חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
שלוחין · סימן מט
א
כתבו התוס' דמאי דאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אין הגירות אלא מדרבנן והקשו מהא דאמרינן בסנהדרין איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל, אבל קטן אי אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל אלמא דמשכחת לה גר קטן מדאורייתא, משכחת לה במעוברת שנתגיירה דאמרינן ביבמות דאין בנה צריך טבילה ע"כ. והקשה בחי' רע"א התינח אי אית לן דעובר ירך אמו, אבל אם נסבור דעובר לאו ירך אמו ומאי דמהניא הטבילה, היינו משום דהיינו רביתי', א"כ צריכים אנחנו לדין זכי' ואין זכיה לעובר כמו שאין זכי' לקטן עכ"ד:
ושמעתי לתרץ בשם הגאון ר"י רבינוביץ מפוניוועז שבכל גרות ישנם שני דברים שחלים ע"י הגירות, דיני ישראל וקדושת ישראל, שנתקדש הגוף להיות בן ישראל. ומאי דצריכים אנחנו לדין זכיה, היינו משום דיני ישראל שיזכה בהן הגר, אבל גבי עובר, הלא איננו בר דינים, שאין שייך לחול עליו שום דין חיוב ישראל, ואין שם בדין הגירות כ"א להתקדש בשר גוף העובר בקדושת ישראל, ובזה אין אנו צריכים לדיני זכיה. והלכך מהני אף למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו, להיות גר מדאורייתא, ע"כ. אך הנה הדברים הלא לא יוכלו להאמר כ"א לדעת התוס' שהקשו ביבמות (מ"ז) דמשמע מסוגיית הגמ' דבגירות צריך להיות מילה ואח"כ טבילה, ואמאי מהני במעוברת משום דהוי רביתי', הא הויא טבילה קודם למילה, ותרצו משום דאכתי גברא לא חזי, ע"כ כונתם, שכיון שאכתי לא חזי למילה הוי כאשה, שאין גירותה כ"א בטבילה לבד. אבל הרמב"ן הביא ראי' ממעוברת שנתגיירה דאין מעכב אם תהיה הטבילה קודם למילה. ע"כ. נמצא שלפי דעת התוס' נגמרה הגירות בטבילה לבד גבי עובר, ולדעת הרמב"ן לא תגמר הגירות כ"א בהיות גם מילה, והוא לאחר שנולד, וא"כ לפי דעת הרמב"ן לא משכחת גירות בעובר כ"א לכשיולד, וא"כ הלא צריך לחול עליו גם דיני ישראל, וצריכים אנחנו לדין זכיה, ושוב יקשה דאין זכיה לקטן מן התורה ולא זכי' לעכו"ם כלל, ושוב איך משכחת גר קטן מדאורייתא. ואין לפרש הך דינא דקטן אי אתה צריך לחזור עליו בגיורת ולא בגר, שהרי דין זה נאמר על מקרא דאיש כי ישכב את שפחה חרופה אלמא דבאיש איירינן, ותו דגמ' יליף מזה דקטן אינו מוליד לגבי בן סורר ומורה אלמא דבאיש קא איירינן ולא באשה:
והיה נראה לתרץ דברי התוס' באופן אחר, דהנה יש להתבונן במהות ענין הגרות, דרגילים לפרש דעצם הגירות הוא רצונו להכנס בדיני ישראל ולהתקדש בקדושתם וקבלתו המצות וענין מילה וטבילה הן עניני דיני מעשה הגרות והאמצעים המביאים את הגרות. והדבר הזה קשה הוא לומר כן, דא"כ בגר קטן דמקשה בשיטה מקובצת, והא ליכא קבלת מצות, ומתרץ דהיכי דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, ובתירוץ אחר תירצו דיקבל המצות כשיגדל. ואיך יתורץ הדבר, דהיכי נימא כיון דלא אפשר לא אפשר, והלא העיקר חסר דחסר עצם ענין הגרות, דמאי דחזינן דאף בלא הרצאת דמים כשר בזמן הזה, היינו משום דאין הרצאת דמים עצם הגרות אלא מדיני מעשה וחלות הגרות, אבל קבלת מצות, אם נפרש שזה הוי עצם הגרות איך נאמר על זה כיון דלא אפשר לא אפשר, ומוכרחים אנחנו לומר דקבלת מצות ורצונו להתגייר אין זה עצם הגירות. ונראה דמילה וטבילה שהם דיני מעשה הגרות הם הם גם עצם הגירות, אף בלא רצונו, והיה אפשר הדבר שכשימול ויטבול אף בלא רצונו שיחולו עליו דיני ישראל, שדינים הללו מעצמם מקדשים את העכו"ם להיות גר, ודוגמא לדבר כמו שמצינו לבית שמאי דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש, ואם אמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן הוי הקדש, ובודאי שאין זה משום רצונו, שהלא לא היה רצונו לכך, אלא שדבורו בעצם מקדש, כמו כן נימא כאן, שעצם המילה והטבילה מקדשים אותו. ומאי דבעינן רצונו וקבלת המצות, היינו כדי שיהיו המילה והטבילה לשם גירות שאין מילה וטבילה מקדשים אלא כשהיו לשם גרות. ומלבד זה צריך גם לקבלת מצות, שגם זה אחד מדיני הגרות כמו מילה וטבילה ולא יותר:
ובזה יתיישב מה שקשה לפי מה שאמרו בפ"ד דיבמות דההוא דהוו קרו לי' בר ארמייתא ואמר בגמ' מי לא טבלה לנדותה, והקשו בתוס' הא בעינן ב"ד ותירצו בתי' א' דב"ד צריך בקבלת מצות ולא בטבילה. ע"כ. והנה מאי דצריך ב"ד ודאי דמעכב דהא מדאורייתא בעינן ב"ד בגרות משום דמשפט כתיב בי', וא"כ כיון דבגר קטן ליכא מצות, הא ליכא נמי ב"ד, דב"ד בקבלת מצות הוא דבעינן. ואיך חלה הגרות. וצריך לדעת לפ"ז דקבלת מצות יש בה שני דינים, האחת דין קבלת מצות דהוי כמילה וטבילה, ובזה ליכא יתרון בקבלת מצות יותר ממילה וטבילה, דנימא דבעינן ב"ד בקבלת מצות דמ"ש קבלת מצות ממילה וטבילה, אלא שצ"ל דמאי דבעינן ב"ד בקבלת מצות הוא משום דין הב' דאיתי' בקבלת מצות שעושה את המילה וטבילה לשם גרות. והנה בגר קטן מאי דב"ד זוכין בשבילו, נראה דזכייתם היא לעשות את המילה וטבילה לשם גרות, דאילו היה גדול היה הוא בעצמו עושה זה, ועכשיו ב"ד בזכייתם פועלים ענין זה וכיון שכן אינו חסר כאן הענין דלשם גרות, וכיון שכן שייך בזה ב"ד, שב"ד ישנם במעשה דלשם גרות. ומה שחסר כאן הוא דין קבלת מצות שהוא כמילה וטבילה וע"ז תירצו בשיטה מקובצת שפיר שכיון דלא אפשר לא אפשר:
ועכשיו יתיישבו דברי התוס' שכתבו שמשכחת גירות דאורייתא במעוברת שנתגיירה, ששם הטבילה היא לשם גרות, שכיון שהטבילה עולה גם בשביל עצמה, והיא מכונת לשם גרות, נעשית הטבילה לשם גרות גם בשבילו, דאין אנו צריכים שתהא הטבילה בשבילו לשם גרות, אלא שיהא המעשה לשם גירות, והלא המעשה נעשה לשם גרות על ידה, ואין צריך לדין זכיה לעשות המעשה לשם גרות, והלכך מהני מדאורייתא:
והנה גם על תירוץ זה יקשה לפי שיטת הרמב"ן דגם במעוברת שנתגיירה בעינן גם מילה לגירות אלא שאין הסדר מעכב, א"כ נגמרה הגרות כשנולד, וא"כ עדיין אנו צריכים לזכיה בשביל המילה ותחזור הקושיא, דהא אין זה אלא מדרבנן לפי דברי התוס' ושוב איך משכחת שיהא מדאורייתא. ונראה לדון בדבר החדש, דגרות אינה אלא טבילה לבד, ומאי דבעינן נמי מילה, היינו משום דמילה מעכבת הגרות, אבל מילה בעצם אינה מעשה הגרות, ודוגמא לדבר כמו שמילת זכריו מעכבת הפסח כן מילה דידיה מעכבת הגרות. והשתא אתי שפיר דבמילה אין אנו צריכים לדין זכיה. ואתי שפיר מה שהקשו הראשונים מאי דאמרינן בגמ' דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ואין אנו אומרים שמלין אותו על דעת ב"ד, דבמילה לא בעינן דין זכיה כלל, ואין זה אלא לסלק המעכב. וראיה ברורה לדבר מדברי הרשב"א שתירץ על קושיא זו אמאי אמרינן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא אמרינן מלין אותו על דעת ב"ד, ותירץ משום דבמילה פשיטא דמהני דכשיגדל עדיין יהא מהול ממילה של עכשיו ע"כ. ודבריו צריכים ביאור, דמאי מהני שיהא מהול, מ"מ מעשה מילה ליכא כאן ואיך נעשה גר בלא מעשה מילה, והנה כבר כתב בבית הלוי ח"ב דמצות מילה אינה מעשה המילה, כ"א עיקר הדין שיהא מהול, וראיתי בספר דבר אברהם שכן כתב גם ר' חיים אור זרוע דעיקר המצוה הוא שיהא מהול, ובזה מיישבים קושיית האחרונים מ"ש דמילה קודם שמונה מהני ומילה בלילה לא מהני ע"ש, מ"מ הא לא שייך זה אלא במצות מילה שמתקיימת במה שיהא מהול, אבל בגרות אי נימא שדין מילה הוא מעשה המביא את הגרות, וכאן הלא אין לנו שום מעשה אי זכיה לא מהני, ומה שהוא מהול הלא אין זה שום מעשה. אבל אי נימא דמילה אין זו מעשה גרות, אלא שהיא מצוה כשאר מצות ישראל, אלא שמצוה וו מעכבת את הגרות, א"כ כיון שסוף כל סוף יהא מהול אח"כ, ובזה תתקיים מצות מילה, שבעיקרה היא אלא שיהא מהול, והרי הוא מהול, וכיון שהמצוה מתקיימת, הלא נסתלק המעכב, וממילא שפיר חלה הגרות:
ב
ועוד נראה דמאי דבעינן בכל חלות הנעשה בשביל חבירו ע"י אחרים, לדין זכיה, מתפרד לשני אופנים. מין חלות אחד, כגון בקנין ממון שקונה בשבילו, כהגבהת מציאה לחבירו או מקח וממכר, או שאר דברים כגון אלו, התם צריכים שיהא רצון הקונה, ועל ידי הרצון של הקונה נעשה החלות, והילכך אין הקנין נעשה כי אם על ידי עצמו, או בשליחותו, או על ידי זכיה, שעל ידי זכיה נעשה גם כן כאילו היה רצונו של הקטן בזה הענין, ודין זה שייך גם בעובר, שגם בעובר אין לו דין זה להחשב כמו שיש כאן רצונו של עובר, וכיון שאין כאן רצונו, לא יוכל לחול חלות הקנין:
ומין חלות שני, כמו כאן בסוגיא דידן בגרות, אין הרצון של הגרות ענין בחלות הגרות ולא במעשה הגרות, שאין מעשה הגרות אלא מילה וטבילה והרצאת דמים בזמן הבית, אלא שאין אנו יכולים לגייר אדם בלא רצונו מפני דיני בעלות שיש לכל אדם על עצמו, דלא גרע דין בעלות של האדם על עצמו מדין ממון, ועוד עדיף מזה דאף אי גזל עכו"ם מותר, מ"מ גופו אין יכול לעשות אתו מה שלבו חפץ בע"כ, ועוד דכאן כיון שאינו בא לגזלו, אף בממון כה"ג מיקרי העכו"ם בעלים על ממונו, ולא נתחדש הדין כ"א שמותר לגזלו, אבל כל זמן שאינו גוזלו, בעלים הוא על ממונו, וכ"ש על גופו, ומה"ט הוא דבעינן רצונו בגרות אבל לא מטעם עצם דין גרות:
וקצת ראיה לזה, דבעבד כנעני דידיה יכול להטבילו לשם עבדות בעל כרחו דעבד, אף שע"י זה נתחייב במצות כאשה, והוי קצת גרות, ומ"מ יכול להטבילו בע"כ, לפי פירוש רש"י, וכן יכול אח"כ לשחררו בע"כ, אלא ע"כ דאין זה אלא בדיני בעלות שלו ולא בדיני גרות. ולפי זה יתחלק, דבעובר כיון דמצד עצם הגרות אין כאן צורך שיהא רצונו בזה, ומצד בעלות נמי, כיון דעדיין אין בו חיות, ואין שייך מצדו שום מפריע לעשות בו כשרוצים, אין צריך רצון גם מטעם בעלות, ובזה האופן מהני זכיה בעובר מדאורייתא, ודוקא בקטן אף שהוא בן יומו כיון שכבר בא לעולם וכבר הוא אדם צריך כבר לרצונו מטעם בעלות, אבל לא בעובר, ובזה שאני משאר קנינים ששם כיון דבעינן רצונו לעצם דין החלות, אף בעובר כיון שחסר עצם תנאי החלות ומעשה הקנין, לא מהניא כלום, כיון דלא תוכל להחשב מטעם זכיה, כאילו יש כאן רצונו:
ובזה יש ליישב גם מאי דמקשה הר"ן אהא דקאמרינן בקדושין פ"ב מנין שזכין לקטן שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד למטה תשלחו ותסברא האי זכות הוא וכו' והקשה הר"ן הא זכי' מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן ומוכח מהכא דזכיה לאו מטעם שליחות הוא, דהא מעיקרא אמרינן ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכי' לאו מטעם שליחות הוא ומוכחינן מהכא דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ אחרים זוכים בשבילו מן התורה ע"כ, עיי"ש בר"ן שהאריך ובא אח"כ לדחות הראיה לפי המסקנא:
ולפי האמור יתיישב בפשיטות, דבחלוקת הארץ, כיון דנעשה על פי הדבור ע"י אורים ותומים וגורל, ואם יבוא מי שהוא לחלוק ולומר שאינו רוצה בחלוקה זו אין בדבריו כלום, שאין זה תלוי ברצונו כלל, נמצא שאין זה תלוי ברצון, ובכי האי גונא אין דין זכיה מטעם שליחות ומהני לקטן מדאורייתא, אף דבזכי' דעלמא אין זכי' לקטן רק מדרבנן, דדוקא על דין רצון מצטרפת זכי' לשליחות להשוות דיניהם, אבל כגון דא בחלוקת הארץ אין אנו צריכים לדין שליחות:
והנה התוס' כתבו ג"כ בסוף הדבור דגר קטן לחלק, דלא הוי זכי' לקטן מדרבנן רק בזכות שאינה גמורה, אבל בזכות גמורה כגון בטבילת גר יש זכיה לקטן מדאורייתא, וצריכה רבה, מפני מה זה נחלק בין זכות גמורה לאינה גמורה, כיון שסוף כל סוף אנו צריכים לבוא מדין שליחות, ואין שליחות לקטן. ועלינו להעמיס בכונת התוס', שכל עיקר שנאמר זכיה מטעם שליחות, אין זה כי אם על דין הרצון, שעלינו לומר שמה שהזוכה רוצה, הוא כמי שהיה רוצה גם מי שזוכין בשבילו, אבל שאר הדינים שיש בזכי' אין אנו צריכים לומר שהוא מאיזה טעם, אלא זה דין מתחדש בזכי', וזהו החילוק שבין זכי' גמורה ששם אין אנו צריכים לדעתו ורצונו של מי שזוכין בשבילו, שהענין מצד עצמו הוא רצוי שהרי אין בו שום צד חוב, ואין אנו צריכים לומר שהרי זה כאילו רצה זה ושלחו, אבל בזכי' שאינה גמורה, שכיון שאין אנו יכולים לומר שהענין מצד עצמו רצוי, אלא שאנו אומרים שכיון שהזכות מכרעת, הרי זה כאילו נאמדה דעתו של זה שהוא רוצה, והרי זה מטעם שליחות, דאמדינן כאלו רצה זה ושלחו. ומי שחולקים על דעת התוס' וסוברים שבכל מקום הויא זכיה מדין שליחות, סוברים הם שלא על הרצון בלבד אנו באים מדין שליחות, כי אם על כל דיני הזכיה אין להם יסוד זולתי יסוד דין השליחות ולכך אין חילוק בין הזכיות:
ואף אנו נאמר, שבמקום שאין צריך לרצונו מעצם החלות, מהניא זכיה אף לקטן מדאורייתא, אף בזכות אינה גמורה. ואף להחולקים על התוס' מ"מ במקום דלא בעינן לרצון כלל, אפשר דיסברו גם הם דלא אתינן עלה מטעם שליחות:
ובלאו האי תירוצא היה אפשר לכאורה לומר, כפי מה שמתרצים על הקושיא המפורסמת אהא דפרה שנגחה את השור וילדה דמשתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, ואמאי משלם הולד הא קי"ל גבי שור האיצטדין דפטור משום דכי יגח ולא שיגיחוהו, ויש שסוברים שגם מניזקין פטור, ואם כן הך ולד נמי, הלא לא נגח ע"י כח עצמו, אלא שהגיחוהו, שהפרה הגיחתו, וליפטר, וליהוי כשור האיצטדין שפטרתו התורה. ומתרצים ע"ז דולד ופרה אף דשני גופים נינהו, למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא, מ"מ רצון וחפץ אחד להם, ואותו הרצון והחפץ המניע את הבהמה, מניע גם את הולד, והוי כאילו רצון עצמו הניעו והביאו ליגח, ואין זה מיקרי שיגיחוהו, אלא היינו כי יגח, וה"נ נימא שרצון וחפץ האשה הוי כרצון וחפץ הולד, ואין צריכים לזכיה לגייר את הולד דהוי כרצונו להתגייר. אבל זה טעות הוא, דלא שייך לומר שרצון האשה הוי כרצון הולד, אלא ברצון בהמי בלבד, שאין זה אלא מניע בעלמא ויש לומר שגם הולד יש לו אותו המניע עצמו, אבל כשאנו עסוקין ברצון של דעת, כגון בגירות שצריכים לדעת ורצון עשיית המצוה ודאי שלא נוכל לומר שדעת האשה הרוצה להתגייר, יקרא גם דעת של הולד, שתהא גם גירותו מדעתו, זה ודאי אינו, שאין לו שום שייכות לדעת האשה: