אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים › פרק ט משנה א

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים · פרק ט משנה א

פרק ח משנה א

(פט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ופי' הר"ב מותר לערב עמהן פשתן שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים וכ' ע"ז בתוס' רע"ק איגר וז"ל ואף שיש לו היתר עכשיו שיוכל ללבשו בלא פשתן כו' ותימא על הר"ן נדרים נ"ב שכ' לישב דברי הרי"ף שפסק בפת שצלאו עם הצלי בתנור אחד דאסור לאכלו בחלב משום דריח הוי כמו משהו ולא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירן דאפשר לאכלו עם בשר ואף דבשאינו מינו דשיל"מ בטיל היינו דוקא בדבר שאסור עכשיו ולמחר יהי' לו היתר אבל בדבר שיש לו עכשיו היתר לא בטיל אף באינו מינו ותיקשו ממתני' דאמאי בטיל הא הוי דבר שיל"מ בלא פשתן והניח בצע"ג יעו"ש:

ולענ"ד נראה דס"ל לרי"ף ור"ן דאף דקיימ"ל ריחא לאו מלתא הוא היינו כמו שכתב הרשב"א בתשובה סי' רכ"ב דממתני' פרק י"א דתרומת מגורה שפינה ממנה תרומה הרכינה ומיצה שמפרש הרמב"ם דמיירו אפי' מתרומה דאוריי' וכ' הרשב"א וז"ל ולדעתם אפי' משהו בעין כעין גרגרי תרומה כו' שאין דרכן של בני אדם ללקט מבטלין לכתחילה ע"כ והנה ריח אף דלא חשיב כלום מ"מ משהו הוי שמותר לבטלו כמו גרגרי תרומה הנ"ל אך באמת אינו בטיל מטעם דהוי דבר שיש לו מתירן וכמש"כ הרי"ף דדבר שיש לו מתירן אפי' באלף ל"ב אך כ"ז אי נשאר כאן ריח דחשיב עכ"פ כמשהו דאינו בטיל אבל במתני' דנתבטל מן התורה ולא נשאר אפי' משהו והאיסור נהפך לא שייך כאן דשיל"מ. כיון דאין כאן סרך איסור כלל ולא דמי לריח שאפי' אי לאו מילתא לא גרע מגרגרי תרומה שהי' בטיל לולי דאיכא חומרא דיש לו מתירן וא"ש:

עכ"פ הדין מבואר במתני' דהיתר בהיתר בטיל ואין סתירה לזה מהא שכתבו תוס' ורא"ש הבאתי דבריהם לעיל באות (ע"ח) דבגד שאבד בו חוט כלאים דאינו בטיל מטעם דהוי היתר בהיתר דהתם שאני דע"י התחברותם נאסר ולא שייך ביטול כי המיעוט חשיב כמו הרוב אבל צמר גמלים מותר עם צמר רחלים שפיר בטלים זה בזה. וראיתי בתשו' חתם סופר חלק ששי בחידושיו על מס' ע"ז שכ' וז"ל התוס' ורא"ש ורשב"א תירצו תי' הנזכר דהיתר בהיתר וע"י תערובת גורם איסור לא בטיל ולדידי צריך עיון גדול הא המעביר עציץ נקוב בכרם כל זמן שלא הוסיף מאתים בטיל וכ"כ רמב"ם רישב"ב הרי היתר והיתר ובטיל וכן הקשה בתשו' חלק או"ח סי' ק"י ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דלמה קרא להמעביר עצון נקוב והוסיף פחות ממאתים היתר בהיתר שהרי מה שנותוסף וגדלו הזרעים נאסרו משום כלאים והוספה זו צריך להתבטל בעיקר הזרע הרי הוא איסור בהיתר וכן פירש רש"י בפסחים כ"ה דטעמא דבהוסיף מאתים נאסרו משום דליכא שיעור לבטל האיסור הנוסף משום כלאים אבל אם לא הוסיף מאתיים אז נתבטל הוספת איסור כלאים במאתים ובטיל וזה פלא גדול ועיי' בחתם סופר חלק יו"ד סי' פ"ה:

(צ) שם משנה ד' הרא"ש מביא הא דאמרי' בברכות י"ט דהמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דהיינו בכלאים דאוריי' דבכל מקום אמרי' דאין כבוד הבריות דוחה באיסור דאורייתא היכי דהוי קום ועשה רק היכי דהוי שב ואל תעשה אז אמרי' גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומהאי טעמא פסק המגן אברהם סי' י"ג דהיכי דראה אחד שהוא לבש טלית קטן ונפסק לו א' מציצותיו ונפסלו והוא עומד ברשות הרבים דאינו מחויב לפושטו משום דהפשיטה הוי גנאי גדול וציצית הוי שוא"ת וכמו שכ' התוס' ביבמות דף צ' דאינו מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף בכסותו דכסותך משמע שלבש ומכוסה בה כבר ולא דמי לכלאים דעיקר האיסור הוא בשעה שלובש ולהכי שפיר אמרי' דסדין בציצית הוי שוא"ת עי"ש בתוס' ובנגאי גדול אמרי' גדול כבוד הבריות כו' ע"כ. וראיתי להפרי מגדים בספרו שושנת העמקים כלל ב' שהשיג על המג"א והקשה עליו דהרי קיימ"ל בכלל מוסכם מכל דלא אמרי' עשה דוחה ל"ת אלא אם היא בעידנא דעקר הלאו מקיים העשה. ותיקשי הא עיקר ילפותא דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית ילפי' והתם לא הוי בעידנא לפי דעת התוס' הנ"ל דציצית במה החיוב לאחר שנתכסה ולבש הבגד וכלאים החיסור מתחיל מיד בשעה שלובש חלא ע"כ צריכן אנו לומר דהא דפריך הש"ס ביבמות ד' צ' הנ"ל מסדין בציצית דאלמא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ומשני דהיא שב ועל תעשה קושית הש"ס קחי דוקא למ"ד ציצית חובת טלית וכדעת רש"י במנחות וכן ס"ל לר' חסדא שם דף מ"ב ואסרו חכמים לעשות נסדין שהוא כלי קופסה ציצית כנחים ומזה פריך הש"ס דכין דמדאוריי' סדין חייב בציצית חיך היו חכמים רשאין לעקרו וע"ז שפיר משני הש"ס דהוי שוחית דמה שמניח טליתו בקופסא ואינו עושה בו ציצית אינו עוקר בקום ועשה רק בשוא"ת. אבל ללבוש סדין של פשתן בלא צינית בחמת אסור דזה הוי קום ועשה ולא עשרו חכמים אלא סדין של קופסא ולהניחו שם הבל ללבשו אסור. וממילא לדידן דקיימ"ל ציצית חובת גברא הוא הוי ציצית הוא ועשה כמו כלאים וממילא כיון דהוי קום ועשה אם נודע לו שנפסק לו ציצית ולבשו בחיסור צריך להפשיטו חף בר"ה בחול דאף דהוי גנאי גדול מ"מ חין כבוד הבריות דוחה קום ועשה ע"ש שהאריך. ותמה על התוס' ד"ה כולהו ביבמות דף הנ"ל:

ולענ"ד אי אפשר לומר רן דמבואר בגמרא להדיח שלא כדבריו דהנה מבואר בשבת דף כה עב בתלמידיו שנ ר' יהודה בר אלעא היו מטמינם כנפי כסותם ממנו וחמר להם ר"י ולח כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כב"ה ואינהו כברו גזירה משום כסות לינה ופירש"י דביבמות פריך הש"ס והלא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ומשני דשב ואל תעשה שאני ואי כדברי הפרי מגדים הנ"ל מאי הועילו בזה שהי' טומנין כנפי כסותם שלא יראה ר"י בר אלפא שאין להם ציצית דהרי אכתי המה אסורין ללבוש בגד סדין משום דהוי קום ועשה אלא ע"ש מבואר דאעפ"י שהם אסרו סדין בציצית משום גזירה אפ"ה הי' מותר להם לילך בסדין משום דהוי שב ואל תעשה דלא נתחייבו בציצית רק אחד שלבשו ואז אינו רק שוא"ת וכדעת התוס' הנ"ל ושפיר פסק המג"א דלאחר דהפשיטה הוא גנאי גדול אינו מחויב לפשוט ברשות הרבים בגדו משום דבגנאי גדול כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא בשב ואל תעשה וא"ש. ועיי' בשאגת ארי' תשובה ל"ב דמישב קושיא הנ"ל מכח דלא הוי בעידנא:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה