אור ברסלב
חלת אהרן (זרעים) בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים › פרק זין משנה ה

חלת אהרן (זרעים)· הרב אהרן פריד

בעזרת רוכב שמי שמים. אתחיל לכתוב במס' כלאים · פרק זין משנה ה

פרק ו משנה א

(פג) שם המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכ' הר"ב ולא דמי לשאר איסורים כגון הנותן חלב ודם בקדרת חבירו או בישל בשר בחלב חבירו דאוסרין כו' וכן הקשו בתוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין כו' וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ע"כ עי"ש ותימה לענ"ד דמאי קשיא להו משאר איסורים דהכי קיימ"ל טעם כעיקר או דאוריי' או דרבנן ואי ליכא טעמא מותר באמת א"כ כל דאיכא טעמא הרי חשוב כאילו אוכל העיקר וכי שרי למיכל נבילה של חבירו הרי מפורש בתורה לגר אשר בשערך תתננה או מכור לנכרי גבי נבילה אבל לישראל חבירו אסור א"כ מה לי שאוכל נבילת חבירו או שאוכל טעמא כיון דקיימ"ל טעם כעיקר ולהכי אסור בכל איסורין אבל בכלאים שאין בתבואה שום סרכא דגפן ולא שייך טעם כעיקר שפיר י"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפי' לר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל ולא שייך טעם כעיקר במין במינו מ"מ כיון דגזירת הכתוב שמין במינו לא בטיל הרי האיסור בעין ונמצא אוכל איסור בעין של חבירו ולהכי אסור ומה דמיון לזה כלאים וצ"ע שוב ראיתי בהר"ש שכ' וז"ל אין לדמות איסורים התלוין בנתינת טעם לזה מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דפסולין לגבוה עכ"ל:

(פד) שם בהר"ב תי' על קושיא הנ"ל דשאני כלאים דכתיב כרמך לא תזרע כלאים דמשמע כרם שלך ולא כרם אחר והתוס' ביבמות פ"ג תירצו דכלאים בניחותא ומחשבה דבעלים תליא והיכי דלא ניחא לי' ולא מכווין אין איסור וכמו שמוכח מהא דהרואה כלאים בכרם והטעם דבניחותא תלי' מילתא בכלאים כ' התוס' בריש מס' בבא בתרא ובמס' ב"ק ד"ק דנפקא לן מכרמך לא תזרע משמע זריעה דניחא לי'. ושני תירוצים הנזכרים מובאין בהר"ש פה והנה בירושלמי הביאו הר"ש והתוס' י"ט בסוף פירקן פלוגתת ר' יוחנן עם ר"א במסכך גפני ע"ג תבואתו של חבירו דר"י ס"ל דהגפנים נאסרו אבל ר"א ס"ל דגם הגפנים לא נאסרו ונראה לענ"ד דטעם פלוגתתם תליא בשני תירוצים הנ"ל דהנה לעיל בפרק ב' הל' זין תנן שלו חטין ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו מין וכ' הרמב"ם בפ"ג מכלאים וז"ל דמדינא מותר לזרוע חיטין בצד שדה חבירו של שעורים דכתיב שדך לא תזרע כלאים אין איסור אלא שלא יזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים עכ"ל ולפי זה אם ילפי' בכלאי כרם ג"כ דאינו מקדש שאינו שלו מכרמך ולא כרם אחר א"כ פשיטא דג"כ מותר לכתחילה לסמוך זרע או גפן שלו לשל חבירו כיון דלא נאמר והכרם לא תזרע כלאים וכמו בכלאי זרעים דמותר לכתחילה לסמוך לשדה של חבירו דדרשינן שדך דוקא דמאי שנא כרמך משדך. ובהיות כן דמותר לכתחילה לסמוך לסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו האיך אפשר לומר דגפנים שלו יאסרו דא"כ ודאי יהי' אסור לזרוע כלאים לכתחילה דכיון דנאסרו גפנים שלו ע"כ שם כלאים עליהם וכבר הוכחנו דמותר לכתחילה כמו כלאים דזרעים אלא ע"כ ר"י דס"ל דהגפנים נאסרו דמבואר בירושלמי דס"ל דמדאורייתא נאסרו וכמש"כ הר"ש בפי' ע"כ לא ס"ל לתי' הר"ב דנלמד מכרמך דאי נלמד מכרמך ליכא איסור על הגפנים ואין על סיכוך זו שם כלאים ומותר אף לכתחילה כמו כלאי זרעים אלא ע"כ טעמו דילפי' מלא תזרע דמשמע דניחא לי' ולהכי המסכך גפנו דניחא לי' למסכך גפנו נאסר אבל בעל התבואה דלא ניחא לי' אין תבואתו נאסר אבל ודאי דלכתחילה אסור לו לסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דכיון דגפנים שלו נאסרו הוי עליהם שם כלאים מדאוריי' ועובר על כרמך לא תזרע כלאים כיון דניחא לי' ואינו דומה לכלאי זרעים שמותר לכתחילה לסמוך לשדה חבירו דשם נלמד משדך אבל גבי כלאי כרם לא דריש כרמך וכמו שס"ל לת"ק וכמש"כ הרב. אבל ר"א ס"ל דילפי' לי' בכלאי כרם מכרמך א"כ הוי דומיא דכלאי זרעים ואינם נאסרים הגפנים כיון דנתמעט מכרמך מותר לכתחילה לסכך ע"ג תבואתו של חבירו כמו בכלאי. זרעים וא"ש כן נראה לענ"ד בעזרת השם יתברך. ולפ"ז הרמב"ם ומחבר דפסקו דהגפנים נאסרו ע"כ ס"ל דרשא דלא תזרע זריעה דניחא לי' וא"ש:

(פה) שם משנה וי"ו מאימתי נקרא אנס משישקע הר"ש מביא ירושלמי נשתקעו שם הבעלים ולא נתיאשו איסורו דבר תורה נתיאשו ולא נשתקעו איסורו מדבריהם מובא בתוס' סוכה ד' למ"ד והכפות תמרים שם נתקשה בזה כיון דיאוש לא מהני בקרקע דבר תורה כי נשתקעו שם בעלים מאי הוי ואמאי נאסרו הגפנים וכי שיקוע השם הוי קנין ותירץ דודאי כל זמן ששם הבעלים על הכרם לא מהני יאוש מה"ת דאנן סהדי דאינו מתיאש בלב גמור לגמרי דקרקע אינו נגזלת אבל אם נשתקע שם הבעלים זה מורה דנתיאש לגמרי ואע"ג דצות ואומר לא נתיאשתי אנן סהדי דנתיאש והפקיר והוי כצוח על ביתו שנשרף או ספינתו שטבעה ע"כ הוי האנס כמו שזרע כרם שלו ולהכי הוי כלאים דאוריי' אך לפ"ז הקשה שם בכפות תמרים דהרמב"ם והש"ע פסקו כהך ירושלמי דהיכי דנשתקע שם בעלים הוי כלאים דאורייתא וברמב"ם הל' גזילה ובח"מ סי' שע"א פסק המחבר דקרקע אינה נגזלת ולא מהני יאוש לקרקע ולא חלקו לומר דהיכי דנשתקעו שם הבעלים אז מהני יאוש וקני ומסיק שם מפני קושיא זו דהוי ספיקא דדינא עיי"ש:

ולעניות דעתי נראה דודאי הדין אמת וברור כיון דילפי' מקרא דקרקע אינו נגזלת ויאוש לא מהני ואינו קונה אין שום חילק בין אם נשתקעו שם בעלים ממנו או לא דגזירת הכתוב דלא מהני יאוש אפי' אם ודאי נתיאש ולהכי לא חלקו הרמב"ם והמחבר לענין קנין יאוש בקרקע הנגזלת אי נשתקעו שם הבעלים ממנו או לא. ומ"מ לגבי כלאים שפיר אמרו בירושלמי וקיימ"ל כן דאם נשתקע שם בעלים הוי כלאים מדאוריי' ולאו מטעמא דשיקוע שם הוי קנין או הפקר אלא דכבר נתבאר באות הקדום דהטעם בכלאים דאין אדם מקדש את שאינו שלו משום דלא תזרע דכתיב משמע דניחא לי' ולהכי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו לא אסרו כיון דמסתמא בעל התבואה לא ניחא לי' וכבר כתבתי דע"כ הרמב"ם ומחבר דפסקו דהגפנים נאסרו היינו טעמייהו משום דהמסכך ניחא לי' ולהכי הגפנים נאסרו ממילא י"ל דהיכא דהאנס גזל הכרם ונשתקע שם הבעלים דודאי אין תקוה לבעלים שיחזור להם הכרם כיון שנשתקע שמם ממילא אמרי' דודאי ניחא להו לבעלים בזריעת הכלאים כדי שיאסור ויכשל הגזלן באכילת איסור ג"כ והלעיטהו לרשע וימות כמו דאמר רשב"ג דאין אנו מציינין ערלה ונטע רבעי שלא יקחו ממנו אנשי רשע כי אדרבה הלעיטהו לרשע וימות כמבואר ב"ק בסוגיא דצניען הרי דאדרבה יש קצת מצוה להכשיל הגזלן שיאכל איסור א"כ ה"ה הכא ודאי אנן סהדי דבעלים ניחא להו בזריעת האנס הכלאים כדי שיוכשל באיסור ולהכי כיון דניחא להו באמת נאסור הכרם מדאוריי' אבל אם לא נשתקע שם הבעלים א"כ יש תקוה שיוחזר הכרם לבעלים ודאי אנן סהדי דלא ניחא להו שיאסרו דשמא יוחזר להם ולהכי לא הוי כלאים מדאוריי' דיאוש לא מהני ולא הוי קנין כלל ומעתה א"ש דברי הרמב"ם ומחבר כיון דכבר הוכחתי לעיל שסבירא להו ע"כ דרשא דאשר תזרע ולא תזרע משמע דניחא לי' שפיר פסקו דהיכי דנשתקעו שם בעלים הוי כלאים מדאוריי' וזה נכון לדעתי בעז"ה:

תוכן העניינים

חלת אהרן (זרעים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה