חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ביכורים · פרק ג משנה ד
(קמב) שם וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם וכ' הר"ב חטג"ב דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתם מ"מ היו חייבין לעמוד מפני מביאי ביכורים דחביבה מצוה בשעתא ומטעם זה עומדין מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה עכ"ל הר"ב ומבואר בקדושין ל"ג הא דחביבה מצום בשעתה אלא דקשה לי הא הגמרא דחי לה שם דלא מוכח מידי ממתני' דשאני התם משום שאתה מכשילן לעתיד לבוא ופירש"י שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוי ואלו בני אדם החשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוי למיקם מקמייהו עכ"ל א"כ אינו מוכח ממתני' כלל דחביבה מצוה בשעתה ומנ"ל לעמוד בפני עוסקין במצוה וראיתי להמהר"י מטראני בחידושיו שעמד בזה ותי' חז"ל דעיקר דיחוי שדחי הש"ס היינו לומר דאם לאו משום שאתה מכשילן אינם חייבין האומנין לבטל ממלאכתן דלא מחייבי בקימה שיש בה חסרון כיס אבל מ"מ למדנו שחולקין כבוד לעושי מצוה והיכי דליכא חסרון כים צריך לעמוד מפניהם. עכ"ל המהרי"ט. ולא הבנתי כיון שאמרי' דטעמא דמתני' שצריכים לעמוד מפני שאתה מכשילן א"כ אינו מוכח כלל דחשיב מצוה לעמוד כלל דלא אמרי' חביבה מצוה וכשפירש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מנ"ל דצריך לעמוד בפני עושי מצוה. ונראה לענ"ד דהכי פרושא דהא דחיישי' שלא יביאו עוד ביכורים משום שיאמרו נבזים אנו ביניהם היינו אם נניח להלכה שעכ"פ איכא מצוה לעמוד בפניהם וממילא כל איש אשר איננו אומן או אינו עוסק במלאכתו יעמוד בפניהם רק אלו אומנים שעוסקים במלאכתם לא יעמדו שפיר יאמרו בלבם שנבזים אנו בעיניהם כי אין לומר שבאמת אין מגיע לנו הכבוד כזה כלל שיעמדו לפנינו דהרי רואים שאלו שאינם אומנים עומדים מפנינו ובמקום דאיכא כבוד מהני שפיר שייך בזיון מהני ואיכא למיחש למכשול שלא יביאו עוד אבל אי נניח להלכה שליכא שום חיוב ומצוה לעמוד בפני עושי מצוה א"כ מה בזיון איכא להני מביאי ביכורים שלא יעמדו בפניהם הכי מפני שאינם נותנין להם כבוד שאינו מגיע להם יהי' להם בזיון אין זה אלא אוולת וטיפשות ולא נתקן משום זה דבר שאינו מצוה למצוה ובמקום שאין כאן חיוב כבוד לא מיקרי בזיון וממילא א"ש דאפי' לפי מה שדחי הש"ס דלהכי עומדין האומנין לפניהם אפי' במקום שיש חסרון כיס מפני בזיון על כורחך מוכח דאיכא מצוה על שאר בני אדם לעמוד לפני עושי מצוה ואם אלו לא יעמדו יהי' להם לבזיון ושפיר איכא מכשול ומוכח ג"כ דמצוה לעמוד במקום שליכא חסרון כים ושפיר כתב הר"ב וא"ש:
(שייך לאות כ"ג) והשמש שאכל כז' שם הבאתי דהמל"מ נסתפק אי לענין מצוה היכי דנאמר אכילה אי בעי ג"כ כדרך הנאה כמו גבי איסור דקיימ"ל כל מקום שנאמר לא תאכל אין לוקין על שלא כדרך הנאה עיי"ש שכ' מסברא דשווין הן מצוה ואיסור ואני כתבתי לחלק דשאני מצוה דרחמנא אחשבי' לאכילה וחשיב אכילה וראיי' משריפת קדשים טמאין דכ' רש"י דכיון דרחמנא אחשבי' לביעורי' אף השלכה לכלב מיקרי מלאכה וכן אכילת עראי אף דאינו חשיב אכילה לענין טבל מ"מ אכילת שבת דחשיבו קובעת למעשרות ע"ש אך כעת ראיתי לדחות דשאני מלאכה כיון דרחמנא אחשבי' לביעורו מן העולם והוי מצוה א"כ כל ביעור קדשים אפי' להשליך לכלבים ג"כ חשיב מצוה א"כ הוי מלאכה כמו שריפה והוי תיקון מצוה ואסור בי"ט וכן אכילת עראי כיון שהוא בשבת והוי מצוה ועונג חשיב עראי כקבע ואסור אבל במצה שלא כדרך הנאה דהיינו למשל אם ערב בה דבר מר וכמש"כ הרמב"ם בה' יסודי תורה כיון דגופא המצוה אינו חשוב למצוה כלל איך נימא דהמצוה עשאו לאכילה כיון דליכא מצוה כלל כמו דלא נימא דאם אכל מצה של אורז דעל זה גופא אנו דנין אם הוי מצוה ולא שייך לומר דהמצוה עשאו לאכילה חשובה כיון דאם אינו חשיב אכילה לא הוי מצוה כלל אבל גבי מלאכה אפילו נימא דלא הוי מלאכה מ"מ הוי מצוה וכן טבל אסור באכילת קבע רק בשבת דליכא מצוה חשוב קבע התם ג"כ לעולם הוי המצוה לכן שפיר שייך לומר דהמצוה שנעשה במוחלט עשה לדבר שאינו מלאכה למלאכה ודבר שאינו אכילה לאכילה. ולפ"ז שפיר כ' המל"מ דשלא כ"ה לא חשיב מצוה כלל. אך יש להקשות מסוגיא פסחים קט"ז דאמר רבינא דלא ליכרוך מצה ומרור משום דמרור דרבנן מבטל מצה דאוריי' והרי מערב דבר מר בהמצה והוי המצה שלא כדרך הנאה וממילא דאינו יצא כלל מטעם שלכ"ה צ"ל טעמא דביטול ובשלמא על כלל גופא לא קשיא די"ל דס"ל להלל כר"ש דכ"ש למכות וכבר הבאתי לעיל דעת המהרש"ל שם באות הנ"ל דלר"ש ה"ה דלוקין אשלכ"ה וא"כ הוא בכלל אכילה וממילא דיוצא בה ג"כ למצוה אבל לדידן דקיימ"ל כרבנן א"כ אינו יוצאין ברכיכה משום דהוי שלא כד"ה. אך בדברינו הנזכרים לעיל מיושב שפיר דכיון דאכילת מרור מצוה היא כל מר מתוק לנו לקיים מצות בוראנו אין זה עושה לאכילת מצה שלא כ"ה ודאי אילו הי' מרור רשות אז הי' המצוה שלא כ"ה ואינו יוצא בו מה"ת אבל כיון שהוא מצוה מדאוריי' שפיר חשיב כדרך אכילה וכמו בשבת דאכילה מועטת נחשבת למרובה מצד עונג שבת ושפיר חשיב דרך אכילה ושפיר אמרי' דלא ניכול משום דמרור מבטיל טעם מצה ומרור דרבנן חשיב כרשות ומבטיל לי למצה והוי המצה שלא כד"ה נמצא לפ"ז י"ל דכ"ז שפיר אי אמרי' מצות אין מבטלין זא"ז דאז אפי' בשעת עירוב מצה ומרור יחד ג"כ לא בטלי המצות אז שפיר נוכל לומר דטעם מרור לא עשוי למצה שלכ"ה משום דרחמנא אחשבי' לאכילה אבל אי סבירא לן מצות מצות מבטלין זא"ז א"כ בשעת אכילת מצה בטיל מצות מרור וממילא דהוי מצה שלכ"ה ואינו יוצא בה אך כ"ז תינח אי יוצא בדיעבד ומקיים המצוה עם כל אחד לחוד ואז שפיר איכא למימר דטעם מרור כיון שהוא מצוה בפני עצמה אינו מזיק לטעם מצה כיון שאינן מבטלין ואין אבל אי נימא דכל א' וא' דהיינו מצה ומרור כל חד לחודי' אינו מצוה כלל רק בחיבורן נעשו המצוה א"כ הדרא קושי' לדוכתי' הא הוי שלא כדרך אכילה ואין לומר דהכי גזירת הכתוב דיהי' יוצא בו אף שלא כדרך אכילה דעכ"פ קשה האיך אמר רחמנא אכלוהו דהא שלא כדרך אכילה לא הוי בכלל אכילה. ואין לומר דהמצוה עשאה כל מר מתוק כנ"ל כיון דטרם כרוכם לא הוי מצוה כלל ומצה בלא מרור וכן מרור בלא מצה לא חשוב למצוה כלל א"כ הוי שלא כדרך הנאה ואיך אמר רחמנא יאכלו דהרי אכילה כדרך אכילה משמע וזה אוכל שלא כד"ה אלא ע"כ מוכח מזה דכ"ע מודו דזה בפני עצמו וזה בפ"ע שפיר מקיים המצוה ולכן אי אוכל מצה ומרור יחד שפיר אמרי' דחשיב כדרך אכילה מצד אכילת מצה בלחוד ומרור בלחוד ומיושב בזה קושית המהרש"א שהקשו דמנ"ל לתוס' לומר להלל דבדיעבד ג"כ יוצא בזבפ"ע וזה בפני עצמו וכריכה למצוה מן המובחר שמא הכריכה לעיכובא להלל ובהנ"ל א"ש דליכא למימר דכריכה לעיכובא דא"כ תיקשו ואכלוה דכ' רחמנא היכי משכחת לה והא בעינן כדרך אכילתו והנאתו ואי משום המצוה הא זה בלא זה לא הוי מצוה ונמצא טעם מרור שבמצה הוי שלא כ"ה ואיך קאמר יאכלוהו ובדברינו יש לי לישב קושית התוס' שהקשו דמשמע דמצה דרשות מבטל למרור דרבנן ומדוע מצה מתובלת כשר ובהנ"ל א"ש דהר"ן כ' דלהכי לא מבטיל חרוסת למרור משום שהוי דרך אכילתו ולפ"ז יש לי לומר דבשלמא במצה שפיר מבטל למרור משום דמרור ג"כ בעינן דרך אכילתו דהיינו בלא טעם אחר רק טעם מרירות כולו ולהכי מצה דרשות מבטלו אבל מצה מתבלת דדרך אכילת בכך אין התבשיל מבטלו והוי כמו חרוסת ולהכי מותר וא"ש: