חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד
בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים · פרק ח משנה א
(פו) כלאי בהמה אינם אסורים אלא להרביע הר"ב מביא ירושלמי דרוצה לאסור לרכובו על פרידה מק"ו דמה בגדים שמותר ללבוש זה על גב זה אסור בתערובתן בהמה שאסור להנהיג זה עם זה כ"ש שאסור בתערובתן ע"כ וכתב הרא"ש דאין זה ק"ו דגם בכלאי בהמה דוקא יחדיו כתיב דהיינו ע"י קשירה אבל בדף מונח על שני מיני בהמות מותר לישב עליו ולא הוי כלאי בהמה חמור מכלאי בגדים דבתרווייהו בלא קשירה וחיבור מותרין וע"י קשירה שניהם אסורים ואין כאן ק"ו ע"כ ובתוס' חדשים השיג על הרא"ש דנילף ק"ו הכי. דהשתא ומה גבי בגדים אם מפסיק בניהם דבר כגון רצועה של עור בין צמר ופשתים שרי לדעת הרא"ש ובכלאי בהמה אחד מצד זה של הקרון וא' מצד השני אסור כ"ש דיהי' אסור בתערובתן ע"כ.
ונראה לענ"ד לישב שיטת הרא"ש דהנה התורה אסרה לן בכלאי בהמה ובכלאי בגדים דוקא אם המה יחדיו דבשניהם כתיב יחדיו ובאה הקבלה דפירוש יחדיו היינו ע"י קשירה ובודאי בכלאי בגדים כיון ששייך בצמר ופשתים גופייהו קשירה צריך שיהי' הצמר ופשתים קשורים יחד זה בזה דאז הוי יחדיו אבל אם מפסיק רצועה בניהם אף שקשור עם הצמר בצד זה ועם הפשתן בצד אחר מ"מ כיון דאינם קשורים יחד זה בזה לא מיקרי יחדיו ולהכי שרי ולא אסרה התורה כיון דאינם קשורין יחד אבל בכלאי בהמה אף דכתיב שור וחמור יחדיו מ"מ ליכא לפרושי שיהי' השור והחמור קשורין יחד בלא דבר אחר דלא שייך בהו קשירה וע"כ כיון דצריך להיות יחדיו ע"כ כוונת התורה דלא יהי' קשורין זה בזה על ידי דבר אחר המחברן יחד ודבר זה. המחברן יכול להיות כל דבר בין חבל ובין עץ כיון שמחברן יחד כבר מיקרי יחדיו וממילא בקשר מין אחד לצד זה בקרון והשני בצד השני הרי אנו רואין הקרון כאילו הי' חלק מהחבל מחובר לחבל מצד זה ולחבל מצד השני דמה לי חבל ומה לי קרון וכיון דקשורין יחד הרי המנהיג אותם מנהיג בשור וחמור יחדיו. וממילא אין כאן קולא וחומרא דבכלאי בגדים צריך להיות יחדיו בקשירה זה בזה ממש אבל בשור וחמור ודאי אי הי' יוכל להיות קשור זה בזה ממש בלי אמצעי לא הי' אסור אלא באופן זה אבל כיון שאי אפשר אלא ע"י אמצעי א"כ כל מידי דמחברם אפי' קרון חשיב כחבל והוי כלאים ואסור ולא קשה מידי על הרא"ש דשפיר כתב דבלא קשירה שניהם מותרים וע"י קשירה זה כדינו וזה כדינו שניהם אסורים וא"ש:
(פז) שם משנה ב' בהמה עם בהמה כו' התוס' י"ט הביא דדעת הרמב"ם דמן התורה אינו אסור הנהגה בכלאים אלא בטהורה עם טמאה דומיא דשור וחמור אבל הרא"ש סובר דבכל המינים אסור מה"ת והתוס' י"ט הביא ראיי' מירושלמי הנ"ל דהוכיח דהפרד מותר מקרא דדוד ובניו והא פרד הוא משני מינים ששניהם טמאים וע"כ דמדאוריי' אסור כי לא מצאנו גזירה זו והביא דברי תוס' קדושין דהקשה בירושלמי למה לא אכלו בני ישראל מצות מחדש בבואם לא"י וליתי עשה דמצות תאכלו וידחה ל"ת דחדש ותי' דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. הרי דמצינו גזירה אף שלא מצינו שגזרו כן א"כ הכא נמי נוכל לומר שגזרו אף שלא מצינו כן ע"כ ולענ"ד מה שכתבו דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני שכ' התוס' לא מצינו כן צ"ע לדעתי דהרי הש"ס ביבמות ס"א וברמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה פסקו דחייבי לאוין אינם מתיבמין משום דאע"ג דעשה דוחה ל"ת מ"מ גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה א"כ הא גופא הוי הך גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני א"כ אין ראיי' משם דמכל לומר גזירה מה שלא מצינו. שוב התבוננתי דהכוונה של התוס' י"ט דמצינו גזירת חכמים אף בזמן נביאים ראשונים ואין ראי' מגזירה דביאה ראשונה וא"ש:
(פח) שם משנה ג' המנהיג סופג את הארבעים בב"מ ד' צ' פליגי ר' יוחנן ור"ל בהנהיגם בקול דס"ל לר"י דלוקה וכן קיימ"ל ברמב"ם ובש"ע והתרומת הדשן מבית הגהת המ"ק דכ' דיש לזהר שלא לפרוס שלום לגוי המנהיג בכלאים שלפעמים הבהמות ממהרין ללכת מחמת הקול עד כאן לשונו וכתב על זה הת"ה דהנה זו ס"ל כשאלתות דרב אחאי דסברי דלא קיימ"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין רק בשבת אבל בכל שאר איסורים קי"ל כר' יהודא ולהכי אסור אעפ"י שאינו מתכוין להנהיג הבהמות אבל לפרי בתוס' בשבת ואשר"י שם שכתבו בהו כחות גמורת דבכל איסורין שבתורה קיימ"ל כר"ש א"כ שרי לפרוס שלום כיון דהוי דבר שא"ע ומובא כן להלכה בש"ע סי' רצ"ז:
ולענ"ד נראה לישב שיטת השאלתות מכל מה שהקשו עליו אך תחילה נעתיק דבריו כאשר מובא ברא"ש בשבת דף קי"א וז"ל בשאלתות דרב אחאי כתוב אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר משום דכתיב ובארצכם כו' ודוקא לר' יהודה הוא דאסור דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור אבל לר"ש מותר כיון שאינו מתכוין לסירוס אלא לרפואה והא דקיימ"ל כר"ש דאמר דשא"מ מותר הני מילי במילי דשבת אבל בכל התורה כולה קיימ"ל כר"י דבר שאינו מתכוון אסור ע"כ וכ' עליו הרא"ש ואין דבריו נראין בזה דבכל התורה קיימ"ל כר"ש כדמשמע לעיל פרק המוציא גבי נזיר חופף ומפספס דמנה פסיק ר' יוחנן הלכה כר"ש כסתם משנה וכן בפרק כל פסולי מוקדשין דאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש ופריך אמאי אילימא ר"ש דמתני' דס"ל בכור שאחזו דם יקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום עד השתא לא אשמוענין שמואל דהלכה כר"ש הרי בשבת אמר שמואל הלכה כר"ש ומאי פריך אע"ג דאשמוענין שמואל דהלכה כר"ש בשבת אכתי איצטרך לאשמוענין בעלמא אלא ודחי אין חילוק בין שבת לשאר איסורים עכ"ל הרא"ש:
גם בתוס' הביאו דברי השאלתות והקשו עליו קושית הנ"ל אלא שהוסיפו עוד בדברי השאלתות שכתבו בשמו דדוקא גבי שבת קיימ"ל כר"ש דשרי דבר שא"מ משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בכל התורה כולה סבירא לן כר"י ע"כ ולכאורה דברים אלו ולשון זה שכ' השאלתות תמוהין דמאי ענין מלאכת מחשבת להתיר דבר שא"מ בשבת אפי' מדרבנן דהרי מבואר בסוגיא דצירף שבת מ"א וביומא ובתוס' שם דגם ר' יהודא ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר מן התורה בשבת מטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה וחפ"ה מדרבנן אסור אלמא דלא מהני לן האי טעמא דמלאכת מחשבת בעינן להתיר דבר שא"מ מדרבנן בשבת א"כ איזה סברא איכא לחלק בין שבת לשאר איסורים:
אבל הנראה בסייעתא דשמיא דלא די שלא קשה לשאלתות מסוגית הנ"ל אדרבה משם מפרק כל פסולי מוקדשין שהקשו עליו משם איכא הוכחה לדינו ולסברתו דיש להקשות לפי מה דמסקי' בש"ס במס' יומא לד' וכמו שהוכיחו בתוס' גירסת הש"ס דבכל התורה כולה ס"ל לרב יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור מדאוריי' וכמו שמוכח מדאיצטרך קרא בשר אעפ"י שיש בהרת ימול דבלא קרא הי' אסור מה"ת אף דשא"מ אבל בשבת דשא"מ מותר מן התורה משים מלאכת מחשבת אסרה תורה הרי לפנינו דאיכא חילוק בין שבת לשאר איסורים ושבת קיל א"כ מאי פריך הש"ס דלמה אשמוענין שמואל דהלכה כר"ש בשאר איסורים והרי כבר אשמוענין כן בשבת הרי יש מקום להחמיר בשאר איסורים כמו לר"י ושפיר צריכא רבא לאשמוענין דאף בשאר איסורי' הלכה כר"ש אלא ע"כ הוכיח מזה השאלתות דהפשט שם ביומא אינו כפי' התוס' אלא כפי' הר"ר אלחנן שמובא בתוס' ישינים שם דגם לס"ד ידע הש"ס שם דשאני גבי מילה שהוי פסיק רישא ורק פריך הש"ס דהא דעששית הי' לן לאסור מדרבנן עכ"פ כיון דפ"ר אסור מה"ת דבר שא"מ עכ"פ מדרבנן יאסור וע"כ הי' סבור המקשין דהא דאמר אביי משום דהוי דבר שא"מ היינו משום דדבר שא"מ מותר לגמרי ולא הוי ידע בס"ד מהא דאין שבות במקדש ולהכי פריך דיאסור מדרבנן עכ"פ ומשני ה"מ בכל התורה כולה באמת הוא אסור מדרבנן ורק הכא אין שבות במקדש ומאי דקשה אשיטת הר' אלחנן דלס"ד דש"ס דס"ל לר"י דבר שא"מ מותר אמאי לא פריך מגרירה כקושית התוס' תירצנו במקום אחר. ולפי זה לא עלה על דעת הש"ס מעולם דיסבור ר' יהודה לחלק בין שבת לשאר איסורים דבכל התורה כולה דבר שא"מ אינו אסור לר"י רק מדרבנן. ובאמת גם הסברא מחייבת כן כיון דלא שמענו לר' יהודה שיסבור דשא"מ יהי' אסור מן התורה רק במילה בצרעת מהיכי תיתי נאמר כן כיון דשאני מילה שהוי פסיק רישא והא דאמרי' נמי בזבחים צ"א דאסור לזלף יין ע"ג מזבח משום דכתיב לא יכבה ומוקי לי' כר' יהודה התם הוי ג"כ פסיק רישא וכמו שפירש"י שם אבל דבר שאינו מתכוין לא שמענו. ועוד הרי קיימ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואיך נאמר דלר"י דשא"מ אסור אפי' מן התורה ולר' שמעון יהי' מותר אפי' מדרבנן אלא ודאי דבין ר"י ובין ר"ש מודו דדשא"מ מותר בכל התורה כולה מדאוריי' רק פליגי אי אסור מדרבנן או לא וממילא אין חילוק בין שבת לשאר איסורין ולהכי לא תיקשי קושין הנ"ל דשפיר פריך כיון דכבר אשמועינן שמואל דהלכה בשבת כר"ש דדשא"מ מותר ממילא גם בשאר איסורין כן. והנה יש לחקור לפי זה באיזה סברא פליגי ר"י ור"ש גם יש להבין דבמס' שבת מ"ב ס"ל לשמואל כר"ש דבשבת דבר שא"מ מותר ופריך הש"ס והא אמר שמואל דאין מכבין גחלת של עץ דמלאכה שאצל"ג חייב ומשני דשמואל בדשא"מ ס"ל כר"י ובמלאכה שאצל"ג ס"ל כר"ש וכ' התוס' דס"ל למקשין דהא בהא תליא דמשום דס"ל לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב במכווין בלא מכוין נמי החמירו חכמים והתרצן משני דבאמת לאו הא בהא תלי' ע"כ ויש להבין סברת התרצן מדוע באמת לא תליא הא בהא אך נראה דר"י ור"ש בהא פליגי דר"י ס"ל דבכל התורה גזרי' דבר שאינו מתכוין אטו מלאכה שאצל"ג אבל ר"ש ע"כ ס"ל דלא גזרי' דאף דמלאכה שאצל"ג אסור מדאורייתא בכל התורה חוץ משבת וכמבואר בתוס' הנ"ל אפ"ה דשא"מ מותר ובזה יובן דס"ל להמקשה דפריך שמואל אדשמואל והוי ס"ד דשמואל ס"ל כר"י וכמו דר"י גזר דשא"מ אטו מלאכה שאצל"ג בכל התורה הכי נמי גזר שמואל לאסור דבר שא"מ אטו מלאכה שאצל"ג בשבת ולהכי פריך איך אמר שמואל דדבר שא"מ מותר בשבת וע"ז משני הש"ס דשמואל בזה כר"ש ס"ל וכמו דלא גזר ר"ש דשא"מ בשאר איסורי' אטו משאצל"ג ה"נ שמואל לא גזר ובהכי ניחא דשפיר פריך הש"ס אשמואל דל"ל לאשמועינן דהלכה כר"ש בבכור הא כבר אשמועינן בשבת דכיון דאית לי' לשמואל בשבת דשא"מ מותר ומשאצל"ג חייב א"כ קשה קושית הש"ס דמ"ט לא גזר שמואל בדבר שא"מ לאסור אטו משאצל"ג וכמו שס"ל לר"י אלא ע"כ מוכח דס"ל לשמואל כר"ש בשאר איסורי דלא גזרי' א"כ כבר מוכח מהא דפסק שמואל בשבת דדשא"מ מותר דבשאר איסורי כר"ש ס"ל ושפיר קשה למה לי למיפסק הדר בשאר איסורים כר"ש אך כ"ז תינח לשמואל דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב בשבת אבל לדידן דס"ל בשבת מלאכה שאצל"ג פטור כר"ש י"ל דמשו"ה אית לן בשבת דשא"מ מותר דלא שייך גזירה אטו משאצל"ג דהא אינו אסור לדידן רק מדרבנן אבל בשאר איסורי' דמלאכה שאצל"ג אסור מדאוריי' שפיר י"ל דגזרי' דקיימ"ל מה כר"י דגזרי' דשא"מ אטו מלאכה שאצל"ג וכן לר' יוחנן דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב בשבת כמבואר שבת ק"ו בסוגיא דכל המקלקלין פטורין לשיטת רש"י ור"ש שם ובדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש בשאר איסורי' דלא גזרי' דבר שא"מ אטו מלאכה שאצל"ג ודבר שא"מ מותר א"כ שפיר פריך לר"י דגם בשבת יהי' דבר שא"מ מותר ולא נגזר אטו משאצל"ג אבל לדידן י"ל דדוקא בשבת מותר דשא"מ כיון דגם מלאכה שאצל"ג רק מדרבנן אבל בשאר איסורין אסור מטעם גזירה. ומיושב קושית תוס' ורא"ש. ובזה יובנו דברי השאלתות הנ"ל בטוב טעם דדוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת בעינן א"כ מטעם זה מלאכה שאצל"ג פטור וכמבואר חגיגה ה' לכן מותר דבר שא"מ מטעם דליכא גזירה אבל בשאר איסורין דמלאכה שאצל"ג אסור מה"ת שפיר קיימ"ל כר"י דדבר שאינו מתכווין מדרבנן עכ"פ אסור. ומעתה אשר הראינו בעזה"י יסוד חזק לשיטת השאלתות דדבר שא"מ חסור בשאר איסורין יש לחוש לדעת הגהת סמ"ק הנ"ל: