חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ברכות · פרק ה
(טז) חסידים הראשונים כו' ומתפללין כדי שיכונו את לבם למקום אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אפשר שכיוונו חכז"ל למה שנקדים שכתבו החוקרים שהתנועה על שני אופנים. מה שאליו. וממנו. ופירוש זה הוא כך כל מחשבה ומעשה שיחשוב ויעשה האדם בכל ימי חיי הבלו נקראים בכלל תנועה בעבור שבלי תנועה שיתנועע באדם אין לשום מחשבה ודיבור ופעולה שום התחלה. ולזה כל מחשבה ודיבור ומעשה נכללים בשם תנועה ויתחלקו לשני מינים או שיעשה אדם תנועה ויתנועע לבלתי יגיע לו נזק ויברח מדבר המעיקו והמצר לו וזה נקרא תנועה אשר ממנו או שיתנועע ויעשה דבר להשיג איזה קנין או מעלה אשר עדיין היתה נעדר ממנו וזה נקרא תנועה מה שאליו ופרשו בזה בס' מאיר איוב מאמר מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך כו' ירצה מה לך איזה דבר מציר אותך אשר תניע להתרחק ממנו או מה בקשתך איזה דבר אתה רוצה להשיג שתתקרב אליו בתנועתך. והנה בעמוד אדם בתפלה שני מיני מחשבות יכולין לבלבל כוונתו או מהתנועה מה שאליו ירצה כל מיני מחשבות של השגת קנינים ומעלות שיוכל להצטייר במחשבתו להשיגו וע"ז מזהיר התנא אפי' המלך שואל בשלומו פרט המעלה והקנין היותר נכבדת שאליו מתאווים קרוצי חומר להשיגו שעל ידו יגיעו לתאוה וכבוד אפ"ה לא ישיבנו פי' שלא יפסיק כוונתו ואפי' נחש כרוך על עקבו ירצה שאפי' יעלה במחשבתו התנועה אשר ממנו פרט דבר המזיק והמציר היותר מבהיל אפ"ה לא יפסיק מכוונתו. ולא יניע אותו מכוונתו בתפילה שום מיני תנועה שבעולם:
(יז) שם משנה ג' האומר על קן ציפור יגיע רחמיך משתקין אותו עיי' בתוס' י"ט שמביא מה שאמרי' בגמרא מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות שהר"ן במס' מגילה נתקשה על לשון ואינן אלא גזירות שהרי באמת הוא ג"כ רחמים עיי"ש ולענ"ד נראה עפ"י מה שכתב המקנה בסוף קדושין וז"ל על מתני' ראית מימך חיה ועוף שיש להן אומנת והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ע"כ ענינו כי ידוע שבחינת הבריאה היא ד' מדרגות זה למעלה מזה דומם צומח חי מדבר וכל אחד מצפה לעלות למדרגה שלמעלה ממנו הדומם מתאוה להוציא פריו לעלות ממדריגת דומם למעלת צומח וכן הצומח מתאוה לבחינות חי. ולכן הבהמות וחיות מתפרנסין שלא בצער מן הצומח שהצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת חי וכ"ש שראוי שכל בחינות הבהמות וחיות יצפו שיאכלם האדם כדי להעלותם מבחינת חי לבחינת מדבר כדי שהאדם ע"י דביקת ב"ה יתברך יעלה הכל למדריגה היותר שלימה אבל הטעם שהחי בורח מן האדם משום שהאדם אינו אוכל בכוונה ואינו מכווין אלא לתאות הגשמית ולתאות יצרו ועי"ז רם לבבו וכמו שעע"ז ובבחינה זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתו וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י אכילת אדם וקרוב הדבר שיכלה ויגרע אותו לכן בורח ממנו משא"כ הדומם וצומח בטוחים שיתעלו ולא יתקלקלו לכן מתאווים להתעלה בחי וזה מאמר התנא החי לא יעלה את הלמטה ממנו עליה גמורה כיון שלא נבראו אלא לשמשני ואפ"ה הלמטה ממנו מתאווה אליו מכ"ש שיותר הי' את שלמטה ממני להתאוות אלי שאני מעליהו בעליה גמורה שנבראתי לשמש את קוני אלא שהרעותי מעשי ואני מקלקל אותו הוא בורח ע"כ. ולפי זה נראה איש הישראלי אשר יקרא קן ציפור לפניו הי' הסברה מחייבת שהבעל חי הוא הציפור בודאי מתאוה שיהי' נאכל ממנו כדי שיעלה ממעלת החי למעלת מדבר וזה הי' תכלית הבריאה כדי לתקן הבעל חי וזה היא באמת עצם הרחמים יותר ממה שישלח האם מאצלו אך גזירת מלך הוא שאל יקח את האם ואל יעלהו ממדריגתו רק יניחו על מדריגתו הראשונה ונמצא זה באמת רק גזירה וחוקה ושפיר מדויק לשון חכמינו ז"ל שזה שאומר על קן ציפור יגיע רחמיך סובר בדעתו ששלוח האם היא ממידת רחמנות וזה שקר שאינן רחמנות כי מצד רחמנות הי' ראוי ליטל האם להעלותה ממדרגת חי למדבר אבל מצות שילוח האם הוא גזירת מלך ושפיר אמרו שאינן אלא גזירות וא"ש:
(חי) שם מודים מודים משתקין אותו ופי' הר"ב דמחזי כמקבל עליו שתי רשוית והוא מגמרא ברכות ל"ג יש להבין הרי הוא אומר מודים אנחנו לך והוא לשון יחיד ואיך נראה בזה שהוא מוסיף עוד מודים ואומר מודים מודים אנחנו לך בשני רשוית ונראה דהנה גרסי' במס' חולין פ"ז תני' ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה בא' ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהו' ואיבעי' להו שכר מצוה או שכר ברכה ואמרי' ת"ש דאמר לי' האי צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח א"ל רבי שוטה שפיל לסיפא דקרא ה' צבאות שמו אמר לי' נקוט לי זימנא תלתא יומא ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא וגומר יצא בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ע"ש ותמוה לכאורה דלמה לי' להש"ס להביא כל המעשה דהרי הי' די לפשוט הבעי' בסוף הענין שיצא בת קול כו' ויראה דיש להבין למה פחד רבי כל כך עד שיתיב ג' תעניתים והי' ירא מהצדוקי שישיבנו הלא דבר ברור השיב להצדוקי דכיון דכתיב בסיפא דקרא ה' צבאות שמו הרי מבואר שבורא אחד הוא אבל נראה שנמשך הענין להמבואר לעיל מזה דר' יהודה ס"ל דשחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט את העוף מדכתיב או חיה ואמרי לי' רבנן האי או צריך לחלק דהוי אמינא דאין חייב בכיסוי רק בשחט חיה ועוף וכמו שפירש"י ופריך הש"ס לר' יהודא לחלק מנ"ל ומשני מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע עי"ש והתוס' שם ד"ה לחלק כו' הקשו דלמה לן לר' יהודא קרא לחלק דהרי אמרי' לעיל ע"ט דר' יהודא מספקא לי' אי חוששין לזרע אב והיינו כחנניא א"כ ע"כ ס"ל כר' יונתן דלעולם משמע כל אחד עד שיפרט לך הכתוב יחדיו א"כ לא צריך קרא לחלק ותי' תוס' דעכ"פ להך צד דאין חוששין לזרע אב מצריך הגמרא לחלק לר' יהודא כן נראה הפשט בדברי התוס' והנה לר' יונתן ודעימי' דס"ל בכל מקום כל אחד משמע לאו דוקא היכי דכתיב הוי"ו בשוא כמו מקלל אביו ואמו אלא ה"ה היכי דכתיב הוי"ו במלופים וכמו דמבואר ביומא נ"ז גבי ולקח מדם הפר ומדם השעיר דס"ל לר' יונתן מכל אחד לעצמו. ולפ"ז יש להבין קושית הצדוקי דהנה ברשב"א קדושין טית מבואר דרבי ס"ל כר' יונתן עי"ש א"כ לפ"ז כיון דכתיב יוצר הרים ובורא רוח א"כ הפירוש כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר דהיינו כל אחד בפני עצמו וא"כ ממילא דהוי שניים וקשיא לרבי ועל זה השיב רבי כיון דכתיב ה' צבאות שמו מבואר דלא הוי אלא אחד והיינו כמו דמשני הש"ס לעיל נר' יהודא דמו מורה לשון יחיד דהיינו דם אחד וה"ה הכא שמו מורה שם בורא יחיד אך פחד רבי שמא ישיבני הצדוקי דהרי רבנן סבירא להו דדמו טובא משמע א"כ לפ"ז י"ל דשמו ג"כ טובא משמע והדרא קושיא לדוכתי' ולהכי שפיר יתיב רבי בתעניתא. ולכך מביא הש"ס שפיר כל המעשה דצדוקי הכא כדי שנלמוד מענינו ממה דמיירי לעיל טעם לדבריו ולדברי רבי שיתיב בתעניתא וא"ש. ולפ"ז י"ל דאף דאומר מודים אנחנו לך אין ראיי' מזה כמו שאין ראיי' משמו וכיון שאומר מודים מודים מחזי דיש עת שאין ראוי להודת דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ובאמת חייב אדם להודת על הרע כמו על הטוב אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכיון שהוא אינו מודה רק על הטובה מחזי כמקבל עליו שני רשוית פועל טוב ופועל רע ודומה לרישא דאומר ועל טוב יזכר שמך להכי משתקין אותו וא"ש:
(יט) שם משנה ה' המתפלל וטעה סי' רע לו ואם שליח ציבור הוא סי' רע לשולחיו. מפני ששלוחו של אדם כמותו והתוס' י"ט מביא בשם הרבינו יונה דילפינן לה מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא הי' שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו עי"ש נשמע מזה דהא דס"ל מוציא את הקהל היינו מתורת שליחות וכן כ' הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ג אות כ"ס ע"ש וקשה הא תפלה היא מצות שבגופו ולא מהני בזה שליחות כמו שלא מהני שליחות להנחת תפילין וישיבת סוכה וכמו שכ' התוס' רי"ד במס' קדושין מ"ב וממילא דה"ה תפלה דנלמד מועבדתם את ה' אלקיכם דהוי מצוה שרמי' על גופי דלא שייך בי' שליחות. ונלע"ד דמזה ראיי' לקצות חושן בהל' שלוחין סי קפ"ד דכתב וז"ל והנרלע"ד בזה כיון דשליחו של אדם כמותו לא אמרי' אלא במידי דעשייה דאז הוי ליה מעשה השליח כמותו אבל במידי דליכא עשייה לא אמרי' שליחו של אדם כמותו וכמו שכ' הרא"ש בפי' לנדרים דף ע"ב בהא דעושה אדם שליח להפר נדרי אשתו דפריך הש"ס והא לא שמום ליה וכ' הרא"ש שם וז"ל דשמיעות אפטרופס אינו כשמיעת הבעל ואפ"ה שעשאו שליח דבמירי דממילא לא שייך שליחות עכ"ל ומשו"כ בפסח וקדושין וגרושין הו"ל מעשה השליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח או כאילו הבעל עצמו נתן הקדושין או הגט וכן למ"ד יש שליח לדבר עבירה דהוא במידי דמעשה שפיר שייך מיתי שליחות אבל בתפילן כשהשליח מניח תפילן הנחה זו שהוא עשייה השיב כאילו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילן על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח דבמידי דממילא לא שייך שליחות. ומשו"ה בציצית תפילן וסוכה נהי דהו"ל עשיית שליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגוף המשלח לא עשה המעשה אלא בגוף שלוחו. אבל שחיטת הפסח ומעשה קדושין וגרושין הו"ל כאילו עשה המשלח ונגמר המעשה ע"כ דברי הקצות חושן ולפ"ז אתי שפיר קושיין דבתפלה כיון דקיימ"ל דשומע כעונה וכמו שכ' תוס' ברכות כ' ד"ה כדאשכחן בסיני וממילא לא הוי שמיעה בתורה ובתפילה מידי דממילא רק מידי דמעשה ולא דמי לשמיעת הבעל דכ' הרא"ש הנ"ל דלא מהני בי' שליחות וכיון דהוי מידי דמעשה דחשיב כעונה ממילא מהני בי' שליחות אף דהוי מצות שעל גופו כיון דכל עיקר הטעם דלא מהני בי' שליחות במצות שעל גופו משום דהוי דבר שממילא ושמיעת תפלה חשיב מעשה דהוי כעונה ומהני בי' שליחות ואין לומר אם שומע כעונה בתפלה א"כ ל"ל שליחות כלל זה אינו דכבר כ' תוס' ברכות כ"א ד"ה עד שלא כו' דענייה הוי הידור מצוה יותר משמיעה. ומטעם שליחות אין חילוק בין שמיעה לענייה כלל ומ"מ שפיר כ' תוס' דלכתחילה אין לעשות כן דבתוך התפלה לא מהני שליחות דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח אך בשאר מקום מהני שליח ציבור מטעם שליחות ומיושב שפיר. ובזה אמרתי לישב קושית הכפות תמרים על הא דאמרי' בסוכה מ"ב ולקחתם שתהי' לקיחה ביד הל אחד ואחד דל"ל קרא על זה דהרי נטילת לולב היא מצוה שעל גופו ולא מהני בי' שליחות כדברי תוס' רי"ד הנ"ל אכן לדברי קצות חושן א"ש דעיקר טעמא דלא מהני שליחות במצות שעל גופו משום דהר מידי דממילא וזה א"ש בתפילין וציצת וסוכה אבל בנטילת לולב שעיקר מצותו אינו אלא הגבהת הד' מינים א"כ אין במצוה זו מידי דממילא ואין בה אלא מעשה גרידא דאם השליח הגביה הלולב הוי כמו שהגביה המשלח ושפר סלקא אדעתי דמהני' בי שליחות כמו במצוה דעלמא ולהכי שפיר איצטרך קרא דולקחתם שצריך שתהי' לקיחה ביד כל א' וא' ולא מהני בי שליחות וא"ש:
ואמרתי בזה דבר נכון בע"ה הנה גרסי' שם בסוכה ת"ר ולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם. משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא בלולבו של חבירו בי"ט ראשון עד שיתננו לו במתנה ע"כ הנה דברי חכמז"ל פה קשים להבין דמאי בעי בזה במה שאמרו מכאן אמרו חכמים כו' הרי מפורש בברייתא דילפי' מלכם דאין יוצאים בשאול ובגזול וממילא ידענו דצריך ליתנו לו במתנה ומאי הוסיפו במכאן אמרו חכמים כו' גם יש להבין דמדהקדימו פה דרשה דולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל א' א' משמע לכאורה דמכאן אמרו חכמים כו' קאי ג"כ ארישא אדרשה דולקחתם שתהי' לקיחה כו' ומאי שייכא לדרש זה לענין שאול וגזול. אך במה שישבנו קו' הכפות תמרים הנ"ל יבוא הכל על ככון אך נקדים עוד דהנה בר"פ לולב הגזול הקשו תוס' דל"ל לכם להוציא את הגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה ותי' דלכם רק למעוטי שאול איצטרך יגזול בכדי נקט עוד הקשה שם דלמה לן הטעם בלולב של אשירה משום דכיתותי מכתת שיעורא תיפוק לי דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ותי' התוס' וז"ל דלא דמי דבגזל מחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשה בה מי נפק בי' עכ"ל ונלע"ד סברת התוס' כך הי' כיון דאין ציור בעולם שיהי' יוכל לצאת בלולב עד שיגביהנו בעצמו וגזילת לולב מחבירו באה ג"כ ע"י הגבהה א"כ המצוה בא ע"י עבירה דלולי שהגביה וגוזלו לא הי' יכול לצאת בו אבל בלולב של אשירה אין המצוה באה ע"י עבירה. ולפ"ז נראה דאי הי' סבירא לן דמהני שליחות בנטילת לולב ואינו צריך להגביה את הלולב כדי לצאת בו א"כ אינו צריך עבירת הגזל להמצוה דהרי יוכל לצאת בו אף אם לא יגזלו מחבירו דהיינו על ידי נטילת חבירו ומטעם שליחות. ומסתמא יוציאנו חבירו דהרי קיימ"ל ניחא ליי לאינש למיעבד מצוה בממוני' במקום דליכא פסידא ולהכי אי לאו דרש דלכם להוציא את השאול כו' לא הי' גזול מה"ב אבל באמת כיון דקיי"ל דלא מהני שליחות בלולב ממילא הוי העבירה סיבת המצוה ושפיר הוי גזול מה"ב עוד נקדים מה שהקשה הטו"ז בסי' י"ד הל' ציצית סק"ה והיא ג"כ קושית המ"א בסי' תרנ"ח דלמה דקיימ"ל דביו"ט ראשון אינו יוצא בשאול אמאי לא נימא דמסתמא נתן לו במתנה ע"מ להחזיר כדי שיהי' יוכל לקיים המצוה וכמו שכ' הרא"ש בשואל טבעת קדושין ותי' הטו"ז כיון דגלתה התורה לכם למעוטי שאול הרי היא גזירת הכתוב דלא נימא דסתם שאלה הוי מתנה ע"מ להחזיר דאולת"ה אלא נימא דסתם שאולה אמרי' בי' אנן סהדי דנתנה לו במתנה עמ"ל א"כ שאולה דמיעטה רחמנא היכי משכחת לה ע"כ לכאורה יש להבין דלמא באמת לא מיעטה התורה מלכם רק גזול כיון דלא כתיב בתורה רק לכם משלכם ולא נתמעט אלא גזול אבל שאול כשר מטעם אנן סהדי אבל מטעם ובברייתא דתני להוציא, את השאול על עיקר הדין קאי ולא מיירי מטעם אנן סהדי וצ"ל דעל גזול לא איצטרך קרא דהרי היא מצוה הבאה בעבירה וכסברת התוס' ה"ל וע"כ עיקר קרא רק למעוטי שאול איצטרך ושפיר כתב הט"ז דאי נימא אנן סהדי בשאול א"כ לכם מה בא למעט וא"ש ומעתה א"ש דוודאי אי הי' שייך שליחות בנטילת לולב אז לא הי' גזול מצוה הבאה בעבירה דאין העבירה סיבת המצוה דלענין עבירת הגזל ע"כ צריך שיבוא לידו הלולב שיגביהנו ויגזלנה אבל המצוה אפשר שיקיים אותו ע"י הבעלים מתורת שליח ומסתמא הבעל הלולב יוציאנה מטעם דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוניה במידי דלא חסר מידי ויקנהו למשלחו במתנה ע"מ להחזיר כדי שיוכל להוציאו ושלא יהי' פסול מטעם שאול ואפשר דאפי' בלא הקנאה למשלח יוצא בו המשלח מטעם דשליחו כמותו וכן כ' סברא זו הפר"ח אע"ז סי' ק"כ דכמו דאמרינן וכתב לה ספר כריתות שכשר או שיכתב הבעל או שליחו ה"ה גבי ונתן אף שצריך שיהי' משלו גם אם הגט של השליח מהני וכשר דמה לי הוא או שליחו ועיי' בבית מאיר שם. ואז הלולב של השליח חשיב ג"כ כמו שהי' של המשלח וכמו במעות קדושין של השליח שמקודשת למשלח כמבואר בדברי המרדכי בפ' האומר אעפ"י ששאול בטבעת קדושין אינו מתקדשת בו לולי סברת אנן סהדי וכמבואר באשר"י המובא לעיל. וכיון דגזול אינו פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה א"כ איצטרך לכם לגזול. א"כ שפיר י"ל דשאול כשר מטעם אנן סהדי ולא שייך תי' הט"ז דשאלה דמיעטה רחמנא היכי משכחת לה דבאמת לגזול איצטרך ולא לשאול ופי' שאול כשר מטעם אנן סהדי אבל השתא דתנינא ולקחתם שתהי' לקיחה ביד כל א' וא' א"כ נלמד מכאן דשליחות פסול וממילא לכם לא איצטרך לגזול דהוא מצוה הבאה בעבירה דהעבירה הוי' סיבת המצוה דאי אפשר לצאת י"ח נטילת לולב אלא אם יגביהנו בעצמו וע"כ לכם איצטרך רק לשאול גרידא. א"כ אי אפשר לומר דשאול כשר מטעם אכן סהדי דא"כ לכם דמיעטה רחמנא שאול היכי משכחת לה וכתי' הטו"ז ושפיר תנן דמכאן אמרו רבנן דאין אדם יוצא י"ח בלולבו ש"ח עד שיתננו לו ולא בשאול מטעם אנן סהדי וא"ש: