אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה

דיינים ועדות

סימן כז - בדין חיובי שומרין

א

במה שאמרו בגמ' ב"מ (ל"ח) המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהם רשב"ג אומר מוכרם מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. וקאמר בגמ' דביאר מכדי חסרונם ד"ה מוכרם. חקר במחנה אפרים ה' שומרין סי' ל"ה, אם החיוב דרמי עלי' למוכרן, הוא מטעם חיוב שומרין, או מטעם חיוב השבת אבידה ויסוד החקירה הוא כיון דהפסד דאתי ממילא, ולא אתי מחמתי' דשומר, אין זה בכלל חיוב שמירתו, או דילמא כיון דקבל עלי' הנפקד שמירה הרי זה חייב בכל מידי דיש להציל וע"ד שאמרו רועה שהי' יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ע"כ:

והנה מה שאפשר לומר בנפקותא בין שני הצדדים אם החיוב הוא מטעם שומרים או החיוב הוא מטעם אבידה, הוא אם הי' זה הנפקד זקן ואינה לפי כבודו, שאם החיוב הוא מטעם שומרין, אין בזה משום פטור דזקן ואינה לפי כבודו, שלא נאמר פטור זה אלא בחיובים של מצוה, אבל לא בחיובים הממוניים, שאם נתחייב מטעם דין ממון, אין בזה שום פטורים, והנה הא דאמרינן בזקן ואינה לפי כבודו, דאם הכישה נתחייב בה, יש לעיין אם דוקא כשנתחייב בה כשהכישה מטעם שומר אבידה, שכבר חל עליו חיוב השבת אבידה, הוא דמחוייב עוד להשיב עד גמירא, אבל אם יהא עליו החיוב מטעם אחר, אפשר שכיון שחיוב השבת אבידה לא חל עדיין עד עכשיו אינו מחוייב להשיב, כיון דאיהו זקן ואינה לפי כבודו. והנה אם נאמר שאף כשנתחייב כבר מטעם שומר, חייב שוב אף מטעם השבת אבידה, ואין בו פטור דוהתעלמת, א"כ בטלה כאן נפקותא זו, כיון שסוף סוף כבר נתחייב מטעם שומר, שוב מחוייב אף למכור מטעם השבת אבידה, כבכל הכישה דנתחייב בה, דאע"ג דאמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב פ"ה) דלא אמר רבה דהכישה נתחייב בה, אלא בבע"ח דאינקטינהו ניגרי ברייתא, נראה דיש חילוק בדבר, דהא בעי בגמ' ב"מ (ל' ע"ב) דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו מי אמרינן השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכי' להחזיר בעיר לא ליחייב או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב לי' וכיון דאיחייב לי' בשדה איחייב לי' בעיר ע"כ. ואמאי לא נימא דבשדה איחייב לי' ובעיר לא איחייב לי' כיון שפטרתו התורה שוב לא מיחייב. דזה פשוט דכשמחייב בעיר, חייב הוא ככל השומרין, ואינו די במה שיביא לרשות משתמרת ומחוייב לטפל בכל הטפולין ככל מוצא אבידה, ואמאי לא נאמר, דבשדה מיחייב, ובעיר לא מיחייב, ומ"ש מהכישה דלא נתחייב אלא בבע"ח, אבל באינה בע"ח לא אמרינן שכיון שנתחייב נתחייב. ונראה שהחילוק פשוט הוא, דבהכישה, כיון שהי' בהכשה זקן ואינו לפי כבודו, נמצא שההכשה לא היתה חיובית, הילכך לא מתחייב בה, ודוקא בבע"ח דאינקטינהו ניגרי ברייתא הוא דמתחייב, אבל בדרכו להחזיר בשדה כיון שהחזרה היתה חיובית שוב מתחייב עוד גם אח"כ. וכמו כן הכא נמי גבי שומר, אי נימא דלא שני לן אם ההתחייבות היתה מטעם שומר בעלמא, או שההתחייבות היתה מטעם השבת אבידה, כיון שמתחילה הי' מחוייב בשמירת הדבר, מחוייב גם במכירת הדבר. ואפשר לומר שזו היא גם כונת התוס' (כ"ה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפ' הספינה לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם הי' יודע שהיא אבידה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם הי' יודע של מי היא עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש. ע"כ. מיהו גם בלא"ה מתפרשים דברי התוס' היטב, דשאני הכא שאפשר שהוא חייב עד גמירא גם מתחילה, ולא פטרנוהו אלא מספק, ולא פטרנוהו אלא מטעם שב ואל תעשה, והילכך כיון שהגביה כבר שוב אין אנו יכולים לפוטרו. ולפי הגירסא בגמ' דיחזיר לו מיהת בשדה, אבל בעיר לא יחזיר לו, לכאורה נראה שאין חילוק בין מחוייב מתחילה, ובין אינו מחויב. ועוד יוצא לנו נפ"מ בחקירה זו, שאם הי' ש"ש, עכשיו אם מחייבים אותו מטעם שומר אבידה, אין עליו אלא רק ש"ח לרבה דאמר שומר אבידה כש"ח דמי. וכן להיפך לרב יוסף אם הי' ש"ח, יתחייב עכשיו מטעם שומר אבידה כש"ש. ויש לומר דלרב יוסף אין שום נפ"מ, דזה ברור שיש עליו חיוב שומר אבידה, שהרי הדבר עומד להאבד אלא שהחקירה היא אם יש עליו גם חיוב מטעם שומר בעלמא, וא"כ אין נפ"מ כ"א לרבה. אבל נראה דאינו כן, דשני החיובים א"א להיות עליו בב"א, שכיון שיש עליו חיוב שומר כבר הדבר כנשמר, שהרי מטעם שומר הרי הוא עליו כבעלים למכרו ולשמרו מהפסד, א"כ אין על החפץ דין אבידה, והנפ"מ פפפשש לרבה, ולהקל עליו, שאם הי' ש"ש, ש יהי' עכשיו כש"ח דחיובו בזה הוא מטעם שומר אבידה בלבד:

ובדעת המח"א יש להתיישב שסובר, שאם החיוב הוא מטעם שומר, אם פשע ולא מכר חייב לשלם, ואם החיוב הוא מטעם שומר אבידה, אם פשע ולא מכר אינו חייב לשלם, והדבר תמוה שהרי אף אם החיוב הוא מטעם השבת אבידה, הלא נעשה שומר ע"ז, ויש עליו חיובי שומר, ומ"ש שפוטרו מלשלם, אם יהא דין מכירתו מטעם השבת אבידה:

ונראית דעתו בזה, שאין בזה משום השב תשיבם, כ"א משום לא תוכל להתעלם, ודין שומר אבידה אינו אלא במחוייב מטעם השבת אבידה, ולא משום לאו דלא תוכל להתעלם. משום דהחפץ ברשות השומר שידו כיד הבעלים אין כאן דין השבה, אלא דינו שלא יתעלם מהציל מהפסד, אבל מה שיש בזה מן הקושי, ממה שנחלקו הראב"ד והבעה"מ בדין דלא תוכל להתעלם, הובאה מחלוקתם בש"מ בנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם, וכתב בעה"מ שה"ה בלא תוכל להתעלם ע"כ. וזה שלא כדעת התוס' (כ"ו ע"ב) ד"ה אינו שכתבו וז"ל ובפ"ק דקדושין (דף ל"ד) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן ע"כ. וכונתם דבענין אחר הלא מחוייבות הנשים בהשבת אבידה משום הלאו דלא תוכל להתעלם, אף אי היתה השבת אבידה עשה שהזמן גרמא, אבל בענין שבכאן דליכא הלאו דלא תוכל להתעלם, כיון שלא העלים עינו ונטל האבידה ע"מ להחזירה. והראב"ד חלק בפירוש אדברי בעה"מ וכתב ז"ל א"א אין הדעת מורה כך שהרי לא העלים עינו ממנה ונטלה ע"מ לקיים מצות השבה, אבל כיון דסוף סוף החזיק בה לא קיים, וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוין כיון שהכניסה לתוך ביתו כבר נפטר מלא תוכל להתעלם ולא אמר אחר יאוש אלא לפטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש, ע"כ הצריך לנו:

ודברי הראב"ד צריכים באור רב דמ"ש לפני יאוש מלאחר יאוש, שלאחר יאוש ליכא לאו דלא תוכל להתעלם פשוט הוא בעיניו, ולפני יאוש קרוב הוא לומר כך, אבל איננו פשוט בעיניו, דהא לאחר יאוש כלפני יאוש, כיון שהיאוש לא מהני, משום שכבר נעשה שומר על החפץ, משום הגבהתו ע"מ להחזירה. וחזינן לדעתי' דהראב"ד דבכי האי גוונא ליכא לאו דלא תוכל להתעלם, ונראה בסברתו, דלאו דהעלמה לא נאמר בכל ענין הפסד ממון ישראל, שאסור להתעלם מהציל ממון ישראל מהפסדו, שאילו היינו אומרים כן אין נפקא מינה בדבר אם כבר נטלה ע"מ להחזירה, כיון שסוף כל סוף עומד עכשיו להפסיד, יש עליו לאו דלא תוכל להתעלם, אלא שאין הדבר כן, שאין הלאו דאיסור העלמה, אלא במקום שיש על החפץ שם אבידה, אבל במקום שאין על החפץ שם אבידה אינו באיסור דהעלמה, ולא נאמר ע"ז הלאו דלא תוכל להתעלם, והם הם דברי הראב"ד שאינו באיסור העלמה, אלא כשהחפץ עדיין הוא אבוד, ומוטל באופן של אבידה, אבל כשהחפץ נמצא באופן שאין עליו כבר שם אבידה, כבר לא העלים עיניו. ונוכל בכונה זו לבאר גם חילוק הראב"ד לחלק בין לאחר יאוש דמיפשט פשיטא לי' דאין עליו הלאו דלא תוכל להתעלם, ובלפני יאוש רק קרוב הוא לומר, אבל לא פשיטא לי', משום דלאחר יאוש בעלים, אף דלא מהני היאוש, משום דהוי ברשות בעלים, היינו דבדין יאוש לא מהני, אבל מ"מ במציאות הדברים יש כאן יאוש, וע"י זה פקע מהחפץ שם אבידה, שאין החפץ אבודה לגבי בעלים, כיון שכבר נתיאשו ממנו והילכך פשוט לי' דאין כאן דין דלא תוכל להתעלם. אבל מ"מ צריך להשיב לבעלים, כיון שבדין ממון עדיין של בעלים הוא משום דלא פעל היאוש, משום דהוי יאוש ברשות. ואחר שהגענו לזה, אי אפשר לנו לומר שפירות המופקדין והם נחסרין, צריך למוכרן משום לאו דלא תוכל להתעלם, דכיון שהם נמצאים ברשות שומר, אין עליהם שם אבידה, אלא הפסד ממון בעלמא, ובהצלת הפסד בעלמא, אין בזה משום לאו דלא תוכל להתעלם, ואי נימא דהשב תשיבם אין כאן, ולא תוכל להתעלם ג"כ אין כאן, א"כ תו אי אפשר לומר שצריך למוכרן משום השבת אבידה, וע"כ חיובא דשומר הוא למכור:

[ומה שתקשה אדברי בעה"מ קושיית התוס' דלמה צריך לחייב נשים בהשבת אבידה משום שהויא עשה שאין הזמן גרמא, תיפוק לי' משום הלאו, שהרי לבעה"מ יש תמיד הלאו עם המעשה, נראה דבאמת יש ליישב בפשיטות, שנאמר שדין העלמה ודין השבה שני ענינים נפרדים, שזה דינו על פעולת ההעלמה, שאסרה תורה להתעלם, ואין זה ענין להשבה, והעשה דינה על פעולת ההשבה, והילכך צריכים אנו ללמוד שנשים חייבים בפעולת ההשבה, ואי משום הלאו. לא ידעינן אלא שאסורים בפעולת ההעלמה, אבל פעולת ההשבה לא ידעינן, ודעת התוס' נראית מזה, שאין אלו שני ענינים נפרדים, אלא שגם דין ההעלמה אינו ענין בפני עצמו, אבל איסורו שלא להתעלם, משום שצריך ומחוייב להשיב, וענין אחד הוא]:

ובמה שרצה להביא ראי' מדברי התוס' ב"מ (ל' ע"א) ד"ה לצורכו ולצורכה וכו' ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתי' גבי' כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש, ע"כ. שנראה מדברי תוס' אלו, ששומר חייב אף להציל מקלקול דאתי מחמת עצמו. הנה לפ"ד אין מזה ראיה כלל לנדון דידן דפירות המופקדין, והן נחסרין, דמחייבינן אותו למכור, דלשמור שלא ירקבו או שלא יתעפשו, מחיובי שומר הוא, שכמו שעל השומר מוטל לשמור את הבהמה מטריפת זאבים, ומגניבת אדם, כמו כן צריך לשמור את החפץ המופקד מאכילת עש או מרקבון או מקלקול אחר בגוף החפץ, כי מה לי זה ומה לי זה, כיון שהם ענינים של הצלת החפץ ושמירתו, דברים הללו מוטלים על השומר, והם עיקר ענין קבלת שמירתו וחיובו בהם, אבל כשאין יכול להציל את החפץ ע"י שמירתו, אין זה מחיוב השומר להציל את המפקיד מהפסדי ממון, כיון שאין הצלה זו מהפסד באה משמירת החפץ, כ"א מטפולים אחרים וענינים של משא ומתן, שלא בגוף החפץ המופקד, ואין חיוב להשומר על זה יותר משאר אנשים הפטורים בכ"ז. אך בהעמיק עוד בענין נראה, שיש לומר שעיקר חיוב שומר, שהוא ענין של שמירה, הוא רק ענין של יושב ומשמר בלבד, ובזה נבדלת שמירה מזאב ומגניבת אדם שפשוט בכל מקום שהן עיקרי חיובי שומר, משמירה מקלקול החפץ ע"י רקבון או עש או התעפשות, שמסתפק בזה במ"א, ששמירה מגנבים או מטריפת זאב וכדומה, ע"י פעולת שמירה ממש הוא באה, שהשומר יושב ומשמר וע"י זה הוא מציל את הפקדון מגניבה או טריפה, ואין צריך להצלה זו שום פעולה אחרת חוץ ממעשה שמירה, ואף כשצריך לקדם ברועים ובמקלות גם זה אינו אלא ענין של שמירה מעולה ביותר, ומעשה השמירה הלא זה ודאי חיובו של שומר, אבל לשמור ולהציל מרקבון או מעש, אין זה בא על ידי פעולת שמירה בלבד, שבזה שיהא יושב ומשמר, אין החפץ ניצל מעש ומרקבון, ולזה הלא צריך רק ענין של פועל, ואפשר שאין זה בכלל חיובי שומר, להעשות פועל ולעסוק בענין פעולות נקיון וביטשא בביטשי, פתיחה וגלילה ושיטוח. ועכשיו תהא הראי' נכונה, שאם נאמר, שהשומר צריך להשתדל ולראות שלא יתקלקל החפץ, אף קלקולים דאתו מחמת עצמו של חפץ, אף שאינם ענין לפעולות של שמירה בלבד, על כרחנו צריכים אנו לומר, שאין דינו של שומר להיות יושב ומשמר בלבד, ועל השומר מוטל לעסוק גם בשאר פעולות אף שאינן של שמירה, ובלבד שינצל המפקיד מהפסד בדבר זה, אם כן גם עלינו לומר שאף במכירת החפץ כדי שיושב לו ממונו בשלמות ג"כ מחוייב השומר, שאם נבא לומר, שאין על השומר אלא דין שמירה בלבד, צריך הי' להיות פטור גם משאר פעולות, שגם הן אינן ענין של שמירה, כגון גלילה ופתיחה ושטוח כסות, אלא ע"כ שדין שומר הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון חפץ זה:

ושורש חלות על שומר דין כזה שאינו ענין של יושב ומשמר, נראה שכבר חקרו האחרונים, כשתובעים הבעלים את השומר ע"ד החפץ, והוא טוען איני יודע אם נאנס אם לאו, אם דינו כאיני יודע אם פרעתיך שחייב, או כאיני יודע אם נתחייבתי דפטור, והנ"י בשם הרא"ה כתב דבתרי לישני דגמ' (כתובות ל"ד) אי משעת משיכה איחייב לי' באונסין, אי משעת פשיעה איחייב לי' באונסין, תלוי זה אם הוי איני יודע אם פרעתיך, דלהך לישנא דמשעת משיכה חייב הוי איני יודע אם פרעתיך, ולהך לישנא דמשעת פשיעה איחייב הוי א"י אם נתחייבתי. ונראה, שאף אי נסבור דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי משום דבשעת פשיעה איחייב לי' באונסים, ולא חל על השומר שום דין עד שעת פשיעה דמיחייב בתשלומין, היינו דוקא לענין זה, דנימא שכבר חל עליו דין חיוב השבת החפץ, דניהוי עליו חיוב ממש שיוכל להקרא שהוא בחזקת חיוב, ומשום כך יהא חייב כשהוא טוען שאינו יודע, שנעמידנו בחזקת חיוב, חיוב כזה עדיין אין עליו עד שעת תשלומין, אבל מ"מ יש עליו חיוב להזהר בחפץ כדי שיוכל להשיבו בשלימות, שהלא יצטרך להשיבו לבסוף, וגם עכשיו מתחילה כשמושך החפץ לשמרו, כבר חל עליו דין זה של השבה, אבל כיון שאין על דין זה דין של בין אדם לחבירו, שהרי אין זה ענין של תביעה עדיין לא מיקרי זה חזקת חיוב. וכשאנו דנים בחיובי השומר בשמירת הדבר וזהירותו שלא יתקלקל, גם זה מן המוטל עליו, להזהר בו ולשמרו מכל המפסידים, ואין זה ענין של תביעה, אלא ענין של חיובי עצמו, ומטעם זה הוא דמחייבינן את השומר בפעולות של פועל, שאין להם ענין במעשה השמירה של עסק שמירה ופעולתה ממש, שענינים אלו מחיוב ההשבה שהשומר מתחייב בה, הם מסתעפים, שמחוייב הוא להשתדל שיהא החפץ בשלמותו, שיוכל להשיבו. ועל קוטב זה מתהפכת הראי', שכיון שצריך להשתדל שלא יתקלקל, על כרחנו צ"ל שאין חיוב השומר במעשה השמירה בלבד, אלא אף דין השבה יש עליו, וא"כ ודאי חייב הוא אף למכור את החפץ להצילו מהפסד, מטעם זה של חיוב השבה:

ב

בגמ' ב"מ (ה' ע"א) כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות ופי' הראשונים שחפר בכל הקרקע ואע"פ שמודה וכופר גם בדמי החפירות וה"ל כטענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים, הוציא הרמב"ם פ"ה מטוען ה' ב' מכאן שדמי קרקע דינם כקרקע. והראב"ד חלק עליו שדמי קרקע אינם כקרקע ומה שקשה מהגמרא תירץ דאיירי כגון שתבעו למלאות החפירות ע"כ. והנה דברי הראב"ד קשי ההבנה דהיכן מצינו שיכול לתובעו למלאות החפירות, שהרי כל עיקר חיובו מטעם מזיק ומזיק אינו מחוייב אלא ממון. והש"ך בסי' צ"ה הביא דברי הראשונים שתמהו כן על הראב"ד והוא השיב עליהם דאפשר דאה"נ דעד כאן אינו מחוייב רק ממון דוקא כשא"א לתקן הנזק, אבל כשאפשר לתקן הנזק צריך לתקן. והוסיף עוד שאפילו תימא שאין חייב מ"מ דעת הראב"ד נכונה, וכונתו דהיכא דאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות אם כן תביעת קרקע היא. ע"כ. ובשמ"ק ב"מ (ה' ע"א) הביא רבינו יונה ראי' דאינו חייב למלאות החפירות מהא דאמרינן בב"ק (מ"ח ע"א) הכניס שורו לחצר בעה"ב וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור ולא אמרינן על בעל השור למלויי הבור אלא נותן לו דמי היזקו ובעל חצר יסתום הבור עכ"ד. והראי' מתמיהה מאד מאד דעד כאן לא קאמר הראב"ד דחייב למלאות החפירות היינו רק משום חיוב היזק בעל החצר אבל למלאות החפירות כדי שלא יוזקו בודאי אין החיוב מוטל עליו ובעל הבור אינו נקרא כי אם זה שחייב לשמור שלא יוזקו וזה החיוב מוטל רק על בעל החצר, הילכך לגבי שמירת ניזקין בודאי על בעל החצר למלויי:

ונראה בדעת הר"י שהוא סובר לדבר פשוט שאין שום צד סברא לחייב את המזיק מצד דין תשלומי נזקין שהתורה לא חייבה למזיק אלא לשלם ממון. ואם נוכל לומר שהמזיק מחוייב למלאות החפירות ולתקן הנזק אין זה כ"א מטעם אחר דהיינו שאם יכול לתקן הנזק ואינו מתקן נקרא שהוא מזיק עכשיו בחיוב ומשום זה מחוייב לסלק את נזקו ולתקן הנזק כמו שמחוייב הי' עד שלא הזיק שלא להזיק. הגע בעצמך אילו הי' מניח איזה דבר על חפץ, שבשעה שהדבר מונח החפץ נפסד, ואילו סלקו הדבר המפסיד הי' הדבר מתוקן כבתחילה, והדבר באופן כזה שרק הוא יכול לסלקו האם היינו מחייבים אותו ממון או היינו מחייבים אותו לסלקו, בודאי הי' מחוייב לסלק הדבר המפסיד. וזהו שאמר הר"י שכיון שאין אנו יכולים לחייבו למלאות החפירות מטעם תשלומי היזק כ"א שאנו חושבים אותו למזיק עכשיו בפועל א"כ בודאי לגבי שמירת נזקין שלא יוזקו אחרים ג"כ נקרא מזיק בחיוב והילכך הי' צריך להיות שגם לגבי שמירת נזקין יהי' עליו חיוב למלויי. אלא ודאי שצריכים אנו לומר שאין אנו יכולים לחייבו לתקן הנזק מצד מזיק בחיוב באותה שעה א"כ לגבי בעל החצר ג"כ לא נוכל לחייבו במילוי החפירות, שמצד חיוב תשלומי נזק בודאי אינו מחוייב בזה. ודעת הש"ך אינו כן שמצד חיוב תשלומי נזק מחוייב למלא החפירות ולתקן הנזק ומשו"ה לא יקשה עליו מגמ' דב"ק מפני שכל עיקר חיובו אינו רק לגבי בעל החצר ולא לגבי אחרים שלא יוזקו. ובזה יובנו לנו דברי הש"ך התמוהים לכאורה שכתב שאף אי נימא שאינו מחוייב רק לשלם דמים מ"מ כיון שהניזק ימלא על ידם החפירות נקרא תביעת קרקע. והדבר תמוה דמה לי מה שיעשה הניזק בהדמים כיון שהוא אינו חייב רק ממון. ולפ"ד הדברים מבוארים שבעיקר הדבר החיוב על המזיק לתקן הנזק, אלא שלא הטילה התורה עליו חיוב טורח המילוי ויכול להפטר בנתינת הדמים, שעל ידם יוכל הניזק לתקן הנזק. אבל כל עיקר מכוון נתינת הדמים הוא רק לתקן הנזק במקום שאפשר לתקנו. [ונראה להסביר הדבר יותר שבנזקי אדם חייבה התורה ארבעה דברים ואחד מהם הוא ריפוי, והנה ענין ריפוי הוא רק לתקן הנזק, והנה בנזקי בהמה אינו חייב רק נזק, וביארו בזה, מפני שבבהמה בנזק כבר כלול הכל, וצריכים אנו לומר לפ"ז שענין נזק הוא ג"כ לתקן הנזק כמו שחייבה התורה כן גבי אדם, שאין חילוק בזה בין אדם לבהמה]:

ולכאורה הי' נראה דהראב"ד פליג על הרבינו יונה וסבירא לי' דבמקום שאפשר לתקן הנזק צריך לתקן. אבל נראה דיש ליישב דברי הראב"ד אף לפי דברי הר"י, דיש לעיין בדין זה שכתבו דבשומרין יש חיוב השבה דלמ"ד דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' אם אינו יודע אם נגנב או נאנס באופן שאינו יודע אם חייב או פטור דהוי כאיני יודע אם פרעתיך וחייב, וכבר נתבאר שאף למ"ד משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' דלדידי' כתב הרא"ה דהוי כא"י אם נתחייבתי, מ"מ חיוב השבה יש על השומר גם לדידי', אלא שאין זה חזקת חיוב, מהו טיבו של דין השבה אם הוא בכלל דיני שומרים שחדשה התורה או דין זה אינו שייך לדיני שומרים שחדשה התורה, והנפקותא תהא בקרקעות והקדשות שפטרה התורה מדין שמירה אם נתמעטו גם כן מחיוב השבה אם לאו, שאם נימא שחיוב השבה הוא ג"כ מכלל חדוש דיני שמירה, אז גם קרקעות והקדשות נתמעטו מדין השבה, אבל אי נימא שדין השבה אינו מכלל חדושי התורה בשומרין, לא נתמעטו קרקעות והקדשות כ"א מדיני חדושי שומרין אבל לא מדיני השבה. וראיתי להגרש"ק שחקר בדין קרקע אינה נגזלת איך יהי' הדין בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי אם יכול לתבוע גם מראובן כיון שהוא גזלו או שצריך לתבוע דוקא מלוי שהקרקע בידו. והנה חקירתו גבי גזילה דומה ממש לנדון דידן של שומרין, שגם גבי גזילה החקירה תלוי' בזה אם יש השבה גבי קרקע אע"פ שאינה נגזלת, כיון שהוא לקחה נתחייב:

והביא ראי' לפשוט ספיקו מגמרא חולין פרק הזרוע דאמרינן שם שאם הטבח לקח מתנות בהמתו ומכרן לאחר מ"ד מתנות נגזלות יכול הכהן לתבוע בין מהמוכר בין מהלוקח ואם אין מתנות נגזלות אינו חייב אלא הלוקח. חזינן מזה דאם אין מתנות נגזלות אין על המוכר כלום וכן גבי קרקע כיון שאינה נגזלת אין על המוכר כלום. עכ"ד. ולפ"ד אין הנדון דומה דבמתנות דאינם נגזלות משום דכל עיקר לא הי' על הטבח רק חיוב נתינת המתנות לכהן, וחיוב זה נשאר עליו גם אחר שגזל, נמצא שלא עשה כלום. וגם אילו לא גזל והיו המתנות מגיעות ליד אחר הי' החיוב נחית על השני, וגם עכשיו מי שבידו המתנות מתחייב, שכל עיקרו של דין המתנות הוא כך, שמי שהם בידו מתחייב, וא"כ למה יתחייב המוכר, אבל גבי קרקע אפשר שמי שלקח הקרקע, כיון שלקח מיד הבעלים אע"פ שאין הקרקעות נגזלות מתחייב מדין השבה, וכן נוכל לומר גבי שומרין שאף במקום שאין דין שמירה יש דין השבה:

ונראה שבנדון זה אם יש חיוב השבה בקרקעות הוא מחלוקת הראשונים, הובא בר"ן ב"מ אמתני' דפרק המקבל דקתני המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה היא ראוי' לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא ע"כ. וכתב הר"ן דיש מי שפירש דלענין פחת הקרקע לא הי' מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עלי' למיפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואורע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול המלאכה כשומר שנגנבה או נאבדה הבהמה מחמת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין, וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות ע"כ. ולפ"ד תהא דעת היש מי שכתב שאע"פ שאין השומר חייב בקרקעות היינו דוקא בדין גניבה ואבידה ואונס שהם מחידושי התורה בשומרין אבל לענין השבה חייבים אף בקרקעות הילכך היכא שהובירה במזיד שאף שמדין מזיק אין לחייבו שבמזיק צריך היזק בידים ממש אבל מ"מ בשומרים חייבים מדין חיוב השבה שזה הוי יותר מפשיעה. ולפ"ז יתיישבו דברי הראב"ד שבדינו של הר"י דאתי עלה מדין מזיק אינו חייב אלא ממון אבל הפסוק דשבועת קרקע איירי גבי פקדון דאתי עלה גם מדין חיוב השבה צריך למלא הקרקעות כשתובעו כיון שמחוייב להשיב החסרון ואפשר למלאותו

ג

בתוס' ב"מ (מ"ב ע"ב) ד"ה כספים חקרו אי ש"ש נפטר בגניבה באונס ובב"ק (נ"ז ע"א) העלו דאף בגניבה באונס חייב ש"ש דכיון דחייב הכתוב ש"ש בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס סברא הוא דבכל ענין שתהי' הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור אע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבוי' דקרא פטר הכתוב אע"פ שאין אונסו גדול יותר ע"כ, והנה לפי דברי התוס' אלו אין הדברים אלו אמורים כ"א בגניבה אבל באבידה שסתם אבידה קרובה לפשיעה ולא חידש בה הכתוב פטור ש"ש כשאיתרמי באונס. ועוד הי' נראה להכריח דדוקא בגניבה הוא דחייב הכתוב אף באונס בש"ש, דאי נימא דאף באבידה, א"כ הלא לאו דוקא אבידה וא"כ כל אונסין ליחייבו בש"ש ומה בין ש"ש לשואל להני דסברי דאפילו שמר ונאנס חייב אי לא דנימא דמחולקין בהני דהזכיר הכתוב לפטור בש"ש ומת ונשבר ונשבה ונימא דגזה"כ בהני לפטור אם נעשו באונס ואם לא נעשו באונס חייב אבל א"א לומר כן, והנה בקצוה"ח יישב בזה קושית היש"ש על התוס' מהא דב"מ (צ"ג) ההוא רעיא כו' אתא לקמי' דרבה כו' א"ל אביי אלא מעתה אם עייל השומר לביתי' בעידנא דעיילי אינשי כו' ה"נ דמיפטר א"ל אה"נ כו' ע"ש וא"כ ש"מ דלא ס"ל לרבה הא דאיתא בירושלמי ושאלתות, וע"ז כ' דיש לחלק בין גניבה לשאר דברים ורבה לא פטרה אלא בטרף או בנאבדה אבל בגניבה מודה דחייב אפי' באונס ע"כ. ובספר העמק שאלה הק' על חילוק זה מדברי השאלתות שכתב ואי לנטורי באגרא אשלמו לי' אע"ג דאוקמא בדוכתא דנטירתא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי והביא הרא"ש מזה ראי' דהשאלתות סובר אף באונס חייב והלא בשאלתות מפורש דבנגנבה ונאבדה חייב באונס עכ"ד:

ולי הי' נראה בזה דרך חדשה, דהנה שתי שיטות בדבר, דעת הנ"י וכן עוד ראשונים הובאו בש"מ, וכן משמעות לשון השאלתות, וכן משמע לשון הירושלמי המובא בדבריהם שאף אם הקיפוהו מחיצה של ברזל ונאנס חייב, משום דבעינן יושב ומשמר, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה שעד כאן הוא חיובו של שומר שכר, וכיון שלא מלא תפקידו וחיובו איננו נפטר באונס, אבל אם שמר כדצריך לו, אלא שנאנס שתקפתו שינה באונס, או שנחלה חולי גדול פטור, כיון שהוא הלא היה יושב ומשמר, ומלא את תפקידו וקיים חיובו, אין לנו על מה לחייבו. והשיטה השני' הובאה בש"מ, שאף אם תקפתו שינה או שנחלה חולי גדול, ג"כ חייב. ולשיטה זו צריך לבאר, מפני מה זה חייב כאן, שהרי אי אפשר לומר שמפני שלא שמר שמירה שחייבתו תורה, שהרי היה יושב ומשמר, ובודאי שאי אפשר לחייבו יותר משיעור שאמר יעקב, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה דמהיכי תיתי, וגם מזה שחייבה תורה גניבה שהיא קרובה לאונס, אין להביא ראיה על שאר אונס, שאפשר לומר דדוקא שם בגניבה, משום שלא שמר כחיוב התורה, שלא היה יושב ומשמר, אבל במקום שיושב ומשמר, לעולם אימא לך שפטור, ומה"ת לחייבו. ועל כרחנו אנו צריכים לומר שאינהו לא סבירא להו לחייב אף במקום שלא הי' יושב ומשמר, מטעם שלא מלא תפקידו, שכיון שהקיף מחיצה של ברזל, או שטמן מאה אמה בקרקע, ודאי שלא חייבתו תורה שיהא קשור אל החפץ כיון ששמירה זו ששמר עוד מעולה היא יותר מישיבתו שם לשמור, וכמו שהקשו שם בשיטה מקובצת על דעת הנ"י. אלא ע"כ שדעת התורה שחייבה בגניבה, וגניבה הלא קרובה לאונס היא, עד שאדם המזיק החייב באונס פטור באונס כזה לדעת התוס' פ' המניח, משום שהתורה הוציאה דין זה מכלל הנאמר בכ"מ שאנוס רחמנא פטרי' וכאן חייבה באונס, אבל לא מטעם מיעוט שמירה אלא דין הוא שחדשה תורה בתשלומי שומר שכר לחייבו אף באונס. ויש לעיין בזה שחדשה תורה בכל גניבה שאף שקרובה לאונס מ"מ חייב ש"ש אם החדוש הוא שמתחייב תשלומין עבור ההפסד באונס כמו שמתחייב בפשיעה וביחוד לפי דברי הרמב"ם שחיוב פשיעה בשומרים מטעם מזיק הוא וא"כ אין החיוב שייך לחיוב השבה של שומרים כ"א שמתחייב תשלומין בשביל מעשה הפשיעה וכמו כן בש"ש בגניבה באונס ג"כ חדשה התורה שמתחייב תשלומין בשביל ההפסד באונס, או שנימא שלא חדשה תורה לחייבו בתשלומין בשביל ההפסד באונס אלא שאמרה תורה שאין השומר נפטר מחיוב השבה שיש לו להשיב החפץ שלקח ואף שאנוס הוא על ההשבה שהרי נגנבה באונס מ"מ אין נפטר באונס זה והוציאה התורה מכלל מה שאמרו תמיד דאונס רחמנא פטרי' בזה כמו שנתבאר, דלכל הדעות אף למאן דס"ל דבשומר ספק פשיעה הוי איני יודע אם נתחייבתי, מ"מ הוי על השומר דין השבה להשיב לבסוף אלא דלא הוי חיוב גמור מתחילה להקרא חזקת חיוב, ושלא להפטר מטעם קלב"מ. ונ"ל דיוצאת לנו נפ"מ בחקירה זו דאי נימא דהחיוב הוא חיוב תשלומין א"כ חייב על כל האופנים באונס אבל אי נימא דאין החיוב בא רק מחמת דין השבה שמחוייב להשיב החפץ וכשאין החפץ בידו משיב דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן מיהא יש חילוק בדבר שאם אינו יכול להשיב החפץ מפני שאנוס הוא אבל החפץ ישנו בעולם א"כ מחוייב הוא בהשבה אלא שאנוס הוא וכאן לא פטרה רחמנא האונס וחייב ליתן דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כשיכלה החפץ מן העולם אז לא שייך כלל לומר שמחוייב בהשבה שהרי אין החפץ במציאות להשיב וניתק ממנו דין השבה ואז אין אנו יכולים לחייבו רק מדין חיוב בשביל ההפסד וע"ז לא חייבה התורה באונס ורק בחיוב השבה חדשה תורה לחייב באונס:

וע"פ סברא זו שכתבנו לחלק בין היכא שהחפץ בעין שאז יש דין השבה ובין היכא שאין החפץ בעין שאז ליכא דין השבה הי' אפשר ליישב מה שמוכח מדברי הרמב"ם ריש הל' גזילה שכתב שאין לוקין על לאו דלא תגזול משום דהוי לאו הניתק לעשה ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ, והנה היכא שהחפץ בעין כתב דהוי לאו הניתק לעשה דוהשיב, ואם שרף הוי לאו הניתן לתשלומין, משמע מזה דבדמים אינו מקיים השבה והלכך לא הוי שוב ניתק לעשה משום דבטלה לעשה ובש"מ ב"ק סובר דאף בדמים מקיים מצות השבה, וע"פ הסברא שכתבנו יש להשוות הדעות דכשהחפץ בעין מוטלת עליו ההשבה ואז מקיים ההשבה גם בדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כששרף את החפץ שאין החפץ בעין ולא שייך במציאות השבת החפץ אז בע"כ ניתק דין השבת החפץ ואז משלם דמים רק מצד חיוב תשלומין, הילכך לא הוי ניתק לעשה כי אם ניתן לתשלומין ולכאורה מוכרחים אנו ליישב דברי הש"מ שהרי בגמ' מכות (ט"ז) מוכרח בפירוש דבשרף את הגזילה לא הוי ניתק לעשה רק ניתן לתשלומין ומוכרחים אנו ליישב דברי הש"מ כמו שכתבנו, ומיהו בתוס' ב"מ (ה' ב') גבי ההוא רעיא שכתבו דמה שמשלם בשביל הבהמות שאכל אין זה השבה מעלי' משום שמשלם בע"כ משמע דאילו שלם מדעתו הוי השבה ואף שהחפץ אינו בעין שהרי אכלן ולפ"ז יקשה על התוס' מסוגיא דמכות, ומ"מ דברי הש"מ אפשר ליישב כדלעיל. לאחר הנחות אלו יש לנו לומר שבמקום שיש החפץ בעולם כגון שנגנבה או שנאבדה שיש עליו חיוב השבה אלא שאנוס הוא בדבר שאינו יכול להשיב שאינו בידו בזה חדשה תורה דלא אמרינן בזה אונס רחמנא פטרי' וחייב להשיב החפץ והילכך משלם דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כשנטרפה הבהמה או שכלתה מן העולם באיזה אופן או אפשר אפי' כשנעשית אבודה ממנו ומכל אדם דהוי כמאן דליתא בעולם כלל בענין כזה פטור ש"ש באונס, ויוצא לנו מזה דבין בגניבה ובין באבידה חייב ש"ש אף באונס ורק בדין דרבה דבא זאב וטרף דכבר ליתא לבהמה בעולם וכן גבי שריק חדא מנייהו שהחליקה ונאבדה מן העולם התם פטור כיון דנטר כדנטרי אינשי כיון ששם אין עליו דין השבת החפץ ובחיוב תשלומין לא חדשה התורה שיתחייב בתשלומין אף באונס דש"ש פטור מתשלומי אונסין, ולפי דברים אלו שכ' להשוות גניבה לאבידה לחלק בין גו"א לשאר דברים תתיישב קושית העמק שאלה הנ"ל, ונרויח בזה ליישב מה שהק' ג"א מה דילפינן אבידה בש"ש מגניבה מק"ו ואי נימא דבגניבה חייב אף באונס ובאבידה אינו חייב באונס איך נוכל ללמוד זה מזה, ולפ"ד שניהם שוים בדין אנוס, ובזה ניחא מה שמקשים מהמכילתא משפטים בש"ש דפטור בנשבר או נשבה דאמר דיכול דפטור השבר והשבי בין יכול להציל בין אינו יכול להציל וסבר ר"ע דדיינינן מגניבה דמה גניבה שיכול להציל בשמירתו חייב אף שבר ושבי כשיכול להציל בשמירתו חייב ומשמע דגניבת אונס פטור דאי חייב א"א לדמות שבר ושבי לגניבה דבשבר ושבי כה"ג ודאי פטור, ולפי הדברים הנ"ל יתיישב דב' חיובים יש בגניבה כשנגנבה שלא באונס חייב מצד דין תשלומין וכשנגנבה באונס חייב מדין השבה והשתא ילפינן שפיר שבר ושבי דאין שם דין השבה כמו שנתבאר כ"א חיוב תשלומין מדין גניבה שבא מדין תשלומין והיינו כשיכול להציל, ומיהו לכאורה כל עיקר יסוד זה יהא נסתר אי אמרינן דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' דלפ"ז הלא כבר נתחייב בהשבה בשעת משיכה בעוד שהי' החפץ בעין וממילא נתחייב בדמים דהא זהו דאמרינן משעת משיכה איחייב לי' בתשלומי אונסי', אלא שכבר הביא בקצוה"ח ליישב דברי הרב המגיד שכתב דכל השומרין משלמין כשעת הפשיעה, והק' ע"ז הקצוה"ח דלפי דברי הרמב"ם דשומר מתחייב מעידן משיכה א"כ צריך להתחייב כשעת משיכה כגנב וגזלן ויישב ע"פ דברי הריטב"א דלהך לישנא נמי לא דמיחייב חיוב גמור לאלתר דהא כל כמה שהוא בחיים ברשותא דמרא איתא וליכא על השומר שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיכא חיובא עלי' משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ע"כ. ולפ"ז אין שום סתירה אלא שדברי הריטב"א בעצמם צ"ב חדא איך משתעבדי נכסי למפרע כיון דלא הוי עלי' מעיקרא שום חיוב והב' כיון דלא מתחייב אף להך לישנא כי אם בשעת פשיעה אמאי בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת חייב כיון דעיקר החיוב הוא בשעת פשיעה הי' לנו לומר דקלבד"מ:

ונראה דהנה הרא"ש הק' בכתובות ריש אע"פ איך חתן מתחייב אלף זוז אף שאין לו פרוטה אחת ומתבאר שם מדברי הרא"ש שאילו הי' מתחייב עכשיו הי' יכול להתחייב אלא שקשה לו דהא בכתובה אין חל החיוב כ"א לכשתתאלמן או תתגרש ע"כ. והנה יוצא מדברי הרא"ש שהחיוב בעצם חל רק לכשתתאלמן, ומ"מ הלא גם תיכף אחר נישואין יש עליו דין חיוב שהרי הנכסים משתעבדים מעכשיו ועוד שהרי הוא מתחייב עכשיו, ומוכרחים אנו לומר שיש שני מיני חיובים, והיינו יש חיוב תשלומין, ויש חיוב להתחייב, והנה החיוב תשלומין חל רק לכשתתאלמן או תתגרש ובשעת נישואין אינו רק חיוב להתחייב לכשתתאלמן וכעין זה מצינו בענין הקנינים דכתב הר"ן בנדרים גבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר, וביאר שם הר"ן דמאן דמתיר ליכנס לחצר משום דאמרינן ברירה לא הוי כברירה דעלמא אלא שכך הי' הקנין דבשעה שזה משתמש הי כולה שלו ואין לחבירו שום חלק בה ובשעה שזה משתמש הוי כולה שלו, וצריך להבין כיון שבשעה שאחד משתמש אין לחבירו חלק בה איך ובמה נעשה אח"כ של חבירו, ומוכרחים אנו לומר שהקנין בעצם יש לו רק בשעה שמשתמש ומ"מ אף בשעה שחבירו משתמש יש לו דין לקנות אח"כ, אלא שקנין כזה אין בכוחו לאסור על חבירו מחמת נדרו:

ובענין זה יתבאר מאי דאמרינן משעת משיכה איחייב לי' באונסי' דבודאי עצם החיוב אינו חל עליו כ"א בשעת פשיעה מיהו בשעת משיכה חל עליו להתחייב והילכך סובר האי מ"ד דלא מיפטר משום קלב"מ משום שמתחייב מיתה בשעת פשיעה כיון שהחיוב להתחייב כבר חל עליו בשעת משיכה, ומ"ד משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' יש לפרשו בשני אופנים, או שהוא סובר שמשעת משיכה אין זה חיוב להתחייב כ"א שהמשיכה הטילה עליו דין זה שנתחייב באונסין, אבל אין זה חיוב גופו, או שנאמר שאף מאן דסובר משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' סובר שמשעת משיכה יש עליו חיוב להתחייב אלא שסובר דכיון דבשעת עיקר החיוב קלב"מ לא משגחינן במאי דבשעת משיכה דהיא סבת החיוב לא נתחייב בדרבה מיני' ולפי אופן זה תהי' מחלקותם בדין קלב"מ ולא בדין שומר:

ולפי דעתי מבוארים הדברים בדברי הכסף משנה שבא לתרץ מה שהקשה ה"ה על הרמב"ם פ"א מהלכות שאלה ופקדון הלכה ה' וז"ל ולפ"ז יש תימא בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימא בדבריו ז"ל שהוא פסק הא דרב פפא פ"ג מהלכות גניבה וא"כ האיך פסק כאן כלשון ראשון כנגד רב פפא ע"כ. וכתב הכ"מ ואני אומר דל"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד"א הואיל ואמר רב וכו' קמ"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסי' כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסי' טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור"פ מודה בהא. ע"כ. וכונת ביאור דברי הכ"מ נראה פשוט לפי המבואר לעיל דעצם החיוב חל בשעת פשיעה מיהו החיוב להתחייב חל בשעת משיכה וזהו שקראו חיוב בכח. ומדברי המל"מ נראה שמפרש בדברי הכ"מ שהחיוב של שעת משיכה ופשיעה או אונסין הוי כמתחייב בשעת משיכה בתנאי שאם תיאנס אח"כ, וזה תמוה דא"כ אמאי אמרינן דאי הוי קלב"מ בשעת פשיעה מיפטר הא החיוב בא בשעת משיכה ושעת פשיעה אינה אלא תנאי בדבר, ותו דא"כ מאי סבר מ"ד דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' וכי לדידי' אין שעת פשיעה אף כתנאי בדבר. וצ"ע. ולפ"ד הדברים מבוארים:

ויש להתבונן עוד אף בדעת הנ"י שמחייבו כשאירע אונס, מטעם שלא הי' יושב ומשמר, ובודאי עדיף זה הרבה מתחילתו בפשיעה וסופו באונס, שלחד מ"ד פטור באופן זה, וכל שכן כאן, שלא הי' יכול החפץ להנטל אם לא באונס, שהרי הקיפו מחיצה של ברזל, שבודאי אין לחייבו, וע"כ שגם לדידי' צריך לומר, שחדוש הוא שחדשה תורה בחיוב תשלומי שומר שכר, או בחיוב השבת החפץ גבי ש"ש להוציא מכלל מה שאמרה תורה בכל מקום דאונס פטור, וכאן חייב אפילו אונס:

סימן כח - בדין שעבודא דר"נ

הראשונים נחלקו הובאו דבריהם בסי' פ"ו במי שהי' נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שאז נשתעבד הלוה האחרון למלוה הא' משעבודא דר' נתן אם יכול המלוה הב' למחול ללוה שלו וממילא יופקע השעבודא דר"ן. והסוברים דיכול למחול הביאו ראי' לדבריהם מגמרא דב"ק בהחובל דפרכינן דתזבין לההוא דחבלה בי' כתובתה בטובת הנאה ומשני משום דשמואל דמחלה לגבי בעלה והוי טירחא בי דינא בכדי, והא התם משועבד בעלה לנחבל מדר"ן ואפ"ה מציא מחלה לי'. וכן הקשו מסוף פ"ק דב"מ גבי מצא שובר דפרכינן וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן וכו', ומשני משום דשמואל ואמאי וניחוש שמא יש כאן שעבודא דר"ן דלא מציא מחלה, אלא ודאי דעכ"פ מציא מחלה לי' ע"כ:

והש"ך כתב ליישב הקושיא מבב"ק וז"ל ולפע"ד לק"מ מהתם מטעמא אחריני דהתם ודאי מיד שחבלה בהא משתעבד לי' הבעל מדר"ן אלא דמ"מ פגיעתן רעה וכו' ואי תמכור לו הכתובה בטובת הנאה שירויח בזה כשתתאלמן או תתגרש שיגבה כל הכתובה יותר מדמי חבלתו נמצא שהכתובה היא שלו ויגבה דמי חבלתו והיא לא תתחייב לו שוב כלום וגם הבעל לא יהי' משועבד להאי מדר"ן דהא איהי גופה לא משתעבד לי' שהרי כבר פרעה לו דמי חבלתה בכתובה שמכרה לו והאיך יהי' הבעל משועבד להאי מדר"ן אלא שיהא הבעל חייב לשלם להאי הכתובה כשתתאלמן או תתגרש מצד מה שקנה הכתובה וזה יכולה למחול. עכ"ל הצריך לעניננו ועיש"ה. והתומים תמה ע"ז והובאו דבריו גם בקצות ונתיבות דהא אפילו במוכר שט"ח דיכול למחול הטעם הוא משום דשיעבוד הגוף אינו יכול למכור רק שעבוד נכסים וכשמוחל שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסים א"כ הכא דמוכרת לנחבל גופי' שיש לו בלא"ה שעבוד הגוף ומוכרת לו ג"כ שעבוד נכסים הרי יש בידו שעבוד הגוף וגם שעבוד נכסים ומהכ"ת יכולה למחול, ע"כ. וכתב ע"ז הקצוה"ח וליתי' דהא כיון שנפקע שעבוד של מלוה השני ואינו משועבד עוד לראשון ממילא פקע שעבוד הגוף של לוה האחרון כיון דכבר פקע שעבוד של מלוה השני ממילא אין כאן שיעבוד דר"ן, עכ"ל. ואין דבריו מבוררים דהא כתב התומים דבשעבודא דר"ן נסתלק המלוה השני לגמרי ולא נשאר הלוה משועבד רק להמלוה הראשון נמצא שגם טרם מחלו כבר פקע שעבוד הגוף מהלוה להמלוה השני שהתורה עשאתו משועבד גופו למלוה הראשון ומה שייך שיפקיע במחילתו שעבוד גופו להפקיע גם שיעבוד המלוה הראשון:

אלא שנראה לי מ"מ לברר שבשיעבודא דר"ן לא נסתלק המלוה השני מן החוב לגמרי ובאמת נשאר הלוה האחרון חייב גם להמלוה השני אלא שנתנה התורה שעבוד גם להלוה הראשון מכח שעבוד גופו של הלוה להמלוה השני ובכח זה משועבד הוא גם להמלוה משיעבודא דר"ן, והא דאמרינן שנסתלק המלוה השני היינו דוקא לענין הפרעון אבל לא לענין החיוב דהיינו שחדשה התורה שאין פריעתו להמלוה השני פוטרתו מידי חיובו ומוטל עליו לפרוע חיובו להמלוה השני להמלוה הראשון, אבל זה לא נאמר שפקע חיובו להמלוה השני לגמרי. וראי' ברורה לפענ"ד נ"ל דאם נאמר דפקע חיובו להמלוה הב' ומה שמוכרת כתובתה לנחבל היא שעבוד נכסים שנשאר לה ואיך אפשר הוא הא קיי"ל דכשליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסים ואיך נשאר בידה שיעבוד נכסים. דבשלמא בכל מוכר שט"ח דאף דליכא להלוקח שעבוד הגוף יש לו שעבוד נכסים הוא משום דבא מכח המוכר שיש לו שעבוד הגוף וכיון שהוא בא מכוחו מועיל שעבוד הגוף דמוכר ללוקח שיהא לו שעבוד נכסים. אבל בשעבודא דר"ן כיון דשעבוד הגוף הוא להמלוה הא' ולהמלוה הב' ליכא שעבוד הגוף ואיך יהי' לו שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף וכי המלוה הב' בא מכח המלוה הא' אתמהא. וזה הלא דבר פשוט הוא וכי על מה יהיו משועבדים הנכסים להמלוה הב' כיון שאינו חייב לו כלום, אלא ודאי שמוכרחים אנו לומר שגם להמלוה הב' נשאר גוף הלוה האחרון משועבד אלא שחדוש התורה הוא שלגבי דין פריעה נסתלק המלוה הב' מן הלוה לגמרי וצריך לפרוע להמלוה הראשון. והנה לא מיבעיא להסוברים בשעבודא דר"ן אם פרע הלוה להמלוה השני דפטור מלשלם עוד להמלוה הראשון הכי נמי אם מחל המלוה השני ללוה שלו דהוי מחול, אלא אף להסוברים שאם פרע הלוה להמלוה השני שחייב לשלם להמלוה הראשון ג"כ היינו דוקא גבי פרעון משום דאמרה תורה דדין הפרעון הוא להמלוה הראשון אבל לענין מחילה כיון דכל עיקר החיוב הוא מכח המלוה השני כיון שהוא מחל חיובו דמחילה אינה פרעון החוב אלא מחילת שעבוד שיש להמלוה ב' על הלוה ממילא נפקע גם שעבוד המלוה הראשון כיון שכל עיקר שיעבודו הוא רק מכח המלוה השני שהוא בא מכחו, ועיין בביאורי הגר"א וכן בקצוה"ח בשם הרא"ש שהם סוברים שאם פרע להמלוה השני חייב לשלם למלוה הראשון ג"כ אלא שסוברים שהחוב הוא מטעם מזיק שעבודו של חבירו, ולדבריהם ג"כ אין זה שייך במחילה כמו שחילק בקצוה"ח בשם עצמו או כמו שהביא לחלק בשם התומים עייש"ה. ויותר הי' נראה גם לדברי הרא"ש לחלק לפי סברתנו דשאני פרעון ממחילה דדוקא בפרעון הוי מזיק שעבודו כיון שפורע להמלוה השני מה שהי' צריך לפרוע להמלוה הראשון, אבל מחילה הוא מוחל רק את חיובו ובשלו הוא עושה ובשלו יש לו רשות לעשות מה שהוא רוצה ובזה יתיישב גם מה שהקשה בקצוה"ח מסי' ס"ו סעיף ט"ז ממחילה אפרעון:

אבל נראה לי דיש לעיין בתירוץ הש"ך דהנה חולקים הפוסקים בדין המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דחייב המוכר המוחל לשלם ללוקח דיש סוברים דחייב לשלם כל הכתוב בשטר ויש חולקים על זה דאינו חייב מדינא דגרמי לשלם אלא דמים שנתן לו בעד המכר:

וראיתי בהגהות הגרא"ז מלצר לחי' הרמב"ן שעמד בזה וז"ל א"ל דלכן אינו משלם אלא דמים שנתן לו משום דאינו צריך לשלם אלא מה ששוה השטר דמאי איריא מעות שנתן דהא אפשר שמכרו בפחות משויו, ואפי' נימא דלא חיישינן לזה מ"מ קשה דמי לא עסקינן שאנו יודעים שהעשיר הלוה וקנה נכסים אחר ההלואה והשט"ח שוה עכשיו יותר. ע"כ עיי"ש:

ולי נראה בישוב הדברים דכל מוכר הלא אינו מוכר אלא השעבוד נכסים, ומהו השעבוד נכסים הוא זכות הגוביינא מה שהוא עתיד לגבות נמצא שבעיקרו של דבר מוכר לו הגוביינא אלא שאין זה דבר שיבוא מפני שיש לו תיכף זכות הגוביינא. וכיון שבשעת המכירה בידו למחול נמצאת הגוביינא תלוי' וממילא גם המכירה תלוי' אם תהי' גוביינא לבסוף קנה החוב ואם לא תהי' גוביינא לסוף לא קנה החוב מעולם שלא קנה רק את הגוביינא שתהי' וכיון שאין כאן גוביינא לא קנה כלום מעולם, הילכך אינו משלם דמי החוב וגם אין שמין את דמי החוב בטובת הנאה, שהרי לא קנה את החוב מעולה, ומ"מ משלם לו דמים שנתן, שהרי קנה זכות הגוביינא אם תהי' ונעשה השטר שלו לזה והי' השטר שוה הדמים שנתן, נמצא שהפסיד לו שטרו שקנה שהי' שוה סכום הטובת הנאה שנתן ועכשיו אין שוה כלום, הילכך משלם לו מדינא דגרמי, שהרי הפסיד לו את חפץ השטר שהי' שוה דמים שנתן בטובת הנאה:

ויסוד לדברים אלו נראה לי מפורש בדברי רב שרירא גאון הובאו ברא"ש סוף פ"ק דב"מ וז"ל מצאתי כתוב שכתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו קהדר לוקח עלי' דמוכר ואין גובה הימנו אלא אותן דמים שנתן לו, דלא דמי לשאר זבינא דאית לי' ללוקח שבחא דהכא כיון דבידו למחול אפילו יורש שלו מעיקרא זביני ריעי נינהו דמיבעיא לי' לשנויי לשטרא ולמיכתבי' בשמי' וכיון דלא עביד הכי דין הוא שלא יטול אלא מה שנתנו בשטר, ע"כ. ונראה לי דזוהי כוונת רש"ג במה שכתב דכיון דבידו למחול מעיקרא זביני ריעי נינהו, דלא קנה הגוביינא לגמרי כיון דעדיין אפשר הי' שימחול ולא יבוא לידי גוביינא ולא קנה מעולם קנין חלוט אלא קנין תלוי' והילכך אינו חייב לשלם את החוב שהרי לא קנה עוד את החוב:

ואם כנים אנחנו בדבר זה לא נוכל לומר כדברי הש"ך שבמכרה לו הכתובה לנחבל כבר פרעה לו את חובה שכיון שלא היתה המכירה חלוטה ולא קנה כלום לא פרעה לו עוד את החוב. וצריך עיון עוד. ובודאי על דברי התומים שר"ל שאם מחלה אח"כ הוי מקח טעות ובטלה הפריעה למפרע נראין דברי הקצוה"ח שאין זה מקח טעות שהרי המחילה נתחדשה אח"כ ולפ"ד אין המכירה והפרעון כלום לא מצד מקח טעות אלא משום שמעולם לא קנה את החוב מתחילה:

ובעיקר הקושיא על שיטת הסוברים דבשעבודא דר"ן אינו יכול למחול מההיא דבב"ק הביא הש"ך דברי הריטב"א שתירץ וז"ל וההיא דבב"ק וכו' שאני התם שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי אפשר לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד לי' מדר"ן כיון דאין חיובו ברור. ע"כ הצריך לעניננו. וביאר הש"ך שאין כוונת הריטב"א דגם במלוה דלא הגיע זמן הפרעון לא משתעבד מדר"ן אלא דוקא בכתובה הדין כן, אלא שהש"ך הקשה על חילוק הריטב"א דסוף סוף כיון שהבעל משועבד מדר"ן הרי הוא משועבד לבע"ח דאשה כמו לאשה וכן הביא דברי הרמב"ן שכתב ג"כ דליכא למימר משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דמ"מ שעבודא איתא ויד ב"ח דאשה כידה דמי. ע"כ:

ונראה לי לבאר, ונקדים תחילה במה שאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכתבו בתוס' נראה דאפילו אית לה סהדי דהתנה לה דנאמן לומר פרעתי ואין ראי' מכלתי' דשבתאי דהוה נאמן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דשבתאי ערב הי' אבל בעל שמא לא הי' נאמן. ע"כ. והנה מדברי התוס' חזינן דאין לפרש דברי הגמרא, דהטוען אחר מעשי בי"ד לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי, כפשטן דאינו נאמן משום דהוי כנקיט שטרא בידי' דא"כ מאי שנא ערב מבעל כיון דכמאן דנקיט שטרא בידי' דמי, ובלאו דברי התוס' א"א לומר הדברים כפשטן דהא כל עיקר דאינו נאמן בנקיט שטרא משום דמצי אמר לי' שטרא בידך מאי בעי וזה הלא לא שייך לומר במעשה בי"ד דהא באמת לא נקיט שטרא בידי', וצריכים אנו לומר בבאור הדברים דע"כ לא אמרינן דיכולים לטעון פרעתי אלא במקום שהתובע תובע מצד תביעתו ומצד שעבודו בלבד אבל במקום שב"ד חייבו את הבעל מצד עצמו מצד מצותו שהוא יש לו עליו מצוה ליתן כתובה ולא מצד שיש לו חיוב להאשה בזה אין לטעון פרעתי. ונסביר יותר דהחיוב כתובה אינו אלא שהתורה צותה לאדם שיש לו אשה שהוא יש לו מצוה ליתן כתובתה, וכיון שהוא מצוה ממילא זוכה היא בשעבוד גופו, ולא ככל תביעות ממון שמה שהוא מצוה היא תולדה מזכייתה בשעבוד גופו וכאן הוא להיפך שזכייתה בשעבוד גופו היא תולדה ממצותו הוא ליתן כתובה. וכיון שכן אינו יכול לטעון פרעתי, שטענת פרעתי אינה מועלת אלא במקום שהתביעה באה מצד זכייתה בשעבוד גופו, אבל במקום שהשעבוד הוא מצד מצותו הוא אין לטעון פרעתי, ולזה חילקו בין בעל לערב שבערב הוא ככל תביעות ממון:

ועפ"ז הי' נראה לבאר מה שכתבו התוס' ריש אע"פ לתרץ על מה שהקשו לר"מ דאמר דמתנה על מה שכתוב בתורה אף בדבר שבממון תנאו בטל א"כ לא יוכל למחול שום חיוב שכתוב בתורה ע"י תנאי והרי אמרו קרע ע"מ לפטור פטור ותירצו בתירוץ ב' דלא דמי נזקין לקדושין דקדושין היינו טעמא דאין קדושין לחצאין והדבר תמוה דאילו היתה היא מתנה שיהו הקדושין חלין ע"מ שלא תתחייב היא בשעבודיה שמשועבדת שייך לומר דאין קידושין לחצאין שהרי כל עיקר הקדושין הן שהיא קנויי' ומשועבדת לו וכיון שמתנה שלא תהא משועבדת הויין קדושין לחצאין, אבל הוא הלא אינו קנוי לה ושעבודיו הלא אינם מענין הקדושין אלא שעבוד בעלמא שחייבתו התורה לה, אבל לפ"ד יבואר שגם בכל שעבודי הבעל העיקר היא המצוה שהוא מצוה ליתן לאשתו השאר וכסות ומה שהוא משתעבד לה היא תולדה ממצותו והעיקר היא מצותו. והמצוה אינה מצד שהוא משתעבד לה ע"י הקדושין אלא שהתורה אמרה שע"י הקדושין חלה עליו מצות שאר כסות וזוהי מצוה שלו וענין של אישות והילכך אמרינן דאין אישות לחצאין, אבל אילו היינו אומרים שהוא ענין שעבודי היינו מוכרחים לומר שהוא נקנה ומשתעבד לה בקדושין כמו שהיא משתעבדת לו והי' עולה שהוא חפץ שלה כמו שהיא חפץ שלו וזה קיי"ל שהאשה חפץ של הבעל ואין הבעל חפץ של האשה:

והי' נראה לי שמדברי הרמב"ן יש סתירה לזה היסוד שהנחנו גבי כתובה, שהרמב"ן הביא ג"כ הראי' דבתוספת יכול לטעון פרעתי מהא דשבתאי בר מרינוס וכתב ע"ז וז"ל וליכא למימר דערב שאני שאלו הי' הבעל חייב אף הערב חייב. ע"כ. ולדבריו הלא א"א לומר הבאור בטוען אחר מעשה בי"ד דלא אמר כמו שבארנו שהרי בערב חיובו הוא ככל חיובי ממון ואעפ"כ לא אמר כלום. אבל כי דייקת אין כונת הרמב"ן לומר שאין חילוק בדין מעשה בי"ד בין ערב לבעל אבל כונתו שכיון שהערב ערב שהוא ישלם חיוביו של הבעל, נמצא שאף שנאמינהו שפרע מ"מ כיון שהבעל לא נפטר בפרעונו זה חייב גם הערב לשלם שהרי נעשה ערב בדבר שכ"ז שהבעל חייב לשלם ישלם הוא. והתוס' נראה שיחלוקו בדבר זה ויסברו שהערב לא נעשה ערב כ"א לשלם פעם א' את הכתובה ולא נעשה ערב על כל חיוביו של הבעל, והילכך אף שהבעל אינו יכול לטעון פרעתי מ"מ נפטר הערב:

והנה ע"פ ההנחה שהנחנו עד כה שבכתובה עיקר חיובו הוא שהוא מחוייב מצד עצמו ליתן כתובה ולא מצד שהיא זכתה בחיובו וכיון שהוא מחוייב ממילא יוצא לנו בתולדה שהיא זוכה בחיובו, אפשר לבאר בזה דברי הרא"ש בכתובות ריש אע"פ שכתב שם שבכתובה אינו משועבד גופו אלא לכשתתאלמן או תתגרש חל עליו שעבוד הגוף. וצריך להבין עד שתתאלמן או תתגרש הלא ג"כ מישך שייך בדין כתובה ומה דין יש עליו עד שתתאלמן, ולפ"ד יתבאר שחיוב מצד עצמו יש עליו גם עד שתתאלמן אבל היא אינה זוכה בשעבוד גופו אלא לאחר שתתאלמן, ולפ"ז יובנו לנו דברי הראשונים שכתבו הטעם דבכתובה כיון דלא ניתנה לגבות מחיים אין שם דין דשעבודא דר"ן דכיון דבכתובה עד שתתאלמן אין האשה זוכה כלל בשעבוד גופו ואף כשזוכה בשעבוד גופו מ"מ עיקר החיוב אינו חיוב שעבודי כ"א חיוב ומצוה דילי' הוא בזה אין שייך דין דר"ן דלא שייך דין דר"ן אלא בחיוב שעבודי שאמרה תורה שהמלוה הא' יזכה בשעבוד שזכה המלוה הב' אבל במקום שבעיקר החיוב שהוא חיוב דילי' בלבד גם המלוה הב' לא זכה אין כאן דין דר"ן שחיובו הוא ליתן לזה ובמצוה דילי' אינו זוכה המלוה הא':

סימן כט - בדין תליוהו וזבין

א

כתב הרמב"ם פ"י מהלכות מכירה ה"א מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים ע"כ, והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התליי' והמכירה לא ארצי לי' זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי אמר לי' לא יהבת לי מידי ע"כ. וה"ה נסתפק בדברי הראב"ד אם מפרש בדברי הרמב"ם שאע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים ור"ל שלא הודה ג"כ וע"ז משיג הראב"ד ולזה הפי' הקשה ה"ה ואיני יודע האיך פשוט זה אצל הרב בשאר מכירות הנעשות שלא מחמת אונס שיהי' הלוקח נאמן תיכף לומר נתתי אפי' המוכר מכחישו, שיעמיד דברי המחבר כאן כשנעשית באונס והמוכר כופר בקבלת מעות, שהרי בה"ע כתב בשם רבינו אפרים שתוך ג' נאמן המוכר ועל הלוקח להביא ראי' או שמפרש בדברי הרמב"ם שלא מנה בפני עדים אבל מ"מ הודה ומ"מ פליג הר"א שיכול לומר אגב אונסא הודיתי עכת"ד. ונראה מסתימת דבריו שהוא נוטה לפרש בדברי הראב"ד כפי' השני מחמת קושייתו. ולכאורה יש לעיין בדבריו שהרמב"ם איירי בהודה והר"א משיג דלא מהני הודאה דאי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' לשחוור דלא מצינו בגמ' סברא זו רק בגזלן, שכיון שחשוד לעבור על גזלנות אמרינן דגם הודאתו היא ע"י גזלנות, אבל זה שלא עבר על גזלנות שהרי אנסו עד שהקנה לו ולא ראינו רק שעבר על לא תחמוד ולא ראינוהו חשוד על זה לאמטויי לי' ולחמרי' לשחוור למה נדון סברא זו לבטל הודאתו. וכן קשה ג"כ על דברי התוס' שכתבו שבין בשדה זו בין בשדה סתם יש לומר אי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' לשחוור. דלכאורה לא שייך טעם זה אלא בחשוד ע"ז אבל כשאינו חשוד אלא על איסור קל מזה איך נבטל ההודאה בשביל זה, שהרי אינו חשוד אלא על חמסנות ולא על גזלנות. ומהאי טעמא הי' נראה אדרבה לפרש כפי' הראשון, אלא שתקשה קושיית ה"ה על הראב"ד:

ונראה דלכאורה יש לחקור בתליוהו ויהיב אי לא מקני באמת כלל, ומה דאמר לך חזק וקני, או מה שכותב השטר אינו מכוין בזה כלל להקנאה, כ"א פטומי מילי בעלמא, או יוכל היות דמכוין להקנאה מחמת האונס ואומר לך חזק וקני בכונה גמורה לקנות, אלא שכיון שאין רצונו רצון גמור ואילו הי' יכול להשתמט ממנו הי' חפץ בזה יותר, הילכך לא מהני. ואי נימא כאופן הב' יש גם כן להסתפק אי לא הוי משום זה קנין כלל או דהוי קנין וטעותו עמו. והי' נראה לפי דעת הסוברים והיא דעת הרי"ף דאף אם לא נתן מעות בשעת המכירה כ"א אח"כ, להוכיח לכאורה דהקנין הוא קנין בלא מעות, דאילו נימא דבלא נתינת מעות לא הוי קנין כלל ואין זה מעשה הקנין, א"כ מה מהני כשנתן מעות לבסוף כיון דבשעת מעשה לא הי' קנין כלל, ולכן הי' נראה דאף בלא נתינת מעות הוי מעשה הקנין, אלא דכיון דאין רצונו רצון גמור הוי כטעות במעשה הקנין, אבל בשעת מעשה כוון להקנאה:

ועוד ראי' שאין זה פטומי מילי בעלמא ממה שכתבו הפוסקים שהנשבע ליתן במתנה ואמר שמחמת השבועה הוא נותן הוי כתליוהו ויהיב. ובשבועה כיון שרוצה לצאת ידי שבועתו הלא בודאי מכוין להקנאה גמורה שהרי לא שייך בזה שרוצה רק להטעות, וע"כ שמכוין להקנאה גמורה, ומ"מ לא חלה המתנה, וצריכים אנו לומר משום דהוי קנין וטעותו עמו שאין זה רצון גמור והוי כטעות. ולפי זה אף מאן דסבר דלא בעינן שיתן המעות ממש בשעת תליי', אבל מ"מ אם לא יתן המעות כלל אף דנחתי מעיקרא אדעתא דמעות, לא יחול המקח כלל, מפני שכל עיקר המכירה תלויי' במעות, אלא שהסוברים דבעינן מעות בשעת תליי' סברתם שכיון שבשעת מעשה לא קבל המעות לא גמר ומקני והחולקים יסברו שגמר ומקני על דעת שיקבל אח"כ מעות ג"כ. ובזה יובנו דברי הראב"ד שכל מכירות כיון שהספק אם נתן המעות הוא ספק רק בחיוב המעות אבל לא בהמכירה שהרי המכירה עכ"פ היא קיימת, אלא שהדמים נזקפו במלוה, ובזה אפשר לדון שלא קבל המעות, אבל כאן שאנו דנים על המכר, וכיון שראינו שבודאי הי' ענין מכר, אלא שאנו דנים בזה לבטל המכר מחמת חסרון גמר רצון דהוי כטעות, אנו צריכים להעמיד המכר על חזקתו, ואין אנו עוקרים את המכר מחמת הספק, כיון שראינו מכר ודאי, אבל אילו היינו דנים שהמכר קיים אף בלא נתינת מעות, א"כ הי' ספק בנתינת המעות, אז היינו חוזרים לכללו של רבינו אפרים, אבל כשאנו דנים על המכר אין לנו להתחשב עם דין נתינת המעות, מפני שהספק של חלות המכר קודם הוא לספק נתינת המעות, הילכך עלינו לפסוק הדין שהמכר חל, לפתור הספק הראשון וממילא אין כאן מקום לספק השני של נתינת המעות. ובזה נראה דפליג הרמב"ם לפי פי' הראב"ד שהר"א אינו רוצה לחלק בין מכירה זו לכל המכירות ומחזקינן שלא נתן מעות, מפני שאנו דנים על המעות, וכיון שהוא מתחייב שאנו דנים שלא נתן עדיין אם לא יתן יתבטל ממילא המכר:

ולפ"ז יצא לנו שלא כדברי הנתיבות שכתב ליישב הקושיא על הא דקאמר בגמרא והלכתא בכולהו הוי זביני דהא אשה וכו' ומשמע דאכל הדברים מביא ראי' ולפי הפירוש דארצי זוזי היינו שמנה המעות ולא ארצי היינו שהודה משום דיש לחלק דאי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' וכו' ומה יש על זה מאשה דהא באשה לא שייך הודאה דהא בעינן כדי נתינת הכסף, ולתרץ הקושיא הציע הצעה לדבר פשוט שלפי דברי הרי"ף, שאף אם נתן מעות אחר המכירה ג"כ מהני אין המקח תלוי בדמים שאף אם לא יתן דמים ג"כ יתקיים המקח ובדבר שאין תלוי במקח מהני הודאתו שלא אנסו אלא על המקח ולא על הדמים אבל כשהמקח תלוי בדמים לא מהני הודאתו אף על הדמים וע"ז מביא ראי' מאשה שהדמים באשה הם שאר כסות ועונה וכיון דמהני אף דנותן אח"כ הרי זה מוכרח שאין המקח תלוי בדמים והילכך מהניא ההודאה ע"כ. ולפי דברינו אין הדבר כן שאף לפי דברי הרי"ף תלוי המקח בדמים, אלא אף שאינו נותן עכשיו מ"מ חל המקח, אבל דוקא אם יתן לבסוף, אבל אם לא יתן כלל ע"כ לא הקנה. ועוד קשה על דבריו שמפרש דחיוב שכו"ע מיקרי נתינת הדמים אחר התליי' ובאמת אינו דומה דבדמי המקח כיון שמשתלמים תיכף במכירה אם אינו נותן תיכף מיקרי לא נתן אבל בשכו"ע כיון דאינם משתלמים תיכף כ"א לאח"ז ועכשיו דמיה, הזכות שזכתה בדין שכו"ע, א"כ זה הלא קבלה בשעת מכירה. והי' אפשר לדון דכיון דעיקר דין חיוב שאר כסות מתחייב לאחר נשואין נמצא שבשעת קדושין עדיין לא נתן כלום, ומ"מ כיון ששאר כסות תלויין גם באירוסין שהרי המקדש ע"מ שאין לך עלי שכו"ע אין תנאו מתקיים וביארו בתוס' כתובות פ' אע"פ משום דאין קדושין לחצאין, נמצא שהדמים של קדושין הוו שכו"ע אבל לא קבל המעות עדיין שלא יקבל רק בשעת נשואין. אבל קושיא ראשונה עכ"פ קשה:

ולפי באור הדברים בדברי הרמב"ם יש לבאר דברי הרמב"ם בענין שיראי צריכי שומא דיש מפרשים דבעו השומא קודם הקדושין אבל שיטת הרמב"ם דמהני שומא גם אחר הקידושין, ובדבר זה יש ג"כ מחלוקת אי חלו הקדושין משעת השומא או משעת הקידושין. והנה הטעם דלא חלין הקדושין בלא שומא הוא מטעם דלא סמכה דעתה, וכיון דלא סמכה דעתה א"כ לא הוי קדושין כלל וא"כ איך חלו הקדושין אח"כ כשישומו אותן. וצריכים אנו ג"כ לומר דלא סמכה דעתה אין הכונה דלא גמרה להקנות כלל אלא דהוי כקנין וטעותו עמו ואם אח"כ שמוה והיתה שוה נמצא שהקנין למפרע חל שהלא הי' המעשה קנין. ולכאורה שני הדינים שוים ותלוים זב"ז:

מיהו במקנה לדבר שלא בא לעולם דלא קנה כתב בש"מ ב"ב הטעם משום דלא סמכה דעתו ומהאי טעמא בבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מהני דגמר בדעתו, ובגמ' ב"מ בפ"ק מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מ"ש רישא ומ"ש סיפא הכא סמכא דעתי' הכא לא סמכא דעתו ע"כ, וכיון דלדשלב"ל דלא קני משום דלא סמכא דעתי' א"כ הי' בדין דלאחר שבא לעולם דסמכא דעתי' דאין לו לחזור כמו בשיראי אליבא דהרמב"ם וכמו בתליוהו וזבין אם נתן מעות לבסוף אלא דאינו דומה שכיון שכאן לא הי' בתחילה קונה או נקנה כלל לא סמכה דעתי' כלל ולא הוי מעשה הקנין כלל בשעת מעשה שחסרון גדול כזה בגמר רצונו לא הוי רצון כלל והילכך אף כשסמכה דעתו לבסוף אין ע"י מה לחול הקנין, כי לא הי' מתחילה מעשה קנין:

ב

האחרונים תמהו על מה שפסק בסימן ר"ה דאנסוהו לקנות לא מהני מהא דאיתא באה"ע סימן מ"ב מחלוקת הראשונים אי אנסוהו לקדש אי מהני ויקשה מהסוברים דאנסוהו לקדש מהני ואמאי הא הוי תליוהו וקני ולדידהו דוקא באנסו את האשה דהוי תליוה וזבין מהני אבל לא באנסו את האיש ואמאי לא הביא בחו"מ סי' ר"ה דעה זו דגם בתליוהו וקני מהני:

ויש להתבונן בטעם הדבר דלא מהני הקנין בתליוהו וקני, דלפי הנראה הדברים ק"ו, אם תליוהו וזבין גמר ומקני כ"ש דתליוהו וקני דגמר וקני וכן הביאו בשם הרשב"א שכ"כ, והי' נראה לומר דודאי מצד החפץ בודאי דגמר בלבו לקנות אלא שכיון שצריך לגמור בלבו ליתן הדמים וע"ז הוא דקאמרינן דלא גמר בלבו להקנות הדמים וכיון שהוא לא הקנה הדמים ממילא בע"כ לא זכה בהחפץ. ואף שאם עדיין לא נתן הדמים ג"כ זוכה בהחפץ, מ"מ היינו דוקא כשנתחייב בחיוב הדמים, אבל במקום שלא נתחייב כלל בחיוב הדמים שגם בחיוב אמרינן דלא גמר ונתחייב ואדרבא עוד מובא בחמדת שלמה שאף שתליוהו וזבין הוו זביני' זביני מ"מ התחייבות שאני ולא מהני וכמו כן הקנאת המעות ג"כ לא מהני וגרע מהקנאת החפץ בשביל המעות וממילא לא קני ג"כ את החפץ. ויצא לנו לפ"ז דבר חדש דבתליוהו לקנות דבר במתנה דלא שייך האי טעמא בודאי קני. והנה זה דבר מחודש. וראיתי אח"כ בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר שכתב ג"כ לחלק בין מכר למתנה. ולפ"ז תפול קושיית הקצוה"ח בסי' ס' סק"א אהא שכתב המ"ל באשה שיש לה חוב שתלוי ברצונה לתבוע ויש עלי' חוב אחר שב"ד כופין אותה לגבות את חובה כדי שיוכל מי שחייבת לו לגבות את חובו, ומאי מהני כפיית ב"ד הא הוי תליוה וקני ע"כ. ושם בין שהחוב מתנה הוא בין שנתחייבו לה מחמת שום דבר כיון שהיא אינה צריכה לשלם כלום לא הוי כתליוהו וקני במכר שאינו קונה, דבזה ודאי גמרה וקנתה:

ובזה תתיישב ג"כ הקושיא מאנסו אותו לקדש גבי אונס שכופין אותו לכנוס ואמאי הא יש סוברים דתליוהו וקדיש לא מהני משום דהוי כתליוהו וקני. והי' אפשר לחקור אם החיוב לו תהי' לאשה לא יתקיים אם ישאנה בלא קדושין, או אפשר שיתקיים אף אם ישאנה בלא קדושין, אלא שהיא תרצה דוקא ע"י קדושין כדי שלא לבטל מצות קדושין, ואילו היינו סוברים שהמצוה מתקיימת אף בלא קדושין הי' אפשר ליישב שאין הכפיי' אלא על האישות ולא על הקדושין, נמצא שהקדושין מדעתו הם. וראיתי במנחת חינוך שחקר בענין אחר, אם המצוה מתקיימת בקדושין בלבד, או צריכה כניסה ואישות דוקא:

והנה יש ראי' לפשוט שתי החקירות מהא דחייבי לאוין אין בהם דין כניסה משום הלאו ואין עשה דוחה לא תעשה משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. והנה לדברי הרמב"ם דס"ל דאין האיסור כ"א כשהיו קדושין עם ביאה הלא יוכל לקדשה בלבד לפי צד הספק של מ"ח או יכנסנה בלי קדושין אי נימא דבאישות בלבד מתקיימת המצוה, וכמו שהקשו בתוס' גבי חצי עבד וחצי בן חורין, אף דמבטל מצות קדושין, כיון שא"א להתקיים באופן אחר, אלא ע"כ דבלא קדושין לא יקיים המצוה, ונמצא שהתליי' הוא ממש על הקדושין, ותחזור הקושיא. ועוד נראה להביא ראי' דבלא קדושין לא יקיים המצוה דבגמ' תמורה (דף ה' ע"א) גבי אי עביד לא מהני הקשו בתוס' כיון דאי עביד לא מהני לא יחולו הגירושין כלל וליחייב הבא עלי' משום אשת איש אפי' קודם חזרה, ואי נימא דעיקר המצוה היא האישות אמאי לא יועילו הגירושין דהא אין זאת מעצם המצוה והמצוה תתקיים אף אם יגרשנה, אלא ודאי דבל"ז לא תתקיים המצוה, ותשאר הקושיא:

אבל על פי הדברים האלה לחלק שדוקא להקנות המעות לא גמר אבל לקנות החפץ ש"ד, א"כ באונס כיון שמשועבד גופו בע"כ מצד המצוה לקדשה וכל עיקר שעבוד גופו מחמת המצוה הוא כדי שיתן לה חיובי בעל, נמצא שסוף סוף כבר משועבד גופו לשלם לה מחמת המצוה אף שעכשיו מחמת הקדושין מתחייב חיוב יותר קרוב ויותר חזק אין זה בכלל הענין דלא גמר ומקני, כיון דסוף סוף כבר משועבד גופו קצת, ומצד הקנין מה שקונה אותה אין על זה שום חשש דודאי גמר ומקני. ועפ"ז נראה לדבר פשוט במי שתליוהו לכנוס ארוסתו דלא שייך זה עם תליוהו לקנות כיון דכבר מחוייב הוא חיוביו משעת אירוסין אלא שהחופה גומרת את החיובים, אבל אין כאן התחייבות חדשה:

ועפ"ז הי' אפשר ליישב גם מה שתמהו האחרונים דלכאורה הסוברים דתליוהו לאיש וקדיש מהני חולקים הם עם הסוברים דאנסוהו לקנות לא מהני דאין בזה משום סתירה דהם יסברו דבקדושין אין הוא מתחייב כלל, כגון אם קדש בשטר או בביאה הלא לא שייך לומר דלא גמר ומקני הדמים של הקדושין את השכו"ע שכיון שאם חלו הקדושין התורה חייבתו ממילא ואין צריך לחייב את עצמו בשכו"ע, נמצא שעיקר התליוהו הוא רק על מעשה הקדושין בלבד וזה ודאי הוי כמתנה כיון דלא מקני מידי, ואף קדש בכסף, כיון שאין אונסים על נתינת הכסף, הלא דבר זה עשה מרצונו ולא הוי כתליוהו כלל, ועדיף עוד משדה סתם, דהתם הלא אנסו מ"מ על איזו שדה, אבל כאן לא אנסוהו על כסף כלל, והילכך מהני בתליוהו לבעל לקדש, אבל באנסוהו לקנות אפשר שיסכימו עם שיטת בה"ע דלא קני:

ובאבני מלואים כתב שאלולי דברי הרשב"א הי' מפרש דלא דמי קדושין לקני מטעם דכל עיקר דתליוהו וקני לא מהני ולא דמי לתליוהו וזבין משום דקנין בעי רצון יותר אבל קדושי אשה אינו קנין לגבי בעל וכל כה"ג אפי' ע"י אונס מהני כיון דמחוייב בדבר הוה לי' כעין מכר ומשום תליוהו וקני לית בי' כיון דאין זכיי' בגוף האשה ע"כ. ואין הדברים מובנים דהא גופא טעמא בעי מפני מה צריך רצון טפי לקנות מלהקנות, דלכאורה הדבר נראה פשוט משום דכיון שהקונה עושה כל החלות עליו לגמור רצונו יותר מן המקנה שאינו פועל כלום בהקנין כ"א במה שאומר לך חזק וקני וכדומה, אבל אין זה משום יתרון שיש בקנין מבדבר אחר, ולפ"ז מה לנו במקדש אם הוא קונה חפץ או אינו קונה כלום כיון שבמעשה הקנין שוים הם מקדש וקונה, וכי מאי נפ"מ יש בדבר אם הוא קונה חפץ או אינו קונה, וכי איזו סברא יש בזה שנאמר שבזה שזוכה בהחפץ זכי' גמורה אינו יכול לקנות בע"כ, ובזה שעושה קנין גמור אלא שאין בזה שום זכיי' לו יכול לקנות. בודאי אין בזה שום סברא אדרבא מצינו להיפך, שבמקום שאין הדבר זכות לו צריך רצונו בפירוש ובמקום שהדבר זכות ישנם קנינים שקונים לו שלא מדעתו. ובודאי הדעת נותנת שאם אמרינן דתליוהו וקני לא מהני הרי זה אחד משני טעמים או מטעם הגריעותא שיש לו מצד הקנין או מטעם שמעשה הקנין קשה לו לחול באופן כזה, וא"כ צריכים אנו לחלק באופן אחר שקני כיון שעושה כל החלות צריך רצון אחר יותר והקנאה כיון שאינו עושה החלות די ברצון ע"י אונס. או דנימא משום דלא מקני המעות ויהי' דוקא במכר אבל לא במתנה או באופן אחר הדומה לזה:

אלא שיש לעיין דאם נימא דמעשה הקנין בעי רצון טפי א"כ במגרש אמאי מדמינן לי' לתליוהו וזבין, שהרי הוא עושה כל החלות שהרי היא מתגרשת שלא מדעתה וא"כ ליהוי כתליוהו וקני, אלא שזה לק"מ שבמגרש אין הוא עושה את החלות אלא שהוא עושה מעשה גירושין וממילא הם נפרדים זה מזה שאין זה בגדר הקנאה. וכן מה שיש לעיין שמקדיש הי' לו להשתוות עם תליוהו וקני שהרי הוא עושה בהקדשו את כל החלות, והגמ' כשמקשה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני נראה שמקשה מאמר ולא אפריש שכופין אותו להפריש דאילו באפריש ולא אקריב אין זה דומה כלל לתליוהו וזבין ששם בזבין כיון שצריך להקנות את ממונו אפשר דלא גמר ומקני, אבל בקרבן כיון שכבר אפריש ואין הממון שלו עכ"פ אפשר דגמר ומיתרצי אגב אונס, וע"כ הגמ' באמר ולא אפריש קאי. וכיון שכן הלא כופין אותו להקדיש ובמקדיש הלא עושה את כל החלות וא"כ מיבעי לי' למיהוי כתליוהו וקני דלא מהני. וצריך ג"כ לומר חלוק זה שבמקדיש אין הוא עושה את החלות, אלא כיון שאמר דבור של הקדש, ממילא חל ההקדש מצד דין התורה, אבל אין הוא ברצונו עושה ממש את החלות, אלא הדבר ממילא הוא חל עליו מצד בל יחל ומוצא שפתיך תשמור:

ג

איברא דבעיקר הדבר נראה לבאר שיטת בעל העיטור באופן אחר, דדבר הקנין הוא דבמה שעושה הפעולה שהיא מעשה הקנין בזה הוי גמר דעתו לגמור הקנין והיכא דהוי הקנין באונס אפשר דלא הוי מעשה קנין כזה גמר דעתו, וכן פסקינן באמת גבי תליוהו ויהיב דלא הוי מעשה הקנין גמר דעתו ולא הוי מתנה, ובזביני אמרינן דתליוהו וזבין הוו זביני משום דהוה גמר דעתו. נמצא שמעשה הקנין הוא שגומר דעת. וא"כ הי' אפשר לפ"ז להפך הסברא ולומר דבתליוהו וזבין כיון שעושה מעשה קנין כזה להפסיד חפץ שלו, מעשה כזה הוי גמר דעת, אבל בתליוהו וקני כיון שעושה מעשה להרויח חפץ לא מהני, שכיון שאינו מפסיד שום דבר, אין במעשהו משום גמר דעת, ואף שבלא אונס אף קנין הוי גמר דעת, מ"מ כשהדבר נעשה באונס שאין כאן גמר דעת שלימה, צריכים מעשה יותר גדול לגמר דעת, ובאנסוהו לקנות אין בזה גמר דעת, נמצא לפ"ז שהחסרון של קני הוא מעלתו שדעתו של אדם קרובה לקנות, והילכך אין במעשה זה בכדי גמירת דעת אבל מעשה כזה להפסיד חפץ בודאי יש בזה משום גמירת דעת. ונסתלקה בזה קושיית הראשונים שהרי כל שכן הוא ומה בזבין באונס ק"ו באנסוהו וקני שבודאי גמר ומקני, ודאי שכן הדברים, אילו באנו לדון על זה מצד רצונו, אבל כיון שאנו צריכים למעשה הקנין ולגמר דעת, כל מה שהוא עושה מעשה בדבר קשה יותר הוי יותר גמירת דעת, נמצא שקני מעלה היא אצל רצון, וזבין מעלה יותר לענין גמר דעת. וטענת בה"ע שקני לא מהני מצד חסרון בגמר דעת לקנות ולא ברצון, כנראה לכאורה:

ולפ"ז אלולי דברי הראשונים והאחרונים הי' נראה לחלק בין תליוהו וקדיש לתליוהו וקני, שבתליוהו וקני מרויח הקונה, אבל בתליוהו וקדיש הלא בעיקרן של דברים משתעבדים שניהם בשוה הבעל והאשה, ולא שייך לומר שהוא מרויח ואינו מפסיד כלום שפעולת הקנין היא להרויח לשניהם וכן להפסיד לשניהם בשוה ולא דמי לקני שבפעולת קנין החפץ אינו אלא מרויח. הילכך בתליוהו וקני נחשב לחסרון במעשה הקנין ואין כאן גמר דעת, והילכך לא מהני, אבל בתליוהו וקדיש כיון שמפסיד כמו שמרויח, לא הוי חסרון במעשה קנין, והילכך חלו הקידושין דגמר ומקני:

ויש להסתייע לזה מדברי החמדת שלמה שפסק שהיכא שנתחייב חיוב דזה שאינו מוציא מידו כלום, כיון שהי' ע"י אונס לא מהני ומה כחה של סברא זו לחלק בין זביני להתחייבות:

ויותר הי' נראה דמאי דאמרינן דתליוהו וקני לא מהני היינו משום דיש להתבונן בענין גמר ומקני אם הפירוש דגמר ומקני שכיון שאונסים אותו על החפץ ממילא מסכים על החפץ למכרו ולמסרו להאנס, או אפשר דאינו גומר ומקנה אלא על מה שאונסים אותו, וכיון שאונסים אותו על מעשה הקנין הוי רצון אגב אונסי' על מעשה הקנין, ולפ"ז יש לחלק דגבי לקנות בעי רצון למעשה הקנין ורצון לזכות, והילכך כיון שהאונס הוא על מעשה הקנין שהרי אינו אונסו אלא לעשות מעשה הקנין אבל לא על הזכיי' שעל זה הלא אין אונסין אותו, ודוקא באנסוהו להקנות שאין צריך אלא מעשה הקנאה, וכיון שעל זה אנסוהו גמר לעשות מעשה ההקנאה ברצונו, אבל בקני אינו גומר על הזכיי', כיון שלא אנסוהו על זכיי' עצמה. ועפ"ז יש מקום לחלק דבתליוהו וקדיש לא הוי כתליוהו וקני דבקדושין אינו צריך לעשות מעשה הקדושין ברצון גמור ואינו צריך לחשוב לזכות בהאשה שזה זיכתו התורה ממילא אם אך עשה מעשה קדושין כמו שצריך להיות, וכיון שכן על זה הלא אמרינן אגב אונסי' גמר דלזה שוים קדיש עם זבין שאינו צריך רק למחשבת קנין. ולפ"ז הוה ניחא אף אי נימא דהאשה קנויי' לבעל, מ"מ אין הקנין מתהוה ע"י האיש, וממילא חל הקנין כמו האיסור. ולכאורה יש ראי' לזה מדין התפשטות בקדושין דרוצה בגמ' לומר שאם קדש חצי אשה דניפשטו קדושי בכולה, ואי נימא דהקנין בא ממש ע"י רצונו ועשייתו הלא לא שייך התפשטות בקנין, אבל אי נימא דהקנין ממילא הוא חל ע"י מעשה הקדושין, א"כ כיון דבמעשה הקדושין שייך התפשטות, ממילא מתפשט גם הקנין, והי' נראה שבזה פליג הרמב"ם עם בה"ע אליבא דהרשב"א דהרמב"ם יסבור דאינו דומה לתליוהו וקני ובעל העיטור יסבור דזה דומה לתליוהו וקני הילכך אף בתליוהו וקדיש לא הוי קדושין:

ובדרך זה הי' אפשר ליישב קושיית הא"מ אף אליבא דבעל העיטור דבמקום שהכפיי' היא על הזכיי' ממש כגון בכפיית בית דין שב"ד כופין על הכניסה ולא רק על מעשה הקדושין אלא גם על החלות מהני גם בקני שב"ד כופין על הזכיי' ג"כ והילכך באונס שב"ד כופין על הזכיי' חלו הקדושין אף שאנסוהו וכמו כן תתיישב קושיית הקצוה"ח גבי גביית המתנה ותביעת הרבית כיון ששם הכפיי' היא על פי בית דין והב"ד הלא כופין על הזכיי' ממש שלא יפטר מהם בלתי הזכיי', באופן זה חל הקנין אף באנסוהו לקנות:

וכן הי' אפשר לומר אהא דמקשה הרשב"ם אהא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והקשה הרשב"ם אמאי וליהוי כתליוהו וזבין דזביני' זביני, שהוא מפרש לקח מן האשה בדמים, ותירץ דאין זה אונס גמור הילכך לא מהני, וכבר הקשו הראשונים כיון דאין זה אונס גמור ליהוי כרצון וליחול הקנין ותירצו הם דבלא לקח דמים איירי והוי כתליוהו ויהיב דלא מהני:

ולפי הדברים הי' אפשר ליישב דבאשה אין הכפיי' על מעשה ההקנאה כ"א על הריצוי או על החתימה הילכך לא חלה ההקנאה שעל זה לא כפיה, וחתימתה וריצויי' היו באונס גמור, הילכך בטלום הם לגמרי, שדוקא במקום שכופה על ההקנאה אמרינן דגמרה והקנתה אגב אונסא, אבל כיון שלא הי' אונס על הקנין לא מרה:

הן אמת שדברי קצוה"ח שהקשה מתביעת רבית ושוחד וכדומה קשה להבינם שאין כאן שום שייכות לכאורה לתליוהו וקני שהלא הוא ממילא מתחייב לשלם לו הרבית אם אך תובעו, והתביעה היא בע"כ, אבל הזכיי' הלא אינה צריכה דעת שאם אך נתקיימה מעשה התביעה ממילא מוכרח הוא לזכות והוי התביעה רק כעין תנאי בהחיוב, ועל התביעה הלא שייך כפיי', וממילא זכי בלא שייכות להכפיי'. וביחוד עוד לפי מה שכתבו האחרונים להקשות דכיון דרבית הוי ניתק לעשה א"כ חייב להשיב בלא תביעה לנתק הלאו ותירץ בתומים שכיון שנתן מדעתו חזקתו מחלו ולזה צריך תביעה לדעת שלא מחלו, א"כ התביעה אינה אלא להודיע שלא מחל ואף בגדר תנאי אינה להחיוב, ומה איכפת לן אם כופין ע"ז:

סימן ל - בדין מחילה

בקצוה"ח סי' י"ב הביא מ"ש במסגרת השולחן בשם מהרש"ל שאם אמר התובע שבלבו הי' למחול לו החוב ועכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סבה ותובעו ל"מ תביעתו דמחילה בלב הוי מחילה אף דנקיט שטרא בידי' וכן הוכיח הסמ"ג דאל"כ האיך מחלה כתובתה מדלא תבעה כ"ה שנים הלא לא דיברה כלום ע"כ מחילה בלב מהני אף דנקיט שטרא. ע"כ. וכתב ע"ז בקצוה"ח ובעיני יפלא הדבר דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל ואפילו הפקר והקדש ונדר בכולהו בעינן דבור ממש לבד בקדשי מזבח מהני בי' מחשבה משום דכתיב קרא כל נדיב לב כדאיתא פרק שבועות שתים ואפשר מדין סילוק נגעו בי' אלא דלא מהני סילוק כ"א בדבר שעדיין לא בא בידו כלום כמו שכותב לה בעודה ארוסה אבל בע"ח לא מהני סילוק כדאיתא פרק הכותב להדיא ע"ש, ועוד דהא תנן בפ"ק דמציעא מצא שוברין לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ולישנא דנמלך משמע שהי' בדעתו למחול וא"כ כי נמלך מה הוי הא כבר זכה הלוה במחשבה. ע"כ. והנה מה שרצה לומר שדין מחילה מדין סילוק נגעו בה כבר עמד ע"ז במח"א ה' זכי' מהפקר סי' י"א והביא שהדבר במחלוקת שנוי ורצה לומר שדעת התוס' קדושין (דף י"ט) ד"ה אומר אדם וכו' שכ' דאפי' אי לית לי' זכי' לקטן גבי ועוד דין הוא שתזכה בשאר שאינה אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ. נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאתה אלא סילוק בעלמא וכמ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסי' קצ"ה ודעת הריטב"א משם רבו (קדושין ט"ו) ד"ה אמר רבא וכו' דהמחילה הוי הקנאה ע"כ. אלא שאף לפי דעת הרשב"א תשאר הקושיא שהרי לא מהני סילוק בדבר שבידו כבר, כמו שהקשה הקצוה"ח. ועכ"פ צ"ל שלא כדעת הריטב"א לפ"ד המ"א שסובר דמחילה מטעם הקנאה, והיש"ש יסבור כדעת הרשב"א דמחילה מטעם סילוק, ומ"מ תקשה קושיית הקצוה"ח:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה