חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת דמאי · פרק ד משנה א
(סג) שם הלוקח פירות כו' לא מצאו אמר לו אחד כו' בתוס' רע"ק הביא בשם תפארת למשה דמשו"ה קתני לא מצאו דאלו מצאו לבעה"ב צריך שישאל למוכר עצמו כיון דאותו אחר אינו יודע רק מפי מוכר ע"כ (עיי' בזה מה שכתבתי בספרי חומר לציון אות ש"ז) ועיי' עוד השייך לענין זה באות ט') ובאות ש"י) בספרי הנ"ל:
(סד) שם משנה ב' המדיר את חבירו שיאכל אצלו כו' הרמב"ם בפירושו כתב ז"ל ר"ל הנשבע על חבירו וכן כ' הרמב"ם בחיבורו בהל' מעשר פי"ב הנשבע על חבירו כו' הביאו התוס' י"ט ס"ה ויש להפליא למה שינה הרמב"ם מלשון המתני' דתני המדיר והוא פירש דמיירי דהשביע אותו ולא ראיתי מי מפמד בזה ומה שנראה מהתוס' י"ט דלהכי פי' הרמב"ם בנשבע משום דלא אסור עליו הנאה ברישא ובסיפא מוסיף עליו איסור הנאה דאכתי קשה בשביל זה לא הי' הרמב"ם מוכרח לפרש דמיירי בשבועה דהרי יוכל לאוקמי רישא במודר ממנו מאכל וסיפא מודר הנאה. ונראה לענ"ד דהיה קשה להרמב"ם דמסתימת לשון המשנה משמע דהא דמתירין לאכול דמאי בשבת ראשונה היינו משום דהדירו דבלא הדירו לא התירו כלל וכן מתבאר בפי' הר"ב ובתוס' י"ט רפ"ז דדמאי וקשה דמאי מהני הנדר כלל והא הוי נדרי זרוזין וש וקיימ"ל בנדרים כ"ג כר"א בן יעקב דהמדיר את חבירו שיאכל אצלו הוי נדרי זרוזין ואינו צריך התרה כלל ואין לומר דמתני' אתי' כחכמים דפליגי על ר"א וכמו דמסקי' שם א"כ קשה מאי אבעי' להו לש"ס שם אי פליגי חכמים על ר"א או לא מדוע לא פשטו ממתני' דפליגו עליה רבנן דהרי ע"כ מתני' מוכח דלא הוי נדרי זרוזין אלא ע"כ משו"ה פי' הרמב"ם דמתני' מיירי בשבועה והרמב"ם לשיטתו בזה דס"ל דדוקא נדרי זרוזין התירו אבל לא שבועת זרוזין וכמו שכ' הכ"מ פ"ג משבועת הל' ה' ובש"ע יו"ד סי' רל"ט סעי' א' ולהכי שפיר מהני השבועה והוצרכו להתיר לאכול עמו בשבת ראשונה משום איבה אבל בשבת שנייה אפי' אסר לו בשבועה גם הנאתו אפ"ה אסור. וא"ש. אבל להפוסקים דגם שבועת זריזן מותרין וכן למפרשים דמתני' מיירי בנדר תיקשי קושיין דמאי מהני הנדר והלא הוי נדרי זרוזין ועוד דהרי הלכתא כר"א ב"י דנדרי זרוזין מותרין והאיך פסקי לסתם מתני' להלכה דמבואר דחל הנדר וצע"ג:
(סה) שם משנה ג' ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש. ובמס' נדרים פ"ד מפרש טעמא דר"א משום דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דאי בעו מפקרי לנכסייהו והוי עני וחזיא לי וחכמים ס"ל דלא מיפקרי נכסיי' משום דמירתחי דלמא זכה בהו אינש אחרינא הלכך נחשדו ולכך קורא שם. והקשה הגאון מו"ה עקיבא איגר זצלל"ה דמה בכך שמפקיר נכסי' והוי עני מ"מ לא חזיא לי' המעשר עני דהא קיימ"ל במס' פאה (מובא לעיל באות מ"ם) דלא תלקט לו לעני להזהר העני על שלו וכמש"כ התוס' י"ט בפ"ה דפאה משנה ה' והניח בצ"ע:
ונראה לענ"ד לישב דאעפ"י שהעני מוזהר על שלו מ"מ הרי מבואר שם במס' פאה מ"ה דשנים שלקחו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר ער א"כ ממילא יוכלו שני עמי הארץ להפקיר נכסים שלהם וכל א' יטול חלק מעשר עני מחבירו ולא יפסידו כלום. ובזה יתישב ג"כ מאי דקשיא לכאורה על הא דחיישי חכמים שמא יזכה בהן אמר הלכך לא מפקרי נרסי' והרי מבואר בברכות ובשבת ובעירובין דדמאי מברכין ומערבין בו והכל מטעם דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה ומדוע לא פליגו חכמים על זה דמירתת מלהפקיר. ועוד דקיימ"ל כחכמים פה דקורא שם מפני שחשודין וע"כ ס"ל רירא מלהפקיר וכל הנך סתמא דדמאי דאי בעי מפקיר נכסי' וחזיא לי הוי הלכות פסוקות. אך בדברינו א"ש דהנה ידוע מחלוקת הרמב"ם עם הראש מובא בח"מ סי' רע"ג דהרמב"ם ס"ל דהפקר צריך להיות בפני אחד עכ"פ ואז מהני מן התורה אבל הרא"ש ס"ל דאפי' הפקר בינו לבין עצמו ג"כ מהני דבר תורה וכ' בתשו' מחנה אפרים ה"ל זכיי' מהפקר סי' א' דהיכי דיש סעד וסברא שמפקיר כגון היכי דאיכא להצילו מאיסור אז גם הרמב"ם מודה דבינו לבין עצמו הוי הפקר מה"ת ולא אמר הרמב"ם דצריך להיות מה"ת בפני אחד אלא היכי דמסברא או דמסתמא לא הפקיר ולהכי מי שהיתה בהמתו ביד גוי יכול הישראל להפקירה ביני לבין עצמו ודי בזה להפקיע איסור שבת עי"ש ונפ"ז י"ל דלהכי חשו חכמים דוקא הכא שיהי' מירתת להפקיר שמא יזכה בו חחר ובמקומת אחרים לא חשו משום דבהני אמרי' דיפקיר בינו לבין עצמו ולהני הפקר מדאוריי' לכולי עלמא דאנן סהדי' דהפקיר לב שלם כדי שינצל מאיסור דמאי וכמו שכ' המחנה אפרים הנ"ל אבל הכא דבנח"ה קשה דמה בכך שיפקיר והא חסור במעשר עני משום לא תלקט להזהר העני על שלו וע"כ צ"ל דיטול מחבירו מעשר עני וחבירו יטול ממנו וע"כ יודיע לאחר שהפקיר להכי שפיר חשו חכמים שמא יזכה בו אחר ולהכי חשידו וא"ש: