקפה עלינו קושית הפני יהושע שם לשיטת הר"ן בנדרים דטעמא דדבר שיל"מ דלא בטיל הוא משום דהוי היתר בהיתר והוי מין במינו א"כ מה ענין ספק לביטול אע"ג דלא בטיל משום דחשיב כמין במינו היתר בהתיר מ"מ ספיקא מותר משום דהוי ספקא דרבנן:
ונראה לענ"ד לישב בסייעתא דשמיא דהנה במס' ב"מ תני' קפץ א' מן המנויין לתוכן כולן פטורין וכתב באסיפות זקנים דהתוס' הקשו דלבטיל ברובא או נכבישינהו דניידו וכל דפריש מרובא פריש ותי' הרא"ש דביטול ברוב וכל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא אלא ספק רק התורה התירה ספק זה דכתיב אחרי רבים להטות ממילא דלגבי מעשר דגילה לן התורה עשירי ודאי ולא עשירי ספק לא מהני רובא כלל ע"כ ומובא סברה זו בפליתי סי' ס"ג סק"א ובסי' ק"י סקי"ג. ויש להבין לכאורה איך נוכל לומר דרוב לאו ודאי הוא אלא ספק הלא אפי' בדיני נפשות קיימ"ל דאזלי' בתר הרוב ואפי' ברובא דליתא קמן וכמו שמבואר במס' סנהדרין ס"ט דרובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא ומכ"ש ברובא דאיתא קמן דבהכי מיירי קרא דאחרי רבים להטות בסנהדרין הדנין דיני נפשות. וגם קיימ"ל הלכה מרווחת דספק נפשות להקל מטעם דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. א"כ ע"כ דרוב לא הוי ספק אלא ודאי דאי נימא דרובא הוי ספק נימא בי' להקיל וכמו דאמרי' כיון דמיעטה התורה מעשר מספק אף רובא לא מהני הכי נמי בדיני נפשות נימא כן אלא ע"כ מוכח דרובא הוי ודאי ולא ספק. אבל הנראה לענ"ד כוונת הרא"ש דודאי כולי עלמא מודו דכל היכי דאיכא רוב וליכא חזקה לנגדו ודאי מיקרי רוב ודאי ולא ספק אבל היכי דאיכא חזקת איסור נגד הרוב כגון בכל ביטול חד בתרי דכתב הרשב"א בתשו' מובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ד דהוי איתחזק איסורא נגד הרוב עי"ש וחזקה ג"כ דאוריי' כמבואר חולין י"א או מנגע או מהל"מ. א"כ אי רובא נגד חזקה די לנו לומר שהרוב עדיף לענין שהוא מסלק את החזקה לגמרי דאם לא הי' הרוב עדיף מחזקה אלא שקולים היה כחתיכה אחת משתי חתיכות כיון דנתחזק איסור והיתר לפנינו והי' חייב אשם תלוי וספיקו הי' אסור לכולי עלמא אבל השתא דרובא עדיף אמרי' דהרוב מסלק כח החזקה לגמרי והוי התערובת זה כאילו אין כאן לא איתחזק איסור ולא היתר רק ספק בעלמא אך מ"מ התערובת מותר משום דהתורה התירה ספק זה וזה כוונת הרא"ש דודאי רוב בליכא סתירה לנגדו שפיר איכא למימר דהתורה חשבו לודאי אבל היכי דאיכא איתחזק איסור נגדו אין סברה לומר דהרוב יהי' חשיב לדחות את החזקה לגמרי וגם להכריע את הספק לודאי ולעשות שני פעולת אלא ודאי דאינו עושה אלא פעולה אחת לדחות את החזקה שלא יחשב אלא ספק גרידא רק דהתורה התירה אותו ספק אך במעשר דעשירי ודאי אמר חתמנא ולא ספק לא מהני שום רוב וביטול כיון דאיתחזק איסורא כנלע"ד. ואין להקשות לפ"ז בסנהדרין כיון דאיכא מיעוט נגד הרוב א"כ לא יהי' אלא ספק נפשות ונימא לקולא לא קשה מידי דבלא זה הקשה בס' הכריתות מובא בפר"ח סי' ק"י דהרי בסנהדרין איכא קבוע ומדוע הולכין בתר הרוב ותי' כיון שנודע מי המזכה ומי המחייב דומה לט' חנוית כו' ויודע בודאי שלוקח מבשר שחוטה דה"ה בסנהדרין הוי כאילו נתברר דלית כאן איסור וה"ה דלא מיקרי איתחזק איסורא נגד הרוב כיון דנתברר המיעוט לעצמו וא"ש. ובהכי נראה לענ"ד לישב דעת הרמב"ם שפסק דספיקא מדאורייתא לקולא והקשו עליו הרשב"א והר"ן א"כ איך אמרי' במס' חולין מנ"ל דאזלי' בתר רובא ובעו למפשט מפרה אדומה דהולכין בתר הרוב דהרי אפי' לא אזלי' בתר רובא הנך כשרין משום דהוי ספק טרפות ומדאוריי' לקולא ובסברה הנ"ל א"ש דהנה כבר כ' תוס' בחולין י"א דהא דאמרי' דרובא דליתא קמן עדיף מחזקה ילפי' מפרה אדומה וס"ל לרמב"ם דודאי אין סברה לומר דרובא דליתא קמן יעשה שני פעולת שיבטל את החזקה דהוא ג"כ מדאוריי' ויעשה את הספק לודאי אלא ודאי דאינו עושה אלא פעולה אחת דמבטל את החזקה אבל אינו עושה את הספק לודאי אלא נשאר כספיקא דעלמא דלא איתחזיק לא איסור ולא היתר רק דהתורה התירה ספק זה דודאי אי היה סבירא לן דרובא וחזקה שקולין הן הוי חשיב איקבע איסורא וכמש"כ תוס' ביבמות פ"ח ד"ה והכא כו' עיי"ש והוי ספיקו אסור מן התורה אבל כיון דרוב עדיף מחזקה עוקר ומבטל את החזקה לגמרי ונשאר ספק וע"כ דספק זה שריא רחמנא ואין להקשות דא"כ היכי דאיכא רובא לאיסור וחזקה להיתר ג"כ נימא דהוי כמו ס' ויהי' מותר דזה טעות דאלו הי' רובא וחזקה שווים היה אסור מטעם איקבע איסורא ואיך נימא דברובא יהי' מותר ולכך אסור ומודה הרמב"ם ומוכח מהכא דספקא מדאוריי' לקולא ובודאי טרם דיליף הש"ס דאזלי' בתר רובא דליתא קמן הוי סבירא לן דספק אסור אבל אחרי שילפי' דרובא מהני ועדיף מחזקה ע"כ משם מוכח דספק מותר מן התורה ודברי רבינו משה אמת ותורתו אמת ואין לומר לאחר שכבר בארנו דעת הרא"ש דגם ברובא דאיתא קמן ע"כ לא הוי אלא ספק וספק זה מותר דהתורה התירה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' היכי בעי למפשט דאזלינן בתר רובא דליתא קמן מפרה הא בלא"ה ספק מותר לא ק"מ חדא דאיכא למימר דבביטול ברוב ובכל דפריש מרובא פריש לא ס"ל להרמב"ם כרא"ש דהוי ספק אלא דהוי ודאי ועוד איכא למימר דהרמב"ם ג"כ הכי ס"ל כרא"ש אלא דס"ל דכל כמה דלא ילפי' דרובא דליתא קמן ג"כ עדיף מחזקה ודאי הו"א דרובא דאיתא קמן חשיב כודאי ובאמת הי' הדין דבקפץ א' מן המנויין לתוכן דבטיל ברוב דהוי ודאי ולא ספק אבל לאחר דילפי' דאפי' ברובא דליתא קמן עדיף מחזקה דהכא ודאי ליכא למימר דיעשה הרוב שני פעולת נגד החזקה וע"כ צ"ל דאינו פועל רק לבטל החזקה ונשאר ספק גרידא והתורה התירה א"כ גם ברובא דאיתא קמן אמרי' הכא דאינו עושה הרוב רק לבטל החזקה ונשאר ספק והתורה התירה ספק וממילא בקפץ א' מן המנויין כולן פטורין דהוי מעשר ספק נמצא למידן אנו לפי זה לדעת הרמב"ם והרא"ש דבין בביטול ברוב וכן בכל דפריש מרובא פריש ובין ברובא דליתא קמן נגד חזקה בכולן אין הרוב פועל רק לסלק החזקה ולא נשאר רק ספק וספק זה התירה התורה וממילא דכל ספק דלא איתחזק כלל מותר מן התורה ונלמד מרוב וחזקה כנ"ל ואינו אסור מן התורה אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות אמנם חכמינו ז"ל לא השוו מידותיהם בענינים הללו דביטול ברוב מין במינו לא אסרו כלל הספק וכן בכל דפריש מרובא פריש אבל ברובא דליתא קמן נגד חזקה גזרו ואסרו היכי דאפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה וכמו בהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים יבמות קי"ט ובשאר ספק דעלמא אסרוה ואין להקשות על זה כי כבר אמרו אין לדמות גזירת חכמים זה לזה והם ז"ל שגזרו ידעו הטעם עכ"פ מיושב בעזה"י דברי הרמב"ם והרא"ש:
ולפי הנחה זו נלע"ד להוסיף עוד דהא דמצינו איסורים שאינם בטלים כגון מין במינו לר' יהודה ועולין לרבנן דהיתר בהיתר לא בטלי מדאוריי' אין הכוונה דלא בטלו דבהני לא אמרי' דרובא עדיף מחזקה דזהו דבר שאין השכל מחייבו אבל באמת נראה שגם בהני אמרי' דרובא עדיף מחזקה רק כיון שהרוב אינו יוכל לפעול שתי פעולת כנ"ל רק שעוקר את החזקה ונשאר רק ספק בעלמא דלא איתחזק כלל וכנזכר לעיל בהכי חמירי אלו משאר תערובת דאסרה התורה הספק ועשאו כודאי איסור ולהר"ן הטעם בזה משום דהיתר בהיתר ומין במינו כיון שהוא דבר הדומה לחבירו אינו מחלישו אלא מחזקו ולכך ספיקו אסור דחמירי ולא בטיל וכן בדבר שיש לו מתירן דאמרי רבנן דלא בטיל ג"כ אין סברא לומר שלא יהי' רובא עדיף מחזקה אלא דמ"מ נשאר ספק דלא איתחזק כלל והחמירו בו לאסרו כודאי ומטעם שכ' רש"י דעד שתאכלנו באיסור נמתין ונאכל בהתיר ובזה נכונים מאוד דברי רב אשי שבא לישב מ"ט ספק ביצה שנולדה ביו"ט אסורה שפיר משני משום דדבר שי"ל מתירן אף בדרבנן לא בטיל דודאי כיון דבכל התורה כולה רובא עדיף מחזקה ובטיל הכא נמי רובא עדיף וע"כ צ"ל דמ"מ נשאר ספק דלא איתחזק והחמירו בספיקא א"כ ממילא שפיר תני' וספיקא אסורא דכל ענין חומרא שאינו בטיל היינו משום דהחמירו בספיקא וממילא כל ספק בדשיל"מ אסור ובזה מיושב קושית הפני, יהושע על הר"ן הנ"ל דמה ענין ספק דשיל"מ להא דלא בטיל דהוי טעמי' משום היתר בהיתר דכיון דכבר בארנו דאין שום סברא לומר בהנך דברים שאינו בטלים דלא נילך בתר רובא דזה השכל והסברא מכחישו אלא דהרוב עוקר לחזקה ולא נשאר אלא ספק וספק זה במין במינו לר"י ולרבנן בהיתר בהיתר אסור מדאוריי' ובדבר שיל"מ אסור ספק זה מדרבנן ממילא שפיר תני' בברייתא דספיקא אסורה דספק וביטול טעם אחת להן אלא דאכתי יש לדקדק לשיטת הר"ן הנ"ל דאכתי איכא לחלק בין ספק ובין ביטול דהיכי שנתערבה ואתינן עלה מטעם ביטול אף דאינו אלא ספק כנ"ל ובכל איסורים ספק זה מותר מ"מ הכא אסור מטעם דדומה להיתר בהיתר והאחד, מחזק את חבירו הדומה לו שפיר יש סברא לאסרו אף דלח הוי אלא ספק אבל בספק נולדה בי"ט דלא שייך טעם זה מאיזה טעם ס"ל לרב אשי לאסור אותה ונראה דס"ל לר"ן בדעת רב אשי כיון דבביטול דשיל"מ איכא טעמא לאסור אף דלא הוי אלא ספק לא חלקו חכמים בין ספק לספק אלא גזרו ואמרו בכל דשיל"מ כל ספק אסור דאי לא תימא הכי אלא דנימא ס' ביצה שנולדה בי"ט מותרת ובביטול אסורה ימצא גזירות חכמז"ל כסתורת והפוכת דהרי בכל התורה כולה קיימ"ל דחד בתרי מין במינו יבש ביבש אפי' מדרבנן מותר ואף דהוי ספק מ"מ לא החמירו בו חכמז"ל ובספק איסור אפי' לשיטת הרמב"ם דספיקו דאוריי' מותר עכ"פ רבנן חסרו ומכ"ש לשיטת הרשב"א אפי' מדאוריי' אסור הרי דביטול ברוב עדיף מספק דעלמא ואיך נימא בדבר שיש לו מתירן להיפוך דספק מותר ובתערובת חסור דלא בטיל הרי דספק קול מתערובת ולהכי השוו חכמים מדותיהם וגזרו דבדבר שיש לו מתירן כל ענין ספק דלא איתחזק כלל אסור בין בתערובת ובין בספק וכיון דע"כ החמירו בביטול משום דהוי כהיתר בהיתר ונמצא דספק חסור להכי אסרו ג"כ בס' ביצה דנולדה בי"ט אף דלא שייך טעמא דהיתר בהיתר: