אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת דמאי › פרק ג משנה ב

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת דמאי · פרק ג משנה ב

פרק ב משנה ב

(סא) הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר בתוס' י"ט הביא דהירושלמי מפרש הטעם דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרי' בפירקין דנטיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותם שימצאם מלקט מעט מעט והיינו דקה ע"כ והקשה הרא"ש בפירושו וז"ל ולא ידענא מה צורך וטעם זה הא מה דאמרי' לעיל דמוכר במדה גסה פטור מלעשר דמהי היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר. מעשר הוא חבנ במוכר לעם הארץ בכל ענין חייב לעשר וה"נ חייב לעשר משום שמא ימצאם עם הארץ ע"כ:

ונראה לענ"ד לישב דהי' קשה להירושלמי לפי מה דס"ד דהמשליך עלי ירק הוי כמוכר במדה גסה אמאי צריך לעשר הרי דמאי עיקרו אינו אלא דרבנן והוי ג"כ ספק ספיקה ספק שמא ימצאם חבר ויעשר החבר המוצאו כדין כל הלוקח במדה גסה והת"ל ימצאם עם הארץ שמא יהי' עניים ואז מותרין הן בדמאי לגמרי כמבואר לעיל בתוס' ד"ה והרוצה לתקן כו' וכמו שפ' הרמב"ם בחיבורו ודלא כפי' הרמב"ם ע"ש ואין לומר דהרי אם יענה עני עכ"פ צריך להודיע שהוא דמאי ושמא לא יודיע הח ליתא דע"כ לא חייבו את הנותן לעני להודיע אלא דוקא בנותן משום דאם לא יודיעו יסברו שהוא ודאי תיקנם כיון דהוא נאמן ולכן צריך להודיע שמא יהי' אחד מהן אשר ירצה לעשר אף שהינו צריך ולהכי צריך הודיע אבל במשליך ואין העני יודע מי השליכו בממ"נ מי יהי' העני ירא שמים יחוש לעצמו שמא דמאי הוא ויעשר בעצמו והוי גם יחוש לעצמו א"כ גם ההודעה שמדיעו לו שהוא דמאי לא נפקא לן מידי כיון דמדינא אינו צריך לתקן וכמו שתמה בירושלמי מביסו הרא"ש על ההודעה זו מה טיבה. עכ"פ פשיטא דאין ההודעה מעכבת במשליך ומפקיר ולהכי שפיר קשיא לי' לירושלמי דלמה מחייבין אותו לעשר ולכן משני דמשליך אינו אלא כמודד במדה דקה וא"כ יש לחוש אפי' אם ימצאם החבר נא יעשר כמו הלוקח במדה דקה ולכן שפיר אמרו שחייב לעשר כמו כל המודד במדה דקה ומיושב היטב קושית הרא"ש. וא"ש לפי דעת הראכ"ד מובא באות שאחר זה דס"ס מהני בדמאי:

(סב) שם משנה ד' המוליך חטים כו' לטוחן עכו"ם דמאי וכ' הרמב"ם בפרק י"א מהל' מעשר הלי"ג שמא בחניסן בחטים של עם הארץ והקשה הראב"ד והא הוי ספק ספיקא ופי' הכ"מ שמא החליפן שמא לא החליפן ואת"ל שחניפן שמא אותו עם הארץ תיקן החטים ועשרם ותי' הכ"מ דס"ל לרמב"ם דבדמאי כיון דחיישו למיעוט ולא אזלי בתר רוב ע"ה מעשרין ה"ה דספק ספיקא לא מהני והשעה"מ בהל' יו"ט פ"ח הלכה כ' הביאו בתוס' רע"ק הקשה מהא דכ' הרמב"ם בפירושו לעיל בריש דמאי והוא מירושלמי דעת ר"ל דלהכי הקילו בקלין שבדמאי משום דהוי ס"ס ס' מן הפקר ס' מן השמור ואם ת"ל מן השמור שמא כבר ניתקנו הרי לפנינו שמהני ס"ס בדמאי עי"ש גם קשה להבין במאי דפליגו הרמב"ם עם הראב"ד באיזה סברא נחלקו. ונראה לענ"ד דנחלקו במה שהסכים הש"ך בסי' ק"י ביו"ד דכל ס"ס דאין הס' הראשון מתיר טפי אמרי' שם אונס חד הוא ולא הוי ס"ס. וה"ה הכח כל הספק, הוא על פירות הללו אם נתקנו או לא ומה נ"מ לן אי הפירות מתוקנים מטעם דהמה פירות שלו שנתקנו אצלו או פירות שנתקלו חצר אחר סוף כל סוף אין כאן ספק אחר חלא אם הפירות הללו מעושרין כן או לא ולהכי ס"ל להרמב"ם (עיי' בספרי אומר לציון אות קנ"ב) דאין זה ס"ס ובהכרעת הש"ך אבל הראב"ד יסבור דס"ס משם אחר הוי ס"ס וכמו שהשיג הפליתי שם על הש"ך אבל מ"מ א"ש דלא תיקשי על הרמב"ם מהא דהקלין שבדמאי דשאני התם דהס' ראשון שמא של הפקר הן מתיר יותר מן הספק השני שמא מעושרין הן דקיימ"ל בפ"ו מהל' תרומות דהאוכל תרומה שוגג אינו משלם אלא חולין מתוקנין אבל אינו משלם מן ההפקר וכמו שפי' הר"ב שם במשנה ה' דהפקר אין בה זיקת תרומת ומעשרות ולא הוי דבר הראוי להיות קודש משא"כ חולין מתוקנים וממילא אם האוכל תרומה שוגג אין לו אלא פירות שזכה מן ההפקר אינו חייב לשלמן לכהן רק דוקא אם יש לו חולין מתוקנן ולפ"ז ספק הראשין שמא מן ההפקר מתיר יותר והוי ספק ספיקא מעליא ולהכי שפיר הקילו בו וא"ש והיינו ר"ל לשיטתו בירושלמי שם דס"ל דאין משלמין מן ההפקר להכי ס"ל דהוי ס"ס דס' מן ההפקר מתיר יותר ודו"ק עיי' ברמב"ם הל' תרומת פ"י הלכה י"ח ובכ"מ שם ושם תמצא כי הדברים נכונים בעזה"י:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה