אור ברסלב
חלקת יוסף שלוחין

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

שלוחין

קנין וזכיה

סימן מז

א

הקשה הב"י בי"ד (סי' של"א) על הרמב"ם שכתב בפ"א מתרומות וז"ל החורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לי' כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ"ל. וכיון דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוויי' שליח וע"ש שהעלה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דקידושין (דף נ"ב) וממילא אידחיא הך סוגיא דר"פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסיא דקדיש בפורזמא דשיכרא אתא בעה"ב ואמר לי' אמאי לא אייתת מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד ומשמע דאפי' כה"ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי' דניחא לי' אע"ג דמעיקרא לא ידע מהני והטעם דמצוה שאני ומהני אפי' לא ידע מעיקרא ומשום דמסתמא ניחא מעיקרא. ע"ש. והנה הדברים בלתי מתיישבים דהא אמר בב"מ דהכי נמי מסתברא דבעינן שלוחכם לדעתכם גבי תרומה וא"כ אף דאמרינן דבודאי ניחא לי' מעיקרא הא שלוחו לדעתו לא הוי, והי' נראה לומר דכיון דגבי תרומה אם אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום סגי, א"כ כיון דמשום ניחותא דמצוה ידעינן שגם מעיקרא הי' רוצה הוי כמי שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דבשלמא אם היינו צריכין שימנה את זה לשליח א"כ אף דידעינן דניחא לי' אבל הלא את זה לא מינה, אבל כיון דסגי בכל הרוצה, וכיון דידעינן דניחא לי' שיתרמו בשבילו הוי כמאן דאמר כל הרוצה:

אבל נראה דא"א לומר כן דאף שסגי בדאמר כל הרוצה יתרום, אבל זה פשוט דהנה נחלקו הרמב"ן והר"ן בגיטין פרק התקבל אם כל הרוצה הוי מטעם גילוי דעתא או מטעם שליחות דהרמב"ן סבר דהוי רק גילוי דעתא וסגי בכך והר"ן סבר דהוי מטעם שליחות ונראה דנ"מ ביניהם אם התורם תרם אדעתא דנפשי' ולא אדעת דבריו דלפי דעת הרמב"ן כיון דסגי רק בגילוי דעתא לפ"ז אף שלא כוון התורם לתרום בשליחותו של הבעלים ג"כ מהני, אבל לפי דברי הר"ן דמטעם שליחות אתיין עלה אם לא תרם התורם משום שליחותו של הבעלים לכאורה לא מהני, וא"כ לפי דברי הר"ן כאן בתורם שלא ברשות הלא לא סמך השליח על אומדן דעתו של המשלח כי אדעתא דנפשי' עשה ואמאי מהני הלא לא בא בשליחותו:

והנה זה צריך להבין ג"כ מאי דאמרינן דניחותא דמצוה שאני, דמאי אולמא דניחותא דמצוה יותר מיאוש בדבר שאין בו סימן דברור לנו דמתייאש ואעפ"כ לא מהני משום דלא הוי יאוש באומדנא אף שברורה לנו ביותר כיון שאינה בפועל א"כ מה הוסיף לנו אומדנא דניחותא דמצוה. ולכאורה קשה עוד יותר דהא חזינן ביאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן שאף שלא נודע לו כלל מ"מ הוי יאוש למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ובתרומה אף למ"ד הוי יאוש בעינן גילוי דעתא דבעה"ב לבסוף דזה מוכרחים אנו לומר דביאוש לאביי לא בעינן גילוי דעתא לבסוף דאל"כ תקשה מה שהקשו בגמרא לאביי תמרי דזיקא היכי אכלינן דילמא דיתמי נינהו וכתבו התוס' דלרבא ניחא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי הוי יאוש ותקשה בודאי ביתומים קטנים אפשר שלא יודע להם לעולם ואפשר שימותו ולא יבוא לעולם לכלל יאוש, אלא ע"כ דלא בעינן דיודע להם לבסוף וגבי תרומה בעינן דיודע לבסוף א"כ הלא גדולה האומדנא דיאוש יותר מאומדנא דניחותא דמצוה דתרומה וכיון דלגבי יאוש לא מהני א"כ כ"ש גבי תרומה. ומתחילה הייתי רוצה לומר דבתרומה בעינן גילוי דעתא לבסוף כדי שיתקיים המצוה על ידו ומצאתי כסברא זו בעונג יו"ט אבל א"א לומר כן גבי הכשר:

ונראה בביאור הדבר דבאומדנא דיאוש דאף דאמרינן דבודאי הי' מתייאש וחשבינן לי' ליאוש אבל מ"מ הוי שלא מדעתו ואמרינן דיאוש כזה לא מהני אבל גבי תרומה כיון דאמדינן לי' שבודאי הי' רוצה וחשבינן לי' כאילו יש לו עכשיו רצון לזה וכיון שאמרינן שהוא רוצה לא שייך לומר שהוא שלא מדעתו דכיון דחשבינן לי' לרצון ממילא חשבינן לי' לדעת, דגבי יאוש עצמיות היאוש אין זה ענין של לדעת אלא כשהוא חושב ומתייאש בפועל הוי לדעת אבל גבי רצון עצמיות הרצון הוי לדעת וזהו שאמרו כיון דמשום ניחותא דמצוה אמרינן שרוצה בדוקא שיעשה כך ממילא הוי לדעת:

וכיון שמוכרחים אנו לומר זה היסוד נראה שיש לפקפק בדברי הקצוה"ח שהביא ראי' ליסוד דניחותא דמצוה מהא דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניחא לי' לאיניש דליעבד מצוה בממוני'. ע"ש. דהתם מטעמא אחרינא הוא. דהנה מה שכתבו התוס' דאין לאכול פירות חבירו אף אם יודע שיתרצה דקיי"ל כאביי היינו דוקא באכילת פירות חבירו שהאכילה במקרה והתרצותו במקרה א"כ כיון שלא ידע מהמקרה הוי יאוש שלא מדעת, אבל בעשיית מצוה בממונו שכלל הוא באדם דניחא לי' ליעבד, א"כ מעולם הוי אינו מקפיד לגבי זה והוי כדמעיקרא איאושי מייאש וכן כאן מעיקרא אינו מקפיד על זה דלא שייך ליאוש שלא מדעת, אבל בנדון דהרמב"ם יסוד אחר הוא דאומדנא דרצון אינה שייכת ליאוש שלא מדעת אף בענין מקרי:

ובזה נוכל ליישב גם מה שהקשו על הרמב"ם במה שכתב דהוי תרומה גם בירד לשדה חבירו וליקט פירות חבירו שיקחם לעצמו ותרם אותם והא התם בלקח לעצמו לא שייך ניחותא דמצוה דהא אין המצוה של בעל השדה. ולפ"ז יתבאר דניחותא דמצוה לאו דוקא אלא העיקר דהמקום דיש לנו אומדנא דהוא רוצה בדוקא ולא די שאינו מקפיד אלא אדרבא יש לו רצון לזה אם כן ה"נ בירד לשדה חבירו ליקחם דידעינן דבעל השדה רוצה שיקחו פירותיו ויש לו רצון לזה בזה הענין אין בזה משום יאוש שלא מדעת כמו דאמרינן בניחותא דמצוה:

ובזה תסתלק ג"כ הראיה לדעת הש"ך דר"ל דמותר לאכול פירות חבירו שלא ברשות משום דלכי יתודע לא יקפיד מהא דאמרינן דמי שנשתטה וזן את בניו ואת בנותיו ואמאי השתא מיהא לא ידע ותירץ הקצוה"ח דהתם ג"כ איכא מצוה ולפ"ד אין צריך לזה אף אי ליכא מצוה כיון דאמדינן לדעתי' דיש לו רצון לזה מהני אף אי לא ידע:

ואכתי תשאר הקושיא על הרמב"ם שכתב גם בתורם פירות חבירו ותירצו משום ניחותא דמצוה ויקשה מה מהני ניחותא דמצוה והא בעינן שלוחכם לדעתכם. והנ"ל דהנה בטעם דבעינן בתרומה שליחות דוקא ולא מהני זכי' יש לפרש לפי דעת הסוברים דלא מהני זכי' מאדם ובתרומה הוי זכין מאדם דזכין להוציא מבעל הכרי. והנה שני דיני חלות ישנם בתרומה הא' מה שיוצא מרשות בעלים והב' מה שנעשה הטבל לתרומה. והנה לפי פירוש זה שדין שליחות בתרומה הוא חלות התרומה בזה הי' מהני גם זכי' כבכל התורה כולה דבעינן שליחות ומהני זכי' והא דלא מהני זכי' הוא בדין יציאת הפירות מרשות הבעלים. והנה ביציאת הפירות מרשות הבעלים לא רבתה התורה שליחות אלא דאין יכול להוציא משום דאין יכולים להוציא מרשות הבעלים דבר שאינו שלו ואין יכולים בדבר שאינו שלו לעשות קנינים. ועל זה מהני ניחותא דמצוה דכיון שיש לו ניחותא בדוקא שיעשה זה עבורו, באופן זה לא הוי החסרון דזכין מאדם. ולא דמי לשאר זכין מאדם ששם אינו רוצה בדוקא שיזכו ממנו אף דניחא לי' בזכי', ועוד דשאר זכי' מאדם לא ניחא לי' ההוצאה במציאות אלא שמן ההוצאה מרשותו יוצאה לו זכות כגון במכירת חפציו דאין ניחא לי' הוצאת החפץ מרשותו אלא דניחא לי' בדמים הבאים מכח המכירה, אבל בתרומה ניחא לי' בהוצאה מרשות עצמה שהיא היא זכותו מצות תרומה בזה מהני האומדנא דניחותא דמצוה והילכך די באומדנא זו או בגילוי דעת ובדין חלות התרומה הלא בלא"ה הי' מהני זכי' כשליחות כבכל התורה כולה, הילכך היכא דגילה דעת לבסוף מהני התרומה ע"י ניחותא דמצוה וזו היא דעת הרמב"ן בגיטין דגילוי דעת מהני בהפרשת תרומה דאחר הגילוי דעת מהני מדין זכי':

ובזה נוכל לבאר מה שמקשה בנחל יצחק על דעת הסוברים דזכין מאדם לא מהני, מפני מה אמר רשב"ג גבי פירות המופקדים שאם היו אבודין מוכרן בב"ד מפני השבת אבידה:

והנה זה מכבר אמרתי דשם שאני כיון דהוי שומר, נמצא שיש לו רשות לזה והוי כאילו הבעלים ציוהו והוי שלוחן של הבעלים, ואין זה מטעם זכי'. אבל ראיתי במחנה אפרים שמסתפק אם מכירת פירות אבודין היא מטעם שומר או מטעם השבת אבידה, שמלשון המשנה משמע שהיא מטעם השבת אבידה. ואי נימא דהיא מטעם השבת אבידה, הלא אינו שלוחן דהבעלים. וכמו כן מקשה דבהשבת אבידה גופה ג"כ מותר לו למוכרן כשצריך, ולפ"ד יבואר כיון דהפירות מתקלקלין א"כ אין לנו אומדנא דניחותא גדולה מזו והוי כנוחותא דמצוה כמו שנ"ל, וניחותא היא בעצם המכירה, מפני שרוצה להוציא הפירות מרשות מפני קלקולן ואבודן ובכה"ג מהני גם זכי' מאדם:

ודעת הר"ן החולק על הרמב"ן בגיטין נראה שדין שליחות בתרומה דלא מהני זכי' הוא לא מטעם זכי' מאדם, אלא שהתורה רבתה בדין חלות התרומה דבעינן שליחות דוקא מגז"ה ולא זכי' והילכך לא מהני אף גילוי דעת:

ב

ויש לשאול עוד במה שהביאו מסוגיא דקדושין לומר דהך סוגיא חולקת אסוגיא דב"מ, לפי דעת הש"ך דס"ל, דלאכול משל חבירו, דסגי כשחבירו אינו מקפיד, ולא בעי קנינו, מהני אף לאביי, ואמרינן אליבא דכו"ע, כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' וזה שלא כדברי התוס' שם בסוגיא, א"כ לפ"ז אין שום ראי' מגמ' דקדושין, לפי מה שפסק הרמב"ם דהמקדש בדבר שאין בעל החפץ מקפיד עליו הוו קדושין, א"כ לא בעי גבי קדושין שום קנין של בעל החפץ, רק אי קפידתו, ובמקום דבעינן רק אי קפידתו, הא אליבא דכו"ע מהני אף כשמעיקרא הי' שלא מדעת. ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק מ"ט) שכתב שאף באינו מקפיד נגד אדם אחד בלבד ג"כ הוא דמהני גבי קדושין, וא"כ גם כאן גבי סרסיא אף שאינו מקפיד רק לגבי' מ"מ מהני לפ"ז גבי קדושין, והילכך לא בעי משו"ה דלישוויי' שליח, אבל מ"מ בכל דוכתי גבי תרומה, אפשר דבעינן שפיר דלישוויי' שליח, ואי לאו לא מהני:

ולולי דברי הכסף משנה וב"י, הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר, דמה שכתב דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה בחצי בבא ראשונה, תהא כונתו דליהני מכאן ולהבא, וכבר ראיתי מובאים דברי הריטב"א שדן שאף שם בקדושין מהני מכאן ולהבא. ויש לדון בדבר, דזה צריך להתבונן בכונת מה שאמרו דלא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', ורבא חולק וס"ל דאמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', אין דעתם ודאי לפלוג באומדן דעת האדם, דאביי אומד דעתו כך, ורבא אומד את דעתו כך, אלא כונתם דאביי ס"ל דאף דיש לנו אומדנא דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', מ"מ לא סגי לן בזה, דנימא דמהני למפרע, כיון דמעיקרא לא הוה ידעינן הך ניחותא, ורבא ס"ל דכיון דידעינן השתא האי אומדנא, מהני שפיר למפרע, ויש לחקור הא דלא מהני לאביי, הוא חסרון בחלות הדברים, שאומדנא זו לא מהניא לחול חלות הקנין על ידה, אבל למעשה הקנין שפיר סגי באומדנא זו, ונרויח בזה, דמכאן ולהבא כשתתגלה דעתו דניחא לי' תחול חלות הקנין, או חלות ההפרשה דתרומה, כיון שמעשה הקנין, או מעשה ההפרשה, הי' מעשה גמור, או שנפרש שחסרון זה דלא ידעינן השתא מניחותא דידי', חסרון הוא גם במעשה הקנין, והילכך לפ"ז ודאי דלא מהני אף מכאן ולהבא, כיון שמעשה הקנין או מעשה ההפרשה אינו מעשה כלל. ומצאנו בכמה דברים דלא בעי במעשה הקנין דיני חלות הקנין, וכגון במקנה דבר שלב"ל דלחול כשיבא לעולם למאן דס"ל דמהני בכה"ג, אף דבחלות הוי גריעותא מה דליתי' בעולם, ומ"מ במעשה הקנין לא מיחשב לגריעותא וכדומה עוד כאלה, והנה מדברי הריטב"א אנו רואים שסובר כן, דכל עיקרו מה דלא מהני בלא דעתו של הבעלים, הוא רק דליהוי מהני למפרע, אבל מכאן ולהבא דעתו דמהני. ונוכל לבאר בזה גם דעת הרמב"ם שהוא אומר דין זה דהתורם שלא מדעת דמהני רק מכאן ולהבא, משום דסובר, דהמעשה הוי מעשה קנין גמור או מעשה הפרשה גמורה, ע"י האומדנא בלבד, ומצד החלות מהני מה שמתגלה אח"כ דעתו ורצונו. וכעין סמוכין לדברים אלו, מה שכותב הרמב"ם דין זה ביחד עם דין דיורד לתוך שדה חבירו ליקח את הפירות לעצמו ותרם אותם, ואח"כ בא בעל הפירות, דשם הי' מסתבר יותר דלא מהני רק מכאן ולהבא, לפי פשוטן של דברים, משום שהלא עד עכשיו עדיין לא מכר לו, ובזה בא לגלות, שגם בדין ראשון, בתורם פירות חבירו, ג"כ כונתו דמהני מכאן ולהבא:

ולפ"ז גם לתרץ קושיית הגמ' דבעינן מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת, ג"כ נימא דאין זה חסרון כ"א בחלות התרומה, אבל לא במעשה ההפרשה, דשם סגי לן בהך אומדנא דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי'. וסוגיא דידן דלא מתרץ בכה"ג, משום שרוצה לפרש הברייתא אף למפרע, אבל הרמב"ם לא נחית להכי, ופוסק דינו מכאן ולהבא:

ג

בדבר מה שכתבו האחרונים דיאוש עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות בעלים, חילק הנתיבות דבאבודה ממנו ומכל אדם נפיק מיד מרשות בעלים, וביאוש, אם מצא האובד את החפץ, כלה יאושו עוד טרם זכה בה, ושוב אין אדם יכול לזכות באבידה, ובאבודה ממנו ומכל אדם אין לו דין אחר משאר אדם, ואין הדבר יוצא מדין אבידה בלי זכיי':

ובתוס' ב"מ (כ"ב ע"ב) ד"ה איסורא דומיא דהיתירא כתבו וז"ל מה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ לא איצטריך קרא בידע ומתייאש דהא אפי' במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש ע"כ. ולפי חילוק הנתיבות הא לא קשה לגמרי דאף בידע ומתייאש איצטריך לקרא דאבודה מכל אדם, דאילו מטעם יאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכי חזו לה בעלים כלה יאושו, ואילו כי כתב קרא להתיר אבודה מכל אדם ישתנה דינו להיות נפיק מיד מרשות בעלים, ואין ההיתר כלה לעולם. וביותר תמוהים עוד דברי הירושלמי הובא בתוס' (כ"ז ע"א) ד"ה מה שמלה וכו' מנין ליאוש מן התורה אמר ר' יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצא יאוש בעלים שאבד ממנו ומכל אדם ע"כ, וכי איך יליף יאוש בעלים מאבודה מכל אדם שמותר אף בלא יאוש, ודינו שונה ג"כ דנפיק מיד מרשות בעלים. וראיתי במראה הפנים שם ד"ה מנין ליאוש וכו' שהביא דברי התוס' שהביאו הירושלמי וכתב ע"ז מדבריהם נראה דהאי לימודא דיליף הכא נוכל ליישב גם לשיטתו דתלמודא דהתם ולכאורה אין נראה כן דהתם יליף לה מהאי קרא לאבידה ששטפה נהר כדאמרינן (בדף כ"ב ע"ב) והתם לעולם מותר בין אייאש בין לא אייאש ואפי' עומד וצווח דרחמנא שרי' ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל וכדאמר בהדיא התם (דף כ"א) בריש שמעתא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' ואפי' בא ליד המוצא לפני יאוש וכדפי' רש"י וא"כ אין ללמוד מהתם לאבידה מחמת יאוש ע"כ. והוא עצמו כתב בהלכה ה' ד"ה מה שמלה דלהרמב"ם מהני עומד וצווח חוץ ממצא ברוב עכו"ם דלא מהני עומד וצווח ע"ש. מ"מ גם לדעתו קשה, כמו שנ"ל דהא דינו שונה לענין כלה יאושו, ולענין נפיק מרשות בעלים:

ונראה לבאר עפ"ז דדין אבודה ממנו ומכל אדם, הוא ג"כ דין מדיני היאוש, דמדרגות רבות ודינים שונים ביאוש. כמו דחזינן דנחלקו רבה ורבא בסימן העשוי לידרס אי הוי סימן אם לאו, וכונתם אי מייאש בשביל שהסימן עשוי לידרס אי לאו, וזה פשוט בסברא דאין מחלקותם באומדן דעת האדם, ומחלוקת במציאות לאמוד דעתו אי מייאש, אלא נראה דמחלקותם היא במדרגה זו של יאוש, שהאדם בא אלי' בשביל ספק זה שמא נדרס, דרבה אית לי' דספק זה ג"כ דין יאוש יש לו, ורבא אית לי' דספק זה אין לו דין יאוש, דיאוש צריך להיות יאוש גמור. ועפ"ז יבואר מה שהקשו התוס' ריש פ' א"מ וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ אינו יודע היכן נפלו וברה"י אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור שברה"ר נפול ע"כ, והקשה הגרע"א ע"ז מנא להו דמתייאש על הספק, דילמא אינו מתייאש ע"ש בדבריו. והנה כונת תוס' היא ג"כ אינה לומר שיש בכאן ספק יאוש, שאילו כן הי' אסור ליטול לעצמו, מטעם שצריכים היינו להעמיד בחזקת מרא קמא, אלא כונתם, שמדרגה זו של הספק, היא ג"כ מדרגה שיש לה דין יאוש, כיון שגם על הספק יש מקצת יאוש, ויאוש זה יש לו דין יאוש וקושיית התוס' מובנת שפיר לפי מאי דאזלי התם אליבא דמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, וטעמו שעל הספק הוי ג"כ יאוש שמסתפק שמא נדרס, ויש לזה דין יאוש, א"כ גם כריכות ברה"י יש שם ספק דילמא ברה"ר נפיל, וצריך להיות לו דין יאוש:

אבל עכ"פ מדרגות ודינים יש ביאוש. ונראה דאף אבודה מכל אדם ההיתר הוא מחמת דין יאוש, אלא שכל יאוש הוא מחמת האדם המתייאש, ובו הדבר תלוי, ואף כשאין בו סימן לרבא ביאוש שלא מדעת חלות היאוש, מטעם דידעינן לדעתי' שבודאי הי' מתייאש, וס"ל לרבא דזה מהני כאילו נתייאש, אבל באבודה מכל אדם, אין ההיתר מחמת האדם, אלא שהחפץ זה יש לו הגריעותא שמוכרחים להתייאש ממנו, ואף שאין האדם מתייאש ג"כ מהני, כיון שהחפץ יש לו הגריעותא, ודוגמא לדבר פחות משוה פרוטה דהויא מחילה מצד עצמו, ואף אם הוא אינו מוחל ג"כ לאו כלום הוא, משום דהגריעותא הוא בהחפץ, הכי נמי באבודה מכל אדם, היאוש הוא מצד החפץ עצמו, ואין צריך ליאוש האדם, והתוס' ס"ל דאף אם עומד וצווח לא מהני לסתור הדין יאוש של החפץ. נמצא שהירושלמי יליף שפיר דין יאוש מאבודה מכל אדם, ואין זו סתירה לתלמודא דידן, שגם הירושלמי יודה בדרשה דתלמודא דידן:

ונראה עוד דמזה מסתעף החילוק בין יאוש סתם לבין אבודה מכל אדם, דיאוש כיון שהיאוש הוא מדעתו ותלוי בו, והילכך כל זמן שמתייאש מותר ליקח את החפץ כל מוצאו, אבל מכל מקום כשרואהו הוא בעצמו, שוב אינו מתייאש, ואסור שוב ליקחהו ואין לזכות בו עוד. שזה דינו של יאוש שאינו אלא היתר, והילכך ביאוש אין החפץ יוצא עדיין מרשות הבעלים, כיון שהיאוש אינו אלא היתר, ועדיין יכול להבטל כשיחזור וימצאהו בעצמו. אבל באבודה ממנו ומכל אדם שהיאוש מאליו הוא בא, שאפילו בלא דעתו הויא האבידה במצב של יאוש, ולחד סברא, אפי' עומד וצווח מפורש שאינו מתייאש מ"מ מותר ליטלו והוי גבי' דין יאוש מאליו, ובזה לא שייך לומר שיהא כלה יאושו, שהרי אין זה דבר שבדעתו, וכשהי' בהאבידה דין יאוש מחמת עצם האבידה הי' יאוש עולמי, וכיון שהי' יאוש כזה מוכרח הוא לצאת מרשות הבעלים, כיון שאינו עומד לחזור עוד לרשות הבעלים, ומה שהוא בשעתו היתר עולמי, דבר זה מוציאו מרשותו, וביאוש כיון שהוא בשעתו היתר שיכול לחזור לרשותו בחזרה, אין היתר זה מוציאו מרשות הבעלים. דאין הדבר כמובן הפשוט, שמה שאמרו שכלה יאושו, הוא דבר מסתעף מזה שלא יצאה האבידה עדיין מרשות הבעלים, וכיון שעדיין הדבר שלו הוא, יכול יאושו לכלות, ובאבודה מכל אדם, כיון שיצא הדבר כבר מרשות הבעלים, אין יאושו יכול לכלות. אלא שאין הדבר כן אלא מה שביאוש אינו יוצא מרשות הבעלים, מסתעף מזה שהיאוש תלוי בדעתו, ואפשר לו ליאוש לכלות, ובאבודה ממנו ומכל אדם שאין תלוי בדעתו, ואין ליאוש לכלות, הילכך יוצא מיד מרשות בעלים. והשתא אתי שפיר מה שכתבו שאין הפסוק דאבודה ממנו ומכל אדם נצרך להיכא שנתייאש, דמטעם יאוש הוא דמותר, דלא אפשר לנו לומר, דאכתי איצטריך אף להיכא דנתייאש, לומר שיוצא תיכף מרשות הבעלים, ושאין יאושו כלה, דזה לא מהמקרא אנו יודעים אותו, כי אם מהסברא, וזו הסברא אינה רק כשאנו יודעים כבר שהפסוק איירי אף בלא יאוש, אבל אי נימא דהפסוק איירי דוקא ביאוש, לא תהי' נפ"מ בין כל היאוש, ובין יאוש דאבודה ממנו ומכל אדם, בשום דין, ושפיר הקשו תוס'. ובמחלוקת אביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש אם לא גם כן שתי מדריגות יש, דלכאורה קשה דמאי מדמי ומביא ראי' מתרומה להקשות על אביי, והא התם בתרומה כל עיקר דאמרינן הוא משום דכיון דאחר כך ניחא לי' אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', וביאוש שלא מדעת ענין אחר הוא לגמרי, שאף שלא נתייאש לעולם אמרינן דהוי יאוש, וע"כ היינו טעמא דרבא דסבר דהוי יאוש, משום דאמרינן דלא בעינן שיהא היאוש בפועל, אלא כיון שעומד להתייאש נמי ניתרת האבידה, א"כ אין זה ענין לתרומה דהתם בעינן דניחא לי' לבסוף. והי' נראה, אי לאו האי סוגיא שמביא מתרומה, שאין מחלוקת אביי ורבא אלא ביאוש בלבד, אבל מדחזינן שסוגיא דגמ' מדמי לה לתרומה, ש"מ מזה דכלל הוא בכל התורה כולה ואין זה ענין של יאוש בלבד, אבל עכ"פ יקשה דאין זה דומה, כמו שהקשינו שביאוש שלא מדעת, אף אם לא יתייאש לבסוף אמרינן דהוי יאוש, ובתרומה לא מהני אלא מכח זה שמדהשתא ניחא לי', מעיקרא נמי ניחא לי', ומה דמיון הוא זה. ונראה משום זה, שמחלוקת אביי ורבא בתרתי הוא, חדא, אם לא יתייאש לבסוף, דאז סובר ג"כ רבא דהוי יאוש מטעם דעומד להתייאש, ואביי פליג על זה, דעומד להתייאש לא מהני ואיננו מספיק, אלא בעינן יאוש בפועל. והב' שחולקין, שאביי סבר שאף כשהשתא ניחא לי' לא אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', ורבא פליג על זה וסובר דאף בלא הסברא דעומד להתייאש מהני היאוש מטעם דאמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', והוי כיאוש בפועל ממש, ומה דמביא בגמ' לדמות לתרומה, הוא להך צד דאביי אינו מתיר, אף כשאח"כ ניחא לי', ולא אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', וע"ז הקשה שפיר בגמ' דהא גבי תרומה אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' ומאי שנא דין יאוש מדין תרומה. ועתה לפ"ז יש לעיין בדברי הראב"ד הובאו דבריו בש"מ שמקשה דהא מחלוקת אביי ורבא היא לכאורה תליא ביש ברירה ואין ברירה וליפלגו בעלמא, אלא שיש למבין להפליגו מדין זה שאנו עסוקין בו ע"כ. ולא ביאר הראב"ד במה שיש להפליגו. ולפי הפשוט, הנ"מ היא בפשיטות דמה שמתירין כאן ביאוש הוא מטעם דלא בעינן כאן יאוש בפועל ודי לנו במה שעומד להתייאש, והילכך לא שייך כאן ברירה, דאין צריך כאן שום דבר להתברר למפרע. אבל לפי מה שנתבאר שגם בזו הסברא ג"כ פליגי אי אמרינן מדהשתא ניחא לי' מסתמא מעיקרא נמי ניחא לי' אם לאו, א"כ שוב חוזרת השאלה, דהא הוה דומיא דברירה ממש, וכמו דבברירה אמרינן דמסתמא מעיקרא נמי ניחא לי', ה"נ כאן הוא כך. וצריך עיון רב להבין לפ"ז מאי דעתו וחלוקו של הראב"ד בזה. ונראה דביאוש בכלל אין הדבר שייך לברירה, כיון שאין הוא עושה את חלות היאוש, רצוני לומר, שאין היאוש נפעל מדעתו ורצונו, אלא מאליו הוא מתהוה, שכיון שהוא מסיח דעתו ומתייאש ממילא נפעל הדין יאוש, ובזה לא שייך ברירה, דאין ענין ברירה שייך אלא בדבר שהוא עושה את הדבר ופועלו, דאמרינן דאין אדם יכול לפעול חלות או דין שתלוי באחר זמן. ומיהו גבי תרומה אין לומר כן, דבתרומה הלא צריך כח הבעלים ופעולתו ורצונו, ומכל מקום אמרינן בגמ' דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי'. ובזה שוב לכאורה שייך לברירה. אלא דשם גם כן אין השאלה אצלנו על הפרשת התרומה, כי אם ע השליחות, אם רצונו שיתרום עבורו אם לאו, ואם כן לפי הסוברים דבתרומה לא בעינן שליחות ממש, אלא גילוי דעתא בלבד, א"כ שוב לא שייך זה לברירה, שאין כאן שום דין, אלא גילוי דברים בעלמא. ונוכל לומר, שגם הראב"ד סובר כדעה זו, אבל להנך שיטות דסברי דבעינן שליחות מעליא בתרומה כמו שנתבאר זה בדברי הר"ן גיטין פ' האומר, שוב יקשה גבי תרומה דהא שייך זה לברירה, מיהו על זה הא מסיק בגמ' דאיירי בדשוויי' שליח, משום דבעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

ומשכבר הימים אמרתי דיש ענינים רבים דאינם שייכים לברירה כלל, כמו כל הענינים הללו שחקרו האחרונים, בעבוד עורות לספרים תפילין ומזוזות, אם יוכל לעבד עורות סתם על דעת שיברר אח"כ לאיזה שהוא רוצה, ורצו לומר שדבר זה שייך לענין ברירה עיין בתשובות רע"א ועונג יו"ט ואמרי בינה וש"א, והי' נראה דאין זה שייך לברירה, דאין זה אלא ענין של יחוד בעלמא, וכיון שאין זה דבר של חלות ל"א בזה דאין ברירה, דאין ענין של ברירה אלא בענין של חלות. וכמו כן נימא ג"כ ביאוש, שהנחתי בזה שאין זה ענין של חלות עד דאתי לרשות זוכה, ואז הוי החלות, אבל עד ההיא שעתא לא הוי אלא היתר אבידה בלבד, ואין זה דומה להפקר למ"ד דהפקר נמי לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, דשם מ"מ הוי ענין של חלות תיכף בשעת ההפקר, אצא שהוא חלות כזה, שאינו יוצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, אבל ביאוש לא הוי חלות כלל עד דאתי לרשות זוכה. וכיון שכן דאין יאוש ענין של חלות כלל, לא שייך בזה ענין ברירה כלל. ותמכתי יתדותי בתשובת הר"ן (סי' צ"א) מובא בחדושי רע"א ביו"ד (סי' רי"ג) בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' לפי שיש לו לומר שכיון שהוא יכול לישן בהיתר ביום זה אע"פ שאם יישן למחרתו ג"כ איגלאי מילתא שעל שינה שביום זה עבר משום בל יחל אפילו הכי עכשיו ביום זה לא מיקרי חל הנדר ובדאורייתא לקולא אין ברירה ע"כ. והדברים מתמיהים מאד מאד דממה נפשך אי אמרינן דאין ברירה ולא הוברר הדבר למחר כשיישן שהי' אתמול אסור, א"כ לא חל הנדר לגמרי וממילא הי' היום מותר לישן, ואם אמרינן דאסור הי' לישן היום משום שהוברר הדבר למפרע א"כ גם חל הנדר מיקרי. ואיך הדבר מתחלק שלגבי האיסור הוברר, ולגבי התרה לא הוברר, דהא ממ"נ הוא. וצ"ע רב בזה. והי' נראה מפני זה לומר, שאף דאמרינן דאין ברירה לגבי חלות האיסור, והאיסור חפצא לא חל למפרע, מ"מ הא מחלל דבורו הוא, וענין זה לא תלוי בברירה, שאין זה ענין של חלות, והלאו אין תלוי בברירה, שאף בלא החלות, מ"מ כיון שמחלל דבורו הוא אסור בזה. ומזה יוצא לנו בכמה דברים שאין בהם ענין של חלות, שאין בהם ענין של ברירה ואין ברירה:

סימן מח

א

בענין מאי דאמרינן דכהנים שלוחי דידן נינהו, הקשו הרבה קושיות ומהן שהקשו דאיך אמרינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, דכיון דכהנים שלוחי דידן נינהו הא אין שליחות לעכו"ם, וקושיית הנו"ב דמאי דאמרינן דפסולין אם עלו לא ירדו, דכיון דאסור להעלותן, נימא דאין שליח לדבר עבירה והוי כמי שלא העלה אותן הכהן כלל וירדו, (מיהו זה עדיין צריך תלמוד, אם צריכין דעת לשם הקטרה, או אף אם עלה שלא מדעת, גם כן לא ירד, וכבר נתחבטו בזה האחרונים עיין באור שמח, מקדש דוד, וא"כ אפשר דקושיית הנו"ב ל"ק כלל, דאף אם אין שליחות, מ"מ לא גרע מעלה שלא מדעת, דלא ירד). ובמנחת ברוך הקשה אהא דשנינו בבכורות (מ"ה) גבי מומין היתירין דתנן התם הננס והחרש והשוטה והשכור ובגמ' שם פרכינן והא שכור מחלל עבודה ובהדי מומין דמחלל עבודה ה"ל למיתני, ומשנינן בשאר המשכרין ודלא כר"י וכו', אלמא דכל הני דמשנתינו לא מחללי עבודה וגם הרמב"ם בפ"ח מה' ביאת מקדש מנה כל אלו בין הני דלא מחללי עבודה, וקשה הא חרש ושוטה לאו בני שליחות נינהו, והוה לן למימר בכהן חרש או שוטה דעבודתו פסולה, משום דנקרב בלא שליחות. וכן הקשו מהא דאמרינן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכן בשוחט בשינוי בעלים ג"כ הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, והוה לן למימר היכא ששחט איש אחר, שלא הבעלים, שנתבטלה השליחות דהא השליח שינה משליחותו, ואין לך שינוי גדול מזה, והוה לן למימר שיהא הקרבן פסול. וכן הקשו בנדון זה עוד כמה קושיות, מכמה סוגיות דגמ' הקשות לפי זה הרבה:

ובפשטות הדברים היה נראה, לפי מה דפירשו התוס' קדושין (כ"ג ע"ב), דמאי דבעי למימר דשלוחי דרחמנא נינהו, היינו שלוחי דרחמנא בלבד, ואי נימא דשלוחי דידן, היינו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן ביחד, וכן הלכה דהוו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ונראה בהסבר הדברים, דאף מאי דהוו שלוחי דידן אין זה בא בכח דידן, אלא שרחמנא עשה את הכהנים גם לשלוחי דידן, ובכח דרחמנא נעשים גם שלוחינו. ואין זה ככל שליחות דעלמא, שנעשה שליח בכח המשלח. ושליחות זו אינה נלמדת ממקרא דשליחות דכל התורה כולה, אלא דין מיוחד דשליחות שנלמד בדינים דקרבנות בפרשה זו. וכיון שכן אין להקשות קושיות אלו דנימא דאין שליחות לעכו"ם ואין שליח לדבר עבירה, דבשליחות זו לא נאמרו דינים אלו דאין שליח לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם:

ומצאנו בתוס' שבועות ג' שהקשו אמאי לא קאמר בב"מ נפקא מינה בין רב סמא ורבינא גדול שאמר לקטן או לעכו"ם אקפי לי גדול עיי"ש. וקשה טובא דהא אין שליחות לעכו"ם ואין שליחות לקטן, ותירץ בנתיבות, דכיון דשליחות לדבר עבירה מפסוק אחר הוא דילפינן מהמצא תמצא ומחצר הוא דילפינן, ולא מאתם גם אתם דתרומה, ובפסוק זה לא נתמעטה שליחות דעכו"ם ודקטן והילכך אף לעכו"ם ולקטן יש שליחות כשהוא לדבר עבירה. וכמו כן נאמר גם אנחנו, שאם נאמר דאין שליחות זו כשאר שליחות, אלא שהתורה עשאה את הכהנים לשלוחים דידן, אם כן הלא נתרבתה שליחות זו מפסוק אחר בפרשה דכהנים, ובשליחות זו לא אשכחן דנתמעטה שליחות דדבר עבירה, ושליחות דעכו"ם, ולא קשה השתא נמי מה שהקשו, דהיכא דחשב שלא לשמה דניהוי שינוי בשליחות, ואדעתא דהכי לא עשאו שליח, כיון שאין הוא העושה שליח, אלא שהתורה הוא שעשאתו שליח:

ועוד נראה לומר באופן אחר דמאי דאמרינן דכהנים שלוחי דידן נינהו, אין הפירוש שכל עניני ומעשי ההקרבה נעשים בשליחות הבעלים, אלא שאין דין השליחות כי אם על עיקר גישת הכהן להקריב, שאין יכול לגשת כי אם בשליחותו, אבל עצם פעולת מעשי הקרבנות נעשים ע"י כהן, בדינו של כהן עצמו, שעליו לעשות בכח עצמו, ולא בשליחות הבעלים:

והנה בתמורה כשממיר בשל אחרים דפריך בגמ' כשבהמה של הקדש דאחרים היכי מצי מתפיס שהלא אינו שלו, ומשני כשאומר בעל הפרה, כל מי שרוצה להמיר יבוא וימיר. והתוס' כתבו (בדף ב' ע"ב) כשרוצה הגמ' להביא ראיה אם עכו"ם עושין תמורה ומביא ראיה מהא דקדשי עכו"ם עושין תמורה, ופירשו התוס', שאף אם נאמר דישראל הם הממירין את קדשי העכו"ם, מ"מ הלא אי אפשר אם לא שיאמר העכו"ם, שכל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר, אם כן על כרחך שגם עכו"ם יכולים להמיר דאי לאו הכי היכי מצי משוי שליח, הלא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ע"כ. והנה חזינן שמפרשים שדין כל הרוצה להמיר יבוא וימיר, זה בא מדין שליחות, אם כן הלא יקשה טובא, איך יכול ישראל להעשות שליח לעכו"ם, הלא אין שליחות לעכו"ם, וכן תמורה אסרה תורה שלא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואין שליחות לדבר עבירה, וצריכים אנו לומר דמאי דאמרינן דתמורת בהמת אחרים בשליחות היא באה, אין זאת שליחות על עצם התמורה, שהלא אינו ממיר בשבילו, אלא בשביל עצמו, וגם כי הלא ממיר על פרת עצמו, אלא שהשליחות היא על עצם ההתפסה בבהמתו, אבל על חלות התמורה ודיני התמורה איננו שלוחו כלל, וכיון שכן הלא שליחות אחרת היא לגמרי, ובשליחות כזאת, כיון שאינה על עצם הפעולה, אין בזה דיני שליחות דבכל מקום, ואין מגרע כאן מה שהיא דבר עבירה והמשלח עכו"ם, והדבר מבואר ופשוט מאד, שאלו הדינים דאין שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם, הם דינים בעצם דין השליחות, וכיון ששליחות זו איננה על עצם הפעולה, אין כאן משום גרעונות דינים אלו. אבל מאי דאמרינן בכל מקום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, אין זה משום דינים בשליחות, אבל זהו משום דליכא כאן משלח לגמרי, שכיון דאיהו לא מצי עביד, אין זה בגדר משלח, וחסרון זה הוא בכל אופן, דכיון דבעינן שיהא משלח בדבר זה, וזה איננו משלח לגמרי:

וכמו כן נימא בנידון דכהנים שלוחי דידן נינהו, שאין זאת שליחות על עצם מעשי הקרבנות, אלא שעושהו שליח על עיקר הגישה ליקח את קרבן שלו לעשות מעשי הקרבה, אבל מעשה ההקרבה נעשית בלי שליחות בכחו של הכהן בעצמו, ובשליחות כזו אין בזה משום שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם, וגם כי שינה במעשה ההקרבה לא נתבטלה השליחות, שעל עצם מעשה הקרבה הלא אינו בא מכחו, ועצם הגישה להקרבה, הלא לא נעשה בזה שום שינוי:

ב

בריש פ' האיש מקדש בעי מנלן דשלוחו של אדם כמותו וקאמרינן דמשלח ושלחה ובעי בקדושין מנלן וקא מסיק דמקשינן קדושין לגירושין מויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה. והנה נחלקו הפוסקים הובאו הדברים בר"ן ריש מכלתין, אם ישנו פסול מחובר בקדושי כסף, דיש פוסלים משום דאתקיש הויה ליציאה, ויש מכשירים, וכן דעת רוב הפוסקים להכשיר, דרק קדושי שטר איתקשו לגירושין, ושורש קדושי שטר מגירושין הוא דילפינן, והילכך מקשינן לכל מילי, אבל קדושי כסף, אינם ענין כלל לגירושין ולא ילפינן מינייהו:

ועכשיו יש לעיין, מאי שנא לענין שליחות דילפינן קדושין מגירושין, ולא מפלגינן בין קדושי שטר לקדושי כסף, דנימא דדוקא בקדושי שטר מהני שליחות כבגירושין, אבל לא בקדושי כסף. ולכאורה היה נראה, דעצם השאלה דמנלן דמהני שליחות אינה שייכת אלא אי ס"ל דטלי קדושיך מעל גבי קרקע לא מהני, דאי מהני טלי קדושיך מעל גבי קרקע, א"כ ודאי דמהניא שליחות, דלא גרע מנטלה היא בעצמה. ולפי זה מוכרח הוא דשאלת הגמ' היא רק על קדושי שטר, ובקדושי כסף בלא שום קרא מהניא שליחות בלא דין שליחות. אלא דאם כן יקשה על הנך ראשונים דסברי דבקדושי שטר נמי כשר טלי קדושיך מעל גבי קרקע, דאם כן מאי בעי בגמ' מנלן דמהניא שליחות בקדושין, הא לא גרעה שליחות מטלי מעל גבי קרקע, דמהניא בכל קדושין לדידהו, וצריך לומר דמ"מ מה שאומר לה ליטול, וכל העסק דקדושין שעוסק עמה בזה, כל זה מיקרי מעשה קדושין, ונמצא שמעשה הקדושין נעשה על ידו, אבל ע"י שליחות שהוא בעצמו אינו עושה כלום, אפשר לומר דלא מהניא, לזה ילפינן מגירושין. ועכשיו חוזרת הקושיא, והיכי ילפינן קדושי כסף מגירושין, מ"ש דגבי מחובר אמרינן דלגבי כסף לא איתקש הויה ליציאה:

וכן יש להקשות מהא דאמרינן פרק הזורק דקרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשומרו מגורשת, וכן לענין קדושין משום דילפינן הויה מיציאה מויצאה והיתה, ואף בקדושי כסף כן שהרי לא חילקו בדבר, ומאי שנא דכאן גבי מחובר לא ילפינן בכסף:

והנה הר"ן הביא ראיה דבכסף לא מקשינן הויה ליציאה, מהא דבכסף ודאי לא בעינן שתהא המטבע טבועה לשמה. והדברים נפלאים, דלשמה, נראה, דאין זה דין בגירושין, אלא הוא דין בשטר גירושין, ואם כן ודאי דלא נוכל ללמוד מזה כ"א שטר קדושין, אבל לא נלמוד כסף משטר גירושין, אבל כשהדין הוא בגירושין עצמן, שפיר אפשר ללמוד גם כסף מגירושין. ואם כן דין מחובר, שהוא דין בעצם דין גירושין, נלמוד גם כן כסף מגירושין ולפסול גם בכסף כשאומר לה טלי קדושיך מעל גבי קרקע, ואין ראיה למחובר לשמה:

והיה אפשר ליישב דהנה הר"ן בגיטין הקשה לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי, ולא בעי חתימה, אם חתמו עדים לפסול מטעם דהוי מחוסר כתיבה וחתימה ונתינה כמו דפסלינן מחובר מטעם דמחוסר כתיבה תלישה ונתינה. ויש לחקור בפסול דמחוסר כתיבה תלישה ונתינה, אם הוא פסול בנתינה, או דהוי פסול בכתיבה, ואם נאמר דהוי פסול בכתיבה, אין זה שייך לפסול מחמת חתימת העדים, דחתימה זו מעליותא בכתיבה, ואינה באה אלא להוסיף ולהיטיב הכתיבה, ודוקא אם נאמר דכל זה הוי פסול בנתינה, אף בחתימת העדים יש לשאול דנפסול. ויוצא לנו כשנבא ליישב קושיית הר"ן גיטין דמחוסר תלישה פסול בכתיבה הוא, ונמצא שפסול מחובר הוא ג"כ בדין השטר גירושין, ולא בדין הגירושין עצמן, הילכך שפיר אפשר למילף מחובר מלשמה. ובלא זה היינו אומרים דתליא במחלוקת דפסול מחובר אי נלמד. מפסוק דבספר מה ספר בתלוש, אף כל בתלוש, דלפי זה הוי פסול בשטר גירושין, אבל אי נלמד מוכתב ונתן, הוי פסול בדין גירושין. אבל לפי דברינו אין חילוק בדבר, ולכל הטעמים הוי פסול רק בשטר הגירושין, ולא בגירושין עצמם:

והשתא אתי שפיר דלענין מחובר לא מקשינן הויה ליציאה, משום דמחובר פסול בשטר קדושין הוא, ולא מצינן למילף כסף מיניה. אבל לענין שליחות ולענין קרוב לה, דהוי דין בגירושין עצמן, שפיר יכולים למילף כסף מיניה, והילכך מקשינן התם אף הויה דכסף ליציאה. אלא שצריך עדיין עיון דהתינח לענין פסול מחובר עצמו, שפיר מצינן למימר דהוי פסול בשטר גירושין, אבל כשהוי תלוש, והוא אומר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע, דזה לא הוי פסול כי אם מצד דבעינן ונתן, הלא זה ודאי, אין זה כי אם פסול מצד הנתינה, ואם כן הלא הוי תו פסול בגירושין עצמן, וחוזרת הקושיא דנקיש תו אף הויה דכסף ליציאה לפסול:

והיה נראה יותר בדברי הר"ן שאין כונתו דלא ילפינן כסף מויצאה והיתה, דאף כסף אפשר למילף מויצאה והיתה, אלא דלא צריכינן לזה, דנוכל למילף בלא זה, דעיקר כסף ידעינן מפסוק אחר דקיחה קיחה. והשתא אם מצד הילפותא דויצאה והיתה אנו באים לפסול, אנו אומרים, כיון דכסף אין אנו צריכים לפסוק דויצאה והיתה, א"כ נכשיר בכסף, כיון דעיקר הילפותא היא מפסוק אחר, ובאותו קרא ליכא שום פסול, ובמקום שמצד ויצאה והיתה נכשיר, מה שאין אנו מכשירים בלא זה, נכשיר גם בכסף, שאז נבא גם בכסף מטעם ההיקש דויצאה והיתה, שבכסף יש לנו שתי ילפותות קיחה קיחה ויצאה והיתה. ויכול להיות דין כסף מכח שני פסוקים, או מכח פסוק זה, או מכח פסוק דויצאה והיתה. והילכך לגבי לפסול מחובר אין אנו פוסלים, וכשאנו באים לדון בדין קרוב לה אנו משתמשים בפסוק דויצאה והיתה להכשיר:

ולפי זה יוצא לנו דין חדש, שאף דמכשרינן מחובר וטלי קדושיך מעל גבי קרקע בקדושי כסף, היינו דוקא כשנותן את הכסף לידה, אבל כשיהא הכסף קדושין רק קרוב לה מאה אמה, יופסל מחובר וטלי קדושיך מעל גבי קרקע, שכיון שבקרוב לה מוכרחים אנחנו לבוא מטעם פסוק דויצאה והיתה, שוב לא נוכל להכשיר מחובר, שכיון שהקדושין הללו מכח פסוק זה דויצאה והיתה הן באין, ממילא פסולים הללו חלים בהם גם כן מכח פסוק זה. וכן אילו לא היינו יודעין דין שליחות בקדושין כ"א מגירושין, היה לנו לפסול מחובר וטלי קדושיך, כשנעשין הקדושין ע"י שליח, אלא דבלא גירושין ידעינן שליחות בקדושין, אחר שנכתב שוב בתרומה, דלא גרעי קדושין מכל התורה דמהניא שליחות:

ומה שהקשינו קושיא זו איך ידעינן שליחות בקדושין מויצאה והיתה מ"ש ממחובר דלא ילפינן, הנה קושיא זו בלבד תתיישב באופן אחר, דיש לעיין במה דמספקינן אי יש שליחות בקדושין, אם הספק הוא בדין שליחות, אם נתחדש דין שליחות רק בגירושין, אבל בשאר מילי לא נתחדש כלל דין שליחות, או שהספק הוא מחמת דיני הדברים דאיירינן בהו, שאפשר שהתורה נתנה להם דינם בגופם, וכמו דאמרינן שבמצוה שבגוף לא שייך בהם דין שליחות, כמו כן אפשר נמי, שקדושין נתנה להם דין, שיהא הדבר נעשה בגוף הבעלים, ולכאורה חקירה זו נפשטת מסוגיא זו גופה, דבעינן למיפשט דדין קדושין יגלה על כל התורה כולה דמהניא שליחות, ואם נאמר דכל הספק הוא רק בדין עצם הדבר, שאולי דבר זה שאני מצד דיניו, אם כן איך אפשר לדמות דבר לדבר, אלא על כרחך שהספק הוא מצד דיני שליחות, אם נתחדש דין שליחות רק בגירושין או גם בשאר דברים. ולפי זה יהא ההיקש של ויצאה והיתה למוד על דין שליחות, ולא על דין קדושין, אלא שנכתב בפרשה זו בסגנון זה, וכל עיקרו אינו בא אלא ללמד על דין שליחות, וכיון שכן אין לנו שום נפקותא בין דין כסף קדושין לשטר קדושין, כיון דהלמוד הוא על דין שליחות ולא על דין קדושין. אלא דאח"כ כשנכתב גם דין שליחות בתרומה, ושוב אין אנו צריכים לפסוק מיוחד לקדושין, כמו שכתבו התוס' בסוגיין, שוב אנו מפרשים קרא דויצאה והיתה, על דיני קדושין שהם כדיני הגירושין:

ובזה יפורש מה שנחלקו ר' יהודה ות"ק אי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ונחלקו ר' יוחנן ור"ל אי כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקדושין אי המחלוקת רק לגירושין ולא לקידושין. ומסיק בגמ' דאמור חברותא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש כי כרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה. ונראה דהיינו טעמא דלא אשגחו ביה, דלפי דברי ריש לקיש בא ההיקש ללמד על דיניו דאב, שהרי מה שהיא ואביה מקבלין את גיטה או את קדושיה, אין זה דין בקדושין, כי אם דין בדיני האב, ומחלקותם היא עד היכן כח האב מגיע, ולזה נחלקו עליו, שאין ההיקש בא כ"א ללמד על דיני הקדושין מה הם, אם שוים לגיטין אם לא, אבל אין אנו יכולים להוציא מן ההיקש הזה דין מדיני זכיות האב עד היכן הם:

ובדף שאח"כ בסוגיא דאין שליח לדבר עבירה בעי בגמ' דבמעילה נמי נימא דאין שליח לדבר עבירה ומשני דמעילה יליף חטא חטא מתרומה. ויש לספק גם שם אם הספק אם יש שליחות או אין שליחות במעילה, הוא מטעם דיני מעילה, שמספקינן דבדיני מעילה לא חייבה התורה, כי אם כשעושה הוא בעצמו את הדבר, וכן בדיני תרומה, השליחות היא דין מעלה בדיני התרומה, שפיר יש ללמוד בהיקש וגז"ש זה מזה, שיש בזה דיני זה. אבל אי נימא דספק הגמ' הוא מטעם דיני שליחות, דמספקינן אי שייך דין שליחות בדבר עבירה, לא מטעם שדיני מעילה אינם יכולים להעשות באחר אלא שאין בדין שליחות להעשות כמותו בדבר עבירה, אם כן איך נוכל למילף בגז"ש דחטא חטא מעילה מתרומה, הלא הספק הוא בדיני שליחות ולא בדיני מעילה. בשלמא אם היה הגז"ש דחטא חטא מיותרת, אפשר לנו למילף מיתורא, אבל הלא הגז"ש אינה מיותרת דילפינן מינה הרבה דברים בתרומה ומעילה, אם כן איך נוכל למילף דין שליחות. והיה נראה לכאורה מזה שהספק הוא בדיני מעילה ושאר דבר עבירה מצדם, ולא מצד הדין שליחות. וצ"ע:

ויש לעורר בדברי רש"י שכ' דה"ט דאביה של נערה מקבל גיטה, משום דכיון דמקבל את קדושיה, איתקיש יציאה להויה, ולפ"ד לדעת ר' יוחנן ודעימיה לא מקשינן בכה"ג יציאה להויה. והנה בתוס' ב"מ (י"א) נחלקו בתוס' אי כל מקום דאמרינן דאין שליח לדבר עבירה, אי רק לזה אין שליח דאין המשלח מתחייב מלקות כאילו הוא עשה העבירה, אבל המעשה חל, שלזה הוי שליח, או דאמרינן דאין שליח לכל מילי, ואף אין המעשה חל והשליחות בטלה:

ואפשר לפרש מחלקותם של שתי הלשונות, דאי נימא דהאי דאין שליח לדבר עבירה הוא מפני דין מדיני העבירה, שמדיני העבירה שאין מתחייבים עליה כי אם העושה בעצמו בגופו, אם כן אין זה מיעוט כי אם בחיוב העבירה, אבל לא בחלות הדבר, שאין זה שייכות לחיוב העבירה, ובזה אין לנו שום מיעוט, אבל אי נימא שטעם דאין שליח לדבר עבירה, הוא דין בדיני השליחות, שבמקום עבירה לא נתפשט דין השליחות, אם כן גם המעשה אין חל, כיון שלא נאמר במקום זה לגמרי דין שליחות:

ג

בענין שליח נעשה עד בקדושין הביאו התוס' (מ"ג) דברי הירושלמי הדא דתימא בשטר, אבל בכסף אין שליח נעשה עד, ופירשו בתוס' דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ, ובירושלמי ר' יוסי פליג ע"ז וסבר כיון שהאמינתו התורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. ע"כ. וכתב הרשב"א וטעם ר' יוסי לא הבנתי ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה. ע"כ. וכן בר"ן ס"ל דאין כונת ר' יוסי כ"א לספק קדושין, כדעת הרשב"א:

ומדברי הרמב"ם שסתם וכתב דשליח נעשה עד ולא חילק בין שטר לכסף, משמע דס"ל דבכל גווני הוו ודאי קדושין, ומשמע דס"ל לפרש בדברי ר' יוסי להיות ודאי קדושין, שכיון שהאמינתו התורה, אין כאן נוגע בעדותו כלל:

והקושי שבדברי ר' יוסי, וביחוד לפי דעת הרמב"ם, דאף שהאמינתו התורה, מ"מ כיון שחכמים לא האמינוהו, אם כן הלא הוי נוגע גמור על כל פנים, שהרי לא גרעה מה שנוגע לו הדבר בשבועת תקנת חכמים משאר נגיעות, והוי נוגע מדאורייתא, ואם נפרש דברי ר' יוסי דאיירי לאחר שנשבע את השבועה להלוה, שיכול להעיד עכשיו למלוה, אם כן ממ"נ אם נסבור כדעת התוס' דעד הצריך שבועה אינו עד, שוב חוזרת הקושיא למקומה, אמאי כשר להעיד, ואם נסבור שלא כדברי התוס', דאף עד הצריך שבועה כשר להעיד, אם כן אף בשבועה דאורייתא כן נאמן העד לאחר שנשבע, ואם כן מאי שנא דקאמר דלאחר שהאמינתו התורה אינו נוגע בעדותו, אפילו לא האמינתו התורה, כיון שכבר נשבע, צריך להיות נאמן:

ובשבועות ריש שבועת העדות דקאמר דשבועת העדות נוהגת אלא בראויין להעיד וקאמר בגמ' למעוטי מאי חד אמר למעוטי מלך וחד אמר למעוטי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך, ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא, מ"ט מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו. וכבר נתקשו בזה בתוס' ועיין בשו"ת רע"א (סי' קע"ט), והדבר צריך ביאור מה לי בזה דמדאורייתא חזי, כיון שסוף כל סוף רבנן פסלוהו אם כן אינו ראוי להעיד, וגם אין מפסיד כל בעדותו ואי עדותו:

ונראה ששתי הקושיות שבשתי הסוגיות תתיישבנה בסגנון אחד, שכלל הדברים הוא שפסול דרבנן אין לו שם פסול לבטל שם עדות מהעד, ואין זה אלא כי אם אריא דרכיב עליה, ואין זה דומה לפסול דאורייתא שפסול דאורייתא מבטל שם עדות מהעד לגמרי, ויוצא לנו נפ"מ לדינא, שאם יקבלו קרוב או פסול לעד, ולא ירצה להגיד וישבע שבועת העדות אין כאן קרבן שבועה, שהרי אינו עד בעצם ובעיקר, אבל אם יקבלו לעד פסול מדרבנן, ולא ירצה להגיד וישבע שאיננו יודע יתחייב קרבן שבועה, שהרי בעצם עד הוא, כיון דמדאורייתא מיחזי חזי, אלא דאריא של דין דרבנן הוא דרכיב עליה, וכיון שסוף כל סוף יכול להגיד ע"י קבלה שקבלוהו, ועד הלא מיקרי, הילכך חייב קרבן שבועה. וזו היא כונת הגמ' כיון דמדאורייתא מיחזי חזי לא פקע שם עד מיניה:

וסוגיא דשליח נעשה עד נמי אתי שפיר, דדברי ר' יוסי עסוקין לאחר שנשבע שבועה. והשתא לא הוי שוב נוגע בעדות, כיון שסוף כל סוף הלא נשבע, ומאי נפקא ליה מינה אם ישבע ללוה או למלוה, ואין לנו פסול לפוסלו כי אם מטעם עד הצריך שבועה, ועכשיו סובר ר' יוסי, דאין לנו פסול מטעם עד הצריך שבועה, כי אם כשצריך שבועה מדאורייתא, אבל כשצריך שבועה רק מדרבנן, אין זה מגרע בדיני העד, שכל דין דרבנן אינו מגרע בעצם דין העד, וכיון שאין חסרון בלא השבועה בנאמנות העד, כי אם מדרבנן, הוי שפיר עד. אבל קודם שנשבע, ודאי אליבא דכולי עלמא פסול השליח להעיד. מטעם נוגע:

ובש"ך הקשה אהא דאמרינן דאף אם פטרו הלוה להעד השליח מן השבועה ג"כ אינו יכול להעיד, כיון שסוף כל סוף צריך סיוע בפטור זה הוי חסרון בהעד, מאי שנא מהא דאמרינן גבי עדים שמעידין על הבית שהוא של זה ואכל שני חזקה, שאם נתנו כבר דמי השכירות שהוו נוגעים בדבר ואינן נאמנים, אבל אם החזיר השכירות להם בחזרה, שוב יכולים להעיד, ומאי שנא חזרת המעות מפטור שפוטר הלוה להעד. והש"ך פירש מכח זו הקושיא שהטעם שאם פטר הלוה להעד אינו יכול להעיד, אין זה מטעם עד הצריך סיוע, אלא מכיון שפטרו מן השבועה, הלא ההנה אותו, וחוששין שבשביל הנאה זו יגיד לטובתו, להפוך בזכותו. ע"כ:

ולא אבין הדברים, דהיכן מצינו שעד יופסל מלהעיד, בשביל שהלה ההנה אותו, ואולי ידמה זה לנוטל שכר להעיד הלא כאן לא קיבל בפירוש שכר על העדות, ובכי האי גוונא לא שמענו לפסול:

וראיתי בחכמת שלמה על חו"מ (סי' ל"ו) שהביא קושיא איך אמרינן דכל עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, והלא כיון שהלה כופר ואומר שקר הוא ולא ראה את העדים כלל, אם כן הא לחוב הוי הודאת בעל דין יותר ממאה עדים, אבל לזכות לא מהני, אם כן ממה נפשך הרי כיון שכופר טוען שלא היו הפסולים בראיה עם הכשרים אם כן לא נתבטל עדות הכשרים א"כ ממ"נ לחוב מהני הודאתו דלא ראו הפסולים עם הכשרים ולזכות ל"מ הודאתו ואזלינן בתר עדות הכשרים, ותירץ דלק"מ לפי מה שכתבו התוס' בקידושין גבי שליח נעשה עד דאף אם ישבעו דלא מהני דכל עד שאינו נאמן בעדותו לבד רק דצריך לצרף דבר אחר עמו לא מהני דהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיו נאמנים בדבורם בלבד ולא בשצריכים לסיוע מדבר אחר, אם כן ה"נ כיון דאין נאמנות להם לפי דבריהם שהרי אמרו שנצטרפו עם הפסולים ועדותן בטלה ורק מכח הודאת בעל דין יוכשרו ומצד עצמן אין להם נאמנות ועדים כאלו אין נאמנים וכו' דמה לי קרוב ופסול עצמו שנפסל מה"ת מה לי אלו שנצטרפו להפסולין כיון דהתורה פסלה אותם הם גופן פסולין לעדות זו. עיין שם שהאריך בפלפולו:

ונראה דאין זה ענין כלל לעד הצריך סיוע, דע"כ לא פסלינן עד הצריך סיוע, אלא כשהסיוע הוא בעצם ההגדה, שהסיוע בא להגיד דבר זה, שמעיד עליו בהגדת עדותו. וכגון בסוגיא דשליח נעשה עד, שהעד מעיד שנתן את הכסף להמלוה, ועל זה אינו נאמן עד שיגיד דבר זה גם בשבועה, אף שהשבועה היא לגבי הלוה, מ"מ כיון שאינו נאמן בלא סיוע, והסיוע הוא בהגדת עדות זו בעצמה פסול, שההגדה יש לה סיוע, אבל במקום שהסיוע הוא שלא בההגדה עצמה, שאין הסיוע מגיד על דבר זה שהעד מעיד, כגון בנדון זה שההודאה באה לבטל ראיית הפסולים והגדת העדים היא על עצם מעשה החיוב, זה אינו מגרע בהגדת העדים, מה שמתכשר העד ע"י דבר אחר המסייעו להתכשר, כיון שסוף כל סוף אין הסיוע בעצם ההגדה, והילכך אין כאן ענין כלל לעד הצריך שבועה, שנפסול את הגדת הכשרים ע"י זה:

ובהנחה זו תתיישב גם קושיית הש"ך, שדוקא בשהשליח נשבע, או שהלוה פוטרו משבועה שהחזיר ללוה, כיון שהשבועה או הפטור הם בענין הגדה עצמה, הילכך הוי שפיר עד הצריך שבועה, אבל בנדון זה שהמחזיק החזיר השכירות להעדים, כיון שהדין והמשא ומתן שבין המחזיק והמערער, אינו על דבר השכירות, כי אם על דבר הקרקע כולה, אם כן אין ענין השכירות ענין של כלום בדבר ההגדה עצמה, כי אם בענין אחר צדדי, הילכך אין סיוע בעצם ההגדה, ואין זה ענין לעד הצריך שבועה:

סימן מט

א

כתבו התוס' דמאי דאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אין הגירות אלא מדרבנן והקשו מהא דאמרינן בסנהדרין איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל, אבל קטן אי אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל אלמא דמשכחת לה גר קטן מדאורייתא, משכחת לה במעוברת שנתגיירה דאמרינן ביבמות דאין בנה צריך טבילה ע"כ. והקשה בחי' רע"א התינח אי אית לן דעובר ירך אמו, אבל אם נסבור דעובר לאו ירך אמו ומאי דמהניא הטבילה, היינו משום דהיינו רביתי', א"כ צריכים אנחנו לדין זכי' ואין זכיה לעובר כמו שאין זכי' לקטן עכ"ד:

ושמעתי לתרץ בשם הגאון ר"י רבינוביץ מפוניוועז שבכל גרות ישנם שני דברים שחלים ע"י הגירות, דיני ישראל וקדושת ישראל, שנתקדש הגוף להיות בן ישראל. ומאי דצריכים אנחנו לדין זכיה, היינו משום דיני ישראל שיזכה בהן הגר, אבל גבי עובר, הלא איננו בר דינים, שאין שייך לחול עליו שום דין חיוב ישראל, ואין שם בדין הגירות כ"א להתקדש בשר גוף העובר בקדושת ישראל, ובזה אין אנו צריכים לדיני זכיה. והלכך מהני אף למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו, להיות גר מדאורייתא, ע"כ. אך הנה הדברים הלא לא יוכלו להאמר כ"א לדעת התוס' שהקשו ביבמות (מ"ז) דמשמע מסוגיית הגמ' דבגירות צריך להיות מילה ואח"כ טבילה, ואמאי מהני במעוברת משום דהוי רביתי', הא הויא טבילה קודם למילה, ותרצו משום דאכתי גברא לא חזי, ע"כ כונתם, שכיון שאכתי לא חזי למילה הוי כאשה, שאין גירותה כ"א בטבילה לבד. אבל הרמב"ן הביא ראי' ממעוברת שנתגיירה דאין מעכב אם תהיה הטבילה קודם למילה. ע"כ. נמצא שלפי דעת התוס' נגמרה הגירות בטבילה לבד גבי עובר, ולדעת הרמב"ן לא תגמר הגירות כ"א בהיות גם מילה, והוא לאחר שנולד, וא"כ לפי דעת הרמב"ן לא משכחת גירות בעובר כ"א לכשיולד, וא"כ הלא צריך לחול עליו גם דיני ישראל, וצריכים אנחנו לדין זכיה, ושוב יקשה דאין זכיה לקטן מן התורה ולא זכי' לעכו"ם כלל, ושוב איך משכחת גר קטן מדאורייתא. ואין לפרש הך דינא דקטן אי אתה צריך לחזור עליו בגיורת ולא בגר, שהרי דין זה נאמר על מקרא דאיש כי ישכב את שפחה חרופה אלמא דבאיש איירינן, ותו דגמ' יליף מזה דקטן אינו מוליד לגבי בן סורר ומורה אלמא דבאיש קא איירינן ולא באשה:

והיה נראה לתרץ דברי התוס' באופן אחר, דהנה יש להתבונן במהות ענין הגרות, דרגילים לפרש דעצם הגירות הוא רצונו להכנס בדיני ישראל ולהתקדש בקדושתם וקבלתו המצות וענין מילה וטבילה הן עניני דיני מעשה הגרות והאמצעים המביאים את הגרות. והדבר הזה קשה הוא לומר כן, דא"כ בגר קטן דמקשה בשיטה מקובצת, והא ליכא קבלת מצות, ומתרץ דהיכי דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, ובתירוץ אחר תירצו דיקבל המצות כשיגדל. ואיך יתורץ הדבר, דהיכי נימא כיון דלא אפשר לא אפשר, והלא העיקר חסר דחסר עצם ענין הגרות, דמאי דחזינן דאף בלא הרצאת דמים כשר בזמן הזה, היינו משום דאין הרצאת דמים עצם הגרות אלא מדיני מעשה וחלות הגרות, אבל קבלת מצות, אם נפרש שזה הוי עצם הגרות איך נאמר על זה כיון דלא אפשר לא אפשר, ומוכרחים אנחנו לומר דקבלת מצות ורצונו להתגייר אין זה עצם הגירות. ונראה דמילה וטבילה שהם דיני מעשה הגרות הם הם גם עצם הגירות, אף בלא רצונו, והיה אפשר הדבר שכשימול ויטבול אף בלא רצונו שיחולו עליו דיני ישראל, שדינים הללו מעצמם מקדשים את העכו"ם להיות גר, ודוגמא לדבר כמו שמצינו לבית שמאי דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש, ואם אמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש, ובודאי שאין זה משום רצונו, שהלא לא היה רצונו לכך, אלא שדבורו בעצם מקדש, כמו כן נימא כאן, שעצם המילה והטבילה מקדשים אותו. ומאי דבעינן רצונו וקבלת המצות, היינו כדי שיהיו המילה והטבילה לשם גירות שאין מילה וטבילה מקדשים אלא כשהיו לשם גרות. ומלבד זה צריך גם לקבלת מצות, שגם זה אחד מדיני הגרות כמו מילה וטבילה ולא יותר:

ובזה יתיישב מה שקשה לפי מה שאמרו בפ"ד דיבמות דההוא דהוו קרו לי' בר ארמייתא ואמר בגמ' מי לא טבלה לנדותה, והקשו בתוס' הא בעינן ב"ד ותירצו בתי' א' דב"ד צריך בקבלת מצות ולא בטבילה. ע"כ. והנה מאי דצריך ב"ד ודאי דמעכב דהא מדאורייתא בעינן ב"ד בגרות משום דמשפט כתיב בי', וא"כ כיון דבגר קטן ליכא מצות, הא ליכא נמי ב"ד, דב"ד בקבלת מצות הוא דבעינן. ואיך חלה הגרות. וצריך לדעת לפ"ז דקבלת מצות יש בה שני דינים, האחת דין קבלת מצות דהוי כמילה וטבילה, ובזה ליכא יתרון בקבלת מצות יותר ממילה וטבילה, דנימא דבעינן ב"ד בקבלת מצות דמ"ש קבלת מצות ממילה וטבילה, אלא שצ"ל דמאי דבעינן ב"ד בקבלת מצות הוא משום דין הב' דאיתי' בקבלת מצות שעושה את המילה וטבילה לשם גרות. והנה בגר קטן מאי דב"ד זוכין בשבילו, נראה דזכייתם היא לעשות את המילה וטבילה לשם גרות, דאילו היה גדול היה הוא בעצמו עושה זה, ועכשיו ב"ד בזכייתם פועלים ענין זה וכיון שכן אינו חסר כאן הענין דלשם גרות, וכיון שכן שייך בזה ב"ד, שב"ד ישנם במעשה דלשם גרות. ומה שחסר כאן הוא דין קבלת מצות שהוא כמילה וטבילה וע"ז תירצו בשיטה מקובצת שפיר שכיון דלא אפשר לא אפשר:

ועכשיו יתיישבו דברי התוס' שכתבו שמשכחת גירות דאורייתא במעוברת שנתגיירה, ששם הטבילה היא לשם גרות, שכיון שהטבילה עולה גם בשביל עצמה, והיא מכונת לשם גרות, נעשית הטבילה לשם גרות גם בשבילו, דאין אנו צריכים שתהא הטבילה בשבילו לשם גרות, אלא שיהא המעשה לשם גירות, והלא המעשה נעשה לשם גרות על ידה, ואין צריך לדין זכיה לעשות המעשה לשם גרות, והלכך מהני מדאורייתא:

והנה גם על תירוץ זה יקשה לפי שיטת הרמב"ן דגם במעוברת שנתגיירה בעינן גם מילה לגירות אלא שאין הסדר מעכב, א"כ נגמרה הגרות כשנולד, וא"כ עדיין אנו צריכים לזכיה בשביל המילה ותחזור הקושיא, דהא אין זה אלא מדרבנן לפי דברי התוס' ושוב איך משכחת שיהא מדאורייתא. ונראה לדון בדבר החדש, דגרות אינה אלא טבילה לבד, ומאי דבעינן נמי מילה, היינו משום דמילה מעכבת הגרות, אבל מילה בעצם אינה מעשה הגרות, ודוגמא לדבר כמו שמילת זכריו מעכבת הפסח כן מילה דידיה מעכבת הגרות. והשתא אתי שפיר דבמילה אין אנו צריכים לדין זכיה. ואתי שפיר מה שהקשו הראשונים מאי דאמרינן בגמ' דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ואין אנו אומרים שמלין אותו על דעת ב"ד, דבמילה לא בעינן דין זכיה כלל, ואין זה אלא לסלק המעכב. וראיה ברורה לדבר מדברי הרשב"א שתירץ על קושיא זו אמאי אמרינן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא אמרינן מלין אותו על דעת ב"ד, ותירץ משום דבמילה פשיטא דמהני דכשיגדל עדיין יהא מהול ממילה של עכשיו ע"כ. ודבריו צריכים ביאור, דמאי מהני שיהא מהול, מ"מ מעשה מילה ליכא כאן ואיך נעשה גר בלא מעשה מילה, והנה כבר כתב בבית הלוי ח"ב דמצות מילה אינה מעשה המילה, כ"א עיקר הדין שיהא מהול, וראיתי בספר דבר אברהם שכן כתב גם ר' חיים אור זרוע דעיקר המצוה הוא שיהא מהול, ובזה מיישבים קושיית האחרונים מ"ש דמילה קודם שמונה מהני ומילה בלילה לא מהני ע"ש, מ"מ הא לא שייך זה אלא במצות מילה שמתקיימת במה שיהא מהול, אבל בגרות אי נימא שדין מילה הוא מעשה המביא את הגרות, וכאן הלא אין לנו שום מעשה אי זכיה לא מהני, ומה שהוא מהול הלא אין זה שום מעשה. אבל אי נימא דמילה אין זו מעשה גרות, אלא שהיא מצוה כשאר מצות ישראל, אלא שמצוה וו מעכבת את הגרות, א"כ כיון שסוף כל סוף יהא מהול אח"כ, ובזה תתקיים מצות מילה, שבעיקרה היא אלא שיהא מהול, והרי הוא מהול, וכיון שהמצוה מתקיימת, הלא נסתלק המעכב, וממילא שפיר חלה הגרות:

ב

ועוד נראה דמאי דבעינן בכל חלות הנעשה בשביל חבירו ע"י אחרים, לדין זכיה, מתפרד לשני אופנים. מין חלות אחד, כגון בקנין ממון שקונה בשבילו, כהגבהת מציאה לחבירו או מקח וממכר, או שאר דברים כגון אלו, התם צריכים שיהא רצון הקונה, ועל ידי הרצון של הקונה נעשה החלות, והילכך אין הקנין נעשה כי אם על ידי עצמו, או בשליחותו, או על ידי זכיה, שעל ידי זכיה נעשה גם כן כאילו היה רצונו של הקטן בזה הענין, ודין זה שייך גם בעובר, שגם בעובר אין לו דין זה להחשב כמו שיש כאן רצונו של עובר, וכיון שאין כאן רצונו, לא יוכל לחול חלות הקנין:

ומין חלות שני, כמו כאן בסוגיא דידן בגרות, אין הרצון של הגרות ענין בחלות הגרות ולא במעשה הגרות, שאין מעשה הגרות אלא מילה וטבילה והרצאת דמים בזמן הבית, אלא שאין אנו יכולים לגייר אדם בלא רצונו מפני דיני בעלות שיש לכל אדם על עצמו, דלא גרע דין בעלות של האדם על עצמו מדין ממון, ועוד עדיף מזה דאף אי גזל עכו"ם מותר, מ"מ גופו אין יכול לעשות אתו מה שלבו חפץ בע"כ, ועוד דכאן כיון שאינו בא לגזלו, אף בממון כה"ג מיקרי העכו"ם בעלים על ממונו, ולא נתחדש הדין כ"א שמותר לגזלו, אבל כל זמן שאינו גוזלו, בעלים הוא על ממונו, וכ"ש על גופו, ומה"ט הוא דבעינן רצונו בגרות אבל לא מטעם עצם דין גרות:

וקצת ראיה לזה, דבעבד כנעני דידיה יכול להטבילו לשם עבדות בעל כרחו דעבד, אף שע"י זה נתחייב במצות כאשה, והוי קצת גרות, ומ"מ יכול להטבילו בע"כ, לפי פירוש רש"י, וכן יכול אח"כ לשחררו בע"כ, אלא ע"כ דאין זה אלא בדיני בעלות שלו ולא בדיני גרות. ולפי זה יתחלק, דבעובר כיון דמצד עצם הגרות אין כאן צורך שיהא רצונו בזה, ומצד בעלות נמי, כיון דעדיין אין בו חיות, ואין שייך מצדו שום מפריע לעשות בו כשרוצים, אין צריך רצון גם מטעם בעלות, ובזה האופן מהני זכיה בעובר מדאורייתא, ודוקא בקטן אף שהוא בן יומו כיון שכבר בא לעולם וכבר הוא אדם צריך כבר לרצונו מטעם בעלות, אבל לא בעובר, ובזה שאני משאר קנינים ששם כיון דבעינן רצונו לעצם דין החלות, אף בעובר כיון שחסר עצם תנאי החלות ומעשה הקנין, לא מהניא כלום, כיון דלא תוכל להחשב מטעם זכיה, כאילו יש כאן רצונו:

ובזה יש ליישב גם מאי דמקשה הר"ן אהא דקאמרינן בקדושין פ"ב מנין שזכין לקטן שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד למטה תשלחו ותסברא האי זכות הוא וכו' והקשה הר"ן הא זכי' מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן ומוכח מהכא דזכיה לאו מטעם שליחות הוא, דהא מעיקרא אמרינן ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכי' לאו מטעם שליחות הוא ומוכחינן מהכא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ אחרים זוכים בשבילו מן התורה ע"כ, עיי"ש בר"ן שהאריך ובא אח"כ לדחות הראיה לפי המסקנא:

ולפי האמור יתיישב בפשיטות, דבחלוקת הארץ, כיון דנעשה על פי הדבור ע"י אורים ותומים וגורל, ואם יבוא מי שהוא לחלוק ולומר שאינו רוצה בחלוקה זו אין בדבריו כלום, שאין זה תלוי ברצונו כלל, נמצא שאין זה תלוי ברצון, ובכי האי גונא אין דין זכיה מטעם שליחות ומהני לקטן מדאורייתא, אף דבזכי' דעלמא אין זכי' לקטן רק מדרבנן, דדוקא על דין רצון מצטרפת זכי' לשליחות להשוות דיניהם, אבל כגון דא בחלוקת הארץ אין אנו צריכים לדין שליחות:

והנה התוס' כתבו ג"כ בסוף הדבור דגר קטן לחלק, דלא הוי זכי' לקטן מדרבנן רק בזכות שאינה גמורה, אבל בזכות גמורה כגון בטבילת גר יש זכיה לקטן מדאורייתא, וצריכה רבה, מפני מה זה נחלק בין זכות גמורה לאינה גמורה, כיון שסוף כל סוף אנו צריכים לבוא מדין שליחות, ואין שליחות לקטן. ועלינו להעמיס בכונת התוס', שכל עיקר שנאמר זכיה מטעם שליחות, אין זה כי אם על דין הרצון, שעלינו לומר שמה שהזוכה רוצה, הוא כמי שהיה רוצה גם מי שזוכין בשבילו, אבל שאר הדינים שיש בזכי' אין אנו צריכים לומר שהוא מאיזה טעם, אלא זה דין מתחדש בזכי', וזהו החילוק שבין זכי' גמורה ששם אין אנו צריכים לדעתו ורצונו של מי שזוכין בשבילו, שהענין מצד עצמו הוא רצוי שהרי אין בו שום צד חוב, ואין אנו צריכים לומר שהרי זה כאילו רצה זה ושלחו, אבל בזכי' שאינה גמורה, שכיון שאין אנו יכולים לומר שהענין מצד עצמו רצוי, אלא שאנו אומרים שכיון שהזכות מכרעת, הרי זה כאילו נאמדה דעתו של זה שהוא רוצה, והרי זה מטעם שליחות, דאמדינן כאלו רצה זה ושלחו. ומי שחולקים על דעת התוס' וסוברים שבכל מקום הויא זכיה מדין שליחות, סוברים הם שלא על הרצון בלבד אנו באים מדין שליחות, כי אם על כל דיני הזכיה אין להם יסוד זולתי יסוד דין השליחות ולכך אין חילוק בין הזכיות:

ואף אנו נאמר, שבמקום שאין צריך לרצונו מעצם החלות, מהניא זכיה אף לקטן מדאורייתא, אף בזכות אינה גמורה. ואף להחולקים על התוס' מ"מ במקום דלא בעינן לרצון כלל, אפשר דיסברו גם הם דלא אתינן עלה מטעם שליחות:

ובלאו האי תירוצא היה אפשר לכאורה לומר, כפי מה שמתרצים על הקושיא המפורסמת אהא דפרה שנגחה את השור וילדה דמשתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, ואמאי משלם הולד הא קי"ל גבי שור האיצטדין דפטור משום דכי יגח ולא שיגיחוהו, ויש שסוברים שגם מניזקין פטור, ואם כן הך ולד נמי, הלא לא נגח ע"י כח עצמו, אלא שהגיחוהו, שהפרה הגיחתו, וליפטר, וליהוי כשור האיצטדין שפטרתו התורה. ומתרצים ע"ז דולד ופרה אף דשני גופים נינהו, למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא, מ"מ רצון וחפץ אחד להם, ואותו הרצון והחפץ המניע את הבהמה, מניע גם את הולד, והוי כאילו רצון עצמו הניעו והביאו ליגח, ואין זה מיקרי שיגיחוהו, אלא היינו כי יגח, וה"נ נימא שרצון וחפץ האשה הוי כרצון וחפץ הולד, ואין צריכים לזכיה לגייר את הולד דהוי כרצונו להתגייר. אבל זה טעות הוא, דלא שייך לומר שרצון האשה הוי כרצון הולד, אלא ברצון בהמי בלבד, שאין זה אלא מניע בעלמא ויש לומר שגם הולד יש לו אותו המניע עצמו, אבל כשאנו עסוקין ברצון של דעת, כגון בגירות שצריכים לדעת ורצון עשיית המצוה ודאי שלא נוכל לומר שדעת האשה הרוצה להתגייר, יקרא גם דעת של הולד, שתהא גם גירותו מדעתו, זה ודאי אינו, שאין לו שום שייכות לדעת האשה:

סימן נ

בקצוה"ח (סי' שמ"ח) הקשה אהא דאמרינן הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה ע"י, אמאי חייב השליח ב"ד גלות כיון דשלוחם של בית דין הוא, וא"כ להסוברים דבשוגג יש שליח לדבר עבירה, ליחייבו הדיינים, שהרי הם הם המצווים להכותו בכל הכאה שאמרינן גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו ע"כ:

והנה יש משיבים על קושיא זו דאין כאן קושיא כלל, דהשליח ב"ד כשהוא מכה ומלקה, אינו עושה זאת בשביל הב"ד, אלא מצות עצמו הוא עושה, שכמו שחייבים הם לדון את הנדון, כך מחויב השליח ב"ד לענוש את הנדון, ועלי' דידי' הוא דרמיא, ואף שהדיין אומר הכהו, היינו משום שכך הוא דינן של מלקות להעשות בב"ד, כמו שדינן בל"ט הכאות ושאר פרטי הדינים השייכים למלקות, הכי נמי הדין שלהם שיוכה בב"ד, בקריאה, ומנין, והכאה, אבל בעצם הדבר אינו עושה אלא מצות עצמו ולא בשביל הדיינים:

והנה אחר העיון בדבר אין נראה כן, דהנה בדין שליחות ישנם שני אופנים, האחד במקום שעושים חלות בדבר, ואז צריך שיעשה הדבר בשביל המשלח, שאם לא יעשה בשביל המשלח אין שום ממש בדבר, שהרי כל עיקר השליחות הוא, שהמשלח יש לו כח בדבר, ומוסר את כחו להשליח, נמצא שבזה שהשליח עושה בכחו של המשלח בשבילו נעשה הדבר כאילו עשהו המשלח בעצמו, וזה נעשה ע"י מסירת הכח וכונת השליח, אבל השליחות האחרת שמצאנו בשליחות לדבר עבירה באופן המועיל, כגון בלאו בר חיובא או כשבעל כרחה קא מותיב בה, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' או לשמאי דאית לי' בכל מקום יש שליח לדבר עבירה שם לא שייך לומר שצריך שיכוין השליח לעשות בשביל המשלח, דלא שייך בכלל לומר שהדבר נעשה בשביל המשלח שהרי אין כאן שום חלות שיחשב כאילו עשה, אלא שהעבירה מתחשבת בשבילו, ובדבר כזה אם אנו אומרים ששלוחו של אדם כמותו, היינו אף בלא שום כונות בשביל המשלח, אלא שכיון שנעשה על פי צוויו, ואילמלא הצווי לא הי' נעשה, מתחשבת העבירה בשבילו, אבל אין זה ענין לגדרי השליחות שבחלות:

וראי' ברורה לדבר זה מהא דאמרו בתוס' שבועות (דף ג' ע"א) וז"ל ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא אמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול הוי נפקותא לרב אדא ע"כ, הרי סוברים התוס' דלמאן דאמר דתלי עיקר הדבר בבר חיובא ולאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה בשליח קטן והא אין שליחות לקטן, ובחידושי רעק"א (בכתובות י"א) כתב דבקטן עיקר החסרון הוא משום דאין שם מנוי, וא"כ הרי זה דומה כאילו לא חשב שיחול הדבר בשבילו אלא ע"כ דלא בעינן שיחשוב השליח בשביל המשלח, ואם נפשך לומר שקטן כיון שאמרו עליו בקדושין (דף כ"ב) דעבד קטן כבהמה דמי, הוי כאילו עושה מפורש בשביל המשלח כיון שאין לו דעת אחרת, כ"א עושה מה שצוהו, מ"מ יש להביא ראי' מהא דמקשה מהר"י אבוהב בש"מ שם בסוגיא דב"מ לימא איכא בינייהו ישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב כליו ע"כ, ומשמע שהעכו"ם גונב בשביל עצמו, אלא שכיון שהוא גונב בשביל עצמו ע"פ צוויו של הישראל המשלח מתייחסת מעשהו אליו, אלמא דלא בעינן שיעשה הדבר בשביל המשלח, אלא דמ"מ יש לדחות דכונת הש"מ שהישראל אמר להעכו"ם שיגנוב הכלים בשבילו. אלא דיש להביא עוד ראי' מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ט ע"א) נתנו לבכורות בנו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר הי' מושכו ויוצא וכתבו שם התוס' ד"ה נתנו וכו' (לא) הפי' הקונטרס נתן הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידי' באיסורא אלא סוברין שהי' שלו וכו' ע"כ עיי"ש. והנה שם משך הכהן או הבעל חוב בשביל עצמו שיהא שייך לו, שהרי לא נתכוין לזאת בשביל הגנב, שהרי סבור הי' שכבר הוא שלו מאז מקדם, ולא נתכוין שיעשה הדבר בשביל הגנב, ובלא קנין גניבה הלא לא יתחייב הגנב בחיובו החפץ, והיכן הם קניניו, ובמה תתייחס מעשה הכהן להגנב, אלא ע"כ שבשליחות עבירה שאינה חלות אמתית, כיון שנעשה הדבר ע"פ צוויו של המשלח, הוי הדין כאילו עשה המשלח, ואף שקנין גניבה הוא לכאורה ענין של חלות, ובחלות צריך שיחשוב השליח בשביל המשלח, מ"מ ענין קנין גניבה אינו קנין באמת, אלא שהתורה העמידה ברשות הגנב כשנעשתה הגניבה בכל פרטיה, וכיון שבדבר עבירה להתייחס בשביל המשלח, אינו צריך לחשוב בשביל המשלח, ממילא גם דין קנין גניבה הוא באופן זה, וכן יש להביא ראי' מקושיית האחרונים דאמאי אמרו דאמירה לעכו"ם שבות, ליהוי איסור דאורייתא מטעם שליחות לדבר עבירה כיון שהשליח לאו בר חיובא, והנה אם היינו מחלקים ואומרים דגם בדבר עבירה לא שייך שליחות כי אם בגדרי שליחות שבחלות א"כ כשהעכו"ם עושה ע"פ ציוויו ואינו מכוין בשביל המשלח אין כאן שום קושיא שהרי אין כאן גדרי השליחות, ואף אם מכוין לטובת המשלח אינו יודע אם יוכל להחשב שמחשב את הפעולה בשביל המשלח, שאפשר שמיקרו שעושה את הפעולה ולא כפועל את הפעולה בשבילו, אלא שהוא רוצה שיהנה המשלח ע"י פעולה זו, ודוקא בגניבה בשביל המשלח שהוא מושך לרשותו של משלח ע"י שעושה את הפעולה זו בשבילו, שם אם חושב בשביל המשלח, נוכל לייחס גם הפעולה בשבילו של המשלח, אבל בפעולות פשוטות לא, אבל אי נימא דאין כאן גדרי שליחות אתי שפיר:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בקדושין דמודה שמאי באומר לחבירו צא בעול את הערוה ואכול את החלב דאין שליח לדבר עבירה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. והי' נראה דענין זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, הוא דכיון שהוא נהנה, ממילא משום כך עושה את הדבר להנאתו, ועושה בשביל עצמו ולא בשביל המשלח, וענין השליח כמותו אף בדבר עבירה אינו אלא כשעושה בשביל המשלח, וזה דלא כדברים האמורים לעיל, אלא דאי אפשר לומר כן בפירוש הענין, שהרי התוס' חקרו בקדושין (מ"ג ע"א) אם אמר אחד לחבירו התחמם בגיזי עולה אי אמרינן שם זה נהנה וזה מתחייב אי לא, ואי נימא דהטעם דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב הוא משום דמכוין בשביל עצמו ולא בשביל המשלח, אז הלא אין שום חילוק בין אמר לו בעול את הערוה, ובין אמר לו להתחמם בגיזי עולה, אלא ע"כ דאין זה ענין ליסוד זה בשביל מי הוא עושה, אלא טעמא אחרינא איתא בזה. ונראה דבאור הדבר פשוט הוא דכיון דהתורה חייבה בערוה ובאכילת חלבים על מעשה דאית בי' הנאה, כמו באכילת חלבים דעיקר החיוב הוא על הנאת גרונו ומעיו, וגבי ערוה אמרינן בפ' המניח דרחמנא קרי להנאה מעשה, ונמצא שאם חסר תנאי ההנאה לא יתחייב העושה, וזה ודאי שלא מצינו דין שליחות כ"א על דין חלות או על דין מעשה, אבל שיפעול כח השליחות כאילו המשלח נהנה, זה לא נאמר מעולם, נמצא שאצל המשלח חסר תנאי ההנאה וממילא לא יתחייב המשלח על זה, והילכך חייב השליח, כמו שביאר הסמ"ע. שבעיקר הדין הלא צריך הי' שיתחייבו גם המשלח וגם השליח, אלא שא"א לחייב שניהם על פעולה אחת, הילכך חייב המשלח, אבל כשא"א לחייב את המשלח, חייב השליח, והילכך המשלח שחסר לו תנאי ההנאה לא יתחייב וחייב השליח. וכמו שכתב הקצוה"ח (בסי' קפ"ב) לבאר הטעם דלא מהני שליחות בתפילין וציצית, משום דכיון שצריך להיות על גופו, ועל זה לא מהני שליחות, שלא חדשה התורה בזה דין שליחות, ליחשב כאילו הגוף עצמו עשה, והכי נמי לא חדשה התורה להחשב כאילו המשלח נהנה, שזה לא חל תחת גדרי השליחות, הילכך זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, אבל א"א לפרש להיפך שכיון שנהנה השליח מוכרח הוא להתחייב, אף שאפשר הי' לייחס ההנאה גם אל המשלח, דזה אינו דהא לדברי הסמ"ע בכל שליחות של עבירה הי' צריך השליח להתחייב, אלא שכיון שצריכים אנו לחייב גם את המשלח, א"א לנו לחייב גם את השליח, א"כ הלא אין חילוק בין עבירה שיש בה הנאה לאין בה הנאה. והשתא לפי זה אתי שפיר בעיית התוס' בהתחמם בגיזי עולה כמו שמפרשים שבגיזי עולה אפשר שהחיוב הוא לא על הנאת הגוף, כי אם על הוצאת ההנאה לחולין כמו בכל הוצאות הקדש לחולין, וזה הלא אפשר לייחס אל המשלח כמו בכל הפעולות, שמתייחסות אל המשלח ע"י דין שליחות:

והי' אפשר לחלק עוד באופן אחד, שדוקא לשמאי דסבר דמהני שליחות בכל דבר עבירה, וא"כ הא דמחייב המשלח על העבירה, הוא מצד שלוחו של אדם כמותו, שפיר קאמר בגמרא דעל ענין ההנאה לא שייך בזה ענין השליחות שיחשב כאילו נהנה, אבל לפי מאי דסבירא לן דאין שליח לדבר עבירה, אלא שהתורה ריבתה להתחייב במעילה וטביחה ומכירה, וא"כ יש לחקור שאולי אין החיוב מצד שריבתה התורה כאן דין שליחות שאין חילוק בדין שליחות בין דבר עבירה זו או אחרת, כיון שאין בדבר עבירה דין שליחות, אלא שהתורה חייבה על מעילה או טביחה ומכירה, אפילו כשעושה ע"י שליחות, אבל לא מדין שליחות, אלא מדין פעולת עצמו שגרם לזה, וא"כ לא שייך בזה לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כיון שאין זה מדין שליחות, וזהו שחקרו התוס' אי במעילה החיוב מדין שליחות הוא אם לאו:

וזה זמן אשר אמרתי ליישב קושיית קצוה"ח באופן אחר, ומצאתי אח"כ בספר פרי יצחק ח"ב, והוא שאם נאמר לחייב גלות את המשלח של ב"ד, צריכים אנו לחייב גלות את כל הב"ד שכולם הם משלחיו, וא"כ הוי כהכוהו כולם והוי כהכוהו עשרה בני אדם כאחת שכולם פטורים, וכיון שהם פטורים ממילא חייב השליח, כדברי הסמ"ע, אלא שתשאר השאלה לפי דברי הרשב"א בפרק הפרה, שרצה לומר ולחלק דדוקא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כולם פטורים, אבל אם הכוהו במקל אחד כולם חייבים, ואם כן הוי כאן כבמקל אחד, ועדיין ליהוו כולם חייבים ולא השליח ע"כ. והנה בהקושיא מדברי הרשב"א יש להתבונן ולהבין כל עיקר החילוק שחילק הרשב"א בין עשר מקלות למקל אחד, ויש להסביר הדבר בשני אופנים, הא' שכונת הרשב"א שעד כאן לא מיקרי כל דהו נפש, אלא כשמת על ידי עשרה הכאות, והוא לא עשה אלא הכאה אחת, אבל כשמת ההרוג על ידי הכאה אחת, והוא השתתף בכל ההכאה, אף שהיו עוד מכים, מ"מ כיון שכל ההכאה באה גם ע"י כחו מיקרי כי יכה כל נפש אדם, או שכונת הרשב"א באופן אחר שאף כשהכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות א"א לנו לומר שהכה רק כל דהו נפש, שהרי בהכותו בלבד הי' בה כדי להמית, והוא הרג את כולו, אלא ע"כ שכונת התורה לא למעט כשהרג מקצת הריגה, אלא כשהרג כל הריגה אלא שישנם עוד רוצחים, שותפיו עושים כאילו הוה כל דהו, שהרי גם בלעדיו הי' נהרג, אבל כשהרגו במקל אחד, מיחשב כאילו לא היו לו שותפים, שכיון שלא היתה אלא הריגה אחת מיקרי שהרג כל נפש ששותפות כולם משוי להו כאחד, ובזה מדוקדק לשון הרשב"א שכתב אבל במקל אחד כחד חשבינן להו ע"כ. ועתה ניחזי אנן, בשליח ב"ד שהרג בשליחות כולם, הדין שליחות שמשוי להו כאילו הרגו, הלא אין בדין זה שום השתתפות, אלא כל אחד הוי משלח לעצמו, וכל אחד הוי כהורג ע"י דין שליחותו כשהוא לעצמו, וא"כ אפשר דלא הוו כחד, דדוקא בהכאה אחת ששתפו כוחותם כאחת הוו כהורג אחד, והוא השתתף גם בשל חבירו, אז מיקרי כל דהו נפש. אלא שיש להתבונן דעד כאן לא חקר הרשב"א אלא בהכוהו עשרה ב"א במקל אחד וכל אחד הי' בו כדי להמית, אבל כשהכוהו עשרה ב"א במקל אחד וכל אחד לא הי' בו כדי להמית, אפשר דאף במקל אחד פטור, או אפשר דשם ודאי חייב, דזה אינו יכול וזה אינו יכול, וכאן גבי שליח ב"ד צ"ע דאולי כיון שאחד בפני עצמו לא הי' אפשר לו לשלחו לשליח ב"ד, אפשר דמיקרי דזה אינו יכול וזה אינו יכול, ויש לסמוך הדבר למה שאמרו בשבת פ"י גבי שנים שעשאוה פטורין דהוי מחלוקת ר"מ ור"י ור"ש אי זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור או כשזה יכול וזה יכול וה"נ דכותיה לכאורה, ותלי בפלוגתא דהתם וצ"ע:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה