חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
מסכת ביכורים · פרק ב משנה ב
(קמא) המעשר ובכורים אסורין בכל שהן מלאכול בירושלים ולעיל במשנה א' תנן שבכורים עולין באחד ומאה ונחלקו בזה הרמב"ם והר"ב עם הר"ש דדעת הרמב"ם והרב דסיפא מיירי שנתערבו בירושלים כ"ש מעשר או בכורים בחולין הרי אוסרין בכ"ש ואפי' אחד באלף לא בטיל ואסורין לאכול התערובת בתורת חולין הואיל דיכולין לאכלו כולה במקומה בתורת בכורים ומעשר ובקדושה להכי הוי דבר שיש לו מתירן ולא בטיל חבל רישא דתני ועולין בא' ומאה מיירי בנתערבו חוץ לירושלים והואיל דאיכא טורח להעלותן לירושלים לא הוי דשיל"מ ובטיל בק"א ומותר אף לזרים אבל בנתערבו בירושלים אף לזרים אסור דאע"ג דלזרים אין לו מתירן והוי ס"ד דנימא דדוקא לענין שיאכלו הכהנים חוץ לירושלים הוא דאינן בטלין משום דהוי דשיל"מ לאכול אותן בירושלים בקדושה אבל לאסור התערובת לזרים דאיסור זרות אין לו מתירן הו"א דיהי' מותרים לזרים ולא יאסרו בכ"ש קמ"ל כיון דחל על התערובת שם ביכורים לאסור לאכול חוץ לירושלים חל נמי לאסור לזרים ע"כ אבל דעת הר"ש דרישא מיירי בנתערבו בחולין דאז שפיר עולין בא' ומאה כיון דלזרים אל"מ בטלים בא' ומאה אבל בסיפא מיירי דנתערבו בתרומה ואינם בטלים בכ"ש לכהנים כיון דהוו דבר שיש לו מתירן לאכול בירושלים בקדושה ע"כ. והמגן אברהם בסי' שי"ח ס"ק ב' הביא דעת הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב דהמבשל בשבת במזיד ונתערב דלא הוי דבר שיש לו מתירן כיון דלדידי' אסור לעולם גם לאחרים לא הוי דשיל"מ ובטיל וכ' המג"א דתליא בדעת הר"ש והרמב"ם הנ"ל דלדעת הרמב"ם דכיון דחל שם דבר שיל"מ לגבי כהנים לאכלו בקדושה בירןשלים גם להים לא בטיל ה"ה במבשל בשבת כיון דלאחרים הוי דשול"מ גם לדידא לא בטול אבל לדעת הר"ש הוא להיפוך עיי"ש דמסיק המג"א להחמיר במבשל בשבת ונתערב דאף לדידי' אסור ועיי' בתוס' שבת:
ולענ"ד נראה להסכים לדעת המג"א במבשל בשבת ונתערב אך לא מטעמא דנימא כיון שלאחרים הוי דשיל"מ גם לדידיה אסור דהרי הרמב"ם והר"ש פליגי בזה כנ"ל אך מטעם אחר דהנה בפסחים פ' כל שעה אהא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינה בין שלא במינה אסור הביא הר"ן דעת הרמב"ם דאסור:
בכ"ש מטעם דחמץ הוי דבר שיש לו מתירן דאחר הפסח מותר החמץ דקיימ"ל כר"ש ואע"ג דקיימ"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור משום קנסא ס"ל להרמב"ם דכיון דמדאוריי' לר"ש דבר שיש לו מתירן הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו הרי לפנינו מבואר דכל דבר שהוא דבר שיש לו מתירן אף שחכמים אסרו אותו מטעם קנס לא באו אלא להחמיר עליו שיהי' אסור לעולם בלי תערובת אבל לא להקיל עליו ולומר שיהי' בטיל א"כ ה"ה בנידן דידן כל מבשל בשבת אסור בשבת בין:
לו ובין לאחרים ובין במזיד ובין בשוגג וע"כ לאו מטעמא דקנס דהרי לאחרים לא שייך למיקנסי' וע"כ הטעם הוא משום דלא יהנו ממלאכת שבת וכמבואר בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות. רק במזיד אסרו חכמים למבשל לעולם אם בשל במזיד מטעם קנס א"כ י"ל דלא באו חכמים בקנס זה אלא להחמיר עליו שיהי' אסור לעולם בלא תערובת אבל להתיר ע"י זה ולומר שיהי' בטיל ויצמס קולא מקנס שלהם זה לא אמרי' וממילא דגם לדידי' הוי דבר שיל"מ אם נתערב דבתערובת לא קנסו וממילא הוי דשיל"מ לאחרים וגם. לדידי' ולהכי אסור ואינו בטיל גם לדידי' ונראה לענ"ד שאע"ג שהר"ן שם חולק על הרמב"ם בחמץ וז"ל הר"ן שם ואינו נראה לי שאלו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הן אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרום לאחר זמנו אינן ראוי שיחמירו עליו חומרא זו בתוך זמנו הלכך האי אסור בכ"ס כי. ע"כ ונראה לענ"ד דוקא בחמץ אף שאמרי' בגמרא שלאחר הפתח איסורו של חמץ קנסא הוא מ"מ אין זה דומה לקנסא דעלמא דהרי אסרוה אותו חכמים גם בשוגג וגם לאחרים וכמבואר בר"ן שם ובפר"ח סי' תמ"ח והוי איסור זו תקנה גמורה ולהכי ודאי אי אפשר לאחוז החבל בתר ראשון ולומר דחמץ בעין אסור לעולם אפי' בשוגג:
ואפי' לאחרים ולומר שאם נתערב יהי' בכ"ש משום דהוי דבר שיש לו מתירן דזה סתירה מניה וביה ולהכי אמרי' דחמץ אחר הפסח אסור באיסור מוחלט לכל ובאמת לא הוי דבר שיש לו מתירן ובטיל בנתערב אבל במבשל בשבת ע"כ הוי דבר שיל מ או בישל בשוגג או לאחרים דלא שייך קנסא רק הטעם דאסור שלא יהנה ממלאכת שבת וממילא בנתערב לא בטיל בכ"ש וא"כ פשיטא דבישל במזיד ג"כ שייך הך טעמא דלא יהנה ממלאכת שבת ומותר ג"כ למ"ש וממילא בנתערב חינם בטל רק דחכמים קנסו אותו בבישל במזיד שיהי' אסור לעולם ע"ז שפיר י"ל דלא באו לקונסו אלא בלא נתערב להחמיר עליו אבל לא להקיל עליו במזיד שיהי' בטיל ויהי' מזיד קיל משוגג דבשוגג לא בטיל ובמזיד יהי' בטיל זה ודאי לא אמרי' דודאי לא עדיף מזיד משוגג בנתערב דהוי דשיל"מ אלא בלא נתערב קנסוה ג"כ שיהי' אסור לעולם ואם נתערב אמרי' דאיג"אי אי מלתא למפרע שלא קנסוה חכמים כדי שלא יהי' מזיד עדיף משוגג ולהכי גם לדידי' לא בטיל וכיון דבין לדידי' ובין לאחריני הוי דבר שיש לו מתירן ודאי הדין דאסור וכפסק המג"א כנלע"ד: