חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת דמאי · פרק ו משנה ב
החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו וכ' הש"ס דהטעם דצריך להפריש התרומה אף דחוזר ומנכה אותו מפירותיו משום דאין דרך להשהותו וכמבואר בירושלמי שאי אפשר לגורן שתיעקר אלא א"כ נתרמה ממנו תרומה וכן פ' הרמב"ם דהמוציא פירות שנגמרה מלאכתן אף שחייב במעשרות וודאי מ"מ פטור מתרומה גדולה שחזקתן שתרמן בשעה שנגמרה מלאכתן וכ' הכ"מ שהוא מירושלמי הנ"ל וכן האריך בזה המל"מ בפ"ט מעשרות ה"א וקשה לי אהא דאמר ר"י כיצד מברכין בא וראה מה בין וכו' דורות אחרונים מכניסן פירותיהן דרך גגות ודרך חצרות כדי לפוטרן מן המעשרות. וקשה הא ר' יוחנן ס"ל בסוף ביצה דתרומה קובע כדבר שנגמרה מלאכתו וכן פ' הרמב"ם א"כ מה הרוויחו דורות אחרונים כיון שאי אפשר לגורן שתיעקר בלא הפרשת תרומה גדולה מן הגורן א"כ הרי כבר נקבע ואסור באכילת ארעי וא"ל שהכניסו תבואתיהן קודם שנגמר מלאכתן דא"כ למה הי' צריכין להכניס דרך גגות והרי אפי' הכניסן דרך פני הבית ג"כ אוכל מהן ארעי וכמבואר פסחים ט' וקיימ"ל כן בהרמב"ם פ"ג הל"ד. והנך דורת אחרונים שהביאו דרך גגות כדי לפוטרן היינו לאכול מהן אכילתו ארעי ולא קבע וכמבואר בתוס' גיטן פ"א ד"ה דרך גגות. א"כ קשה בממנ"פ אם הכניסן קודם מירוח א"כ גם אם הי' מכניסן דרך הבית ג"כ הי' מותר לאכול ארעי ואם הכניסן אחר מירוח א"כ א"א לגורן שתעקר עד שיתרום וכבר הוקבע ואסור באכילת עראי וע"כ צריכין אנו לומר שדורות אחרונים שינו מנהג הראשונים גם בזה שמכניסן פירותיהן לאחר גמר מלאכה בלא הפרשת תרומה גדולה א"כ תיקשי על הרמב"ם שפ' דין הנ"ל במוצא פירת שנגמרה מלאכתן פטור מתרומה גדולה מצד חזקה שאי אפשר לגורן שתיעקר וכו' הרי דורות אחרונים כבר בטלו רגילות לחזקה זו ומדוע פ' הרמב"ם שבמציאה פטור מן התרומה וכן פסק עוד בפ"ד דתרומת הלכה י"ד דבאומר לפועל כנוס גרני ותרום והוא תרום תחילה דמהני משום דאי אפשר לגורן שתיעקר קודם הפרשת תרומה ועיי' בכ"מ שם א"כ הרי מוכח מזה דחזקה זו אינו פוסקת לעולם וסמכא עלי' אפי' לקולא וא"כ הדרי קושי' במנ"פ הנ"ל וצ"ע:
(סז) משנה ג' כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כו' ר"א אף המעשרות שלהן שעל מנת כן באו התוס' י"ט הביא ירושלמי דהשיבו רבנן לר"א במה קני אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם במה קני אלא סתמא נעשה כאומר לא תלוש מקרקע זו שתקנה לך מעשרותיך כו' ע"ש ויש להבין דמאי קשה לי' לר"א בהתנו במאי קנו דאם התנו בתחילה כאשר קבלו השדה כמו דמהני התנאי שהתנו שיהי' להם המחצה או שליש כפי מה שהתנו מדוע לא יהני התנאי ג"כ' ושלו המעשה יותר על חלקם דהרי הכל לפי מה שהתנה הם נוטלים אם לשליש אם למחצה ומדוע יגרע התנאי שיטלו המעשר יותר על שליש ומדוע נאמר דלענין המעשרות אפי' התנו לא קני:
ונראה לענ"ד דהכי פירושו כל המקבל שדה למחצה שליש ורביע זוכה בקרקע ערך המגדל בכמות שיעור שקיבל דהיינו אם קבל למחצה קונה בגוף הקרקע מחצה וכן בשליש כו'. כמבואר במס' פאה משנה ה' דהמקבל שדה אסור בלקט שכחה ופאה כו' משום דזכה במחובר ומיקרי בעל השדה וכמבואר בהר"ב שם להכי זכה בשדה לפירותיו כפי מה שהתנו ביניהן אבל המעשרות דלא נתחייבו במחובר כלל ועיקר חיובן רק בתלוש אפי' התנו בתחילה אין קנין שלהם תלוי בקנין קרקע כלל דהרי מתנה על המעשר שמחויב חבירו ליתן מחלקו ולהכי שפיר פריך במאי קנו אפי' התנו דהרי כל התנאי הוא שחבירו במה שזכה מחלק קרקע שלו יתן לו ממנו המעשרות וע"ז ליכא שום קנין וא"ש. ובזה ניחא ג"כ דבסיפא בישראל שקבל מכהן ולוי כ"ע מודו שהמעשרות שלהם כמו שכתב הר"ש דמקום המעשרות שיורי משיירי כיון דגוף השדה שלהן ואינו צריך קנין חדש אבל ברישא אינה קונים המעשרות כיון דלא קני הקרקע מחלק הישראל דהוא לא מקנה להם חלקם מסתמא ולהכי שפיר פריך וא"ש:
(סט) שם משנה זי"ן שנים שבצרו את כרמיהן לתוך גת אחת המעשר מעשר את שלו וחלקי בכל מקום שהוא הרב בשם הירושלמי דה"ק דהמעשר מתקן בתחילה החצי מכל ואחר כך מעשר חצי חלק ממה שבידו ומשום דאין ברירה. חצי חלקו של המעשר ביד חבירו שאינו מעשר וחצי חלק חבירו בידו הלכך צריך לתקן חצי חלק שבידו שהוא של חבירו
בתורת דמאי דהיינו בתורת ספק והקשה בתוס' רע"ק לפי מה דמבואר במס' גיטן מ"ז בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפת דס טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי ומטעמא דס"ל אין ברירה ושיטת רש"י דיכול להפריש הישראל מחלקו מני' ובי' דאין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין שחלק הנכרי פטור ונמצא מעשר מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור אבל התוס' חולק וס"ל כיון דאין ברירה יוכל להיות שכל החלק נכרי בא ליד ישראל או מקצתו ונמצא כי מפריש מני' ובי' מפריש מן הפטור על החיוב ולהכי ליכא תקנתא אלא שיפרוש ממקום אחר עליו ואחרון אחרון מקולקל ע"ש והשתא תיקשו לפי' התוס' אמאי אינו צריך המעשר לעשר את כל החלק השני שמא כל החלק של אינו מעושר בידו כיון דאין ברירה וכמו שכתבו שם דאיכא לחוש שמא כל חלק של הנכרי בידו. והניח בצ"ע:
ונראה לענ"ד לישב דהנה בחולין קל"ה ע"ב כ' רש"י דטעמא דאמרי' דלרבי יוכל לעשר מני' ובי' משום דאמרי' במס' ר"ה י"ב גבי חדש וישן מעורבין דצובר גורנו לתוכו ומעשר וממילא אמרי' דכמו דאיכא חדש וישן בחולין איכא ג"כ חדש וישן בתרומה ושפיר מעשר ואפי' למאן דחולק התם הכא מודה דהתם איכא למימר אין בילה ולא נבללו יפה אבל הכא בכל חטה וחטה יש לעכו"ם ולישראל חלק כיון דאין ברירה ושפיר מעשר מני' ובי' דיש בילה כו' ע"ש. ונראה דהתוס' סבירא להו ודאי אי הי' הישראל ונכרי לוקחים חטים בשותפת שפיר איכא סברא לומר דיש לכל א' וא' חלק בכל חטה אבל כיון שלקחו שדה שותפת כל א' וא' יש לו חלק בשדה וכל החטים שגדלים בחלקו שלו הם ואין להשני שום שותפת בו ולהכי כי קצרו ודשו התבואה יחד הרי נתערבו החטים ואז אי אמרי' אין ברירה שפיר נוכל לומר דחלק הנכרי בא ליד ישראל ולהכי אין לו תקנה ולא שייך כאן יש בילה כיון דהוי יבש ודומה לחדש וישן שנתערבו דקיימ"ל אין בילה אבל במתני' דשנים שבצרו כו' אף דאין לומר דיש לכל א' חלק בכל גרגר ענבה כיון שהכרם הי' בשותפת וכל א' קנה ענבים מחלק כרמו מכ"מ כיון שבצרו לתוך גת אחת כ"ע מודו דאמרי' יש בילה ביין ושמן ממילא אף דאמרי' אין ברירה מ"מ אין בידו מחלק חבירו רק החצי משום. דאמרי' יש בילה וא"ש. דאין שום קושי' ממשנה זו לשיטת התוס' כנלע"ד:
(ע) שם משנה חית שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו כו' יכול הוא לומר טול אתה חטים או יין שבמקום פלוני ואני ממקום פלוני כבר נתקשו במשנה זו הראב"ד בהשגת והר"ש דמשנה זו סותרת למשנה הקודמת דכמו דאמרי' התם דחשבי' כאילו מחלק חבירו חצי' בידו וחייב לעשר משום דמאי הכא נמי נימא כן כיון דכל טעמא דמילתא משום דאמרי' אין ברירה וחייב לעשר חלקו וחצי חלק חבירו ותי' הר"ש והר"ב דהכא מיירי שחלקו השדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם ולהכי יש ברירה ולעיל מיירי שחלקו בתלוש ולהכי אמרי' דאין ברירה ותי' זה הוא עפ"י הירושלמי שמביא פה פלוגתת רבי ורשב"ג בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפת דס"ל לרבי דטבל וחולין מעורבין זה בזה ורשב"ג ס"ל דחלק הישראל חייב וחלק הנכרי פטור ומסיק ר' יוחנן דדוקא בשחלקו שדה בקמותיה פליגי אבל חלקו עומרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח בשותפת הוא דאין ברירה וע"כ מתני' מיירי ג"כ שחלקו שדה בקמותיה ואתי' מתני' כרשב"ג דבכה"ג יש ברירה אבל במשנה הקודמת שחלקו בתלוש כ"ע מודו דאין ברירה ואף דדמאי דרבנן ובדרבנן קיימ"ל יש ברירה כבר תי' התוי"ט לקמן משנה י"ב דכיון שעשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפת כיון שקצרוה יחד ולהכי אין ברירה אפי' בדרבנן:
אך לכאורה קשה על הרמב"ם דבהל' תרומת פ"א ה"כ כתב דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפת אפי' חלקו שדה בקמותיה הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח כו' והיינו כרבי בירושלמי הנ"ל וכמו שכ' הכ"מ א"כ קשה איך פסק למתני' דדמאי דיוכל לומר לו טול אתה חטין כו' ומדוע לא נימא דחולין וטבל מעורבין לא ק"מ דדוקא בארץ ישראל דהמעשרות דאוריי' פסק הרמב"ם כן משום דבאוריי' אין ברירה אבל בסוריא דמעשרות דרבנן פסק דיש ברירה א"כ הכא במתני' דהוי דמאי דרבנן ס"ל לרמב"ם דמיירי מתני' אפי' חלקו בתלוש דיוכל לומר לו טול אתה חולין משים דבדרבנן יש ברירה ומ"מ לא תיקשו ממתני' דלעיל דהתם מיירי שכבר חלקו ואח"כ ערבו כמש"כ התוי"ט והכ"מ דהיכי דכבר חלקו הענבים ואח"כ ערבו ודרכו אותו בגת פשיטא דאין ברירה אבל אי לא היו מעורבין יחד אף דס"ל לרמב"ם דאפי' חלקו במחובר אמרי' דאין ברירה מ"מ בדמאי דרבנן אמרי' יש ברירה:
אך מה דקשיא לי טובא לדעת הרמב"ם שפסק בהל' תרומת דבדאוריי' אמרי' טבל וחולין מעורב והיינו כמשפרש"י שם הבאתי לשונו באות הקודם וקשיא לי' ממתני' דפאה פ"ה משנה ה' שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר וזה נותן לזה חלקו מעשר עני והטעם דכל אחד אסור במעשר עני שלו משום דלא תלקט לעני אזהרה לעני על שלו ולכן צריך ליתן חלקו לחבירו ופסק הרמב"ם כן בפ"ו מהל' מתנת עניים הל' י"ד והשתא קשה כיון דקיימ"ל בדאוריי' אין ברירה ואפי' חלקו שדה בקמותיה מ"מ אמרי' דבכל קלח וחטה יש לכל א' מהשותפים חלק א"כ מאי מהני שנותן חלקי לחבירו והלא בכל חטה וחטה יש להעני חלק ואסור בו משום לא תלקט ובדאוריי' אין ברירה ומאי מהני שמחליפן חלקו אכתי איסור בדוכתיה קיימא ובשלמא אי הוי ס"ל לרמב"ם כשיטת התוס' הבאתי לעיל באות הקדום דכל היכי דאמרי' אין ברירה אז רק החלקים מעורבים הוי אתי שפיר דיש לומר דמצד הדין היה כל אחד מותר במעשר עני שלו כיון דאין ברירה ממילא הוי חלקו ספק שלו ספק של חבירו והי' מותר בו לדעת הרמב"ם דספק מדאוריי' לקולא וא"כ י"ל דחינו אסור ללקוט מעשר עני אלא מודאי שלו אבל מזה דאינו ודאי שלו הי' מותר אך מ"מ הצריכו ליתן המעשר שלו לחבירו משום מראית עין או משום גזירה אבל מדינא הי' רשאי גם בחלקו. ואפי' לדעת הפוסקים דספק מדאוריי' לחומרא מ"מ א"ש די"ל דהא דקיימ"ל בדאוריי' אין ברירה הוא משום דמספקא לן אי הלכה אין ברירה או יש ברירה ולהכי בדאוריי' אזלי' לחומרא וא"כ הכא במעשר עני איכא כעין ספ"ס שמא קיימ"ל דיש ברירה וממילא מותר בחלק חבירו ואת"ל אין ברירה אכתי איכא ספק שמא זה חלק חבירו ומותר בו ובזה כ"ע מודו דמותר מדאוריי' ולא חשו בה רבנן והתירו להחליף מעשרותיהן אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל דכל חטה וחטה בשותפת א"כ איכא איסור דאורייתא לכל א' א' וצ"ע גדול לדעתי:
(עא) שם משנה י"א המוכר פירות בסוריא ואמר שלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן במיגו וכ' התוסי"ט דלא אמרי' כיון שאמר שלי הן ומודה דיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חו"ל הן והוי מיגו גרוע אלא דאפ"ה נאמן. מבואר ממשנה זו דאף היכי דידוע שיש לו שדה אחת בסוריא דאינו נאמן במינו דאנן סהדי דמשדה שלו הביא הפירות ולהכי אינו נאמן לומר מעושרין הן במיגו דהוי מיגו במקום אנן סהדי ויש להבין לפי זה ברישא דהיכי דהוא אמר משלי הן דמודה דיש לו שדה מדוע יהי' נאמן במיגו הרי אנן סהדי היכי דיש לו שדה משלו הן ולא מהני מיגו דלקמן מחו"ל נגד אנן סהדי וצריך לומר דשאני ברישא דהוי מיגו בעיקר אנן סהדי דהרי עיקר אנן סהדי נעשה עפ"י הדיבור שאמר משלי הן לזה שפיר מהני מיגו דאי בעי שתק ולא היה אנן סהדי כלל וקשה לפי זה אמתני' דפ"ב דכתובת העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים במיגו דאי בעי שתקו והקשו תוס' למה המה נאמנים במיגו הרי אנן סהדי שלא הי' אנוסים ופסולי עדות והוי מיגו במקום אנן סהדי ע"כ והא התם הוי מיגו במקום עיקר אנן סהדי דאילו שתקו ולא הגידו שכתב ידם הוא זה לא הי' אנן סהדי כלל אלא ע"כ מוכח מזה דס"ל לתוס' דאפי' מיגו במקום עיקר אנן סהדי ג"כ לא אמרי' וכן כ' הפלאה שם ד' י"ט דלשיטת התוס' לא אמרי' מיגו בכה"ג וקשה ממתני' דמוכח דמיגו במקום עיקר אנן סהדי מהני ואפשר י"ל דס"ל דבדמאי כיון דאיכא רוב עם הארץ מעשרין מסייע למיגו אמרינן לי' אפי' במקום עיקר אנן סהדי אבל בהך דליכא מסייע למיגו לא אמרי' מיגו אפי' במקום עיקר אנן סהדי כן נלע"ד ועיי' בזה בריש פרק שנים אוחזין מה שכתבתי שם: