חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים
כלאים פרק א משנה א
(עה) החטים והזונין אינם כלאים זה בזה וכתב הר"ב הא . דאמרי' במנחות הכוסמין מין חטין הן ושיפין מין שעורים הני מילי לענין חלה אבל לענין כלאים הוי כלאים זה בזה ובפסחים דף ל"ה מביא הש"ס ג"כ הך ברייתא דכוסמין מין חטין ופירש"י מין חטין לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין מן החטין על הכוסמין עכ"ל והקשה הר"ן שם וז"ל ולא נהירא דהא תנן במס' תרומת כל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה ובריש מס' כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זה בזה דתנן החטין כו' ע"כ. ונראה לענ"ד לישב שיטת רש"י שלא יהי' כטועה בדבר משנה דהי' קשה לרש"י אהא דתנן במס' תרומת פ"ב משנה ד' אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה כל מין חטין אחד הם ופי' הר"ש והר"ב דאתי לרבויי שחמתית ולבנה וקשה ע"ז דהרי מבואר בסיפא דכל שאינו כלאים זה בזה תורמין מזה על זה ואפי' מן החטין על הזונין דאינו מאכל אדם מ"מ כיון שהוא מין ממיני חטים תורמין מן החטין עליו א"כ פשיטא דאין צריך לומר דשחמתית ולבנה תורמין מזה על זה ומאי אצטריך בזה לאשמוענין דכל מיני חיטן אחד הם אלא ע"כ הוכיח רש"י דמתני' אתי' לאשמוענין דכל שהוא מין חיטן דהיינו אפי' כוסמין כיון דקיימ"ל דמין חטין הם תורמים מן החטין עליו ומעליו על החטין וזה אתי התנא לאשמוענין דכל שהוא מין חטין אחד לתרומה. ואי דתיקשי על זה מסיפא דתנן דכל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין עליו צ"ל דאין למידן מן הכללות ובפרט כאן שגילה לן התנא בראשונה דכל מין חטין אחד הרי נתבאר דאפי' כוסמין מין אחד עם חטין אף דהוי כלאים זה בזה ע"כ הכי קים להו לחכז"ל דנשתנה דין חטין ויצא מן הכלל כנלע"ד לישב שיטת רש"י. דס"ל דאף שכוסמין עם חטים כלאים אפ"ה תורמין מזה על זה:
(עו) שם משנה ב' דלעת המצרי והרמוצה אינן כלאים זה בזה הר"ש מביא דהירושלמי סותר הש"ס דידן דהירושלמי פירש על הרמוצה שהיא דלעת מרה שממתקין אותה ברמץ ובנדרים נ"א אמר רב אשי רמוצה דלעת הטמונה ברמץ איתיבי' רבינא לרב אשי ר' נחמי' אומר דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא דמשמע דרמוצה הוא מין אחד ולאו הטמונה ברמץ ותי' התוי"ט עפ"י פי' הרא"ש שם דגם התנא ס"ל דטומנין אותה ברמץ אלא דמשמע מדברי רב אשי שכל דלעת הטמונה ברמץ נקראת רמוצה ע"ז שפיר פריך דהרי מוכח דהוא מין דלעת א' שדרכן לטמנו ברמץ ומשו"ה הוי כלאים עם דלעת אחריני ותיקשי לרב אשי דס"ל דכל דלעת שטמונה ברמץ נקרא רמוצה וא"כ איך שייך ליתני שהוא כלאים עי"ש. ובדברי התוס' י"ט אלו נתישב לי וגם דהוי קשיא לי דמאי פריך שם הש"ס לרב אשי מר' נחמי' דמוכח דהוי מין אחד משום דהוי כלאים אדרבה נסייעי לרב אשי ממתני' דתנן בהדיא דדלעת והרמוצה אינם כלאים זה בזה אלמא דהוי מין אחד גם קשה לי באיזה סברא פליגו תנא דמתני' עם ר' נחמי' אם דלעת ורמוצה הוי כלאים או לא אך הנראה דהנה לקמן במתני' תנן הצנון והנפץ כו' אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה וכתב הרמב"ם הטעם מביאו בתוסי"ט הואיל וטעם הפרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר לכן הוי כלאים והנה מבואר בירושלמי שרמוצה הוא דלעת מרה וממתקין אותו ברמץ. ובזה ניחא דודאי דלעת המצרי דומה ממש לרמוצה אלא שדלעת רמוצה מרה ביותר ומשונה טעמה מדלעת מצרי ולהכי הוי רחוק בטעמו ולהכי ס"ל לר' נחמי' דהוי כלאים זה בזה כמו צנון והנפץ הנ"ל אך תנח דמתני' ס"ל כיון דע"י הטמינה ברמץ חזר טעמו לטעם דלעת המצרי והמרירות נמתק אזלי' בתר השתא והוי שווין בטעמן ג"כ ולאחר ששווין גם במראה ובעלין וגם עכשיו שווין בטעמם אף שקודם נתינתן ברמץ לא הי' טעמם שווים בתר השתא אזלי' והוי מין ח' ואינו כלאים אבל לעולם מודו רבנן לר' נחמי' דהרמוצה היא דלעת מרה שממתקין חותה ברמץ וממילא שפיר פריך הש"ס לרב אשי מר' נחמי' דגם רבנן לא פליגי אלא משום דאזלי בתר השתא אך ע"כ מוכח דלא כרב אשי דס"ל דכל דלעת הטמונה ברמץ נקראת רמיצה וא"ש:
(עז) שם משנה זין אין מביאן אילן באילן ירק בירק כ' הר"ש תימה דמאי מבעי' לי' לרבינא בחולין דף ס' בהרכיב שני דשאין זה על זה אי מחייב או לא ואמאי לא פשיט ממתני' דמבואר דאין מביאן ירק בירק וכן הקשו בתוס' שם וכל רואה ישתומם על זה דמאי קושיא דלמא מתני' תני איסורא להרכיב לכתחלה אבל רבינא מבעי' לי לענין חיוב. והנה המהרש"א כי דזה דעת הרמב"ם באמת שלא הביא דין דמרכיב ירק בירק משום דודאי אסורא איכא להרכיב לכתחילה כמו דמבואר במתני' ומטעם הק"ו שנשאו דשאים בעצמם כמבואר בגמרא שם אבל רק לחיוב מלקות מבעי' לי' משום דאין עונשין מן הדין ולא מהני ק"ו לחיובא או דלמא כיון דאסכים על ידיהו חייב ולהכי הרמב"ם דמיירי בהל' כלאים פרק א' מהרכבת אילן דחייב מלקות השמיט ירק בירק ע"כ דברי המהרש"א ומעתה תיקשי אר"ש ותוס' דמה קשיא להו ממתני' דמיירי מאיסורא לאיבעי' דרבינא דמיירי מחיוב. ויותר קשה לי אפירש"י דפי' העיבעי' דמה להרכיב זה בזה ומדוע לא פי' כפשוטו דאיבעי' לי' לענין חיוב:
ונראה לענ"ד לישב דהנה לכאורה יש להקשות דמאי אבעי' להו בהרכיב שני דשאים זה על גב זה אם חייב דאמאי לא יהי' חייב הא איכא ק"ו מאילנות ואי משום דאין עונשין מן הדין וכמו שכ' המהרש"א והא מבואר בה"ה פ"ב מהל' מ"א דכל היכי דהאיסור מפורש מן התורה עונשין מן הדין א"כ הא אמרי' בברייתא שם בשעה שאמר הקב"ה למינהו באלנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב"ה בערבובי' למה אמר למינהו באלנות ועוד קל וחומר ומה אלנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו על אחת כמה וכמה מלשון הברייתא משמע שבראשון למדו דשאים שיצאו שלא בערבוביא מכח סברא מאחר שבאיננות הקפיד. ועוד נוסף על הסברא איכא ק"ו והנה מבואר בתוס' ר"פ כיצד מברכין הבאתי לעיל באות (א) דכל מידי דהסברא מחייב הוי כמו דכתוב בקרא וכמו שכ' הפני יהושע שם וא"כ האיסור בהרכבת דשאין כבר ידעי' מסברא והרי הוא כמאן דכתיבי א"כ יהני שוב הק"ו ללקות עליהם ויהי' חייב ומאי מספקא לי' אלא ע"כ צ"ל דהטעם דאין עונשין דאין לחייב בשום ק"ו א"כ אם יש אתה פירכא על הק"ו דהיינו שיש סברא לומר דבהרכבת אילן יהי' חייב על הרכבה ולא על א"כ גם הסברא נדחית דעיקר הסברא נילמד ג"כ מאילנות. וכיון דליכא סברא וגם ליכא ק"ו א"כ לא נשאר שום איסור כלל ושפיר פי' רש"י דאיסור הרכבה לכתחילה ואם חייב תלי' זה בזה דאם אמרי' דאינו חייב ע"כ צ"ל שמא איכא פירכא על הק"ו וממילא גם הסברא נידחת וליכא שום איסור ומותר להרכיב לכתחילה ובזה. א"ש מה שהקשו הר"ש והתוס' דהא ע"כ איסורא מבואר במתני' ומסתמא מיירי מדאוריי' דומיא דאלנות וכיון דאיכא איסורא ע"כ ילפי' מאילנות וליכא פירכא א"כ יהי' חייב מלקות ג"כ ומאי קאמיבעי' לי' לרבינא וא"ש. ומה שתי' הר"ש בשני תי' האמצעים תמוהין עיי' בר"ש בסוף פרקין ורפ"ד דכלאים דמודה ר' יאשי' בכלאי זרעים שהם מדאוריי' ובהקומץ זוטא שם מבואר דלא אתמר שאר זרעים דרבנן אלא בכרם אבל לעין כלאי זרעים הכל דאוריי' וצ"ע:
פרק ב משנה א
(עח) שם כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט החקירה בדין זה מפורסם מאור דמאי טעמא אמרו רבנן דכלאי זרעים פחות מרובע בסאה מותר לזרוע ולהיכן אזלא איסורא דאורייתא המפורש בקרא שדך לא תזרע כלאים והנה הרא"ש בפירושו במתני' כתב דהטעם כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל כ"ז דלא עירבם בכוונה כדי לזרוע ורק חכמים אסרו משום מראית עין וקשה לי דהרי הרא"ש כ' בפ"ח ממס' נידה ומובא בש"ך יו"ד סי' רצ"ט דבגד שאבד בו חוט של כלאים לא אמרי' דיבטל חד בתרי משום דלא שייך ביטול אלא באיסור שנתערב בהיתר אבל היתר בהיתר לא שייך ביטול כיון דכך היא הגזירה דע"י תערובתן נאסר עיי"ש א"כ קשה הא כלאי זרעים ג"כ הוא היתר בהיתר וע"י התערובת נאסרו לזרוע ולא שייך ביטול ברוב ומאי סברא איכא לחלק בין כלאי זרעים לכלאי בגדים אידי ואידי היתר והיתר הוא וע"י תערובת נאסר זה בלבישה וזה בזריעה. והנה התוסי"ט הביא דברי הר"ב במס' שקלים דכתב וג"כ דהטעם דמותר לזרוע סאה שיש בה פחות מרובע משום דמדאוריי' חד בתרי בטיל וז"ל הר"ב שם פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל דכל תרי מילה דכל חד לחודי' שרי ונאסרו על ידי תערובת לא שייך בהו ביטל. דדוקא בשאין אחר מעורה בשעת הזרע אין צריך כי אם למעט דמדאוריי' חד בתרי בטיל ולא מיקרי זרוע כלאים אלא מפני מראית עין בעלמא שצריך למעט. אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטל וצריך לעקור את הכל ולא ישייר אלא אחד מהמינים עכ"ל ודברים הללו מחוסרים הבנה דכיון דכתב דהיתר בהיתר לא בטיל ולכן בגדלו הזרעים צריך לעקור הכל מדוה דלענין זריעה לא הוי זורע כלאים מה"ת כיון דחד בתרי בטיל הא הוי התר בהיתר ואינו בטיל לענין זריעה וכמו בגד שאבד בו כלאים לענין לבישה. דלא מהני ביטול וכנ"ל. והנה התוס' י"ט שם הבין בדעת הר"ב דס"ל דכלאי זרעים נאסרו באכילה לאחר שהושרשה. ולפ"ז הי' אפשר לפרש כוונת הר"ב דדוקא לאחר שגדלו שנאסרו בתערובתן באכילה אז לא שייך ביטול אבל בשעת זריעה דלא נאסרו אכתי באכילה שפיר אמרי' חד בתרי בטיל אף דהוי היתר בהיתר אך מלבד שזה דוחק גדול שנאמר שרבותינו הנ"ל הי' טועים בדבר משנה שלימה שכלאי זרעים מותרין באכילה תנן וכמו שתמה התוסי"ט בעצמו מלבד זה דברי הר"ב גופא אינו מובנים במה שסיים שיעקור את הכל ולא ישייר אלא א' מהמינים דלמה משייר והלא כלאים נאסרו שני מינים יחד והוי לי' למימר דיעקור כל המינים ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה
ואשר נראה לענ"ד בזה בסייעתא דשמיא הוא עפ"י מש"כ המשנה למלך בפ"ב מהל' משכב ומושב על המרדכי דסוף חולין דהקשה בש"ז של זב דמטמא במשא לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי דבה וכן ביבמה שרקקה דם שחליצתה כשירה משום שאי אפשר בלא ציחצוחי ריק ותיקשו ולבטל ברובה ותי' המל"מ דבטומאת משא לא שייך ביטול דדוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרי' דהתירא נחית ומרובא פריש וכן טומאת מגע משום דהדבר שהנוגע בזה אינו נוגע בזה אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול עי"ש אבל לפי דרכינו נלמד שיש חילוק בין ביטול ברוב בבת אחת ובין ביטול ברוב שאינו בבת אחת דבזה הטעם משום דאמרי' כל דפריש מרובא פריש. ונראה לענ"ד לחדש דעד כאן לא אמרי' היתר בהיתר לא בטיל אלא היכי דאנו צריכי' לבטל בבת אחת כגון בגד שאבד בו כלאים דאז כיון שעיקר האיסור נולד מחמת התחברותן איך אפשר להתיר מטעם ביטול אדרבה המרובה נאסר כמו. המיעוט וכמש"כ התוס' בנידה ס"א אבל היכי דנתערב. היתר בהיתר. ואנו רוצין לאכלו או לעשות עמו שלא יהי' בבת אחת שפיר אמרי' חד בתרי בטיל מטעם כל דפריש מרובא פריש וליכא כאן תערובת היתר בהיתר כלל אלא אמרי' כל דפריש. ובזה מיושב קושיתנו על הרא"ש הנ"ל דדוקא בבגד שאבד בו כלאים דכיון דאנו לובשין הבגד כולו וא"כ לא שייך כאן לומר כל דפריש כו' רק מטעם ביטול ממש בב"א וזה לא אמרי' בהיתר בהיתר אבל בכלאי זרעים לענין לזרוע שפיר אמרי' כל מה שזורע ונוטל בפ"א מהיתרא פריש וכל דפריש מרובא הוא ואין בו ממין אחד כלל ולזה שפיר אמרי' חד בתרי בטיל מדאוריי' ורק משום מראית עין אסור. והנה קיימ"ל במתני' דרפ"ח דכלאים דכלאי זרעים אסורן לזרוע ולקיימן. ובזה א"ש גם דברי הר"ב הנ"ל במס' שקלים דהכי קאמרי רבותינו דלאחר שגדלו הזרעים ואז איכא איסור לקיים הכלאים אז צריך לעקור מין אחד הכל שלא ישייר רק מין אחד דלא שייך בזה ביטל כיון דלענין לקיים הכלאים ע"כ צ"ל ביטל ממש כיון שהוא לקיים הכל בבת אחת ולא שייך כאן ביטול מטעם כל דפריש ולהכי כיון שהוא היתר בהיתר לא שייך ביטול דהרי ע"י התחברותו נאסרו לקיימם אבל לענין זריעה שפיר אמרי' דימעט דמדאוריי' חד בתרי בטיל ואי דהוי היתר בהיתר מ"מ הא אנן מטעם כל דפריש אתינן עלה ואמרי' כל מה שזורע בפעם אחת בהיתר זורע מן הרוב ואין כאן מיעוט כלל ושפיר מותר מדאוריי' ואינו אסור אלא משום מראית עין ולכן ימעט. ולפ"ז מה שכתב הר"ב שנאסרו ע"י תערובת אין הכוונה שנאסרו באכילה רק הכוונה שנאסרו לקיים ולהכי שפיר מסיים דיעקר הכל ומשייר מין אחד כיון שלא נאסרו זה נלע"ד כוונת הרב ז"ל ואין לומר דאי ס"ל להרא"ש דהיכי דשייך כל דפריש מרובא פריש אז אפי' היתה בהיתר בטיל א"כ מאי קשיא לי' להרא"ש שם. בסוף הל' נידה מבשר בחלב דמותר בלא נתינת טעם הא שפיר נוכל לומר דכל משהו משהו שיורד לבית הבליעה מרובא פריש לא ק"מ דהתם כיון דהחלב נבלע בבשר א"כ כל משהו יש כו בלוע חלב והוי כמו איסור בת אחת שפיר קשיא לי' וא"ש ופשיטא דאין זה סותר לדעת הראש מובא בב"י יו"ד סי' ק"ט דחד בתרי בטיל אמרי' דהאיסור נהפך להיות היתה דהיינו דוקא באיסור שנתערב בהיתר אבל לא היתר בהיתר. הנה בארנו בעזה"י שיטת הרא"ש והר"ב על נכון אך תיקשי לשיטה זו מסוגיא דמועד קטן דף וי"ו דאמרי' דשלוחי ב"ד יוצאין לעקור את הכלאים ופריך עד כמה ומשני כהא דתנינא כל סאה שיש בה רובע כו' דמבואר מסוגי' זה דאפי' בנזרע ונשרש הכלאים אפ"ה דוקא בדאיכא שיעורא דרובא לסאה למעט אבל בפחות מכאן אינו צריך למעט וכן מבואר בתוס' וברמב"ם פ"ב מכלאים הרי מוכס דאפי' אם כבר נשרשו ונגדל הכלאים אפ"ה אינו אסור, לקיימם אם הם פחות מכשיעור ואפי' אם יש שיעור רובע לבית סאה אפ"ה אינו צריך רק למעט שלא יהי' כשיעור וצ"ע:
אך הרשב"א בתשובה סי' רנ"ט כ' טעם אחר. על שמותר לזרוע מדאורייתא כלאי זרעים. פחות, משיעור וז"ל והטעם בזה מסתברא משום דלא אפשר דאי אפשר שלא יצא בשדה פרידה אחת ממין אחר ותאסור את הכל או וברר ביד כל זרע אשר יזרע ולא ניתנה תורה למלאכי שרת והלכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע בתחילה ואינו אסור משום זורע כלאים עכ"ל והנה מה שכ' ותאסור את הכל משמע דס"ל כרשב"ם דכלאי זרעים נאסרים והוא תמוה ממתני' וכמש"כ תוס' י"ט הנ"ל. עכ"פ למידן אנו דהטעם דהותר היכי שנתערב משום דלא אפשר ולא, ניתנה תורה. למלאכי שרת הלכך מותר לזרוע בתחילה דאי אפשר לברור. וכן היכי דכבר גדלו מותר מן התורה לפי שאי אפשר שפרידה א' תאסור את הכל והיינו אם וסבור שהכל נאסר כדעת הרשב"ם. אבל לפי האמת שקיימ"ל דכלאי זרעים מותרים באכילה וכ"ש בהנאה כמבואר במתני' ובחולין קט"ו א"כ היכי שכבר גדלו הזרעים מדוע הוי לא אפשר ולא ניתנה תורה. למלאכי שרת הרי יוכל לעקור מין א' מה שימצא והמין הנשאר יהי' מותר וכמו שכ' הר"ב ותיקשי לטעם זה בממ"נ אי נימא דאפי' כי גדלו הזרעים ג"כ מיקרי אי אפשר משום שפרידה אחת שיצא יאסור כל השדה וצריכן אנו לומר דכלאי זרעים נאסרו הכל באכילה וכמו שכ' הרשב"א וכדעת הרשב"ם ביב פ"ד וכן דעת התוס' ב"ק פ"א ד"ה אין מחייבין וכן דעת התוסי"ט בשיטת רבותינו שהביא הרב יהי' דבר זה נגד משנה ערוכה ברפ"ח דכלאים. וסוגי' דחולין הנ"ל והוא תימה. גדולה ואם נאמר דכלאי זרעים מותר א"כ הרי אפשר ללקט הכלאים מתוך השדה לאחר שגדלו. ותיקשי מסוגי' דמועד קטן הנ"ל דאמאי איתא שם דדוקא כלאים רובע לסאה ימעט והרי אפי' פרידה אחת חייב למעט ולעקור מן התורה כדי שלא לקיים כלאים דהרי לא שייך כאן לומר דלא ניתנה תורה למלאכי שרת א"כ טעם הרשב"א ג"כ צ"ע:
והנכון בעיני מה שכ' התוס' י"ט פה במשנתינו וז"ל ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרוה מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוה בממעט מקצתם שהם אמרו והם אמרו עכ"ל ברם קיצר בדבריו התוס' י"ט ולא הראה לנו אי' המקום שלמדו כן חכמז"ל מקרא או אמרו לן שכן קבלנו הלכה למשה מעיני. כי הסברא נותנת להיפוך דהרי בכל איסורין שבתורה אף דקיימ"ל דבר שאינו מתכווין מותר מ"מ בפסיק רישא אסור מן התורה דמודה בי' ר' שמעון וכדמוכח מההיא דמילה בצרעת דאיצטרך קרח וכמבואר בשבת קל"ג ואפי' בפסיק רישא דלא ניחא לי' אסור בשאר איסורין דגם הערוך לא התיר פ"ר דלא ניחא לי' רק בשבת אבל בשאר איסורי' מודה דאסור וכמבואר ברא"ש שבת ק"ג ולחד שינויי דרא"ש משמע דאסור מדאוריי' וכן כ' תוס' פסחים כ"ה וכבר הארכתי לישב שיטת הרא"ש ממה שהקשו עליו מובא במג"א או"ח סי' ש"ך בספרי אומר לציון אות (שין) וא"כ לפ"ז אף דאינו מתכווין לזרוע כלאים מ"מ הרי הוא פסיק רישא ואף דלח ניחא לי' מ"מ אסור מה"ת ומאי שנא כלאי זרעים משאר איסורים אבל הנכון בזה לענ"ד עפ"י מה שכ' תוס' בריש ב"ב מובא בתוס' י"ט פ"ה משנה ויו דמכילתן דכל לשון זריעה פירושו דניחא לי' וממילא מה שהזהירה תורה כרמך לא תזרע כלאים ושדך לא תזרע כלאים היינו היכא דרצונו לזרוע כלאים אבל כל שא נו רוצה לזרוע אינו אסור מן התורה וכיון שהתורה התירה לן זריעת כלאים שאינו רוצה לזרוע לא קשה מידי משאר איסורים דפ"ר דלא ניחא לי' חסור דכן היא הלכה ובזה מיושב שפיר דהא דאמרו כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט מיירי בין בזריעה ובין לאחר שגדלו דבכולם אין כאן חיסור תורה כיון שאינו רוצה רק משום מראית עין ימעט ולהכי א"ש סוגיא דמועד קטן דאפי' לאחר שהושרש אפ"ה אין בו איסור מה"ת לקיים ולכן דוקא ביש בו רובע לסאה ימעט וא"ש הכל כנלע"ד:
פרק ג משנה ד
(עט) הנוטע שתי שורת של קשואין שתי שורת של דלועין ושתי שורת של פול המצרי מותר המפרשים פירשו כולן דמיירי שיש הפסק תלם בין המינים ואפ"ה בשורה אחת לא מהני הפסק תלם דמחזי כמעורבין והא דתנן במשנה ה' נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהי' זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה פירשו דאע"ג דלא מהני הפסקת תלם מ"מ הטיית העלים זו לצד זה כו' מהני וכ"ש בשאר מינים שמהני הטיית העלים דמה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין. אבל ראיתי לתוס' במס' שבת דף פ"ה ד"ה איתיבי' דפירשו למתני' וז"ל דשתי שורת של דלועין מפסיקין בין קשואין לפול המצרי דקשואין ודלועין לא הוי כלאים דמנכרי כדתנן בסיפא נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא כו' וכן דלועין ופול המצרי מנכרי אבל קשואין ופול המצרי הוי כלאים ולהכי בסיפא שורה אחת של דלועין אסור דשורה אחת של דלועין אינו מפסקת בין קשואין לפול המצרי עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריהם דהרי הש"ס משני לעיל בנוטע שורה לכאן ושורה לכאן ופי' תוס' דנוטה שער ערוגה זו לחורה ומייתי ראיי' ממתני' דמעשה בצלמון הרי דפשיטא להו דהופך שער מהני בכל המינים ומניין לתוס' לומר דקישות ופול המצרי הוי כלאים ומדוע לא יהני בהו הופך ונוטה שער של זו לצד אחר כמו בקישות ודלועין והנה מבואר לעיל סוף פ"ב דקישות ופול המצרי ג"כ עלין שלהן ארוכין ופשיטא דמהני בהו היכרא דנוטה שער של זו לצד זה וג"כ לא הוי כלאים וצ"ע:
פרק ד משנה ד
(פ) ואם הפרוץ מרובה על העומד כנגד הפרצה אסור וכ' הר"ש אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ד' טפחים אבל פחות מד' טפחים אף כנגד העומד אסור כדמוכח בעירובין ט"ו גבי שלש מדות במחיצות וכן כ' התוס' י"ט. בתוס' רע"ק הניח בצ"ע גדול דברי הר"ש הנזכר דאדרבה בסוגיא דערובין מבואר להיפוך דפריך הש"ס רישא רבנן דאמרי' דבשלשה לא אמרי' וסיפא ע"כ רשב"ג דפחות מד' אמרי' לבוד דאי רבנן שלשה וארבעה חד הוא ומשני אביי דלעולם אתי' כרבנן רק דמודו רבנן דדוקא מקום ארבעה הוי חשוב למישרי כנגדו ורבא משני דאתיא כרשב"ג ולמטה מודה רשב"ג דלא אמרי' לבוד רק בפחות משלשה משום דהוי לי' כמחיצה שהגדיים בוקעין בה ע"כ והנה לפי שינוי דרבא למה דקיימ"ל כרבנן דגם למעלה שיעור לבור ג' טפחים ממילא דה"ה דהוי מקום חשוב לזרוע נגד העומד אם הוא רחב ג' טפחים ולמה כ' הר"ש דצריך ד' טפחים. ונראה לענ"ד דהנה לעיל בפ"ב משנה ח' תנן וסומך לבור כו' ולגדר גבוה עשרה כו' ולסלע שגבוה עשרה ורחב ארבעה וכתב הר"ש והר"ב דהא וראי דסלע עדיפא מכולהו ולא איצטרך לשנויי כלל רק דאתי לאשמוענן דאפי' סלע בעינן רוחב ארבע דאין נקרא מחיצה בפחות מכאן והשתא יש להקשות דמאי פריך הש"ס דאי רבנן ג' וד' חד הוא דהיינו כמו דסגי ג' לענין לבוד ה"ה דמיקרי רחב ג' חשוב למחיצה לזרע נגדו הרי מבואר ממתני' הנ"ל דאפי' סלע צריך להיות רחב ארבעה ומכ"ש גדר ולא חשיב מחיצה בפחות כנ"ל א"כ איך נימא דסגי בשלשה. וצ"ל דס"ל למקשין מסברא חיצונה דדין לבוד ודין מחיצה אחת ומתני' הנ"ל אתיא כרשב"ג ולהכי בעי' רחב ד' טפחים אבל לרבנן סגי בג' ומשני אביי דמודו רבנן דלענין מחיצה בעי' ד' למקום חשוב וממילא מתני' דפ"ב הנ"ל אתי' כרבנן ג"כ אבל רבא מוקי לה לברייתא כולה כרשב"ג רק דמודה למטה דחשיב לבוד ער ג' מטעם דהגדיים בוקעין. וממילא לרבנן שיעורא דלבוד ומחיצה חד. אך מ"מ אף דקיימ"ל כחכמים בלבור דבין למעלה ובין למטה חשוב לבור עד שלשה מ"מ בהא קיימ"ל דרשב"ג דשיעור מחצה היא ארבעה מדסתם לן רבי כיותי' במתני' הנ"ל ושפיר כ' הר"ש והר"ב דאין מחיצה בפחות מד' ואי פרוץ מרובה על העומד לא שרינן נגדו רק דוקא אם רחב ארבעה וא"ש. ותימה שהגאון הנ"ל סותר את דבריו דשם בפ"ב החליט דאין סברה שגדר יהי' עדיף מסלע אלא דגם גדר צריך רוחב ארבעה והכא לפי דבריו סגי בגדר שלשה טפחים ובסלע מבואר במתני' הנ"ל דצריך ארבעה וצ"ע:
פרק ה משנה ה
(פא) המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קידש וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין ופי' הר"ב דלחכמים דוקא בערביא ששם מקיימין קוצין לגמליהם המרובים אבל במקום אחר לא קידש והוא מהירושלמי שהביא הר"ש בריש המסכתא. והנה ממתני' פריך הש"ס בשבת קמ"ה על הא דתניא סוחטין בפניך ובפרושן אבל לא ברמונים ושל בית מנשיא סוחטין ברימונים ואמר ר"נ דכן הלכה ואמאי ונימא בטלה דעתם אצל רוב העולם ומשני דלא אמרי' בטלה דעתו וכמו שס"ל לר"א במתני' דכיון דמקיימין קוצין בערביא לא אמרי' בטלה דעתם וקידש אפי' במקומת אחרים ופריך אימר דאמר ר"א דוקא היכי דאיכא אתרא אבל של מנשיא דהוי גברא חדא נימא דבטלה דעתם ומשני רב חסדא דטעמא דאסור סחיטה ברמונים משום דאחשבי' והוי משקה ומ"מ סוחטין בפגין כו' דמיירי למתקן אבל להוציא משקה אסור וברימונים משום דאיכא בית מנשיא דסחטי להו אף למתק אסור. והקשה הב"י לשיטת הריף והרא"ש דמתירן בכל הפירות לסחוט אפי' למשקה והא מבואר דשאר פירות אינם מותרין רק למתקן ותי' הב"י דס"ל לריף והרא"ש כתי' רב פפא שם דלא ס"ל סברת אחשבי' לשוויא משקה וממילא מותר לסחוט בשאר פירות. אך לפ"ז הדרא קושית הש"ס לדוכתא דאפי' ברימונים יהי' מותר דבית מנשיא דלא הוי רק חד גברא נימא בטלה דעתי' ותי' הב"י דצ"ל דמקשן ותרצן בהא פליגו דמקשין ס"ל דבית מנשי' הוי חד גברא אבל התרצן ס"ל דבית מנשיא הוי ג"כ מקום ולא אמרי' בטלה דעתו. ועל פי זה פסק הב"י דאם במקום א' סוחטין מין פרי א' לשתות אסור בשבת בסחיטה בכל העולם אך הרמ"א בש"ע כתב דאם במקום א' סוחטין מין פרי אחד אז באותו מקים אסור ולא במקום אחר וקשה הא בכלאים אמרי' דכיון דמקיימין בערביא קוצין בכל העולם קידש וה"נ נימא כן. וכ' המג"א דאדרבה דברי הב"י תמוהין דהרי אנן לא קיימ"ל כר"א רק כרבנן דדוקא באותו מקום שמקיימין קוצים הוי כלאים וא"כ שפיר פסק הרמ"א דדוקא באותו מקום שסוחטין אסור לסחוט אבל לא במקום אחר עי"ש:
ונראה לענ"ד לישב שיטת הבית יוסף בסייעתא דשמיא דודאי לא נעלם מרבינו הבית יוסף דהלכה כחכמים דפליגי על ר"א ורק באותו מקום שמקיימין קידש רק דס"ל לב"י בדעת הרי"ף והרא"ש דדעתם מדאמרו חכמים לא קידש אלא בדבר שכמוהו מקיימין ולא אמרו שמותר לקיים קוצים בכרם בשאר מקומות מוכח דמודו חכמים שאע"ג שלא קידש ולא נאסר הכרם מחמת הקוצים מ"מ לכתחילה אסור לקיים הקוצים בכרם בכל מקום וכמו דמצינו כמה גוונא בכלאים דאסורין לזרוע ולא קידש בדיעבד וכמבואר בפ"ז משנה ג' דאי לא תימא הכי אלא דחכמים ס"ל דמותר לקיים קוצים בכרם לכתחילה א"כ קשה לאשמוענין פלוגתתם אי מותר לקיים קוצים בכרם בשאר מקומות דלר"א אסור ולחכמים מותר ואם תאמר דרוצה להשמיענו רבותא אליבא דר"א דאפי' בדיעבד קידש אדרבה כחא דהתירא עדיף להשמיענו דלרבנן אפי' לכתחילה מותר לקיים. וכמו דמבואר בריש ביצה. אלא ע"כ מוכח דמודו חכמים דלכתחילה אסור לקיים קוצים בכל מקום והיינו משום דבערביא אפי' בדיעבד קידש גזרי' לכתחילה שאר מקומת אטו ערביא. וכן מחייב הסברא החיצונה דלמה לן לאפושי פלוגתתיהו דר"א יסבור דאפי' בדעבד קידש בשאר מקומות ורבנן יסברו דאפי' לכתחילה מותר ויפלגו מקצה אל קצה בסברות הפוכת. והא דתנן בפ"ז ואילו אוסרין ולא מקדש י"ל כיון דלר"א מקדש בפלוגתא לא מיירו במתני' אבל ודאי דלרבנן אסור לכתחילה בכל המקומות. וממילא ה"ה לענין סחיטה בשבת כיון דבמקום א' סוחטין לשתות אסור לסחוט לכתחילה בשבת מאותו מין בכל המקומות כמו כלאים. ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה מי דמי דהקשו דהוי מצי למיפרך הניחא לר"א אבל לרבנן מתי איכא למימר אך לדברינו א"ש דגם רבנן מודה לר"ח דלכתחילה אסור לקיים קוצים בכל מקום אי איכא בחד מקום דמקדש וממילא ה"ה בשבת אסור בסחיטה לכתחילה בכל המקומות גבי רימונים ולא פריך הש"ס אלא דערביא אתרא וא"ש כנלע"ד בעז"ה לישב דעת הרי"ף והרא"ש וב"י:
פרק ו משנה א
(פב) איזהו עריס ב"ש אומרים מודדין ארבע אמות מעיקרי הגפנים לשדה וב"ה אומרים מעיקר הגדר לשדה ופירשו כרמב"ם והר"ב דהגדר הוא בין הגפנים לשדה ואעג"ב דגדר הוי הפסק מ"מ כיון דהערים הוא על הגדר מבטל ממנו תורת גדר והוי שם כמו שהי' הגפנים שתולים שם ולב"ש מודדין ד' אמות מעיקר הגפנים לצד השדה ולב"ה מודדין הד' אמות מן הגדר לצד השדה והקשה הר"ש מובא בתוסי"ט דא"כ ליתני דין זה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה עיי' בתוסי"ט ובתוס' חדשים:
ונראה לענ"ד לישב דעיקר טעמייהו דב"ש הוא משום דב"ש לשיטתייהו לעיל דהנוטע שורה אחת של חמש גפנים הוי כרם וממילא דנותנין לה עבודת כרם ד"א ואפי' בדיעבד מקדש וכמבואר לקמן פ"ז משנה ג' א"כ לא מהני לן ערים כלל כדי לאסור רק לגרוע היתר דהגדר כדי שנימא דהגדר הוי כמאן דליתא אבל לא נוכל לומר דהערים נחשב ג"כ ככרם דהרי כבר אמרנו שבעיקר נטעתו מיקרי כרם ואיך נימא שגם על התפשטות הערים יהי' חל עליו שם כרם והרי אפי' ארכובה שבגפן כל היכא דהעיקר שלה נגלה אין מודדין לה אלא מן העיקר הראשון כמבואר לפנינו בפי' הרב הרי דחד גפן אי אפשר ליקרא לה על שני קצותיו שם גפן ולהכי כיון דבעיקרם חשוב ככרם לב"ש לא מהני לן הערים אלא שלא יהי' הגדר מבדיל ולהכי כיון דמודדין לה מן הגפנים ד' אמות אז חשיב עבודת הכרם ואפי' בדיעבד קדש אבל ב"ה לשיטתייהו דס"ל דשורה אחת לא חשיב כרם א"כ ע"כ אהני לן עריס שיהי' חשיב עכ"פ נראה ככרם ולהכי צריך להרחיק לכתחילה ד"א מן הערים אבל בדעבד אינו מקדש כיון דבאמת אין כאן כרם כלל וכמבואר בפ"ז וממילא אף דב"ש מקילן בהרחקה מ"מ מחמירין שד' אמות מהגפנים אפי' בדעבד מקדש ומטעם שהם מחמירים וסוברים שהנוטע חמש גפנים בשורה א' חשיב כרם אבל ב"ה אף דמחמירים בהרחקה לכתחילה מ"מ לדידהו בדעבד אינו מקדש ומטעם דלא חשיב לדידהו כרם. וא"כ בעיקר פלוגתתיהו ב"ש לחומרא דחמש גפנים בשורה אחת הוי כרם וב"ה לקולא מטעם דלא חשיב כרם ואף שמסתעף מזה קולא לב"ש וב"ה לחומרא מ"מ י"ל דלאו להכי איתנו ועיקר פלוגתתם הי' או שורש אחת חשיב כרם ולהכי לא תני לה בעדיות וכמו שכ' תוס' בריש קדושין ד"ה ב"ש:
פרק זין משנה ה
(פג) שם המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכ' הר"ב ולא דמי לשאר איסורים כגון הנותן חלב ודם בקדרת חבירו או בישל בשר בחלב חבירו דאוסרין כו' וכן הקשו בתוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין כו' וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ע"כ עי"ש ותימה לענ"ד דמאי קשיא להו משאר איסורים דהכי קיימ"ל טעם כעיקר או דאוריי' או דרבנן ואי ליכא טעמא מותר באמת א"כ כל דאיכא טעמא הרי חשוב כאילו אוכל העיקר וכי שרי למיכל נבילה של חבירו הרי מפורש בתורה לגר אשר בשערך תתננה או מכור לנכרי גבי נבילה אבל לישראל חבירו אסור א"כ מה לי שאוכל נבילת חבירו או שאוכל טעמא כיון דקיימ"ל טעם כעיקר ולהכי אסור בכל איסורין אבל בכלאים שאין בתבואה שום סרכא דגפן ולא שייך טעם כעיקר שפיר י"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפי' לר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל ולא שייך טעם כעיקר במין במינו מ"מ כיון דגזירת הכתוב שמין במינו לא בטיל הרי האיסור בעין ונמצא אוכל איסור בעין של חבירו ולהכי אסור ומה דמיון לזה כלאים וצ"ע שוב ראיתי בהר"ש שכ' וז"ל אין לדמות איסורים התלוין בנתינת טעם לזה מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דפסולין לגבוה עכ"ל:
(פד) שם בהר"ב תי' על קושיא הנ"ל דשאני כלאים דכתיב כרמך לא תזרע כלאים דמשמע כרם שלך ולא כרם אחר והתוס' ביבמות פ"ג תירצו דכלאים בניחותא ומחשבה דבעלים תליא והיכי דלא ניחא לי' ולא מכווין אין איסור וכמו שמוכח מהא דהרואה כלאים בכרם והטעם דבניחותא תלי' מילתא בכלאים כ' התוס' בריש מס' בבא בתרא ובמס' ב"ק ד"ק דנפקא לן מכרמך לא תזרע משמע זריעה דניחא לי'. ושני תירוצים הנזכרים מובאין בהר"ש פה והנה בירושלמי הביאו הר"ש והתוס' י"ט בסוף פירקן פלוגתת ר' יוחנן עם ר"א במסכך גפני ע"ג תבואתו של חבירו דר"י ס"ל דהגפנים נאסרו אבל ר"א ס"ל דגם הגפנים לא נאסרו ונראה לענ"ד דטעם פלוגתתם תליא בשני תירוצים הנ"ל דהנה לעיל בפרק ב' הל' זין תנן שלו חטין ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו מין וכ' הרמב"ם בפ"ג מכלאים וז"ל דמדינא מותר לזרוע חיטין בצד שדה חבירו של שעורים דכתיב שדך לא תזרע כלאים אין איסור אלא שלא יזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים עכ"ל ולפי זה אם ילפי' בכלאי כרם ג"כ דאינו מקדש שאינו שלו מכרמך ולא כרם אחר א"כ פשיטא דג"כ מותר לכתחילה לסמוך זרע או גפן שלו לשל חבירו כיון דלא נאמר והכרם לא תזרע כלאים וכמו בכלאי זרעים דמותר לכתחילה לסמוך לשדה של חבירו דדרשינן שדך דוקא דמאי שנא כרמך משדך. ובהיות כן דמותר לכתחילה לסמוך לסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו האיך אפשר לומר דגפנים שלו יאסרו דא"כ ודאי יהי' אסור לזרוע כלאים לכתחילה דכיון דנאסרו גפנים שלו ע"כ שם כלאים עליהם וכבר הוכחנו דמותר לכתחילה כמו כלאים דזרעים אלא ע"כ ר"י דס"ל דהגפנים נאסרו דמבואר בירושלמי דס"ל דמדאורייתא נאסרו וכמש"כ הר"ש בפי' ע"כ לא ס"ל לתי' הר"ב דנלמד מכרמך דאי נלמד מכרמך ליכא איסור על הגפנים ואין על סיכוך זו שם כלאים ומותר אף לכתחילה כמו כלאי זרעים אלא ע"כ טעמו דילפי' מלא תזרע דמשמע דניחא לי' ולהכי המסכך גפנו דניחא לי' למסכך גפנו נאסר אבל בעל התבואה דלא ניחא לי' אין תבואתו נאסר אבל ודאי דלכתחילה אסור לו לסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דכיון דגפנים שלו נאסרו הוי עליהם שם כלאים מדאוריי' ועובר על כרמך לא תזרע כלאים כיון דניחא לי' ואינו דומה לכלאי זרעים שמותר לכתחילה לסמוך לשדה חבירו דשם נלמד משדך אבל גבי כלאי כרם לא דריש כרמך וכמו שס"ל לת"ק וכמש"כ הרב. אבל ר"א ס"ל דילפי' לי' בכלאי כרם מכרמך א"כ הוי דומיא דכלאי זרעים ואינם נאסרים הגפנים כיון דנתמעט מכרמך מותר לכתחילה לסכך ע"ג תבואתו של חבירו כמו בכלאי. זרעים וא"ש כן נראה לענ"ד בעזרת השם יתברך. ולפ"ז הרמב"ם ומחבר דפסקו דהגפנים נאסרו ע"כ ס"ל דרשא דלא תזרע זריעה דניחא לי' וא"ש:
(פה) שם משנה וי"ו מאימתי נקרא אנס משישקע הר"ש מביא ירושלמי נשתקעו שם הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה נתיאשו ולא נשתקעו איסורו מדבריהם מובא בתוס' סוכה ד' למ"ד והכפות תמרים שם נתקשה בזה כיון דיאוש לא מהני בקרקע דבר תורה כי נשתקעו שם בעלים מאי הוי ואמאי נאסרו הגפנים וכי שיקוע השם הוי קנין ותירץ דודאי כל זמן ששם הבעלים על הכרם לא מהני יאוש מה"ת דאנן סהדי דאינו מתיאש בלב גמור לגמרי דקרקע אינו נגזלת אבל אם נשתקע שם הבעלים זה מורה דנתיאש לגמרי ואע"ג דצות ואומר לא נתיאשתי אנן סהדי דנתיאש והפקיר והוי כצוח על ביתו שנשרף או ספינתו שטבעה ע"כ הוי האנס כמו שזרע כרם שלו ולהכי הוי כלאים דאוריי' אך לפ"ז הקשה שם בכפות תמרים דהרמב"ם והש"ע פסקו כהך ירושלמי דהיכי דנשתקע שם בעלים הוי כלאים דאורייתא וברמב"ם הל' גזילה ובח"מ סי' שע"א פסק המחבר דקרקע אינה נגזלת ולא מהני יאוש לקרקע ולא חלקו לומר דהיכי דנשתקעו שם הבעלים אז מהני יאוש וקני ומסיק שם מפני קושיא זו דהוי ספיקא דדינא עיי"ש:
ולעניות דעתי נראה דודאי הדין אמת וברור כיון דילפי' מקרא דקרקע אינו נגזלת ויאוש לא מהני ואינו קונה אין שום חילק בין אם נשתקעו שם בעלים ממנו או לא דגזירת הכתוב דלא מהני יאוש אפי' אם ודאי נתיאש ולהכי לא חלקו הרמב"ם והמחבר לענין קנין יאוש בקרקע הנגזלת אי נשתקעו שם הבעלים ממנו או לא. ומ"מ לגבי כלאים שפיר אמרו בירושלמי וקיימ"ל כן דאם נשתקע שם בעלים הוי כלאים מדאוריי' ולאו מטעמא דשיקוע שם הוי קנין או הפקר אלא דכבר נתבאר באות הקדום דהטעם בכלאים דאין אדם מקדש את שאינו שלו משום דלא תזרע דכתיב משמע דניחא לי' ולהכי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו לא אסרו כיון דמסתמא בעל התבואה לא ניחא לי' וכבר כתבתי דע"כ הרמב"ם ומחבר דפסקו דהגפנים נאסרו היינו טעמייהו משום דהמסכך ניחא לי' ולהכי הגפנים נאסרו ממילא י"ל דהיכא דהאנס גזל הכרם ונשתקע שם הבעלים דודאי אין תקוה לבעלים שיחזור להם הכרם כיון שנשתקע שמם ממילא אמרי' דודאי ניחא להו לבעלים בזריעת הכלאים כדי שיאסור ויכשל הגזלן באכילת איסור ג"כ והלעיטהו לרשע וימות כמו דאמר רשב"ג דאין אנו מציינין ערלה ונטע רבעי שלא יקחו ממנו אנשי רשע כי אדרבה הלעיטהו לרשע וימות כמבואר ב"ק בסוגיא דצניען הרי דאדרבה יש קצת מצוה להכשיל הגזלן שיאכל איסור א"כ ה"ה הכא ודאי אנן סהדי דבעלים ניחא להו בזריעת האנס הכלאים כדי שיוכשל באיסור ולהכי כיון דניחא להו באמת נאסור הכרם מדאוריי' אבל אם לא נשתקע שם הבעלים א"כ יש תקוה שיוחזר הכרם לבעלים ודאי אנן סהדי דלא ניחא להו שיאסרו דשמא יוחזר להם ולהכי לא הוי כלאים מדאוריי' דיאוש לא מהני ולא הוי קנין כלל ומעתה א"ש דברי הרמב"ם ומחבר כיון דכבר הוכחתי לעיל שסבירא להו ע"כ דרשא דאשר תזרע ולא תזרע משמע דניחא לי' שפיר פסקו דהיכי דנשתקעו שם בעלים הוי כלאים מדאוריי' וזה נכון לדעתי בעז"ה:
פרק ח משנה א
(פו) כלאי בהמה אינם אסורים אלא להרביע הר"ב מביא ירושלמי דרוצה לאסור לרכובו על פרידה מק"ו דמה בגדים שמותר ללבוש זה על גב זה אסור בתערובתן בהמה שאסור להנהיג זה עם זה כ"ש שאסור בתערובתן ע"כ וכתב הרא"ש דאין זה ק"ו דגם בכלאי בהמה דוקא יחדיו כתיב דהיינו ע"י קשירה אבל בדף מונח על שני מיני בהמות מותר לישב עליו ולא הוי כלאי בהמה חמור מכלאי בגדים דבתרווייהו בלא קשירה וחיבור מותרין וע"י קשירה שניהם אסורים ואין כאן ק"ו ע"כ ובתוס' חדשים השיג על הרא"ש דנילף ק"ו הכי. דהשתא ומה גבי בגדים אם מפסיק בניהם דבר כגון רצועה של עור בין צמר ופשתים שרי לדעת הרא"ש ובכלאי בהמה אחד מצד זה של הקרון וא' מצד השני אסור כ"ש דיהי' אסור בתערובתן ע"כ.
ונראה לענ"ד לישב שיטת הרא"ש דהנה התורה אסרה לן בכלאי בהמה ובכלאי בגדים דוקא אם המה יחדיו דבשניהם כתיב יחדיו ובאה הקבלה דפירוש יחדיו היינו ע"י קשירה ובודאי בכלאי בגדים כיון ששייך בצמר ופשתים גופייהו קשירה צריך שיהי' הצמר ופשתים קשורים יחד זה בזה דאז הוי יחדיו אבל אם מפסיק רצועה בניהם אף שקשור עם הצמר בצד זה ועם הפשתן בצד אחר מ"מ כיון דאינם קשורים יחד זה בזה לא מיקרי יחדיו ולהכי שרי ולא אסרה התורה כיון דאינם קשורין יחד אבל בכלאי בהמה אף דכתיב שור וחמור יחדיו מ"מ ליכא לפרושי שיהי' השור והחמור קשורין יחד בלא דבר אחר דלא שייך בהו קשירה וע"כ כיון דצריך להיות יחדיו ע"כ כוונת התורה דלא יהי' קשורין זה בזה על ידי דבר אחר המחברן יחד ודבר זה. המחברן יכול להיות כל דבר בין חבל ובין עץ כיון שמחברן יחד כבר מיקרי יחדיו וממילא בקשר מין אחד לצד זה בקרון והשני בצד השני הרי אנו רואין הקרון כאילו הי' חלק מהחבל מחובר לחבל מצד זה ולחבל מצד השני דמה לי חבל ומה לי קרון וכיון דקשורין יחד הרי המנהיג אותם מנהיג בשור וחמור יחדיו. וממילא אין כאן קולא וחומרא דבכלאי בגדים צריך להיות יחדיו בקשירה זה בזה ממש אבל בשור וחמור ודאי אי הי' יוכל להיות קשור זה בזה ממש בלי אמצעי לא הי' אסור אלא באופן זה אבל כיון שאי אפשר אלא ע"י אמצעי א"כ כל מידי דמחברם אפי' קרון חשיב כחבל והוי כלאים ואסור ולא קשה מידי על הרא"ש דשפיר כתב דבלא קשירה שניהם מותרים וע"י קשירה זה כדינו וזה כדינו שניהם אסורים וא"ש:
(פז) שם משנה ב' בהמה עם בהמה כו' התוס' י"ט הביא דדעת הרמב"ם דמן התורה אינו אסור הנהגה בכלאים אלא בטהורה עם טמאה דומיא דשור וחמור אבל הרא"ש סובר דבכל המינים אסור מה"ת והתוס' י"ט הביא ראיי' מירושלמי הנ"ל דהוכיח דהפרד מותר מקרא דדוד ובניו והא פרד הוא משני מינים ששניהם טמאים וע"כ דמדאוריי' אסור כי לא מצאנו גזירה זו והביא דברי תוס' קדושין דהקשה בירושלמי למה לא אכלו בני ישראל מצות מחדש בבואם לא"י וליתי עשה דמצות תאכלו וידחה ל"ת דחדש ותי' דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. הרי דמצינו גזירה אף שלא מצינו שגזרו כן א"כ הכא נמי נוכל לומר שגזרו אף שלא מצינו כן ע"כ ולענ"ד מה שכתבו דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני שכ' התוס' לא מצינו כן צ"ע לדעתי דהרי הש"ס ביבמות ס"א וברמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה פסקו דחייבי לאוין אינם מתיבמין משום דאע"ג דעשה דוחה ל"ת מ"מ גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה א"כ הא גופא הוי הך גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני א"כ אין ראיי' משם דמכל לומר גזירה מה שלא מצינו. שוב התבוננתי דהכוונה של התוס' י"ט דמצינו גזירת חכמים אף בזמן נביאים ראשונים ואין ראי' מגזירה דביאה ראשונה וא"ש:
(פח) שם משנה ג' המנהיג סופג את הארבעים בב"מ ד' צ' פליגי ר' יוחנן ור"ל בהנהיגם בקול דס"ל לר"י דלוקה וכן קיימ"ל ברמב"ם ובש"ע והתרומת הדשן מבית הגהת המ"ק דכ' דיש לזהר שלא לפרוס שלום לגוי המנהיג בכלאים שלפעמים הבהמות ממהרין ללכת מחמת הקול עד כאן לשונו וכתב על זה הת"ה דהנה זו ס"ל כשאלתות דרב אחאי דסברי דלא קיימ"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין רק בשבת אבל בכל שאר איסורים קי"ל כר' יהודא ולהכי אסור אעפ"י שאינו מתכוין להנהיג הבהמות אבל לפרי בתוס' בשבת ואשר"י שם שכתבו בהו כחות גמורת דבכל איסורין שבתורה קיימ"ל כר"ש א"כ שרי לפרוס שלום כיון דהוי דבר שא"ע ומובא כן להלכה בש"ע סי' רצ"ז:
ולענ"ד נראה לישב שיטת השאלתות מכל מה שהקשו עליו אך תחילה נעתיק דבריו כאשר מובא ברא"ש בשבת דף קי"א וז"ל בשאלתות דרב אחאי כתוב אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר משום דכתיב ובארצכם כו' ודוקא לר' יהודה הוא דאסור דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור אבל לר"ש מותר כיון שאינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה והא דקיימ"ל כר"ש דאמר דשא"מ מותר הני מילי במילי דשבת אבל בכל התורה כולה קיימ"ל כר"י דבר שאינו מתכוון אסור ע"כ וכ' עליו הרא"ש ואין דבריו נראין בזה דבכל התורה קיימ"ל כר"ש כדמשמע לעיל פרק המוציא גבי נזיר חופף ומפספס דמנה פסיק ר' יוחנן הלכה כר"ש כסתם משנה וכן בפרק כל פסולי מוקדשין דאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש ופריך אמאי אילימא ר"ש דמתני' דס"ל בכור שאחזו דם יקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום עד השתא לא אשמוענין שמואל דהלכה כר"ש הרי בשבת אמר שמואל הלכה כר"ש ומאי פריך אע"ג דאשמוענין שמואל דהלכה כר"ש בשבת אכתי איצטרך לאשמוענין בעלמא אלא ודחי אין חילוק בין שבת לשאר איסורים עכ"ל הרא"ש:
גם בתוס' הביאו דברי השאלתות והקשו עליו קושית הנ"ל אלא שהוסיפו עוד בדברי השאלתות שכתבו בשמו דדוקא גבי שבת קיימ"ל כר"ש דשרי דבר שא"מ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בכל התורה כולה סבירא לן כר"י ע"כ ולכאורה דברים אלו ולשון זה שכ' השאלתות תמוהין דמאי ענין מלאכת מחשבת להתיר דבר שא"מ בשבת אפי' מדרבנן דהרי מבואר בסוגיא דצירף שבת מ"א וביומא ובתוס' שם דגם ר' יהודא ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר מן התורה בשבת מטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה וחפ"ה מדרבנן אסור אלמא דלא מהני לן האי טעמא דמלאכת מחשבת בעינן להתיר דבר שא"מ מדרבנן בשבת א"כ איזה סברא איכא לחלק בין שבת לשאר איסורים:
אבל הנראה בסייעתא דשמיא דלא די שלא קשה לשאלתות מסוגית הנ"ל אדרבה משם מפרק כל פסולי מוקדשין שהקשו עליו משם איכא הוכחה לדינו ולסברתו דיש להקשות לפי מה דמסקי' בש"ס במס' יומא לד' וכמו שהוכיחו בתוס' גירסת הש"ס דבכל התורה כולה ס"ל לרב יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור מדאוריי' וכמו שמוכח מדאיצטרך קרא בשר אעפ"י שיש בהרת ימול דבלא קרא הי' אסור מה"ת אף דשא"מ אבל בשבת דשא"מ מותר מן התורה משים מלאכת מחשבת אסרה תורה הרי לפנינו דאיכא חילוק בין שבת לשאר איסורים ושבת קיל א"כ מאי פריך הש"ס דלמה אשמוענין שמואל דהלכה כר"ש בשאר איסורים והרי כבר אשמוענין כן בשבת הרי יש מקום להחמיר בשאר איסורים כמו לר"י ושפיר צריכא רבא לאשמוענין דאף בשאר איסורי' הלכה כר"ש אלא ע"כ הוכיח מזה השאלתות דהפשט שם ביומא אינו כפי' התוס' אלא כפי' הר"ר אלחנן שמובא בתוס' ישינים שם דגם לס"ד ידע הש"ס שם דשאני גבי מילה שהוי פסיק רישא ורק פריך הש"ס דהא דעששית הי' לן לאסור מדרבנן עכ"פ כיון דפ"ר אסור מה"ת דבר שא"מ עכ"פ מדרבנן יאסור וע"כ הי' סבור המקשין דהא דאמר אביי משום דהוי דבר שא"מ היינו משום דדבר שא"מ מותר לגמרי ולא הוי ידע בס"ד מהא דאין שבות במקדש ולהכי פריך דיאסור מדרבנן עכ"פ ומשני ה"מ בכל התורה כולה באמת הוא אסור מדרבנן ורק הכא אין שבות במקדש ומאי דקשה אשיטת הר' אלחנן דלס"ד דש"ס דס"ל לר"י דבר שא"מ מותר אמאי לא פריך מגרירה כקושית התוס' תירצנו במקום אחר. ולפי זה לא עלה על דעת הש"ס מעולם דיסבור ר' יהודה לחלק בין שבת לשאר איסורים דבכל התורה כולה דבר שא"מ אינו אסור לר"י רק מדרבנן. ובאמת גם הסברא מחייבת כן כיון דלא שמענו לר' יהודה שיסבור דשא"מ יהי' אסור מן התורה רק במילה בצרעת מהיכי תיתי נאמר כן כיון דשאני מילה שהוי פסיק רישא והא דאמרי' נמי בזבחים צ"א דאסור לזלף יין ע"ג מזבח משום דכתיב לא יכבה ומוקי לי' כר' יהודה התם הוי ג"כ פסיק רישא וכמו שפירש"י שם אבל דבר שאינו מתכוין לא שמענו. ועוד הרי קיימ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואיך נאמר דלר"י דשא"מ אסור אפי' מן התורה ולר' שמעון יהי' מותר אפי' מדרבנן אלא ודאי דבין ר"י ובין ר"ש מודו דדשא"מ מותר בכל התורה כולה מדאוריי' רק פליגי אי אסור מדרבנן או לא וממילא אין חילוק בין שבת לשאר איסורין ולהכי לא תיקשי קושין הנ"ל דשפיר פריך כיון דכבר אשמועינן שמואל דהלכה בשבת כר"ש דדשא"מ מותר ממילא גם בשאר איסורין כן. והנה יש לחקור לפי זה באיזה סברא פליגי ר"י ור"ש גם יש להבין דבמס' שבת מ"ב ס"ל לשמואל כר"ש דבשבת דבר שא"מ מותר ופריך הש"ס והא אמר שמואל דאין מכבין גחלת של עץ דמלאכה שאצל"ג חייב ומשני דשמואל בדשא"מ ס"ל כר"י ובמלאכה שאצל"ג ס"ל כר"ש וכ' התוס' דס"ל למקשין דהא בהא תליא דמשום דס"ל לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב במכווין בלא מכוין נמי החמירו חכמים והתרצן משני דבאמת לאו הא בהא תלי' ע"כ ויש להבין סברת התרצן מדוע באמת לא תליא הא בהא אך נראה דר"י ור"ש בהא פליגי דר"י ס"ל דבכל התורה גזרי' דבר שאינו מתכוין אטו מלאכה שאצל"ג אבל ר"ש ע"כ ס"ל דלא גזרי' דאף דמלאכה שאצל"ג אסור מדאורייתא בכל התורה חוץ משבת וכמבואר בתוס' הנ"ל אפ"ה דשא"מ מותר ובזה יובן דס"ל להמקשה דפריך שמואל אדשמואל והוי ס"ד דשמואל ס"ל כר"י וכמו דר"י גזר דשא"מ אטו מלאכה שאצל"ג בכל התורה הכי נמי גזר שמואל לאסור דבר שא"מ אטו מלאכה שאצל"ג בשבת ולהכי פריך איך אמר שמואל דדבר שא"מ מותר בשבת וע"ז משני הש"ס דשמואל בזה כר"ש ס"ל וכמו דלא גזר ר"ש דשא"מ בשאר איסורי' אטו משאצל"ג ה"נ שמואל לא גזר ובהכי ניחא דשפיר פריך הש"ס אשמואל דל"ל לאשמועינן דהלכה כר"ש בבכור הא כבר אשמועינן בשבת דכיון דאית לי' לשמואל בשבת דשא"מ מותר ומשאצל"ג חייב א"כ קשה קושית הש"ס דמ"ט לא גזר שמואל בדבר שא"מ לאסור אטו משאצל"ג וכמו שס"ל לר"י אלא ע"כ מוכח דס"ל לשמואל כר"ש בשאר איסורי דלא גזרי' א"כ כבר מוכח מהא דפסק שמואל בשבת דדשא"מ מותר דבשאר איסורי כר"ש ס"ל ושפיר קשה למה לי למיפסק הדר בשאר איסורים כר"ש אך כ"ז תינח לשמואל דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב בשבת אבל לדידן דס"ל בשבת מלאכה שאצל"ג פטור כר"ש י"ל דמשו"ה אית לן בשבת דשא"מ מותר דלא שייך גזירה אטו משאצל"ג דהא אינו אסור לדידן רק מדרבנן אבל בשאר איסורי' דמלאכה שאצל"ג אסור מדאוריי' שפיר י"ל דגזרי' דקיימ"ל מה כר"י דגזרי' דשא"מ אטו מלאכה שאצל"ג וכן לר' יוחנן דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב בשבת כמבואר שבת ק"ו בסוגיא דכל המקלקלין פטורין לשיטת רש"י ור"ש שם ובדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש בשאר איסורי' דלא גזרי' דבר שא"מ אטו מלאכה שאצל"ג ודבר שא"מ מותר א"כ שפיר פריך לר"י דגם בשבת יהי' דבר שא"מ מותר ולא נגזר אטו משאצל"ג אבל לדידן י"ל דדוקא בשבת מותר דשא"מ כיון דגם מלאכה שאצל"ג רק מדרבנן אבל בשאר איסורין אסור מטעם גזירה. ומיושב קושית תוס' ורא"ש. ובזה יובנו דברי השאלתות הנ"ל בטוב טעם דדוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת בעינן א"כ מטעם זה מלאכה שאצל"ג פטור וכמבואר חגיגה ה' לכן מותר דבר שא"מ מטעם דליכא גזירה אבל בשאר איסורין דמלאכה שאצל"ג אסור מה"ת שפיר קיימ"ל כר"י דדבר שאינו מתכווין מדרבנן עכ"פ אסור. ומעתה אשר הראינו בעזה"י יסוד חזק לשיטת השאלתות דדבר שא"מ חסור בשאר איסורין יש לחוש לדעת הגהת סמ"ק הנ"ל:
פרק ט משנה א
(פט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ופי' הר"ב מותר לערב עמהן פשתן שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים וכ' ע"ז בתוס' רע"ק איגר וז"ל ואף שיש לו היתר עכשיו שיוכל ללבשו בלא פשתן כו' ותימא על הר"ן נדרים נ"ב שכ' לישב דברי הרי"ף שפסק בפת שצלאו עם הצלי בתנור אחד דאסור לאכלו בחלב משום דריח הוי כמו משהו ולא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירן דאפשר לאכלו עם בשר ואף דבשאינו מינו דשיל"מ בטיל היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהי' לו היתר אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטיל אף באינו מינו ותיקשו ממתני' דאמאי בטיל הא הוי דבר שיל"מ בלא פשתן והניח בצע"ג יעו"ש:
ולענ"ד נראה דס"ל לרי"ף ור"ן דאף דקיימ"ל ריחא לאו מלתא הוא היינו כמו שכתב הרשב"א בתשובה סי' רכ"ב דממתני' פרק י"א דתרומת מגורה שפינה ממנה תרומה הרכינה ומיצה שמפרש הרמב"ם דמיירו אפי' מתרומה דאוריי' וכ' הרשב"א וז"ל ולדעתם אפי' משהו בעין כעין גרגרי תרומה כו' שאין דרכן של בני אדם ללקט מבטלין לכתחילה ע"כ והנה ריח אף דלא חשיב כלום מ"מ משהו הוי שמותר לבטלו כמו גרגרי תרומה הנ"ל אך באמת אינו בטיל מטעם דהוי דבר שיש לו מתירן וכמש"כ הרי"ף דדבר שיש לו מתירן אפי' באלף ל"ב אך כ"ז אי נשאר כאן ריח דחשיב עכ"פ כמשהו דאינו בטיל אבל במתני' דנתבטל מן התורה ולא נשאר אפי' משהו והאיסור נהפך לא שייך כאן דשיל"מ. כיון דאין כאן סרך איסור כלל ולא דמי לריח שאפי' אי לאו מילתא לא גרע מגרגרי תרומה שהי' בטיל לולי דאיכא חומרא דיש לו מתירן וא"ש:
עכ"פ הדין מבואר במתני' דהיתר בהיתר בטיל ואין סתירה לזה מהא שכתבו תוס' ורא"ש הבאתי דבריהם לעיל באות (ע"ח) דבגד שאבד בו חוט כלאים דאינו בטיל מטעם דהוי היתר בהיתר דהתם שאני דע"י התחברותם נאסר ולא שייך ביטול כי המיעוט חשיב כמו הרוב אבל צמר גמלים מותר עם צמר רחלים שפיר בטלים זה בזה. וראיתי בתשו' חתם סופר חלק ששי בחידושיו על מס' ע"ז שכ' וז"ל התוס' ורא"ש ורשב"א תירצו תי' הנזכר דהיתר בהיתר וע"י תערובת גורם איסור לא בטיל ולדידי צריך עיון גדול הא המעביר עציץ נקוב בכרם כל זמן שלא הוסיף מאתים בטיל וכ"כ רמב"ם רישב"ב הרי היתר והיתר ובטיל וכן הקשה בתשו' חלק או"ח סי' ק"י ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דלמה קרא להמעביר עצון נקוב והוסיף פחות ממאתים היתר בהיתר שהרי מה שנותוסף וגדלו הזרעים נאסרו משום כלאים והוספה זו צריך להתבטל בעיקר הזרע הרי הוא איסור בהיתר וכן פירש רש"י בפסחים כ"ה דטעמא דבהוסיף מאתים נאסרו משום דליכא שיעור לבטל האיסור הנוסף משום כלאים אבל אם לא הוסיף מאתיים אז נתבטל הוספת איסור כלאים במאתים ובטיל וזה פלא גדול ועיי' בחתם סופר חלק יו"ד סי' פ"ה:
(צ) שם משנה ד' הרא"ש מביא הא דאמרי' בברכות י"ט דהמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דהיינו בכלאים דאוריי' דבכל מקום אמרי' דאין כבוד הבריות דוחה באיסור דאורייתא היכי דהוי קום ועשה רק היכי דהוי שב ואל תעשה אז אמרי' גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומהאי טעמא פסק המגן אברהם סי' י"ג דהיכי דראה אחד שהוא לבש טלית קטן ונפסק לו א' מציצותיו ונפסלו והוא עומד ברשות הרבים דאינו מחויב לפושטו משום דהפשיטה הוי גנאי גדול וציצית הוי שוא"ת וכמו שכ' התוס' ביבמות דף צ' דאינו מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף בכסותו דכסותך משמע שלבש ומכוסה בה כבר ולא דמי לכלאים דעיקר האיסור הוא בשעה שלובש ולהכי שפיר אמרי' דסדין בציצית הוי שוא"ת עי"ש בתוס' ובנגאי גדול אמרי' גדול כבוד הבריות כו' ע"כ. וראיתי להפרי מגדים בספרו שושנת העמקים כלל ב' שהשיג על המג"א והקשה עליו דהרי קיימ"ל בכלל מוסכם מכל דלא אמרי' עשה דוחה ל"ת אלא אם היא בעידנא דעקר הלאו מקיים העשה. ותיקשי הא עיקר ילפותא דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית ילפי' והתם לא הוי בעידנא לפי דעת התוס' הנ"ל דציצית במה החיוב לאחר שנתכסה ולבש הבגד וכלאים החיסור מתחיל מיד בשעה שלובש חלא ע"כ צריכן אנו לומר דהא דפריך הש"ס ביבמות ד' צ' הנ"ל מסדין בציצית דאלמא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ומשני דהיא שב ועל תעשה קושית הש"ס קחי דוקא למ"ד ציצית חובת טלית וכדעת רש"י במנחות וכן ס"ל לר' חסדא שם דף מ"ב ואסרו חכמים לעשות נסדין שהוא כלי קופסה ציצית כנחים ומזה פריך הש"ס דכין דמדאוריי' סדין חייב בציצית חיך היו חכמים רשאין לעקרו וע"ז שפיר משני הש"ס דהוי שוחית דמה שמניח טליתו בקופסא ואינו עושה בו ציצית אינו עוקר בקום ועשה רק בשוא"ת. אבל ללבוש סדין של פשתן בלא צינית בחמת אסור דזה הוי קום ועשה ולא עשרו חכמים אלא סדין של קופסא ולהניחו שם הבל ללבשו אסור. וממילא לדידן דקיימ"ל ציצית חובת גברא הוא הוי ציצית הוא ועשה כמו כלאים וממילא כיון דהוי קום ועשה אם נודע לו שנפסק לו ציצית ולבשו בחיסור צריך להפשיטו חף בר"ה בחול דאף דהוי גנאי גדול מ"מ חין כבוד הבריות דוחה קום ועשה ע"ש שהאריך. ותמה על התוס' ד"ה כולהו ביבמות דף הנ"ל:
ולענ"ד אי אפשר לומר רן דמבואר בגמרא להדיח שלא כדבריו דהנה מבואר בשבת דף כה עב בתלמידיו שנ ר' יהודה בר אלעא היו מטמינם כנפי כסותם ממנו וחמר להם ר"י ולח כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כב"ה ואינהו כברו גזירה משום כסות לינה ופירש"י דביבמות פריך הש"ס והלא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ומשני דשב ואל תעשה שאני ואי כדברי הפרי מגדים הנ"ל מאי הועילו בזה שהי' טומנין כנפי כסותם שלא יראה ר"י בר אלפא שאין להם ציצית דהרי אכתי המה אסורין ללבוש בגד סדין משום דהוי קום ועשה אלא ע"ש מבואר דאעפ"י שהם אסרו סדין בציצית משום גזירה אפ"ה הי' מותר להם לילך בסדין משום דהוי שב ואל תעשה דלא נתחייבו בציצית רק אחד שלבשו ואז אינו רק שוא"ת וכדעת התוס' הנ"ל ושפיר פסק המג"א דלאחר דהפשיטה הוא גנאי גדול אינו מחויב לפשוט ברשות הרבים בגדו משום דבגנאי גדול כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא בשב ואל תעשה וא"ש. ועיי' בשאגת ארי' תשובה ל"ב דמישב קושיא הנ"ל מכח דלא הוי בעידנא:
פרק י
תנן התם לא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה ואפי' לגנוב את המכס ובמס' ב"ק דף קי"ג גרסי' מתני' דלא כר' עקיבא שאמר מותר להבריח בו את המכס ואמרי' שם דפליגי אי דבר שאינו מתכווין מותר או לא. והרא"ש כתב שם דהא דשרי ללבוש כלאים כדי להעביר את המכס היינו שלובש כדי שלא ליתן מכס מן הבגדים אבל ללבוש כלאים כדי שיהי' נראה כגוי ולא יטלו ממנו מכס ודאי אסור דנראה שהוא כופר שהוא יהודי כדי לפטור את המכס וכ' מהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"י סי' י"ט דאפי' בפיקוח נפש דהיינו בשעת השמד היכי שגזרו דמי שלא ילבוש מלבושי נכרי שיהרג דקיימ"ל דיהרג ואל יעבור דלא גרע מערקתא דמסאני דוקא בכה"ג חייב למסור נפש אבל היכי שאיני ידוע שהוא יהודי והוא מוכר נפשו ולובש מלבוש נכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי מותר במקום פיקוח נפש ושוב הביא המהרש"ל וז"ל וראיתי רבותינו מתירן ללבוש בגדים (שטרייפט) בשעת הסכנה רק שלא יהי' שעטנז ובזה ליכא חילול השם כו' וכ' המהרש"ל ולא הבנתי דבריו שהקיל לשנות הבגדים מיהדות לגוים שדומה קצת לכפירה והוא נמי בכלל הלאו דלא תלכו בחוקת הגוים ומפני סכנות נפש שרי ולענין שעטנז החמיר דליכא אלא איסורא דרבנן דמדאוריי' שוע טוה ונוז בעינן כו' עכ"ל והגאון יעבץ בספרו מגדול עוז באבן ביתן סנה א' סעי' נ"ז התפלא על המהרש"ל וכ' וז"ל מה שכתב שעשה איסורא דרבנן תמוה דתפירה בחוט הוא ודאי שעטנז דאורייתא ע"כ:
ולענ"ד דברי מהרש"ל אמיתים דז"ל הפרי מגדים בפתיחה להל' תערובת אהא דהביאו ראיי' דחד בתרי בטיל ואין צריך כפל ממתני' דפ"י דכלאים דאם נתערב צמר רחלים עם צמר גמלים דהולכין אחרי הרוב ומחצה על מחצה אסור הרי דלא בעינן כפל וכ' ע"ז הפר"מ וז"ל הנה מכלאים אין ראיי' די"ל דהכא פירושו מותר לעשות מהתערובת בגדים וכל בגדים אין שזורין ולא הוי שעטנז דבר תורה ובדרבנן במשהו יותר סגי הרי מפורש דליכא איסור דאורייתא בבגדים ואי כדעת היעבץ שבתפירה בחוט פשתן איכא איסור דאורייתא איך כ' הפמ"ג דליכא איסור דאוריי' בבגדים אלא ודאי מוכח דלח יתיחד אי' דאוריי' בשעטנז אלא א"כ הצמר שוע טוה ונוז היינו שזורין וגם החוט צריך להיות שזור ולהכי כיון דאין בגדים שלנו שזורין כל חוט שבתוכו אף שחוט פשתן התפור בו שזור מ"מ אינו אסור מדאוריי' וכן כתב הגאון בס' תפארת ישראל על משניות בבתי כלאים בסוף וז"ל רוב הפוסקים ס"ל דאין כלאים דאורייתא עד שיהי' כל אחד שוע טוה ונוז לבדו ואח"כ אורגם או מחברן יחד והרי ידוע שכל טוב בגדי צמר שלנו וגם בגדי פשתן שלנו עשוי רק מחוטין שהם שוע וטוה אבל כל חוט וחוט משתי וערב שלהן אינו לוז שזר וכיון שכן חי אפשר בעוך או בלייוואנד שלנו שעטנז דאוריי' והפי' הם יתפור זה או זה בחוט מין חבירו כמין בגד פשתן עם חוט צמר או טוך עם חוט פשתן והרי החיט ההוא שתפר עמו הוא ודאי שוע טוה וניז שזור מ"מ גם חוטי הטיך והליינווחנד צריך שיהי' בו כל ג' מלאכות הללו דהיינו שוע טווה ונוז שזור וכיון שכן כל שיהי' בגד זה עליו אינו אלא מדרבנן עכ"ל וכן מתבאר בדברי הרא"ש בפי' המשנה ובמס' נידה דכלאים בציצת דשרי' רחמנא הוא משום דתכלת הי' צריך להיות חוט שזור וסתם בגדים יש להם חוטין שזורין בסוף הבגד ולהכי הוי כלאים עכ"פ מתבאר מתוך הפמ"ג ומתפארת ישראל הבבגדים שלנו ליכא שעטנז דאוריי' ושפיר כ' המהרש"ל דשעטנז דלבשת בגדים הוי דרבנן עכ"פ נתבאר דבבגדים דידן ליכא כלאים דאוריי'. אפי' אם תפור בגד צמר בחוט פשתן. אך מתוך דברינו נסתרו דברי הפמ"ג הנ"ל דודאי במתני' דכלאים ליכא למימר דלהכי סגי ברובא ולא צריך כפל משום דכלאים בבגדים לא הוי אלא אי' דרבנן דהרי מבואר במס' עירובין דבבגדים שהי' בזמן הגמרא הי' שפתי הבגד עשוין מחוטין שזורין וכן הביא הרא"ש הנ"ל וא"כ אם יעשן מצמר התערובת הנ"ל בגד כנ"ל ויתפרו אותו בחוטי פשתן יהי' כלאים דאוריי' ואפ"ה מותר ברוב ורק במחצה על מחצה אסור א"כ מוכח דאפי' בדאוריי' ג"כ סגי ברוב ולא צריך כפל. הדרן לתחילת דברינו שבבגדי צמר שלנו לא שייך כלאים דאוריי' ולפ"ז אינני יודע מה:
הרעש שהחמירו בו קצת אנשים שלא ללבוש בגד צמר כלל משום שמא נארג בו חוט פשתן הרי לפי המבואר אין כאן חשש איסור דאוריי' ולמה נחזיק איסור לחוש למיעוטא דמיעוטא ואפי' אי נימא דחששו לדעת הרמב"ם דבלבדין ג"כ איסור דאוריי' מ"מ יש לנו היתר עפ"י מה שכ' הרשב"א בתשו' סי' רנ"ט דהשואל רצה לומר דכמו דקיימ"ל בכלאי זרעים דכל סאה שיש בו רובע הקב ימעט אבל בפחות מרובע אינו צריך לבור ומותר לכתחילה לזרוע אלמא דבטיל ברוב א"כ בחוט פשתן שנאבד בתוך בגד צמר ג"כ יהי' בטיל ברוב וכ' הרשב"א דלא דמי דשאני כלאי זרעים משום דלא אפשר דאי אפשר שלא יצא בשדה פרידה אחת ממין אחר ותאסור את הכל או שיברור ביד כל זרע אשר יזרע ולא ניתנה תורה למלאכי שרת והלכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע לכתחילה כו' אבל כלאי בגדים אין מין אחד מתערב בו אלא במיקרה לעתים רחוקת שיתערב חוט של פשתן בבגד צמר ולפיכך לא ניתן להבטל עכ"ל למידן אנו מדברי הרשב"א שני דברים הא' דחוט פשתן בבגד צמר הוא מילתא דלא שכיח כלל שנית כל היכי דלא אפשר אמרי' דאפי' בכלאי זרעים דאוריי' בטיל ברוב משום דלא ניתנה תורה למלאכי שרת ועפ"י זה איכא היתר גמור בבגדי צמר ולא חיישי' שמא יתערב חוט פשתן בו כיון דהוא מילתא דלא שכיחא וכל כי האי גוונא לא גזרו רבנן וכמו דקיימ"ל כל מילתא דלא שכיח כו' ועוד אי נאסור כל בגדי צמר ללבוש בהן הוי לא אפשר כמו בכלאי זרעים דאי אפשר לישב ולהשגיח בשעת אריגת הבגדים שלא יסבך בם חוט פשתן וממילא הותר דלא ניתנה תורה למלאכי שרת ואם תאמר מה בכך שנאסור עליו בגדי צמר והרי אפשר בבגדים ממין אחרים ודלמא זה אינו קרוי לא אפשר הא ליתא דהרי הקשו תוס' בכתובת ד' מ"ם איך אפשר לילף מכלאים בציצת דעשה דוחה לא תעשה והא אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואומר ר"י דבטלית של פשתן חי אפשר לקיים שניהם כו' דתכלת עמרא הוא. וזה אין לנו לומר שיהי' אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר עכ"ל הרי דאפי' במקום שאנו עוברין ודאי על לאו דכלאים מ"מ לא אסרי' בגד פשתן בציצית משום שזה האיסור במין בגד א' הוי לא אפשר מכ"ש לענין חשש רחוק בכלאים בבגד צמר שמא נתערב בו חשש פשתן דאם נאסר כל בגד צמר דהוי לא אפשר וממילא מותר כמו בכלאי זרעים דלא ניתנה תורה למלאכי שרת. הנה עד כאן דברנו מעיקר הדין אבל מ"מ הי' נראה במדות חסידות הי' נכון לזהר מללבוש בגד צמר כלל וכן איתא בתשו' חתם סופר בסי' ח' וט' לחלק או"ח. וז"ל ומ"מ הנזהר קדוש יאמר לו ובסי' ט' כ' וז"ל בודאי אם ירצה להתקדש ולטהר עצמו במותר לו שלא ילבוש כלל בגד צמר מהיום והלאה קדוש יאמר לו עכ"ל אך הלום ראיתי בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ט שהביא מעשה שם שבאו רבנן המתקדשים והמטהרים והוי לבושם מכף רגל ועד ראש בבגדי משי ואמרו מחשש שמא נתערב חוט פשתן והעיד הברכי יוסף שלא הי' אחד מרבני עיר קדשינו ואנשי מעשה דחש לה כי בכל גלילות ארבע כנפות הארץ כל ישראל לובשין בגדי צמר מכל המקומת כמפורשים והאריך בזה ואפשר אם הי' רואה החתם סופר תשובה זו לא הי' כותב שהנזהר קדוש יאמר לו שהרי אנשי מעשה שבירושלים לא חשו לחומרא זו וגם מזה ראיי' ברורה שאפי' המתפללים ספרדיות לובשין בגד צמר. כנלע"ד: