אור ברסלב
חלקת יוסף שלוחין › סימן נ

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

שלוחין · סימן נ

סימן מט

בקצוה"ח (סי' שמ"ח) הקשה אהא דאמרינן הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה ע"י, אמאי חייב השליח ב"ד גלות כיון דשלוחם של בית דין הוא, וא"כ להסוברים דבשוגג יש שליח לדבר עבירה, ליחייבו הדיינים, שהרי הם הם המצווים להכותו בכל הכאה שאמרינן גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו ע"כ:

והנה יש משיבים על קושיא זו דאין כאן קושיא כלל, דהשליח ב"ד כשהוא מכה ומלקה, אינו עושה זאת בשביל הב"ד, אלא מצות עצמו הוא עושה, שכמו שחייבים הם לדון את הנדון, כך מחויב השליח ב"ד לענוש את הנדון, ועלי' דידי' הוא דרמיא, ואף שהדיין אומר הכהו, היינו משום שכך הוא דינן של מלקות להעשות בב"ד, כמו שדינן בל"ט הכאות ושאר פרטי הדינים השייכים למלקות, הכי נמי הדין שלהם שיוכה בב"ד, בקריאה, ומנין, והכאה, אבל בעצם הדבר אינו עושה אלא מצות עצמו ולא בשביל הדיינים:

והנה אחר העיון בדבר אין נראה כן, דהנה בדין שליחות ישנם שני אופנים, האחד במקום שעושים חלות בדבר, ואז צריך שיעשה הדבר בשביל המשלח, שאם לא יעשה בשביל המשלח אין שום ממש בדבר, שהרי כל עיקר השליחות הוא, שהמשלח יש לו כח בדבר, ומוסר את כחו להשליח, נמצא שבזה שהשליח עושה בכחו של המשלח בשבילו נעשה הדבר כאילו עשהו המשלח בעצמו, וזה נעשה ע"י מסירת הכח וכונת השליח, אבל השליחות האחרת שמצאנו בשליחות לדבר עבירה באופן המועיל, כגון בלאו בר חיובא או כשבעל כרחה קא מותיב בה, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' או לשמאי דאית לי' בכל מקום יש שליח לדבר עבירה שם לא שייך לומר שצריך שיכוין השליח לעשות בשביל המשלח, דלא שייך בכלל לומר שהדבר נעשה בשביל המשלח שהרי אין כאן שום חלות שיחשב כאילו עשה, אלא שהעבירה מתחשבת בשבילו, ובדבר כזה אם אנו אומרים ששלוחו של אדם כמותו, היינו אף בלא שום כונות בשביל המשלח, אלא שכיון שנעשה על פי צוויו, ואילמלא הצווי לא הי' נעשה, מתחשבת העבירה בשבילו, אבל אין זה ענין לגדרי השליחות שבחלות:

וראי' ברורה לדבר זה מהא דאמרו בתוס' שבועות (דף ג' ע"א) וז"ל ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא אמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול הוי נפקותא לרב אדא ע"כ, הרי סוברים התוס' דלמאן דאמר דתלי עיקר הדבר בבר חיובא ולאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה בשליח קטן והא אין שליחות לקטן, ובחידושי רעק"א (בכתובות י"א) כתב דבקטן עיקר החסרון הוא משום דאין שם מנוי, וא"כ הרי זה דומה כאילו לא חשב שיחול הדבר בשבילו אלא ע"כ דלא בעינן שיחשוב השליח בשביל המשלח, ואם נפשך לומר שקטן כיון שאמרו עליו בקדושין (דף כ"ב) דעבד קטן כבהמה דמי, הוי כאילו עושה מפורש בשביל המשלח כיון שאין לו דעת אחרת, כ"א עושה מה שצוהו, מ"מ יש להביא ראי' מהא דמקשה מהר"י אבוהב בש"מ שם בסוגיא דב"מ לימא איכא בינייהו ישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב כליו ע"כ, ומשמע שהעכו"ם גונב בשביל עצמו, אלא שכיון שהוא גונב בשביל עצמו ע"פ צוויו של הישראל המשלח מתייחסת מעשהו אליו, אלמא דלא בעינן שיעשה הדבר בשביל המשלח, אלא דמ"מ יש לדחות דכונת הש"מ שהישראל אמר להעכו"ם שיגנוב הכלים בשבילו. אלא דיש להביא עוד ראי' מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ט ע"א) נתנו לבכורות בנו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר הי' מושכו ויוצא וכתבו שם התוס' ד"ה נתנו וכו' (לא) הפי' הקונטרס נתן הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידי' באיסורא אלא סוברין שהי' שלו וכו' ע"כ עיי"ש. והנה שם משך הכהן או הבעל חוב בשביל עצמו שיהא שייך לו, שהרי לא נתכוין לזאת בשביל הגנב, שהרי סבור הי' שכבר הוא שלו מאז מקדם, ולא נתכוין שיעשה הדבר בשביל הגנב, ובלא קנין גניבה הלא לא יתחייב הגנב בחיובו החפץ, והיכן הם קניניו, ובמה תתייחס מעשה הכהן להגנב, אלא ע"כ שבשליחות עבירה שאינה חלות אמתית, כיון שנעשה הדבר ע"פ צוויו של המשלח, הוי הדין כאילו עשה המשלח, ואף שקנין גניבה הוא לכאורה ענין של חלות, ובחלות צריך שיחשוב השליח בשביל המשלח, מ"מ ענין קנין גניבה אינו קנין באמת, אלא שהתורה העמידה ברשות הגנב כשנעשתה הגניבה בכל פרטיה, וכיון שבדבר עבירה להתייחס בשביל המשלח, אינו צריך לחשוב בשביל המשלח, ממילא גם דין קנין גניבה הוא באופן זה, וכן יש להביא ראי' מקושיית האחרונים דאמאי אמרו דאמירה לעכו"ם שבות, ליהוי איסור דאורייתא מטעם שליחות לדבר עבירה כיון שהשליח לאו בר חיובא, והנה אם היינו מחלקים ואומרים דגם בדבר עבירה לא שייך שליחות כי אם בגדרי שליחות שבחלות א"כ כשהעכו"ם עושה ע"פ ציוויו ואינו מכוין בשביל המשלח אין כאן שום קושיא שהרי אין כאן גדרי השליחות, ואף אם מכוין לטובת המשלח אינו יודע אם יוכל להחשב שמחשב את הפעולה בשביל המשלח, שאפשר שמיקרו שעושה את הפעולה ולא כפועל את הפעולה בשבילו, אלא שהוא רוצה שיהנה המשלח ע"י פעולה זו, ודוקא בגניבה בשביל המשלח שהוא מושך לרשותו של משלח ע"י שעושה את הפעולה זו בשבילו, שם אם חושב בשביל המשלח, נוכל לייחס גם הפעולה בשבילו של המשלח, אבל בפעולות פשוטות לא, אבל אי נימא דאין כאן גדרי שליחות אתי שפיר:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בקדושין דמודה שמאי באומר לחבירו צא בעול את הערוה ואכול את החלב דאין שליח לדבר עבירה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. והי' נראה דענין זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, הוא דכיון שהוא נהנה, ממילא משום כך עושה את הדבר להנאתו, ועושה בשביל עצמו ולא בשביל המשלח, וענין השליח כמותו אף בדבר עבירה אינו אלא כשעושה בשביל המשלח, וזה דלא כדברים האמורים לעיל, אלא דאי אפשר לומר כן בפירוש הענין, שהרי התוס' חקרו בקדושין (מ"ג ע"א) אם אמר אחד לחבירו התחמם בגיזי עולה אי אמרינן שם זה נהנה וזה מתחייב אי לא, ואי נימא דהטעם דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב הוא משום דמכוין בשביל עצמו ולא בשביל המשלח, אז הלא אין שום חילוק בין אמר לו בעול את הערוה, ובין אמר לו להתחמם בגיזי עולה, אלא ע"כ דאין זה ענין ליסוד זה בשביל מי הוא עושה, אלא טעמא אחרינא איתא בזה. ונראה דבאור הדבר פשוט הוא דכיון דהתורה חייבה בערוה ובאכילת חלבים על מעשה דאית בי' הנאה, כמו באכילת חלבים דעיקר החיוב הוא על הנאת גרונו ומעיו, וגבי ערוה אמרינן בפ' המניח דרחמנא קרי להנאה מעשה, ונמצא שאם חסר תנאי ההנאה לא יתחייב העושה, וזה ודאי שלא מצינו דין שליחות כ"א על דין חלות או על דין מעשה, אבל שיפעול כח השליחות כאילו המשלח נהנה, זה לא נאמר מעולם, נמצא שאצל המשלח חסר תנאי ההנאה וממילא לא יתחייב המשלח על זה, והילכך חייב השליח, כמו שביאר הסמ"ע. שבעיקר הדין הלא צריך הי' שיתחייבו גם המשלח וגם השליח, אלא שא"א לחייב שניהם על פעולה אחת, הילכך חייב המשלח, אבל כשא"א לחייב את המשלח, חייב השליח, והילכך המשלח שחסר לו תנאי ההנאה לא יתחייב וחייב השליח. וכמו שכתב הקצוה"ח (בסי' קפ"ב) לבאר הטעם דלא מהני שליחות בתפילין וציצית, משום דכיון שצריך להיות על גופו, ועל זה לא מהני שליחות, שלא חדשה התורה בזה דין שליחות, ליחשב כאילו הגוף עצמו עשה, והכי נמי לא חדשה התורה להחשב כאילו המשלח נהנה, שזה לא חל תחת גדרי השליחות, הילכך זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, אבל א"א לפרש להיפך שכיון שנהנה השליח מוכרח הוא להתחייב, אף שאפשר הי' לייחס ההנאה גם אל המשלח, דזה אינו דהא לדברי הסמ"ע בכל שליחות של עבירה הי' צריך השליח להתחייב, אלא שכיון שצריכים אנו לחייב גם את המשלח, א"א לנו לחייב גם את השליח, א"כ הלא אין חילוק בין עבירה שיש בה הנאה לאין בה הנאה. והשתא לפי זה אתי שפיר בעיית התוס' בהתחמם בגיזי עולה כמו שמפרשים שבגיזי עולה אפשר שהחיוב הוא לא על הנאת הגוף, כי אם על הוצאת ההנאה לחולין כמו בכל הוצאות הקדש לחולין, וזה הלא אפשר לייחס אל המשלח כמו בכל הפעולות, שמתייחסות אל המשלח ע"י דין שליחות:

והי' אפשר לחלק עוד באופן אחד, שדוקא לשמאי דסבר דמהני שליחות בכל דבר עבירה, וא"כ הא דמחייב המשלח על העבירה, הוא מצד שלוחו של אדם כמותו, שפיר קאמר בגמרא דעל ענין ההנאה לא שייך בזה ענין השליחות שיחשב כאילו נהנה, אבל לפי מאי דסבירא לן דאין שליח לדבר עבירה, אלא שהתורה ריבתה להתחייב במעילה וטביחה ומכירה, וא"כ יש לחקור שאולי אין החיוב מצד שריבתה התורה כאן דין שליחות שאין חילוק בדין שליחות בין דבר עבירה זו או אחרת, כיון שאין בדבר עבירה דין שליחות, אלא שהתורה חייבה על מעילה או טביחה ומכירה, אפילו כשעושה ע"י שליחות, אבל לא מדין שליחות, אלא מדין פעולת עצמו שגרם לזה, וא"כ לא שייך בזה לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כיון שאין זה מדין שליחות, וזהו שחקרו התוס' אי במעילה החיוב מדין שליחות הוא אם לאו:

וזה זמן אשר אמרתי ליישב קושיית קצוה"ח באופן אחר, ומצאתי אח"כ בספר פרי יצחק ח"ב, והוא שאם נאמר לחייב גלות את המשלח של ב"ד, צריכים אנו לחייב גלות את כל הב"ד שכולם הם משלחיו, וא"כ הוי כהכוהו כולם והוי כהכוהו עשרה בני אדם כאחת שכולם פטורים, וכיון שהם פטורים ממילא חייב השליח, כדברי הסמ"ע, אלא שתשאר השאלה לפי דברי הרשב"א בפרק הפרה, שרצה לומר ולחלק דדוקא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כולם פטורים, אבל אם הכוהו במקל אחד כולם חייבים, ואם כן הוי כאן כבמקל אחד, ועדיין ליהוו כולם חייבים ולא השליח ע"כ. והנה בהקושיא מדברי הרשב"א יש להתבונן ולהבין כל עיקר החילוק שחילק הרשב"א בין עשר מקלות למקל אחד, ויש להסביר הדבר בשני אופנים, הא' שכונת הרשב"א שעד כאן לא מיקרי כל דהו נפש, אלא כשמת על ידי עשרה הכאות, והוא לא עשה אלא הכאה אחת, אבל כשמת ההרוג על ידי הכאה אחת, והוא השתתף בכל ההכאה, אף שהיו עוד מכים, מ"מ כיון שכל ההכאה באה גם ע"י כחו מיקרי כי יכה כל נפש אדם, או שכונת הרשב"א באופן אחר שאף כשהכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות א"א לנו לומר שהכה רק כל דהו נפש, שהרי בהכותו בלבד הי' בה כדי להמית, והוא הרג את כולו, אלא ע"כ שכונת התורה לא למעט כשהרג מקצת הריגה, אלא כשהרג כל הריגה אלא שישנם עוד רוצחים, שותפיו עושים כאילו הוה כל דהו, שהרי גם בלעדיו הי' נהרג, אבל כשהרגו במקל אחד, מיחשב כאילו לא היו לו שותפים, שכיון שלא היתה אלא הריגה אחת מיקרי שהרג כל נפש ששותפות כולם משוי להו כאחד, ובזה מדוקדק לשון הרשב"א שכתב אבל במקל אחד כחד חשבינן להו ע"כ. ועתה ניחזי אנן, בשליח ב"ד שהרג בשליחות כולם, הדין שליחות שמשוי להו כאילו הרגו, הלא אין בדין זה שום השתתפות, אלא כל אחד הוי משלח לעצמו, וכל אחד הוי כהורג ע"י דין שליחותו כשהוא לעצמו, וא"כ אפשר דלא הוו כחד, דדוקא בהכאה אחת ששתפו כוחותם כאחת הוו כהורג אחד, והוא השתתף גם בשל חבירו, אז מיקרי כל דהו נפש. אלא שיש להתבונן דעד כאן לא חקר הרשב"א אלא בהכוהו עשרה ב"א במקל אחד וכל אחד הי' בו כדי להמית, אבל כשהכוהו עשרה ב"א במקל אחד וכל אחד לא הי' בו כדי להמית, אפשר דאף במקל אחד פטור, או אפשר דשם ודאי חייב, דזה אינו יכול וזה אינו יכול, וכאן גבי שליח ב"ד צ"ע דאולי כיון שאחד בפני עצמו לא הי' אפשר לו לשלחו לשליח ב"ד, אפשר דמיקרי דזה אינו יכול וזה אינו יכול, ויש לסמוך הדבר למה שאמרו בשבת פ"י גבי שנים שעשאוה פטורין דהוי מחלוקת ר"מ ור"י ור"ש אי זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור או כשזה יכול וזה יכול וה"נ דכותיה לכאורה, ותלי בפלוגתא דהתם וצ"ע:

ואפשר לומר דאין לזה שייכות עם הגמ' דשבת, דשם פטור התורה לא מחמת שעשה רק מקצת, אלא מטעם דבעינן אחד ולא שנים, ובזה הוא דאמרינן שחולקים הני תנאי מה נקרא נעשה ע"י שנים אם כשזה יכול וזה יכול, או כשזה אינו יכול וזה אינו יכול, אבל גבי רוצח הפטור מחמת דהוי כל דהו נפש ולא מחמת שנעשה בשנים, ואף לפי מה שנתבאר ששותפין פוטרים אותו, היינו משום דע"י זה מיקרי כל דהו נפש, וא"כ בזה אפשר שהסברות מתחלפות דאפשר אף דשם מיקרי שנים שעשאוה, וכאן מיקרי באופן הזה כל נפש אדם, או להיפך, אף דשם מיקרי נעשה ע"י אחד, וכאן מיקרי כל דהו נפש:

אבל נראה ברור דאין ענין כלל לשליח זה של ב"ד עם הכוהו עשרה ב"א בב"א, דכאן כיון שהוא שליח לכל אחד בפני עצמו, נמצא שכשהרג השליח את הנרצח, עשה בשליחותו של משלח זה והוי כמו שהמשלח עשה את מעשה זו של רציחה כולה והכה את כל הנפש, ויש לו להתחייב על זה, ואף שזה השליח עשה זאת גם בשביל עוד אחד, אין זה נוגע לגבולו של הראשון, שלגבי' הוי כאילו לא שלח השני כלל את השליח, שהרי השליח עשה את כל המעשה בשביל הראשון, וכן עשה את כל המעשה בשביל השני, וכן בשביל השלישי, והמשלחים אין להם התייחסות זה עם זה, ואין לדין שליחותם שום השתתפות זה עם זה, ולגבי כ"א הוי כאילו שלח רק הוא:

ונראה ליישב קושיית קצוה"ח בפשיטות דיש לחקור בבאור ענין שליחות אם מתחשב החלות בשביל המשלח או שמתחשבת גם הפעולה עליו כאילו ממש עשה את הפעולה הזאת, והנה המשנה למלך חקר בהא דכתב הרמב"ם דאף דמהני שליחות בטביחה ומכירה מ"מ אם אמר לשליח לטבוח בשבת דלא מהני השליחות לחייב המשלח, כיון דלגבי איסור שבת אין שליח לדבר עבירה, ובא המ"ל לחלק דדוקא כשצוה לו לשחוט בשבת, אז אמרינן דאין שליחות כיון דלא מהני על ענין שבת לא מהני על ענין טביחה ומכירה, אבל כשלא אמר לו כ"א לשחוט והוא הלך ושחט בשבת אז אף על איסור שבת אינו חייב המשלח, אבל על איסור טביחה חייב:

והי' נראה דחילוק זה שייך שפיר אי נימא דאין מתחשבת על המשלח כ"א העבירה, כמו בקנינים החלות, אבל הפעולה עצמה מתחשבת על השליח, אז אמרינן שעבירה זו של המשלח היא, ועבירה זו של השליח היא, אבל אי נימא דהפעולה מתחשבת על המשלח, א"כ כיון שהפעולה יש בה ענין איסור של מלאכת הבת, שאי אפשר לחשבה על המשלח, א"כ לא תחחשב כלל על המשלח. וכיון שהמ"ל רוצה להחליט שבלא אמר לו לשחוט בשבת מתחשבת העבירה על המשלח, נראה שעיקר ענין שליחות הוא שהחלות בקנינים והעבירה באיסורים מתחשבים על המשלח ולא הפעולה, ועלינו עוד לבאר, א"כ מה בין שליחות לזכיי', כיון שגם בשליחות אין המשלח עושה הפעולה, אלא דמהני החלות בשביל המשלח, א"כ היינו זכיי' דמהני ג"כ החלות בשביל המשלח, והחילוק פשוט ומבואר דשליחות היא כאילו המשלח עשה את החלות, ומהני משום שהוא עשה את החלות מכחו, אבל זכיי' הכל בא מכחו של הזוכה, אלא שמהני הקנין בשביל מי שזוכים בשבילו בכוחו של הזוכה, נמצא ששליחות היא כחו של בעל הקנין, וזכיי' היא מכחו של הזוכה, וע"פ חילוק זה שבין שליחות לזכיי' הי' נראה שבשליחות אם שלח שליח לקנות ועשה השליח את הקנין באופן שאינו מועיל בשביל המשלח, לא מהני גם בשביל השליח, שהרי ענין הקנין בהחלות מתחשב כאילו פעל כל זה המשלח, ואם הוא לא קנה השליח במה יקנה, שהרי אין הקנין שלו, אבל בזכוי' אם עשה הזוכה את הזכיי' באופן שאינו מועיל בשביל מי שזוכים בשבילו, זכה הוא בעצמו, שהרי כל הזכיי' שלו הוא, אלא שהזוכה רצה שזכייתו תועיל בשביל האחר, ואם אינה מועלת בשביל האחר מועלת בשביל עצמו, ובזה יתבאר מה שהתוס' בב"ק (דף ק"ב ע"ב) גבי מי הודיע לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל מעות מסתפקים בזה אם כשהמשלח לא קנה, מי קנה השליח או לא, ובב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו רצו לפרש דברי הגמ' ביצה (דף ל"ט ע"ב) מילא מים ונתן לחבירו רב ששת אמר כרגלי הממלא ור"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמ"ס קני ומ"ס לא קני כפירש"י דכולהו סברי דלא קני חבירו אלא רב נחמן סבר דמגביה נמי לא קני ולכך כשלקחו חבירו ממנו קנאו מן ההפקר שמתכוין לקנות ורב ששת סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה ולכך הוי כרגליו, ע"כ. ראינו שבזכוו' יש מ"ד לפי דעתם דסובר דכשלא קני מי שזוכים בשבילו, זוכה הזוכה, ובשליחות מסתפקים בזה, אבל לפי האמור פשוט הוא דבזכיו' כיון שהוא הוא איהו הזוכה אם אינו מועיל בשביל מי שזוכים בשבילו יועיל לגבי עצמו, אבל בשליחות כיון שאינו פועל בעצמו כלום, כ"א המשלח פעל את כל החלות אם אינו מועיל לגבי המשלח שהוא פעל החלות איך יועיל לגבי השליח, אלא שלפי המ"ד דסובר דגם בזכוי' לא מהני בשביל הזוכה עצמו, יקשה דא"כ מה זה מסתפקים בשליחות, הלא ק"ו הוא, ואולי נאמר שדברי התוס' חלוקים הם זה עם זה, ומי ששנה זו לא שנה זו:

וכיון דאמרן דבשליחות אין המשלח עושה כ"א את העבירה שבפעולה ולא את הפעולה תתיישב הקושיא, שכיון שהב"ד לא ציוהו כ"א להכות ולא להרוג, נמצא שאין שליחותו כ"א על ההכאה ולא על ההריגה, וא"כ עבירת ההריגה הוא רק על השליח עצמו, ומשום הכי הוא גולה, דבשלמא אם היינו אומרים שהמשלח הוא העושה את הפעולה ממש, נמצא שהוא הרג, שהרי ע"י הכאתו נהרג, והוי הב"ד נקראים הורגים, אבל כיון שהמשלח אינו עושה את הפעולה, כ"א העבירה מתייחסת אליו, אין נחשבת לו כ"א העבירה ששלח את השליח עלי', אבל הריגת הנלקה, שלא שלח את השליח לזה, אין ההריגה נחשבת לו כ"א גרמא בעלמא למשלח, הילכך אינו חייב אלא השליח עצמו ההורג:

ועוד יש להעיר בישוב הקושיא, שיש לעורר במה דנדמה כאילו המשלח עשה את מעשה ההריגה, דלא מיחשב בשביל המשלח, כ"א מה שנוגע למעשה העבירה, אבל במה שחוץ מזה, לא מיחשב בשביל המשלח. והנה בגלות אינו חייב כ"א כשהרג דרך ירידה ולא דרך עליה, ודין זה אינו אלא גזירת הכתוב בדין חיוב גלות, אבל במעשה עבירת שוגג, הלא פשוט הוא, כי העבירה אחת היא בין דרך ירידה ובין דרך עליה, וא"כ כשמחשבינן בשביל המשלח את מעשה ההריגה, אין לנו לחשוב בשבילו כ"א מעשה ההריגה בלבד, אבל מה שהי' דרך ירידה שאין זה ענין דיני בעבירה כ"א ענין מציאותו, ואין זה מעלה ומוריד בעבירה עצמה, אין לנו לחשוב את זה כלל, ונמצא שאין לחייב את המשלח גלות, מפני שאף אחר השליחות חסר להמשלח התנאי של ירידה, שבחסרון תנאי זה פטור מגלות:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה