אור ברסלב

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

מסכת ערלה

מסכת חלה

פרק א משנה ט

(קלז) ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה כו' וכ' הר"ב שמודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר דהוי זו"ז גורם והתוס' י"ט הביא דנחלקו בזה רש"י ורמב"ם עם התוס' שלדעת רש"י ורמב"ם מודה ר' יוסי שאם נטע אגוז של ערלה דמותר הגדל ממנו דהוי זה וזה גורם אגוז דאיסור וקרקע דהיתר אבל התוס' סוברים דזה לא נקרא זוז"ג משום דהוי שני ענינים ואין הגורמין שווים ודוקא בהרכבת אילן איסור בהיתר הוי זוז"ג דשם הגורמים שניהם בענין אחד עי"ש. והנה לפרש"י ורמב"ם הקשה התוס' בע"ז מ"ח וכן הביא הריטב"א דכיון דקאמר מודה ר' יוסי מכלל דפליגי עלה רבנן ושרי אפי' לכתחילה לנטוע אגוז של ערלה א"כ למה תנן בתמורה שערלה אסור בהנאה והיא בשריפה הא אפשר לנטוע אותם עיי"ש ונראה לענ"ד לישב דבלא"ה יש להקשות מדוע לא הקשו תוס' קושיא חמורה יותר על רש"י דהרי על קושיא זו שהקשו יש לדחוק ולישב דמתני' דתמורה דתנן ערלה בשריפה אתיא כר' יוסי דאגוז אסור בנטיעה ולהכי ליכא תקנתא לשרוף אבל קשיא דהרי בקדושין נ"ו תנן המקדש בערלה ובכלאי כרם כו' אינו מקודשת ואמאי אינו מקודשת דהרי אפשר לנטוע אותן ואיכא הנאת שוה פרוטה ואין לומר דמתני' כר' יוסי ולא רבנן דא"כ אמאי לא מפרש כן הש"ס וכמו שמסיק על הא דתנן ובפטר חמור נימא מתני' דלא כר"ש וכן על הא דתנן ולא בבשר בחלב מתני' דלא כר"ש ב"י כו' עי"ש ה"נ הוי לי' לאסוקי נימא מתני' כר' יוסי ולא כתנא קמא דילי' אלא ע"כ מוכח דעל נטיעת אגוז של ערלה ליכא פלוגתא וגם חכמים מודו דלכתחילה אסור לנטוע כו' ותיקשו לרש"י. והנראה לענ"ד דס"ל לרש"י דנטיעת אגוז הוי שלא כדרך הנאה דמותר בערלה כמבואר פסחים כ"ד וכמו שפי' רש"י שם דבהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוי שלא כדרך הנאה משום דעיקר הנאתו למשוח בו עורת ולהבערה ולא לרפואה ה"ה באגוז של ערלה הוא עומד לאכילה ולהנאה ולא לנטיעה דהרי לגידול אינו צריך לנטוע הפירי שהרי די בנטיעת היחור בלחוד ולהכי מותר לחכמים לכתחילה לנטוע דס"ל שלא כדרך הנאה מותר וממילא דלא תיקשו ממתני' דהמקדש בערלה דהרי בלאו הכי הקשו התוס' שם דהרי יוכל להנות שלא כדרך הנאה ותי' שם ב' תירוצים ובהן מיושב גם קושיא א' שהקשנו ומיושב ג"כ קושית התוס' הנ"ל דאף דתנן דערלה בשריפה מ"מ מותר להנות שלא כדרך הנאה אך מזה לא מיירי המתני' כלל א"כ לא מיירי מתני' מנטיעה דלא הוי דרך הנאה כלל וא"ש. ועיי' במל"מ ה' יסודי התורה הלכה. בד"ה וראיתי שמבאר ששיטת התוס' דשלא כדרך הנאה שריא לכתחילה בערלה וא"כ אדרבה דברי התוס' תמוהין דאמאי קשיא להו טפי אהא דתנן ערלה בשריפה דלרש"י ינטעו אותם ולמה ישרפו ואמאי לא קשיא להו גם לשיטתם דלמה ישרפו הא מותר לכתחילה שלא כדרך הנאה וצ"ע:

פרק ב משנה א

(קלח) הערלה וכלאי כרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ר"ש אומר אינו מצטרפין ממשנה זו מביא רבינו יקיר בתוס' מס' עבודה זרה ס"ז ראיה לדבריו דלא ס"ל לר' שמעון כ"ש למכות רק באיסור בעין אבל כל שנתערב שפיר אינו חייב רק בכזית וכבר תמהו כל האחרונים ז"ל דהרי בשבועות כ"ג אבעי' להו טעמי' דר' עקיבא דס"ל בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב משום דבכל התורה כולה ס"ל כר"ש למכות או דלמא דס"ל כרבנן בעלמא רק הכא חייב הואיל ומפרש חייב סתם חייב ופשיט הש"ס מהא דאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו כדי לצרף כזית יין חייב ואם איתא דר"ע ס"ל כר"ש דכ"ש למכות א"כ ל"ל לצרף ואי נימא כסברת רבינו יקיר הנ"ל גם ר"ש לא אמר כ"ש למכות רק בבעין אבל בנזיר ששרה פתו ביין שאינו אלא בתערובת לא אמרי' כ"ש למכות א"כ מה פריך הש"ס דשפיר צריכין לצרף כזית דבפחות לא מחייב משום דאינו בעין ועיי' בנודע ביהודה מה"ק סי' צ"א בחלק יו"ד.

וראיתי להגאון מהרמ"ס בחתם סופר על חידושי ע"ז הנדפס בסוף חלק ששי דכ' שם והוא דהריטב"א במס' מכות כתב דר"ש דס"ל דכ"ש למכות לא מקרא או מהל"מ אומר כן אלא מסברא דשיעורים לא נאמרו אלא לקרבן דמייתי אשוגג ולא אחשבי' משא"כ מלקות במזיד דאיהו אחשבי' חייב אפי אכ"ש ולפ"ז י"ל דהיא גופי' סברת רבינו יקיר דבמזיד נמי דוקא אי אכלי' בעיני דאחשבי' אבל אם נתערב ואוכל התערובות אפי' במזיד לא אחשבי' לאיסור ובעי כזית ואמנם ר"ע אמר שרה פתו ביין משמע בכוונה שורה פתו והרי אחשבי' וחייב אפי' בתערובת כ"ש ע"כ ולענ"ד דברי הגאונים הללו תמוהים דהרי זה לשון הרבינו יקיר שם בתוס' ע"ז וא"כ שפיר איצטרך משרת להיתר מיצטרף לאיסור כגון בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב עכ"ל הרי שכתב בפי' דאפי' בנזיר ששרה פתו ג"כ צריכין לצרף כזית ולא אמרי' כיון דשרה בידים אחשבי' לאיסור ויהי' חייב בכ"ש אלא לעולם כיון שהוא בתערובות לא אמרי' כ"ש למכות והדרא קושיא לדוכתי':

ולענ"ד נראה בסייעתא דשמיא ליישב אך בראש צריכין להבין במה פליגי רבינו יקיר עם רבינו פרץ שבתוס' דרבינו יקיר ס"ל דלא אמר ר"ש כ"ש למכות רק בבעין אבל לא היכי דנבלע בהיתר ורבינו פרץ אומר דחייב לר"ש על הטעם כעיקור ומביא ראיה דכמו דלרבנן אין חילוק בין כדת בעין או היכי דנבלע כזית איסור וליכא אלא טעמו ואכל כ"כ עד שאכל כזית מן האיסור דחייב עליו כאילו אכל כזית בעין א"כ ה"ה לר"ש הוי ככזית לרבנן א"כ מה לי בעין או בטעמו ולכאורה שפיר קטעין רבינו פרץ. אבל הנראה דמחלוקתם תליא בטעמו של ר"ש דס"ל כ"ש למלקות דהנה מדברי רש"י בשבועות נראה עיי' דף כ"א דס"ל לר"ש דסתם אכילות שבתורה הוא בכ"ש ורק לקרבן ולכרת היא הלכה למשה מסיני דאינו חייב אלא בכזית אבל הריטב"א ס"ל כמו שמוזכר לעיל דעיקר טעמא דר"ש משום דמזיד אחשבי' לחומר האיסור ולהכי אפי' בכ"ש חייב אבל בשוגג דלא שייך אחשבי' בעי כזית דסתם אכילה היא בכזית. ולפ"ז נראה דרבינו יקיר ס"ל כסברת הריטב"א דהטעם משום דאחשבי' ולכך כל שהוא למכות ונראה דלא שייך אחשבי' אלא אם אכל רק פחות מכזית כיון דסתם אכילה הוא בכזית והוא אחשבי' לחצי שיעור לאוכלו ולהכי חייב אבל אם אכל כזית היתר ואיסור בפעם אחת כגון שרה פתו ביין לא שייך אחשבי' כיון דלא אכל פחות משיעור רק כזית ולהכי שפיר פטור אפי' לר"ש רק משום היתר מצטרף לאיסור חייב אבל ר"פ ס"ל כטעם הא' דלר"ש סתם אכילות שבתורה בכ"ש רק לקרבן הלמ"מ וממילא דאין חילוק בין בעין לטעם בעלמא כיון דטעם כעיקר ושפיר מוכח מרבנן בכזית לר"ש בפחות משיעור ונראה דאיכא עוד נפקא מני' בין הנך תרי טעמים אליבא דר"ש הוא בנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא בשוגג אי חייב קרבן שבועה או לא דלטעם א' הנ"ל דסתם אכילות שבתורה בכ"ש ורק לקרבן הלמ"מ דהוא בכזית מ"מ לענין קרבן שבועה ג"כ חייב בכ"ש וכמש"כ רש"י ותוס' בשבועת שם דהלמ"מ דוקא היכי דאיכא כרת הקרבן תלוי בכרת ואינו חייב אלא בכזית אבל בקרבן שבועה דליכא חיוב כרת א"כ הקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין על המזיד ה"נ מביא קרבן על השוגג כיון דאיסור אכילה הוא בכ"ש אבל לטעם שכ' הריטב"א דכל עיקר טעמא דר"ש דבמזיד שייך אחשבי' ובשוגג לא שייך אחשבי' ולהכי צריך כזית א"כ בקרבן שבועה ג"כ אין סברה שיחייב בפחות מכזית דבמזיד דאחשבי' שפיר שייך מלקות אבל בשוגג דלא חשיב אכילה וגם לא אחשבי' מדוע יהי' חייב קרבן ולפ"ז ר"ע דס"ל דבאכל כ"ש חייב קרבן שבועה בשוגג כמבואר שם ע"כ לא ס"ל סברת הריטב"א הנ"ל אבל ס"ל בטעם כ"ש למכות משום דסתם אכילה בכ"ש א"כ לטעם זה אין חילוק בין בעין לטעם וכמו שבארנו לעיל בשיטת רבינו פרץ א"כ שפיר פריך הש"ס לר"ע אי ס"ל כ"ש למכות ע"כ לא ס"ל אחשבי' א"כ למה לי לצרף דמה לי כ"ש בעין או בתערובת כיון דטעם כעיקור אבל ר"ש ס"ל לדעת רבינו יקיר כשיטת הריטב"א א"כ כל טעמא דכ"ש למלקות משום אחשבי' ובשוגג לא שייך אחשבי' ור"ש באמת חולק על ר"ע באוכל כ"ש שאינו חייב קרבן שבועה בשוגג אף דחייב במזיד מלקות וממילא שפיר איכא לחלק בין בעין דשייך אחשבי' ובין מעורב כיון דאכל כזית לא שייך אחשבי' ופטור ממלקות ושפיר איצטרך משרת להיתר מצטרף לאיסור וא"ש ונכון:

פרק ג משנה זין

(קלט) שם ר' עקיבא אומר אף כיכרות של בעל הבית הר"ש מביא סוגיא דיבמות פ"א והכי גרסי' שם חתיכה חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורת וכן פרוסה לחם באו ש הפנים טמאה שנתערבה בחתיכות לחה"פ טהורת תעלה ר"י אומר לא תעלה אבל חתיכה חטאת טהורה שנתערבה במאה חולין וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה שנתערב במאה פרוסת חולין טהורין לא תעלה והקשה הר"ש פה במשנתינו וכן הקשו התוס' ביבמות שם דמ"ט ככר של לחם הפנים אינו בטילם והלא קטנים היו ולא הי' כככרות של בעה"ב רק כשל נחתום ותירצו דשאני לחם הפנים דאמירא טפי וראוי להתכבד כחתיכה ולהכי לא בטיל והקשה הפרי מגדים ביו"ד סי' ק"א בשפתי דעת סק"א בממנ"פ אי לחם הפנים הוי ראויה להתכבד משום דחמירי מצד חשיבתן וחביבתן א"כ אמאי לחה"פ טמא שנתערב בטהורים בטיל הא לכשיתבטל תהי' ראויה להתכבד ותהוי דינה כמו חתיכה בשר בחלב שנתערבה שמהאי טעמא לא בטיל דאזלינן בתר בתרא וא"כ לכשיתבטל תהי' ראויה להתכבד וכמש"כ תוס' ורא"ש חולין ק' ואי לחה"פ לא חשיבי א"כ טהור בחולין אמאי אינה בטיל הא לא הוי ראויה להתכבד בין אי אזלי' בתר מעיקרא ובין אי אזלי' בתר בתרא והוא קושיא חמורה ש ןם]ש עיי"ש:

ונראה לענ"ד לישב דהנה יש להבין בראש סברת התוס' ורא"ש ז אהא דאמרי' במס' חולין ק' דחתיכה של נבילה להכי לא בטיל משום הוי חתיכה הראוי' להתכבד לפני אורחים והקשו התוס' דמ"ש חתיכת בשר בחלב דלא בטלה מחתיכה חטאת טמאה שבטלה בטהורה ותי' דבחתיכת בב"ח אמרי' כיון דאם יתבטל יהי' ראויה לכבד אזלינן בתר בתרא אבל בחטאת אפי' יתבטל לא יהי' ראויה להתכבד משום דאינו ראויה אלא לכהנים וכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה דלכל בני אהרן כתיב עי"ש וקשה דמה בכך שאם יתבטל יהי' ראויה להתכבד לפיכך אמרי' דחתיכת בב"ח לא בטילה דהרי הרא"ש מובא בטור יורה דעה סי' ק"ט ס"ל דחד בתרי בטיל והאיסור נהפך להיות היתר א"כ אחר שתתבטל לא יהי' כאן איסור כלל וקודם שתתבטל אין ראויה לפי אורחים כלל וממילא תתבטל דומה למה שכ' הר"ן בפ"ב דפסחים דכל דבר שאין לו מתירן כשהיא בעיני' אף שלאחר שתתבטל יהי' לה היתר לא חשיב דבר שיש לו מתירן דאזלי' בתר מעיקרא ומ"ש הכא דאזלי' בתר בתרא:

אך הנראה לענ"ד להסביר סברת התוס' היא דודאי זה פשיטא דעל הא דתנן במתני' דערלה דז' דברים של ערלה וכלאי כרם שנתערבו שאינם בטילן מפני חשיבתן כאגוזי פרך ורימוני באדן ואידיך לא תיקשו והרי איסור הנאה הם ואזלו חשיבתייהו דזה בורכא דהרי אין כח בחסרון זה שהם איסורי הנאה לגרוע חשיבתם ומעלתם המפורסים לכל. וזאת היתה עיקר תקנת חכמינו ז"ל שאגוד פרך ואיניך מחמת גודל חשיבתם שהם ספון וחשוב במינם לא יהי' בטלים בהיתר אך גבי חתיכת בב"ח ונבילה דהמה בעצם אין להם שום חשיבות רק עיקר חשיבותם שהן ראויין להתכבד לפני אורחים שפיר קשיא להו לתוס' ורא"ש דהרי בבשר וחלב כבר נתבטל חשיבות זו דהרי אין ראוי לפני אורחים כיון שהמה איסורי הנאה וא"כ אם נתערב חתיכה זו בהיתר תבטל שהרי אין לה שום חשיבות וכמו בחטאת טמאה שנתערב בטהורה שבטילה ולזה תי' דמ"מ המעלה שיש לחתיכה בשר בחלב מצד שהיא ראויה להתכבד לפני אורחים היא בערכה יתירה מערך החסרון שיש לה מצד שהיא אסורה דהחסרון אינה דבוק בחתיכה זו בעצם שהרי אם תהי' בטילה תהי' מותרת ואין כאן איסור אבל המעלה שבה מצד שראויה להתכבד דבוקה בה בעצם שהרי לעולם תהי' ראויה להתכבד גם אחר שתתבטיל ולהכי כיון דהמעלה יש לה קיום יותר מהחסרון ראו חכז"ל להעמיד בה גזירתם שהוא דבר חשוב כמו אגוזי פרך ואינוך ואינו בטיל כמו באגוזי פרך ואינוך שהחסרון שלהם שהוא האיסור אינו מגרע כח חשיבתם שהיא בעצם אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערב בטהורת כיון דגם אחר שתתבטל לא תהי' ראויה להתכבד דאכל בני אהרן כתיב א"כ אין לחתיכה זו שום חשיבות בעצם לכן בטיל שפיר אבל בנתערב בחולין לא בטיל כמו חתיכת בשר בחלב שנתערב וכנ"ל. אך בפרוסת לחם הפנים כוון דאין לפרוסה זו שום חשיבות בעצם יותר רק מה שהוא קודש וחמיר וחביב וא"כ לאחר שנטמא החסרון טומאה שבה סילק את המעלה לגמרי דבטלה קדושתה אף לאחר שתתבטל לא תהי' קודש רק כפרוסת חול טהור דהרי כתב המנחת כהן בחלק התערובת חלק א' פ"א דהיתר שנתערב באיסור חד בתרי אף שאסור מן התורה מ"מ לא נתהפך ההיתר להיות איסור לחייב עליו כרת או מלקות או קרבן ודוקא בטעם כעיקור מבש"א יש פוסקים דחייב מלקות משום דהטעם של איסור מתפשט בכולו אבל לא יבש ביבש וכן כתב המשנה למלך בהל' מעילה פ"ז סוף ה"ו וממיא לפרוסת למה"פ טמא שנתערב חד בתרי קודש אף שנתבטיל חד בתרי והטומאה נתבטיל לא הוי אלא כפרוסת חולין טהורה ומחמת ספק נאכלו כולם לכהנים בקודש אבל לא נתוסף על פרוסה זו שום קדושה ואין חייבין עליה קרבן מעילה כיון שהקדושה ראשונה כבר פרח לה מיד כשנטמא וכמבואר ברפ"ג מהל' מעילה ברמב"ם וראיה לזה מדאמרי' במס' ע"ז נ"ג מאי לאו היכנו דאטבילינהו הקדשנו. דאקדישונהו אלמא מוכח דאף דטומאה אזלי לה מחמת טבילה צריך הקדש מחדש ולא אמרי' דלאחר טבילה יהי' קודש ממילא. ואיך נימא דע"י הביטול יבוא עליה קדושה חדשה זה לא ניתן לאמור כלל וכמבואר לעיל. א"כ המעלה שיש לה שהוא קודש אין לה שום. קיום יותר מהחסרון שיש לה שנטמא ולכן שפיר בטיל ולא דמי לחתיכה חטאת טמאה שנתערב כו' שהוצרך התוס' לחדש דלכל בני אהרן כתיב דהתם החשיבות איננו הקדושה שבה רק החשיבות היא במה שראוי' להתכבד ושפיר הוי אמינא דאינה בטילה לולי דכתיב לכל בני אהרן שכולין שווין בה ואיננה ראויה להתכבד. אבל לחם הפנים אין לה חשיבות אחר רק מה שהיא קודש ולאחר שתתבטיל עכ"פ לא תהי' קודש ולהכי בטילה שפיר אבל פרוסת לחם הפנים טהורה שנתערב בחולין אמרי' שפיר דאינה בטילה משום חשיבותה וחביבותה דאזלי' בתר מעיקרא וא"ש ומיושב היטב קושית פרי מגדים הנ"ל. ועיי' היטב בפרי מגדים בריש פתיחה להל' תערובת ד"ה והנה כו':

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה