אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) בעזרת החונן לאדם דעת ובריאות. אתחיל לכתוב חידוש במס' שבועות

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

בעזרת החונן לאדם דעת ובריאות. אתחיל לכתוב חידוש במס' שבועות

בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים

פרק א משנה א

(צא) עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה וכ' הר"ב אע"ג דשלש אילנות לבית סאה קרוי שדה האילן וחורשין כל בית סאה בשבילן בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהי' עשרה ע"כ והקשה בתוס' רע"ק דמנ"ל להר"ב דדין נטיעות הוי לחומרא הא כפשוטו הוי לקולא דאילנות אם המה עשר בין עושין ובין אין עושין חורשין כל בית סאה עד עצרת ובנטיעות עד ר"ה ומטעמא דחסה תורה על ממונם וכמש"כ הר"ש מובא בתוס' י"ט אבל לעולם בשלשה שווין אילנות ונטיעות שאין חורשין להם אלא עד עצרת ולא מצאתי מי שיאמר דנטיעת חמירי מאילנות אם הם פחות מעשרה וגם על פי' הרמב"ם הקשה דמנ"ל זה ע"כ. ולי הצעיר תמוהין דבריו דהרי משנה שלימה שנינו בהך מתני' דעשר נטיעות דאם הי' כעשויין שורה או מוקפות עטרה אין חורשין להם אלא לצורכן הרי חומרא בעשר נטיעות שצריכין להיות מפוזרות אז חורשין כל בית סאה אבל אינם מפוזרות רק שעומדין במקום א' או כעשרה וכמו שפי' אין חורשין להם אלא לצורכן ובאילנות מבואר לעיל דאין חילוק דאפי' אינו מפוזרות רק שעומדים כשורה אפ"ה חורשין בשבילן כל בית סאה ובלבד שיהי' בין אילן לאילן כדי שיהי' הבקר עובר בכליו הרי מבואר דנטיעות תמורת מאילנות והיינו היכי דאיכא עשרה נטיעות ואינם מפוזרות רק עומדין במקום א' אין חורשין אלא לצורכן מכ"ש היכי דאין כאן רק שלשה נטיעות דודאי אין חורשין להן אלא לצורכן והטעם כיון דנטיעות צריכין חיזוק גדול מחמת דאין כוחן יפות ולהכי דוקא במפוזרות והן עשר נראין כחורש לצורכן דאז מהני להן כל הבית סאה אבל כשאינם מפוזרות או פחות עשר אינו נראה אלא כחורש לתקן השדה דלא מהני להן לנטיעות אבל באילנות אפי' רק שלשה ג"כ חורשין כל בית סאה בשבילן וא"ש:

ובהכי נתישב לי קושית טורי אבן בראש השנה ד' טית על הא דאמרי' במס' מועד קטן דף ג' דר' עקיבא נפקא לי' תוספת שביעת מבחריש וקציר תשבות כמבואר במתני' הנ"ל ופריך כיון דאמר ר"י עשר נטיעות הלכה למשה מסיני למישרי ילדה א"כ ממילא מוכח דזקנה אסורה וא"כ קרא ל"ל ומשני הלכתא לר' ישמעאל וקראי לר"ע ולית לי' לר"ע הלכתא א"כ כיון דיליף מקרא אין חילוק לר"ע בין זקנה לילדה א"כ תיקשי על מתני' דתנן עשר נטיעות כו' חורשין בשבילן עד ר"ה וקתני סיפא עד אימתי נקרא נטיעה ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה הרי דמודה ר"ע להא דר"י דבעשר נטיעות מקילן לחרוש עד ראש השנה ומנא לי' לר"ע לחלק כיון דיליף מקרא ולית לי' הלכתא. אך בדברינו הנזכרים א"ש דמבואר במתני' דעשר נטיעות יש לו קולא וחומרא משאר אילנות קולא דעשר נטיעות חורשין כל בית סאה עד ר"ה וזה לדעת ר' ישמעאל מהלכה למשה מסיני ובשאר אילנות תוספת שביעת אסור ואינו מותר רק עד עצרת. חומרא דעשר נטיעות שאינם מפוזרות רק עומדים על קו הישר או כעטרה וכן בפחות מעשר אין חורשין להם אלא לצורכן בשחר אילנות חורשין כל בית סאה אם הוא יותר משלשה דנקרא שדה אילן ובודאי על הקולא חולק ר"ע ולא שאני לי' בין נטיעות לזקנות ול"ל הלכה עד ר"ה בנטיעות אבל מודה ר"ע דדוקא עשר נטיעות מפוזרות חורשין כל בית סאה אבל לא בענין אחר וע"ז שפיר שואל התנא עד אימתי נקרא נטיעה וע"ז אמר ר"ע נטיעה כשמה ורק עד עת הזאת שייך החומרא וא"ש:

פרק ב משנה ב

(צב) מובלין ומעררין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה התוס' י"ט הביא דעת הרמב"ם בריש הל' שמיטה ויוכל דחרישה בשביעת אינו אסור אלא מדברי סופרים והאחרונים תמהו על זה דהרי הרמב"ם בריש הל' שמיטה כתב וז"ל מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ואילן בשביעת שנאמר ושבתה ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וא"כ כמפורש דחרישה בשביעת אסור מן התורה עוד הקשו דהרי הרמב"ם פסק דתוס' שביעת הוא הלכה למשה מסיני כמבואר פרק ב' ואינו אסור רק בזמן שבית המקדש קיים וע"כ ס"ל כר' ישמעאל דבפריש ובקציר תשבות קאי בשבת בראשית ולהורת שקציר עומר דוחה שבת וכמו שפסק בפ"ו מהל' תמידן ומוספין ואיך הביא הרמב"ם פסוק בחריש ובקציר תשבות על שביעת ומזכי שטרא לבי תרי עיי' בתוס' רע"ק שהניחו דברי הרמב"ם בצ"ע ולעניות דעתי קשה עוד קושיא חמורה על הרמב"ם דהרי פסק בפ"ג הלכה ה' דעשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני ע"כ הרי נשמע דדוקא עד ר"ה התירו לחרוש אבל אחר ראש השנה אסור חרישה ממילא מוכח דחרישה בשבועת אסור מדאורייתא והאיך כ' הרמב"ם דחרישה בשביעת מדרבנן והיא פליאה גדולה לדעתי שוב מצאתי בטורי אבן במס' ר"ה ד' אית שכ' מסברה דנפשי' שר' ישמעאל נפקא לי' חרישה בשביעת דאורייתא מהא דהל"מ דעשר נטיעות כו' עד ר"ה ש"מ דבשביעת אסור מה"ת ע"כ הרי כדברינו ותיקשי לרמב"ם דפסק חרישה בשבועת דרבנן. ומה שנלע"ד בסייעתא דשמיא לישב דהנה בר"ה ד' טית פריך ור' ישמעאל דלא דריש לי' בחריש ובקציר כו' על תוספת שביעת מנ"ל דמוסיפן מחול על הקודש ומשני מועניתם את נפשותיכם כו' כל מקום שיש בו שבות מוסיפן מחול על הקודש והקשה התוס' ד"ה ור"י הא אמרי' במס' מועד קטן דהלכתא לר' ישמעאל דעשר נטיעות כו' למשרי ילדה וממילא זקינה אסורה עכ"ל פי' דנילף משביעת שבת ויו"ט לתוספת ותי' תוס' דאין למידן שבת וי"ט משביעת כיון דשביעת גופא הלכה ואין דנין קל וחומר מהלכה והשתא איצטרך קרא לשבת וי"ט אליבא דר' ישמעאל והלכתא למשרי ילדה וכתב הטורי אבן וז"ל ואיני יודע מאי קשיא להו לתוס' דהרי מסיק התם כי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא והשתא איצטרך קרא לשבתות ויו"ט בזמן שאין בהמ"ק קיים דאי נילף מהלכתא בשביעת הו"א דומיא דשביעת דוקא בזמן שבהמ"ק קיים ע"כ והוא לכאורה תמיהא קיימת על התוס' עי"ש. עוד קשה לי על הלכה למשה גופא שחילק בין בזמן שבהמ"ק קיים לאינו קיים דבזמן שאין בהמ"ק קיים תוספת שביעת מותר מדאוריי' דאין צריך להוסיף ומ"ש משבת ויו"ט שמוסיפן מחול על הקודש דאורייתא וכמו שמסיק הש"ס לר' ישמעאל כל מקום שיש בו שבות מוסיפן מחול עה"ק וכ' התוס' דאתי לרבות שביעת וע"כ כוונת התוס' בזמן שבהמ"ק קיים וא"כ מדוע הקילה תורה לענין שביעת בזמן שאין בהמ"ק קיים דאין מוסיפן מחול על הקודש דהרי שביעת גם בזמן הזה מן התורה וכמו שכ' הכסף משנה בפ"ט מהל' שמיטה הלכה א'. אבל הנראה לענ"ד שכך נאמרה הלכה למשה מסיני דבזמן שבהמ"ק קיים תהי' העבודה בארץ בשביעת אסור מן התורה כמו החרישה והעידור דמשום זכות בית המקדש והקרבנות שנקריב בו נהיה בטוחים שלא יתקלקלו שדותינו ואילנות אף אם לא יהי' חרושים וממילא נאסר תוס' שביעת למד יום בעבודת הארץ ואילן דהיינו חרישה ועידור מן התורה דיתר מלכאות כזיבול ולסקל והדומים כולם לא נאסרו אפי' בזמן שבית המקדש קיים כמבואר ברמב"ם פ"ג הלכה טית ורק חרישה ועידור שנאסר בשביעת נאסר גם בתוס' שביעת ובשל זה ראתה התורה הקדושה להתיר עשר נטיעות כו' לחרוש עד ראש השנה משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל וכמבואר בר"ש ובתוס' י"ט הבאתי באות הקודם ומהאי טעמא ראתה התורה הקדושה להתיר עבודת הארץ כחרישה ועידור בזמן שאין בהמ"ק קיים ונעדר ממנו זכות הקרבנות שמא יתקלקלו השדות והאילנות אם ישארו בלתי חרושים בשביעת ובזה נמי חסה התורה על ממונם של ישראל וממילא כיון דעבודת הארץ מותר בשביעת א"כ לא שייך שום תוספת שביעת לאסור אותו דשאר עבודת לעולם מותרים ולא שייך בהו הוספה וחרישה ועידור בלבד רק בזמן שהי' אסורים בשביעת מה"ת הי' שייך תוספת אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים דהותר עבודת קרקע ואינו אסור בשביעת רק זריעה וזימור וקצירה ובצירה דכתיבי בקרא א"כ לענין מאי יהי' תוספת שביעת אסור לענין ד' מלאכות המבוארים בקרא לא שייך לפני שביעת תוספת כמו שמבואר ברמב"ם פ"ג הלכה טית ובתוס' י"ט פ"ד משנה ד' דזמירה שהיא מלאכה דאורייתא בשביעת אף בזמן שבהמ"ק קיים הותר עד ר"ה ולא נאסר משום תוספת וה"ה זריעה דמה"ת לחלק ביניהם ולענין חרישה הלא מותרת בשביעת והשתא א"ש מה שהקשינו לעיל דלמה נשתנה תוספת שביעת בזמן שאין בהמ"ק קיים דמותר מתוס' שבת וי"ט דאסור לעולם אף בזמן שאין בהמ"ק קיים דשאני שביעת שהותר בו עבודת קרקע א"כ אם אין עיקר תוספת מניין. אבל שבת וי"ט דנאסרו במלאכה לעולם גם תוספת אסור מה"ת. ובזה יתישב קושית הטורי אבן דשפיר קשיא להו לתוס' דנילף לר' ישמעאל שבת וי"ט משביעת דנאסר תוס' מהלכה ואם תאמר דאין התוס' אסור בשביעת רק בזמן שאין בהמ"ק קיים היינו משום דעיקר עבודת קרקע גופא לא נאסר אלא בזמן ההוא אבל אחר שנחרב הבית גם בשביעת הותר וכיון דאין עיקר אין תוספת אבל עכ"פ נוכל ללמוד דכל מקום שיש עיקר כמו שביעת בזמן שבהמ"ק קיים גם תוספת אסור מדאוריי' א"כ נילף מיני' שבת וי"ט דלעולם יש עיקר שגם תוספת אסור מדאוריי' ושפיר הקשה תוס' ומעתה נתישב ג"כ מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דפסק עשר נטיעות עד ר"ה מוכח דאחר ר"ה חרישה אסור דאורייתא ודאי הכי הוא כ"ז שבהמ"ק קיים הי' חרישה אסור מדאוריי' ולא הותר עשר נטיעות רק עד ר"ה אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים חרישה מותר מן התורה ושפיר פסק הרמב"ם דחרישה מדרבנן והשתא א"ש קושית האחרונים הנ"ל דהתוס' במועד קטן הקשה על הא דאמר ר"ע אינו צריך לומר בחריש כו' של שביעת דהרי כבר נאמר כו' ודלמא איצטרך לחרישה בשביעת דלא ידענו ותי' דעיקר הקושיא הי' מקצירה אך מדכתבינהו גבי הדדי ש"מ דלהאי דרשה דאתי' קצירה אתי' ג"כ חרישה נשמע מזה אי הי' לנו טעם על זה שכתבינהו התורה גבי הדדי הי' הסברה פשיטה לומר דבחריש קאי על שביעת ובקציר על דבר אחר והנה למאי דמסקי' לר' ישמעאל דהלכתא נאמר רק בזמן שבהמ"ק קיים י"ל דס"ל לר' ישמעאל דבחריש קאי על שביעת ובקציר קאי למעט קצירת עומר ולהכי כתובין גבי אהדדי דכמו ובקציר לא קאי אלא בזמן שבה"מ קיים דהיינו שמקרי בו עומר הכי נמי בחריש לא נאסר רק בזמן שבהמ"ק קיים וכמו שכתבנו לעיל אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר חרישה בשביעת ואין זה רחוק לדרוש כן כיון דשבת ושביעת שבות אחת הן בחריש תשבות קאי על שביעת ובקציר על שבת ובקציר דומיא דבחריש למעט קציר העומר ובחריש דומיא דקציר דלא מיירי רק בזמן ששהמ"ק קיים וכבר נתבאר מדברי תוס' דגם לר"ע היינו דורשין בחריש על שביעת ובקציר על מוצאי שביעת אילו הי' לן טעם על אשר נכתבו יחד וממילא לר' ישמעאל דאית לן טעמא לאורויי דלא מיירי הפסוק רק בזמן שבהמ"ק קיים אית לנו למדרש בחריש על שביעת ושפיר הביא הרמב"ם פסוק בחריש כו' דעבודת קרקע נאסר מדאוריי' אך דוקא בזמן שבהמ"ק קיים אבל בזמן הזה חרישה מדרבנן ומ"מ שפיר מביא דרשה דבקציר תשבות לאפוקי קציר העומר ונתישב הכל בעזה"י על נכון:

שוב ראיתי בשער המלך ריש הלכות שמיטה שכתב בפשיטות דס"ל לרמב"ם דחרישה אסור בשביעת מה"ת ומביא ראיי' מהא דפריך במס' מ"ק הנ"ל חרישה בשביעת מי שרי ולא משני דאינו אלא מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו וי"ל דודאי קודם שמסיק הש"ס דהלכתא אתי לתוס' הוי ס"ל דחרישה לעולם דאוריי' אבל לאחר שמסיק הש"ס דלא נאסר תוס' רק בזמן שבהמ"ק קיים שפיר נוכל לומר דגם חרישה מותר מדאורייתא ולא נאסר רק מדרבנן. וכדעת הרמב"ן מובא שם בשעה"מ ע"ש. וכמבואר לעיל:

ובהכי נתישב לי ג"כ דברי התוס' בראש השנה ט' ע"ב בד"ה ומותר שהקשו מ"ש חרישה שאסרו בשדה האילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפרח ובנטיעה לא אסרו אלא למד יום קודם ר"ה ואומר ר"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעת דאורייתא בנטיעה אלא בפרישה דכתיב בי' קרא בחריש ובקציר תשבות ע"כ וקשה דהרי מסקי' במס' מועד קטן דף הנ"ל דר"ג וב"ד שנמנו על זמן הנ"ל ובטלום משום דס"ל להו כר' ישמעל וחרישה אסור מהלכה א"כ בחריש ובקציר איצטרך להתיר קציר של מצוה א"כ אכתי תיקשו מ"ש חרישה מנטיעה אלא ע"כ צ"ל דכיון דהילכתא לא אתיא לאיסורא בזמן שבה"מ קיים רק חרישה בשביעת ממילא דגם הפסוק בחריש קאי עליה כנ"ל ונטיעה באמת לא נחסר מדאוריי' גם בזמן שבהמ"ק קיים ממילא חם אין עיקר לאסור בשביעת גם תוספת לא הוי מדאורייתא כלל רק מדרבנן אבל חרישה דהוי מהלכה וגם קרא קאי עלה והי' התוספת אסור למד יום מדאוריי' שפיר הוסיפו אז בזמן שבהמ"ק קיים עד הפסח ועד העצרת וח"ש:

ובדברינו הנ"ל יתישב קושית הפני יהושע במס' ר"ה על הבית יוסף בטור או"ח סי' תר"ד דהקשה הב"י על הטור דפוסק דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' ויו"ד וכדתני ר' חייא בר רב מדפתי והוא פוסק ג"כ דתוספת יוה"כ דאוריי' מקרא ותיקשי הא מבואר לעיל דמי יליף מני' והא לא ילפי' מניה אידוך ותי' הב"י דהטור ס"ל כר"ע דבחריש וקציר תשבות אתי' לתוס' שביעת ומני' ילפי' לשבת ויוה"כ וכ' ע"ז הפני יהושע הנ"ל וז"ל והתמיה קיימת על הב"י דנהירן לי' שביני דכל תלמודי' דהרי קיימ"ל דר"ג וב"ד נימנו ע"ז והתירו לחרוש עד ר"ה וא"כ ליכא תוספת שביעת כלל מדאורייתא וגם קיימ"ל כר"י כו' יעו"ש ובדברינו ח"ש דאפי' לדידן דס"ל כר' ישמעאל אפ"ה כיון שבזמן שבהמ"ק קיים הי' תוספת מדאוריי' שפיר נוכל ללמוד משם תוס' מדאוריי' בשבת ויה"כ דחף שר"ג וב"ד בטלום היינו טעמא משום שחרישה ג"כ היתר וכמו שכתבנו לעיל אבל כל זמן שבהמ"ק קיים הי' אסור חרישה ותוס' שביעת ג"כ וס"ל להטור וב"י כמו שכתבנו לעיל שבאמת לר' ישמעאל פסוק ובחריש קאי על שביעת שבזמן שבהמ"ק קיים הי חרישה אסור בשביעת וכיון שנאסר שביעת ותוס' שביעת בחרישה ס"ל דגם על תוס' קאי ובחריש וכמו שס"ל לר"ע ולא קשיא דאין למידן מהלכה דשאני התם דאיכא קרא ג"כ דהיינו בחריש דקאי על שביעת ותוס' שביעת והא דפריך הש"ס לר' ישמעאל מנ"ל דמוסיפין מחול על הקודש ומדוע לא יליף לה משביעת י"ל כמו שתי' ר"ת דבתוס' שלאחר שביעת פריך ואנן באמת לא ס"ל תוספת של אחריו משם ושפיר פסקי' דמצוה לאכול בערב יו"כ מפסוק ועניתם וא"ש.

פרק ג משנה א

(צג) מאימתי מוציאן זבלים לאשפתות משיפסקו עוברי עבירה התוס' י"ט הביא שפריך בירושלמי אפי' משיפסקו עוברי עבירה יהי' אסור מפני מראית עין שלא יאמרו לתוך בית השלחין שלו הו מוציא ומשני יודעין הן בני עירו חם יש נו בית השלחין או אין לו וביש לו באמת אסור אמר ר' יוסי הדא חמר לא חשו לעוברים ושבים מפני מראית עין והתוס' חדשים הבית קושית המג"א בהל' שבת סי' רמ"ד דקיימ"ל דאסור לעשות מלחכת מחובר ע"י עכו"ם אפי' בקבלנות משום מראית עין שלח יחשדוהו שהעכו"ם שכיר יום וכ' הרמ"א דאפי' חם דר בין העכו"ם יחידי אפ"ה חיישי' לאורחים העוברים ושבים שלא יחשדוהו והא הכח מבואר בירושלמי דלא חיישי' לעוברים ושבים מפני מראית עין ותי' המג"א דשביעת הקלו ע"ש בסק"ו והקשה התוס' חדשים דמאי שנא שביעת משבת דהא שביעת הוא ג"כ איסור דאוריי' כמו שבת ותי' כיון דזיבול השדות בשביעת הוא רק מדרבנן וכמו שכ' הרמב"ם ריש הל' שמיטה לכן הקילו ע"כ ולענ"ד דבריו תמוהים דהרי בשבת נמי אמירה לעכו"ם לא הוי רק שבות דרבנן אפי' אם הוא שכיר יום וכמבואר בטו"ז סוף סימן רמ"ג א"כ הדרא קושי' לדוכתי' מ"ש שביעת משבת ולענ"ד נראה לישב קושית המג"א בעזה"י דבשלמא בשבת כיון דחכמים גזרו על כל עושה מלאכה במחובר ע"י עכו"ם בקבננות מפני חשד בני עירו ודאי דלא חלקו חכמים בגזירתם דאפי' מי שדר יחידי בין העכו"ם אפ"ה חשו ג"כ לעוברים ושבים אף דלא שכיחו כולי האי מ"מ עיקר תקנה הי' עפ"י הרוב שדר בעירו בין שאר היהודים וכיון דגזרו לא חילקו בגזירתם על הדר יחידי שהוא מילתא דלא שכיחי חשו ג"כ לעוברים ושבים דג"כ לא שכיחו וחדא גזירה היא אבל בשביעת דלבני עירו לא גזרו להוציא אבל לאחר שפסקו עוברי עבירה דמידע ידעו בני עירו דלית לי' בית השלחין דמי אית לי' באמת אסור ובלית לי' מותר דליכא מראית עין א"כ לעשות גזירה ולאסור משום עוברים ושבים לחוד דלא שכיחו ודאי דלא חיישי' להו וזה דבר נכון ואמיתי:

פרק ד משנה ד

(צד) המדל בזיתים התוס' י"ט פה וגם במשנה וי"ו מסיק דהא דשרי לקצץ ולשרש אלנות ולזנב בגפנים בשביעת משום דאינו מתכוין שיתעבה ויתגדלו אלא שקוצץ וכורת לעצים שהוא צריך לשורפן ולהכי מותר ע"ש וקשה לי הא אמרי' בשבת ק"ג התולש עולשין והמז ד זרדין אם לאכילה כו' ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ופריך הש"ס אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו ומשני דהוי דבר שאינו מתכווין ופריך הא מידה ר"ש בפסיק רישא דלמא דאפי' אם הוא מכווין לקצוץ ולתלוש שצריך לעצים להסיק אפ"ה חייב בכ"ש משום דממילא הקרקע בתיפר והוי פסיק רישא א"כ הכא בשביעת שאמרה תורה וכרמך לא תזמיר דאסור לקצוץ ונזמור שום גפן ואילן מה מהני שהוא אינו מכווין רק להסיק העצים מ"מ הוי פסיק רישא ואסור מן התורה כמי מילה בצרעת שהוצרך קרא בשר אעפ"י שיש בהרת ימ"ל משום דהוי ס"ד לחסור דהוי פסיק רישא וכמבואר שבת קל"ג ונראה לענ"ד עפ"י מה שהבאתי לעיל באות (ע"ח) ובאות (פ"ד) בשם תוס' בבא בתרא ותוס' ב"ק דבכלאים כיון דכתיב לא תזרע משמע דניחא לי' וכל היכי דלא ניחא לי' לא אסרה תורה עי"ש ח"כ ה"ה שדך לא תזרע דכתיב בשביעת נמי הכי משמע דלא אסרה תורה אלא זריעה דניחא לי' וה"ה כרמך לא תזמור דזמירה תולדה דזריעה כמבואר במס' מועד קטן דף ג' וברמב"ם ריש הל' שמיטה ויובל נמי אמרי' דדוקא היכי דניחא לי' ומכווין לעבודת האילן או לעבודת הקרקע הוא דאסרה תורה בשביעת אבל כל היכי דאינו מכוין לעבודת ארץ ועבודת אילן רק מכוין לקצוץ לעצים לצורך הסקה זה לא אסרה התורה כלל ואין זה ענין לפסיק רישא דזמירה כזה שאינו מכווין לעבודת האילן לא אסרה התורה ולהכי מותר וזה נראה נכון בעזרת השי"ת:

פרק ה משנה ט

(צה) אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה משנה זו איתא במס' גיטן ס"א ופריך מ"ש רישא גבי שביעת דתנן לא תבור ולא תטחון עמה ומ"ש סיפא אמר אביי רוב ע"ה מעשרין הן רבא אמר הכי בע"ה דר' מאיר ובטומאה וטהרה דרבנן ופירש"י וז"ל רבא אמר לעולם כמחצה ע"י מחצה דמי מספקינן להו ואסיר לסייען הואיל ועבירה דאוריי' היא ומתני' כמוחוק לעשר ועם הארץ דר"ע כו' הלכך לאו איסורא דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען. והקשה תוס' פה ובכתובת כ"ד דהרי מצינו לרבא בשלשה מקומות דס"ל רוב ע"ה מעשרין הן בשבת י"ג דס"ל לרבא דמותר לפרוש לאכול עם ע"ה ולא חיישי' שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים משום דרוב ע"ה מעשרין הן וכן בדמאי לענין ברכה ס"ל לרבא דאין צריך לברך על הפרשת מעשרות משום דרוב מע"ה מעשרין הן וכן בדעתי לענין ברכה ס"ל לרבא דאין צריך לברך על הפרשת מעשרות משום דרוב ע"ה מעשרין ופירש"י דדמאי אפי' ספק לא הוי הלא חומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין ובכתובת רו ס"ל לרבא דטעמא בר"י בהחמרין שנכנסו לעיר ולא חיישי' לגומלין משום דבדמאי הקילו ופירש"י דבדמאי הקילו יותר משאר ספק דדבריהם דאפי' ספק ליתא דרוב ע"ה מעשרין הן הרי דס"ל לרבא דבדמאי הוי ודאי ואפי' ספק לה הוי ומדוע ס"ל לרבא הכא להיפוך דדמאי הוי ספק דאוריי' ולח ס"ל דרוב ע"ה מעשרין ומה שכ' התוס' בגיטן בזה אינם מובנים וכבר נתקשה בו בספר פני יהושע שם ולרש"י היא תמיהה גדולה אליבא דרבא. ונלענ"ד בסייעתא דשמיא לישב פליאה זו דהנה הקשיתי על הך דינא דאמרו חכמים דדמאי אינו אלא חומרא דרבנן משום דמדאוריי' אמרי' רוב ע"ה מעשרין הן הא קיימ"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכתבו תוס' בכתובת ט"ו דגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדרא לניחותא וקיימ"ל ביו"ד סי' קי"ד דאסור ליקח מן הנכרי כבשים משום שדרך לפעמים ליתן בהן יין ומבואר ברמ"א שם דהם מקצתן נותנין בהם יין ומקצתם אין נותנין אזלי' בתר רובא דכל דפריש מרובא פריש וכן הוא במג"א סי' ל"ב סקס"ו אבל אסור לקנות מהם בכתיהם משום דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"ש וא"כ ה"ה בתבואת שנלקחה מעם הארץ דודאי אם הובא התבואה לפנינו אמרי' בי' מדאוריי' כל דפריש מרובה פריש אבל בבית עם הארץ אם לוקח שם התבואה בביתו הו"ל קבוע אף שרוב מעשרין ויהי' התבואה אסור מדאוריי' וכי תימא הכי נמי דלא מקלינן בדמאי אלא הלקח בחוץ ולא בביתו של עם הארץ הא ליתא דהרי משנה שלימה שנינו במס' דמאי פ"ד משנה ב' ופרק זין משנה א' ומשנה ג' דאפי' אוכל אצל חבירו או פיעל שאוכל אצל בעה"ב דין דמאי יש לו והתירו בו מפני דרכי שלום והתירו בו להתנות על דבר שאינו ברשותו וכמבואר בתוס' י"ט פ"ז משנה ד' ד"ה שאני עיי"ש ואף שכתבו תוס' בנזיר דכל היכי דלא ניכר האיסור לא הוי רק קביע דרבנן היינו דוקא באומר לשליחו צא וקדש לי ומת דהוי האשה קבוע ואינו ניכר לשום אדם איזה היא אבל בעמי ארצים ודאי ידוע לכהנים ולוים ועניים המקבלים תרומת ומעשרות מי המעשרין ומי שאינם מעשרין ונודע מקים דירתן וממילא הלוקח תבואה בביתו של ע"ה שאינו ידוע אם מעשר או לא לוקח מן הקבוע ואסור מדאוריי' ומאי מהני דרוב ע"ה מעשרין הן (ובמה שכ' האלי' רבה בסי' תרפ"ח סק"ה מיושב קושיא זו):

אך הנראה בסייעתא דשמיא על פי מה שכתבתי בספרי אומר לציון באות (ש"ד) לישב דעת הב"ח ביו"ד סי' ק"י דפסק דאף שקיימ"ל בנשחטו לפנינו עשר בהמות ונמצא ריאה אחד טרפה ולא נודע מאיזה בהמה דחמרי' מדאוריי' חד בתרי בטיל ולא הוי קבוע מ"מ היכי דאיכא עשר חניית מיוחדים ובכל חנות בהמה ונודע שאחת מן הבהמית טרפה ולא נודע באיזה חנות דהו"ל קבוע דאוריי' והקשה עליו הפר"ח דהרי אמרי' בנזיר י"א האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח שאסור בכל הנשים שבעולם וכתבו התוס' אבל כל העולם מותרים לישא נשים ולא אמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסורין מדאוריי' משום כיון דאין האיסור ניכר לא אמרי' קבוע מדאורייתא א"כ מוכח היכי דהאיסור אינו ניכר ונתערב לא אמרי' קבוע עוד הקשה בחות דעת לפי דעת הב"ח אם יאמר א' שיש ממזרות אחת בעולם אשר הכיר בה מקדם יאסרו כל הנשים מטעם קבוע אך הנראה לענ"ד דקיימ"ל דקבוע חידש הוא דהרי איכא רובא דאיתא קמן ואפ"ה גזירת הכתוב דהוי כמע"מ וכיון דחידש הוא אין לך בו אלא חידושו דומיא דט' חניות וט' ישראלים וגוי אחד דילפי' לה מוארב לו כי' דידוע דאכתי נקבע האיסור לפנינו בשעה שאנו באין לכלל ספק. אבל אם אינו ידוע ממש בידיעה עצמית שהאיסור עדיי' לפנינו בשעה שנולד הספק רק שיש כאן איסור הנודע לן מכח חזקה אין הקבוע הבא מחמת החזקה עדיף מן החזקה גופי' וממילא אמרי' דרובא וחזקה רובא עדיף ולהכי באומר לשלוחו הנ"ל אינו ידוע בבירור שהאשה המתקדשת עדיין תי' בעולם שהרי אפשר שמתה רק מחמת חזקת חי מוקמי' לה אחזקה דעדיי' תי' א"כ כל עיקר הקבוע בא החמת חזקה ודאי אין כח הקבוע יותר מן חזקה ורובא עדיף מחזקה ושפיר כ' התוס' דכל היכי שאין האיסור ניכר דהיינו שאין נודע לנו שיש כחן ודאי איסור רק אפשר שנסתלק האיסור אף דמוקמי' לה אחזקה מ"מ רובא עדיף ולא הוי קבוע דאוריי' ולהכי כל העולם מותרים לישא וכן היכי דידענו שהי' ממזרת אחת בעולם מ"מ לא הוי קבוע שמח מתה ואי דאיכא חזקת חי' מ"מ רובא עדיף אבל בתערובת חנוית כיון דהחנות טרפה לפנינו מה בכך שלא נודע ואינו ניכר כיון דאיכא ודאי איסור הוי קבוע דאוריי' כדעת הב"ח וא"ש. ומעתה יתישב ג"כ קושין דהא ודאי אי לא הי' שום אפשרות שבעולם לספוקי על התבואה שבבית עמי הארץ שאינם מעשרים אם נתקנו והופרש מהן המעשרות ודאי הי' הדין פשוט שתבואה בבית סתם ע"ה הוי קבוע כמו תשע חניות כו' אבל כיון דאיכא ספק אף על כל תבואה שיש בבית עם הארץ שאינו מעשר שהרי אפי' אם הבעלים לא עשרן משום דידוע שהם אינם מעשרין מ"מ תבואתו יוכל להיות שניתקן על ידי אחר שדרכו לעשר דהרי קיימ"ל בנדרים דף ל"ו וברמב"ם פ"ה מנדרים דהתורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים ואיכא לספוקי שמא התקין אחר תבואתו לשום מצוה וכדי להציל העם ממכשול וכבר בארנו דכל שאין האיסור ברור לא מיקרי קבוע ואף דאיכא לתבואה חזקת טבל מ"מ לגבי חזקה הדר אמרי' רוב ע"ה מעשרין הן ולהכי כל תבואה של סתם עם הארץ אפי' בביתו ג"ב לא הוי קבוע כיון דהאיסור דהיינו התבואה שבבית ע"ה שודאי אינו מתקן ג"כ אינו ודאי טבל רק מחמת חזקתו חזקת טבל אמרי' דלא נתקן ממילא תבואה זו שאין דנין עליה מותרת מדאוריי' מטעם דרובא עדיף מחזקה ולא שייך קבוע דרוב ע"ה מעשרין הן ובהכי א"ש דבשלמא בהנך מקומת שאמר רבא רוב ע"ה מעשרין הן התם אנו דנין על התבואה אם צריכה ברכה בהפרשתה או אם יאכל הפריש איסור דאוריי' אצל העם הארץ או אם חיישי' לגומלין לאסור התבואה ודאי דמהני הרוב נגד חזקת טבל כיון דלא שייך קבוע כנ"ל אבל הכא בגיטן אין דנין על התבואה אם הוא מותר או לא רק אנו דנין על האשה אשת עם הארץ אם היא מאותן שמעשרין או מאינם מעשרין הרי היא קבוע גמור דהרי המיעוט שאינם מעשרין המה לפנינו ולא מכח חזקה רק שידענו בבירור שאינם מעשרים א"כ הו"ל קבוע גמור וס' דאוריי' ולכך לא היתה רשאה לטחון ולרקוד עמה לסייע עוברי עבירה דהוי ס' דאורייתא דהרי היא עוברת עבירה בספק ומה מתקו דברי רש"י במה שכתב דלעולם כמחצה על מחצה מספקינן להו דהיינו מטעם קבוע ואסור לסייען דעבירה דאוריי' הוא. דהיינו כיון דאין אנו דנין על התבואה אי מותרת רק על האשה אם היא עוברת עבירה או לאו זה ודאי הוי קבוע דאוריי' ולהכי לא משני רבא הכא דטעם דרוב ע"ה מעשרין והוא נכון בעזה"י:

פרק ו משנה ג

(צו) בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היה העלין שלהן שחורין אסורין ופי' הרב דגדולין מבטלין את העיקור ובמס' נדרים מביא ראי' ממתני' להא דאמר ר"י דגדולי האיסור מעלין ומבטלין את העיקר ודחי לה ומסקי' דהתירא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי וכ' הר"ן וז"ל דבדין הוא דלבטיל היתר שזרעי אינשי לגבי גידולן דאיסורא משום דהוי לי' תערובת היתר באיסור ודברים שאינם שווים מבטלין זה את זה אבל איסורא באיסורא כליטרא טבל מעשר בגדוליה דהוי איסורא או בשביעת משום איסור שביעת או בשאר שני שבוע משום טבל אינו בדין שתהי' בטילה אעפ"י שאין האיסורן שווין מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שווין זה לזה לגמרי אין אחד מהן מבטל את חבירו וכמו שכתבתי בפ' הנודר מן המבושל עכ"ל הר"ן ולפי דבריו נראה לענ"ד אנו למדין דה"ה דגידולי היתר לגמרי אם הי' אפשר שלא יהי' בהם שום איסור מעלין וממטלין את האיסור כשאר תערובת איסור בהיתר ודברים שאינם שווים מבטלין זה את זה והא דקיימ"ל שם בנדרים נ"ז דילדה שסיבכה בזקינה ובה ספירות אעפ"י שהוסיפו מאתים אסורין וכן בצל שנטעו בכרם אף שנעקר הכרם אעפ"י שהוסיפו אסורין היינו משום דהוי איסור באיסור סבל ואיסור אינו מבטל את האיסור וכנ"ל אבל גידולי היתר גמו' מבטלין את האיסו' לגמרי ונעשה כולו היתר ובהיות כן ישבתי בזה קושית הפני יהושע בריש מס' ביצה על הא דתנן ביצה שנלדה בי"ט ב"ש אומרים תאכל הקשה התוס' דאמאי לא תני אוסרין ומתירן וכי תימא דאוסרין לעולם משמע והרי אמרי' לקמן אפרוח שנולד בי"ט אסור והקשה הפני יהושע דלמא להכי קתני שם אסור כיון דכבר קתני במתני' לא תאכל והיינו ביומא שפיר תני אסור אבל אי הוי תני במתני' אוסרין והוי אמרי' לעולם גם באפרוח היינו אומרים אסור לעולם ומאי ראיי' הביא תוס' מאפרוח ומדו פשיטא להו יותר באפרוח דאינו אסור לעולם מביצה אך בדברינו הנ"ל א"ש דבאפרוח שנולד בי"ט ליכא למימר דיהיה אסור לעולם משום דאפי' אי נימא דאפרוח שנולד בי"ט אסור. יהיה מאיזה טעם שיהי' מ"מ ע"כ אינו אסור לעולם אלא בכמות גודל שנולד אבל מה שגדל אח"כ ונתרבה גידוליו על עיקר האיסור בטל ברוב היתר וכמש"כ הר"ן הנ"ל דגידולי היתר ממש שרבו על העיקר מבטל אותו ואין לומר דהוי דבר שיל"מ דהרי אנן קיימינן עתה שהאפרוח עצמו אסור לעולם בכמותו שנולד ואין לומר דגם הגידולין שנתרבו הוי גידולי איסור שאינה זבוחה דודאי איסור אבר מן החי ליכא דהרי קיימ"ל דבחייה לאו לאברים עומדת וכמו שפ' הרמב"ם בפ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ה' אבל שאינה זבוחה ודאי איכא וממילא נימא דאין איסור ר מבטל איסור דהא ליתא דכל זמן שהתרנגולת חי גם עיקר האיסור דהיינו האפרוח בכמות שנולד הוא אסור משום שאינה זבוח ואין אנו צריכן לדון עליו רק מה שאנו צריכין לדון הוא אחר שחיטה ואז ליבא איסור שאינה זבוחה כלל לא בעיקר ולא בתוס' ואז שפיר בטיל האיסור בגידולין ומותר האפרוח וליכא לפרושי דאסור דתני באפרוח לעולם משמע אבל ביצה שנולדה בי"ט ליכא גדולי היתר ושפיר הי' אפשר לטעות דלעולם משמע ולזה הוכיחו התוס' מאפרוח דהתם ודאי שאינו אסורה אלא ליומו ואפ"ה תני אסור א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דליתני אוסרין ומתירן וא"ש:

פרק זין משנה ג

(צז) שאין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות כו' התוס' י"ט הביא מחלוקת הפוסקים אי איסור סחורה בדברים איסורי דאורי מן התורה אסור ונלמד מפסוק יהיו כמבואר בפסחים כ"ג או דאינו אלא איסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והקשה התוס' י"ט על הא דאמרי' במס' בכורת דף ויו דחלב בהמה טהורה מנ"ל דשריא ורצו לפשוט מהא דכתיב ואת עשרת חריצי החלב ודחי הש"ס ודלמא לסחורה וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי ואפ"ה בסחורה שריא ומוכח מזה דאיסור סחורה אינו אלא מדברי סופרים וכן הקשה במל"מ בפ"ח מהל' מאכלות אסורות ומה שתי' המל"מ דהוי כאילו מדמנה לו דברים טמאים דפשיטא דמותר למוכרם וכמו דתנן במתני' ציידי חיה ועופת ודגים שנזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרם וא"כ פשיטא דמי שהי' לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו דהוי כנזדמנו לו ע"כ אינו נכון בעיני דהרי קיימ"ל דדוקא לציידי התירו למוכרם אבל לאיש אחר לא והיינו כת"ק וחכמים ולא לאחר שנתמנה לו דלא קיימ"ל כר' יהודה וכמו דאם איש בעלמא שאינו צייד מצא עופת טמאים שאסור למוכרם ממילא גם בחלב כן שודאי אסור למוכרן דלא עדיף ממצא מינים טמאים וכמו שפי' הר"ב לקמן במשנה ד' והדרא קושיא לדוכתא:

והנה הא דקשיא להו דוקא אי איסור סחורה מדאוריי' ולא קשיא להו אפי' אי אינו רק מדרבנן מדוע עברו ישי ודוד איסור דרבנן ואין לומר שעדיי' לא גזרו בימי דוד על סחורה דהרי כבר הביא התוס' י"ט לעיל במס' כלאים פ"ח משנה ב' ראי' מתוס' קדושין דשפיר מצינו שגזרו גזירה אפי' קודם ביאתן לארץ וכן בימי דוד עי"ש ונראה לחלק דודאי גזירה משום דאתי לאחלופי כמו כזית ראשון אטו כזית שני וכן שני מינים טמאים דאסורים בהנהגה אטו טמא וטהור וכהאי גוונא ודאי דגזרו מקודם גם כן אבל סחורה דאינו דומה לאכילה אדרבה סחורה דמי טפי להנאה ואם לא גזרו על הנאה במינים טמאים הוי סחורה גזירה רחוקה ולהכי שפיר י"ל דעדיי' לא נגזר אז איסור על סחורה ולהכי לא קשיא להו לתוס' י"ט ולמל"מ אלא דוקא אם איסור סחורה הוא דאורייתא תא אבל אם הוא דרבנן שפיר י"ל דעדיי' לא גזרו ונראה לענ"ד לישב קושית התוס' י"ט ומשנה למלך הנ"ל דהנה בתשו' חתם סופר חלק יו"ד תשובה י"ד הביא קושית השער המלך פ"ג מהל' איסורי מזבח דהקשה אהא דפריך הש"ס הנ"ל וחלב מנ"ל דשריא ורצה הש"ס ללמוד מדאסרה התורה בשר בחלב ש"מ דחלב לחודי' שריא ומה הוכחה דילמא אסרה התורה בשר בחלב בת פקועה דליכא משום דבר היוצא מן החי ותי' השעה"מ דא"כ הוי לי' חלב שחוטה ולא שייך בי' איסור בשר בחלב ומורי ורבי הגאון הנ"ל בעל חתם סופר דאי דברי השעה"מ וז"ל לפי מה שכ' הר"ן בפ' בהמה המקשה דמשו"ה חלבו וגידו של שליל מותרים ודם שליל אסור משום דכתיב כל בבהמה תאכלו ליכא למישרי אלא מידי דאכילה כגון חלב וגיד הנשה אבל דמו דהוא משקה לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו דתאכלו כתיב ע"ש וא"כ מכ"ש חלב דהוי משקה טפי מדם אי ס"ד דחלב של כל בהמה אסורה גם חלב בת פקועה אסורה דלא הותר בשחיטת אמו אלא המאכלים ולא המשקים ולא הוי מצי הש"ס לדחויי דבחלב בת פקועה מיירי ע"כ. ואני תלמיד תלמידו לא זכיתי להבין דברי קדשו. דבשלמא דם השליל כיון דלא נפקא לן שריותא מכל בבהמה תאכלו ממילא דמו אסור כשאר דם הבהמה אבל חלב אפי' אי נימא דלא נפקא שריותא מכל בבהמה תאכלו משום שהוא איננו אוכל מ"מ לא גרע החלב מחלבו של אמה גופא לאחר שחיטה דפשיטא דהיא מותר דאינו יוצא מן החי כיון דנשחט האם ומה לי חלב של בת פקועה מחלב שחוטה דעלמא וכמו בחלב שחוטה דעלמא ליכא שום איסור אף דלא מצינן בה קרא להתירא. כיון דאזל מנה איסור היוצא מן החי שנשחטה הבהמה ה"ה בבת פקועה שכיון ששחיטת אמו מהני כאילו נשחטה בעצמה א"כ פשיטא דחלבה חלב שחיטה ולית בה איסור כלל ואין לו דמיון לדם השליל וזה נראה אמת לדעתי. הדרן לנ"ל דסברת השעה"מ שחלב בת פקועה לית בה איסור היוצא מן החי ולא הוי רק כחלב שחוטה כנים מאוד. ומעתה תיקשו דמאי פריך הש"ס מעשרה חריצי חלב שמא הי' מן בת פקועה אבל לעולם החלב אסור מכח אבר מן החי וצ"ל דהי' פשוט להש"ס דעכ"פ הי' לן לאסור חלב בת פקועה אטו חלב דעלמא כמו שאסרי' לדידן בן פקועה בלי שחיטה משום אתי לאחלופי בבהמה דעלמא וצריך שחיטה מדרבנן וכמבואר בש"ע יו"ד סי' י"ד ה"ה דפשיטא לש"ס דגזרי' חלב בת פקועה אטו חלב דעלמא וכבר כתבנו לעיל דגזירה כה"ג דהוי משום אתי לאחלופי אכילה באכילה גם אז בימי דוד גזרו ואכתי תיקשי אפי' אי היו החריצי חלב מבת פקועה אפ"ה מדרבנן אסור ואיך שלחו ישי לדוד ועברו על איסור דרבנן וע"ז משני הש"ס שפיר ודלמא לסחורה פי' לעולם דהחריצים הי' מבן פקועה ורק הי' אסור מדרבנן ולא לאכילה שלחו רק לסחורה ודבר שאינו אסור אלא מדרבנן שפיר מותר לעשות סחורה וא"ש:

פרק ח משנה ב

(צח) שביעת ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה וכן בתרומה ומעשר שני קל מהם שביעת שנתנה להדלקת הנר וכ' הרב דתרומה טהורה אסורה וטמאה מותרת להדלקה ובמעשר שני הוא להיפוך דבטמא אסור כאשר נאמר לא בערת ממנו בטמא ובטהור מותר ע"ש וקשה לי מהתוספתא דמס' ביכורים וזה לשונה חומר במעשר שני מבתרומה שמעשר שני אין מדליקין בו את הנר משא"כ בתרומה עכ"ל התוספתא וקשה דהא ע"כ מיירי התוספתא ממעשר ותרומה טמאה דבמעשר אין מדליקין ובתרומה מדליקין א"כ מאי חומר יש בזה והלא בטהורה חומר תרומה שבתרומה טהורה אין מדליקן ובמעשר מדליקן אלא ע"כ מזה דבמעשר שני לעולם אין מדליקן בין בטמא ובין בטהור וזה כדעת הגאון בתוס' רע"ק שכ' שהפסוק לא ביערתי ממנו בטמא הוצרך ללמדנו דלא נימא דנוכל לבער בו בטמא כדין תרומה טמאה וא"ש. ועוד נרלע"ד ראיי' ממתני' דסוף פ"א ממעשר שני שתנא זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה כו' ולא תני גם להדלקת הנר ודו"ק:

פרק ט משנה א

(צט) ונלקחין מכל אדם בשביעת וכתב התוס' י"ט מש"כ הר"ב והלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר אסור הכי תני בפרק לולב הגזול ל"ט ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה הו"ל ליתני עכ"ל אבל הרמב"ן בפירוש התורה כתב וז"ל דדוקא בכחצי איסר אבל בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפי' בשאר שני שבוע עכ"ל:

(ק) שם משנה ה' הכובש שלשה כבשים עיי' בתוס' י"ט דקיימ"ל כר' גמליאל דטעם הוי כמבוער וקשה לי למה דאיתא במתני' פרקין דקודם משנה זין דאין מבשלין ירק של שביעת בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ופי' רש"י בזבחים ע"ו ובר"ש פה דצריך לאכול השמן בשנת שביעת עד הביעור ותו לא. וקשה הא לא הוי כשמן רק טעם של ירק וטעם הוא כמבוער וממילא מותר לאכול השמן אפי' אחר הביעור מדוחק לומר דהכוונה שהשמן שנבלע בהירק יבוא לידי פסול ומשו"ה יהי' אסור לבשל הירק בשמן של תרומה ועיי' בר"ש במס' מעשר שני פרק ג' משנה ב' מבואר להדיא דהשמן אסור אחר הביעור וצ"ע:

פרק י משנה ב

(קא) הר"ש מביא ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית משמט אך הראשונים הי' להם הגרסא מלוה ונעשה כפרנית אינו משמט והכי קיימ"ל אך נחלקו הפוסקים בדין זה דדעת הרמב"ם דמיירו היכי דכפר במלוה שתבעו קודם שביעת ואחר שעברה שביעת הודה למלוה שבאמת חייב לו או שבאו עדים חוב זה אין שביעת משמטת וחייב לשלם ומטעם כיון שבשעה שחייל השביעית הי' כופר בחוב ולכך אינו משמט אבל הראב"ד ס"ל דוקא אם נשבע על כפירתו קודם שביעת אז אין שביעת משמט אבל בלא שבועה משמט וכן קיימ"ל בש"ע ח"מ סי' ס"ז והקשה הראב"ד לשיטת הרמב"ם מהא דתנן במתני' שבועת מ"ח דשביעת משמטת את השבועה ואמאי הא הממון הנכפר אינו משמט א"כ גם השבועה לא יהי' ישמט. והנה הבעל תרומת ס"ל דהיא גזירת הכתוב דהשבועה נשמט אך הב"י והב"ח דחיקא להו לומר כן לכן תירצו דס"ל לרמב"ם כמו שכתב הר"ן בשבועת דכיון שנשמט ההודאה אף שהכפירה לא נשמט מ"מ אינו אלא ככופר הכל ופטור משבועה. ולפי זה ע"כ הראב"ד ס"ל כיון דהכפירה אינו נשמט מ"מ הי' לן להתחייב שבועה ולא תהי נשמט אלא ע"כ דאפי' הכפירה משמטת ורק דוקא אם נשבע על כפירתו ולכאורה יש להבין באיזה סברא פליגי הרמב"ם עם הראב"ד ונראה לענ"ד דפליגי בשני תירוצי התוס' בשבועת דף מ' אהא דתנן טעני חיטן והודה לו בשעורין פטור וס"ל לרבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין וכ' התוס' ותימה מנ"ל הא דלמא לא פליגי הת"ק ור"ג אלא חם אין ההודאה ממין הטענה אם חייב שבועה דאוריי' אבל כולי עלמא מודו דחייב בדמי שעורין ותי' דלשון פטור משמע לגמרי עוד תי' תוס' אף דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג מ"מ חשיב לי' הודאה וחייב שבועה ע"כ ולפ"ז י"ל דהראב"ד ס"ל כתי' הב' של תוס' דהודאה אפי' היכי דלא חשיב הודאה לענין ממון מ"מ חשיב הודאה לענין שבועה ואפי' לת"ק דהתם דפליג על ר"ג בזה ולא חשיב לי' הודאה היינו דוקא התם משום דמיד בשעה שהודה נתבטל הודאתו לענין ממון ממילא נתבטל ג"כ לענין שבועה אבל הכא קודם שביעת בשעה שהודה היה מהני הודאתו והיה חייב אותו ממון שהודה א"כ מה בכך ששביעת משמט הממון שהודה מ"מ הרי אכתי נשאר הודאתו וחיובו לענין שבועה ולהכי ס"ל לראב"ד כיון דהכפירה אינו נשמט אף שנשמט הממון שהודה מ"מ הודאה קיים לענין שבועה אך הרמב"ם ס"ל כיון שנשמט ההודאה לענין הממון גם השבועה נשמט ולהכי א"ש דשביעת משמטת את השבועה אבל הכפירה גרידא אינה נשמט וא"ש:

ובזה ניחא לן לישב קושית הגידולי תרומה שהקשה לשיטת הרמב"ם והר"ן הנ"ל דאם כן דלהכי משמטת את השבועה כיון דההודאה נשמט ממילא לא הוי אלא כופר הכל ופטור א"כ קרא ל"ל דדרשי' בשבועת הנ"ל דשביעת משמטת השבועה דהרי מסברא כן הוא. אך בדברינו הנ"ל ניחא דאיצטרך דלולי קרא הוה אמינא אף דנשמט הממון מ"מ חשיב הודאה וכסברת הראב"ד ותוס' הנ"ל להכי איצטרך קרא לאוריי לן דאינו נחשב להודאה ומשמטת אף השבועה. ובהכי יש לומר פירוש נאה בדברי הש"ס הנ"ל דפריך שביעת משמטת את השבועה מנ"ל ומשני מדכתיב וזה דבר השמיטה אפי' דיבור משמטת והכי פירושו אפי' דיבור של הודאה משמט דהוי ס"ד דודאי הסברא פשוטה דלענין ממון שהודה השביעת משמטת את הודאה אבל עכ"פ הדיבור של הודאה קיימת עדיי' ולחייב שבועה קמ"ל דפטור משבועה דגם הדיבור שהודה נשמט ולהכי פטור משבועה וא"ש:

(קב) שם משנה ט' כל המטלטלין ניקנין במשיכה ופי' הר"ב דכל זמן שלא משך כל אחד ואחד יכול לחזור בו אעפ"י שנתן המעות. והנה דעת הריף ורמב"ם בפ' הזהב דאם נשרף או נאבד דבר המכור הפסיד למוכר ויכול הלוקח לחזור בו והקשה הבעל המאור א"כ עיקר התקנה שמשיכה קונה הי' לטובת הלוקח שאם ישרפו החטים בעליה ואמר הלוקח תן לי מעותי א"כ מדוע אמרו שם כשם שתיקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלוקחים הרי איפכא הו"ל למימר כשם שתיקנו משיכה ללוקח כך תיקנו למוכר ע"ש ועיי' במלחמות:

ונראה לענ"ד לישב בסייעתא דשמיא דהריף והרמב"ם לשיטתייהו אזלו דהנה במס' גיטן ל"ו פריך הש"ס ומי איכא מידי דמדאוריי' משמטת שביעת והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעת בזמה"ז ורבי היא ופריך ומי איכא מידי דמדאוריי' לא משמטא שביעת בזמן הזה ואתי רבנן ותקנו דמשמט אמר אביי שב ואל תעשה היא ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר ושיטת רש"י והראב"ד דרבא בא לתרץ גם פרכא ראשונה דבין לרבנן דאמרי שמיטת כספים בזה"ז דאוריי' ואתי רבנן ותקנו פרוזבל דלא משמט ובין לרבי דשמיטת כספים בזה"ז דרבנן ואמר רבנן דמשמט אף דמדאוריי' אינו משמט לא תיקשו כלום משום דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מדאוריי' והפקר ב"ד הפקר אבל דעת התוס' והרמב"ם דרבא לא קאי אלא אפרכא בתרייתא אבל לא על קושי' ראשונה וכ' הכסף משנה בפ"ט משמיטה הטעם דס"ל דדוקא אם שמיטת כספים בזמן הזה אינו מן התורה ואינו משמט יש כח ביד חכמים לומר דתהי' משמט משום דלא באו להוציא ממון בהפקרם רק להחזיק הממון שיש ביד הלוה אבל אם שמיטת כספים מדאוריי' אין כח ביד חכמים להוציא מיד הלוה על ידי פרוזבל דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר להוציא ממון על ידי הפקר ב"ד ע"ש ולפי שיטת הרמב"ם קשה איך הפקיעו חכמים קנין כסף שהוא קונה מדאוריי' ואמרו שאם חוזר הלוקח צריך המוכר להחזיר לו המעות והא כיון שאין כח לחכמים להכריח הלוה להחזיר החוב לאחר שמיטה שמשמט מדאוריי' ואין כח בידם להוציא ממון ה"נ אין כח ביד חכמים להכרית המוכר שיחזיר המעות ללוקח אם חוזר בו מהמקח כיון שמדאוריי' המעות של מוכר הם אבל הנראה בזה דראשית תקנת חכמים באמת לא היה אלא שהמוכר יוכל לחזור מן המקח ויחזיק בידו דבר המכור ולזה יש להם כח כיון דהוא להחזיק כמו שהי' להם כח לומר דבזה"ז משמט אף שמדאוריי' צריך להחזיר החוב אך ממילא אמרי' בהאי הנאה שהעמידוה חכמים ביד המוכר לחזור אנן סהדי דהמוכר נותן רשות גם ללוקח לחזור וכמו שפירש"י בגיטן נ"א יהבי יתמי זוזא אפירי ואיקור דהא דבהדיוט מוקמי' לה ברשות מוכר לדליקה והלוקח יוכל לחזור היינו טעמא בהאי הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה והמוכר יוכל לחזור עי"ש ובהכי אתי שפיר דאמרו כשם שתקנו משיכה למוכרים כו' דע"כ עיקר תקנה למוכרים נתקן ולא ללוקחים דלא הי' לחכמים כח לתקן ללוקחים רק למוכרים אך בהאי הנאה דתקנו למוכרים אנן סהדי דהמוכר נותן רשות גם ללוקח לחזור ולהכי תקנו גם ללוקחים משיכה וא"ש:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה