חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת דמאי
פרק א משנה א
(נד) הקלין שבודאי כו' לשון הרמב"ם בפירושו וכן כ' הר"ב שהקלו חכמים באלו כי' לפי שחזקתן באים מן ההפקר ואית בהו תרי ספיקי ספק מן ההפקר ופטורין מן המעשרות ואפי' את"ל שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו ע"כ ודברים אלו תמוהים לכאורה דהרי מבואר בירושלמי הביאו הר"ש דר' יוחנן ס"ל הטעם דפטורין משום דכיון דלא חשיבו הך פירות לפיכך לא נחשדו עליה וממילא בודאי שלא נעשרו חייבים במעשרות וכיון דנקטי הרמב"ם והר"ב בפירושם הטעם משום דחזקתן מן ההפקר א"כ אפי' ודאי פטורין א"כ מה זה שכתבו עוד דהוי ס ס דמשמע דאילו ודאי אינו מעשרן דליכא ס"ס חייבין ודברים אלו סתורים מני' ובי' ומה שכתב בזה בתוס' רע"ק שנשמע מרמב"ם ור"ב בפירוש הנ"ל דבודאי חייב כו' איננו מובן לי כלל ע"ש והרמב"ן בחיבורו בהל' מעשר פרק י"ג לא כתב אלא הטעם משום דחזקתן מן הפקר ופסק ג"כ דודאן ג"כ מותר והיינו כר"י ולכאורה סותר למה שפי' בפירושו הנ"ל:
והנראה לענ"ד בזה דהנה במס' ברכות דף מ"ם פליגי אמוראי א בפירוש נובלת תמרי דתנן במתני' דחד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי זיקא ופריך הש"ס למ"ד תמרי זיקא א"כ משמע דוקא ספק פטור אבל ודאי חייב ואמאי הא הפקרא הם ומשני שעשאן גורן כר"י ויש להקשות דאמאי פשיטא לי' לש"ס דגם בודאי שאינם מעושרין פטורין תמרי זיקא ממעשרות משום דהמה ודאי הפקר והא אמרי' במס' ב"מ ב"ב וכי מאחר דחתותב רבא ביאוש שלא מדעת הני תמרי דזיק היכי אכלינן ומשני כיון דהיכח שקצים ורמשים מעיקרא מיחש מינייהו ופריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי ומשני באנא בארעא דיתמי לח מחזקי' ושואל הש"ס מוחזק ועומד מחי ברכתא מאי ומסיק דחסירן. אומא דאיכא תמרי זיקא דהינם הפקר והמוציא אותם אין רשאי לטלם מחמת שהם ברשות בעליהם ולמה אמר הש"ס פה דכולם הפקר ואין לומר דכוונת הש"ס דסתם תמרי דזיעא המה הפקר וכמי שאמרי' שם באגא בארעא דיתמי נא מחזקינן ופירש"י הין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים חלא הולכין אחר הרוב ע"כ. דהא ליתא דהרי ע"כ מה שכ' רש"י דהולכין אחר הרוב לאו דוקא דהרי הוי שדה של יתומים בתוך שאר שדות קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכמו שהקשו הראשונים דיחסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם ספק נחל איתן שהוא קבוע ואף הם חנו דנין על הפירות שנפלו ולא על הקרקע מ"מ מרש"י משמע דתמרי דזיקא כל התמרים מונחים תחת האילנות שנפלו מהם והוי ג"כ קבועין במקומם וכמו שכ' המרדכי מובא לעיל באות (ל"ט) דכל דבר שאינו בע"ח מקום שמונח שם היא קביעתו וממילא הוי קבוע אלא ע"כ דכוונת רש"י דגם ספק בכה"ג ג"כ מותר וכמש"כ התומים בקיצור תקפו כהן דהיא חוקת התורה גזל ודאי אסר רחמנא ולא גזל ספק וא"כ י"ל בשלמא לענין אם מותר למוציא תמרי זיקא ליטלן לעצמו שפיר אמרי' דמותר ואינו צריך לחוש שמא מהנך דאית להו בעלים הן ואינם הפקר דהרי ספק גזל התירה התורה ולכך אמרי' ספק ממונא לקולא אבל לענין חיוב מעשרות הוי ספק איסורא ולחומרא והשתא מאי פריך הש"ס על על תמרי זיקא ודאן דיהי' פטורין משום הפקר דהרי כ' איסורא הן וצ"ל דסוגית הש"ס בברכות אזלי לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולהכי לעולם הוי הפקר וכמו שכ' התוס' שם בב"מ אבל לדידן דקיימ"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממילא בתמרי דזיקא דודאי שאינם מעושרין חייבין במעשרות משום ס' איסורא אבל בס' מעושרין מותרן ופטורין ממעשרות מטעם ספק ספיקא ספק שמא מאותן התמרים הן שהמה הפקר ואת"ל שהמה מאותן של השמור ואינם הפקר שמא עישרן הבעה"ב ולהכי תמרי דזיקא פטורין בדמאי וחייבין בודאי והשתא א"ש דהרמב"ם והר"ב בפירושם דהביאו גם פירוש נובלת התמרים דהיא תמרי דזיקא שפיר כתבו ב' טעמים לפטור הקלים שבדמאי דהיינו השיחן ואינך פטורין משום שחזקתן מן הפקר וממילא אפי' בודאי שאינם מעושרין ג"כ פטורין ותמרי דזיקא דהוא נובלת התמרי פטיר משום ספק ספיקא דלא שייך לומר בהו דחזקתן מן הפקר כנ"ל ובהם ודאי חייבין במעשר ושפיר איצטרכו לרמב"ם והר"ב שני טעמים הנ"ל אבל הרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל תמרי דזיקא ופירש שם נובלת התמרי בושלי כמרא ולהכי שפיר לא הביא אלא טעמא דחזקתן מן ההפקר וגם ודאי פטור מן המעשר וא"ש:
(נה) שם בתוס' י"ט אפי' שכולי עלמא מודו דמעשר ראשון משום דאין בו חיוב מיתה רק לאו וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן לא גזרו בלאו וניחא ג"כ לר"מ דס"ל מעשר ראשון ולמכור ללוי עכ"פ אלא ע"כ כיון שאין במעשר רק איסור לאו לא גזרו:
ותוס' בבכורת דף כ' הקשו לר"מ אמאי נימא דמאי רק מדרבנן נימא סמוך מיעוטא לחזקה ויהי' דאוריי'. ובתוס' רע"ק הקשה כן מסברא דנפשי' ואשתמיט לי' דהיא קושית התוס'. ובספרי אומר לציון אות (חי"ת) כתבתי לישב דהנה האחרונים הקשו דלמה נימא רוב ע"ה מעשרין הם והרי הוי רובא דתלי' במעשה ולא מהני מדאוריי' כמבואר בכורת כ' ויהי' דמאי מחויב במעשרות מדאוריי'. אך נראה לענ"ד עפ"י מה שכ' הרשב"א חולין י"ב בטעמא דרובא דתליא במעשה ל"א משום דהמיעוט שהיא בטבע וממילא שכיח יותר מהרוב דתליא במעשה ויש להסביר יותר דאף להסוברים דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ היכי דהמיעוט שכיח יותר והיא בטבע מסייע לחזקה שהיא ג"כ מוכחת שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה מודו דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אך כ"ז אם לא הוחל החזקה להשתנות אבל היכי דהוחל החזקה להשתנות ע"י מעשה הרי איתרע החזקה והמיעוט שהיא בטבע ג"כ לא שכיח כמו הרוב כיון שהוחל להשתנות ולא נשאר על הטבע וכיון דהחזקה איתרע והמיעוט ג"כ לא שכיח כמו הרוב הדר אזלי' בתר רובא ומעתה בדמאי שלא נחשדו על תרומה גדולה וכבר הוחל חזקת טבל להשתנות דהוחל לתקן א"כ איתרע החזקה והמיעוט ג"כ לא שכיח כמו הרוב כיון דלא נשאר על טבעו הדר אזלי' בתר הרוב מדאוריי' אף דתלי' במעשה ולא שכיח ושפיר אמרי' בי' סמוך מיעוטא לחזקה מדאוריי' אפי' לר"מ וא"ש:
(נו) שם בתוי"ט הר"ב כתב ומשום איסורא מפריש תרומת מעשר ולא פי' הרב מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו והביא התוס' יו"ט דעות בזה ובתוס' רע"ק איגר מביא שהטור יו"ד סי' של"א כתב דמוכרה לכהן והקשה בספר הנ"ל מהא דאמרי' במס' ב"ק קט"ו דהי' לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או נתגלה אומר כו' ומוקי לה כר' נחמי' ובשל דמאי ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ואם איתא דתרומת מעשר של דמחי מוכר לכהן מאי הפסד כהן שייך כאן. ולי תימה על דברי הגאון דפשיטא לי' למאי דמוקי רישא בדמאי דגם סיפא דבשמן לא יעשה כן ג"כ מיירי בדמאי והרי משנה שלימה שנינו לקמן משנה ג' דהלוקח שמן לנר פטור מן הדמאי והרי שמן של טבל טמא אינו ראוי רק להדלקה כמבואר שם בגמרא הנזכרת וא"כ לא שייך כלל גבה תרומת מעשר כיון דפטור מדמאי אלא ע"כ צ"ל דדוקא רישא ביין שנתגלה דקשיא לי' לש"ס והרי לא חזיא והוצרך לשנויי דאתיא כר' נחמיה שפיר ע"כ צריך לאוקמי בדמאי דבודאי ס"ל לר' נחמיה דאין תורמין מן הטמא על הטמא אבל בסיפא גבי שמן לא קשה קושית הש"ס למאי חזיא דהרי חזיא להדלקה אף בנתגלה וכמש"כ התוס' ד"ה אלא כו' שם וממילא דלא איצטרך לאוקמי כר' נחמיה ומיירי בשמן טבל טמא ולא מיירי כלל בדמאי משום דשמן לנר פטור מדמאי וכיון דבסיפא מיירי מודאי שפיר תני מפני הפסד כהן ולק"מ:
עוד הקשה הגאון הנ"ל על שיטת הטור מהא דאיתא בסוכה ל"ה דאתרוג של דמאי יוצאין בו משום דאי בעי מפקיר לנכסי' משמע דבלא טעם זה אינו יוצא בו משום דהוי כשאר טבל וכל עיקר טעמא דאינו יוצא בטבל כתבו תוס' שם משום דלא מיקרי לכם כיון דיש לכהן חלק בו א"כ מוכח דאין יכול למכרו לכהן רק ליתנו לכהן דהוי חלקו ע"כ לדעתי לא ק"מ דאפי' אם יוכל למוכרו לכהן היינו משום דכך הוא חוקת התורה דלענין ממון אמרי' המוציא מחבירו ע"ה ואפי' בברי ושמא אמרי' ס' ממונא קולא לנתבע ואף שהוא בעצמו טוען שמא מ"מ ס' גזל מותר וכמו שהבאתי באות (נ"ד) אך מ"מ אף שמותר להנות מאותו מממין מ"מ לא מיקרי לכם דלכם אתי לאוריי דוקא מה שהוא ודאי שלו אבל לא ספק גזל ולהכי שפיר אינו יוצאים בדמאי משום שהוא ס' שלו ולא מיקרי לכם וא"ש ועיי' מה שכתבתי בסברה זו בספרי אומר לציון באות (קצה) (קצז):
גם השער המלך בפ"ט מהל' מעשר תמה על הטור מהא דפריך הש"ס בחולין קל"א לרב חסדא דאמר המזיק מתנת כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון שאין לה תובעין מברייתא דתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים ומשני הן נכסי כהן לקנות בהן עבדים והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוי ס"ד דנכרי כהן דתני בברייתא להוציאו בדיינים קאמר דא"כ תיקשו לי' היכי תני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' ליתנו אינו חייב כ"ש שאינו מוציאו בדיינים, ע"כ ואני לא הבנתי קושיא זו דהרי דעת הטור פשוט דאי אתרמי לי' כהן אשר רוצה לקנות וליתן לו דמי התרומה מותר לו למוכרו אבל אי ליכא כהן לוקח בדמים פשיטא דמחויב ליתנו לכהן בחנם ואינו רשאי להניחה במקום הפקר והרי משנה שלימה שנינו בפרק י"א מתרומת משנה חית וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן א' משמנה לשמונת עיי' בתוס' י"ט שם דעכ"פ מבואר דחייב לטפל שיגיע לכהן וצריך לחזור אחר כהן ופשיטא דאסור להניחה בביתו דהרי חיישי' לתקלה אבל אם הוא אינו רוצה ליתנו לכהן רק לאכלו או לשורפה או להניח במקום הפקר ודאי דהכהנים מערבי' עליו ולהכי הוי ס"ד דגם תרומת מעשר של דמאי אם אינו רוצה למכרו או ליתנו לכהן רק להזיקו או לשורפו הכהן מוציאה בדיינים ממנו וכן אם שרפה כבר מחויב לשלם עבורו והכהן מוציא בדיינים ושפיר פריך הש"ס תיובתא לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה פטור וע"ז משני לא רק לקנות בהן עבדים אבל לעולם מצינו לומר דיוכל הכהן ליתן לו דמים עבור התרומה של דמאי וא"ש:
(נז) שם משנה ג' שמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וכ' הר"ש הטעם דפטור כיון דמעורב בו בשמים הוי תערובת דמאי ולא גזרו על תערובות דמאי ותמה על שלא הוכיחו במס' חולין דלא גזרו על תערובת דמאי ממתני'. והנה מזה נראה דפשיטא לי' להר"ש דאפי' היכי דהוי הרוב דמאי ומיעוט שנתערב בו הוי היתר מ"מ לא גזרו עליו כמו שמן ערב דמסתמא הבשמים המה מיעוט לגבי שמן ולא אישתמיט לן בשום מקום לומר דהא דלא גזרו על תערובות דמאי דוקא ברובו או חציה היתר אלא ודחי אפי, המיעוט היתר לא גזרו והטעם משום דהדמאי אינו בעין וכמש"כ הר"ש וז"ל וכיון שנתערב עם בשמים אינו בעין כל כך עכ"ל וכן משמע לשון רש"י בחולין דף ויו ד"ה ביין וז"ל והכא משום דליתא בעיניה וע"י תערובת אתיא לקמייהו לא חשו למילתא עכ"ל. וקשה לי לפ"ז למה הוצרכו לחכמז"ל לתנויי לעיל דהמדומע דהיינו סאה תרומה שנתערב בפחות ממאה דמאי דלא גזרו עליו תיפוק לי' דבלא"ה פטור משום תערובת דמאי כמו שמן ערב ובשלמא לר' יוחנן בירושלמי הביאו הר"ש דס"ל הטעם דלא גזרו על כל אלו השנויים במתני' ולדידי' אפי' בכהן שלקח דמאי ונתערב לו בהן תרומה ג"כ פטור א"ש דהוצרך לפוטרו בכה"ג משום מדומע דלא שייך טעמא דתערובות דמאי וכמו שמבואר במס' חולין הנ"ל אבל לר' אושעי' דס"ל דטעמא משום אימת קדשים ולא נפטר מדומע אלא היכי שלקחו מעם הארץ בשהיא מדומע תיקשי תיפוק לי' הרי היא תערובות דמאי. ובשלמא בלא פי' הר"ש לא קשה לר' אושעי' די"ל דס"ל לר' אושעי' דגזרו על תערובת דמאי או דס"ל דשמן ערב פטור כמו שפי' הרמב"ם משום דאינו עומד לאכילה אבל הר"ש מפרש המתני' כר' אושעי' במדומע וס"ל בשמן ערב הטעם משום דלא גזרו על תערובת דמאי א"כ תיקשו להר"ש ל"ל להתנא לומר דמדומע פטור משום אימת קדשים תיפוק לי' דבלא"ה פטור משום דהו תערובת דמאי וצ"ע ושמא י"ל דלא נקרא תערובת דמאי אלא מין בשאינו מינו אבל מדומע מין במינו הוא:
(נח) שם משנה ד' ומפרישן אותו ערום ופי' הר"ב דאין צריך ברכה ויש לדקדק דבמס' תרומת פ"א משנה ויו תנן חמשה לא יתרומו וקחשיב. אלם. ערום. ובעל קרי ובכולהו הטעם משום דבעי ברוכי והנך אין יכולין לברך א"כ הכא בדמאי דאין צריכין ברכה מ"ש דנקט דוקא ערום ולא נקיט ג"כ אלם ובעל קרי דמותרין לתרום את הדמאי. י"ל דאלם רשאי הוא לתרום ואינו בהפרשתו שום נידנוד עבירה כלל ואין כאן רבותא כ"כ וכן בעל קרי אין כאן נידנוד איסור דאורייתא רק כל עיקר תקנת טבילה לבעלי קרי עזרא הוא דתיקן וכמו דפי' הרב בברכות פ"ג משנה ד' וליכא ג"כ רבותא כולי האי דמותר בהפרשת תרומת דמאי אבל ערום דאסור הוא להזכיר את השם מדאוריי' מדכתיב ולא יראה בך ערות דבר ואפי' דיבור שיש בו הזכרת השם ובעי' ג"כ והי' מחניך קדוש והוי ס"ד כיון דעיקר הפרשת תרומה הוי מצוה יהי' אסור לתרום משום ביזוי מצוה וכמו שהוא אסור לברך וכמו שאמרי' בחולין פ"ז ושפך וכסה שלא יכסה ברגל כדי שלא יהי' מצות בזוית עליו קמ"ל דאפ"ה מותר לפרוש כשהוא ערום ומשום רוב ע"ה מעשרין הן בדמאי וא"ש:
פרק ב משנה ב
(נט) המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהיא לוקח ופי' הר"ב מה שהוא מוכר מפירות קרקעותיו ומה שהוא לוקח על מנת למכור דאלו על מנת לאכול הא תנא לי ברישא מעשר את שהוא אוכל והקשה התוס' י"ט לוקמי לאכול דרישא פירות קרקעותיו ואת שהוא לוקח מאחרים ע"מ לאכול ואת שהוא מוכר בין משלו ובין משל אחרים ותי' את שהיא אוכל מפירות קרקעותיו אינו צריך לאשמועינן דדל קרי בי' רב הוא עשר תעשר כו' ופשיטא מי שהוא נאמן מחזיק בדבר המפורש בתורה ע"כ וקשה דהא איכא לפרש מה שהוא אוכל אדבר שאינו חייב במעשרות רק מדרבנן כגון המכניס פירותיו דרך גגות וקרפיפות כמבואר ברכות ל"ה וגיטן פ"א. דהא ודאי פשיטא דגם בדרבנן צריך לזהר מי שרוצה להיות נאמן. אבל הנראה דהכי פירושו דמתני' דבתחלה אשמועינן דמעשר את שהוא אוכל אפי' אם אין חייבין פירותיו במעשר רק מדרבנן ושוב אשמועינן דמעשר את שהוא מוכר אפי' אם רוצה למכור טבלו שאינו חייב במעשרות רק מדרבנן ואיכא ג"כ ספיקא שמא יעשרנו הלוקח אפ"ה צריך המוכר לעשרו אף שהוא טבל דרבנן ואיכא ג"כ ספיקא ושוב אשמועינן דאפי' מה שהוא לוקח למכור לאחרים דהרי הוא ג"כ טבל דרבנן דהרי הלקוח פטור ממעשרות מדאוריי' ואינו חייב רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם הל' מעשר פ"ב ואיכא ג"כ תרי ספיקי ספק שמא כבר עישרן המוכר לו וספק שמא יעשרנו הלוקח ממנו והוי ס"ד דכיון דליכא אלא טבל דרבנן ואיכא תרי ספיקא יהי' הנאמן פטור מלעשרו ולהכי אשמועינן דאפ"ה צריך לקבל עליו וא"ש:
(סמך) שם במתני' אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהי' נאמן על של אחרים ופי' הרמב"ם בפירושו וז"ל ומה שאמר על עצמו אינו נאמן. שאחר שאכל אצל עם הארץ. ופירות עם הארץ דמאי. ואינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו. ומאחר שאינו נאמן על מה שיאכל האיך יהיה נאמן על מה שאנו אוכלין ונסמוך על דבריו כשיאמר זה מעושר עכ"ל. קשה לי מהא דאיתא במס' קדושין ס"ג קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמר רב נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו אבל לכנוס אינו נאמן דאימא יצרו תוקפו הרי לפנינו דאף דלגבי עצמו דהיינו לכנוס אינו נאמן משום דהוא נוגע ויצרו תוקפו אפ"ה לגבי אחרים נאמן להתירה בגט ומטעם דאין אדם חוטא כו' א"כ ה"ה הכא במתני' נימא כן דאף דאינו נאמן לגבי עצמו שיאמר על מה שאוכל שהוא מעושר מטעם דהוא נוגע בדבר וחשדי' שמשקר עבור הנאתו מ"מ אמאי לא יהי' כשר להעיד על של אחרים ומטעם דאין אדם חוטא ולא לו ובאמת לולי פירש הרמב"ם הי' נראה דמשו"ה אינו נאמן לומר שלא אכל אלא מעושר כיון דעבר על תקנת חכמים שאמרו לא יתארח אצל עם הארץ הרי הוא כמו חשוד והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכמש"כ התוס' י"ט לקמן פ"ד אמר כו' ולהכי אינו נאמן לא על עצמו ולא על אחרים אבל לפי' הרמב"ם דהטעם דאינו נאמן לגבי עצמו לומר שמה שיאכל הוא מעושר משום שהוא נוגע קשה כנ"ל אמאי לא יהי' נאמן לגבי אחרים מטעם אין אדם חוטא ולא לו ונראה לענ"ד דלא קשה מידי עפ"י מה שכ' הר"ן והפנ"י שם דלא סמכי' אהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלא שם דבלא"ה כבר יצאה מחזקת פנוייה עפ"י האב ומין העד בא לסתור החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה"ג שפיר אמרי' הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וסמכי' עלה ולהכי נאמן ליתן גט. אבל הכא דהעד מעיד על הדמאי שהוא מעושר ח"כ הוא מעיד נגד החזקה ובכהאי גוונא אינו נאמן ואע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין מ"מ החמירו בדמאי וחיישי לה מפני שהוי מיעוט דשכיח וכמו שכתבו תוס' בשבת י"ג ד"ה רבא:
פרק ג משנה ב
(סא) הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר בתוס' י"ט הביא דהירושלמי מפרש הטעם דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרי' בפירקין דנטיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותם שימצאם מלקט מעט מעט והיינו דקה ע"כ והקשה הרא"ש בפירושו וז"ל ולא ידענא מה צורך וטעם זה הא מה דאמרי' לעיל דמוכר במדה גסה פטור מלעשר דמהי היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר. מעשר הוא חבנ במוכר לעם הארץ בכל ענין חייב לעשר וה"נ חייב לעשר משום שמא ימצאם עם הארץ ע"כ:
ונראה לענ"ד לישב דהי' קשה להירושלמי לפי מה דס"ד דהמשליך עלי ירק הוי כמוכר במדה גסה אמאי צריך לעשר הרי דמאי עיקרו אינו אלא דרבנן והוי ג"כ ספק ספיקה ספק שמא ימצאם חבר ויעשר החבר המוצאו כדין כל הלוקח במדה גסה והת"ל ימצאם עם הארץ שמא יהי' עניים ואז מותרין הן בדמאי לגמרי כמבואר לעיל בתוס' ד"ה והרוצה לתקן כו' וכמו שפ' הרמב"ם בחיבורו ודלא כפי' הרמב"ם ע"ש ואין לומר דהרי אם יענה עני עכ"פ צריך להודיע שהוא דמאי ושמא לא יודיע הח ליתא דע"כ לא חייבו את הנותן לעני להודיע אלא דוקא בנותן משום דאם לא יודיעו יסברו שהוא ודאי תיקנם כיון דהוא נאמן ולכן צריך להודיע שמא יהי' אחד מהן אשר ירצה לעשר אף שהינו צריך ולהכי צריך הודיע אבל במשליך ואין העני יודע מי השליכו בממ"נ מי יהי' העני ירא שמים יחוש לעצמו שמא דמאי הוא ויעשר בעצמו והוי גם יחוש לעצמו א"כ גם ההודעה שמדיעו לו שהוא דמאי לא נפקא לן מידי כיון דמדינא אינו צריך לתקן וכמו שתמה בירושלמי מביסו הרא"ש על ההודעה זו מה טיבה. עכ"פ פשיטא דאין ההודעה מעכבת במשליך ומפקיר ולהכי שפיר קשיא לי' לירושלמי דלמה מחייבין אותו לעשר ולכן משני דמשליך אינו אלא כמודד במדה דקה וא"כ יש לחוש אפי' אם ימצאם החבר נא יעשר כמו הלוקח במדה דקה ולכן שפיר אמרו שחייב לעשר כמו כל המודד במדה דקה ומיושב היטב קושית הרא"ש. וא"ש לפי דעת הראכ"ד מובא באות שאחר זה דס"ס מהני בדמאי:
(סב) שם משנה ד' המוליך חטים כו' לטוחן עכו"ם דמאי וכ' הרמב"ם בפרק י"א מהל' מעשר הלי"ג שמא בחניסן בחטים של עם הארץ והקשה הראב"ד והא הוי ספק ספיקא ופי' הכ"מ שמא החליפן שמא לא החליפן ואת"ל שחניפן שמא אותו עם הארץ תיקן החטים ועשרם ותי' הכ"מ דס"ל לרמב"ם דבדמאי כיון דחיישו למיעוט ולא אזלי בתר רוב ע"ה מעשרין ה"ה דספק ספיקא לא מהני והשעה"מ בהל' יו"ט פ"ח הלכה כ' הביאו בתוס' רע"ק הקשה מהא דכ' הרמב"ם בפירושו לעיל בריש דמאי והוא מירושלמי דעת ר"ל דלהכי הקילו בקלין שבדמאי משום דהוי ס"ס ס' מן הפקר ס' מן השמור ואם ת"ל מן השמור שמא כבר ניתקנו הרי לפנינו שמהני ס"ס בדמאי עי"ש גם קשה להבין במאי דפליגו הרמב"ם עם הראב"ד באיזה סברא נחלקו. ונראה לענ"ד דנחלקו במה שהסכים הש"ך בסי' ק"י ביו"ד דכל ס"ס דאין הס' הראשון מתיר טפי אמרי' שם אונס חד הוא ולא הוי ס"ס. וה"ה הכח כל הספק, הוא על פירות הללו אם נתקנו או לא ומה נ"מ לן אי הפירות מתוקנים מטעם דהמה פירות שלו שנתקנו אצלו או פירות שנתקלו חצר אחר סוף כל סוף אין כאן ספק אחר חלא אם הפירות הללו מעושרין כן או לא ולהכי ס"ל להרמב"ם (עיי' בספרי אומר לציון אות קנ"ב) דאין זה ס"ס ובהכרעת הש"ך אבל הראב"ד יסבור דס"ס משם אחר הוי ס"ס וכמו שהשיג הפליתי שם על הש"ך אבל מ"מ א"ש דלא תיקשי על הרמב"ם מהא דהקלין שבדמאי דשאני התם דהס' ראשון שמא של הפקר הן מתיר יותר מן הספק השני שמא מעושרין הן דקיימ"ל בפ"ו מהל' תרומות דהאוכל תרומה שוגג אינו משלם אלא חולין מתוקנין אבל אינו משלם מן ההפקר וכמו שפי' הר"ב שם במשנה ה' דהפקר אין בה זיקת תרומת ומעשרות ולא הוי דבר הראוי להיות קודש משא"כ חולין מתוקנים וממילא אם האוכל תרומה שוגג אין לו אלא פירות שזכה מן ההפקר אינו חייב לשלמן לכהן רק דוקא אם יש לו חולין מתוקנן ולפ"ז ספק הראשין שמא מן ההפקר מתיר יותר והוי ספק ספיקא מעליא ולהכי שפיר הקילו בו וא"ש והיינו ר"ל לשיטתו בירושלמי שם דס"ל דאין משלמין מן ההפקר להכי ס"ל דהוי ס"ס דס' מן ההפקר מתיר יותר ודו"ק עיי' ברמב"ם הל' תרומת פ"י הלכה י"ח ובכ"מ שם ושם תמצא כי הדברים נכונים בעזה"י:
פרק ד משנה א
(סג) שם הלוקח פירות כו' לא מצאו אמר לו אחד כו' בתוס' רע"ק הביא בשם תפארת למשה דמשו"ה קתני לא מצאו דאלו מצאו לבעה"ב צריך שישאל למוכר עצמו כיון דאותו אחר אינו יודע רק מפי מוכר ע"כ (עיי' בזה מה שכתבתי בספרי חומר לציון אות ש"ז) ועיי' עוד השייך לענין זה באות ט') ובאות ש"י) בספרי הנ"ל:
(סד) שם משנה ב' המדיר את חבירו שיאכל אצלו כו' הרמב"ם בפירושו כתב ז"ל ר"ל הנשבע על חבירו וכן כ' הרמב"ם בחיבורו בהל' מעשר פי"ב הנשבע על חבירו כו' הביאו התוס' י"ט ס"ה ויש להפליא למה שינה הרמב"ם מלשון המתני' דתני המדיר והוא פירש דמיירי דהשביע אותו ולא ראיתי מי מפמד בזה ומה שנראה מהתוס' י"ט דלהכי פי' הרמב"ם בנשבע משום דלא אסור עליו הנאה ברישא ובסיפא מוסיף עליו איסור הנאה דאכתי קשה בשביל זה לא הי' הרמב"ם מוכרח לפרש דמיירי בשבועה דהרי יוכל לאוקמי רישא במודר ממנו מאכל וסיפא מודר הנאה. ונראה לענ"ד דהיה קשה להרמב"ם דמסתימת לשון המשנה משמע דהא דמתירין לאכול דמאי בשבת ראשונה היינו משום דהדירו דבלא הדירו לא התירו כלל וכן מתבאר בפי' הר"ב ובתוס' י"ט רפ"ז דדמאי וקשה דמאי מהני הנדר כלל והא הוי נדרי זרוזין וש וקיימ"ל בנדרים כ"ג כר"א בן יעקב דהמדיר את חבירו שיאכל אצלו הוי נדרי זרוזין ואינו צריך התרה כלל ואין לומר דמתני' אתי' כחכמים דפליגי על ר"א וכמו דמסקי' שם א"כ קשה מאי אבעי' להו לש"ס שם אי פליגי חכמים על ר"א או לא מדוע לא פשטו ממתני' דפליגו עליה רבנן דהרי ע"כ מתני' מוכח דלא הוי נדרי זרוזין אלא ע"כ משו"ה פי' הרמב"ם דמתני' מיירי בשבועה והרמב"ם לשיטתו בזה דס"ל דדוקא נדרי זרוזין התירו אבל לא שבועת זרוזין וכמו שכ' הכ"מ פ"ג משבועת הל' ה' ובש"ע יו"ד סי' רל"ט סעי' א' ולהכי שפיר מהני השבועה והוצרכו להתיר לאכול עמו בשבת ראשונה משום איבה אבל בשבת שנייה אפי' אסר לו בשבועה גם הנאתו אפ"ה אסור. וא"ש. אבל להפוסקים דגם שבועת זריזן מותרין וכן למפרשים דמתני' מיירי בנדר תיקשי קושיין דמאי מהני הנדר והלא הוי נדרי זרוזין ועוד דהרי הלכתא כר"א ב"י דנדרי זרוזין מותרין והאיך פסקי לסתם מתני' להלכה דמבואר דחל הנדר וצע"ג:
(סה) שם משנה ג' ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש. ובמס' נדרים פ"ד מפרש טעמא דר"א משום דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דאי בעו מפקרי לנכסייהו והוי עני וחזיא לי וחכמים ס"ל דלא מיפקרי נכסיי' משום דמירתחי דלמא זכה בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו ולכך קורא שם. והקשה הגאון מו"ה עקיבא איגר זצלל"ה דמה בכך שמפקיר נכסי' והוי עני מ"מ לא חזיא לי' המעשר עני דהא קיימ"ל במס' פאה (מובא לעיל באות מ"ם) דלא תלקט לו לעני להזהר העני על שלו וכמש"כ התוס' י"ט בפ"ה דפאה משנה ה' והניח בצ"ע:
ונראה לענ"ד לישב דאעפ"י שהעני מוזהר על שלו מ"מ הרי מבואר שם במס' פאה מ"ה דשנים שלקחו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר ער א"כ ממילא יוכלו שני עמי הארץ להפקיר נכסים שלהם וכל א' יטול חלק מעשר עני מחבירו ולא יפסידו כלום. ובזה יתישב ג"כ מאי דקשיא לכאורה על הא דחיישי חכמים שמא יזכה בהן אמר הלכך לא מפקרי נרסי' והרי מבואר בברכות ובשבת ובעירובין דדמאי מברכין ומערבין בו והכל מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה ומדוע לא פליגו חכמים על זה דמירתת מלהפקיר. ועוד דקיימ"ל כחכמים פה דקורא שם מפני שחשודין וע"כ ס"ל רירא מלהפקיר וכל הנך סתמא דדמאי דאי בעי מפקיר נכסי' וחזיא לי הוי הלכות פסוקות. אך בדברינו א"ש דהנה ידוע מחלוקת הרמב"ם עם הראש מובא בח"מ סי' רע"ג דהרמב"ם ס"ל דהפקר צריך להיות בפני אחד עכ"פ ואז מהני מן התורה אבל הרא"ש ס"ל דאפי' הפקר בינו לבין עצמו ג"כ מהני דבר תורה וכ' בתשו' מחנה אפרים ה"ל זכיי' מהפקר סי' א' דהיכי דיש סעד וסברא שמפקיר כגון היכי דאיכא להצילו מאיסור אז גם הרמב"ם מודה דבינו לבין עצמו הוי הפקר מה"ת ולא אמר הרמב"ם דצריך להיות מה"ת בפני אחד אלא היכי דמסברא או דמסתמא לא הפקיר ולהכי מי שהיתה בהמתו ביד גוי יכול הישראל להפקירה ביני לבין עצמו ודי בזה להפקיע איסור שבת עי"ש ונפ"ז י"ל דלהכי חשו חכמים דוקא הכא שיהי' מירתת להפקיר שמא יזכה בו חחר ובמקומת אחרים לא חשו משום דבהני אמרי' דיפקיר בינו לבין עצמו ולהני הפקר מדאוריי' לכולי עלמא דאנן סהדי' דהפקיר לב שלם כדי שינצל מאיסור דמאי וכמו שכ' המחנה אפרים הנ"ל אבל הכא דבנח"ה קשה דמה בכך שיפקיר והא חסור במעשר עני משום לא תלקט להזהר העני על שלו וע"כ צ"ל דיטול מחבירו מעשר עני וחבירו יטול ממנו וע"כ יודיע לאחר שהפקיר להכי שפיר חשו חכמים שמא יזכה בו אחר ולהכי חשידו וא"ש:
פרק ה המשנה ה'
(סו) הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו כו' ובתמרים ובגרוגרת בולל ונוטל אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהמתנה מרובה אבל בזמן שהמתנה מועטת מעשר מכל א' וא' ופי' הר"ב דבזמן שכל המתנות שוות אז חמרי יש בילה או מטעם דסבירא לי' יש בילה בדבר יבש רו דבדמאי הקילו אבל היכי שמתנה אחת מועטת מחברתה לא אמרי' יש בילה דדלמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה וחיישי' שמא מן הרוב מפריש על המיעוט ונמצא יוכל להיות שמפריש מן הפטור על החייב תו להיפוך ע"כ והמל"מ פרק י"ד מהלכות מעשר תמה ע"ז וז"ל ואני תמה ע"ז דכיון דקיימ"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהי' המתנות שוות או לא ואף אם תהיה המתנה אמת מרובה והשני מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט כי היכי דמהני בילה לומר שמפריש מהחיוב על החיוב ומהפטור על הפטור ה"נ מהני בילה לומר שמפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט. ותו מי לא תנן בפ"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף כו' מוציא תרומה ות"מ לכל ואוקמי למתני' הר"ש דתחילה דורך הכל וכותש ועושה מהן יין ושמן ואח"כ מפרש דהשתא יש בילה ולא איכפת לן אם הטבל הוא כמדת חולין או הא מרובה מחבירו וא"כ ה"נ לא ימנע אם מהכל הפרישו בעלים המעשרות א"כ אין כאן שום חשש ואם הכל חיוב שפיר מפריש מזה על זה ואם הא' עישר והב' לא עישר היינו טבל שנתערב בחולין דקיימ"ל דמוציא ממנו תרומה ומעשר בין שיהי' רוב טבל או חולין. עכ"ל:
הנה פשיטא לי' להמל"מ דאי אמרי' יש בילה אפי' מיעוט' ברוב ג"כ אמרי' יש בילה והנוטל מן התערובת נוטל מן הרוב ומן המיעוט ולהכי שפיר קשי' לי' אבל לענ"ד כבר הראיתי בספרי אומר לציון דמבואר מרש"י זבחים דף פ' על הא דמשני שם שנתערב אחת באחת פירש"י שנתערב שיעור הזאה מזו ומזו הלכך כי מזה שתי הזאות ע"כ מלי' לי שיעורא שהרי אין כאן מן הפסולין אלא אחת והוא הזה שתיים. ואחת באחת לאו דוקא נקיט דאם הי' מן הכשרין הרבה כ"ש דכשר אלא משום פסולין נקיט לה עכ"ל רש"י והבאתי לשונו בספרי הנ"ל באות (ש"ה) דמבואר מרש"י דאי איכא רוב פסולין אז לא אמרי' יש בילה משום דיכול להיות שיום הזאה מפסולין גרידא בלי שיהי' בהם שום מים כשרים מחמת שהרוב פסולים. וכן כתב סברא זו הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד סקי"ח דלא אמר יש בילה בתערובת עיסה אלא כשהעיסה של פטור הוי מיעוט אבל כשעיסה של פטור הוא הרוב ועיסת האיוב היא המיעוט אין בילה בכה"ג דאפשר שיפרוש מן הפטור על החיוב עי"ש. ונראה שכן דעת הר"ש והר"ב לקמן במשנה חית שכתבו בחולין מעורב ברוב טבל שאין לו תקנה אלא שיפריש עליו ממקום אחר וקשה למ"ד יש בילה בדבר יבש וכן ביין ושמן הרי איכא תקנה להפריש מני' ובי' דהרי בלח קיימ"ל יש בילה ואיך החליטו לומר דאין לטבל זה תקנה להפריש מיני' ובי' אלא ע"כ דס"ל להר"ש והר"ב כיון דהטבל רוב לא שייך לומר יש בילה דשמא יפריש מן הרוב על המיעוט או להיפוך וכמש"כ התוס' י"ט בד"ה אבל בזמן כו' ולהכי שפיר אין תקנה לטבל זו רק להפריש ממקום אחר ולא מני' ובי' כיון דאין בילה שמא יפרוש מן הפטור ולפי זה צ"ל דמה שכ' הר"ש במס' חלה פ"ג הל' ט' דמתני' דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף מיירי דהטבל רוב לאו דוקא רוב אלא דהוי מחצה על מחצה וממילא דלא תיקשו פרנסה ממקום אחר היכי משכחת דהרי יוכל להפריש מטבל אחר דאוריי' על טבל זה דלא נתבטל ברוב כיין דהוי מחצה על מחצה אבל ליכא למימר דהוי רוב ממ"ש דא"כ איך תני סיפא דאם אין לו פרנסה כו' מוציא תרומה ות"מ ממנו והרי אין בילה בכהאי גוונא. עיי' לקמן באות (קי"א):
סז שם משנה ויו נאמן הסיטין לומר משל אחד הם צ"ע מאי אשמוענין מהיכי תיתי שלא יהי' נאמן דאם מיירי בסיטן חבר וכמו שמיירי הרישא כמו שכ' הר"ש פשיטא דנאמן כזה אלא אפי' בעם הארץ סיטון ג"כ נאמן לא מבעי' לדעת הרמב"ם פי"ב מהל' מעשר ופי"ח מהל' עדות דנאמן עם הארץ לומר אם בשר זה בכור או לא או פירות פלוני מתוקנים או לא פשיטא דנאמן לומר דפירות הללו משל אחד הם אלא אפי' להראב"ד דוקא לענין היכא דאתחזיק או נ"מ לאיזה איסור אינו נאמן להתירו אבל הכא אין מתירין מידיי' דהרי בין כך ובין כך מעשר ואינו נ"מ אלא מעשר מאחד על הכל או מכל א' וא' א"כ מדוע לא יהי' נאמן וצ"ע:
פרק ו משנה ב
החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו וכ' הש"ס דהטעם דצריך להפריש התרומה אף דחוזר ומנכה אותו מפירותיו משום דאין דרך להשהותו וכמבואר בירושלמי שאי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה ממנו תרומה וכן פ' הרמב"ם דהמוציא פירות שנגמרה מלאכתן אף שחייב במעשרות וודאי מ"מ פטור מתרומה גדולה שחזקתן שתרמן בשעה שנגמרה מלאכתן וכ' הכ"מ שהוא מירושלמי הנ"ל וכן האריך בזה המל"מ בפ"ט מעשרות ה"א וקשה לי אהא דאמר ר"י כיצד מברכין בא וראה מה בין וכו' דורות אחרונים מכניסן פירותיהן דרך גגות ודרך חצרות כדי לפוטרן מן המעשרות. וקשה הא ר' יוחנן ס"ל בסוף ביצה דתרומה קובע כדבר שנגמרה מלאכתו וכן פ' הרמב"ם א"כ מה הרוויחו דורות אחרונים כיון שאי אפשר לגורן שתיעקר בלא הפרשת תרומה גדולה מן הגורן א"כ הרי כבר נקבע ואסור באכילת ארעי וא"ל שהכניסו תבואתיהן קודם שנגמר מלאכתן דא"כ למה הי' צריכין להכניס דרך גגות והרי אפי' הכניסן דרך פני הבית ג"כ אוכל מהן ארעי וכמבואר פסחים ט' וקיימ"ל כן בהרמב"ם פ"ג הל"ד. והנך דורת אחרונים שהביאו דרך גגות כדי לפוטרן היינו לאכול מהן אכילתו ארעי ולא קבע וכמבואר בתוס' גיטן פ"א ד"ה דרך גגות. א"כ קשה בממנ"פ אם הכניסן קודם מירוח א"כ גם אם הי' מכניסן דרך הבית ג"כ הי' מותר לאכול ארעי ואם הכניסן אחר מירוח א"כ א"א לגורן שתעקר עד שיתרום וכבר הוקבע ואסור באכילת עראי וע"כ צריכין אנו לומר שדורות אחרונים שינו מנהג הראשונים גם בזה שמכניסן פירותיהן לאחר גמר מלאכה בלא הפרשת תרומה גדולה א"כ תיקשי על הרמב"ם שפ' דין הנ"ל במוצא פירת שנגמרה מלאכתן פטור מתרומה גדולה מצד חזקה שאי אפשר לגורן שתיעקר וכו' הרי דורות אחרונים כבר בטלו רגילות לחזקה זו ומדוע פ' הרמב"ם שבמציאה פטור מן התרומה וכן פסק עוד בפ"ד דתרומת הלכה י"ד דבאומר לפועל כנוס גרני ותרום והוא תרום תחילה דמהני משום דאי אפשר לגורן שתיעקר קודם הפרשת תרומה ועיי' בכ"מ שם א"כ הרי מוכח מזה דחזקה זו אינו פוסקת לעולם וסמכא עלי' אפי' לקולא וא"כ הדרי קושי' במנ"פ הנ"ל וצ"ע:
(סז) משנה ג' כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כו' ר"א אף המעשרות שלהן שעל מנת כן באו התוס' י"ט הביא ירושלמי דהשיבו רבנן לר"א במה קני אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם במה קני אלא סתמא נעשה כאומר לא תלוש מקרקע זו שתקנה לך מעשרותיך כו' ע"ש ויש להבין דמאי קשה לי' לר"א בהתנו במאי קנו דאם התנו בתחילה כאשר קבלו השדה כמו דמהני התנאי שהתנו שיהי' להם המחצה או שליש כפי מה שהתנו מדוע לא יהני התנאי ג"כ' ושלו המעשה יותר על חלקם דהרי הכל לפי מה שהתנה הם נוטלים אם לשליש אם למחצה ומדוע יגרע התנאי שיטלו המעשר יותר על שליש ומדוע נאמר דלענין המעשרות אפי' התנו לא קני:
ונראה לענ"ד דהכי פירושו כל המקבל שדה למחצה שליש ורביע זוכה בקרקע ערך המגדל בכמות שיעור שקיבל דהיינו אם קבל למחצה קונה בגוף הקרקע מחצה וכן בשליש כו'. כמבואר במס' פאה משנה ה' דהמקבל שדה אסור בלקט שכחה ופאה כו' משום דזכה במחובר ומיקרי בעל השדה וכמבואר בהר"ב שם להכי זכה בשדה לפירותיו כפי מה שהתנו ביניהן אבל המעשרות דלא נתחייבו במחובר כלל ועיקר חיובן רק בתלוש אפי' התנו בתחילה אין קנין שלהם תלוי בקנין קרקע כלל דהרי מתנה על המעשר שמחויב חבירו ליתן מחלקו ולהכי שפיר פריך במאי קנו אפי' התנו דהרי כל התנאי הוא שחבירו במה שזכה מחלק קרקע שלו יתן לו ממנו המעשרות וע"ז ליכא שום קנין וא"ש. ובזה ניחא ג"כ דבסיפא בישראל שקבל מכהן ולוי כ"ע מודו שהמעשרות שלהם כמו שכתב הר"ש דמקום המעשרות שיורי משיירי כיון דגוף השדה שלהן ואינו צריך קנין חדש אבל ברישא אינה קונים המעשרות כיון דלא קני הקרקע מחלק הישראל דהוא לא מקנה להם חלקם מסתמא ולהכי שפיר פריך וא"ש:
(סט) שם משנה זי"ן שנים שבצרו את כרמיהן לתוך גת אחת המעשר מעשר את שלו וחלקי בכל מקום שהוא הרב בשם הירושלמי דה"ק דהמעשר מתקן בתחילה החצי מכל ואחר כך מעשר חצי חלק ממה שבידו ומשום דאין ברירה. חצי חלקו של המעשר ביד חבירו שאינו מעשר וחצי חלק חבירו בידו הלכך צריך לתקן חצי חלק שבידו שהוא של חבירו
בתורת דמאי דהיינו בתורת ספק והקשה בתוס' רע"ק לפי מה דמבואר במס' גיטן מ"ז בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפת דס טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי ומטעמא דס"ל אין ברירה ושיטת רש"י דיכול להפריש הישראל מחלקו מני' ובי' דאין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין שחלק הנכרי פטור ונמצא מעשר מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור אבל התוס' חולק וס"ל כיון דאין ברירה יוכל להיות שכל החלק נכרי בא ליד ישראל או מקצתו ונמצא כי מפריש מני' ובי' מפריש מן הפטור על החיוב ולהכי ליכא תקנתא אלא שיפרוש ממקום אחר עליו ואחרון אחרון מקולקל ע"ש והשתא תיקשו לפי' התוס' אמאי אינו צריך המעשר לעשר את כל החלק השני שמא כל החלק של אינו מעושר בידו כיון דאין ברירה וכמו שכתבו שם דאיכא לחוש שמא כל חלק של הנכרי בידו. והניח בצ"ע:
ונראה לענ"ד לישב דהנה בחולין קל"ה ע"ב כ' רש"י דטעמא דאמרי' דלרבי יוכל לעשר מני' ובי' משום דאמרי' במס' ר"ה י"ב גבי חדש וישן מעורבין דצובר גורנו לתוכו ומעשר וממילא אמרי' דכמו דאיכא חדש וישן בחולין איכא ג"כ חדש וישן בתרומה ושפיר מעשר ואפי' למאן דחולק התם הכא מודה דהתם איכא למימר אין בילה ולא נבללו יפה אבל הכא בכל חטה וחטה יש לעכו"ם ולישראל חלק כיון דאין ברירה ושפיר מעשר מני' ובי' דיש בילה כו' ע"ש. ונראה דהתוס' סבירא להו ודאי אי הי' הישראל ונכרי לוקחים חטים בשותפת שפיר איכא סברא לומר דיש לכל א' וא' חלק בכל חטה אבל כיון שלקחו שדה שותפת כל א' וא' יש לו חלק בשדה וכל החטים שגדלים בחלקו שלו הם ואין להשני שום שותפת בו ולהכי כי קצרו ודשו התבואה יחד הרי נתערבו החטים ואז אי אמרי' אין ברירה שפיר נוכל לומר דחלק הנכרי בא ליד ישראל ולהכי אין לו תקנה ולא שייך כאן יש בילה כיון דהוי יבש ודומה לחדש וישן שנתערבו דקיימ"ל אין בילה אבל במתני' דשנים שבצרו כו' אף דאין לומר דיש לכל א' חלק בכל גרגר ענבה כיון שהכרם הי' בשותפת וכל א' קנה ענבים מחלק כרמו מכ"מ כיון שבצרו לתוך גת אחת כ"ע מודו דאמרי' יש בילה ביין ושמן ממילא אף דאמרי' אין ברירה מ"מ אין בידו מחלק חבירו רק החצי משום. דאמרי' יש בילה וא"ש. דאין שום קושי' ממשנה זו לשיטת התוס' כנלע"ד:
(ע) שם משנה חית שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו כו' יכול הוא לומר טול אתה חטים או יין שבמקום פלוני ואני ממקום פלוני כבר נתקשו במשנה זו הראב"ד בהשגת והר"ש דמשנה זו סותרת למשנה הקודמת דכמו דאמרי' התם דחשבי' כאילו מחלק חבירו חצי' בידו וחייב לעשר משום דמאי הכא נמי נימא כן כיון דכל טעמא דמילתא משום דאמרי' אין ברירה וחייב לעשר חלקו וחצי חלק חבירו ותי' הר"ש והר"ב דהכא מיירי שחלקו השדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם ולהכי יש ברירה ולעיל מיירי שחלקו בתלוש ולהכי אמרי' דאין ברירה ותי' זה הוא עפ"י הירושלמי שמביא פה פלוגתת רבי ורשב"ג בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפת דס"ל לרבי דטבל וחולין מעורבין זה בזה ורשב"ג ס"ל דחלק הישראל חייב וחלק הנכרי פטור ומסיק ר' יוחנן דדוקא בשחלקו שדה בקמותיה פליגי אבל חלקו עומרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח בשותפת הוא דאין ברירה וע"כ מתני' מיירי ג"כ שחלקו שדה בקמותיה ואתי' מתני' כרשב"ג דבכה"ג יש ברירה אבל במשנה הקודמת שחלקו בתלוש כ"ע מודו דאין ברירה ואף דדמאי דרבנן ובדרבנן קיימ"ל יש ברירה כבר תי' התוי"ט לקמן משנה י"ב דכיון שעשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפת כיון שקצרוה יחד ולהכי אין ברירה אפי' בדרבנן:
אך לכאורה קשה על הרמב"ם דבהל' תרומת פ"א ה"כ כתב דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפת אפי' חלקו שדה בקמותיה הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח כו' והיינו כרבי בירושלמי הנ"ל וכמו שכ' הכ"מ א"כ קשה איך פסק למתני' דדמאי דיוכל לומר לו טול אתה חטין כו' ומדוע לא נימא דחולין וטבל מעורבין לא ק"מ דדוקא בארץ ישראל דהמעשרות דאוריי' פסק הרמב"ם כן משום דבאוריי' אין ברירה אבל בסוריא דמעשרות דרבנן פסק דיש ברירה א"כ הכא במתני' דהוי דמאי דרבנן ס"ל לרמב"ם דמיירי מתני' אפי' חלקו בתלוש דיוכל לומר לו טול אתה חולין משים דבדרבנן יש ברירה ומ"מ לא תיקשו ממתני' דלעיל דהתם מיירי שכבר חלקו ואח"כ ערבו כמש"כ התוי"ט והכ"מ דהיכי דכבר חלקו הענבים ואח"כ ערבו ודרכו אותו בגת פשיטא דאין ברירה אבל אי לא היו מעורבין יחד אף דס"ל לרמב"ם דאפי' חלקו במחובר אמרי' דאין ברירה מ"מ בדמאי דרבנן אמרי' יש ברירה:
אך מה דקשיא לי טובא לדעת הרמב"ם שפסק בהל' תרומת דבדאוריי' אמרי' טבל וחולין מעורב והיינו כמשפרש"י שם הבאתי לשונו באות הקודם וקשיא לי' ממתני' דפאה פ"ה משנה ה' שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר וזה נותן לזה חלקו מעשר עני והטעם דכל אחד אסור במעשר עני שלו משום דלא תלקט לעני אזהרה לעני על שלו ולכן צריך ליתן חלקו לחבירו ופסק הרמב"ם כן בפ"ו מהל' מתנת עניים הל' י"ד והשתא קשה כיון דקיימ"ל בדאוריי' אין ברירה ואפי' חלקו שדה בקמותיה מ"מ אמרי' דבכל קלח וחטה יש לכל א' מהשותפים חלק א"כ מאי מהני שנותן חלקי לחבירו והלא בכל חטה וחטה יש להעני חלק ואסור בו משום לא תלקט ובדאוריי' אין ברירה ומאי מהני שמחליפן חלקו אכתי איסור בדוכתיה קיימא ובשלמא אי הוי ס"ל לרמב"ם כשיטת התוס' הבאתי לעיל באות הקדום דכל היכי דאמרי' אין ברירה אז רק החלקים מעורבים הוי אתי שפיר דיש לומר דמצד הדין היה כל אחד מותר במעשר עני שלו כיון דאין ברירה ממילא הוי חלקו ספק שלו ספק של חבירו והי' מותר בו לדעת הרמב"ם דספק מדאוריי' לקולא וא"כ י"ל דחינו אסור ללקוט מעשר עני אלא מודאי שלו אבל מזה דאינו ודאי שלו הי' מותר אך מ"מ הצריכו ליתן המעשר שלו לחבירו משום מראית עין או משום גזירה אבל מדינא הי' רשאי גם בחלקו. ואפי' לדעת הפוסקים דספק מדאוריי' לחומרא מ"מ א"ש די"ל דהא דקיימ"ל בדאוריי' אין ברירה הוא משום דמספקא לן אי הלכה אין ברירה או יש ברירה ולהכי בדאוריי' אזלי' לחומרא וא"כ הכא במעשר עני איכא כעין ספ"ס שמא קיימ"ל דיש ברירה וממילא מותר בחלק חבירו ואת"ל אין ברירה אכתי איכא ספק שמא זה חלק חבירו ומותר בו ובזה כ"ע מודו דמותר מדאוריי' ולא חשו בה רבנן והתירו להחליף מעשרותיהן אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל דכל חטה וחטה בשותפת א"כ איכא איסור דאורייתא לכל א' א' וצ"ע גדול לדעתי:
(עא) שם משנה י"א המוכר פירות בסוריא ואמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן במיגו וכ' התוסי"ט דלא אמרי' כיון שאמר שלי הן ומודה דיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חו"ל הן והוי מיגו גרוע אלא דאפ"ה נאמן. מבואר ממשנה זו דאף היכי דידוע שיש לו שדה אחת בסוריא דאינו נאמן במינו דאנן סהדי דמשדה שלו הביא הפירות ולהכי אינו נאמן לומר מעושרין הן במיגו דהוי מיגו במקום אנן סהדי ויש להבין לפי זה ברישא דהיכי דהוא אמר משלי הן דמודה דיש לו שדה מדוע יהי' נאמן במיגו הרי אנן סהדי היכי דיש לו שדה משלו הן ולא מהני מיגו דלקמן מחו"ל נגד אנן סהדי וצריך לומר דשאני ברישא דהוי מיגו בעיקר אנן סהדי דהרי עיקר אנן סהדי נעשה עפ"י הדיבור שאמר משלי הן לזה שפיר מהני מיגו דאי בעי שתק ולא היה אנן סהדי כלל וקשה לפי זה אמתני' דפ"ב דכתובת העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים במיגו דאי בעי שתקו והקשו תוס' למה המה נאמנים במיגו הרי אנן סהדי שלא הי' אנוסים ופסולי עדות והוי מיגו במקום אנן סהדי ע"כ והא התם הוי מיגו במקום עיקר אנן סהדי דאילו שתקו ולא הגידו שכתב ידם הוא זה לא הי' אנן סהדי כלל אלא ע"כ מוכח מזה דס"ל לתוס' דאפי' מיגו במקום עיקר אנן סהדי ג"כ לא אמרי' וכן כ' הפלאה שם ד' י"ט דלשיטת התוס' לא אמרי' מיגו בכה"ג וקשה ממתני' דמוכח דמיגו במקום עיקר אנן סהדי מהני ואפשר י"ל דס"ל דבדמאי כיון דאיכא רוב עם הארץ מעשרין מסייע למיגו אמרינן לי' אפי' במקום עיקר אנן סהדי אבל בהך דליכא מסייע למיגו לא אמרי' מיגו אפי' במקום עיקר אנן סהדי כן נלע"ד ועיי' בזה בריש פרק שנים אוחזין מה שכתבתי שם:
פרק זין משנה ב
(עב) מזגו לו את הכוס כו' הר"ש הביא שהירושלמי הקשה היכי מיירי אי באומר מעכשיו הרי נדמע הכל ואי באומר לכשאשתה שותה טבל למפרע ותי' דמיירי באומר מעכשיו יהי' תרומה לכשאשתה מלשון הקושיא משמע דלא קשיא לי' לירושלמי אלא על השתיה ששתה אבל על גוף הפרשה לא קשה דאיך אפשר להפריש עתה תרומה על שכבר שתה ואיננו בעולם משמע דס"ל לירושלמי דזה אתי שפיר ואם הי' בשעת השתיה חולה שיש בו סכנה אז לא הוי קשה מידי דשם תרומה הי' חל גם עכשיו על הנשאר אף שכבר נאכל ונאבד השאר מה ששתה נלע"ד מזה הוציא הרמב"ם דינו בפי"ב מהל' מעשר והוא ממתני' דריש פ"ד דדמאי הלוקח פירות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וכ' הרמב"ם דבמוצאי שבת לא יאכל מאותן הפירות עד שיעשר דמאי על הכל על הפירות שאכל ועל הנשאר שלא הקילו אלא לצורך אכילת שבת והוא תימה לכאורה דמאי מהני הפרשת תרומה על מה שכבר אכל וגם כיון דכבר התירו לו אכילה בשבת מהיכן למד הרמב"ם שאכתי מחויב למוצאי שבת לעשר על מה שכבר אכל ובדברינו א"ש דמדלא הקשה הירושלמי אלא ששתה טבל למפרע משמע דלולי כן היה יכול עתה להפריש על מה שכבר אכל וממילא שם דהתירו האכילה מפני עונג שבת ולא אכל טבל אכתי איכא חיובא להפריש במוצאי שבת על מה שאכל כדי לתקן שלא יהי' נחשב אכילתו בשבת למוצאי שבת לאכילת טבל וגם שם התרומה שפיר חל עליו ואינו חשיב כתורם מן החיוב על הפטור כנלע"ד. ומזה ראי' לשיטת התוסי"ט בדעת הרמב"ם בפ"ג דגיטן הלכה חית דאם אכל טבל בשוגג חייב להפריש עליו אח"כ עיי"ש:
(עג) שם במשנה הנ"ל עוד מביא הר"ש דהירושלמי הקשה דאם מיירי באומר מעכשיו ולכשאשתה נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת עיי' שם והקשה בתוס' רע"ק הא מבואר בש"ע או"ח (סי' ש"ח ס"ג) דאם כבר המוקצה בידו מותר לטלטלו ולהניחו בכל מקום שירצה וא"כ קשה בממנ"פ בתחלת שתייתו מותר ליטלו דהרי בהיתר הוא נוטלו לשתות ואחרי כך הוא כבר בידו ומותר לטלטלה ולהניחו בכל מקום שירצה. ונראה לענ"ד דלא קשה מידי דהנה לעיל במתני' דתנן דעם הארץ שאוכל אצלו החבר צריך החבר לאבד את התרומה שלא יכשל בה העם הארץ והקשה הירושלמי הא איכא משום איבוד אוכלים ומשני דבשעת האכילה מפרר דרך אכילתו פרורים קטנים ולית בהו משום איבוד אוכלין עיי' בפי' הרא"ש. והנה קושיא זו קשה גם במתני' דמה ששייר בכוס משום תרומת מעשר צריך לאבדו כדי שלא יכשל בה העם הארץ ותיקשי הא איכא משום איבד אוכלין וצריך לשנויי ג"כ דמפזר בטיפן דקין בפעם אחר פעם וממילא דל"ק קושיא הנ"ל דלא התירו לטלטל את המוקצה שהיה בידו כבר אלא לזורקו בפעם אחת אבל לפזרו טיפן אחר טיפן זה אסור כיון שהוא מוקצה וצריך להניחו בפעם אחת מידו וזה אי אפשר משום איבד ושפיר פריך הירושלמי דהרי הוא מטלטל מוקצה וא"ש:
(עד) שם משנה וי"ו היה לפניו שתי כלכלת של טבל ואמר מעשרות זו כזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותיהן מעשר כלכל בחברתה קרא שם התוס' י"ט הביא דהירושלמי אמר דהך מתני' דתני של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת ר"מ הוא דאמר תפוס לשון ראשון גבי האומר הרי תמורת עולה ותמורת שלמים דהוי תמורת עולה במס' תמורה כ"ה. ומזה תמה התוס' י"ט על הרמב"ם דבהל' תמורה פוסק כר' יוסי דהוי תמורת עולה ושלמים ובהל' מעשר פסק כמתני' דהראשונה מעושרת. וראיתי בתוס' חדשים דמתרץ דהירושלמי ס"ל דר"מ ור"י פליגי אי תפוס לשון ראשון וממילא דמתני' לא אתי' כר"י אבל הרמב"ם ס"ל כמו שמבואר במס' תמורה דטעמא דר' מאיר דכיון דלא אמר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורה ב' פעמים על כורחך הוי נמלך וחוזר מדיבורו ולהכא תפוס לשון ראשון דאינו יכול לחזור אבל ר' יוסי סבר דהאי גברא טעי וסבר בדעתו אם יאמר תמורת עולה ושלמים אינו יכול להקריבו ולהכי אמר ב"פ תמורה כו' ע"ש וא"כ הכא במתני' ליכא למימר דטעה דהרי הי' יכול לומר מעשרותיהן מעשרת כלכלה בחברתה אלא ע"כ חזר מדיבורו הראשון ולהכי גם ר' יוסי מודה דתפוס לשון ראשון ע"כ. ולענ"ד ליכא למימר הכי דהרי רש"י שם בתמורה מביא לשון הירושלמי שמפרש ג"כ פלוגתת ר"מ ור"י בהך סברא כמבואר בגמרא א"כ הדרא קושי' לדוכתי' אירושלמי דמאי דוחקי' לאוקמי מתני' דוקא כר"מ דהרי כר' יוסי ג"כ אתי' וכקושיא הנ"ל אבל נראה דס"ל לירושלמי כיון דמבואר בתוספתא הביאו הר"ש פה במשנתינו דפליגא על מתני' ובעי למימר דבאומר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה האחת תפטור את שתיהן א"כ נוכל לומר דגם דינא דמתני' שייך בפלוגתת ר"מ ור"י דתמורה דר' יוסי ס"ל דלהכי לא אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה משום דטעי כדעת התוספתא דאי יאמר כן יהי' הפירוש מאחת על חברתה ובאמת הוא רוצה לומר דיהי' של זו בזו ושל זו בזו ונמצא שפיר אמר הירושלמי דמתני' דוקא כר"מ אתי' אבל לר' יוסי גם בדינא דמתני' היה לן לומר דאף בגמר אדם נתפס ולהא נתכווין ואי משום דלא אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה משום שטעה שיהי' הפירוש כתוספתא הנ"ל ולפ"ז הדרא קושית התוס' י"ט דוכתי' על הרמב"ם דשם פסק כר"י והכא פסק דהראשונה מעשרת שוב ראיתי שגם הר"ב הביא פי' התוספתא הנ"ל וגם הרמב"ם הכי ס"ל א"כ בודאי דברי התוס' חדשים כאשר כתבנו: