אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) מסכת ברכות › פרק א משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת ברכות · פרק א משנה א

מסכת ברכות

(א) מאימתי קורין את שמע בערבית עיי' בתוס' י"ט דתנא אקרא קאי והנה הכי איתא בגמרא תנא היכי קאי דקתני מאימתי. ותו מאי שנא דתנא מצר ברישא ליפו דשחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן ק"ש כו' ואי בעית אימא יליף מברייתא של עולם דכתיב ויהי ערב כו' יום אחד ופריך אי הכי סיפא בשחר מברך כו' ליתני דערבית ברישא ומשני תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית ותמהו המפרשים הא בשינוי דואיבעת אימא אינו מיושב קושיא ראשונה של הש"ס דתנא היכי קאי עוד קשה לי על מה דמשני דעד דקאי במילי דשחרית פריש מילי דשחרית א"כ בפ' תפלת השחר אפתח בתפלת השחר עד חצות ליתני תפלת הערב ברישא ודוחק לומר דמשום דערבית רשות דתיקשי לאביי דס"ל תפלת ערבית חובה ליתני ברישא תפלת ערבית. אך בלא"ה יש להקשות דעל הא דפריך הש"ס ליתני שחרית ברישא כתבו תוס' כדאשכחנן בתמיד דכתיב של בוקר תחילה וקשה הא קיימ"ל בתמורה י"ד דבקדשים לילה הולך אחר היום א"כ מתחיל הזמן של היום לענין קדשים בבוקר להכי שפיר תני בתפלה של בוקר תחילה כיון דמגיע זמנו תחילה אבל ענין קריאת שמע דהוי ענינו כחולין דעלמא וכמו שבת וי"ט דהיום מתחיל מערב תחילה וא"כ שפיר תני התנא ק"ש דערבית ברישא משום דמגיע זמנו תחילה בכל יום ומאי פריך הש"ס אך הנראה לענ"ד דזהו גופא משני הש"ס דהרי אמרי' בחולין פ"ג דאותו ואת בנו כיון דכתיב גבי קדשים הוי אמינא דבאותו ואת בנו לילה הולך אחר היום כמו קדשים רק נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית ויהי ערב כו' יום אחד מה יום האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה ע"כ הרי דכל עיקר הדין דבחולין וכל מקום אמרי' דהיום הולך אחר הלילה ילפי' מברייתא של עולם והא גופא משני הש"ס דיליף מברייתו של עולם דהיום הולך אחר הלילה וממילא מגיע זמן ק"ש של ערבית ברישא ולכן תני בערבית ברישא כיון דמוקדם זמנו ועפ"י זה מיושב נמי פירכא הראשונה דכבר כתבו התוס' בריש פרק כיצד מברכין דכל היכי דהסברא מחייב ענין לא שייך לפרוך תנא היכי קאי כיון דהיא סברה חיצונה עי"ש והיינו כמו שפריך הש"ס בכל מקום הא ל"ל קרא סברא היא. אלמא דסברא הוי כמו דכתיבה בתורה. והנה ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים היא סברא מחויבת וכמו שאמר ר"י ב"ל במתני' פרק ב' שיקבל אדם עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות הרי דק"ש היא קודמת לכל המצות מחיוב השכל והוי כאילו כתוב בקרא ועל זה לא הוי פריך הש"ס מידי אלא דעיקר הפירכא הי' תנא היכי קאי דתני מאימתי כו' בערבית מדוע מתחיל הזמן בערבית דוקא ולא באמצע היום או דלמא כל היום חיובו כתפילן וציצת אך כאשר חידש לו התרצן דהיום מתחיל מלילה ברישא ומיד בתאאא מרפק כאשר מתחיל היום שלם נתחייב בקבלת מלכות שמים מצד הסברא קודם לכל המצות נמצא הוא המצוה הראשונה בהתחלת היום ושפיר שואל התנא מאימתי מתחיל הערב שיקבל עליו עול מלכות שמים ומפרש משעה שהכהנים כו' דהיינו צאת הכוכבים אז מתחיל היום והגיע ק"ש דערבית ברישא ומיושב שפיר גם פרכא לאשובה. ומדוייק ג"כ לשון דיליף מברייתו של עולם שדיקדקו בו המפרשים. מה ילפותא הוא זה ולדברינו א"ש ומיושב ג"כ הא דר"פ תפילת השחר דתנא תפילת שחרית ברישא משום דקיימ"ל כר"י בן לוי לקמן כ"ו דתפילת כנגד תמידן תקנו ובתמיד דהוא קדשים הוי של בוקר תחילה ולהכי נקיט שפיר תפילת השחר ברישא וא"ש:

(ב) שם בהר"ב והמקדימים וקורין ק"ש של ערבית מבעוד יום סומכים אהא דר' יהודה דס"ל דתפלת המנחה עד פלג המנחה ומיד כשכלה זמן מנחה מתחיל זמן ק"ש של ערבית ע"כ והקשה בפר"ח בס' מים חיים מביאו בספר תוספת לר"ע איגור דהא ע"כ מה דאמרי' בפ' תפלת השחר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בק"ש שלרוב הפוסקים היא דאורייתא הוי ספק דאוריי' לחומרא ואיך יוצאין בה מבעוד יום ע"כ:

והנראה לענ"ד בעז"ה בזה דהנה בד"פ תפלת השחר מבואר דהך פלוגתא או תפלת המנחה עד הערב או עד פלג המנחה דפליגי בי' רב יהודה ורבנן תליא אי הקרבת תמיד של בין הערביים הי' זמנו רק עד פלג המנחה או עד הערב והנה במס' ר"ה למ"ד תנן בראשונה הי' מקבלין עדות החודש כל היום כולו ופירש"י בביצה דף ד' דכל שעה שבאו עדים עד שתחשך הי' מקבלין עדותן פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהי' מקבלין את העדים אלא עד המנחה כו' ונראה דקודם התקלה פ"כ היו מקריבין תמיד של בן הערבים עכ"פ בכל ערב ר"ח עד הערב וכדעת חכמים הנ"ל דאי נימא דלעולם היו מקריבן עד פלג המנחה וכדעת ר' יהודה א"כ קשה בממנ"פ אי באו העדים לעולם קודם פלג המנחה וקודם הקרבת התמיד א"כ איך תני דבראשונה הי' מקבלין עדות כל היום דהיינו עד שתחשך וכשפי' רש"י דהא מעולם לא באו אחר המנחה ואי באו עדים ג"כ לאחר פלג מנחה ואחר הקרבת התמיד א"כ כבר הי' קלקול בשיר דהרי מסתמא לא ידעו שיבואו עדים ואמרו שיר של חול או לא אמרו כלל ואיך תני שרק פעם אחת הי' קילקול בשיר ולא יותר אלא ודאי מוכח דקודם התקנה היו ממתינן עם הקרבת התמיד עד הערב והרבה פעמים באו העדים אחר מנחה סמוך לערב קודם התמיד עכ"פ ולא הי' קילקול בשיר רק פ"א שאיחרו העדים ביותר ובאו סמוך לחשיכה ואז כבר הקריבו התמיד ונעשה הקילקול לכן התקינו שאין מקבלין עדות רק עד המנחה דהיינו עד הקרבת התמיד לדעת ר' יהודה וממילא א"ש דהא בהא תליא קבלת עדות וקידוש החדש תלי' בזמן הקרבת התמיד. דאי מקריבין התמיד כל היום א"כ עד שתחשך חשיב כיום. ויכולין לקבל עדות ולקדש החודש ג"כ אבל אי סבירא לן דאין מקריבן התמיד רק עד המנחה ממילא מזמן המנחה למעלה חשיב לילה ואין מקבלין עדות ולא מקדשין החודש בלילה ולכן קודם התקנה הי' נוהגים כדעת חכמים וזמן הקרבן עד הערב ממילא חשיב כיום ומקבלין עדות ומקדשין החודש כל היום אך בתר תקנה היו נוהגין כר"י דהקרבת התמיד עד המנחה ומשם ואילך חשיב כלילה ואין ראוי לקבלת עדות ולא לקידוש החודש וכן היא זמן ק"ש של לילה ג"כ ושוב כשחרב בהמ"ק התקין ר"י ב"ז שיהי' מקבלין עדות כל היום. הרי דמזמן הבית המקדש ואילך הי' נוהגין פעם כר"י ופעם כחכמים בהקרבת התמיד ומסתמא נמסר להם לחכמזל שלעת הצורך נוכל לחשוב הזמן שבין מנחה ומערב ליום ומותר להקריב התמיד ולעת הצורך נוכל לחשבו לילה שלא לקבל עדות ושלא לקדש חודש בזמן הזאת ואין קרוי יום רק עד פלג המנחה זמן הקרבה לר"י ואלו ואלו דברי אלקים חיים ולהכי פסקי' בש"ס דעביד כמר עביד כו' כיון דתרווייהו הלכתא ננהו ולהכי גם לענין ק"ש אנו יוצאין לאחר פלג המנחה דנחשב לילה מדאוריי' לעת הצורך כנלע"ד:

(ג) בתוס' חדשים סי' ב' ובש"ע סי' רל"ה פוסק דלכתחילה ברחא יקרא בצאת הכוכבים ואם קרא קודם יחזור ויקרא בזמנה בלא ברכות והיינו דהלכה כסתם מתני' דמאימתי קורין כו' והתוס' בפ' תפילת השחר דף כ"ו ע"ב בד"ה יעקב כו' הקשו וז"ל תימה דאמרי' בפרק גיד הנשה צ"א וילך חרנה כי מטא לחרן בעי למהדר אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בה אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתי' למהדר קפצה לי' ארעה מיד ויפגע במקום כד צלי בעי למהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש אלמא מוכח מהתם דהתפלל יעקב ערבית מבעוד יום מאחר שהתפלל כבר והיה דעתי' למהדר קודם ביאת שמש וקשיא למתני' דמאימתי קורין כו' ולהלכה הנ"ל ולכן יפה מנהג שלנו שקורין מבעוד יום ע"כ. ונראה לענ"ד בסייעתא דשמיא לישב תמיהת התוס' דהנה יש לחקור הלכתא למשיחא כתיב כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות. וכמו שמשה רבינו ויהושע העמידו חמה בחצי השמים כן יהי' בזמן ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו ואם יעמוד השמש מעת לעת או יותר איך יהי' הדין בק"ש של ערבית אי נמתין בקריאתו עד שיבוא השמש או דלמא נמתין ולא נשגיח על השמש כלל רק נקרא ק"ש כדרך שאר הימים וכשנשער זמן צאת הכוכבים בשאר הימים לפי טבע העולם אז נקרא ק"ש. ונלע"ד דלא נמתין אז עם ק"ש של ערבית עד הלילה דהנה לכאורה הי' נראה דלפי מה דמבואר במס' ע"ז כ"ה בהא דשמש בגבעון דום דפליגי בי' אמוראי ולחד מ"ד היה היום ארוך ששים שעות דאזיל שית וקם כ"ד שעות ואזל שית וקם כ"ד שעות ומבואר במהרש"א חי' אגדות בשם פסקי דר"א דאותו היום היה ערב שבת והיה ירא יהושע שיחללו ישראל את השבת ולהכי העמיד יהושע השמש כדי שלא יגיע המלחמה בשבת ע"ש הרי מוכח דאף אם יעמוד השמש ערב שבת כמה שעות מ"מ לא יתחיל זמן השבת עד הלילה ולכאורה גם לענין קריאת שמע נימא כן. אבל יש לחלק דשאני שבת שגילתה התורה מערב עד ערב תשבתו שבתכם הרי בפירוש שהשבת מתחיל מערב דוקא אבל כל כמה דלא הגיע הערב אפי' עומדת כמה שעות אינו נחשב לשבת כיון דלא הוי עדיי' ערב ומותר בכל המלאכות וכן הוא ודאי לענין שאר מצות התלויין ביום דוקא כקרבנות וציצית כ"ז דהשמש זורח חשיב יום אך לענין ק"ש לא קבעה לנו התורה זמנה בלילה וביום רק בשכבך ובקומך והיינו שעה שדרך בני אדם שוכבים ושעה שדרך בני אדם עומדים אף שחכמינו ז"ל תלהו זמן שכיבה בצאת הכוכבים מ"מ אין סברא לומר שאם יעמוד השמש בחצי השמים שלא יהי' זמן שכיבה עד צאת הכוכבים. תדע. אם יעמוד השמש יותר משלשה מעת לעת הכי נאמר דלא יהי' זמן שכיבה עד ביאת השמש זה אי אפשר דהרי קיימ"ל להלכה פסוקה דהנשבע שלא ישן שלשה מעל"ע מלקין אותו משום שבועת שוא דאי אפשר. וא"כ ע"כ ליכא למימר דלא יהי' זמן שכיבה ושינה עד יותר משלשה מעל"ע אף אם עדיי' לא בא השמש. וכיון שע"כ זמן שכיבה לא תליא בזמן ביאת השמש ממילא הדר הוי זמן שכיבה כמו בשאר זמנים אשר כתיקונם והשמש הולך לפי טבעו. רק כיון דבכל יום זמן שכיבה ויציאת הכוכבים חדא שיעורי' תלו חכז"ל זה בזו אבל בענן שלפנינו בעת עמידת השמש לא תליא זמן שכיבה בצאת הכוכבים אלא דהוי זמן שכיבה לפי חשבון צאת הכוכבים בשאר ימי עולם. וממילא אז הוי זמן ק"ש של ערבית וכן ק"ש של שחרית משערין לפי חשבון כנלע"ד והלה נראה דהא דאמרי' ביעקב אבינו דקפצה לי' ארעה אין פירושו אלא שהדרך שהיה לו לבוא בארוכה בא בקצרה דהיינו מה שלפי דרך הטבע הי' לו להלך שני שעות הלך ברביע שעה אך לא משום שנתקצר הדרך אלא שעמדה השמש ושהה הרבה בהילוכו עד שלפי חשבון היה יעקב אבינו משער בדעתו דמחרן עד הבית המקדש יש לו להלך שני שעות ואז יגיע שעה בזמן צאת הכוכבים ויתפלל אך העמיד הי"ת הליכת השמש ושהה השמש בהילוכו מה שהיה צריך להלך בב' שעות הלך ברבע שעה או חצי שעה וכל זה נעשה לכבוד יעקב שיהי' נראה שהי"ת חפץ בביאתו וכאילו יצא לקראתו. ולפ"ז יעקב אבינו לפי חשבונו, היה יודע כי הגיע זמן צאת הכוכבים קרא ק"ש והתפלל אף שעדיי' היום גדול היינו משום עמידת החמה לכבודו ומאי ענין עמידת השמש לק"ש ותפילה וכי אם יעמוד כמה ימים לא יהי' זמן שכיבה וכמו שכתבנו והלא לא כתיב אלא ובשכבך דרך שכיבה. ולכן שפיר קרא ק"ש והתפלל יעקב אבינו כדין וכהלכה דסתם מתני' דזמן ק"ש של ערבית היא צאת כוכבים. ולפ"ז צ"ל דהך שמש שבאה אח"כ הוי תשלומין למה ששהה בתחילה ולא ס"ל כהך מ"ד בחולין דמה שכתיב ויזרח לו השמש שמש ששקעה בשבילו זרחה בשבילו אלא כמ"ד ויזרח לו השמע לו השמש לו לצורכו לרפאות את צלעתו וכמו שפירש"י בחומש ומובא במדרש וא"ש עכ"פ מיושב תמיהת התוס' ונכון סתם מתני' ופסק הש"ע:

(ד) שם בהר"ב ומצאת הכוכבים אסור לסעוד וכ"ש לישן עד שיקרא ק"ש ויתפלל וכן כתבו תוס' אהא דאמרי' בגמרא חכמים עשו סייג לדבריהם כו' אלא קורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך כ' תוס' דמכאן משמע דמשעה שהגיע זמן ק"ש שאין לאכול כו' והקשה בספר תוספת ר"ע איגר דלמה להם ללמוד דין זה מהכא הרי משנה ערוכה היא בפ"א דשבת מ"ב מפסיקין לק"ש א"כ כ"ש שאין מתחילן עי"ש נלענ"ד דממתני' לא מוכח אלא היכי דיושב ואוכל מפסיק לק"ש אם הוא ראו לקרות ק"ש אז צריך להפסיק מיד וקורא אבל אם אינו יכול עתה לקרות ק"ש כגון שיש לו איזה מיחוש או דבר המעכבו לקרות עתה עד אחרי עבור שעה או שתיים אז אין צריך להפסיק עתה מאכילתו רק יפסיק בעת אשר יוכל לכון דעתו ולקרות וזה מדוייק בלשון התנא דאמר מפסיקין לק"ש. אך הכא דייקו התוס' מדתני בברייתא אלא קורא כו' ואוכל פתו דזהו מיותר לכאורה. אלא ע"כ דאשמעונין דמשהגיע צאת הכוכבים אסור לסעוד ולהתחיל לאכול אפי' אם הוא עדיין מגני בר הכי שיקרא ק"ש מצד נקיון הגוף או שחר מיחוש אפ"ה אסור לו להתחיל, לאכול ודוקא כשכבר עסיק בסעודה אינו צריך לספסל בכה"ג אבל אסור לו להתחיל לאכול עד שיקרא ק"ש ואח"כ תוכל פתו וזהו מכווין בלשונם דדוקא כיון דאח"כ אוכל פתו א"כ עדיי' לא אכל ולכן צריך להמתין על ק"ש אבל אם כבר אוכל אינו מפסיק אלא בזמן שהוא נכון וראוי לקרות ק"ש. וא"ש:

(ה) שם בהרב א"כ למה כו' דעת הרב כדעת רש"י דבהקטר חלבים ואברים לא גזרו בו חכמים עד חצות ודעת הרמב"ם מובא בתוי"ט דגם בהקטר חלבים ואברים גזרו חכמים דדוקא עד חצות. אפשר לומר דפליגי בדין שנחלקו בו הטו"ז באו"ח סי' תקפ"ח ושנוי ביו"ד סי' קי"ח עם תשו' חות יאיר סי' קמ"ב אי הי' כח ביד חכמים לחסור מה שהתירה התורה בפירוש עיי"ש והנה בכל הנאכלים ליום אחד לא כתיב רק לא תותירו ממנו עד בוקר ולא נשמע מזה דעד הבוקר מותר להותיר רק דעד הבוקר אין בו לאו אבל ההיתר אינו מפורש וכן בק"ש ודאי אינו מפורש ההיתר כל הלילה ומשו"ה כ"ע מודו דהי' כח ביד חכמים נגזור עד חצות. אבל בהקטר חלבים ואברים שכתבה התורה בפירוש בפ' צו היא העולה כו' כל הלילה עד הבוקר הרי מפורש ההיתר בתורה ואיך הי' חכמים יכולין לגזור דדוקא עד חצות אלא ודאי דעת הרמב"ם מוכרח כדעת החות יאיר ודלא כט"ז ודעת רש"י והר"ב כטו"ז דאין כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש ולכן לא גזרו בהקטר חלבים ואברים וופוה:

(וי"ו) שם משנה ג' אמר ר' טרפון אני הייתי בה בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש כו' אמרו לו כדי היית לחוב כו' יש להבין איך הי' ס"ל לר' טרפון בדין זה קודם אותו מעשה מי הי' לעולם מטה וקורא א"כ מדוע לא נסתכן מקודם ומ"ש דוקא אז בהיותו בדרך ואי היה לעולם נוהג כב"ה א"כ תמיה גדולה על ר"ט מ"ש עתה ששינה מנהגו וקרא כב"ש כיון דהי' ס"ל כב"ה. ועוד מאי בעי בזה שסיפר שהיה בא בדרך דמאי נ"מ לן בזה והלא הי' די לו לומר שהטה בק"ש של ערבית והי' בא לידי סכנה וגם מה זה שאמר שהטה לקרות כדברי ב"ש כיון שהטה ממילא ידמנו שעשה כב"ש אבל נראה דדברי חכמינו ז"ל מזוקקים ככסף צרוף עפ"י מה דאמרי' בגמרא דף א' דר' ישמעאל אמר לר"א אתה עשית כדברי ב"ש ואמרי' שם וכי תימא ב"ה נמי אית להו מטין הני מילי דמטה ואתי מעיקרא אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה ש"מ כב"ש ס"ל כו' ע"ש עיי"ש. ולפי זה חתי שפיר דודאי ר' טרפון הי' נוהג את עצמו לעולם לצאת ידי שניהם דהיינו ב"ש וב"ה ולזאת הי' שוכב ומטה עצמו קודם זמן ק"ש ומשהגיע זמן ק"ש הי' אז מטה ואתי מעיקרא ויוצא בין לב"ש ובין לב"ה דגם ב"ה מודו דמטין וקורין היכי דמטה מקודם אבל בפעם זה הי' ר"ט בא בדרך עד שהגיע זמן ק"ש ואז הטה א"כ לב"ה עשה שלא כדין רק עשה כב"ש ולהכי שפיר נסתכן וזה מדויק בדברי ר' טרפון אני הייתי בא בדרך ולא הטיתי קודם זמן ק"ש רק משהגיע זמן ק"ש הטה הרי גילה דעתו בזה שס"ל להלכה כדברי ב"ש ועבר על דברי ב"ה מה שעד עתה לא עשה כן רק יצא ידי שניהם וא"ש:

(זי"ן) שם אמרו לו כדי הייתי לחוב כו' ובגמרא מוכיח מזה שמאן שעושה כב"ש חייב מיתה. ותמוה לי מאוד הרי אמרי' בחולין דף מ"ג דהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ומסיק הש"ס לחד שינויי דאפי' לאחר בת קול אתיא ברייתא זו כר' יהושע דאין משגיחן בבת קול וכיון דאיכא תנאי דס"ל דהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. וכן ס"ל לר' יהושע חבירו של ר' טרפון מדוע נסתכן ר' טרפון ואיך אמרו כדי הייתי לחוב כו' דהרי אכתי אין זו הלכה פסוקה לעשות כב"ה כיון דאמרי' הרוצה לעשות כב"ש עושה. וגם מדוע לא הביאו בגמרא הך ברייתא דחולין והשנויים פה. והחליטו דמאן דעושה כב"ש חייב מיתה וצ"ע:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה