חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
שלוחין · סימן מז
א
הקשה הב"י בי"ד (סי' של"א) על הרמב"ם שכתב בפ"א מתרומות וז"ל החורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לי' כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ"ל. וכיון דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוויי' שליח וע"ש שהעלה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דקידושין (דף נ"ב) וממילא אידחיא הך סוגיא דר"פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסיא דקדיש בפורזמא דשיכרא אתא בעה"ב ואמר לי' אמאי לא אייתת מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד ומשמע דאפי' כה"ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי' דניחא לי' אע"ג דמעיקרא לא ידע מהני והטעם דמצוה שאני ומהני אפי' לא ידע מעיקרא ומשום דמסתמא ניחא מעיקרא. ע"ש. והנה הדברים בלתי מתיישבים דהא אמר בב"מ דהכי נמי מסתברא דבעינן שלוחכם לדעתכם גבי תרומה וא"כ אף דאמרינן דבודאי ניחא לי' מעיקרא הא שלוחו לדעתו לא הוי, והי' נראה לומר דכיון דגבי תרומה אם אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום סגי, א"כ כיון דמשום ניחותא דמצוה ידעינן שגם מעיקרא הי' רוצה הוי כמי שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דבשלמא אם היינו צריכין שימנה את זה לשליח א"כ אף דידעינן דניחא לי' אבל הלא את זה לא מינה, אבל כיון דסגי בכל הרוצה, וכיון דידעינן דניחא לי' שיתרמו בשבילו הוי כמאן דאמר כל הרוצה:
אבל נראה דא"א לומר כן דאף שסגי בדאמר כל הרוצה יתרום, אבל זה פשוט דהנה נחלקו הרמב"ן והר"ן בגיטין פרק התקבל אם כל הרוצה הוי מטעם גילוי דעתא או מטעם שליחות דהרמב"ן סבר דהוי רק גילוי דעתא וסגי בכך והר"ן סבר דהוי מטעם שליחות ונראה דנ"מ ביניהם אם התורם תרם אדעתא דנפשי' ולא אדעת דבריו דלפי דעת הרמב"ן כיון דסגי רק בגילוי דעתא לפ"ז אף שלא כוון התורם לתרום בשליחותו של הבעלים ג"כ מהני, אבל לפי דברי הר"ן דמטעם שליחות אתיין עלה אם לא תרם התורם משום שליחותו של הבעלים לכאורה לא מהני, וא"כ לפי דברי הר"ן כאן בתורם שלא ברשות הלא לא סמך השליח על אומדן דעתו של המשלח כי אדעתא דנפשי' עשה ואמאי מהני הלא לא בא בשליחותו:
והנה זה צריך להבין ג"כ מאי דאמרינן דניחותא דמצוה שאני, דמאי אולמא דניחותא דמצוה יותר מיאוש בדבר שאין בו סימן דברור לנו דמתייאש ואעפ"כ לא מהני משום דלא הוי יאוש באומדנא אף שברורה לנו ביותר כיון שאינה בפועל א"כ מה הוסיף לנו אומדנא דניחותא דמצוה. ולכאורה קשה עוד יותר דהא חזינן ביאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן שאף שלא נודע לו כלל מ"מ הוי יאוש למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ובתרומה אף למ"ד הוי יאוש בעינן גילוי דעתא דבעה"ב לבסוף דזה מוכרחים אנו לומר דביאוש לאביי לא בעינן גילוי דעתא לבסוף דאל"כ תקשה מה שהקשו בגמרא לאביי תמרי דזיקא היכי אכלינן דילמא דיתמי נינהו וכתבו התוס' דלרבא ניחא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי הוי יאוש ותקשה בודאי ביתומים קטנים אפשר שלא יודע להם לעולם ואפשר שימותו ולא יבוא לעולם לכלל יאוש, אלא ע"כ דלא בעינן דיודע להם לבסוף וגבי תרומה בעינן דיודע לבסוף א"כ הלא גדולה האומדנא דיאוש יותר מאומדנא דניחותא דמצוה דתרומה וכיון דלגבי יאוש לא מהני א"כ כ"ש גבי תרומה. ומתחילה הייתי רוצה לומר דבתרומה בעינן גילוי דעתא לבסוף כדי שיתקיים המצוה על ידו ומצאתי כסברא זו בעונג יו"ט אבל א"א לומר כן גבי הכשר:
ונראה בביאור הדבר דבאומדנא דיאוש דאף דאמרינן דבודאי הי' מתייאש וחשבינן לי' ליאוש אבל מ"מ הוי שלא מדעתו ואמרינן דיאוש כזה לא מהני אבל גבי תרומה כיון דאמדינן לי' שבודאי הי' רוצה וחשבינן לי' כאילו יש לו עכשיו רצון לזה וכיון שאמרינן שהוא רוצה לא שייך לומר שהוא שלא מדעתו דכיון דחשבינן לי' לרצון ממילא חשבינן לי' לדעת, דגבי יאוש עצמיות היאוש אין זה ענין של לדעת אלא כשהוא חושב ומתייאש בפועל הוי לדעת אבל גבי רצון עצמיות הרצון הוי לדעת וזהו שאמרו כיון דמשום ניחותא דמצוה אמרינן שרוצה בדוקא שיעשה כך ממילא הוי לדעת:
וכיון שמוכרחים אנו לומר זה היסוד נראה שיש לפקפק בדברי הקצוה"ח שהביא ראי' ליסוד דניחותא דמצוה מהא דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניחא לי' לאיניש דליעבד מצוה בממוני'. ע"ש. דהתם מטעמא אחרינא הוא. דהנה מה שכתבו התוס' דאין לאכול פירות חבירו אף אם יודע שיתרצה דקיי"ל כאביי היינו דוקא באכילת פירות חבירו שהאכילה במקרה והתרצותו במקרה א"כ כיון שלא ידע מהמקרה הוי יאוש שלא מדעת, אבל בעשיית מצוה בממונו שכלל הוא באדם דניחא לי' ליעבד, א"כ מעולם הוי אינו מקפיד לגבי זה והוי כדמעיקרא איאושי מייאש וכן כאן מעיקרא אינו מקפיד על זה דלא שייך ליאוש שלא מדעת, אבל בנדון דהרמב"ם יסוד אחר הוא דאומדנא דרצון אינה שייכת ליאוש שלא מדעת אף בענין מקרי:
ובזה נוכל ליישב גם מה שהקשו על הרמב"ם במה שכתב דהוי תרומה גם בירד לשדה חבירו וליקט פירות חבירו שיקחם לעצמו ותרם אותם והא התם בלקח לעצמו לא שייך ניחותא דמצוה דהא אין המצוה של בעל השדה. ולפ"ז יתבאר דניחותא דמצוה לאו דוקא אלא העיקר דהמקום דיש לנו אומדנא דהוא רוצה בדוקא ולא די שאינו מקפיד אלא אדרבא יש לו רצון לזה אם כן ה"נ בירד לשדה חבירו ליקחם דידעינן דבעל השדה רוצה שיקחו פירותיו ויש לו רצון לזה בזה הענין אין בזה משום יאוש שלא מדעת כמו דאמרינן בניחותא דמצוה:
ובזה תסתלק ג"כ הראיה לדעת הש"ך דר"ל דמותר לאכול פירות חבירו שלא ברשות משום דלכי יתודע לא יקפיד מהא דאמרינן דמי שנשתטה וזן את בניו ואת בנותיו ואמאי השתא מיהא לא ידע ותירץ הקצוה"ח דהתם ג"כ איכא מצוה ולפ"ד אין צריך לזה אף אי ליכא מצוה כיון דאמדינן לדעתי' דיש לו רצון לזה מהני אף אי לא ידע:
ואכתי תשאר הקושיא על הרמב"ם שכתב גם בתורם פירות חבירו ותירצו משום ניחותא דמצוה ויקשה מה מהני ניחותא דמצוה והא בעינן שלוחכם לדעתכם. והנ"ל דהנה בטעם דבעינן בתרומה שליחות דוקא ולא מהני זכי' יש לפרש לפי דעת הסוברים דלא מהני זכי' מאדם ובתרומה הוי זכין מאדם דזכין להוציא מבעל הכרי. והנה שני דיני חלות ישנם בתרומה הא' מה שיוצא מרשות בעלים והב' מה שנעשה הטבל לתרומה. והנה לפי פירוש זה שדין שליחות בתרומה הוא חלות התרומה בזה הי' מהני גם זכי' כבכל התורה כולה דבעינן שליחות ומהני זכי' והא דלא מהני זכי' הוא בדין יציאת הפירות מרשות הבעלים. והנה ביציאת הפירות מרשות הבעלים לא רבתה התורה שליחות אלא דאין יכול להוציא משום דאין יכולים להוציא מרשות הבעלים דבר שאינו שלו ואין יכולים בדבר שאינו שלו לעשות קנינים. ועל זה מהני ניחותא דמצוה דכיון שיש לו ניחותא בדוקא שיעשה זה עבורו, באופן זה לא הוי החסרון דזכין מאדם. ולא דמי לשאר זכין מאדם ששם אינו רוצה בדוקא שיזכו ממנו אף דניחא לי' בזכי', ועוד דשאר זכי' מאדם לא ניחא לי' ההוצאה במציאות אלא שמן ההוצאה מרשותו יוצאה לו זכות כגון במכירת חפציו דאין ניחא לי' הוצאת החפץ מרשותו אלא דניחא לי' בדמים הבאים מכח המכירה, אבל בתרומה ניחא לי' בהוצאה מרשות עצמה שהיא היא זכותו מצות תרומה בזה מהני האומדנא דניחותא דמצוה והילכך די באומדנא זו או בגילוי דעת ובדין חלות התרומה הלא בלא"ה הי' מהני זכי' כשליחות כבכל התורה כולה, הילכך היכא דגילה דעת לבסוף מהני התרומה ע"י ניחותא דמצוה וזו היא דעת הרמב"ן בגיטין דגילוי דעת מהני בהפרשת תרומה דאחר הגילוי דעת מהני מדין זכי':
ובזה נוכל לבאר מה שמקשה בנחל יצחק על דעת הסוברים דזכין מאדם לא מהני, מפני מה אמר רשב"ג גבי פירות המופקדים שאם היו אבודין מוכרן בב"ד מפני השבת אבידה:
והנה זה מכבר אמרתי דשם שאני כיון דהוי שומר, נמצא שיש לו רשות לזה והוי כאילו הבעלים ציוהו והוי שלוחן של הבעלים, ואין זה מטעם זכי'. אבל ראיתי במחנה אפרים שמסתפק אם מכירת פירות אבודין היא מטעם שומר או מטעם השבת אבידה, שמלשון המשנה משמע שהיא מטעם השבת אבידה. ואי נימא דהיא מטעם השבת אבידה, הלא אינו שלוחן דהבעלים. וכמו כן מקשה דבהשבת אבידה גופה ג"כ מותר לו למוכרן כשצריך, ולפ"ד יבואר כיון דהפירות מתקלקלין א"כ אין לנו אומדנא דניחותא גדולה מזו והוי כנוחותא דמצוה כמו שנ"ל, וניחותא היא בעצם המכירה, מפני שרוצה להוציא הפירות מרשות מפני קלקולן ואבודן ובכה"ג מהני גם זכי' מאדם:
ודעת הר"ן החולק על הרמב"ן בגיטין נראה שדין שליחות בתרומה דלא מהני זכי' הוא לא מטעם זכי' מאדם, אלא שהתורה רבתה בדין חלות התרומה דבעינן שליחות דוקא מגז"ה ולא זכי' והילכך לא מהני אף גילוי דעת:
ב
ויש לשאול עוד במה שהביאו מסוגיא דקדושין לומר דהך סוגיא חולקת אסוגיא דב"מ, לפי דעת הש"ך דס"ל, דלאכול משל חבירו, דסגי כשחבירו אינו מקפיד, ולא בעי קנינו, מהני אף לאביי, ואמרינן אליבא דכו"ע, כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' וזה שלא כדברי התוס' שם בסוגיא, א"כ לפ"ז אין שום ראי' מגמ' דקדושין, לפי מה שפסק הרמב"ם דהמקדש בדבר שאין בעל החפץ מקפיד עליו הוו קדושין, א"כ לא בעי גבי קדושין שום קנין של בעל החפץ, רק אי קפידתו, ובמקום דבעינן רק אי קפידתו, הא אליבא דכו"ע מהני אף כשמעיקרא הי' שלא מדעת. ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק מ"ט) שכתב שאף באינו מקפיד נגד אדם אחד בלבד ג"כ הוא דמהני גבי קדושין, וא"כ גם כאן גבי סרסיא אף שאינו מקפיד רק לגבי' מ"מ מהני לפ"ז גבי קדושין, והילכך לא בעי משו"ה דלישוויי' שליח, אבל מ"מ בכל דוכתי גבי תרומה, אפשר דבעינן שפיר דלישוויי' שליח, ואי לאו לא מהני:
ולולי דברי הכסף משנה וב"י, הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר, דמה שכתב דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה בחצי בבא ראשונה, תהא כונתו דליהני מכאן ולהבא, וכבר ראיתי מובאים דברי הריטב"א שדן שאף שם בקדושין מהני מכאן ולהבא. ויש לדון בדבר, דזה צריך להתבונן בכונת מה שאמרו דלא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', ורבא חולק וס"ל דאמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', אין דעתם ודאי לפלוג באומדן דעת האדם, דאביי אומד דעתו כך, ורבא אומד את דעתו כך, אלא כונתם דאביי ס"ל דאף דיש לנו אומדנא דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', מ"מ לא סגי לן בזה, דנימא דמהני למפרע, כיון דמעיקרא לא הוה ידעינן הך ניחותא, ורבא ס"ל דכיון דידעינן השתא האי אומדנא, מהני שפיר למפרע, ויש לחקור הא דלא מהני לאביי, הוא חסרון בחלות הדברים, שאומדנא זו לא מהניא לחול חלות הקנין על ידה, אבל למעשה הקנין שפיר סגי באומדנא זו, ונרויח בזה, דמכאן ולהבא כשתתגלה דעתו דניחא לי' תחול חלות הקנין, או חלות ההפרשה דתרומה, כיון שמעשה הקנין, או מעשה ההפרשה, הי' מעשה גמור, או שנפרש שחסרון זה דלא ידעינן השתא מניחותא דידי', חסרון הוא גם במעשה הקנין, והילכך לפ"ז ודאי דלא מהני אף מכאן ולהבא, כיון שמעשה הקנין או מעשה ההפרשה אינו מעשה כלל. ומצאנו בכמה דברים דלא בעי במעשה הקנין דיני חלות הקנין, וכגון במקנה דבר שלב"ל דלחול כשיבא לעולם למאן דס"ל דמהני בכה"ג, אף דבחלות הוי גריעותא מה דליתי' בעולם, ומ"מ במעשה הקנין לא מיחשב לגריעותא וכדומה עוד כאלה, והנה מדברי הריטב"א אנו רואים שסובר כן, דכל עיקרו מה דלא מהני בלא דעתו של הבעלים, הוא רק דליהוי מהני למפרע, אבל מכאן ולהבא דעתו דמהני. ונוכל לבאר בזה גם דעת הרמב"ם שהוא אומר דין זה דהתורם שלא מדעת דמהני רק מכאן ולהבא, משום דסובר, דהמעשה הוי מעשה קנין גמור או מעשה הפרשה גמורה, ע"י האומדנא בלבד, ומצד החלות מהני מה שמתגלה אח"כ דעתו ורצונו. וכעין סמוכין לדברים אלו, מה שכותב הרמב"ם דין זה ביחד עם דין דיורד לתוך שדה חבירו ליקח את הפירות לעצמו ותרם אותם, ואח"כ בא בעל הפירות, דשם הי' מסתבר יותר דלא מהני רק מכאן ולהבא, לפי פשוטן של דברים, משום שהלא עד עכשיו עדיין לא מכר לו, ובזה בא לגלות, שגם בדין ראשון, בתורם פירות חבירו, ג"כ כונתו דמהני מכאן ולהבא:
ולפ"ז גם לתרץ קושיית הגמ' דבעינן מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת, ג"כ נימא דאין זה חסרון כ"א בחלות התרומה, אבל לא במעשה ההפרשה, דשם סגי לן בהך אומדנא דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי'. וסוגיא דידן דלא מתרץ בכה"ג, משום שרוצה לפרש הברייתא אף למפרע, אבל הרמב"ם לא נחית להכי, ופוסק דינו מכאן ולהבא:
ג
בדבר מה שכתבו האחרונים דיאוש עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות בעלים, חילק הנתיבות דבאבודה ממנו ומכל אדם נפיק מיד מרשות בעלים, וביאוש, אם מצא האובד את החפץ, כלה יאושו עוד טרם זכה בה, ושוב אין אדם יכול לזכות באבידה, ובאבודה ממנו ומכל אדם אין לו דין אחר משאר אדם, ואין הדבר יוצא מדין אבידה בלי זכיי':
ובתוס' ב"מ (כ"ב ע"ב) ד"ה איסורא דומיא דהיתירא כתבו וז"ל מה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ לא איצטריך קרא בידע ומתייאש דהא אפי' במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש ע"כ. ולפי חילוק הנתיבות הא לא קשה לגמרי דאף בידע ומתייאש איצטריך לקרא דאבודה מכל אדם, דאילו מטעם יאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכי חזו לה בעלים כלה יאושו, ואילו כי כתב קרא להתיר אבודה מכל אדם ישתנה דינו להיות נפיק מיד מרשות בעלים, ואין ההיתר כלה לעולם. וביותר תמוהים עוד דברי הירושלמי הובא בתוס' (כ"ז ע"א) ד"ה מה שמלה וכו' מנין ליאוש מן התורה אמר ר' יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצא יאוש בעלים שאבד ממנו ומכל אדם ע"כ, וכי איך יליף יאוש בעלים מאבודה מכל אדם שמותר אף בלא יאוש, ודינו שונה ג"כ דנפיק מיד מרשות בעלים. וראיתי במראה הפנים שם ד"ה מנין ליאוש וכו' שהביא דברי התוס' שהביאו הירושלמי וכתב ע"ז מדבריהם נראה דהאי לימודא דיליף הכא נוכל ליישב גם לשיטתו דתלמודא דהתם ולכאורה אין נראה כן דהתם יליף לה מהאי קרא לאבידה ששטפה נהר כדאמרינן (בדף כ"ב ע"ב) והתם לעולם מותר בין אייאש בין לא אייאש ואפי' עומד וצווח דרחמנא שרי' ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל וכדאמר בהדיא התם (דף כ"א) בריש שמעתא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' ואפי' בא ליד המוצא לפני יאוש וכדפי' רש"י וא"כ אין ללמוד מהתם לאבידה מחמת יאוש ע"כ. והוא עצמו כתב בהלכה ה' ד"ה מה שמלה דלהרמב"ם מהני עומד וצווח חוץ ממצא ברוב עכו"ם דלא מהני עומד וצווח ע"ש. מ"מ גם לדעתו קשה, כמו שנ"ל דהא דינו שונה לענין כלה יאושו, ולענין נפיק מרשות בעלים:
ונראה לבאר עפ"ז דדין אבודה ממנו ומכל אדם, הוא ג"כ דין מדיני היאוש, דמדרגות רבות ודינים שונים ביאוש. כמו דחזינן דנחלקו רבה ורבא בסימן העשוי לידרס אי הוי סימן אם לאו, וכונתם אי מייאש בשביל שהסימן עשוי לידרס אי לאו, וזה פשוט בסברא דאין מחלקותם באומדן דעת האדם, ומחלוקת במציאות לאמוד דעתו אי מייאש, אלא נראה דמחלקותם היא במדרגה זו של יאוש, שהאדם בא אלי' בשביל ספק זה שמא נדרס, דרבה אית לי' דספק זה ג"כ דין יאוש יש לו, ורבא אית לי' דספק זה אין לו דין יאוש, דיאוש צריך להיות יאוש גמור. ועפ"ז יבואר מה שהקשו התוס' ריש פ' א"מ וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ אינו יודע היכן נפלו וברה"י אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור שברה"ר נפול ע"כ, והקשה הגרע"א ע"ז מנא להו דמתייאש על הספק, דילמא אינו מתייאש ע"ש בדבריו. והנה כונת תוס' היא ג"כ אינה לומר שיש בכאן ספק יאוש, שאילו כן הי' אסור ליטול לעצמו, מטעם שצריכים היינו להעמיד בחזקת מרא קמא, אלא כונתם, שמדרגה זו של הספק, היא ג"כ מדרגה שיש לה דין יאוש, כיון שגם על הספק יש מקצת יאוש, ויאוש זה יש לו דין יאוש וקושיית התוס' מובנת שפיר לפי מאי דאזלי התם אליבא דמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, וטעמו שעל הספק הוי ג"כ יאוש שמסתפק שמא נדרס, ויש לזה דין יאוש, א"כ גם כריכות ברה"י יש שם ספק דילמא ברה"ר נפיל, וצריך להיות לו דין יאוש:
אבל עכ"פ מדרגות ודינים יש ביאוש. ונראה דאף אבודה מכל אדם ההיתר הוא מחמת דין יאוש, אלא שכל יאוש הוא מחמת האדם המתייאש, ובו הדבר תלוי, ואף כשאין בו סימן לרבא ביאוש שלא מדעת חלות היאוש, מטעם דידעינן לדעתי' שבודאי הי' מתייאש, וס"ל לרבא דזה מהני כאילו נתייאש, אבל באבודה מכל אדם, אין ההיתר מחמת האדם, אלא שהחפץ זה יש לו הגריעותא שמוכרחים להתייאש ממנו, ואף שאין האדם מתייאש ג"כ מהני, כיון שהחפץ יש לו הגריעותא, ודוגמא לדבר פחות משוה פרוטה דהויא מחילה מצד עצמו, ואף אם הוא אינו מוחל ג"כ לאו כלום הוא, משום דהגריעותא הוא בהחפץ, הכי נמי באבודה מכל אדם, היאוש הוא מצד החפץ עצמו, ואין צריך ליאוש האדם, והתוס' ס"ל דאף אם עומד וצווח לא מהני לסתור הדין יאוש של החפץ. נמצא שהירושלמי יליף שפיר דין יאוש מאבודה מכל אדם, ואין זו סתירה לתלמודא דידן, שגם הירושלמי יודה בדרשה דתלמודא דידן:
ונראה עוד דמזה מסתעף החילוק בין יאוש סתם לבין אבודה מכל אדם, דיאוש כיון שהיאוש הוא מדעתו ותלוי בו, והילכך כל זמן שמתייאש מותר ליקח את החפץ כל מוצאו, אבל מכל מקום כשרואהו הוא בעצמו, שוב אינו מתייאש, ואסור שוב ליקחהו ואין לזכות בו עוד. שזה דינו של יאוש שאינו אלא היתר, והילכך ביאוש אין החפץ יוצא עדיין מרשות הבעלים, כיון שהיאוש אינו אלא היתר, ועדיין יכול להבטל כשיחזור וימצאהו בעצמו. אבל באבודה ממנו ומכל אדם שהיאוש מאליו הוא בא, שאפילו בלא דעתו הויא האבידה במצב של יאוש, ולחד סברא, אפי' עומד וצווח מפורש שאינו מתייאש מ"מ מותר ליטלו והוי גבי' דין יאוש מאליו, ובזה לא שייך לומר שיהא כלה יאושו, שהרי אין זה דבר שבדעתו, וכשהי' בהאבידה דין יאוש מחמת עצם האבידה הי' יאוש עולמי, וכיון שהי' יאוש כזה מוכרח הוא לצאת מרשות הבעלים, כיון שאינו עומד לחזור עוד לרשות הבעלים, ומה שהוא בשעתו היתר עולמי, דבר זה מוציאו מרשותו, וביאוש כיון שהוא בשעתו היתר שיכול לחזור לרשותו בחזרה, אין היתר זה מוציאו מרשות הבעלים. דאין הדבר כמובן הפשוט, שמה שאמרו שכלה יאושו, הוא דבר מסתעף מזה שלא יצאה האבידה עדיין מרשות הבעלים, וכיון שעדיין הדבר שלו הוא, יכול יאושו לכלות, ובאבודה מכל אדם, כיון שיצא הדבר כבר מרשות הבעלים, אין יאושו יכול לכלות. אלא שאין הדבר כן אלא מה שביאוש אינו יוצא מרשות הבעלים, מסתעף מזה שהיאוש תלוי בדעתו, ואפשר לו ליאוש לכלות, ובאבודה ממנו ומכל אדם שאין תלוי בדעתו, ואין ליאוש לכלות, הילכך יוצא מיד מרשות בעלים. והשתא אתי שפיר מה שכתבו שאין הפסוק דאבודה ממנו ומכל אדם נצרך להיכא שנתייאש, דמטעם יאוש הוא דמותר, דלא אפשר לנו לומר, דאכתי איצטריך אף להיכא דנתייאש, לומר שיוצא תיכף מרשות הבעלים, ושאין יאושו כלה, דזה לא מהמקרא אנו יודעים אותו, כי אם מהסברא, וזו הסברא אינה רק כשאנו יודעים כבר שהפסוק איירי אף בלא יאוש, אבל אי נימא דהפסוק איירי דוקא ביאוש, לא תהי' נפ"מ בין כל היאוש, ובין יאוש דאבודה ממנו ומכל אדם, בשום דין, ושפיר הקשו תוס'. ובמחלוקת אביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש אם לא גם כן שתי מדריגות יש, דלכאורה קשה דמאי מדמי ומביא ראי' מתרומה להקשות על אביי, והא התם בתרומה כל עיקר דאמרינן הוא משום דכיון דאחר כך ניחא לי' אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', וביאוש שלא מדעת ענין אחר הוא לגמרי, שאף שלא נתייאש לעולם אמרינן דהוי יאוש, וע"כ היינו טעמא דרבא דסבר דהוי יאוש, משום דאמרינן דלא בעינן שיהא היאוש בפועל, אלא כיון שעומד להתייאש נמי ניתרת האבידה, א"כ אין זה ענין לתרומה דהתם בעינן דניחא לי' לבסוף. והי' נראה, אי לאו האי סוגיא שמביא מתרומה, שאין מחלוקת אביי ורבא אלא ביאוש בלבד, אבל מדחזינן שסוגיא דגמ' מדמי לה לתרומה, ש"מ מזה דכלל הוא בכל התורה כולה ואין זה ענין של יאוש בלבד, אבל עכ"פ יקשה דאין זה דומה, כמו שהקשינו שביאוש שלא מדעת, אף אם לא יתייאש לבסוף אמרינן דהוי יאוש, ובתרומה לא מהני אלא מכח זה שמדהשתא ניחא לי', מעיקרא נמי ניחא לי', ומה דמיון הוא זה. ונראה משום זה, שמחלוקת אביי ורבא בתרתי הוא, חדא, אם לא יתייאש לבסוף, דאז סובר ג"כ רבא דהוי יאוש מטעם דעומד להתייאש, ואביי פליג על זה, דעומד להתייאש לא מהני ואיננו מספיק, אלא בעינן יאוש בפועל. והב' שחולקין, שאביי סבר שאף כשהשתא ניחא לי' לא אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', ורבא פליג על זה וסובר דאף בלא הסברא דעומד להתייאש מהני היאוש מטעם דאמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', והוי כיאוש בפועל ממש, ומה דמביא בגמ' לדמות לתרומה, הוא להך צד דאביי אינו מתיר, אף כשאח"כ ניחא לי', ולא אמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי', וע"ז הקשה שפיר בגמ' דהא גבי תרומה אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' ומאי שנא דין יאוש מדין תרומה. ועתה לפ"ז יש לעיין בדברי הראב"ד הובאו דבריו בש"מ שמקשה דהא מחלוקת אביי ורבא היא לכאורה תליא ביש ברירה ואין ברירה וליפלגו בעלמא, אלא שיש למבין להפליגו מדין זה שאנו עסוקין בו ע"כ. ולא ביאר הראב"ד במה שיש להפליגו. ולפי הפשוט, הנ"מ היא בפשיטות דמה שמתירין כאן ביאוש הוא מטעם דלא בעינן כאן יאוש בפועל ודי לנו במה שעומד להתייאש, והילכך לא שייך כאן ברירה, דאין צריך כאן שום דבר להתברר למפרע. אבל לפי מה שנתבאר שגם בזו הסברא ג"כ פליגי אי אמרינן מדהשתא ניחא לי' מסתמא מעיקרא נמי ניחא לי' אם לאו, א"כ שוב חוזרת השאלה, דהא הוה דומיא דברירה ממש, וכמו דבברירה אמרינן דמסתמא מעיקרא נמי ניחא לי', ה"נ כאן הוא כך. וצריך עיון רב להבין לפ"ז מאי דעתו וחלוקו של הראב"ד בזה. ונראה דביאוש בכלל אין הדבר שייך לברירה, כיון שאין הוא עושה את חלות היאוש, רצוני לומר, שאין היאוש נפעל מדעתו ורצונו, אלא מאליו הוא מתהוה, שכיון שהוא מסיח דעתו ומתייאש ממילא נפעל הדין יאוש, ובזה לא שייך ברירה, דאין ענין ברירה שייך אלא בדבר שהוא עושה את הדבר ופועלו, דאמרינן דאין אדם יכול לפעול חלות או דין שתלוי באחר זמן. ומיהו גבי תרומה אין לומר כן, דבתרומה הלא צריך כח הבעלים ופעולתו ורצונו, ומכל מקום אמרינן בגמ' דמדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי'. ובזה שוב לכאורה שייך לברירה. אלא דשם גם כן אין השאלה אצלנו על הפרשת התרומה, כי אם ע השליחות, אם רצונו שיתרום עבורו אם לאו, ואם כן לפי הסוברים דבתרומה לא בעינן שליחות ממש, אלא גילוי דעתא בלבד, א"כ שוב לא שייך זה לברירה, שאין כאן שום דין, אלא גילוי דברים בעלמא. ונוכל לומר, שגם הראב"ד סובר כדעה זו, אבל להנך שיטות דסברי דבעינן שליחות מעליא בתרומה כמו שנתבאר זה בדברי הר"ן גיטין פ' האומר, שוב יקשה גבי תרומה דהא שייך זה לברירה, מיהו על זה הא מסיק בגמ' דאיירי בדשוויי' שליח, משום דבעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:
ומשכבר הימים אמרתי דיש ענינים רבים דאינם שייכים לברירה כלל, כמו כל הענינים הללו שחקרו האחרונים, בעבוד עורות לספרים תפילין ומזוזות, אם יוכל לעבד עורות סתם על דעת שיברר אח"כ לאיזה שהוא רוצה, ורצו לומר שדבר זה שייך לענין ברירה עיין בתשובות רע"א ועונג יו"ט ואמרי בינה וש"א, והי' נראה דאין זה שייך לברירה, דאין זה אלא ענין של יחוד בעלמא, וכיון שאין זה דבר של חלות ל"א בזה דאין ברירה, דאין ענין של ברירה אלא בענין של חלות. וכמו כן נימא ג"כ ביאוש, שהנחתי בזה שאין זה ענין של חלות עד דאתי לרשות זוכה, ואז הוי החלות, אבל עד ההיא שעתא לא הוי אלא היתר אבידה בלבד, ואין זה דומה להפקר למ"ד דהפקר נמי לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, דשם מ"מ הוי ענין של חלות תיכף בשעת ההפקר, אצא שהוא חלות כזה, שאינו יוצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, אבל ביאוש לא הוי חלות כלל עד דאתי לרשות זוכה. וכיון שכן דאין יאוש ענין של חלות כלל, לא שייך בזה ענין ברירה כלל. ותמכתי יתדותי בתשובת הר"ן (סי' צ"א) מובא בחדושי רע"א ביו"ד (סי' רי"ג) בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' לפי שיש לו לומר שכיון שהוא יכול לישן בהיתר ביום זה אע"פ שאם יישן למחרתו ג"כ איגלאי מילתא שעל שינה שביום זה עבר משום בל יחל אפילו הכי עכשיו ביום זה לא מיקרי חל הנדר ובדאורייתא לקולא אין ברירה ע"כ. והדברים מתמיהים מאד מאד דממה נפשך אי אמרינן דאין ברירה ולא הוברר הדבר למחר כשיישן שהי' אתמול אסור, א"כ לא חל הנדר לגמרי וממילא הי' היום מותר לישן, ואם אמרינן דאסור הי' לישן היום משום שהוברר הדבר למפרע א"כ גם חל הנדר מיקרי. ואיך הדבר מתחלק שלגבי האיסור הוברר, ולגבי התרה לא הוברר, דהא ממ"נ הוא. וצ"ע רב בזה. והי' נראה מפני זה לומר, שאף דאמרינן דאין ברירה לגבי חלות האיסור, והאיסור חפצא לא חל למפרע, מ"מ הא מחלל דבורו הוא, וענין זה לא תלוי בברירה, שאין זה ענין של חלות, והלאו אין תלוי בברירה, שאף בלא החלות, מ"מ כיון שמחלל דבורו הוא אסור בזה. ומזה יוצא לנו בכמה דברים שאין בהם ענין של חלות, שאין בהם ענין של ברירה ואין ברירה: