אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות

סימן א - בדין ראיית ב"ד

יש להתבונן בדין ראיית ב"ד אם דיניה כקבלת עדות אם לא. והנה התוס' פ"ב דכתובות כתבו בטעם דאין עד נעשה דיין משום דאין אתה יכול להזימה דלא יקבלו הזמה על עצמם, ויש לעיין בדבריהם דאם כן אף כשראוהו ביום דאין צריכין להגיד שום הגדה מ"מ יופסלו משום דאין אתה יכול להזימה, בשלמא לפי תירוץ אחר שבתוס' דהטעם משום דבעינן ועמדו העדים לפני הדיינים, כיון דאין דין זה אלא בהגדה, בראיית ב"ד דאין שם הגדה אף אם עדות הוא, כיון דאין שם הגדה לא בעינן שיעמדו, אבל לגבי עשאאי"ל שאין זה פסול בהגדת עדות כ"א בדין עדות יופסל אף בראיית ב"ד משום זה. ומוכח מזה דראיית ב"ד אינו מכח עדות כלל, וכשב"ד רואין בשעה שיכולים להעשות דיינים, פוסקים הדין בלא דין עדות כלל, והילכך אין בהם פסול של עשאאי"ל, שאינו אלא בעדות:

שוב ראיתי בתשובות ר"א שהביא קושיית מלא הרועים אהא דאיתא בסנהדרין ע"ח דטריפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור משום דהוי עשאאי"ל דגברא קטילא בעו למיקטל ובפני ב"ד חייב משום ובערת הרע מקרבך, והיאך דנים ב"ד את הטריפה מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראי' כיון דגם שמיעה אינו מועיל, והנה בעל מלה"ר תירץ דלהכי קאמר הש"ס דטריפה שהרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך ולא משום שתהא שמיעה גדולה מראי', ובתשובת ר"א עצמו השיג עליו ותירץ דראיית ב"ד עדיף בזה משמיעה דאף דודאי כיון דראיית הדיינים לדון ע"פ מטעם ק"ו משמיעה אתינן עלה אין סברא כלל שיהי' לראיי' דין אחר משמיעה רק לענין הטעם משום עשאאי"ל אין שייך בדיינים דרק בעדים נאמר הכלל הזה אבל לא בדיינים, ע"כ. יש לנו לפ"ז מחלוקת בזו הסברא. והנה לפי דברי מלה"ר יקשה מדברי התוס' כתובות שמוכרח לפי דבריהם לחלק בין עדים לדיינים שבדיינים אין צריכים עשאאי"ל. ובקצוה"ח תירץ וכן מצא במרדכי בשם השר מקוצי דאין עד נעשה דיין משום דאין יכול להזימו דכיון דאין עדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם ואם יזים כאן העד יופסל נמצא שבטל גם הדין והוי כלא נגמר הדין עיי"ש וג"כ קשה דאם כן גם בראיית ב"ד לא יהני מה"ט אלא ע"כ דבראיית ב"ד אין משום עשאאי"ל:

**(מיהו זה אפשר שבראיית ב"ד ודן ע"פ ראייתו כיון שלא עשה עבירה אם דן לשקר כ"א עד אחר הגמ"ד, הילכך מיקרי שפיר נגמר הדין על פיהם אף אם יזימום, ודוקא אם העידו ואח"כ דנו, נמצא שנפסלו משעה שהעידו וכשדנו כבר הי' הגמ"ד בפסול, אם הזימום אח"כ, הילכך בב"ד שראו ודנו שפיר יכול לדון לפי סברא זו:)**

וכן הי' נראה להביא ראי' ג"כ מדברי הראב"ד בשמ"ק הובאו דבריו בת' ר"א וז"ל אבל הראב"ד פסק כסומכוס וכתב דההוא דיורד קטן לתוך שדה חבירו וכן נמצא שדה שאינה שלו וכן תנו מנה לפלוני אולי כשהב"ד עצמם יודעים כל זה ולא תהא שמיעה גדולה מראי' ולעדות הוא דקפיד רחמנא בפני בע"ד כדכתיב והועד בבעליו וגמרינן לדיני ממונות מהכא אבל דיינים דלא צריכי לעדות לא קפיד וכו' ע"כ. והנה בתר"א נסתפק בכונת הראב"ד אם במה שכתב אולי כשהב"ד יודעים אם מסתפק הוא בדין זה של שלא בפני בע"ד או שהדין ברור לו אלא שמסתפק בפירוש זה. אבל עכ"פ חזינן דדעת הראב"ד נוטה לזה שאין ראיית ב"ד כעדות בדין זה והלשון מוכיח ביותר שכ' ולעדות הוא דקפיד רחמנא וכו' אבל דיינים דלא צריכי לעדות, אלמא דאין זה מדין עדות, אבל בעיקר הדבר נראה שלענין קבלת עדות בפני בע"ד עכ"פ לא שייך בראייתם, דלא שייך זה אלא בעדות הצריכה קבלה, וכיון שצריכה קבלה אמרינן דאין כח לב"ד לקבל שלא בפני בע"ד, אבל בראיית ב"ד שאין ב"ד צריכים לכוון בראייתם לשם דין, אלא ממילא כשראו יכולים לדון ע"פ ראייתם, בדין דממילא לא שייך לפסול משום שלא בפני בע"ד, שזו היא עדות בלא קבלה, אף אם היינו אומרים שראיית ב"ד יש לה דין עדות. וכסברא זו נראה לומר במחלוקת הב"ח עם הט"ז במה שכתב הב"ח דכמו שב"ד שראו בלילה אין יכולים לדון ע"פ ראייתם כ"כ אם ראו בשבת ויו"ט כיון שאסור אז לדון אין יכולים כלל לדון ע"פ ראייתם, והט"ז הקשה ע"ז כיון שבדיעבד הדין דין אין זה דומה בראוהו בלילה. ובתומים הקשה על הט"ז דא"כ יקשה לפי דברי הרשב"ם שאף בלילה אם דנו דיניהם דין, הרי דמ"מ אין יכולים לדון עפ"י ראייתם, א"כ אף בשבת ויו"ט אף שבדיעבד הדין דין מ"מ אין יכולים לדון ע"פ ראייתם בשבת ויו"ט ונראה פשוט לחלק דבראוהו בלילה כיון דלילה הוא ענין של פסול בדין אף אי נימא דאם עברו ודנו דיניהם דין מ"מ פסול לכתחילה הוא ג"כ פסול, וכיון שכן אין הראי' נחשבת לראיית דיין שהרי היתה בפסול דיינות, אבל שבת ויו"ט כיון שאין זה אלא משום איסור, וכיון שאם עברו האיסור הדין כשר, נמצא שאין כאן פסול כלל, הילכך הוי ראיית דיינים. ולפ"ז אין כאן שום קושיא על הט"ז אף לפי דברי הט"ז. אבל הדבר פשוט עוד יותר שאף שבשבת ויו"ט אסור לקבל עדות משום דהוי תחילת דין, מ"מ בראיית ב"ד שכיון שהוא דין דממילא אף בלא כונת הדיין לקבל הראיי' לעדות, א"כ הלא אין כאן שום איסור בראיית ב"ד, ואין כאן אף פסול לכתחילה, ומשו"ה בשבת ויו"ט מהני כשראוהו הדיינים, דזה נראה ודאי שאין צריך שיהא ראויים לדון שאר דינים, כ"א שיהא ראויים לקבל ראי' זו ותו לא:

ועפ"ז נראה להשיב על מה שכ' בשו"ת מהרי"ל דיסקין שהביא ראי' מדברי הג"א פ"ק דגיטין שמביא הירושלמי סנהדרין דחד בר נש דבעי למידן קמי רב הונא דידע לי' סהדותא וכפר בי' ואזל ר"ה קמי ב"ד אחר לאסהודי, דמשמע מזה דיחיד מומחה אינו יכול לדון ע"פ ראייתו, והסביר במהרי"ל דיסקין דמזה ראי' לדעת הרמב"ם דיחיד מומחה אינו מקבל עדות כ"א בג', ע"כ. ולפ"ד כיון דראיית ב"ד אין לה דין קבלת עדות ואין כאן עדות כ"א דיינות אמאי לא מהני ביחיד מומחה, ומנלן לומר בדעת הרמב"ם כזאת, כיון שאינו אלא ענין של דיינות, ולמה יגרע ענין ידיעתו ע"י ראייתו משאר ענינים שיש בכחו לדון. ובקצוה"ח ביאר דברי הרשב"א דפ' החובל שכתב ג"כ דיחיד מומחה אינו דן ע"פ ראייתו, והסביר בקצוה"ח הטעם משום דיכול להכחישו להדיין כיון שאינו אלא אחד, והנה לכאורה בדברי הירושלמי מוכרח לפרש יותר שלא כבאור הקצוה"ח בדברי הרשב"א, והילכך הי' צריך לפרש כדברי המהרי"ל דיסקין, דהא בירושלמי משמע שהי' ר"ה רק עד אחד וגם אח"כ כשילך לב"ד אחר לא יחייב ג"כ רק שבועה וא"כ הא הי' יכול לחייב שבועה גם ע"פ ראייתו, דהא נאמנות ע"א ודאי יש לו וכי גרע כשדן ע"פ ראיית עצמו, וא"כ למה הי' צריך לסלק עצמו מן הדין בשביל כך, ומזה משמע לפרש יותר כפי מהריל"ד, שהטעם הוא משום שיחיד אינו מקבל עדות ואף ע"א אינו מקבל, ואף אם נדחוק שהי' עוד אחד עם ר"ה ג"כ קשה שהרי כתב בקצוה"ח לפי ביאורו שבשנים יכולים לדון כשאחד מומחה משום שכבר אינו יכול שוב להכחישם, א"כ כאן אם הי' אחר עמו, הרי הי' יכול לצרפו ולדון ע"פ ראייתו, אם לא שנדחוק לומר שהאחר ראה בלילה שהיתה עדות מיוחדת, ולא יכול האחר להצטרף עם ר"ה, ואם יבוא האחר להעיד, אין קבלת עדות אלא בפני ג', אבל זה דוחק, הילכך צריך להעמיד כדברי מהריל"ד, אבל הדברים תמוהים, וכי איך שייך בראיית ב"ד דיני קבלת עדות, דאין זה אלא דין בפני עצמו. ועוד יש לתמוה בזה דהא כל דין ב"ד ע"פ ראייתם אין הקבלה כ"א בפני אחד, דהא שלשה שראו, אין כל אחד דן כי אם ע"פ ראיית עצמו ולא יותר, שלידע מראיית חביריו הלא צריך לשמיעה, ולהעיד הלא אינם יכולים, דא"כ הי' עד נעשה דיין וזה הלא פסול בדאורייתא, אלא דע"כ דבראי' אינו צריך לבפני ג', וחזינן עוד יותר מזה, שאף שכשהדיינים הם הדיוטות ג"כ אינו צריך לג' אלא כיון שיש שלשה רואים יכולים לדון כ"א ע"פ ראיית עצמו, ומלבד שמזה סתירה לדינו של מהריל"ד עוד יצא לנו מזה עוד ראי' לעצם הכלל שאין לראיית בי"ד שייכות והצטרפות לדין עדות, ובראיית ב"ד הם דנים שלא ע"פ עדות כלל כ"א בדין מיוחד של דיינים, שהרי אילו הי' זה דין עדות הי' צריך להעיד בפני ג', ובראיית ב"ד הא קא חזינן דמהני אף שאין בכל ראי' של כאו"א כ"א אחד, אלא ע"כ שראיית בי"ד ודין עדות הם שני ענינים מיוחדים, וגם יש לעיין שכיון שהוא ענין דממילא אף אם היתה הראי' ענין של עדות, מ"מ אין זה ענין של קבלה ע"י מעשה ב"ד ולא איכפת לן בג' כש"כ לענין בפני בי"ד. מיהו ליישב דברי הקצוה"ח אפשר שפשוט שר"ה הי' ע"א ובפני ב"ד אחר יחייב שבועה אבל כשדן ע"פ עצמו אינו יכול לחייב שבועה שכיון שהוא בעצמו יודע ששבועתו לשוא איך יחייבו הוא בעצמו שבועה, ולא מיבעיא לבן ננס שבמקום שבודאי איכא שבועת שוא אין מחייבין אותו שבועה, בודאי לא יחייבו הדיין כאן שבועה, אלא אף לרבנן דפליגי אבן ננס אינו יכול כאן לחייבו, דשבועה מחייב הדיין כשהדבר ספק לו, והשבועה תוכל להיות כעין ברור, אבל כשהדיין דן ע"פ ראייתו, והי' צריך לחייבו ממון שהלא הדבר ברור לו, ואם אינו יכול לחייב ממון מפני שיכול להכחישו לפי דברי קצוה"ח אבל שבועה ג"כ אינו יכול לחייבו שהרי הדין ברור שחייב ממון, ולא עוד אלא שאף הדיין שראה בלילה דן ע"פ הגדת עד אחד נראה שאין הדיין יכול לחייבו שבועה, כיון שהדבר ברור לו שלא כשבועתו וטענתו, אינו יכול לחייבו שבועה כזו, אשר ברור לו שאינה כלום:

אלא שהי' נראה לבאר דין זה דהרשב"א ומשמע נמי כן בירושלמי באופן אחר, דהנה יש לחקור במה דדנים על פי ראיית בית דין משום דלא תהא שמיעה גדולה מראי' אם הבאור דמק"ו זה ילפינן דראי' מהני מדין עצמה לא פחות ממה דמהני שמיעה ואין לשמיעה יתרון בתורה יותר מראי' והוי כמו ששתיהם כתובות בתורה, או אפשר שהבאור שראיית בית דין מהני כמו אילו הם אמרו דבר זה לפני בית דין אחר, היו יכולים אותם הדיינים לדון ע"פ השמיעת ששמעו מהם, כמו כן יכולים לדון הם בעצמם ע"פ אותה הראי' בלא שמיעת אחר. דאילו לפי הצד הראשון יהי' הפי' שלא תהא שמיעה שהיו שומעים הם מאחרים גדולה מראי' שראו בעצמם. והנפקותא היוצאת לנו מזה דאילו להצד הראשון אין זה אלא ילפותא, נמצא שיש לראי' דין בפ"ע ומיוחד בתורה ומהני ראי' מצד ראי', ולפי זה צריך שיוכל הדיין לדון ע"פ עצמו בלבד, ואילו להצד השני לא מהני ראי' כי אם במה שנכלל בה גם ענין של שמיעה, מה דלא גרע משמיעה, ומהני בכח השמיעה, ומהני רק משום דהוי כאילו שמעו אחרים, וכיון דלגבי שמיעת אחרים לא הוי כ"א עד אחד, אף לגבי הדיין עצמו לא נחשב כ"א עד אחד, ואין דנים ע"פ ע"א, דהא מה שיודע הדיין ברור לא מהני לדון ע"פ זה, שהרי בראוהו בלילה הלא יודע ג"כ ברור ומ"מ אינו יכול לדון בלא הגדה, משום דראיית לילה לא מהני כשמיעה, א"כ אף ראיית יום דמהני, כיון דלא מהני אלא כשמיעת עד אחד, אינו יכול להוציא ממון ע"פ ראיית עצמו, ולהיות כעד אחד לחייב שבועה גם כן לא מהני כמש"כ לעיל שכיון שהדיין יודע ברור היפך שבועתו, אינו יכול לדונו לשבועה. ולפי זה יצא ג"כ כדברי קצוה"ח שאם יצורף עוד אחר עם דיין מומחה יכולים לדון ע"פ ראייתם. דהא עכשיו בראי' זו אם היו שומעים אחרים בפניהם מה שהם רואים היה מהני, הילכך מהניא אף ראייתם, אבל עכ"פ לפ"ז מבוארים היטב כל הצדדים דראי' ג"כ שמיעה היא, אלא שהיא תמיד אחר הקבלה, ואין צריך לקבלה, הילכך לגבי דין עדות שאאי"ל לא שייך בראי', דאין דין זה כ"א בעדות שצריך לקבלה, אבל בעדות שאינה צריכה קבלה אין בה משום עשאאי"ל, וכן מה שכל ראי' וראי' לא נתקבלה בפני ג', כ"א בפני אותו הרואה בלבד, זה ג"כ אינו כ"א בעדות המתקבלת, בה בעינן בפני ג', אבל עדות שאינה צריכה קבלה לא בעינן בפני ג', אבל לגבי לדון ע"פ ראיית דיין אחד בלבד, כיון דמטעם שמיעה אתינן עלה, דראי' ג"כ מהני מטעם דהוי כאלו אחר שמע דבריו לא הוי אלא כשמיעת עד אחד. אבל אם היינו תופסים דראיית ב"ד מהני מטעם ראי' בלבד הי' יכול הדיין לדון ע"פ ראייתו, ומה שיכול להכחישו לא איכפת לן, כיון שהדיין יכול לכופו לדון, והוא דן לפניו לא שייך שיכחישו, ודוקא לפני ב"ד אחר יכול להכחישו, ולא לפני עצמו, הגע בעצמך אם יטעון הבעל דין איזו טענה המחייבתו לפני היחיד מומחה, ואח"כ יחזור ויטעון טענה הפוטרתו ויכפור לאמר לא טענתי מעולם טענה המחייבתו, וכי לא יהא הדיין נאמן, אלא ודאי במקום דמהני ראיית הדיין אין הבע"ד יכול להכחישו, והכי נמי אם הי' מהני ראיית ב"ד מצד עצמה לא הי' יכול שוב להכחישו, אלא דהטעם הוא משום דראיית ב"ד לא מהני אלא מטעם שמיעה והוי כאילו שמעו אחרים מפיהם, הילכך כשראה אחד הוי כשמיעת עד אחד דלא מהני לחייב ממון:

אלא שבמה שכתב הקצוה"ח שאם יצטרף עוד אחר עמו יוכלו לדון ע"פ הראי' שהרי הם כעדים וכן הוא לפ"ד יש לדון דהא שני דיינים פסולים הם משום דבעינן ב"ד נוטה ואף אם השני אינו מומחה שלא יוכל לחלוק על היחיד מומחה ולא תהא שום מחלוקת, מ"מ נראה פשוט דאף במקום שלא שייך מחלוקת ג"כ פסול ב"ד של שנים משום דבעינן ב"ד נוטה דהא אמרינן בסנהדרין (ג' ע"ב) סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה ר"י אומר בחמשה מ"ט דר"י וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. והא התם לא שייך כלום להכריע במחלוקת שהרי אין שם שום משא ומתן ואעפ"כ צריכים ב"ד נוטה, וע"כ צריכים אנו לומר שאין זה כ"א דרך מדרכי הלמוד שבכל מקום שצריך בי"ד צריך שיהא שם עוד שלישי ואף במקום שאין צריך להכריע, שב"ד נקרא דוקא של ג' שיכול להכריע במחלוקת הדעות:

ועוד ראי' מהא דאמרינן (סנהדרין ג' ע"א) דר"א ברי' דרב איקא אית לי' דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, ואי נימא דבמקום דלא שייך מחלוקת לא בעינן ב"ד נוטה ולא בעינן ב"ד נוטה אלא להכריע במחלוקת, אם כן אין ראי' מחד דכשר לשנים דחד דכשר משום דלא שייך בי' חסרון של ב"ד נוטה אבל בשנים דבעינן ב"ד נוטה אפשר שגם ר"א ברי' דר"א יסבור דפסול, אלא ע"כ דאי הי' סובר בשנים שפסול הי' פוסל גם באחד משום ב"ד נוטה, דבעינן נוטה אף במקום דלא שייך מחלוקת. ומזה פירכא גם לדברי השער המשפט שכתב שכשקבלוהו לחד כתלתא לא הוי כתרתי לריעותא דלא מהני משום דכשמקבל א' לא בעינן רק ב' לפי הדרש דגמרא שם (ג' ע"ב) והשלישי אינו צריך רק שלא יהא ב"ד שקול ושיהא מי שיכריע וכשמקבל א' הלא שוב אין כאן מחלוקת, וא"כ נמצא שלא קבל רק א' שיהא כשנים ולא הוי אלא חדא לריעותא, ע"כ. ולפ"ד אינו כן שאף במקום שאין שום מקום למחלוקת בעינן ג"כ ב"ד נוטה וא"כ בע"כ צריך שלשה ושוב הוי כתרתי לריעותא. מיהו הא חזינן דיחיד מומתה בשר אפי' ביחיד, וע"כ נפרש כפי' התוס' שהוא משום תקנה, וא"כ אפשר שגם בשני מומחים היתה התקנה או במומחה ואחר עמו, ומ"מ אפשר לומר שאינו כן שדוקא ביחיד מומחה שלא שייך שם מחלוקת אלא משום גזירת הכתוב דב"ד נוטה היתה התקנה בזה דמהני, אבל בשנים, שתוכל ליפול מחלוקת בזה לא היתה התקנה לבטל דין של ב"ד נוטה, וכן על השעה"מ קשה דבזה האופן לא היתה התקנה. דאף שנתבאר שדין ב"ד נוטה אינו אלא גזה"כ ואף במקום דלא שייך הכרעה צריך להיות ב"ד נוטה, מ"מ כיון שהתורה כתבה ב"ד נוטה שמשמע שצריך ב"ד מכריע, אפשר שגם זה עוד דין אחד שיוכל להכריע:

ובזה שכ' לבאר מה שאמרו לא תהא שמיעה גדולה מראי' בכל מקום יתבארו דברי רש"י ראש השנה (כ"ה ע"ב) דאמר בגמרא ראוהו ב"ד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ופריך ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראי' ופי' רש"י ואמאי יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראי' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש, ע"כ. וכתבו התוס' ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפ' החובל, ע"כ:

ונראה בכוונת רש"י דדין לא תהא שמיעה גדולה מראי' שאמרו בקדוש החדש מחולק מבכל מקום, שבכ"מ לא מהניא הראי' כ"א בדין שמיעה, ובקדוש החדש כיון שהתורה אמרה כזה ראה וקדש, עיקר הוא ע"י ראי' ואדרבה החדוש הוא ששמיעה ג"כ מהני כראי', אבל הראי' היא עיקר הדין ואינה ענין לשמיעה כלל, ובזה יתבארו דברי הגמ' בקושיא השני' דאמר שם ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ופריך אמאי הכא נמי נימא לא תהא שמיעה וכו' סיפא איצטריכא לי' דאין היחיד נאמן ע"י עצמו דסד"א הואיל ותניא ד"מ בשלשה ואם הי' מומחה לרבים דן אפילו יחידי קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר לי' הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ד' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ע"כ. והנה לפי מה שכתב הרשב"א וכן כפי מה שכ' בירושלמי דיחיד מומחה אף בממון אינו דן ע"פ ראייתו א"כ אין ראי' מן המקרא דהמקרא כשידונו ע"פ ראיית הדיין איירי ושם דוקא בשנים ובזה נרויח מה שכתבו התוס' וז"ל ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד ע"כ. משום דאי לאו הכי אכתי הוו להו תרי, אבל אי כשדנים ע"פ ראייתם איירי מהני אף בשנים לפי דברי קצוה"ח, אלא משום דבקדוש החדש אי הוה מהני יחיד מומחה הי' דן ע"פ ראייתו משום דכאן עיקר הדין הוא בראי' ומספקת ראייתו אף שהוא יחידי, הילכך ע"כ מה שפסלה התורה ביחיד הוא מטעם דיינות ול"ש ביום ולא שנא בלילה:

ולשיטת הרמב"ם דסבירא לי' דאף יחיד מומחה אין מקבל עדות קשה טובא איך סלקא דעתי' דגמרא כאן בקדוש החדש דיועיל יחיד כיון דראוהו בלילה ואין דן ע"פ ראייתו א"כ בלא הפסוק איך יקבל עדות, ואף שיכולים לאוקמי כשנתקבלה עדות בתחילה ע"י ג' ואח"כ עמדו והלכו להם שבא הפסוק למעט שלא יוכל היחיד מומחה לומר מקודש בעצמו, אבל מ"מ על המשנה קשה שבאת לומר דאין היחיד נאמן ע"י עצמו, והמשנה הלא עסוקה ועומדת שיעמדו השנים בפני היחיד ויעידו והוא יקדש דלא מהני ומוכרחים להושיב מחבריהם אצלו, וזה אף בלא הפסוק לא מהני להרמב"ם. ויש להתיישב בדבר שכיון שקדוש החודש נשתנה מכל דין שהרי כתבה התורה אשר תקראו אותם ודרשינן אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין ואיתא בירושלמי וכן פסק הרמב"ם שאפילו קידשו ב"ד את החודש ונמצאו זוממין הרי זה מקודש, וכן מאיימין על העדים לומר שראו אע"פ שלא ראו, א"כ נמצא שכאן אין הדין מתהוה ע"י נאמנותם של העדים כ"א ע"י הגדתם של העדים וקדוש ב"ד, ואף שהב"ד יודעים ודאי שעדי שקר הם, א"כ דין הגדה כזו הרי היא ככל הדינים שיכול הדיין לדון בעצמו, הילכך אם הי' הדין שיחיד מומחה כשר לקדוש החודש הי' יכול גם לקבל עדות כזו, מיהו לדברי קצוה"ח שכתב הטעם דלא מהני קבלת עדות לפני יחיד משום דהוי כעד מפי עד קשה לחלק בזה, אבל מדברי הנתיבות סי' ג' שמקשה על הש"ך משמע שאף במקום דלא שייך עד מפי עד כגון שדן ע"פ ראי' ג"כ נקרא קבלת עדות ביחידי וכן מדברי מהריל"ד, נראה שאינם מפרשים משום עמ"ע, ואף שיש להשיג עליהם במש"כ שאף בראי' יסבור הש"ך בדעת הרמב"ם דלא מהני ביחיד מומחה, מ"מ במש"כ שאין הפי' משום עד מפי עד נוכל לתפוס דבריהם, וממילא תתיישב הקושיא על הרמב"ם מסוגיא דר"ה:

[ואגב גררא יש להזכיר מה שקשה מדברי הירושלמי אלו שאין מדקדקים בעדות החדש ואף אם הוזמו מ"מ מקודש החודש ובמנחת חינוך חקר על ידי זה אם בעינן בעדות החדש עדות שאי אתה יכול להזימה, ולכאורה משמע שכיון שאין דבריהם מתבטלים. שעדותם היא עדות שאין יכולים להזימה, ועכ"פ אם נתפוס דלא בעינן בעדות החודש שיוכלו להזימה, א"כ יקשה אדברי התוס' כתובות שכתבו הטעם דאין עד נעשה דיין משום דלא יקבלו הזמה על עצמם, והוי עשאאי"ל, וכיון שבעדות החודש לא בעינן שיוכלו להזימה צריך להיות שעד יעשה דיין ובגמ' מפורש דראוהו בלילה לא יעשו דיינים אם יעידו, וכזה הקשה בפני יהושע כתובות שם לפי השיטות דסברי דבממון לא בעינן שיוכל להזימם אמאי אין עד נעשה דיין, שוב ראיתי זה במ"ח להלן לפי פי' התוס' זה, ועוד יותר נראה שאף אם נימא דבעינן בעדות החדש שתהא עדות שאתה יכול להזימה, אבל החשש שלא יקבלו הזמה על עצמם שכ' התוס' דמטעם זה אין עד נעשה דיין ודאי לא שייך בעדות החדש שהרי בעצם הדין הרי יכולים להזימה אלא שלא יקבלו, א"כ בעדות החודש שאפילו היו הב"ד מזידין ג"כ קדושם מקודש בודאי שפיר דמי, שהרי העדות יכולה להיות מוזמת, א"כ לא גרע מה שלא יקבלו אח"כ ממה שהיו רוצים עכשיו בתחילת העדות לקבל עדי שקרים דהוי שפיר דמי. ואף שאפשר שאם יקבלו בלא שום טעם מזידים עדי שקר לא מהני, מפני שאינם ב"ד לכך, מ"מ כשסוברים בתחלה שעדי אמת הם ומשום זה קבלו והי' להם כח בי"ד אף אם אח"כ לא ירצו לקבל הזמה מ"מ קדושם הראשון כיון שהי' בכח ב"ד הא לא גרע ממזידין]:

ונראה לבאר עוד בדברי הרמב"ם שאין יחיד מומחה מקבל עדות ולא מטעם עמפ"ע והוא, דהנה הדיין יש לו כח לשני דברים לפסוק את הדין ולקבל העדות ולשני הדברים אנו צריכים לב"ד של ג', אבל הדברים מחולקים שבפסק הדין כל אחד פוסק את הדין לעצמו, אלא שהדין הוא שאין הדין נחתך כי אם ע"י שלשה, אבל אינם מצטרפים בפסק הדין כ"א בחלות הדין, אבל בקבלת העדות שאין שם שום חלות כ"א קבלת העדות בעצמה, שם הדין צירוף על עצם דין קבלת העדות. ומטעם זה יסבור שאף שהדין עכשיו שאף יחיד מומחה דן, או מטעם דאוקי אדאורייתא אם נסבור בדעת הרמב"ם שסובר כר"א ברי' דר"א דמדאורייתא חד נמי כשר משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ורק משום גזירה דיושבי קרנות וביחיד מומחה אוקי אדאורייתא או שיסבור כר' אבוה דמדאורייתא בעינן ג' בכ"מ ומפני התקנה דן מומחה ביחידי, אבל עכ"פ לא עקרו ביחיד מומחה הדין לגמרי, כ"א לפסוק הדין, שהי' לו מתחילה כח לפסוק הדין בעצמו ונקרא דיין ע"ז אף דמקודם לא הוה מהני תקנו דמהני, אבל לקבל עדות דמעולם לא הי' לו שם דיין ע"ז, זה לא תקנו עכשיו שיעשה דיין ע"ז לעצמו בלא צירוף. ואף אם סובר הרמב"ם דמדאורייתא אין מקבלים שלא בפני ג' ג"כ הכי דלמה שהוא דיין בפני עצמו אלא שצריך ג' להחלות נתנה לו התורה כח שיהא גם החלות ע"י עצמו, אבל לקבל עדות שרק ע"י הצירוף של ג' נעשים דיינים, בזה לא נתנה לו תורה למומחה שיעשה דיין ביחידי:

הדרין לקמייתא לנדון מה שאמרו לא תהא שמיעה גדולה מראי' נראה שהיא מחלוקת בירושלמי פ"ג דר"ה ופ"ט דסוטה ובסנהדרין דאיתא שם אית תנא תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם ואית תנא תני יעמדו כולם ויעידו במקום אחר ר"י ב"ר פזי בשם ר' זעירא כשם שהם חלוקים כאן (ר"ל בהורג) כך חלוקים בעדות החודש ע"כ. והנה הירושלמי משמע דאיירי אף בראוהו ביום ועיין בק"ע שרוצה לפרש דדוקא האי מ"ד דיעמדו שנים ויעידו בפניהם איירי בראוהו ביום, ואמאי לא ידונו ע"פ ראייתם הם בעצמם ולמה להם לעדות אחרים, אלא ע"כ משמע מזה דלא סבירא לי' כתלמודא דידן דטעמא דמאן דפסיל עד הרואה בדיני נפשות משום דתו לא חזו לי' זכותא דא"כ בעדות החודש דלא שייך האי טעמא יוכשר עד הרואה אליבא דכולי עלמא:

והי' נראה בדעת הירושלמי לפרש שזו היא מחלקותם אתלמודא דידן אי הדין של עדים מתקיים ע"י הגדה ושמיעה דוקא וכמו שפסול מפי כתבם משום דבעינן על פי שנים עדים כמו כן פסול בראי' בלא הגדה ולא ס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראי' ומאן דמכשיר אית לי' האי ק"ו דלא תהא וכו' הילכך מאן דפסיל בדיני נפשות פסיל נמי בעדות החודש דשם נמי בעינן מפיהם. אלא דקשה אליבי' דהאי תנא דירושלמי בדיני ממונות נמי תפסל ראי' בעלמא, ובדיני ממונות משמע דליכא מאן דפליג, וי"ל דד"מ שאני כיון דבהו כשר אף עדות ידיעה בלא ראי' ואף אומדנא מהני א"כ לא גרע ראיית הדיינים מידיעה בלא ראיי' אבל בד"נ ועדות החדש דלא מהני אומדנא פסול נמי בראיית הדיינים בלבד, כיון דבעינן דוקא עדים בעינן דוקא ע"י שמיעה, ובממון נהי במקום דסמכינן אעדים בעינן דוקא מפיהם, מ"מ יש לנו לסמוך אראיו' דלא גרע מאומדנא דמהני בלא תנאי עדות ואף דראוהו בלילה לא מהני אף בממון ולא אמרינן דידיעה דלמחר מהני מטעם אומדנא, משום דכעין קבלה בעינן וראיי' הוי כנתקבלה עדות וידיעה דלמחר הוי כבלא קבלה, דהקבלה היתה בלילה ולא היו אז דיינים:

והנה כמו כן יש להסביר עוד טעם לומר דגרע ראיי' משמיעה מלבד מה דבעינן מפיהם דוקא משום דקבלת עדות כל הדיינים מצטרפים בשעת ההגדה, אבל בראיי' כל אחד הלא רואה לעצמו ואין דיין אחר מצטרף עמו בראייתו, וכל אחד דן ע"פ ראיית עצמו ולא ע"פ ראיית שנים, הילכך מטעם זה ג"כ גרע משמיעה. ומדברי הירושלמי אלו יוצאת לנו סתירה לדברי רש"י, דאילו לפי מה שפירש רש"י דבעדות החדש נאמר כזה ראה וקדש, ונתנה תורה דין מיוחד לראיי', א"כ איך מדמינן עדות החדש שנאמרה בה ראיי' לעדי נפשות שלא נאמרה בהם ראיי':

ובנועם ירושלמי כתב לפרש דהירושלמי סובר דעדות החדש כעדי נפשות דמיין והיינו דלא כהש"ס דילן דמפרש משום דלא חזו לי' תו זכותא, וצריך לפרש משום דכתיב עד עמדו למשפט כדאיתא בב"ק בפ' החובל, והביא ראי' מהירושלמי ספ"ק דר"ה דאיתא שם ועדי החודש כעדי נפשות אינון וכמו דאיתא בירושלמי ספ"ו דנדרים רב הושעיא כד הוי מקבל סהדא בעין טב אמר לון הוין ידעין כמה עפות יוצא מפיכם וכו' אמר ר' אבינא אין כך הוא אפי' דיני נפשות בת ג' שנים ויום א' בא עליה הרי זה בסקילה נמלכו ב"ד לעברו ובא עלי' אינו בסקילה ע"כ. ופי' זה קשה מאד דאף בעדי קדושין יש מחלוקת גדולה בין הראשונים אם דמיא לדיני נפשות להכשיר עדות מיוחדת ועדי ידיעה בלא ראיי' אם לאו מצד שיוצא מזה דין נפשות, והתם הלא עיקר הדין הוא לכך, שחלות הקדושין היא לאיסור ועונש, מ"מ עוד יש שחולקים וסוברים שכיון שאינה אלא ע"י תולדה אין זה מיקרי דין נפשות, כ"ש כאן שעיקר הדין אינו אלא לקדש החדש ומה שנולד מזה מיתה לא"א שזינתה אין זאת כ"א תולדה רחוקה בדרך השתלשלות בענין זה ודאי דכו"ע מודו דאין זה דין נפשות, ולפי דבריו בירושלמי לית מאן דפליג דזה מיקרי דין נפשות, ויקשה בדרך כ"ש על הסוברים דקדושין לאו היינו דין נפשות. ומה שמביא ראי' מירושלמי נדרים אינו ענין לכאן דהתם רק לענין איום על העדים איירי ולא לדין נפשות ממש, ומסוף פ"ק דר"ה ג"כ אין ראי' שהרי הק"ע פירש שם בתמי' ר"ל ודאי כדיני ממונות דמיין והפני משה שפירש שלא בלשון תמי' היינו דשם החילוק בין ד"מ לד"נ משום דעל ענין ממון הוא חשוד יותר שכבר עבר משום חמוד ממון הילכך דמי עדות החודש לד"נ טפי משום שבשניהם אין משום חמוד ממון, אבל בעצם הדין בודאי לא דמי דין עדות החודש לד"נ, דתולדה רחוקה כזו לאו כלום הוא. ואף שמצינו כעין זה בתוס' קדושין (י"ב ע"ב) גבי הא דאמרינן בגמ' שם אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש שפי' בתוס' שם אם הקלנו בשבוי' דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור מיתה, והקשו שם ע"ז דאף בשבוי' משכחת דפעמים איכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה ע"כ. גם דברי התוס' אלו תמוהים הם דאיך נדמה חומר דשבוי' דלא משכחת איסור מיתה רק בדרך רחוקה לחומר דאיסור אשת איש דעיקרה חיוב מיתת ב"ד, אבל מ"מ אין גם זה דומה, דהתם רק לענין חומר איתמר, אבל שיחשב דבר שיש בו בתולדה רחוקה דין מיתה להקרא ע"י זה דין נפשות, זה בודאי לא מצינו רק להיפך. ועוד דא"כ אין לך דבר שלא תמצא בו דין נפשות בדרך רחוקה ואף בד"מ יוצא מזה דין נפשות אם יקדש בממון אשה אם הממון שלו הקדושין קדושין והבא עלי' במיתה וכבר הרבו האחרונים לבאר שאף מהרבה ענינים דרבנן יוצאת נפקותא לעונש מיתה באופנים אלו גבי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בלאו דלא תסור לענין זקן ממרא, אלא ע"כ שבכגון זה אין זה כ"א מתגלגל לד"נ ולא ד"נ ממש. ולפ"ז א"כ צריך לבאר טעם דמ"ד דסובר דיעמדו כולם ויעידו במקום אחר, דנהי דלא ס"ל דלא תהא שמיעה גדולה מראיי', מ"מ יהיו דיינים ע"פ עדות אחרים דהא הפסוק דעד עמדו למשפט לא קאי אלא אדיני נפשות ויש לפרש טעמו בשני פנים או דיסבור דכל הדינים שוים בזה שכיון שאין יכולים לדון ע"פ ראייתם הוי כהוזמנו מצד חיובם להעיד, וכפי שיטת הסוברים דבהוזמנו אין עד נעשה דיין בכ"מ ומ"מ בד"מ כיון שבלא תביעת הבע"ד אין צריך להעיד אם נמצא אח"כ שאין הבע"ד צריך לו להעיד אינו מוזמן מאליו וכשר לדון, או דנפרש שיסבור בירושלמי דמעד עמדו למשפט ילפינן בכ"מ שאין עד הרואה נעשה דיין וכמו שכתבו התוס' אף אליבא תלמודא דידן, דאי לאו האי סברא דלא חזו לי' זכותא הוה ילפינן בכ"מ ממקרא זה והירושלמי יסבור כן אליבא דמסקנא, ומ"מ בממון כיון שעיקר החיוב הוא מצד התביעה של הבע"ד אין נעשה עד ע"י הראי' בלבד, ובשאר דינים שהראי' בלבד גורמת את הדין ואין אחרי' כלום נעשה עד משעת הראיי', ומטעם זה ילפינן מן המקרא שאר הדינים חוץ מממון, שאין עד הרואה נעשה דיין. אבל עכ"פ חזינן מן הירושלמי דחולק על הכלל דלא תהא וכו' וכן קשה מדבריו אכללו של רש"י דבעדות החדש ישנו דין מיוחד לקדש ע"פ הראי' דדרשינן כזה ראה וקדש. דא"כ לא הוה מדמי עה"ח לד"נ, וזה קשה לכל הפירושים:

והי' אפשר ליישב דברי רש"י ולפרש בכוונתו שלא נאמר דין זה לקדש בראי' אלא בשעת ראיי' ממש, אבל כשהראי' כלתה כבר וצריך לקדש עלי' אז אנו באים מטעם עדות ואנו צריכים לחזור לכלל דלא תהא שמיעה וכו' דבכ"מ, וע"ז הא פליג בירושלמי ולא ס"ל שלשיטתו קה"ח ע"י ראיי' הפי' ט"י הלבנה ממש כשרואה אותה או ע"י ראי' ושמיעה של עדות. ובש"מ כתובות הביא מחלוקת בזה אליבא דהלכה אי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' בכל עדות, ויש סוברים דדוקא בקה"ח, ויש עושים סמוכים מדברי רש"י בר"ה, ולדידי יש עיון כדאמרן:

ועם האמור בביאור דין ראיית ב"ד יש להסתפק כמה ספיקות אם תנאי דיני עדות המחויבים בעדי הגדה, אם צריכים להמצא גם כשב"ד דנים ע"פ ראייתם או לא כגון עדות מיוחדת דפסולה בעדות נפשות אם כשב"ד דנים ע"פ ראייתם וראו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אפשר דכשרה, משום דאין כאן דין עדות, ואין לנו גם פסולי עדות. מיהו בזה יש להסתפק גם מצד דיינות שכיון שלא היו ביחד לא היו יכולים באותה שעה ממש לדון הוי כראוהו בלילה, שכיון שהראי' צריכה להיות בנתקבלה בפני ב"ד, והרי לא הי' להם דין ב"ד, או אפשר שאין אנו צריכים שיהיו באותה שעה ב"ד ממש אלא כיון שראויים להיות ב"ד ש"ד ודוקא בראוהו בלילה שאין כח בידם להיות ב"ד כלל הוא דגרע. וכן יש להסתפק עוד לפי הסוברים דבדיינים לא אמרינן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, דנימא דגם דיינותם בטלה, א"כ יש לחקור איך הדין בראיית ב"ד אם מבטל הפסול גם את ראיית הכשרים משום דהראי' ג"כ דין עדות יש לה או אינו מבטל אותם דהראי' דין דיינות יש לה. ולפי מה שנתבאר מזה שאין ראי' צריכה לעדות שיכול להזימה, וחזינן שראיית ב"ד אין לה דין עדות, ממילא אין לה דין גם שאר דיני עדות ואין הפסול בה מבטל את הכשרים. ולדברי מלא הרועים דמשמע דסבירא לי' דבעינן עשי"ל בראיית ב"ד יש בה ג"כ פסול עדות מיוחדת ונמצא קא"פ, ויש להתבונן בדברי התוס' יבמות גבי ההוא דהוה קרו לי' בר ארמייתא אמר ר"א מי לא טבלה לנדותה והקשו התוס' ד"ה מי לא וז"ל תימא דאמר לקמן דגר בעינן שלשה דמשפט כתיב בי' ואפי' למ"ד חד נמי כשר דבר תורה אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראוי' לדון וכו', וי"ל דהאי דבעינן ג' היינו לקבלת מצות וכו' וי"מ דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי וכו' ע"כ:

והנה אי נימא דטבילה משפט היא נראה דהויא גמר דין עם תחילת דין וראייתם הויא במקום קבלת עדות עם גמר דין ביחד, וקצת ראי' שלא נדחה לומר דכאן הויא רק גמר דין בלא קבלת עדות כלל, לפ"מ שכ' בקצוה"ח סי' ה' ס"ק ב' לחלק בין מה דאיתא דחליצה בלילה פסולה ובין מה דס"ל להרבה ראשונים דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין משום דחליצה הוי גמר דין עם תחילת דין ובעברו ודנו נהי דתחילת הדין הוי בפסול הוי כמו ב"ד שדנו בלא משא ומתן דכשר ע"י גמר הדין בלבד ע"כ, וא"כ כי מקשה תוס' גבי טבילת גר והלא טבילת נדה בלילה ואין מטבילין גר בלילה, מצינן נמי ליישב משום דכאן הוה גמ"ד בלא תחילת דין ומאי מקשו, אלא ע"כ דראייתם משמשת לב' דברים, לראי' במקום עדות ולראי' לדיינות. אף שיש לדחות דהתוס' ס"ל דעברו ודנו נמי אין דיניהם דין ולא יסברו החילוק דקצוה"ח, אבל גם הסברא פשוטה היא ג"כ שראייתם משמשת לב' הדברים. והרשב"א הביא בשם הרמב"ן איני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב בי' ותחילת דין ביום הוא והר"מ ז"ל כתב ואם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת ב"ב שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הלכך מטבילין אותו פעם אחרת ע"כ. והוסיף הרשב"א ונראה לכתחילה קאמר דטבילה כגמ"ד דמי כיון שכבר קיבל ומל דאי לא וכו' פשיטא דצריך טבילה ביום וכו' אלא משום דטבילה כגמ"ד איצטריך לאשמעינן דטבילה ביום. עכ"ל. ולכאורה באשה דאין דין גירותה אלא בטבילה הויא טבילה תחילת דין אף להרשב"א ופסול בדיעבד, ואי נימא הכי דהויא תחילת דין מחמת הראי', ולפי דברי הקצוה"ח מוכרח לומר כן, יקשה על דברי התוס' למה להו להביא כ"כ ראיות דאשה פסולה לדון ולהקשות מדבורה וליישב, בל"ז נמי יקשה להו דהא עכ"פ אשה פסולה להעיד, וכאן הוא ענין של עדות ג"כ, וכן יש לשאול על תירוץ התוס' הב' דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי, ואי נימא דראיית ב"ד דין עדות יש לה א"כ הא הוי עדות מיוחדת דידיעת הכל לאו כאחד הוא. ולכאורה להסוברים דגיטין וקדושין דין נפשות להם משום דעיקר דינם לאיסור ועונש מיתה, וא"כ דין גירות נמי לא גרע מדין נפשות, ומה גם להסוברים דבכל הדינים חוץ מד"מ פסולה עדות מיוחדת ואיך מכשרינן ע"י זה שידוע לכל, וכן יש לשאול שכיון שידוע לכל וע"י זה מתהוה הדין א"כ הלא ידוע גם לקרובים ולפסולים וא"כ ליפסל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וא"כ חזינן מזה דראיית ב"ד לא הויא כקבלת עדות ואינה צריכה לדיני עדות, ואף עדות מיוחדת כשרה, ואף אם היתה אשה כשרה לדון, היתה גם אשה כשרה בטבילת גר. ומזה ראי' מוכרח ג"כ להסוברים דבדיינות ליכא משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וממילא גם בראיית ב"ד כשר בנמצא אחד מהם קרוב או פסול. ואם כי יש עוד להתיישב אם גירות הויא ד"נ אבל הדרך היותר פשוט להשיב על ראי' הלזו, כי משפט זה אין בו כלל דין של ראיית ב"ד ואין בו משפט כ"א מעשה הגירות בלבד. דלא שייך ראיית ב"ד אלא במקום שהתורה נתנה דין עדות, ואז נוכל לומר שראיית ב"ד משמשת במקום קבלת עדות, או אם נתנה תורה דין מיוחד לראיי', אבל במקום שלא נתנה תורה שום דין עדות ולא דין ראיי', אלא שצריכים לב"ד, אף שב"ד מוכרחים לראות את המעשה אין זה דין ראיי' ביחוד, כ"א מצד שב"ד צריכים להיות ב"ד ואילו לא ראו את המעשה אין להם על מה שיקראו דיינים ואין הדבר נקרא משפט, באופן הזה אף ראייתם אינה אלא דין משפט בלבד בלא עדות, וכמו שמיעת ב"ד מן העדים המעידים שאינה אלא דייני אין לה שייכות עם עדות, כמ"כ ועוד פחות מזה כשב"ד רואים הדברים שלא נתנה התורה להם דין עדות שאין שם אלא משפט בלבד בלא שום עדות. ומה שאנו דנים לחקור על הראיי' איזה דין יש לה, היינו במקום שיש דין עדות ואף ראיית ב"ד משמשת במקום העדות, ולפ"ז מה שמדמים חליצה וטבילת גירות לתחילת דין, אפשר לומר בדרך פשוט שכמו שקבלת עדות הוי תחילת דין ישנם עוד דברים שנקראים תחילת דין ולזה רצה בגמ' לומר דגם דין חליצה הוי תחילת דין וכן אמר גם דטבילת גרות הוי תחילת דין ולא מטעם ראיי':

אבל בעיקר הדבר נראה באופן אחר. דהנה בקצוה"ח סובר דאם הי' גמר דין בלא תחילת דין דהיינו בלא קבלת עדות ובלא משא ומתן כשר אף בלילה, נראה שמפרש דתחילת דין מיקריא רק קבלת עדות ולא כל תחילת דין מיקרי תחילת דין, כגון אם פסקו את הדין בלא מו"מ דנימא דהשתא הוי הגמר דין תחילה שהרי התחיל בזה, ולא ביאר שום סברא למה נקראים דוקא קב"ע ומו"מ תחילת דין ולא ענינים אחרים. ובאמת יש לחקור בבאור תחילת דין שדרשו חכמים שדוקא ביום מהני, אם הבאור שכל התחלת דין צריך להיות, ואין חילוק במה שהתחילו, בין בפסק דין ובין בקב"ע, כיון שזו היא התחלה צריך להיות ביום, ואפשר לומר עוד שלא הכל נקרא התחלת דין. אלא דוקא דברים כאלו שאינם מעיקר הדין, כגון קבלת עדות או מו"מ שאין אלו מהדין, ואינם כ"א מין הכנה לדין הם צריכים להיות ביום, ואולי זאת הסברא השני' הוא שתופס הקצוה"ח לעיקר, אבל אין זה מוכרח:

ואולי הי' אפשר בזה לבאר המחלוקת בגמ' אי חליצה הוי כתחילת דין או כגמר דין דמר סבר דכל התחלה דינה ביום דוקא וא"כ חליצה שהיא עצמה תחילתה דינה ג"כ ביום ומר סבר דדוקא דברים שאינם אלא תחילת הדין ולא עצם הדין הם דינם ביום, אבל דברים שהם עצם הדין אף תחילתם כשרה בלילה:

ובזה הי' אפשר לומר מה דגבי קה"ח אף אחר חקירת העדים מיקרי תחילת דין ואף אמירת מקודש פסול בלילה משום דהוי תחילת דין, משום דבזה שאני עדי קה"ח מכל עדות, שבכל עדות העדים עושים מעשה קצת ואח"כ החלק השני מן הדין עושים הדיינים נמצא שלכה"פ העדים עשו התחלת דין, אבל גבי קה"ח כל הקידוש אינו אלא מעשה ב"ד, אלא שב"ד אינם יכולים לקדש עד שיודע להם בעדות שראו את הלבנה, אבל העדים אינם אלא ענין צדדי ואינם אלא גורמים לקדוש החודש, הילכך התחלת הקדוש אינה אלא מאמירת ב"ד מקודש, הלכך הויא האמירה ככל תחילת דין שפסול בלילה. היוצא מזה, שחליצה וטבילת גרות אף שאין שם ראיית ב"ד כלל מ"מ נקראים תחילת דין, ואזדא לה הראי' מתוס' יבמות לחקירתנו, וזה שלא כדברי קצוה"ח, שדבריו א"א לשתי הסברות, דאם תחילת דין באורו התחלת כל דין א"כ אף אם פסקו הדין בלא קב"ע יהא הפסק דין כמו התחלה שהרי התחיל בזה, ואם נפרש תחילת דין כל שאינו עצם הדין א"כ חליצה וקה"ח ליהוי כגמר דין שהרי הם הדין עצמו. וצריך להסביר לפי זה הסברא הב' שגם חליצה וקה"ח וגם טבילת גרים למאן דסובר דהוי תחלת דין היינו משום דכל הני אינם דין בעצם וכל מהות ענין דינם אינה אלא כמהות דין ש קבלת עדות שאינו אלא תחילת דין מצד עצמותו. ומדברי הרשב"א שכתב בטעם סברת הרמב"ם שסובר דטבילה בלילה כשרה בדיעבד משום דהוי כגמר דין כיון שכבר מל תחילה, משמע דתחילת דין היינו במה שהתחיל הדין ואילו היתה הטבילה בתחילה היתה פסולה בלילה ואם היא אחר מילה כבר נקראת גמר דין, דאילו היתה תחילת דין הלא אין חילוק אם היתה מילה מקודם או לא:

ונראה דאף לפ"ד הרשב"א מ"מ בחליצה לר"א דפוסל אם לא רקקה אם רקקה בלילה נמי פסול ולא אמרינן כיון דחלצה כבר הוי חליצה תחילת דין ורקיקה דבתר הכי גמר דין, דדוקא מילה וטבילה ששני ענינים הם בגרות אמרינן דזה הוי תחילת דין וזה הוי גמר דין, אבל חליצה ורקיקה הם ענין אחד שרקיקה תנאי היא בחליצה, והוו כולם חליצה קריאה ורקיקה מעשה אחד שהוא נקרא מעשה החליצה ובמעשה אחד לא שייך לומר שתחילת מעשה הוי תחילת דין וסוף מעשה הוי גמר דין אלא כל המעשה הוא תחילת דין וה"נ כולם מיקרי תחילת דין. והי' אפשר עוד לומר בנדון זה דאף לפי דברי הרשב"א דבמה דמתחלינן מיקרי תחילת דין, היינו דוקא במה דדינו להתחיל וכן גמר דין בדבר שאין דינו להתחיל כ"א לגמור, אבל בדבר שדינו להתחיל ואפשר במקרה שיתחילו באחר ובדבר זה יגמר, אפשר שאף כשגומרים בו מיקרי תחילת דין, שהרי דינו ג"כ שיכולים להתחיל בו, הילכך מיקרי ג"כ תחילת דין, שלא נקרא גמר דין אלא מי שדינו לגמור את הדבר, ובזה הי' אפשר לפרש מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהרמב"ם יסבור כדעת התוס' שלעולם מילה קודם טבילה לעכב, ומפ"ז סובר הרמב"ם שטבילה נקראת גמ"ד שלעולם היא באה לגמור, אבל הרמב"ן לשיטתו דפליג על התוס' וסובר דמילה קודם טבילה אינה מעכבת ויכול לטבול ואח"כ למול, ומה דמלים קודם, כדי שמא יפרוש מחמת צער המילה, ואנן מהדרינן אגרים שיפרשו, וכיון שכן לא מיקרי טבילה גמר דין, שהרי אין דינה לגמור, שהרי יכול גם להתחיל בטבילה, ובזה הי' מתיישבים גם דברי קצוה"ח שהי' אפשר לומר גם להיפך שדבר שדרכו להיות לגמר הדבר אף אם במקרה יזדמן שיתחילו בו מ"מ מיקרי גמר דין ומטעם זה פסק הדין בד"מ מיקרי גמר דין אף כשהתחילו בו, מפני שהתחילת דין נתבטל, כיון שדינו להיות נגמר בו וצ"ע:

אלא דעדיין יש להקשות אסוגיא זו דיבמות להני דסברי דלא בעינן בטבילה ב"ד, מ"מ כתב הש"ך בשם הפרישה דבעינן עדים בשעת טבילה וא"כ תקשה ג"כ קושיית התוס' דהא אין דרך נשים להביא עמהן איש, ועיין בחמדת שלמה שהקשה זה ומסיק שם דצריכים אנחנו ג"כ לומר כתירוץ התוס' דכיון דידוע לכל שטבלה הוי כמו עדים רואים בשעת מעשה וא"כ יקשה לפ"ז איך יוכלו להעיד אח"כ הא הוי עדות מיוחדת והא יש ביניהם קרובים או פסולים דהא הכל יודעים וליבטיל עדותם מטעם נמצא אמקא"פ, דהא לפי שיטה זו עדים הם ולא דיינים, וכולם מסתמא לא כוונו להעיד, וכשכולם לא כוונו קסבר הש"ך דהפסול מבטל את הכשרים. מיהו מהא דנמצא אחד מהם קא"פ לא קשיא שכיון שלא ראו כולם בבת אחת כי ידיעת כל אחד היא ידיעה מיוחדת כל אחד בזמן אחר וממקום אחר אין מצטרפין להפסל הכשר מחמת הפסול, אבל מעדות מיוחדת קשה. וצ"ל דהא העדים לא ידעו ביחוד שטבלה, אלא יודעים שמתנהגת בדת ישראל, ואנן סהדי ע"י זה שודאי טבלה בכגון זה לא שייך לומר עדות מיוחדת, דאנן סהדי מהני כמו עדים, והלא אינם עדים על מעשה שראו, אלא על המעשה הנולד מזה, נמצא שזה המעשה השני נודע לכל, ועל מילתא דתליא בראיי' שכלית לא שייך לומר עדות מיוחדת. ודבר זה מוכרח מצד אחר, שלפי סברת התוס' שע"י זה שידוע לכל נעשים דיינים על הטבילה, ואם בשעה זו יודע דיין זה ובשעה השני' יודע דיין אחר, הלא אין להם צירוף, להיות ישיבת דיינים מצורפת, אלא א"כ נימא שכיון שראייתם ע"י אנן סהדי היא, הוי כאילו ראו ונצטרפו כולם בבת אחת:

ויש להביא עוד ראי' לפשוט חקירה זו אם ראיית ב"ד יש לה דין עדות מהא דמקשו תוס' במכות ו', היאיך מצאנו ידינו ורגלינו כשנותנים גט במעמד קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וכו' וגם לרבי נמי קשה דפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד, ע"כ. והנה הנו"ב העלה דגט נמי בעי ב"ד דוקא נמצא לפ"ד שכשנותנים גט יש שם שלשה לב"ד ואי נימא דבדיינים לא פסלינן הכשרים כשנמצא אחד מהם פסול, א"כ מאי מקשו בתוס' נהי דעדים נפסלים מ"מ תתכשר הנתינה מחמת ראיית הדיינים, ועוד שאפי' אי נימא שבדיינים פסלינן ג"כ משום קא"פ את כולם היינו דוקא כשהוזמן לדיין אבל שיעשה אדם לדיין מעצמו בעמידתו זה פשוט דלא שייך. וא"כ אף כשנמצאים באותו מעמד קרובים או פסולים לא יפסלו את הדיינים, וממילא יהא לנו בדיינותם לעדי קיום, אבל אי נימא דאף ראיית ב"ד יש לה דין עדות, א"כ הקרוב או הפסול מבטל את דין עדותם, וא"א בגיטין בלא דין עדות, וממילא א"א להתקיים גם להדיינות, ואתי שפיר קושיית התוס', ומכאן ראי' שראייה דין עדות יש לה, ומשום זה צריכה להפסל, כשיש במעמד הנתינה פסולים או קרובים:

אך כל זה שייך דוקא אי נימא דצריך בנתינת הגט או בקדושין דין עדות דוקא משום דבעינן עדים דוקא לקיום הגט, אבל אי נימא דבעינן רק לברר הדבר, ואם יתברר הדבר בלא עדים ג"כ הוי שפיר, וא"כ אין צריך כלל לדין עדים בנתינת הגט, ודיינים ע"כ בעינן מצד משפט שבגט, והדבר הלא ממילא יתברר, וא"כ אף אי נימא שראיית הדיינים לעדות תחשב, הלא היינו דוקא במקום שצריך לעדים, אבל לא במקום שאין אנו צריכים לעדים, ובקצוה"ח כתב לפרש הגמרא דקדושין ס"ו דבעי למימר אמאי לא מהני הודאת בע"ד ומשני משום דחב לאחריני ומאי קושיא הא בקדושין בעינן עדים לקיום ומה שייך בזה הודאת בע"ד, וכתב לפרש דהא דבעינן עדי קיום, היינו שיוכל להתברר על ידיהם וא"כ כשיוכל להתברר ע"י הודאת בע"ד ג"כ שפיר הוי, וע"ז משני דחב לאחריני ולא יוכל להתברר ע"י הודאה ע"כ חזינן דלא בעינן עדים דוקא, אלא כל המתברר ע"י, ובשם הנתיבות אמרו דאף כשיכול להתברר ע"י בלא עדים מהני הילכך כיון שבגיטין אם אמר הבעל גרשתי את אשתי נאמן א"כ הלא יכול להתברר ע"י הבעל, אף אם גירש בלא עדים ג"כ מהני. אבל עכ"פ לפי דברים אלו אין אנו צריכים לדין עדות בגט, א"כ אף אי נימא דבכ"מ ראיית ב"ד מטעם עדות היא באה ג"כ, קשה כאן, שהרי כאן אין אנו צריכים לעדות, אלא שנראה פשוט, דכאן ע"כ צריכים אנו עכ"פ לדין עדות, שכיון שכל עיקר הדין בגט הוא שיתברר, וכאן באופן זה שהוא עתה ע"כ אין יכול להתברר אלא ע"י זה שיעידו לאחר כן אם יוצרך הדבר לזה, א"כ ע"כ ראייתם להעיד לאחר זמן, הילכך אם יש במעמד זה קרובים או פסולים, ולרבי אם יכוונו עוד להעיד, פוסלים בע"כ את הכשרים ג"כ מלהעיד לאח"ז, והילכך מקשו התוס' שפיר, ודוקא במקום שהב"ד דנים על אחר, ואין אנו צריכים לעדותם לאח"ז, יכולים אנו לומר שראיית ב"ד אין לה שייכות לעדות, אבל כאן ע"כ ראייתם לעדות היא באה ג"כ כדי להעיד לאח"ז, והילכך היא נפסלת מטעם נמצא אחד מהם קא"פ לפי דעת התוס' בהקושיא:

ועם האמור למעלה בטבילת גרות דלא הוי עדות מיוחדת יש לבאר דברי התוס' כתובות (כ"א ע"ב) וש"מ וכו' ועוד אומר ר"י דס"ד דצריך להעיד בפניהם משום דפעמים אין מכירין אלא ע"י שראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראי', דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמר בר"ה וכו' ע"כ. וכתב במהרש"א דהאי דס"ד אינו רק אם ראוהו ביום דס"ד לגזור משום גזירה של ראיית לילה אבל אם ראוהו בלילה ומכירין ע"י זה לפי האמת ג"כ צריך להעיד בפניהם, יוצא לנו מזה שגם ראייה הקודמת שע"י מכירים את החתימה נחשבת לשעת ראיית העדות, א"כ כשראו העדים את החתימה בזמנים מיוחדים ולא כולם בב"א ליפסול משום עדות מיוחדת בקיום הגט אשה דהוי כנפשות. ואף שדברי התוס' בסברתם מוקשים בלא"ה כמו שכתב בש"מ וז"ל והכא בקיום שטרות ליכא לאוקמי כשראוהו בלילה דמ"מ על מה שרואים עכשיו מעידים דהיא חתימה ושמכירין ומקיימין אותה עכשיו ולא על מה שראו בלילה, ע"כ. אלא שזה הי' נראה ליישב שכוונת דברי התוס' שא"א לומר שהעדים המקיימים מעידים על חתימה זו שמקיימים אותה, שכיון שהם אין יודעים שחתם, ואף שמכירים אותה שדומה לחת"י בכ"מ, מ"מ הלא אפשר ג"כ לזייף, ואין זה דומה למכירים את האדם בטב"ע ששם אין שום ספק אחר הכרתם, אבל בהכרת חתימה הי' אפשר לספק גם אח"כ, אלא שכיון שהחתימות דומות אנו מחזיקים את השטר בחזקתו, נמצא שלהעיד על חתימה זו אינם יכולים שהרי אינם אומרים שזו החתימה דומה שהיא שלו, ואין הגדת עדים בדומה כ"א בדבר ברור, אלא ע"כ שהם מחזיקים לפנינו את החתימות שבמקום אחר שמכירים אותן, ואומרים עליהן שהן דומות לזו שלפנינו עכשיו, וכיון שכבר הוחזקה לפנינו חתימת ידם, ב"ד סומכים ע"ז ומקיימים את השטר, אבל עיקר הגדתם אינה אלא על החתימה שבמקום אחר, ואם ראוהו בלילה אין יכולים לדון ע"פ שוב שהרי על ראיית לילה צריכים לדון. אבל עכשיו תחזור הקושיא, שא"כ כל עדי קיום גט אשה שמכירים את החתימה ע"י ראי' מיוחדת שראו שלא בב"א תפסול משום עדות מיוחדת. אבל לפי האמור למעלה ניחא דנהי שהם מעידים על החתימה אבל זה אין נוגע לנו כלל, ועיקר הדין הוא שיודע לנו ע"י זה החתימה השני' ובזה הלא אין כאן עדות מיוחדת, הלא הדבר והעדות נגמרים על ידינו שאנו רואים עכשיו בב"א שהחתימה היא חתימת ידיהם, וכמו שנתיישב גבי טבילת גרות, שכיון שהעדות נגמרת ע"י אנן סהדי ועל זה הגמר אין כאן עדות מיוחדת, אף כאן כן הוא:

שוב ראיתי בנתיבות סי' ל"ו שכתב ג"כ דכשב"ד דנים ע"פ ראייתם אין לזה דין עדות וסמך עצמו ע"ז שאין אצלם דין עדות שאאי"ל וכתב ג"כ שאין קא"פ מבטל את הדיינים והגט מתקיים על ידיהם, אבל זה פלא שהלא לפי מה שכתב הנו"ב שגירושין צריכים ב"ד א"כ מאי מקשו בתוס' מכות דניבטלו הגיטין מטעם קא"פ, אלא ע"כ כמו שנתבאר שכיון שכל הקיום הוא כדי שיעידו אח"כ אם יוצרך, ממילא העד הפסול פוסלם מלהעיד אח"כ אף שהם דיינים עכשיו וממילא אין כאן קיום:

ואחר כל זה נראה דאם ב"ד בצירוף שלשה רוצים לדון ע"פ ראייתם שראו כל אחד ואחד לבדו, נראה דאם היינו אומרים דראיית ב"ד דין קבלת עדות יש לה הלא יש מקום לומר שכיון שאין מקבלים עדות אלא בפני ג' וכיון שהיו בשעת ראי' שהיא שעת קבלת עדות ביחיד לא מהני ראייתם במקום קבלה, אף שי"ל שאף לפי סברא זו אין הדברים כן, שכיון שאין צריכים לקבלה, והדבר מתקבל ממילא, אין צריכים בזה לדיני קבלה, כמו שנתבאר למעלה. ומכש"כ לפי מה שנתבאר דראיית ב"ד אין לה דין קבלת עדות, כמו שהסכים גם בנתיבות המשפט, כ"א דין דיינות, וכל ראיית דיין רואה רק הוא בעצמו, ומה שחסר לו עכשיו הצירוף שלשה, שהרי בידו לדון ע"י זה שיצטרף, ודוקא כשהוא רואה בלילה שאז פסול לדון, אין ראייתו נחשבת לראיית דיין, אבל בלא צירוף ג' אפשר דמיקרי ראיית דיין, ובזה היתה מסתלקת קושיית החזון איש שהקשה על התוס' כתובות, איך אפשר לומר שדנים ע"פ ראייתם החתימה ראשונה, הלא אז לא היו מצורפים, כ"א כל אחד ואחד לבדו, ולפ"ד אף זה ראיית דין מיקרי, שבידו לדון, ודברי התוס' סמוכים לזה:

סימן ב

א

בסמ"ע סימן ז' סעיף ב', ס"ק ו', ועיין בפ"ר בשם הרא"ש דכיון דכ"ע גומרין בלילה וסומא באחת בעיניו חזי טפי ביום משו"ה כשר אף בתחילת דין, עכ"ל. והנה דברי הרי"ף תמוהים מאד דמה ראי' מגמר דין דכשר בלילה לתחילת דין דפסול בלילה שהלא שני דינים מיוחדים הם ואיך דנים מזה על זה. והדבר פלאי. ובהגהות חו"י הקשה דילמא שאני גמר דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת. עכ"ל:

והמתבאר לפי הנראה, מדברי הרי"ף שאינו מפרש ביסוד הדבר כפי המונח הפשוט, שכפי הנראה מדברי הפוסקים בכמה מקומות הוא שגמר דין כשר בלילה ואינו צריך כלום לדין יום. ומה שצריך יום בדין הוא רק בתחילת דין. נמצא שתחילת דין וגמר דין שני דינים נפרדים הם ודינים חלוקים להם. עד שבקצוה"ח כתב שאם עשו גמר דין בלא תחילת דין בלילה כשר, ולפי דברי הרי"ף הי' נראה שאין הדבר כן אלא שגמר דין ותחילת דין, דין אחד להם, שכמו שפסולה התחילת דין אם לא הי' ביום כך פסול הגמר דין אם לא הי' התחילת דין ביום, שמה שאנו צריכים להתחיל ביום הוא לא רק משום התחילת דין אלא גם משום הגמר דין, שמה שאמרה תורה על דין המשפט "ביום הנחילו את בניו" גם על גמר דין אמרה אלא שאם הי' התחילת דין ביום אף אם נגמר בלילה אנו קוראים על הגמר דין ביום הנחילו את בניו, ומה שצריכים בתחילת דין ביום הוא לא מפני שיש יתרון בתחילת דין על גמר דין אלא שבתחילת דין הלא אי אפשר להצטייר באופן כזה כמו בגמר דין מחמת חסרון המציאות אבל מחמת הדין הי' די לנו כמו בגמר דין. ועל פי זה יצא לנו פי' דברי הרי"ף שאם יוצאים הדיינים את הדין של ביום הנחילו בגמר דין רק בזה שתחילת הדין הי' ביום אם כן כ"ש דעדיף טפי סומא באחת מעיניו דחזי טפי ביום שאצלו תמיד קצת ביום דכשר אף בתחילת דין:

ולפי הדברים הנ"ל יצא לנו שלא כדברי הקצוה"ח סימן ה' הנ"ל שר"ל שאם עשו גמר דין בלילה בלא התחלת דין כשר, וזה שייך רק אם נאמר שאין הדין של ביום הנחילו אמור אלא על תחילת הדין, אבל שגם גמר הדין בכלל זה אלא שאם התחילו ביום אז נקרא גם הגמר הדין ביום הנחילו אף אם נגמר בלילה. לפ"ז אם לא היתה ההתחלה ביום אף אם עשו בלילה הגמר דין בלא התחלת דין ע"כ פסול שהלא אין אנו יכולים לקרות על הגמר דין ביום הנחילו את בניו, שהלא נעשה הדין כולו בלילה. מלבד מה שיש לפקפק בל"ז על דברי קצוה"ח אף לפי המונח הפשוט שאם עשו בלילה גמר דין בלא התחלת דין אז עלינו לומר שנעשו בזה גמר דין והתחלת דין בבת אחת שמעשה משפט זה הוא גמרו והוא התחלתו שהלא לא חייבה התורה לעשות הקבלת עדות ומשא ומתן ביום כי אם שיהי' ההתחלת דין באיזה אופן שהוא ביום אם כן גם כשעשו בלא קבלת עדות ובלא מו"מ באיזה אופן שהתחילו פסול בלילה ואף שעשו בב"א גם הגמר:

וכשיטת הרי"ף נראה שיסבור גם הרמב"ם שכתב (בפ"ג מה' סנהדרין ה' ג') וז"ל אין מתחילין את הדינין בלילה. מפי השמועה למדו שהדינים כנגעים שנא' כל ריב וכל נגע מה ראיית הנגעים ביום בלבד אף הדינין ביום בלבד ע"כ. והקשה בכ"מ הלא היקישא דריבים לנגעים הוא לר"מ ואנן כרבנן וי"ל כיון דאמר בגמרא ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' לכדתני רבה בר חנינא וכו' והאי דרבה בר חנינא הלכה היא וכו' והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל נחלות וכו' אע"ג דלא קיי"ל כר"מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחילת דין בין לגמר דין דרשינן לי' למעוטי לתחילת דין וכו', ע"כ. והקשו ע"ז א"כ לוקי שם בגמ' המשנה דאמרינן דנין ביום וגומרין בלילה אף כר"מ וכמו דדרשינן אנן לרבנן דמרבינן מושפטו בכל עת לגמר דין בלילה אף דמקשינן ריבים לנגעים, ע"כ:

ולפי דברי הרי"ף אלו יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם, כיון שמצינו שר"מ פוסל בסומין וע"כ באחת מעיניו הוא דפוסל וסתם משנה ר"מ היא, וסתם משנה דנדה סוברת דסומא באחת מעיניו פסול, וכיון שכן ע"כ גם דגמר דין פסול בלילה. שאם הי' כשר גמר דין בלילה הי' גם סומא באחת מעיניו כשר. הילכך לא מצי לאוקמי בגמרא מתניתין דסנהדרין כר"מ. ועיין בלחם משנה שסובר גם הוא בדברי הרמב"ם כשיטת הרי"ף, ועיין ברדב"ז בפי'. ולהסביר הדברים הי' נראה דהא דאמרינן דאין תחילת דין בלילה ע"כ אינו פסול זמן וכן מוכח מדברי סמ"ע סי' ה' ס"ק ז' שכתב דכשנרות דולקות בלילה כשר אף בתחילת דין ומוכרח דס"ל דאינו פסול זמן. וכן הא דפסלינן סומא לדון ע"כ אינו פסול גברא כיון דלמדין שני הדינים חד מחברי' ואילו הי' לילה פסול זמן איך תולין סומא בלילה שהרי סומא א"א לפסול מצד חסרון זמן. וכן אילו הי' סומא פסול גברא איך תולין דין לילה בדין סומא, אלא ע"כ שאין הטעם מחמת פסול גברא וכן לא מחמת פסול זמן. ומוכרחים אנחנו לומר גדר השוה בשניהם שצריך ראיית הדיין או ראוי לראייה ובין בסומא ובין בלילה חסר ענין זה של ראי'. כך היא הצעת הדברים לפי המונח הפשוט. ולפי דברי הרי"ף שבארנו שגם בגמר דין צריך להיות הדין של ביום אלא שאם התחילו ביום אז אף אם גמרו בלילה אנו קורים על גמר דין ביום, צריך לומר באופן אחר שאין צריך להיות ראייה ממש אלא ידיעת הדברים ע"י ראיית יום. ואז אם התחיל הדיין לדון ביום וראה הבע"ד והעדים אז גם בגמר דין יש לו הידיעה בדברים אלו ע"י ראיית יום וזה מספיק. וע"ז קאמר הרי"ף כיון דסומא באחת מעיניו מה שיודע הוא ע"י העין שרואה בה ר"ל ע"י ראייתו ולא גרע מהידיעה שיש לו בגמר דין שהיא ע"י ראייתו בתחילת דין:

ויסוד לדברים אלו נראה מדברי התוס' כתובות (כ' ע"ב) שכתבו דהילכך צריך להעיד בפני כל או"א משום דפעמים אין מכירין החתימה אלא משום דראו בלילה דלא שייך לומר ולא תהא שמיעה גדולה מראי' דקבלת עדות פסולה בלילה, עכת"ד. ובאמת דבריהם תמוהים הלא עיקר הראי' היא מה שמכירין עכשיו החתימה ומה לנו בזה שמכירין ע"י זה שראו מתחילה בלילה. ונראה פשוט שאין דברי התוס' אמורים כשכבר מכיר הדיין החתימה בטביעת עין דאז ודאי אין לנו שום נפ"מ בזה שראו בלילה דהלא הדין הוא עכשיו אלא ודאי דברי התוס' אמורים כשהדיין אינו מכיר אלא ע"י שנזכר צורת החתימה שראה בלילה ומכיר שאחדות הנה. ומזה אנו רואים שדעת התוס' שאע"פ שעכשיו אין כאן חסרון ראי' מ"מ כיון שידיעת הדברים שהוא נצרך לה היא באה מראי' בלילה הידיעה פסולה. הרי שפסול לילה משמש אף בידיעות הדיין ומזה נדון לנדון דידן דגמר דין פסול בלילה אף כשהי' בלא תחילת דין משום שהדיין יודע הדברים מראייתו בלילה וסומא באחת מעיניו כשר משום שידיעתו באה מראיית יום:

ב

בשו"ע סעיף ה' אפילו כיוונו ראייתן בתורת עדות וכו'. בבאור הגר"א הביא כאן קושיית התוס' ב"ב (קי"ד ע"ב) בהשגתם על דברי הרשב"ם שסובר שאם כיוונו בראייתן להעיד נקראים עדים ואף אם אינם מעידים אינם יכולים להיות דיינים משום שאין עד נעשה דיין. והקשו על זה בתוס' כיון שהרשב"ם מדמה דין דאין עד נעשה דיין לדין נמצא אחד מהן קא"פ א"כ לר' יוסי במכות ו' שסובר שאף בלא כונה יש להרואה דין עד לענין נא"מ קא"פ לא משכחת לעולם שיעשה הרואה דיין שהלא אף בלא כונה נעשה עד ואין עד נעשה דיין וקשה מהא דשלשה שנכנסו לבקר וכו' רצו עושין דין וכן קשה מהא דפריך גבי סנהדרין שראו את החדש ולא תהא שמיעה גדולה מראי'. עכ"ד. ודבריהם לכאורה תמוהים מאד שאף שר' יוסי סובר שאף בלא כונה להעיד נעשה עד אין הדברים אמורים אלא כשלא כוון כלום, אבל כשמכוין בהדיא לדון ולא להעיד אז בודאי נעשה בשעת ראייתו תיכף לדיין ואז אין לו דין עד כלל, ולפ"ז לא קשה כלום מהא דרצו עושין דין שמכוונים לזה בשעת ראייתן וכן גבי סנהדרין שראו את החדש שמכוונים בשעת ראייתן להעשות דיינים ולא יעשו עדים כל עיקר:

והנראה בישוב הדברים בשום לב לסברת ר' יוסי שסובר שאף בלא כונה להעיד כי אם בראיי' בלחוד נעשה עד, שנראה שנעשה עד מצד חיוב התורה שיש על כל איש הרואה דבר שהוא, להעיד ולהגיד כשצריכים להגדתו. וחיוב זה שחייבתו התורה עושהו לעד בראיי' בעלמא, שהלא מכיון שראה נתחייב להיות עד. ואחר הנחת סברא זו אף כוון בראייתו להיות דיין, מ"מ אם יארע הדבר שיוצרכו להגדת עדותו, יוכרח להעיד מצד חיוב התורה, ועל כרחו נעשה גם עד, ולזה מקשי התוס' שפיר לדברי הרשב"ם שלר' יוסי לא יוכל להיות דיין לעולם:

ואף שבנמצא אמקא"ע לא שייך לומר שהפסול נעשה עד בראייתו מטעם זה שהרי אין עליו חיוב להעיד, מ"מ פוסל בראייתו, שכיון שהכשרים נעשו עדים בראייתם ועל הכשרים יש להם דין צירוף שמוכרחים להצטרף בראייתם, שהלא עדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות. וכל עיקר דין שנעשים עדים הוא על ידי צירוף ראייתם, והוא ג"כ נשתתף עמהם בראייתם הוי אצלם בראי' כמו בכל מקום שנמצא אחד קא"פ שפוסל הגדתם על ידי הצטרפותו עמהם בהגדה:

וזה לכאורה פשוט בסברא דבמקום שכשרה עדות מיוחדת לא שייך לפסול מטעם עד הרואה בלחוד כיון שאין להם הצטרפות זה עם זה כיון שכשרה ראייתם אף אם ראו כל אחד בפני עצמו, אף אם ראו בב"א אין להם הצטרפות כי אם בהגדה שמוכרחים להצטרף, אבל בראי' כל אחד בפני עצמו הוא עומד ואין ראיית הפסול פוסלת הכשרים. ולפי הדברים האלה הי' אפשר להעיר בדברי התוס' מכות (דף ו') ד"ה שמואל אומר הלכה כר' יוסי וא"ת היאך מצאנו ידינו ורגלינו בגט שיש במעמד קרובים וכו'. ע"כ. והרא"ש הקשה גם מקדושין. ולפי הדברים הנ"ל יש להעיר דאם נסבור דבעדי גיטין וקדושין מהני אם ראה זה שחרית וזה ערבית וכשרה עדות ע"י ראי' מיוחדת לא שייך בזה לומר שתבטל ראיית הפסול את ראיית הכשרים כיון שאין להם צירוף בראייתן. ובשערי ישר שער ז' פרק ג' העיר גם כן על דברי התוס' הללו והביא ראי' דסוברים דלא מהני עדי צירוף אך לא מטעם זה כי אם מטעם דלא שייך להקיש שלשה לשנים דאף בשנים לא בטל דאפשר להתקיים על ידי צירוף:

והנה יש אתנו מקום להתבונן בדברי התוס' ישנים (כריתות דף י"ב ע"ב) ד"ה לא נתכונתי להעיד מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד. ע"כ. וקשה עליהם מדברי ר' יוסי שסובר שאע"פ שלא נתכוונו להעיד יש דין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, הלא קא חזינן דאף דלא נתכוונו להעיד יכולים להעיד בב"ד שהרי אילו לא נמצא אחד מהם קרוב או פסול היתה עדותן כשרה אף שלא נתכוונו בראייתן להעיד. ודבר זר הוא לומר דבהא פליגי:

ולפום ריהטא הי' נראה דאף לר' יוסי צ"ל באמת דהכשרים נתכוונו אלא דהפסול לא נתכוין וכל עיקר מחלקותם של ר' יוסי ורבנן יוצא לנו עכשיו באופן אחר דלרבנן אין נעשה עד בראיי' בעלמא דבמה שנתחייב בלחוד להעיד בזה אין נעשה עוד עד כי אם בזה שנתכוונו להעיד ונמצא לפ"ז שאם אנו באים לפוסלם מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אנו צריכים שיהיו הכשרים והפסול מצורפים בעיקר עשייתם עדים והיינו לרבנן בראייתם ובכונתם שבשני הדברים ביחד הם נעשים עדים, ואם לא נצטרפו אלא בראי' ולא בכונה אין זה פוסל. אבל לר' יוסי עשייתן לעדים הוא רק ע"י הראי' וכמו שנ"ל שכיון שהראי' מחייבתו להעיד נעשה בזה עד בראיי' בלחוד. ומה שצריך להתכוין להעיד בשעת ראייתו אין זה פסול בעיקר עשיית העד לעד כי אם בסמיכתנו על הגדתו לאחר זמן מפני שאפשר כיון דלא נתכוין מתחילה להעיד לא דייק היטב או כעין זה. והילכך לר' יוסי אף דלא נצטרף הפסול עם הכשרים בהכונה להעיד כיון דנצטרף עמהם בהגדה אמרינן בזה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול ועדותן בטילה דלר' יוסי עיקר עשייתן לעדים הוא רק ע"י הראי' שע"י הראי' נתחייבו להעיד ובראי' הלא נצטרפו הכשרים עם הפסול:

ודבר זה באמת מוכרח הוא דסברת התוס' ישנים הפוסלים כל עדות בלא נתכוין להעיד אין זה שייך לרבנן כלל דהלא תוס' ישנים פוסלים בלא נתכוין להעיד בכל עדיות ואף בעדות של איסורים כנראה מדבריהם ושם אין שייך בעצם עשיית העדות לא ראיי' ולא כונה כי אין שם ענין של עשיי' לעד וזה הלא פשוט מאד כי כשר הלא אף ע"י ידיעה ברורה בעלמא ומוכרחים אנחנו לומר כי הפסול של לא נתכוין להעיד הוא רק בסמיכתנו עליו לאחר זמן וזה שייך אף באיסורים ושאר ענינים:

והנה על פי הנחה זו יוצאת לנו חקירה חדשה בענין עדי קיום בקדושין וגיטין לר' יוסי דסבירא לי' דאף בלא נתכוונו להעיד הוי עד ומ"מ להעיד אינו יכול משום דלא סמכינן אעדותו לאחר זמן כיון דלא כוון להעיד. אם כן אפשר דבעדי קיום כיון דאינו צריך להעיד בב"ד ועל שעה של עכשיו הוי שפיר עד. והנה לפי דברי הקצוה"ח שסובר שעדי קיום הם שיכולים לברר את הדבר בב"ד כשצריך לזה, ולזה הצריכה התורה עדי קיום כדי שיוכלו לברר ובזה שיש עדים היכולים להודיע הדבר בזה נעשה חלות הקדושין. לפ"ז כשלא כוונו להעיד שלפי דברי התוס' ישנים אינם יכולים להעיד לאחר זמן פסולים גם לקיום הדבר כיון שאינם יכולים לברר לאחר זמן אין אלו עדי קיום. אבל אי נימא שלא כדברי הקצוה"ח שאין שייכות בין עדי קיום לעדי ברור וא"כ הלא אף כשאינו יכול להעיד בב"ד ג"כ כשר לעד קיום ולפ"ז אפשר דלר' יוסי אף כשלא כוון להעיד ואינו יכול להעיד לאח"כ לעד קיום מיהא כשר:

ג

בבאורי הגר"א ס"ק ו' אבל (הסומא משתי עיניו פסול). שם נ' דלא קא דחי ר"י אלא סתמא דסיפא דמתניתין כו' ורי"ף ורא"ש שם דהא פסול להעיד כמ"ש בסימן ל"ה סי"ב:

ליקוט אבל דרישא לא אידחיא וכמ"ש בס"ט דלא כסמ"ע שכתב הטעם משום דהוי כלילה. עכ"ל:

והנראה מדברי הגאון ז"ל אלו דרך חדש בטעם פסול סומא בשתי עיניו לדון שלא כטעם הסמ"ע שפוסל משום דהוי כלילה וגם שלא כדברי הסוברים בטעם הפסול משום דמקיש ריבים לנגעים ומ"מ מחלקים בין סומא בשתי עיניו לבין סומא באחת מעיניו. אלא מטעם אחר שכיון שפסול להעיד פסול זה פוסלו מלדון. וזהו הנראה מדקדוק דבריו דרישא לא אידחיא כלומר שהפסול להעיד מטעם זה פסול לדון שפסול זה פוסלו:

וכבר מצאנו לסברא זו בדברי רש"י ז"ל בסנהדרין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה המשחק בקוביא וכו' וכולן מעין גזלנים הם והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכל שכן דיין. עכ"ל. הרי שגם רש"י מפרש בפסול הדיין מטעם שפסול להעיד שזה פוסלו מלהיות דיין. וכ"כ יפרש הגאון ז"ל בפסול סומא בשתי עיניו מטעם פסולו לעדות:

ועל פי הצעת דברים אלו אין מקום לדברי הסמ"ע בסק"ט שכתב וז"ל ועיין פ"ר שכתבתי דלשני הי"א ל"ת הא אמרינן כל הפסול להעיד פסול לדון והפסול לדון פסול להעיד חוץ מאוהב ושונא דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות כל חד לפי ענינו. ע"כ. ולתירוץ זה אין מקום כי אם נאמר שאין כלל זה שכל הפסול להעיד פסול לדון מסור בידינו כי אם לסימן שנדע מי ומי הם הפסולים לדון אבל אין דבר אחד מכריח את חבירו מצד הדין כמו שנאמר בכלל השני שכל הפסול לדון פסול להעיד שאינו אלא לסימן אבל אם נאמר כנ"ל שהפסול להעיד הוא הפוסל אותו גם מלדון איך נוכל לומר ולפרש שהפסולים הם כל חד לפי ענינו הלא כיון שהקטן פחות מבן י"ג פסול מלהעיד על כרחנו שפסול גם מלדון שהלא פסולו מלהעיד פוסלו גם מלדון וכמו שכתב רש"י גבי פסול רשע אל תשת רשע עד וכל שכן דיין וא"כ הלא תחזור קושיית הסמ"ע למקומה וכי איך נכשיר קטן פחות מבן י"ג לדון בה בשעה שאנו פוסלים אותו מלהעיד. שוב מצאתי בשירי קרבן פרק נ"ה שהקשה על הירושלמי וז"ל אף קטן פחות מבן עשרים וכו' וקשה הא תנן כל הפסול להעיד פסול לדון וכו' ותי' הב"ח כל איש הכשר לדון וכו' וקשה הא אמרינן לעיל פרק זה בורר הלכה ח' אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים מה עדים וכו' הרי דילפינן דיינים מעדים בגז"ש או במה מצינו א"כ נילוף נמי מינייהו שיהא הדיין איש, ע"כ. והנה הקשה הוא כ"כ מדברי הירושלמי:

ולפי הנראה שמה שכתב רש"י דכיון שכתבה התורה אל תשת רשע עד כל שכן דיין אין ביאורו שזה למוד זה מזה בדרכי הלמוד וכן מאי דאמרינן הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים פי' אחר לדבר שפסול זה דפסלינן עדים קרובים או פסולים אחרים פסול זה הוא פסול דין שכיון שע"י העדים יוצא הדין פסלתם התורה שהדין יצא על ידם וכיון שהתורה פסלה העדים מחמת שהדין יוצא על ידם א"כ הלא עיקר הפסול הוא בדיינים שהלא אין הפסול בעדים כ"א בחתוך הדין, נמצא שהדבר מתפרש שאין פסול עדים ופסול דיינים שני דינים מיוחדים הלמדים זה מזה כ"א דין אחד ופסול אחד. אבל אם היו שני דינים מיוחדים אפשר שלא היו למדים זה מזה. ואם הדבר כן אין שייך לפסול דיין כעד כי אם בדברים שהעדים נפסלים פסול דייניי שאין פסול זה כ"א מאשר הם עדים. אבל פסול קטן לעד הלא דבר זה הוא כלל בכל התורה כולה שאין מעשה קטן כלום וגם בעדות שאינה שייכת לבית דין כגון באיסורים גם כן אין קטן נאמן וגם בשאר דברים שאינם של עדות אין דבורו ומעשיו כלום. וגם מאי דפסלינן לי' לעדות אין הפסול מחמת דין ובכה"ג אפשר להיות פסול לעדות ולדין כשר:

ד

בחו"מ סימן ג' אין ב"ד פחות משלשה וכו'. הנה הע"ש כתב כהרמב"ם דהלכה כרב אחא ברי' דר"א דחד נמי כשר מדאורייתא ומדרבנן צריך ג' משום גזירה דיושבי קרנות ובג' א"א דליכא חד דגמיר. והוקשה לי מתחילה על עצם הדין כיון דיושבי קרנות פסולים הם איך מצרפינן להו לחד דגמיר הלא אז גם החד דגמיר פסול לפי שיטות האחרונים הסוברים שגם בדיינים אמרינן שנמצא אחד מהם קא"פ דינם בטל. ועיין בתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שעשה מזה מחלוקת הראשונים. ומצאתי שהקשו זה בשער המשפט ובחי' הרי"ם. אלא שהוקשה לי אח"ז עוד יותר שאף אי נימא דליכא גבי דיינים דין דנמצא אחד מהם קא"פ מ"מ צריך להיות בכאן פסול כיון דגם החד דגמיר לא פסק את הדין על דעת עצמו כי אם בצרוף דעתם נמצא שאין כאן גמר דין של כשר. וכיון שפסק של היושבי קרנות לא כלום הוא א"כ אין כאן גמר דין כלל. ולפ"ז הא דפליגי האחרונים ולפ"ד התומים גם הראשונים אי אמרינן גבי דיינים דין דנמצא אחד מהם קא"פ, לא שייך זה כי אם בקבלת עדות דשם לא שייך שדיין אחד עושה בצירוף דעת חבירו והוי דומיא דעדים שכל אחד עד בפ"ע. אבל גבי גמר דין שהחלט הדין יוצא מצרוף ומהכרעת דעת כולם וכ"א מחליט הדבר על דעת חבירו בודאי אם נמצא אחד קא"פ בטל הדין. מיהו אפשר דלא בטל בזה אלא המשא ומתן דבזה סמכו האחד על דעת חבירו אבל בגמר דין אין כאן בטול והוי דיינים שדנו בלא משא ומתן שכשר בדיעבד, עיין בקצוה"ח סי' ה', אך לפי דעת הנתיבות החולק שם עדיין יקשה, ולא מטעם דמקשינן שלשה לשנים כמו בכ"מ דפסלינן נמצא אחד מהם קא"פ. וע"פ קושיא זו לא יתיישב מה שמתרץ בחי' הרי"ם על הקושיא הא' דכיון דמה דפסלינן בכ"מ נמצא א' מהם קא"פ הוא משום דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה אף שלשה. הילכך לר"א בריה דר"א כיון דחד נמי כשר לא שייך לדון דין זה. ע"כ ע"ש. ולפ"ז אכתי יקשה דכאן בלא ההיקש צריכין אנו לפסול כשנמצא א' מהם קא"פ משום דבטל צירוף דעתו:

ונראה דלא שייך כאן להקשות דיהא כנמצא א' מהם קא"פ לבטל גם דין חבירו ולפסלו דלא שייך זה כ"א כשכולם באים להיות דיינים באופן א' אז אנו אומרים כשנמצא א' מהם קא"פ פוסל את כולם. אבל כאן הלא יש לנו ענין אחר שיש לנו בזה שני מיני דיינים בשני מיני דינים. הא' שיש לו דין דיין שצריך להיות גמיר והב' מין דיין שאינו צריך להיות גמיר. נמצא שאין היושבי קרנות באים להיות דיינים בדינו של החד דגמיר. הילכך אינו נפסל על ידם שמעולם לא נצטרפו בדיינות אחת הצריכה מעלת הגמיר:

והנה על פי נקודה זו יתבאר לנו שא"א לומר שבשעת הדין כאו"א מחליט דעתו וגומר הדין ע"פ הכרעת דעת חבירו, כיון שיש בדין זה שני מיני דיינים א' שיש עליו חומר להיות גמיר וא' דין קל שכשר אפילו אינו יודע כלום. ואיך אפשר לנו לומר ששניהם יצטרפו אף שהם דיינים חלוקים במעלותם כפי צורך הדין, ויוחלט הדין בשוה. ועוד דהנה בחי' הר"ן כתב שאף השני הדיוטות צריכים להיות דאסברו להו ומסבר דומיא דבהפרת נדרים. עכ"ד. ובאמת זה פשוט גם מסברא דאי נימא דהם אנשים כאלו דאסברא להו ולא מסבר א"כ לא ידעי כלום מדעת התורה ומה היא דעתם בדין, ואיך ידונו וכי דיני דמגיזתא. אלא ע"כ שצריכים להיות דאסברו להו ומסבר והגמיר מבאר להם את הדין וע"י זה יודעים איך לדון. וכיון שכן יקשה שהלא כל תורתם אינה רק ממנו, נמצא שהוא לגבי דידהו כרב ותלמיד דאינם מונים אלא אחד. ואם מתנגדים לדעתו בודאי אין דעתם כלום כי אם הוא לא שנאה להם הם מנין להם. ומכל הלין מוכרח לנו לומר שאין הג' מצטרפים להכריע זה את זה ולעמוד למנין. ואינם באים לישא וליתן כי אם להוציא את הפסק דין בג' והגמיר מכריע בעצמו ההלכה כידיעתו. אלא שאם הם חולקים עליו אינו יכול לומר צא תן לו בלעדם. וגם הם אינם יכולים לפסוק כמותו אי לא מסבר להו וממילא לפי זה אין כאן גם קושיא הב' שאין דעתו תלוי' בהכרעת דעתם והוא אינו סומך עליהם:

ועל פי דברי הר"ן הנ"ל יש מקום להתבונן בישוב דברי הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כר"א ברי' דר"א והקשה עליהם הש"ך מסוגיית הגמרא דהחובל ובסוף גיטין שאמרו דדיינינן הודאות והלואות משום דשליחותייהו דקמאי ודבני א"י קא עבדינן ולר"א ברי' דר"א דמדאורייתא חד דגמיר נמי כשר אף דאינו סמיך ל"ל לטעם דשליחותייהו. וכן הקשה מדברי עצמם שכתבו הטעם דשליחותייהו קא עבדינן ויקשה כנ"ל. ע"כ. ולפי האמור לעיל כיון שרבנן תקנו שלא יהי' די בדיין אחד כי אם בג' דיינים. ובודאי לפי תקנתם צריכים להיות כל הג' דיינים גמורים. וכיון שהם הדיוטות ולפי דעתם לא יוכלו לדון כי אינם יודעים דין של תורה. ומה שייך ליתן להם שם דיינים כ"ז שאין בהם דעת וכח לדון עד דמסבר להו החד דגמיר ואז מיסברו ויודעים הדין וחל עליהם שם דיינות. וכיון שכן הלא אין לנו ג' דיינים כי אם בגמר הדין. ובתחילת הדין אין לנו כי אם דיין אחד. וכיון שחכמים תקנו ג' דיינים גמורים הלא לא תקנו באופן חדש שלא כדיני התורה. ועיין לקמן בסימן ו' בנתיבות שהשיג על הקצוה"ח שרצה לומר שדיינים שדנו בלא התחילת דין שכשר הדין, והעלה בנתיבות שלא כדבריו, אלא שפסול וא"כ יקשה כאן הלא אין ג' דיינים בתחילת הדין. ומוכרחים אנחנו לומר שחכמים תקנו משום גזירה דיושבי קרנות לפסול עד שיהי' ג' דגמירי וסבירי דהיינו מומחין אלא שבמקום דשכיחי ואית בי' ח"כ שליחותייהו קא עבדינן. ואז כשרים אפילו הדיוטות שכיון שבאים בכח שליחות דמומחין נקראים דיינים אפילו בתחילת דין שכח המומחין המשלחים עושה אותם לדיינים לברר הדין ולפסוק אותו. שהלא שליחותייהו קא עבדינן ביאורו שאף שהוא אין לו כח לדון הסמוכים נותנים לו כח ודין לדון וכיון שהוא בא בכחם נקרא דיין אף בתחילת הדין כיון שיתברר לו בסוף הדין איך לדון. וצ"ע:

ה

בסמ"ע סימן א' ס"ק ג' כתב ששאר ענינים גדולים עבדינן בזה"ז שהרי מצינו שמקבלים גרים בזה"ז. ע"כ. וכבר נתחבטו בנדון זה דקבלת גרים הראשונים והאחרונים להבין איך מקבלים גרים בזה"ז כיון דשליחותייהו דקעבדינן הוא רק מדרבנן ואיך נעשה הגר גר דאורייתא. ותירצו הרמב"ן ונ"י בשם ר"י ועוד דכמו שאמרינן בכריתות דגר בעי מילה וטבילה והרצאת דמים ומ"מ מרבינן כיון דכתבה תורה לדורותיכם גבי גרות דאף בזמן דליכא הרצאת דמים נעשה גר בלא הרצאת דמים וה"נ מרבינן מלדורותיכם דאף דגר משפט כתיב בי' ובעי מומחים מ"מ בזמן דליכא מומחים נעשה גר בלא ב"ד מומחים. עד כאן ת"ד:

ואילמלא דבריהם הי' נראה לומר דאין הנדון דומה לראי' דעד כאן לא אמרו בגמרא דמרבינן מלדורותיכם דאין הרצאת דמים מעכבת בזמן דליכא הרצאת דמים הוא רק משום דבזמן דא"א להקריב קרבנות אין אדם מחוייב להקריב קרבנות. דזה לכאורה נראה דכמו שאמרינן במי שנכרת לו הגיד דנעשה גר ע"י טבילה בלבד והטעם משום דאין עליו דין מילה כלל והוי כמו אשה דמתגיירת בטבילה לבד, וביבמות (דף ע"ח) אמרו בגמרא דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והקשו בתוס' הא הוי טבילה קודם מילה עיי"ש ותירצו דכיון דלא שייך גביה מילה נעשה גר בטבילה בלבד עיי"ש. ולפ"ז הכי נמי גבי הרצאת דמים כיון דבזה"ז לא שייך הרצאת דמים אין עליו דין הרצאת דמים כלל ולא שייך עכשיו במצוה זו. ולזה נתרבה מלדורותיכם דלא נחלק בין הרצאת דמים ובין מילה אבל לגבי דין ב"ד מומחים לא שייך זה כיון דע"כ מוכרח הוא לקבל מצות ובלא קבלת מצות לא יעשה גר. וזה הלא דין מומחים אין זה דין מיוחד כי אם תנאי בדין קבלת מצות דהוי משפט ובלא מומחים לא הוי כלל קבלת מצות ואיך נרבה מלדורותיכם דאם לא קבל עליו מצות כראוי דיעשה גר. דקבלת מצות הלא הוא עיקר הגרות ובלא זה אין זו גרות כלל. ועיין תוס' יבמות (דף מ"ה ע"ב) שכתבו דב"ד צריך רק בקבלת מצות ועיין בש"מ כתובות שהקשו איך מטבילין גר קטן הא בעי קבלת מצות ותירצו שיקבל כשיגדל ע"ש ולכאורה לשיטת התוס' דב"ד צריך רק בקבלת מצות א"כ מה שייך לומר שמטבילין אותו על דעת ב"ד כיון שאינו מקבל מצות עכשיו א"כ מה שייכים בזה ב"ד וצ"ע בדבר. ע"ש. וכ"כ אי נימא דב"ד צריך בטבילה ג"כ יקשה דלא מצינו שיעשה גר בלא טבילה ובלא ב"ד אין זו טבילה שהתורה הטילה תנאי בטבילה שתהי' ע"י ב"ד. ובכזה אין ראי' מהרצאת דמים לרבות אף שאין ב"ד:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה