אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת ברכות › פרק ב מ"א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת ברכות · פרק ב מ"א

פרק א משנה א

(חי"ת) בהר"ב לאפוקי קורא להגיה. הנה רש"י פירש דקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות כו' וכ' התוס' ע"ז תימה דהרי אכתי קא קרי ולמ"ד מצות אין צריכן כוונה מדוע אינו יוצא ידי חובת ק"ש. ונראה לענ"ד לישב פירש"י דהנה אהא דתנן במס' ר"ה ל"ב ומתעסקין עם התינוקת כתב הר"ן בהלכות וז"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מתכווין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אין צריכת כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכווין למצוה דהיינו לחנך את הקטנים אותו כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומה למאי דאסקי' בשמעתתא קמייתא דזבחים דבת מינים מחריב כו' ע"כ יוצא לן מדברי הר"ן דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מודה היכי דהוא מכווין למצוה אחרת אותה כוונה מעכב שלא תחול המצוה ואינו יוצא בה וקשה לפי זה מאי פריך הש"ס למ"ד מאצ"כ ממתני' דהי' קורא דלמא שאני במתני' כיון דנתכווין למצות קריאה בתורה אותו כוונה מעכבות ולהכי אינו יוצא בק"ש עד שיכווין לבו והנראה בזה דעיקר סברת הר"ן במה שכתב דכוונת מצוה מעכב שלא יצא במצוה אחרת היינו כמו שכ' הריטב"א בסוכה כ"ה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' אי רצה להניח מצוה זו לעשות מצוה האחרת אשמעינן קרא כיון דפטר ממצוה אחרת הוי אצלו כדבר הרשות עי"ש וה"ה הכא כיון דעוסק במצות חינוך הוי מצות תקיעת שופר אצלו בשעה זו כרשות וא"כ איך נימא דיוצא בו כיון דלא נתחייב כלל והוי אצלו כדבר רשות אך כ"ז אתי שפיר באי אפשר לקיים שניהם במעשה אחד כגון מצות חינוך ומצות תקיעת שופר דהם מצות נפרדות אבל בק"ש כיון דקיימ"ל במנחות צ"ט אפי' אי לא קרא אדם אלא קיש שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה כו' ומובא ביו"ד סי' רמ"ו א"כ כוונת מצות קריאת התורה אינו מעכבת על כוונת מצות ק"ש כיון דבק"ש לחוד ג"כ קיים קריאת התורה שפיר י"ל דמצות א"צ כוונה ושפיר פריך הש"ס וע"ז משני בקורא להגיה א"כ מצות כוונת הגהת ס"ת מעכבת על מצות ק"ש וכסברת הר"ן דמצות חינוך מעכבת על תקיעת שופר ולהכי למ"ד מצות א"צ כוונה ג"כ מודה דקורא להגיה אינו יוצא ידי ק"ש וא"ש:

(טית) משנה שם בין הפרקים שואל מפני הכבוד פי' הרב בשלום אדם נכבד כגון רבו כו' וכן הוא בגמרא הקורא את שמע ופגע בו רבו באמצע שואל מפני היראה וכן פסק בש"ע ומכאן תמה הפנים מאירות בח"א בהקדמה על הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב שכתב וז"ל וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו ע"כ ואיך התירו לפסוק באמצע ק"ש לשאול מפני יראת הרב אדרבה הרי מבואר דאין שום מצוה עיי"ש ולענ"ד לא קשה מידי דהמהרש"ל בים של שלמה לב"ק בסופו הביא חילוקי הדינים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל וחד מינייהו ושם בסעי' ל"ג ז"ל בני בבל תלמוד אינו שואל בשלום רבו ובני ארץ ישראל תלמוד אומר לרבו שלום עליך רבי ע"כ. הרי דמחלוקה קרועה היא זו ואנחנו עררים להלכה וכמנהג בני א"י וכמו שכ' דע"א ביו"ד הנ"ל וכן נוהגין אך הביא דיעה האחרת להורת שגם שניהם לא משתבשי כי כן נהגו בני בבל. וא"ש:

(יו"ד) מ"ה חתן פטור מק"ש כו' בתוס' י"ט וז"ל משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובת ע"כ והרא"ש בריש כתובת מוכיח ממתני' דאם לא בטיל בליל חמישי לא חייבו אותו חכמים להמתין עד ליל ב' או ליל ה' הבא אלא מותר לו לבעול בכל לילה דאי לאו הכי אמאי פטור מק"ש ד' לילות עד מוצאי שבת הא אינו רשאי לבעול עד ליל הכניסה עי"ש:

וקשיא לי דמה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו בתולה נישאת משום דמיישי לקרורי דעתא. ולהכי תנשא ביום הרביעי כדי שישכים לב"ד. והרי אם תרצה האשה לעולם לא יביא הדבר לידי כך כמו שאבאר. הנה נראה דבזמן המשנה דנקבע הלכה כרבותינו בנדה ריש פרק תינוקת דהלכה בועל בעילת מצוה ופורש מסתמא לעולם הי' קובעים זמן החתונה בימי אחד עשר שבין נדה לנדה מטעם שאז אם יבעול בעילת מצוה ותראה דם ואנו מטמאין אותה לא נחמור בה יותר מראיית דם ממש דאז לא הוי אלא שומרת יום כנגד יום ולא יפסיד אלא בעילת לילה אחת. אבל אם תהי' החתונה בשבעה ימים הראויי' לנדה אז תטמא לאחר הבעילה ז' ימים ויפסיד בעילותיו. והנה לא מבעי' לדעת הרמב"ם מובא בש"ך יו"ד סי' קפ"ג דימי נידה וימי זיבה לעולם קבועים לאשה ולא ישתנה א"כ וודאי יוכלו לידע מתי יהי' י"א יום שבין נדה לנדה ויקבעו אז זמן החתונה אלא אפי' לדעת הרמב"ן שאין ימי זיבה אלא סמוך לימי נדה. מ"מ הרי מסתמא ידוע זמן ווסתה הקבוע לה ויחשבו זי"ן ימים מתחילת ווסתה לימי נדה ואח"כ יתחלו ימי זיבה ואם אז תנשא ותבעל לא תהיה אלא שומרת יום כו' ולזאת שפיר אמרנו דבזמן המשנה הי' החתונה של בתולה בימי י"א יום שבין כו' ולפ"ז אשה זו שיודעת בעצמה שזנתה תאמר שנטמאה ביום חתונתה והן אמת שאין לחוש שתאמר שראתה דם או כתם מאחר שאז בזמן התנאים אכתי היה מראין הדמים והכתמים לחכמים הי' צריכה להראות מה שמצאה או ראתה ולכשתאמר כזה ראיתי ואבדתיו ליכא למיחוש ג"כ שהוא דבר רחוק ולא שכיחא ג"כ כיון ששושבינתה סמוכין לה אז. אבל קשיא לדעת התרומת הדשן שמובא לפסק הלכה בש"ע סי' קן שאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום שהיא טמאה א"כ כל זונה תאמר שהרגישה ולא מצאה כלום ותטמא כדין שומרת יום כו' ולמחר תטבול ותשמש ותהי' קירור דעתי' ובשלמא אי היה זמן החתונה בימים הראוים לנדה אז ליכא למיחוש להכי מחמת שתפסיד מזונת כל ימי נדה כמש"כ הר"ן בריש כתובת והרא"ש בפ' אעפ"י בסוגיא דחיבת חופה קונה דלכך תני בברייתא אם פרסה נידה אינה מעלה לה מזונת דכיון דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה לא חייבו לבעל להכניס וליתן מזונת ולכך ליכא למיחוש להכי אבל אחר שכבר בארנו שמסתמא היה נושאין בימים הראויים לזיבה א"כ לא תפסיד כלל כי למחר תטבול ותאמר כן בודאי כדי שיבוא לידי קירור דעת ומה הועילו חכמים בתקנתם וכיוצא בזה הקשה הפנ"י שם בסוגיא דפ"ב דמה הועילו חכמים בתקנתם לדעת ר"י באומרת נאנסתי או מוכת עץ אני מותרת לבעלה א"כ כל אשה מסתמא תאמר כן עי"ש. אלא ע"כ היא ראייה לרדב"ז בתשובה מובא באחרונים שם שחולק על התרומת הדשן וסובר דסברת הרגשה לא הוי דאוריי' כלל וליכא שום אופן שתוכל לומר טמאה אני כנ"ל:

והנה התרומת הדשן הוכיח דינו מש"ס נדה נ"ז דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך הש"ס ממתני' נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבים בקרבן נמצא לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן היכי דמי אי דארגשה א"כ בנמצא לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן אלא לאו דלא ארגשה וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן וקשיא לשמואל ומשני לעולם בארגשה ואימא הרגשת שמש הוי ע"כ ומדפריך הש"ס בפשיטות אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורין ש"מ דהרגשה סברה דאוריי' כלומר חזקה שראתה בשעת הרגשה דאל"כ אמאי חייבין בקרבן בארגשה דלמא אפ"ה ראתה דם אחר התשמיש אלא ע"כ דזה חזקה דאורייתא דודאי ראתה בשעת הרגשה וכיון דחזקה דאורייתא היא א"כ טמאה אעפ"י שלא מצאה כלום כמו דלמ"ד ווסתות דאוריי' אי לא בדקה בשיעור ווסת טמאה אעפ"י שלא מצאה כלום כיון דחזקה אורח בזמנו בא אלא שנפל לארץ ה"נ אמרי' מדארגשה ודאי יצא טיפת דם ונאבד או שנימוק עכ"ד התרומת הדשן והרדב"ז בתשו' חיו"ד סי' קמ"ט חולק וכ' דאין ראייה מהכא דשאני הכא כיון דדם הוא לפנינו משו"ה הראיה מחזקת להרגשה דמסתמא בשעת הרגשה חזיא משא"כ היכי דלא נמצא כלל מנ"ל דהרגשה לחוד הוי דאורייתא. אך האחרונים תמהו ע"ז דראיית הת"ה מוכרחת מדחזינן דתלינן הך דם שמצאה במה שהרגישה תחילה וחייבין קרבן ש"מ דאי אפשר להרגשה בלי דם דאל"ה איך עלה על דעת המקשין לחייבן בקרבן כשמצאה דם לאתר זמן במה שהרגישה תחילה דלמא בהרגשה לא ראתה כלל אח"כ ונמצא מביא חולין לעזרה אלא ע"כ כל שהרגישה ודאי ראתה אלא שנאבד ולכן מבואר שטמאה בהרגשה אף אי לא מצאה כלום ע"כ. ונראה בעזה"י לישב דעת הרדב"ז דס"ל כדעת של רבו של מהר"י טראני בתשובה ח"א סי' י"א דהקשה שם דמבואר מתוס' ריש מס' נדה דבין לשמאי ובין להלל לולי שהי' באשה ריעותא מגופא הוי אזלי' לעולם בתר חזקה קמייתא ואע"ג דאיכא נגדה חזקה דהשתא דעכשיו היא ודאי טמאה מ"מ חזקה קמייתא עדיפא מחזקה דהשתא וזה סותר לתוס' יבמות ס"ח ד"ה רישא דהקשו אהא דקיימ"ל דספק בן ט' פוסל בביאתו ואמאי לא נעמידנו על חזקה קמייתא שהי' פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות ותירצו כגון השתא דאתי לקמן הוא ודאי בן טי"ת אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמי' אחזקה דחזקה קמייתא איתרע לה ע"כ הרי מבואר פה דחזקה דהשתא עדיפי' מחזקה קמייתא היפוך תוס' הנ"ל והביא המהרי"ט שם בשם רבו לישב סתירה זו וז"ל והדברים פשוטים ומבוארים למבין דהתם בנדה לא הורעה החזקה כלל שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו ודאי טמאה אבל הך דיבמות בשעה שבא עליה פסול זה היינו מסופקים אם הי' בן ט' או לאו באותו שעה הורעה חזקתו הראשונה אעפ"י שאילו היינו דנים אז על הדבר היינו מעמידים אותו על חזקתו הראשונה השתא שבא לפנינו שהוא ודאי בן ט' לגבי השתא חזקתו הראשונה הורעה פ"כ דברי רבו של מהרי"ט עי"ש והשתא ס"ל לרדב"ז ג"כ הכי דודאי הרגשה גרידא לא הוי אלא ספק ומוקמי' לאיתתא אחזקת טהרה וחזקה קמייתא מהני מדאוריי' לכל ספק אבל היכי דהירגשה בשעת תשמיש ועכשיו נמצא דם ועכשיו ודאי טמאה איתרע החזקה קמייתא ואנו מטמאין אותה ודאי משעת שנולד הספק וחייבין בקרבן כמו בס' בן ט' הנ"ל. ולהכי א"ש דודאי בהרגישה בלחוד ולא מצאה כלל היא טהורה דמוקמי' לה אחזקת טהרה אף שהרגשה עושה ספק וכמו בס' בן ט' שמוקמי' אחזקה קמייתא ואינו פוסל אך לאשר שעכשיו נמצא דם חזקה דהשתא הוי ודאי לגבי חזקה קמייתא שאיתרע ולהכי טמאין וחייבין בקרבן ולא תיקשי קושית האחרונים דלמה ס"ל למקשין לחייב קרבן בנמצא לאחר זמן דהיינו מטעם חזקה דהשתא אבל היכי דלא נמצא כלל פשיטא דהרגשה לחוד אינו אוסר כיון דחזקה קמייתא דאורייתא ודברי הרדב"ז נכונים וברורים והת"ה ע"כ ס"ל כשיטת המהרי"ט שם דפליג על רבו יע"ש:

(י"א) וכשמת טבי עבדו כו' אמר להם אין טבי עבדי כשאר עבדים כשר הי' לכאורה יש להבין והלא בסוכה פ"ב אמר ר' גמליאל ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם כו' ומדוע לא אמר גם כאן שהי' תלמיד חכם והחילוק שבין חכם וכשר מבואר במס' שבת ק"ה גבי חכם שמת כו' יעו"ש. י"ל דבא ר"ג להשמיענו הדין דאפי' אי לא הי' טבי עבדו רק איש כשר ג"כ מחויב לקבל עליו תנחומין מה שלא הי' נשמע אי היה אמר שהי' ת"ח שאז הו"א דבעבד כשר אין מקבלין תנחומין כן נ"ל. אך אי קשיא הא קשיא דהרי מבואר במס' ב"ק ע"ד מעשה בר"ג שסימא עין טבי עבדו והיה שמח כו' ואמר לו ר"י אין בדבריך כלום שאין עדים על כך ע"ש וא"כ ר"ג שידע בעצמו שסימא את עינו הרי יצא לחירות ואין עליו תורת עבד כלל וכלפי שמיא גליא א"כ אמאי לא אמר ר"ג שלכך קיבל עליו תנחומים משום דיצא מתורת עבד ואף שמטעם זה לא הי' יכול ר"ג לשחררו מטעם דליכא עדים ועובר בעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ מה שנוגע לענין קבלת תנחומין מחויב ר"ג לצאת ידי שמים וצ"ל כמש"כ תוס' כתובת ל"ג ד"ה לאו כו' דבקנס כל כמה דלא נתחייב עפ"י ב"ד ועדים אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב וכן הביא הקצות חושן בסי' א' סק"ז בשם ירושלמי ולהכי לא הי' מהני סימת עין טבי אפי' לגבי שמי' להיות יוצא מתורת עבד כל זמן שלא נתחייב עפ"י ב"ד מומחים וא"ש:

אך לפ"ז קשים דברי הסמ"ע וש"ך בח"מ סי' א' שכתבו בהודה האדון בזמן הזה שסימא עין עבדו שאע"ג שלא מהני הודאתו לפטור מטעם מודה בקנס כיון דליכא מומחין מ"מ מהני הודאתו כמאה עדים לחייבו ומהני תפיסה ועבד שתפוס בעצמו יוצא לחירות ולפי הנ"ל כיון דמבואר דאפי' לצאת ידי שמים לא מתחייב בקנס בלא חיוב ב"ד מומחין וע"כ דלא מהני ההודאה כלל מטעם גזה"כ ואיך נימא דיהני תפיסה בזה מטעם הודאת בע"ד. ואיך לא חש ר"ג לצאת ידי שמים כיון שהודה וידע בעצמו שסימא עין טבי עבדו והנה הקצות חושן שם סק"ו הקשה ג"כ לשיטה הנ"ל מדוע לא נתחייב ר"ג עפ"י הודאתו שהודה שסימא עין טבי עבדו ואי דהוי חוץ לב"ד ולא מהני הודאתו לפטור עכ"פ מהני הודאתו לחיוב משום דהעדאת בע"ד כעדים דמי והעבד תפוס בעצמו ויהי' יוצא לחירות ע"ש ואני לא הבנתי הא הקצות חשן גופא מסכים בסי' ג' סק"ב דהודאה במקצת בזמן הזה לפני יחיד לא מהני לחייבו שבועה דדוקא הודאה בפני שלשה בעי' אפי' בזמן הזה דליכא מומחים א"כ אין ראיי' מר"ג דהתם לא הוי הודאת ר"ג לפני שלשה א"כ אפי'. הי' מודה במקצת ממון ג"כ לא הי' חשוב הודאה לחייבו שבועה דאוריי' לכן ג"כ שפיר אין לחייב את ר"ג מטעם הודאת בע"ד דלא חשיב הודאה אפי' לענין ממון אבל בדין הודה האדון שסימא עין עבדו בזמה"ז דמיירי דהודה בפני ב"ד של שלשה דאילו הי' ממון הי' חייב שבועה כדין מודה במקצות ה"ה דחשיב הודאה לענין חיוב הקנס מטעם הודאת בע"ד וצ"ע:

גם הש"ך ביו"ד סי' רס"ז חזר משיטתו הנ"ל והביא ג"כ ראי' מהא דר"ג דהודה חוץ לב"ד ולא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא ע"כ מוכח דבקנס לא אמרי' הודאת בע"ד כו' ונראה לישב דהרא"ש בסוף פ"ק דב"ק כתב טעמא דמילתא דקיימ"ל בקנס בזמן הזה אם תפס לא מפקינין מני' וז"ל ולי נראה דלאו תקנתא הוא אלא דינא דמדאורייתא מחייב לי' אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו וכל כהאי גוונא עביד אינש דינא לנפשי' ולא נפקי' מיני' עד דיהיב לי' כל דמחויב מדאורייתא עכ"ל הראש ומובא בטור ח"מ סי' שמ"ח ומעתה א"ש דודאי אמרי' בכל מקום הודאת פיו כמאה עדים דמי אבל עכ"פ לא תהי' הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולהכי בשלמא בהך דר"ג אפי' אי היה לטבי עבדו עדים חוץ לב"ד שלא נתקבלו עדותן עדיי' בב"ד מומחים ור"ג הי' כופר לא הי' מהני תפיסת העבד בעצמו דהרי עיקר הטעם דמהני תפיסה בזה"ז היינו משום דליכא מומחין ועביד אינש דינא לנפשי' וכנ"ל ממילא בזמן ר"ג דאיכא מומחין פשיטא דלא הי' מהני התפיסה כלל דהרי ב"ד מומחים לפניך ולא שייך עביד אינש דינא לנפשי' רק הי' העבד צריך לבוא לב"ד ולקבל עדות שלו לפניהם לפ"ז ה"ה בהודאה אף דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא תהי' גדולה מעדים גופא דעכ"פ לא מהני תפיסת העבד מטעם דעביד אינש דינא לנפשי' דהרי ב"ד לפניך ובזמן דאיכא מומחים לא אמרי' עביד אינש דינא לנפשי' ופשיטא דמטעם הודאת בע"ד אין לחייבו לר"ג משום דלא חשיב הודאתו אלא כעדים חוץ לב"ד ובקנס צריך להיות ב"ד מומחים. ואי יודה ר"ג לפני ב"ד מומחין אז יהי' מודה בקנס ופטור ולהכי אתי שפיר דלא מהני תפיסת טבי בעצמו אבל בזמה"ז דליכא מומחין ומהני תפיסה עפ"י עדים מטעם עביד אינש דינא לנפשי' גם כשכמודה דחשיב כעדים ונתברר חיובו שפיר מהני תפיסת עבד וא"ש. ובזה נתישב ג"כ קושית קצ"ח שם מה שהקשה מריש מס' ב"מ גבי פיו שאינו מחייבו קנס ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה