אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת ברכות › פרק זין

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת ברכות · פרק זין

פרק ו משנה א

(כג) והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו ופריך בגמרא פשיטא ומשני דתנא איידי דרישא יש להקשות לפי דעת הברכי יוסף בסי' תפ"ד דמי שאין לו אלא חצי זית מצה בליל א' דפסח דס"ל להשבות יעקב דאין כאן מצוה כלל באכילתו והברכי יוסף ס"ל דאיכא מצוה באכילתו זכר לדבר דחצי שיעור אסור מה"ת וה"ה דאיכא קצת מצוה באכילת מצה חצי שיעור ועיי' עוד בס' קהלת יעקב אות חצי שיעור וברי"ט אלגזי הל' חלה ד' נ"ה ד"ה ועוד. א"כ מאי פריך פשיטא דלמא אתו לאשמיענן דאפי' השמש שאכל מצה בליל פסח פחות מכזית דלדעת ברכי יוסף הנ"ל חשיב שפיר אכילה לענין מצות אכילת מצה והוי אמינא דיהי' חשיב ג"כ אכילה לענין ברכת המזון. דומה למה שקיימ"ל סוכה זי"ן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן ג"כ לענין שבת אלא ודאי מוכח ממה דאפשיטא לי' לש"ס דליכא שום מצוה באכילת חצי שיעור והיינו כדעת השבות יעקב הנ"ל ושפיר פריך הש"ס פשיטא וא"ש:

אך מה שעלה ספק ברעיוני הוא לפי מה דקיימ"ל באו"ח סי' ר"ד סעי' ח' דבאכל דבר שאין החיך נהנה ממנו אין מברכים עליו תחילה וסוף ע"ש אם אכל מצה בליל פסח שלא כדרך הנאה אי מברך עליו תחילה וסוף או לא עיקר ספיקי הוא כמו שאבאר דהנה המשנה למלך בהל' יסודי תורה פרק ה' ה"ח נסתפק אם אכל מצה או פסח שלא כדרך הנאה אי מקיים בי' המצוה אכילת מצה או אכילת פסח או לא וכ' שמצד הסברא נראה דכי היכי דלגבי איסור היכי דרחמנא אמר לא תאכל קיימ"ל דאם אכלו שלא כדרך הנאה דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה"ה לענין מצוה דרחמנא אמר תאכל אין שלא דרך אכילה בכלל ואם אכל מצה שלא כדרך הנאה לא יצא אלא שלא מצא המל"מ ראיי' לדין זה ע"כ ועיין בנוב"י מ"ק חלק יו"ד סי' ל"ה. וראיתי לשער המלך שם הביא הוכחה לדין זה מהא דאיתא בקדושין ל"ח ויאכלו מעבור הארץ למחרת הפסח דהיינו שבלילה הראשונה של פסח לא אכלו מצה מטעם איסור חדש. והקשו תוס' בשם ירושלמי דלימי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותירצו דאין עשה דקודם הדיבור דוחה הל"ת שלאחר הדיבור ע"כ הא אי הוי שניהם לאחר הדיבור הוי דחי עשה דמצה ללאו דחדש ותיקשי הא אפשר לקיים שניהם דיאכלו מצה שלא כדרך הנאה דאז שפיר מקיימי אכילת מצה כמצותו ועל איסור חדש לא עברו אלא ע"כ מוכח דגם מצות אכילת מצה אינם יוצאים באכילה שלא כדרך הנאה. עוד הביא ראיי' השעה"מ הנ"ל מהא דקיימ"ל הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דלוקה משום שבועת שוא ואמאי הרי אפשר שיאכל מצה שלא כדרך הנאה דמהני לענין קיום מצות אכילת מצה ולא עבר אשבועה דכל הנשבע שלא לאכול מצה אין שלא כ"ה בכלל השבועה כמבואר בשבועת בתוס' ד' כ"ד ד"ה דמוקי כו':

ולענ"ד נראה לסתור ראיית אלו אך בראש אומר אני על דברי מל"מ הנ"ל שכתב דהסברא מחייבת כמו שהיכי דאמרה התורה לא תאכל אין שלא כ"ה בכלל אכילה ומותר ה"ה גבי מצות עשה כאכילת מצה שאמרה התורה תאכל אין שלכ"ה בכלל אכילה ואינו יוצא בו יש להשיב על זה עיי' בסוף הספר הזה שכתבתי בסוגי' דמצות מבטלין זא"ז ישוב נכון לדברי המשנה למלך הנ"ל וראוי להעתיקו פה שאני אכילת מצה ופסח כיון שהתורה אחשבי' לאכילה זו והוא מצות עשה שפיר חשיב שלכ"ה אכילה אעפ"י שלגבי איסור ודבר רשות לא חשיב אכילה וכמו שמצינו סברא זו לענין מלאכה ברש"י במס' ביצה כ"ז ע"ב בד"ה ועל החלה דכיון דביעור קדשים טמאים רחמנא אחשבי' למצוה כמו דכתיב באש תשרף אפי' להשליך לכלב אסור דחשיב שפיר מלאכה אע"ג שבעצם אינו מלאכה מחמת חשיבת המצוה קרויה מלאכה ע"ש ועיי' בנוב"י מ"ק סי' ט"ו באו"ח. ה"ה הכא אכילה של מצוה כיון דרחמנא אחשבי' קרויה אכילה אף באכל שלא כדרך הנאה דלענין איסור לא חשיב אכילה וכן מצינו באכילת עראי של טבל שמותר קודם שנקבע למעשרות ולא חשיב אכילת עראי לאכילה וקיימ"ל דשבת קובעת למעשרות ואכילת עראי בשבת כיון דמצוה היא וחשובה אף אכילת עראי קרוי אכילת קבע ואסורה הרי דהמצוה משוי לאכילת עראי שמותרת בטבל ואינו חשוב אכילה לאכילת קבע ואכילה חשובה. וה"ה באוכל מצה שלא כדרך הנאה חשיבת המצוה משוי לי' לאכילה ומקיים המצוה כן נלע"ד:

ומעתה נבוא לסתירת ראיית השעה"מ הנ"ל דהנה גרסי' בשבועת כ"ד שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות כו' חייב ור"ש פוטר ופריך הש"ס והא מושבע ועומד ומשני ר' יוחנן דמתני' מיירי בכולל ולהכי חייב ור"ש פוטר דלית לי' כולל ור"ל משני דמיירי במפרש חצי שיעור ולהכי חייב דשבועה חל על חצי שיעור ור"ש לטעמי' דאית לי' כ"ש למכות ואין שבועה חל עליו ולהכי פטר ופריך ר"י מ"ט לא אוקי לה כר"ל והקשו תוס' דמאי קושי' הרי ר"י לשיטתו ס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ואין שבועה חל עליו ותי' דהכי פריך לר' יוחנן לוקי מתני' במפרש שלא אוכל שלא כדרך הנאה דשבועה חל אשלכד"ה דאינו אסור אלא מדרבנן. והקשו המהריב"ל והמהרש"ל דאי מיירי מתני' בשלכד"ה מ"ט דר"ש דפיטר ותירצו דלר"ש דאית לי' כ"ש למכות גם בשלכ"ה חייב מלקות וממילא לא חייב שבועה עליה והקשו מהרש"א והמל"מ דאיך נימא דחצי שיעור ושלכ"ה תלוין זה בזה הרי לר' יוחנן גופא חצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאה מותר מן התורה ומדוע נימא דלר"ש גם בשלכ"ה חייב מלקות. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי. דהנה הריטב"א בחי' למכות כתב בדף י"ז דטעמי' דר"ש דס"ל כ"ש למכות דכיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר האיסור לחייב עליו בכ"ש אבל לענין קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי' כזית לחשיבות ע"כ ע"ש וכיון דטעמי' דר"ש משום דאחשבי' לאיסור א"כ היינו טעמי' דר"ש ג"כ דס"ל דאף בשלא כ"ה חייב משום דבשלא כ"ה ג"כ שייך אחשבי' וכמו שכתב הרא"ש בריש פרק כל שעה אהא דתנן חרבו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו הכי אמר רבא וכ' הרא"ש דבאכילה אסור משום דאף דבטלה דעתו האוכל אצל כל אדם כיון דאיהו אכיל לי' אסור והיינו משום דאחשבי' הרי דבאכילת דבר שלא כדרך הנאה ג"כ שייך אחשבי' ממילא לר"ש דסבירא לי' דסברת אחשבי' אהני לחייב מלקות אכ"ש ה"ה דמהני לחייב מלקות אשלא כדרך הנאה דחד טעמא הוא אך זה דוקא נכון לר"ש. אבל לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מריבויי דכל חלב או מטעם חזי לאצטרופי אין זה מהני לאסור שלא כ"ה ולהכי לר"י חצי שיעור אסור מה"ת ושלכ"ה מותר ול"ק קושית המהרש"א ומל"מ הנ"ל. ומעתה נראה דאף דרבנן פליגי ולא סבירא להו סברת אחשבי' לחייב עליה היינו משום דאמרי' בטלה דעת האוכל נגד דעת התורה וכיון דמן התורה לא חשיב שלכ"ה לאכילה לענין איסור לא אמרי' אחשבי' אבל היכי דאכיל מצה של חדש בליל פסח שלא כדרך הנאה דלא שייך לומר באכילה זו בטלה דעתו כיון דאילו לא הי' כאן איסור חדש היה אכילה זו חשיבא דרחמנא אחשבי' להיות יוצא בו ממילא דאם הוא של חדש או של טבל דחשיב אכילה ג"כ לענין איסור דלא שייך לומר באכילה זו בטלה דעתו כיון דהיא אכילה חשיבה ומדהוי חשיבא אכילה לגבי המצוה הוי חשיבא אכילה לגבי האיסור וכמו באכילת עראי בטבל בשבת דאמרי' מיגו דהוי חשיבה אכילת קבע לשבת חשיבה אכילת קבע ג"כ לענין איסור טבל. וכמו דאמרי' ג"כ מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת כנזכר לעיל והכא יש סברה ג"כ לומר כן כיון דכל עיקר הטעם דלא ס"ל לחכמים כר"ש דשלכ"ה חייב מלקות היא משום דסבירא להו בטלה דעתו נגד דעת התורה. ממילא דהכא במצה של איסור דרחמנא אחשבי' לאכילה זו למצוה ממילא גם לענין האיסור ג"כ חשיב אכילה דליכא למימר בטלה דעתו ובזה איש דכיון דעל ידי זה שאנו אומרים דשלכ"ה חשיבה אכילה באוכל מצה של חדש עושה עבירה אף שעושה מצוה ג"כ שאוכל מצה מ"מ עושה עבירה ג"כ שאוכל חדש והעשה אינו דוחה הל"ת כמו שכ' התוס' משום דהוי עשה דקודם הדיבור ואע"ג שלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דהעבירה באה מסיבת קיום המצוה ואי ליכא מצוה ליכא עבירה ואינו דומה לשאר מצוה הבאה בעבירה דגם בלא קיום המצוה איכא עבירה מכל מקום נראה דיש לנו לומר באוכל מצה של איסור שלא כדרך הנאה שלא יהי' יוצא בו ואינו ניע אכילה כדי שלא יעשה עבירה באכילת חדש או שאר איסור שו שכתב סברא זו הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו למס' יבמות דף ק"ג בהא דאמרי' במס' ר"ה בתקע בשופר של עולה ושל שלמים רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו להנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לל"נ סא אילו ניתנו להנות בהן לא יצא וטעמא דמלתא כיון דאם לא יצא לא נהנה דלא עביד איסורא אמרי' דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה עכ"ל הרמב"ן. ה"ה הכא נמי אם אתה אומר דיצא מצות מצה באכל מצה של חדש או טבל שלא כדרך הנאה וחשיב אכילה א"כ לגבי איסור ג"כ חשיב אכילה ונמצא הוא עושה עבירה ולכך ע"כ אנו אומרים דלא יצא משום דלא חשיב אכילה וממילא דלא עבר עבירה וזה נכון וברור. ומעתה נסתרים ראיית השעה"מ דודאי אסי' אי הי' אוכלים מצה של חדש ג"כ לא הי' מקיימים מצות אכילה מצה כנ"ל ולכך לא אכלו מצה כלל ושפיר הקשה תוס' דנימא עשה דוחה ל"ת דאז לא הי' עבירה כלל וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח הוי שבועת שוא משום דאם יאכל שלכ"ה ויקיים עצות אכילת מצה גם לענין שבועה חשיב אכילה וממילא דע"כ צ"ל דלא חשיב אכילה כלל והוי שבועת שוא. אבל לעולם היכי דאוכל מצה של היתר שלא כ"ה שפיר אמרי' דיצא משום דרחמנא אחשבי' וחשוב אכילה חשובה ויוצא בו. ואין לומר א"כ גם בחצי שיעור נימא כן דיהי' חשיב אכילה מטעם מצוה זה טעותא דאפי' לר"ש דס"ל כ"ש למכות ג"כ אין יוצא בו למצוה וכמו שכתב בס' קהלת יעקב באות חצי שיעור וטעמא משום דשיעורן הלכה למשה מסיני ממילא גם לדידן שאני שלכ"ה מחצי שיעור לענין אכילת מצוה:

ולפי הנחתינו דבשלא כ"ה יוצאין ידי חובת אכילת מצוה יתישב קושית השעה"מ בריש הל' יסודי התורה על הא דאמרי' בפסחים כ"ד אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כד"ה ופריך הש"ס מאיסי בן יהודא דיליף איסור הנאה בבשר בחלב מכלאי הכרם ואם איתא ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקין אפי' שלכ"ה והקשה השעה"מ דלמא ס"ל לאיסי בן יהודא כר"ש דהיש למלקות וממילא גם שלא כ"ה לוקין כסברת מהרש"ל ומהריב"ל הנ"ל א"כ לא פריך מידי מה לכלאי כרם כו' דהרי בכל איסורים לוקין שלא כדרך הנאה אך להנחתינו א"ש דנלע"ד סברה ישרה דהא דס"ל לר"ש דלוקין אשלא כ"ה היינו אם אכל דבר איסור שאין בו אכילת מצוה אבל אם אכל מצה של טבל או של חדש שלכ"ה ניהו דפשיטא דהוי מצוה הבאה בעבירה לר"ש דהרי גם בלא קיום המצוה איכא עבירה לר"ש והוי כמו מצה של טבל לדידן באוכל כדרך הנאה דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמו שכ' התוס' כסוכה דף למ"ד ד"ה משום מ"מ מודה ר"ש דאין לוקין עליו משום דעיקר טעמי' דר"ש הוא כ"ש למכות וה"ה שלכ"ה כמו שכ' הריטב"א הבאתיו לעיל משום דאחשבי' לחומר האיסור חייב עליו וזה לא שייך היכי דאכיל אכילת מצוה דאז לא מוכח דאחשבי' לאיסור שמא חשב לעשות מצוה ואין סברת אחשבי' לאיסור ברור כל כך שיחייב עליו מלקות ובזה ודאי ר"ש מודה דאין לוקין עליו. אך כ"ז תינח אי באמת מצד גוף האיסור אין בו חיוב מלקות כיון שהוא שלא כדרך הנאה רק מטעם אחשבי' הוא דחייב. ממילא היכי דאוכל מצה של טבל אינו חייב מלקות כיון דסברת אחשבי' לא ברירא לחייב מלקות אבל באוכל מצה של כלאי כרם דבכלאי כרם לוקין אשלא כדרך הנאה מטעם דלא כתיבא אכילה גבי' ולא מטעם אחשבי' א"כ כיון דאינו עושה המצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה ממילא דלוקין עליו. והשתא א"ש דהא דאמר אביי הכל מודים בכלאי כרם דלוקין אפי' אשלכ"ה היינו אפי' אכל מצה של כלאי כרם ומטעם דלא עביד שום מצוה וכנ"ל א"כ שפיר פריך הש"ס ואם איתא לימא מה לכלאי כרם שכן לוקין כו' ואם תאמר דאיסי בן יהודא ס"ל כר"ש ולוקין אשלא כ"ה מה בכך אפ"ה שפיר פריך דמה לכלאי כרם שכן לוקין עליו אפי' באכל מצה של כלאי כרם משום דלא כתיב בי' אכילה אבל בשאר איסורים אפי' אי ס"ל כר"ש ולוקין אשלא כ"ה מ"מ עכ"פ באכל מצה של חדש או בשאר איסורים היכי דאכל אכילת מצוה של איסור שלכ"ה אינו לוקה לר"ש משום דלא שייך אחשבי' וא"ש אך כ"ז תינח לפי הנפתתו דבין לר"ש ובין לדידן אם אכל אכילת מצה שלא כד"ה מקיים מצוה אבל אי נימא דלא חשיב מצוה א"כ תיקשי כל הנ"ל. ומעתה אשר בארנו דאדם יוצא אכילת מצה בשלא כ"ה אפי' לדידן משום דרחמנא אחשבי' וחשיב אכילה י"ל דה"ה דמברכין עליו תחילה וסוף כמו שחשוב אכילה לענין מצוה כן חשיב אכילה לענין ברכה וזה שרצינו לבאר (עיי' חלת אהרן חלק ב' ונרשם משם לכאן שייך לכאן):

(כד) משנה ב' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם בתוס' ,. חדשים אין מזמנין על הקטן עד שיגדל ויביא שתי שערות אבל אינו צריך לבדוק עי"ש וכ' המג"א בסי' קצ"ט סק"ז אבל אי ידעי' ודאי דלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו ע"ש וקשה לי מניין אנו יודעים שודאי לא הביא שתי שערות דהרי קיימ"ל באבן עזר סי' קנ"ד בבית שמואל ס"ק כ"ה וס"ק ל"ד דאין אנו בקיאין בבדיקת שתי שערות דקיימ"ל גומת אעפ"י שאין שערות וגם צריך לבדוק בכל הגוף דס"ל א' בגבה ואחת בכריסה ממש ובזה אין אנו בקיאין ואפי' ספק לא הוי כיון דהוי חסרון ידיעה א"כ לעולם נוכל לסמוך על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא ב' שערות ובשלמא להוציא אחרים ידי חובתן בבהמ"ז דהוי דאוריי' שפיר כ' המג"א שם דלא מהני חזקה זו לגבי איסור דאוריי' אבל להצטרף לזימון ולתפילה מנא ידעי' דלא הביא ב' שערות וצ"ע ועיי' מה שכתבתי בזה בספרי אומר לציון אות רנ"ט ואות רס"ה ע"ש:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה