חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ביכורים
פרק א משנה ה
(קמ) האשה מביאה ביכורים ואינה קורא וכ' הר"ש דאם יש ש לה בעל בעל מביא וקורא משום דכתיב ולביתך מלמד שבעל מביא בכורי אשתו וקורא ובמס' גיטין מ"ז פליגי ר"י ור"ל אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא ופריך ר' יוחנן לר"ל דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ממתני' דבעל מביא וקורא אלמא דק"פ כקנין הגוף דמי ומשני ר"ל שאני התם דכתיב ולביתך אבל בשאר מקום קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי והכי קיימ"ל כר"ל ובמס' ב"ק פ"ח מסקי' דהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחת ופירש"י דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דאע"ג דאין לו אלא קנין פירות חשוב כלוקח ראשון וטעמא משום איבה. ואמנם נחלקו הפוסקים בדין תקנת אושא דדעת הרמב"ם מובא בטור וש"ע אבן פזר סי' צ' דכל זמן שלא מתה האשה הנכסים בחזקת הלוקח וכפשטות לשון הש"ס ומתה הבעל מוציא כו' דמשמע קודם שמתה הנכסים ברשות לוקח ודוקא לאחר שמתה הבעל מוציא. אבל דעת הר"ש דלשון ומתה והבעל מוציא לאו דוקא דאף בחייה הנכסים ברשות הבעל. והקשה הדרישה דמאי נ"מ בפלוגתתא זו כיון דהפירות בין כך ובין כך הבעל אוכל כל ימי חיי' וגם כ"ע מודו דהלוקח יכול למחות בבעל אם רוצה לבנות שם וכמו שכ' הנמ"י שם ותי' הדרישה דנ"מ אם נפל הבית על הבעל ועל האשה וא"י מי מת תחילה דאם הקרקע בחזקת הלוקח אז יורשי הבעל צריכין להביא ראיה שהאשה מתה תחילה אבל לדעת הרא"ש הקרקע בחזקת הבעל אזי הלוקח צריך להביא ראיה שהבעל מת תחילה עכ"ל והקשה הבית שמואל בסי' צ' סקל"ו הא קיימ"ל שם. סעי' וי"ו בנפל הבית עליו ועל האשה הנכסי מלוג בחזקת האשה הן א"כ ממילא זכה הלוקח והב"ש לא מצא מענה לקושיתו. ולענ"ד נראה לישב בסייעתא דשמיא. דהנה לקמן בס"ק ל"ט הקשה הב"ש לשיטת הרא"ש דאף בחייה הבעל מוציא מיד הלוקח והקרקע בחזקת הבעל קאי א"כ אמאי קיימ"ל דאם הבעל מת בחייה המכר קיים ונשאר הקרקע ביד הלוקח הא הוי מוכרת דבר שאינה ברשותה דהשתא אינה יכולה למכור דאין הקרקע שלה וכמו דאמרי' בפ' אעפ"י דאם אמרה יקדשו מעשי ידיה דאחר הגירושין ג"כ אינו חל ההקדש משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש ע"ש ותי' בס' אבני מלואים עם מה שכ' הרמב"ן בסוף פ' יש נוחלין קל"ו אהא דתנן הכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה דאם מכר הבן בחיי האב אין ללוקח כלום עד שימות האב הקשה כאן רבינו יוסף הלוי לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקה"ג דמי אמאי קני הלוקח מבן כי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא הא לעולם כלומר דבר שלא בידו ותירץ דאפי' למ"ד קנין פירות כקה"ג דמי מ"מ בריה ג"כ אית לי' קנין הגוף אלא דמתלי תלוי וקאי כי מאית האב בחיי הבן איגלאי מילתא למפרע דמהאי שעתא קניא ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא אגידי בי' מעיקרא וכי לא בא לידו אותו זכות שמת הבן בחיי אב פקע קניני' לגבי לוקח עכ"ל הרמב"ן וממילא ה"ה בתקנת אושא לפי המבואר ברש"י עיקר תקנת אושא לא היה אלא דאלמוה רבנן דקנין פירות דבעל שיהי' כקנין הגוף כמו לר' יוחנן בעלמא וא"כ כי היכי דלר"י כי אתו לידיה דבן הוי מכירה למפרע כיון שהי' לג קנין הגוף רק דהוי מיתלי תלוי וקאי מחמת קנין פירות של האב ועכשיו שבאה לידו אעלאי למפרע שהיה שלו והי' בידו למכור ה"ה בתקנת אושא אשה אית לה ג"כ קנין הגוף ומיתלא תלוי וקאי וכי מיית בעל או נתגרשה איגלאי למפרע דדידה הוי ומכירתה קיימת ע"כ דברי האבני מלואים ולפ"ז א"ש דודאי הא פשוט ומבואר דהא דקיימ"ל בנפל הבית עליו ועל אשתו וא"י מי מת תחילה נכסי מלוג בחזקת האשה אין זה מטעם דנתברר דהיא מתה באחרונה והבעל תחילה אלא הטעם משום דמספיקא לא נוכל להוציא נכסי מלוג מחזקתה ולהכי אם לא מכרה הנכסים בחיי בעלה אמרי' דנכסים בחזקתן אבל אי מכרה בחיי בעלה ואח"כ נפל הבית עליהם לא שייך לומר שעכשיו נתברר שהי' שלה מקודם כדי שתהי' מכירתה מטעם אגלאי מילתא למפרע דהרי לא נתברר עתה כלום רק דמחמת ספק אין מוציאן ממנה וכיון דלא נתברר ולא שייך לומר איגלאי מלתא ממילא דלא היה מכירתה מכירה מטעם מוכר דבר שאינו ברשותה וכקושית הב"ש הנ"ל והיה הדין בזה דהלוקח צריך להביא ראי' שהבעל מת תחילה דאז כיון שיתברר שהנכסים שלה אז ממילא מכירתה קיימת ושפיר קנה הלוקח מטעם אגלאי מילתא וכנ"ל אכל חי לא מביא הלוקח ראיו' אז אע"ג שאין ליורשי הבעל שום זכייה מטעם שקיימ"ל בנפל הבית כו' שהנכסים בחזקת האשה מ"מ גם הלוקח לא קנה מטעם שהמוכר מכר דבר שאינו שלו ונשארו הנכסים בחזקת יורשי האשה ואין ללוקח רק מעותיו אך כ"ז לדעת הרא"ש דס"ל דנכסים בחזקת הבעל הן אבל לשיטת הרמב"ם דהנכסים בחזקת האשה א"פ מעיקרא לא קשה קושית הב"ש ממוכר דבר שאינו שלה דהרי שלה ממש היא ואינו צריך עתה להתברר ששלה המה הנכסים דלא צריכי' לתירץ אבני מלואים דנימא איגלאי מלתא וממילא דשפיר קנה הלוקח ומכירתה קיימת וזה כוונת הדרישה הנ"ל בנפל הבית כו' דתניא בדעת הפוסקים הנ"ל דלרמב"ם על הבעל להביא ראיי' ואם לאו נשאר הקרקע ביד הלוקח ולרא"ש על הלוקח להביא ראיה ואם לא הביא הקרקע ברשות יורשי האשה וא"ש ומיושב קושית הבית שמואל:
פרק ב משנה ב
(קמא) המעשר ובכורים אסורין בכל שהן מלאכול בירושלים ולעיל במשנה א' תנן שבכורים עולין באחד ומאה ונחלקו בזה הרמב"ם והר"ב עם הר"ש דדעת הרמב"ם והרב דסיפא מיירי שנתערבו בירושלים כ"ש מעשר או בכורים בחולין הרי אוסרין בכ"ש ואפי' אחד באלף לא בטיל ואסורין לאכול התערובת בתורת חולין הואיל דיכולין לאכלו כולה במקומה בתורת בכורים ומעשר ובקדושה להכי הוי דבר שיש לו מתירן ולא בטיל חבל רישא דתני ועולין בא' ומאה מיירי בנתערבו חוץ לירושלים והואיל דאיכא טורח להעלותן לירושלים לא הוי דשיל"מ ובטיל בק"א ומותר אף לזרים אבל בנתערבו בירושלים אף לזרים אסור דאע"ג דלזרים אין לו מתירן והוי ס"ד דנימא דדוקא לענין שיאכלו הכהנים חוץ לירושלים הוא דאינן בטלין משום דהוי דשיל"מ לאכול אותן בירושלים בקדושה אבל לאסור התערובת לזרים דאיסור זרות אין לו מתירן הו"א דיהי' מותרים לזרים ולא יאסרו בכ"ש קמ"ל כיון דחל על התערובת שם ביכורים לאסור לאכול חוץ לירושלים חל נמי לאסור לזרים ע"כ אבל דעת הר"ש דרישא מיירי בנתערבו בחולין דאז שפיר עולין בא' ומאה כיון דלזרים אל"מ בטלים בא' ומאה אבל בסיפא מיירי דנתערבו בתרומה ואינם בטלים בכ"ש לכהנים כיון דהוו דבר שיש לו מתירן לאכול בירושלים בקדושה ע"כ. והמגן אברהם בסי' שי"ח ס"ק ב' הביא דעת הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב דהמבשל בשבת במזיד ונתערב דלא הוי דבר שיש לו מתירן כיון דלדידי' אסור לעולם גם לאחרים לא הוי דשיל"מ ובטיל וכ' המג"א דתליא בדעת הר"ש והרמב"ם הנ"ל דלדעת הרמב"ם דכיון דחל שם דבר שיל"מ לגבי כהנים לאכלו בקדושה בירןשלים גם להים לא בטיל ה"ה במבשל בשבת כיון דלאחרים הוי דשול"מ גם לדידא לא בטול אבל לדעת הר"ש הוא להיפוך עיי"ש דמסיק המג"א להחמיר במבשל בשבת ונתערב דאף לדידי' אסור ועיי' בתוס' שבת:
ולענ"ד נראה להסכים לדעת המג"א במבשל בשבת ונתערב אך לא מטעמא דנימא כיון שלאחרים הוי דשיל"מ גם לדידיה אסור דהרי הרמב"ם והר"ש פליגי בזה כנ"ל אך מטעם אחר דהנה בפסחים פ' כל שעה אהא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינה בין שלא במינה אסור הביא הר"ן דעת הרמב"ם דאסור:
בכ"ש מטעם דחמץ הוי דבר שיש לו מתירן דאחר הפסח מותר החמץ דקיימ"ל כר"ש ואע"ג דקיימ"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור משום קנסא ס"ל להרמב"ם דכיון דמדאוריי' לר"ש דבר שיש לו מתירן הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו הרי לפנינו מבואר דכל דבר שהוא דבר שיש לו מתירן אף שחכמים אסרו אותו מטעם קנס לא באו אלא להחמיר עליו שיהי' אסור לעולם בלי תערובת אבל לא להקיל עליו ולומר שיהי' בטיל א"כ ה"ה בנידן דידן כל מבשל בשבת אסור בשבת בין:
לו ובין לאחרים ובין במזיד ובין בשוגג וע"כ לאו מטעמא דקנס דהרי לאחרים לא שייך למיקנסי' וע"כ הטעם הוא משום דלא יהנו ממלאכת שבת וכמבואר בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות. רק במזיד אסרו חכמים למבשל לעולם אם בשל במזיד מטעם קנס א"כ י"ל דלא באו חכמים בקנס זה אלא להחמיר עליו שיהי' אסור לעולם בלא תערובת אבל להתיר ע"י זה ולומר שיהי' בטיל ויצמס קולא מקנס שלהם זה לא אמרי' וממילא דגם לדידי' הוי דבר שיל"מ אם נתערב דבתערובת לא קנסו וממילא הוי דשיל"מ לאחרים וגם. לדידי' ולהכי אסור ואינו בטיל גם לדידי' ונראה לענ"ד שאע"ג שהר"ן שם חולק על הרמב"ם בחמץ וז"ל הר"ן שם ואינו נראה לי שאלו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הן אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרום לאחר זמנו אינן ראוי שיחמירו עליו חומרא זו בתוך זמנו הלכך האי אסור בכ"ס כי. ע"כ ונראה לענ"ד דוקא בחמץ אף שאמרי' בגמרא שלאחר הפתח איסורו של חמץ קנסא הוא מ"מ אין זה דומה לקנסא דעלמא דהרי אסרוה אותו חכמים גם בשוגג וגם לאחרים וכמבואר בר"ן שם ובפר"ח סי' תמ"ח והוי איסור זו תקנה גמורה ולהכי ודאי אי אפשר לאחוז החבל בתר ראשון ולומר דחמץ בעין אסור לעולם אפי' בשוגג:
ואפי' לאחרים ולומר שאם נתערב יהי' בכ"ש משום דהוי דבר שיש לו מתירן דזה סתירה מניה וביה ולהכי אמרי' דחמץ אחר הפסח אסור באיסור מוחלט לכל ובאמת לא הוי דבר שיש לו מתירן ובטיל בנתערב אבל במבשל בשבת ע"כ הוי דבר שיל מ או בישל בשוגג או לאחרים דלא שייך קנסא רק הטעם דאסור שלא יהנה ממלאכת שבת וממילא בנתערב לא בטיל בכ"ש וא"כ פשיטא דבישל במזיד ג"כ שייך הך טעמא דלא יהנה ממלאכת שבת ומותר ג"כ למ"ש וממילא בנתערב חינם בטל רק דחכמים קנסו אותו בבישל במזיד שיהי' אסור לעולם ע"ז שפיר י"ל דלא באו לקונסו אלא בלא נתערב להחמיר עליו אבל לא להקיל עליו במזיד שיהי' בטיל ויהי' מזיד קיל משוגג דבשוגג לא בטיל ובמזיד יהי' בטיל זה ודאי לא אמרי' דודאי לא עדיף מזיד משוגג בנתערב דהוי דשיל"מ אלא בלא נתערב קנסוה ג"כ שיהי' אסור לעולם ואם נתערב אמרי' דאיג"אי אי מלתא למפרע שלא קנסוה חכמים כדי שלא יהי' מזיד עדיף משוגג ולהכי גם לדידי' לא בטיל וכיון דבין לדידי' ובין לאחריני הוי דבר שיש לו מתירן ודאי הדין דאסור וכפסק המג"א כנלע"ד:
פרק ג משנה ד
(קמב) שם וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם וכ' הר"ב חטג"ב דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתם מ"מ היו חייבין לעמוד מפני מביאי ביכורים דחביבה מצוה בשעתא ומטעם זה עומדין מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה עכ"ל הר"ב ומבואר בקדושין ל"ג הא דחביבה מצום בשעתה אלא דקשה לי הא הגמרא דחי לה שם דלא מוכח מידי ממתני' דשאני התם משום שאתה מכשילן לעתיד לבוא ופירש"י שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוי ואלו בני אדם החשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוי למיקם מקמייהו עכ"ל א"כ אינו מוכח ממתני' כלל דחביבה מצוה בשעתה ומנ"ל לעמוד בפני עוסקין במצוה וראיתי להמהר"י מטראני בחידושיו שעמד בזה ותי' חז"ל דעיקר דיחוי שדחי הש"ס היינו לומר דאם לאו משום שאתה מכשילן אינם חייבין האומנין לבטל ממלאכתן דלא מחייבי בקימה שיש בה חסרון כיס אבל מ"מ למדנו שחולקין כבוד לעושי מצוה והיכי דליכא חסרון כים צריך לעמוד מפניהם. עכ"ל המהרי"ט. ולא הבנתי כיון שאמרי' דטעמא דמתני' שצריכים לעמוד מפני שאתה מכשילן א"כ אינו מוכח כלל דחשיב מצוה לעמוד כלל דלא אמרי' חביבה מצוה וכשפירש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מנ"ל דצריך לעמוד בפני עושי מצוה. ונראה לענ"ד דהכי פרושא דהא דחיישי' שלא יביאו עוד ביכורים משום שיאמרו נבזים אנו ביניהם היינו אם נניח להלכה שעכ"פ איכא מצוה לעמוד בפניהם וממילא כל איש אשר איננו אומן או אינו עוסק במלאכתו יעמוד בפניהם רק אלו אומנים שעוסקים במלאכתם לא יעמדו שפיר יאמרו בלבם שנבזים אנו בעיניהם כי אין לומר שבאמת אין מגיע לנו הכבוד כזה כלל שיעמדו לפנינו דהרי רואים שאלו שאינם אומנים עומדים מפנינו ובמקום דאיכא כבוד מהני שפיר שייך בזיון מהני ואיכא למיחש למכשול שלא יביאו עוד אבל אי נניח להלכה שליכא שום חיוב ומצוה לעמוד בפני עושי מצוה א"כ מה בזיון איכא להני מביאי ביכורים שלא יעמדו בפניהם הכי מפני שאינם נותנין להם כבוד שאינו מגיע להם יהי' להם בזיון אין זה אלא אוולת וטיפשות ולא נתקן משום זה דבר שאינו מצוה למצוה ובמקום שאין כאן חיוב כבוד לא מיקרי בזיון וממילא א"ש דאפי' לפי מה שדחי הש"ס דלהכי עומדין האומנין לפניהם אפי' במקום שיש חסרון כיס מפני בזיון על כורחך מוכח דאיכא מצוה על שאר בני אדם לעמוד לפני עושי מצוה ואם אלו לא יעמדו יהי' להם לבזיון ושפיר איכא מכשול ומוכח ג"כ דמצוה לעמוד במקום שליכא חסרון כים ושפיר כתב הר"ב וא"ש:
(שייך לאות כ"ג) והשמש שאכל כז' שם הבאתי דהמל"מ נסתפק אי לענין מצוה היכי דנאמר אכילה אי בעי ג"כ כדרך הנאה כמו גבי איסור דקיימ"ל כל מקום שנאמר לא תאכל אין לוקין על שלא כדרך הנאה עיי"ש שכ' מסברא דשווין הן מצוה ואיסור ואני כתבתי לחלק דשאני מצוה דרחמנא אחשבי' לאכילה וחשיב אכילה וראיי' משריפת קדשים טמאין דכ' רש"י דכיון דרחמנא אחשבי' לביעורי' אף השלכה לכלב מיקרי מלאכה וכן אכילת עראי אף דאינו חשיב אכילה לענין טבל מ"מ אכילת שבת דחשיבו קובעת למעשרות ע"ש אך כעת ראיתי לדחות דשאני מלאכה כיון דרחמנא אחשבי' לביעורו מן העולם והוי מצוה א"כ כל ביעור קדשים אפי' להשליך לכלבים ג"כ חשיב מצוה א"כ הוי מלאכה כמו שריפה והוי תיקון מצוה ואסור בי"ט וכן אכילת עראי כיון שהוא בשבת והוי מצוה ועונג חשיב עראי כקבע ואסור אבל במצה שלא כדרך הנאה דהיינו למשל אם ערב בה דבר מר וכמש"כ הרמב"ם בה' יסודי תורה כיון דגופא המצוה אינו חשוב למצוה כלל איך נימא דהמצוה עשאו לאכילה כיון דליכא מצוה כלל כמו דלא נימא דאם אכל מצה של אורז דעל זה גופא אנו דנין אם הוי מצוה ולא שייך לומר דהמצוה עשאו לאכילה חשובה כיון דאם אינו חשיב אכילה לא הוי מצוה כלל אבל גבי מלאכה אפילו נימא דלא הוי מלאכה מ"מ הוי מצוה וכן טבל אסור באכילת קבע רק בשבת דליכא מצוה חשוב קבע התם ג"כ לעולם הוי המצוה לכן שפיר שייך לומר דהמצוה שנעשה במוחלט עשה לדבר שאינו מלאכה למלאכה ודבר שאינו אכילה לאכילה. ולפ"ז שפיר כ' המל"מ דשלא כ"ה לא חשיב מצוה כלל. אך יש להקשות מסוגיא פסחים קט"ז דאמר רבינא דלא ליכרוך מצה ומרור משום דמרור דרבנן מבטל מצה דאוריי' והרי מערב דבר מר בהמצה והוי המצה שלא כדרך הנאה וממילא דאינו יצא כלל מטעם שלכ"ה צ"ל טעמא דביטול ובשלמא על כלל גופא לא קשיא די"ל דס"ל להלל כר"ש דכ"ש למכות וכבר הבאתי לעיל דעת המהרש"ל שם באות הנ"ל דלר"ש ה"ה דלוקין אשלכ"ה וא"כ הוא בכלל אכילה וממילא דיוצא בה ג"כ למצוה אבל לדידן דקיימ"ל כרבנן א"כ אינו יוצאין ברכיכה משום דהוי שלא כד"ה. אך בדברינו הנזכרים לעיל מיושב שפיר דכיון דאכילת מרור מצוה היא כל מר מתוק לנו לקיים מצות בוראנו אין זה עושה לאכילת מצה שלא כ"ה ודאי אילו הי' מרור רשות אז הי' המצוה שלא כ"ה ואינו יוצא בו מה"ת אבל כיון שהוא מצוה מדאוריי' שפיר חשיב כדרך אכילה וכמו בשבת דאכילה מועטת נחשבת למרובה מצד עונג שבת ושפיר חשיב דרך אכילה ושפיר אמרי' דלא ניכול משום דמרור מבטיל טעם מצה ומרור דרבנן חשיב כרשות ומבטיל לי למצה והוי המצה שלא כד"ה נמצא לפ"ז י"ל דכ"ז שפיר אי אמרי' מצות אין מבטלין זא"ז דאז אפי' בשעת עירוב מצה ומרור יחד ג"כ לא בטלי המצות אז שפיר נוכל לומר דטעם מרור לא עשוי למצה שלכ"ה משום דרחמנא אחשבי' לאכילה אבל אי סבירא לן מצות מצות מבטלין זא"ז א"כ בשעת אכילת מצה בטיל מצות מרור וממילא דהוי מצה שלכ"ה ואינו יוצא בה אך כ"ז תינח אי יוצא בדיעבד ומקיים המצוה עם כל אחד לחוד ואז שפיר איכא למימר דטעם מרור כיון שהוא מצוה בפני עצמה אינו מזיק לטעם מצה כיון שאינן מבטלין ואין אבל אי נימא דכל א' וא' דהיינו מצה ומרור כל חד לחודי' אינו מצוה כלל רק בחיבורן נעשו המצוה א"כ הדרא קושי' לדוכתי' הא הוי שלא כדרך אכילה ואין לומר דהכי גזירת הכתוב דיהי' יוצא בו אף שלא כדרך אכילה דעכ"פ קשה האיך אמר רחמנא אכלוהו דהא שלא כדרך אכילה לא הוי בכלל אכילה. ואין לומר דהמצוה עשאה כל מר מתוק כנ"ל כיון דטרם כרוכם לא הוי מצוה כלל ומצה בלא מרור וכן מרור בלא מצה לא חשוב למצוה כלל א"כ הוי שלא כדרך הנאה ואיך אמר רחמנא יאכלו דהרי אכילה כדרך אכילה משמע וזה אוכל שלא כד"ה אלא ע"כ מוכח מזה דכ"ע מודו דזה בפני עצמו וזה בפ"ע שפיר מקיים המצוה ולכן אי אוכל מצה ומרור יחד שפיר אמרי' דחשיב כדרך אכילה מצד אכילת מצה בלחוד ומרור בלחוד ומיושב בזה קושית המהרש"א שהקשו דמנ"ל לתוס' לומר להלל דבדיעבד ג"כ יוצא בזבפ"ע וזה בפני עצמו וכריכה למצוה מן המובחר שמא הכריכה לעיכובא להלל ובהנ"ל א"ש דליכא למימר דכריכה לעיכובא דא"כ תיקשו ואכלוה דכ' רחמנא היכי משכחת לה והא בעינן כדרך אכילתו והנאתו ואי משום המצוה הא זה בלא זה לא הוי מצוה ונמצא טעם מרור שבמצה הוי שלא כ"ה ואיך קאמר יאכלוהו ובדברינו יש לי לישב קושית התוס' שהקשו דמשמע דמצה דרשות מבטל למרור דרבנן ומדוע מצה מתובלת כשר ובהנ"ל א"ש דהר"ן כ' דלהכי לא מבטיל חרוסת למרור משום שהוי דרך אכילתו ולפ"ז יש לי לומר דבשלמא במצה שפיר מבטל למרור משום דמרור ג"כ בעינן דרך אכילתו דהיינו בלא טעם אחר רק טעם מרירות כולו ולהכי מצה דרשות מבטלו אבל מצה מתבלת דדרך אכילת בכך אין התבשיל מבטלו והוי כמו חרוסת ולהכי מותר וא"ש: