חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ברכות · פרק ו משנה א
(כ) בהר"ב לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא וזרעים כגון קיטניות ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין וקשה לי מהא דכ' הרמב"ם בסוף פרק א' מהל' כלאים הביאו התוס' י"ט בריש מס' כלאים ת"ל כשיזרעו כל מינו זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצומח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע. דשא. ונקרא ירק אלמא דדשא אינו שם מיוחד למין א' רק לכל המינים. ואפשר דבזה פליגי חכמים על ר"י ודוחק וצ"ע:
(כא) מ"ז שם הביא לפניו מליח בתחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה לו וכתב הר"ב שמיירי באכל פירות מתוקים ביותר שבא המליח לחתך הליחות והפת צריך שאינו יכול לאכול המליח בלעדיו ולכך הוי המליח עיקר ופת טפילה ויש להבין מדוע לא רמז לן התנא בפירוש דמיירי שהמליח עיקר דרק בסיפא בנתינת טעם אמר שהפת טפילה אך בעיקר הדין איך נשמע דמיירי שהמליח עיקר. ואי מפני שנקט מליח בתחילה מזה אין ראיי' וכמו שכ' התוס' י"ט דנקט בתחילה דלא נימא דדוקא כששניהם נאכלים בבת אחת הא' פוטר השני ונראה מזה ראיי' לשיטת ר"ת מובא בהגהת מיימוני הל' תלמוד תורה דר"ת ס"ל דהא דתנן יפה תורה עם דרך ארץ במס' אבות שהדרך ארץ עיקר ותורה טפל מדתני עם על דרך ארץ ור' אלחנן הקשה דאדרבה נידוק מסיפא דתנן וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה הרי דתני עמה אתורה ומוכח דתורה עיקר ומלאכה טפילה אלא ודאי דאין לשון עם הכרח כלל והא דתני יפה תורה עם ד"א ולא תני יפה תורה לד"א שהוא או זה או זה עי"ש אך בדברי ר"ת א"ש קושין דמתני במתני' ופת עמו קאי עם על המליח וממילא ביאר התנא דהמליח העיקר והפת טפילה כיון שתני ופת עמו וכמו שכ' ה"ר אלחנן הנ"ל אך לפ"ז קשה קושית ר"ת דמתני' בפ"ב דאבות רישא סותר לסיפא דברישא תני יפה תורה עם ד"א משמע שעיקר הוא הדרך ארץ ובסיפא תני כל תורה שאין עמה מלאכה שם משמע דתורה עיקר וכן קשה עוד מאבות פ"ג דתנן אם אין תורה אין דרך ארץ ואם אין ד"א אין תורה משמע ששניהם עיקר ויש לישב דיש הרבה מיני דרך ארץ דהיינו מוסר וענוה וגם אומנת ומשא ומתן עיי' בריש מס' ד"א ועיי' במחצית השקל סי' קנ"ו סק"א:
(כב) שם משנה ח' אכל תאנים וענבים כ' התוי"ט דהתנא שינה לשון הקרא ונקט המתבשל תחילה ע"ש. וצ"ע מה יענה הא דתנן פי"א מתרומת אין סופגין כו' אלא היוצא מן הזתים וענבים. וזיתים זמן בשולן מאוחר כדתנן פאה פ"ח משנה אחד. עיי' בדמאי פ"ב משנה ה' שביעת פ"ד מ"ז תרומת פ"ח מצוה וי"ו וצ"ע: