חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
שלוחין · סימן מח
א
בענין מאי דאמרינן דכהנים שלוחי דידן נינהו, הקשו הרבה קושיות ומהן שהקשו דאיך אמרינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, דכיון דכהנים שלוחי דידן נינהו הא אין שליחות לעכו"ם, וקושיית הנו"ב דמאי דאמרינן דפסולין אם עלו לא ירדו, דכיון דאסור להעלותן, נימא דאין שליח לדבר עבירה והוי כמי שלא העלה אותן הכהן כלל וירדו, (מיהו זה עדיין צריך תלמוד, אם צריכין דעת לשם הקטרה, או אף אם עלה שלא מדעת, גם כן לא ירד, וכבר נתחבטו בזה האחרונים עיין באור שמח, מקדש דוד, וא"כ אפשר דקושיית הנו"ב ל"ק כלל, דאף אם אין שליחות, מ"מ לא גרע מעלה שלא מדעת, דלא ירד). ובמנחת ברוך הקשה אהא דשנינו בבכורות (מ"ה) גבי מומין היתירין דתנן התם הננס והחרש והשוטה והשכור ובגמ' שם פרכינן והא שכור מחלל עבודה ובהדי מומין דמחלל עבודה ה"ל למיתני, ומשנינן בשאר המשכרין ודלא כר"י וכו', אלמא דכל הני דמשנתינו לא מחללי עבודה וגם הרמב"ם בפ"ח מה' ביאת מקדש מנה כל אלו בין הני דלא מחללי עבודה, וקשה הא חרש ושוטה לאו בני שליחות נינהו, והוה לן למימר בכהן חרש או שוטה דעבודתו פסולה, משום דנקרב בלא שליחות. וכן הקשו מהא דאמרינן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכן בשוחט בשינוי בעלים ג"כ הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, והוה לן למימר היכא ששחט איש אחר, שלא הבעלים, שנתבטלה השליחות דהא השליח שינה משליחותו, ואין לך שינוי גדול מזה, והוה לן למימר שיהא הקרבן פסול. וכן הקשו בנדון זה עוד כמה קושיות, מכמה סוגיות דגמ' הקשות לפי זה הרבה:
ובפשטות הדברים היה נראה, לפי מה דפירשו התוס' קדושין (כ"ג ע"ב), דמאי דבעי למימר דשלוחי דרחמנא נינהו, היינו שלוחי דרחמנא בלבד, ואי נימא דשלוחי דידן, היינו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן ביחד, וכן הלכה דהוו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ונראה בהסבר הדברים, דאף מאי דהוו שלוחי דידן אין זה בא בכח דידן, אלא שרחמנא עשה את הכהנים גם לשלוחי דידן, ובכח דרחמנא נעשים גם שלוחינו. ואין זה ככל שליחות דעלמא, שנעשה שליח בכח המשלח. ושליחות זו אינה נלמדת ממקרא דשליחות דכל התורה כולה, אלא דין מיוחד דשליחות שנלמד בדינים דקרבנות בפרשה זו. וכיון שכן אין להקשות קושיות אלו דנימא דאין שליחות לעכו"ם ואין שליח לדבר עבירה, דבשליחות זו לא נאמרו דינים אלו דאין שליח לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם:
ומצאנו בתוס' שבועות ג' שהקשו אמאי לא קאמר בב"מ נפקא מינה בין רב סמא ורבינא גדול שאמר לקטן או לעכו"ם אקפי לי גדול עיי"ש. וקשה טובא דהא אין שליחות לעכו"ם ואין שליחות לקטן, ותירץ בנתיבות, דכיון דשליחות לדבר עבירה מפסוק אחר הוא דילפינן מהמצא תמצא ומחצר הוא דילפינן, ולא מאתם גם אתם דתרומה, ובפסוק זה לא נתמעטה שליחות דעכו"ם ודקטן והילכך אף לעכו"ם ולקטן יש שליחות כשהוא לדבר עבירה. וכמו כן נאמר גם אנחנו, שאם נאמר דאין שליחות זו כשאר שליחות, אלא שהתורה עשאה את הכהנים לשלוחים דידן, אם כן הלא נתרבתה שליחות זו מפסוק אחר בפרשה דכהנים, ובשליחות זו לא אשכחן דנתמעטה שליחות דדבר עבירה, ושליחות דעכו"ם, ולא קשה השתא נמי מה שהקשו, דהיכא דחשב שלא לשמה דניהוי שינוי בשליחות, ואדעתא דהכי לא עשאו שליח, כיון שאין הוא העושה שליח, אלא שהתורה הוא שעשאתו שליח:
ועוד נראה לומר באופן אחר דמאי דאמרינן דכהנים שלוחי דידן נינהו, אין הפירוש שכל עניני ומעשי ההקרבה נעשים בשליחות הבעלים, אלא שאין דין השליחות כי אם על עיקר גישת הכהן להקריב, שאין יכול לגשת כי אם בשליחותו, אבל עצם פעולת מעשי הקרבנות נעשים ע"י כהן, בדינו של כהן עצמו, שעליו לעשות בכח עצמו, ולא בשליחות הבעלים:
והנה בתמורה כשממיר בשל אחרים דפריך בגמ' כשבהמה של הקדש דאחרים היכי מצי מתפיס שהלא אינו שלו, ומשני כשאומר בעל הפרה, כל מי שרוצה להמיר יבוא וימיר. והתוס' כתבו (בדף ב' ע"ב) כשרוצה הגמ' להביא ראיה אם עכו"ם עושין תמורה ומביא ראיה מהא דקדשי עכו"ם עושין תמורה, ופירשו התוס', שאף אם נאמר דישראל הם הממירין את קדשי העכו"ם, מ"מ הלא אי אפשר אם לא שיאמר העכו"ם, שכל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר, אם כן על כרחך שגם עכו"ם יכולים להמיר דאי לאו הכי היכי מצי משוי שליח, הלא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ע"כ. והנה חזינן שמפרשים שדין כל הרוצה להמיר יבוא וימיר, זה בא מדין שליחות, אם כן הלא יקשה טובא, איך יכול ישראל להעשות שליח לעכו"ם, הלא אין שליחות לעכו"ם, וכן תמורה אסרה תורה שלא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואין שליחות לדבר עבירה, וצריכים אנו לומר דמאי דאמרינן דתמורת בהמת אחרים בשליחות היא באה, אין זאת שליחות על עצם התמורה, שהלא אינו ממיר בשבילו, אלא בשביל עצמו, וגם כי הלא ממיר על פרת עצמו, אלא שהשליחות היא על עצם ההתפסה בבהמתו, אבל על חלות התמורה ודיני התמורה איננו שלוחו כלל, וכיון שכן הלא שליחות אחרת היא לגמרי, ובשליחות כזאת, כיון שאינה על עצם הפעולה, אין בזה דיני שליחות דבכל מקום, ואין מגרע כאן מה שהיא דבר עבירה והמשלח עכו"ם, והדבר מבואר ופשוט מאד, שאלו הדינים דאין שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם, הם דינים בעצם דין השליחות, וכיון ששליחות זו איננה על עצם הפעולה, אין כאן משום גרעונות דינים אלו. אבל מאי דאמרינן בכל מקום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, אין זה משום דינים בשליחות, אבל זהו משום דליכא כאן משלח לגמרי, שכיון דאיהו לא מצי עביד, אין זה בגדר משלח, וחסרון זה הוא בכל אופן, דכיון דבעינן שיהא משלח בדבר זה, וזה איננו משלח לגמרי:
וכמו כן נימא בנידון דכהנים שלוחי דידן נינהו, שאין זאת שליחות על עצם מעשי הקרבנות, אלא שעושהו שליח על עיקר הגישה ליקח את קרבן שלו לעשות מעשי הקרבה, אבל מעשה ההקרבה נעשית בלי שליחות בכחו של הכהן בעצמו, ובשליחות כזו אין בזה משום שליחות לדבר עבירה ואין שליחות לעכו"ם, וגם כי שינה במעשה ההקרבה לא נתבטלה השליחות, שעל עצם מעשה הקרבה הלא אינו בא מכחו, ועצם הגישה להקרבה, הלא לא נעשה בזה שום שינוי:
ב
בריש פ' האיש מקדש בעי מנלן דשלוחו של אדם כמותו וקאמרינן דמשלח ושלחה ובעי בקדושין מנלן וקא מסיק דמקשינן קדושין לגירושין מויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה. והנה נחלקו הפוסקים הובאו הדברים בר"ן ריש מכלתין, אם ישנו פסול מחובר בקדושי כסף, דיש פוסלים משום דאתקיש הויה ליציאה, ויש מכשירים, וכן דעת רוב הפוסקים להכשיר, דרק קדושי שטר איתקשו לגירושין, ושורש קדושי שטר מגירושין הוא דילפינן, והילכך מקשינן לכל מילי, אבל קדושי כסף, אינם ענין כלל לגירושין ולא ילפינן מינייהו:
ועכשיו יש לעיין, מאי שנא לענין שליחות דילפינן קדושין מגירושין, ולא מפלגינן בין קדושי שטר לקדושי כסף, דנימא דדוקא בקדושי שטר מהני שליחות כבגירושין, אבל לא בקדושי כסף. ולכאורה היה נראה, דעצם השאלה דמנלן דמהני שליחות אינה שייכת אלא אי ס"ל דטלי קדושיך מעל גבי קרקע לא מהני, דאי מהני טלי קדושיך מעל גבי קרקע, א"כ ודאי דמהניא שליחות, דלא גרע מנטלה היא בעצמה. ולפי זה מוכרח הוא דשאלת הגמ' היא רק על קדושי שטר, ובקדושי כסף בלא שום קרא מהניא שליחות בלא דין שליחות. אלא דאם כן יקשה על הנך ראשונים דסברי דבקדושי שטר נמי כשר טלי קדושיך מעל גבי קרקע, דאם כן מאי בעי בגמ' מנלן דמהניא שליחות בקדושין, הא לא גרעה שליחות מטלי מעל גבי קרקע, דמהניא בכל קדושין לדידהו, וצריך לומר דמ"מ מה שאומר לה ליטול, וכל העסק דקדושין שעוסק עמה בזה, כל זה מיקרי מעשה קדושין, ונמצא שמעשה הקדושין נעשה על ידו, אבל ע"י שליחות שהוא בעצמו אינו עושה כלום, אפשר לומר דלא מהניא, לזה ילפינן מגירושין. ועכשיו חוזרת הקושיא, והיכי ילפינן קדושי כסף מגירושין, מ"ש דגבי מחובר אמרינן דלגבי כסף לא איתקש הויה ליציאה:
וכן יש להקשות מהא דאמרינן פרק הזורק דקרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשומרו מגורשת, וכן לענין קדושין משום דילפינן הויה מיציאה מויצאה והיתה, ואף בקדושי כסף כן שהרי לא חילקו בדבר, ומאי שנא דכאן גבי מחובר לא ילפינן בכסף:
והנה הר"ן הביא ראיה דבכסף לא מקשינן הויה ליציאה, מהא דבכסף ודאי לא בעינן שתהא המטבע טבועה לשמה. והדברים נפלאים, דלשמה, נראה, דאין זה דין בגירושין, אלא הוא דין בשטר גירושין, ואם כן ודאי דלא נוכל ללמוד מזה כ"א שטר קדושין, אבל לא נלמוד כסף משטר גירושין, אבל כשהדין הוא בגירושין עצמן, שפיר אפשר ללמוד גם כסף מגירושין. ואם כן דין מחובר, שהוא דין בעצם דין גירושין, נלמוד גם כן כסף מגירושין ולפסול גם בכסף כשאומר לה טלי קדושיך מעל גבי קרקע, ואין ראיה למחובר לשמה:
והיה אפשר ליישב דהנה הר"ן בגיטין הקשה לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי, ולא בעי חתימה, אם חתמו עדים לפסול מטעם דהוי מחוסר כתיבה וחתימה ונתינה כמו דפסלינן מחובר מטעם דמחוסר כתיבה תלישה ונתינה. ויש לחקור בפסול דמחוסר כתיבה תלישה ונתינה, אם הוא פסול בנתינה, או דהוי פסול בכתיבה, ואם נאמר דהוי פסול בכתיבה, אין זה שייך לפסול מחמת חתימת העדים, דחתימה זו מעליותא בכתיבה, ואינה באה אלא להוסיף ולהיטיב הכתיבה, ודוקא אם נאמר דכל זה הוי פסול בנתינה, אף בחתימת העדים יש לשאול דנפסול. ויוצא לנו כשנבא ליישב קושיית הר"ן גיטין דמחוסר תלישה פסול בכתיבה הוא, ונמצא שפסול מחובר הוא ג"כ בדין השטר גירושין, ולא בדין הגירושין עצמן, הילכך שפיר אפשר למילף מחובר מלשמה. ובלא זה היינו אומרים דתליא במחלוקת דפסול מחובר אי נלמד. מפסוק דבספר מה ספר בתלוש, אף כל בתלוש, דלפי זה הוי פסול בשטר גירושין, אבל אי נלמד מוכתב ונתן, הוי פסול בדין גירושין. אבל לפי דברינו אין חילוק בדבר, ולכל הטעמים הוי פסול רק בשטר הגירושין, ולא בגירושין עצמם:
והשתא אתי שפיר דלענין מחובר לא מקשינן הויה ליציאה, משום דמחובר פסול בשטר קדושין הוא, ולא מצינן למילף כסף מיניה. אבל לענין שליחות ולענין קרוב לה, דהוי דין בגירושין עצמן, שפיר יכולים למילף כסף מיניה, והילכך מקשינן התם אף הויה דכסף ליציאה. אלא שצריך עדיין עיון דהתינח לענין פסול מחובר עצמו, שפיר מצינן למימר דהוי פסול בשטר גירושין, אבל כשהוי תלוש, והוא אומר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע, דזה לא הוי פסול כי אם מצד דבעינן ונתן, הלא זה ודאי, אין זה כי אם פסול מצד הנתינה, ואם כן הלא הוי תו פסול בגירושין עצמן, וחוזרת הקושיא דנקיש תו אף הויה דכסף ליציאה לפסול:
והיה נראה יותר בדברי הר"ן שאין כונתו דלא ילפינן כסף מויצאה והיתה, דאף כסף אפשר למילף מויצאה והיתה, אלא דלא צריכינן לזה, דנוכל למילף בלא זה, דעיקר כסף ידעינן מפסוק אחר דקיחה קיחה. והשתא אם מצד הילפותא דויצאה והיתה אנו באים לפסול, אנו אומרים, כיון דכסף אין אנו צריכים לפסוק דויצאה והיתה, א"כ נכשיר בכסף, כיון דעיקר הילפותא היא מפסוק אחר, ובאותו קרא ליכא שום פסול, ובמקום שמצד ויצאה והיתה נכשיר, מה שאין אנו מכשירים בלא זה, נכשיר גם בכסף, שאז נבא גם בכסף מטעם ההיקש דויצאה והיתה, שבכסף יש לנו שתי ילפותות קיחה קיחה ויצאה והיתה. ויכול להיות דין כסף מכח שני פסוקים, או מכח פסוק זה, או מכח פסוק דויצאה והיתה. והילכך לגבי לפסול מחובר אין אנו פוסלים, וכשאנו באים לדון בדין קרוב לה אנו משתמשים בפסוק דויצאה והיתה להכשיר:
ולפי זה יוצא לנו דין חדש, שאף דמכשרינן מחובר וטלי קדושיך מעל גבי קרקע בקדושי כסף, היינו דוקא כשנותן את הכסף לידה, אבל כשיהא הכסף קדושין רק קרוב לה מאה אמה, יופסל מחובר וטלי קדושיך מעל גבי קרקע, שכיון שבקרוב לה מוכרחים אנחנו לבוא מטעם פסוק דויצאה והיתה, שוב לא נוכל להכשיר מחובר, שכיון שהקדושין הללו מכח פסוק זה דויצאה והיתה הן באין, ממילא פסולים הללו חלים בהם גם כן מכח פסוק זה. וכן אילו לא היינו יודעין דין שליחות בקדושין כ"א מגירושין, היה לנו לפסול מחובר וטלי קדושיך, כשנעשין הקדושין ע"י שליח, אלא דבלא גירושין ידעינן שליחות בקדושין, אחר שנכתב שוב בתרומה, דלא גרעי קדושין מכל התורה דמהניא שליחות:
ומה שהקשינו קושיא זו איך ידעינן שליחות בקדושין מויצאה והיתה מ"ש ממחובר דלא ילפינן, הנה קושיא זו בלבד תתיישב באופן אחר, דיש לעיין במה דמספקינן אי יש שליחות בקדושין, אם הספק הוא בדין שליחות, אם נתחדש דין שליחות רק בגירושין, אבל בשאר מילי לא נתחדש כלל דין שליחות, או שהספק הוא מחמת דיני הדברים דאיירינן בהו, שאפשר שהתורה נתנה להם דינם בגופם, וכמו דאמרינן שבמצוה שבגוף לא שייך בהם דין שליחות, כמו כן אפשר נמי, שקדושין נתנה להם דין, שיהא הדבר נעשה בגוף הבעלים, ולכאורה חקירה זו נפשטת מסוגיא זו גופה, דבעינן למיפשט דדין קדושין יגלה על כל התורה כולה דמהניא שליחות, ואם נאמר דכל הספק הוא רק בדין עצם הדבר, שאולי דבר זה שאני מצד דיניו, אם כן איך אפשר לדמות דבר לדבר, אלא על כרחך שהספק הוא מצד דיני שליחות, אם נתחדש דין שליחות רק בגירושין או גם בשאר דברים. ולפי זה יהא ההיקש של ויצאה והיתה למוד על דין שליחות, ולא על דין קדושין, אלא שנכתב בפרשה זו בסגנון זה, וכל עיקרו אינו בא אלא ללמד על דין שליחות, וכיון שכן אין לנו שום נפקותא בין דין כסף קדושין לשטר קדושין, כיון דהלמוד הוא על דין שליחות ולא על דין קדושין. אלא דאח"כ כשנכתב גם דין שליחות בתרומה, ושוב אין אנו צריכים לפסוק מיוחד לקדושין, כמו שכתבו התוס' בסוגיין, שוב אנו מפרשים קרא דויצאה והיתה, על דיני קדושין שהם כדיני הגירושין:
ובזה יפורש מה שנחלקו ר' יהודה ות"ק אי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ונחלקו ר' יוחנן ור"ל אי כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקדושין אי המחלוקת רק לגירושין ולא לקידושין. ומסיק בגמ' דאמור חברותא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש כי כרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה. ונראה דהיינו טעמא דלא אשגחו ביה, דלפי דברי ריש לקיש בא ההיקש ללמד על דיניו דאב, שהרי מה שהיא ואביה מקבלין את גיטה או את קדושיה, אין זה דין בקדושין, כי אם דין בדיני האב, ומחלקותם היא עד היכן כח האב מגיע, ולזה נחלקו עליו, שאין ההיקש בא כ"א ללמד על דיני הקדושין מה הם, אם שוים לגיטין אם לא, אבל אין אנו יכולים להוציא מן ההיקש הזה דין מדיני זכיות האב עד היכן הם:
ובדף שאח"כ בסוגיא דאין שליח לדבר עבירה בעי בגמ' דבמעילה נמי נימא דאין שליח לדבר עבירה ומשני דמעילה יליף חטא חטא מתרומה. ויש לספק גם שם אם הספק אם יש שליחות או אין שליחות במעילה, הוא מטעם דיני מעילה, שמספקינן דבדיני מעילה לא חייבה התורה, כי אם כשעושה הוא בעצמו את הדבר, וכן בדיני תרומה, השליחות היא דין מעלה בדיני התרומה, שפיר יש ללמוד בהיקש וגז"ש זה מזה, שיש בזה דיני זה. אבל אי נימא דספק הגמ' הוא מטעם דיני שליחות, דמספקינן אי שייך דין שליחות בדבר עבירה, לא מטעם שדיני מעילה אינם יכולים להעשות באחר אלא שאין בדין שליחות להעשות כמותו בדבר עבירה, אם כן איך נוכל למילף בגז"ש דחטא חטא מעילה מתרומה, הלא הספק הוא בדיני שליחות ולא בדיני מעילה. בשלמא אם היה הגז"ש דחטא חטא מיותרת, אפשר לנו למילף מיתורא, אבל הלא הגז"ש אינה מיותרת דילפינן מינה הרבה דברים בתרומה ומעילה, אם כן איך נוכל למילף דין שליחות. והיה נראה לכאורה מזה שהספק הוא בדיני מעילה ושאר דבר עבירה מצדם, ולא מצד הדין שליחות. וצ"ע:
ויש לעורר בדברי רש"י שכ' דה"ט דאביה של נערה מקבל גיטה, משום דכיון דמקבל את קדושיה, איתקיש יציאה להויה, ולפ"ד לדעת ר' יוחנן ודעימיה לא מקשינן בכה"ג יציאה להויה. והנה בתוס' ב"מ (י"א) נחלקו בתוס' אי כל מקום דאמרינן דאין שליח לדבר עבירה, אי רק לזה אין שליח דאין המשלח מתחייב מלקות כאילו הוא עשה העבירה, אבל המעשה חל, שלזה הוי שליח, או דאמרינן דאין שליח לכל מילי, ואף אין המעשה חל והשליחות בטלה:
ואפשר לפרש מחלקותם של שתי הלשונות, דאי נימא דהאי דאין שליח לדבר עבירה הוא מפני דין מדיני העבירה, שמדיני העבירה שאין מתחייבים עליה כי אם העושה בעצמו בגופו, אם כן אין זה מיעוט כי אם בחיוב העבירה, אבל לא בחלות הדבר, שאין זה שייכות לחיוב העבירה, ובזה אין לנו שום מיעוט, אבל אי נימא שטעם דאין שליח לדבר עבירה, הוא דין בדיני השליחות, שבמקום עבירה לא נתפשט דין השליחות, אם כן גם המעשה אין חל, כיון שלא נאמר במקום זה לגמרי דין שליחות:
ג
בענין שליח נעשה עד בקדושין הביאו התוס' (מ"ג) דברי הירושלמי הדא דתימא בשטר, אבל בכסף אין שליח נעשה עד, ופירשו בתוס' דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ, ובירושלמי ר' יוסי פליג ע"ז וסבר כיון שהאמינתו התורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. ע"כ. וכתב הרשב"א וטעם ר' יוסי לא הבנתי ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה. ע"כ. וכן בר"ן ס"ל דאין כונת ר' יוסי כ"א לספק קדושין, כדעת הרשב"א:
ומדברי הרמב"ם שסתם וכתב דשליח נעשה עד ולא חילק בין שטר לכסף, משמע דס"ל דבכל גווני הוו ודאי קדושין, ומשמע דס"ל לפרש בדברי ר' יוסי להיות ודאי קדושין, שכיון שהאמינתו התורה, אין כאן נוגע בעדותו כלל:
והקושי שבדברי ר' יוסי, וביחוד לפי דעת הרמב"ם, דאף שהאמינתו התורה, מ"מ כיון שחכמים לא האמינוהו, אם כן הלא הוי נוגע גמור על כל פנים, שהרי לא גרעה מה שנוגע לו הדבר בשבועת תקנת חכמים משאר נגיעות, והוי נוגע מדאורייתא, ואם נפרש דברי ר' יוסי דאיירי לאחר שנשבע את השבועה להלוה, שיכול להעיד עכשיו למלוה, אם כן ממ"נ אם נסבור כדעת התוס' דעד הצריך שבועה אינו עד, שוב חוזרת הקושיא למקומה, אמאי כשר להעיד, ואם נסבור שלא כדברי התוס', דאף עד הצריך שבועה כשר להעיד, אם כן אף בשבועה דאורייתא כן נאמן העד לאחר שנשבע, ואם כן מאי שנא דקאמר דלאחר שהאמינתו התורה אינו נוגע בעדותו, אפילו לא האמינתו התורה, כיון שכבר נשבע, צריך להיות נאמן:
ובשבועות ריש שבועת העדות דקאמר דשבועת העדות נוהגת אלא בראויין להעיד וקאמר בגמ' למעוטי מאי חד אמר למעוטי מלך וחד אמר למעוטי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך, ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא, מ"ט מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו. וכבר נתקשו בזה בתוס' ועיין בשו"ת רע"א (סי' קע"ט), והדבר צריך ביאור מה לי בזה דמדאורייתא חזי, כיון שסוף כל סוף רבנן פסלוהו אם כן אינו ראוי להעיד, וגם אין מפסיד כל בעדותו ואי עדותו:
ונראה ששתי הקושיות שבשתי הסוגיות תתיישבנה בסגנון אחד, שכלל הדברים הוא שפסול דרבנן אין לו שם פסול לבטל שם עדות מהעד, ואין זה אלא כי אם אריא דרכיב עליה, ואין זה דומה לפסול דאורייתא שפסול דאורייתא מבטל שם עדות מהעד לגמרי, ויוצא לנו נפ"מ לדינא, שאם יקבלו קרוב או פסול לעד, ולא ירצה להגיד וישבע שבועת העדות אין כאן קרבן שבועה, שהרי אינו עד בעצם ובעיקר, אבל אם יקבלו לעד פסול מדרבנן, ולא ירצה להגיד וישבע שאיננו יודע יתחייב קרבן שבועה, שהרי בעצם עד הוא, כיון דמדאורייתא מיחזי חזי, אלא דאריא של דין דרבנן הוא דרכיב עליה, וכיון שסוף כל סוף יכול להגיד ע"י קבלה שקבלוהו, ועד הלא מיקרי, הילכך חייב קרבן שבועה. וזו היא כונת הגמ' כיון דמדאורייתא מיחזי חזי לא פקע שם עד מיניה:
וסוגיא דשליח נעשה עד נמי אתי שפיר, דדברי ר' יוסי עסוקין לאחר שנשבע שבועה. והשתא לא הוי שוב נוגע בעדות, כיון שסוף כל סוף הלא נשבע, ומאי נפקא ליה מינה אם ישבע ללוה או למלוה, ואין לנו פסול לפוסלו כי אם מטעם עד הצריך שבועה, ועכשיו סובר ר' יוסי, דאין לנו פסול מטעם עד הצריך שבועה, כי אם כשצריך שבועה מדאורייתא, אבל כשצריך שבועה רק מדרבנן, אין זה מגרע בדיני העד, שכל דין דרבנן אינו מגרע בעצם דין העד, וכיון שאין חסרון בלא השבועה בנאמנות העד, כי אם מדרבנן, הוי שפיר עד. אבל קודם שנשבע, ודאי אליבא דכולי עלמא פסול השליח להעיד. מטעם נוגע:
ובש"ך הקשה אהא דאמרינן דאף אם פטרו הלוה להעד השליח מן השבועה ג"כ אינו יכול להעיד, כיון שסוף כל סוף צריך סיוע בפטור זה הוי חסרון בהעד, מאי שנא מהא דאמרינן גבי עדים שמעידין על הבית שהוא של זה ואכל שני חזקה, שאם נתנו כבר דמי השכירות שהוו נוגעים בדבר ואינן נאמנים, אבל אם החזיר השכירות להם בחזרה, שוב יכולים להעיד, ומאי שנא חזרת המעות מפטור שפוטר הלוה להעד. והש"ך פירש מכח זו הקושיא שהטעם שאם פטר הלוה להעד אינו יכול להעיד, אין זה מטעם עד הצריך סיוע, אלא מכיון שפטרו מן השבועה, הלא ההנה אותו, וחוששין שבשביל הנאה זו יגיד לטובתו, להפוך בזכותו. ע"כ:
ולא אבין הדברים, דהיכן מצינו שעד יופסל מלהעיד, בשביל שהלה ההנה אותו, ואולי ידמה זה לנוטל שכר להעיד הלא כאן לא קיבל בפירוש שכר על העדות, ובכי האי גוונא לא שמענו לפסול:
וראיתי בחכמת שלמה על חו"מ (סי' ל"ו) שהביא קושיא איך אמרינן דכל עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, והלא כיון שהלה כופר ואומר שקר הוא ולא ראה את העדים כלל, אם כן הא לחוב הוי הודאת בעל דין יותר ממאה עדים, אבל לזכות לא מהני, אם כן ממה נפשך הרי כיון שכופר טוען שלא היו הפסולים בראיה עם הכשרים אם כן לא נתבטל עדות הכשרים א"כ ממ"נ לחוב מהני הודאתו דלא ראו הפסולים עם הכשרים ולזכות ל"מ הודאתו ואזלינן בתר עדות הכשרים, ותירץ דלק"מ לפי מה שכתבו התוס' בקידושין גבי שליח נעשה עד דאף אם ישבעו דלא מהני דכל עד שאינו נאמן בעדותו לבד רק דצריך לצרף דבר אחר עמו לא מהני דהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיו נאמנים בדבורם בלבד ולא בשצריכים לסיוע מדבר אחר, אם כן ה"נ כיון דאין נאמנות להם לפי דבריהם שהרי אמרו שנצטרפו עם הפסולים ועדותן בטלה ורק מכח הודאת בעל דין יוכשרו ומצד עצמן אין להם נאמנות ועדים כאלו אין נאמנים וכו' דמה לי קרוב ופסול עצמו שנפסל מה"ת מה לי אלו שנצטרפו להפסולין כיון דהתורה פסלה אותם הם גופן פסולין לעדות זו. עיין שם שהאריך בפלפולו:
ונראה דאין זה ענין כלל לעד הצריך סיוע, דע"כ לא פסלינן עד הצריך סיוע, אלא כשהסיוע הוא בעצם ההגדה, שהסיוע בא להגיד דבר זה, שמעיד עליו בהגדת עדותו. וכגון בסוגיא דשליח נעשה עד, שהעד מעיד שנתן את הכסף להמלוה, ועל זה אינו נאמן עד שיגיד דבר זה גם בשבועה, אף שהשבועה היא לגבי הלוה, מ"מ כיון שאינו נאמן בלא סיוע, והסיוע הוא בהגדת עדות זו בעצמה פסול, שההגדה יש לה סיוע, אבל במקום שהסיוע הוא שלא בההגדה עצמה, שאין הסיוע מגיד על דבר זה שהעד מעיד, כגון בנדון זה שההודאה באה לבטל ראיית הפסולים והגדת העדים היא על עצם מעשה החיוב, זה אינו מגרע בהגדת העדים, מה שמתכשר העד ע"י דבר אחר המסייעו להתכשר, כיון שסוף כל סוף אין הסיוע בעצם ההגדה, והילכך אין כאן ענין כלל לעד הצריך שבועה, שנפסול את הגדת הכשרים ע"י זה:
ובהנחה זו תתיישב גם קושיית הש"ך, שדוקא בשהשליח נשבע, או שהלוה פוטרו משבועה שהחזיר ללוה, כיון שהשבועה או הפטור הם בענין הגדה עצמה, הילכך הוי שפיר עד הצריך שבועה, אבל בנדון זה שהמחזיק החזיר השכירות להעדים, כיון שהדין והמשא ומתן שבין המחזיק והמערער, אינו על דבר השכירות, כי אם על דבר הקרקע כולה, אם כן אין ענין השכירות ענין של כלום בדבר ההגדה עצמה, כי אם בענין אחר צדדי, הילכך אין סיוע בעצם ההגדה, ואין זה ענין לעד הצריך שבועה: