חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
שביעית · סימן נג
א
בשו"ת רע"א (סי' ח') בא לחדש דמתעסק בכל עבירות הוי שגגת עבירה לבר משבת דפטור מטעם דלא הוי מלאכת מחשבת, דשם לא הוי שגגת עבירה כלל. ובא להביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בברכות (י"ט) המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק ופסקינן דאם הוא אינו יודע שיש כלאים ואחר רואהו צריך להגיד לו אפילו בשוק לפושטו, ואמאי הא כיון דא"י שבבגדו כלאים הוי מתעסק וליכא איסור דאורייתא ומותר משום כבוד הבריות, אלא ע"כ דמתעסק הוי ג"כ איסור דאורייתא אלא דלא חייבה תורה קרבן עליו ע"כ. ולפ"ד הי' נראה דלא שייך בזה הענין מתעסק כלל, דמתעסק הוא כשרוצה לעשות פעולה אחרת ועושה פעולה זו, וזהו בשני אופנים, או כשסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, שבשעה שרצה לעשות הפעולה, רצה לעשות פעולה של חתיכה ולא של תלישה, שחתיכת תלוש אינה אלא חתיכה, וכשנמצא שהוא מחובר, נמצא שהיא תלישה, א"כ לא זו היא הפעולה שרצה לעשות, או אפשר מתעסק באופן שני, שרצה לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, שבודאי שלא זו היא הפעולה שרצה לעשות, אבל כשאדם רוצה לעשות פעולה זו, והוא יודע מה שהוא עושה אלא שטעה במהות הדבר, כגון כאן שרצה ללבוש בגד זה ורואה את הבגד, ואין הלבישה משתנית בעצמותה אם היא צמר או פשתן, אלא שהוא לא ידע מה הוא החוט הזה, שסבור שהוא צמר, ובאמת הוא פשתן או להיפך, אין זה ענין למתעסק כלל, ואין זה אלא שוגג בעלמא. וניחזי אנן, בטמא שנכנס למקדש שחייב בין בהעלם טומאה ובין בהעלם מקדש, ונימא ג"כ שהוא אינו אלא מתעסק, וכי מה בין העלם מקדש, שסבור שהוא בית של חול ונמצא שהוא מקדש, ובין סבור שהוא פשתן והי' צמר, אלא ודאי דכגון זה הוי שגגת עבירה ולא מתעסק. מיהו הרע"א כ' דהעלם מקדש הוי מתעסק אלא דלא פטרה התורה בחטאת שאינה קבועה. וכן מה שכתב הרמב"ם פ' י"ד מה' שגגות ה' ג' הורו ב"ד שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודמו ששקעה חמה ואח"כ זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב ע"כ, והנה זה סבור הי' שהוא חול ונמצא שבת, ויהא פטור משום מתעסק, אלא ע"כ כיון דאין זו השתנות בהפעולה בין אם הוא שבת ובין אם הוא חול, אין זה נקרא מתעסק, כ"א שגגת עבירה, וכמו כן נימא אנן בלובש בגד וסבור שהחוט הוא של פשתן, והי' צמר. וכן נראה עוד ממה שאמרו בכריתות (ג' ע"א) וכן אתה מוצא גבי עבודה זרה דקתני שגגת עבודה זרה וזדון עבודות שגגת ע"ז היכי דמי אילימא דעמד בבית ע"ז וסבור שהוא בית הכנסת והשתחוה הרי לבו לשמים ופי' רש"י דא"נ בבית ע"ז השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת ע"כ, ומשמע מזה דאילו הוה איסור השתחואה בבית ע"ז אף כשלבו לשמים הי' מחייב חטאת גם כשסבור שהוא בית הכנסת ונמצא ע"ז והשתחוה שם ואמאי לא יפטר מטעם מתעסק, אלא ע"כ כיון דהשתחואה אחת היא בין בע"ז ובין בבהכ"נ, וכונת הלב אינו נוגע לפי ההו"א, אין זה מתעסק אלא שגגת עבירה, וכ"כ גבי סבור שהוא צמר והי' פשתן או איפכא. והנה אפשר הי' להביא ראי' ג"כ מהא דבעינן קרא דהאדם בשבועה פרט לאנוס כשלבו אנסו והי' סבור שהוא כך ואיננו כך כגון הא דשבועתא דהכי אמר רב וכדומה תיפוק לי' דהוי מתעסק, מיהו לפי מה דאמר הרע"א דבקרבן עולה ויורד לא פטרה התורה מתעסק אזדא לה הראי', אבל בלאו הכי נראה דבכגון זה דטעות בשבועה ודאי דלא הוי מתעסק אף להרע"א, כיון דאינו טועה במהות הפעולה, כ"א באיכות הדבר, שהוא מיקרי ענין צדדי לגבי הפעולה, שהוא טועה אם לאמת ואם לשקר, והיינו טעמא שאף הרע"א דסובר דהעלם מקדש הוי מתעסק, בהעלם טומאה מודה דלא הוי מתעסק, משום דאין טומאה אלא דין, ואין זה טעות כ"א באיכות הדבר, משא"כ העלם מקדש, דהוי טעות במהות גוף הדבר אם מקדש הוא, אם מקום אחר של חול. ומהאי טעמא אין להביא ראי' ג"כ משגגת שבת שסבור שהוא חול, שכיון דלא טעי בשקיעת החמה, אלא דלא ידע שהיום הוא יום שבת, אין זה טעות בגוף הפעולה, אלא טעות באיכות הדבר, שהוא ענין צדדי, אבל כשטעו בשקיעה, שפיר צריך למיחשב מתעסק לפי דברי הגרע"א, והילכך ודאי ראי' נכונה היא משם לסתור דבריו, וע"כ דבכה"ג מיקרי שגגת עבירה ולא מתעסק, כיון דכוון לאותה פעולה עצמה שעשה, אלא דלא ידע מה היא. ומה שכתבו התוס' דבשחוטי חוץ כסבור שהן חולין והוי קדשים פטור מטעם מתעסק, דלכאורה שם ג"כ הלא כוון לאותה פעולה עצמה שעשה, אין מזה סתירה ליסוד זה, דשם ג"כ שם אחר על הפעולה, דבחולין שחיטתן יש להן תנאי דינים אחרים, ובקדשים יש להם תנאי דינים אחרים, ולחד סברא בגמ' עבודה מיקרי, והוי כוון לשחיטה ומעשה כזה ונמצא מעשה אחר, והוי כמו שכוון לפעולה אחרת דהוי מתעסק גמור:
ובמה שכתב הרע"א דהעלם קדש הוי מתעסק, אלא דלא פטרה התורה כ"א בחטאת קבועה, אבל בקרבן עולה ויורד, לא מיעטה התורה מקרבן, הדברים תמוהים, דהא מה שפטרה התורה מתעסק מקרבן, אין זה כ"א גזירת הכתוב בעלמא לפטור מקרבן, אלא דהוי מיעוט משום דהוי עוד פחות משגגה, ולא חייבה התורה קרבן כ"א בחטא שעדיין שם שוגג עליו, אבל זה שגם שוגג אין עליו, לא חייבתו התורה בכגון זה, וא"כ איך נחייב בקרבן עו"י כיון שלא מצינו חיובי התורה בחטא כזה, דבשלמא אם היינו אומרים דמתעסק דין הוא בקרבן ולא בחיוב, אפשר הי' לחלק בין קרבן זה לקרבן אחר, אבל אין הדעת נותנת לפרש כן. מיהו מצינו גבי גלות, דעיקר חיוב התורה הוא כשבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל, ובודאי אין לך מתעסק גדול מזה, ומ"מ חייבה התורה גלות, אלמא שישנן כפרות כאלו, שמחוייבים בהן גם כשנעשה החטא במתעסק, אלמא אין דינן של הכפרות שוות, וא"כ אפשר לחלק ג"כ ולומר דאף דפטרה התורה במתעסק מכפרת חטאת קבועה, מ"מ לא פטרה מכפרת חטאת שאינה קבועה. ואדרבא הי' נראה לי להביא מכאן ראי' דמתעסק הוי שגגת עבירה, דאי נימא דמתעסק כיון שנעשה שלא כדעתו הוי כמו שלא עשה הוא ולא הוי עבירה, א"כ מגלות ג"כ הי' לו לפטור, דהא חזינן דגבי גלות פטור יותר מקרבן, שהרי אומר מותר שחייב בחטאת ופטור מגלות, משום דהוי קרוב לאונס, א"כ כ"ש שהי' לנו לפטור מתעסק גבי גלות, אלא ע"כ דמתעסק ג"כ הוי שגגת עבירה, אלא דהוי גזה"כ לפטור מחטאת קבועה על חטא כזה, אבל גלות, אף שגזרה התורה לפטור באומר מותר, בשגגה זו דמתעסק לא גזרה התורה לפטור, אבל אי היינו אומרים שמתעסק אף שגגת עבירה לא הוי, א"א לחלק בין גלות לקרבן:
ובעיקר היסוד שבאנו לחלק שבמקום שכוון לאותה פעולה עצמה, אלא שלא ידע מה היא לא מיקרי מתעסק, לכאורה אי אפשר לומר כן כ"א אליבא דאביי דסבר דמתעסק הוי כסבור שהוא רוק ונמצא חלב, דלא איכוין לאכילה כלל, אבל לפי מה שכתבו אליבא דרבא בד"ה דסבור שומן הוא ואכלו והיינו דשגג דסבור שהוא שומן ולא מתכוין לאכול חלב וחייב ואע"פ דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ע"כ, חזינן לפ"ז דקסבר רבא דסבור שהוא שומן ואכלו ונמצא חלב דהוי מתעסק, אף שמכוין לאותה אכילה עצמה, אלא דלא ידע מה היא, וא"כ מזה סתירה לכל היסוד שהנחנו. ונראה לומר שהדבר מתיישב היטב, שכיון שחיוב חלב הוא בא על הנאת גרונו, וא"כ בהנאת הדבר הלא יש חילוק בין הנאת שומן להנאת חלב, נמצא שלא נתכוין כלל להנאה זו של חלב, אלא נתכוין להנאת שומן, ונמצאת הנאת חלב, ובכגון זה הוי שפיר מתעסק גמור, והילכך חולקין בזה אביי ורבא, דסבר רבא דהוי מתעסק בזה:
ב
והנה בשו"ת רע"א דחה ראייתו, דכלאים דהאיסור הנאת חמום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב. ע"כ. וראיתי שכמו כן כתב בספר עמק יהושע ליישב מה שהכריע הרמ"א (בסי' שע"ב) לענין טומאת מת כהרא"ש דאין צריך להודיעו ולא הכריע בסי' ש"ג לענין כלאים, אפשר לומר דבכלאים החמיר, משום דאע"ג דהוא אינו יודע מהכלאים וא"כ הוי מתעסק, ומתעסק שרי יותר משוגג, מ"מ כיון דבכלאים איכא הנאת לבישה אפשר דמחייב על מתעסק נמי, וכמו דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, אבל בטומאת מת כיון דהוי מתעסק קיל יותר משוגג, וע"כ הכריע הרמ"א דאינו צריך להודיעו. ע"כ. והנראה, דלא שייך לומר בלבישת כלאים דמתעסק חייב שכן נהנה, דלא שייך זה אלא במקום שההנאה היא האיסור, כגון בחלבים דהחיוב הוא על הנאת גרונו, וכן בעריות אמרינן בפ"ג דב"ק דרחמנא קריי' להנאה מעשה, משמע דעיקר החיוב הוא על ההנאה, ובזה אמרינן שכיון שהעבירה היא ההנאה אין בזה משום מתעסק שכן נהנה. אבל בכלאים אף דאמרינן בגמ' ריש יבמות (י"ד) בעינן לבישה דאית בה הנאה, מ"מ לא בעינן שיהנה מן הכלאים, אלא דבעינן תנאי בלבישה, שיהנה מן הלבישה, ולפי זה אם לא נהנה מחוט הכלאים, כיון שמ"מ נהנה מן הלבישה, היינו משאר החוטים שאינן של כלאים, חייב על החוט של כלאים, כיון שמ"מ נתקיים התנאי בלבישה, נמצא שאין הנאת הכלאים עבירה, ובכגון דא אפשר דלא אמרינן שחייב שכן נהנה, ובנדון דידן אפשר ודאי דאיירי באופן שלא נהנה מן החוט יחידי של כלאים שבבגד, אלא אף במקום שנהנה אף מן הכלאים, מ"מ כיון שאין העבירה צריכה לזה, שאין ההנאה היא העבירה, ואין אנו צריכים שתהא הנאה בדבר, כ"א כדי לחשב הלבישה, בכגון זה אפשר דלא אמרינן שחייב שכן נהנה:
ובהכי נראה דאפשר ליישב מה שהקשה הרמב"ן יבמות (ד' ע"ב) ד"ה מוכרי כסות וז"ל פי' רש"י ואין מתכוין להנאת חמום ולי נראה דכל שאינו מתכוין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגי בדאפשר ולא קא מכוין. ובמסכת פסחים (כ"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכוין לאו מהכא נפקא היתירא דידי' ועוד דאנן לר' יהודה קאמרינן אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה ולדברי הכל כיון שאין בי' הנאה שרי בי' ע"כ. ולפ"ד יתיישב דלא שייך לומר שיהא מותר מחמת שאינו מתכוין, אלא דוקא כשההנאה היא העבירה, נמצא שאם אינו מכוין לההנאה, אינו מכוין לעבירה, אבל בכלאים העבירה היא הלבישה, ואף אם אינו נהנה מן הכלאים ג"כ עובר, אלא שהתורה הטילה תנאי בלבישה שתהא בה הנאה, ואף אם נהנה מן החלק שאינו כלאים ג"כ שפיר דמי, בזה לא מצינו היתר שאינו מתכוין, שהרי לעצם העבירה הוא מכוין ורק לתנאי צדדי שהטילה התורה בלבישה הוא דאינו מכוין, ודבר שאינו מתכוין שבכ"מ, היינו שאינו מכוין לעצם מעשה העבירה כלל:
ומלבד זה נראה עיקר דקושיית הרמב"ן מעיקרא תמוה, דבא הגמ' למעט מן הפסוק דלא נימא דאף אם אינו מכוין להנאת לבישה ג"כ לבישה מיקרי, דהלבישה דכתיב גבי כלאים אין ענינה עם כונת הנאת לבישה, ואם מכוין ללבישה די בזה מעיקר הדין, ואם כן לפ"ז אין זה ענין עם פלוגתא דר"י ור"ש, דכאן הו"א דלא מגרע כלל בלבישה מה שאינו מכוין להנאה כיון שמכוין ללבישה, דעכ"פ לבישה בכונה מיקרי, וע"ז קאמר דקמ"ל דאינו כן דבעינן כונה להנאת לבישה, ואם לאו לא מיקריא לבישה. ומה שבפסחים מדמי לה לפלוגתא דאביי ורבא ור"י ור"ש היינו דנהי דבעינן כונת הנאת לבישה, ובמקום דאינו מתכוין מותר, ג"כ מטעם זה דלא מיקרי לבישה, מ"מ כיון דחזינן דבכל מקום שאינו מתכוין מותר לר"ש, מ"מ היכא דאפשר בלא"ה אסור, וע"כ הטעם משום כיון דאפשר להיות באופן אחר, שלא יעבור האיסור והוא עושה מיקרי מכוין, א"כ ה"נ במוכרי כסות, כיון דאפשר בלא"ה, מיקרי דמכוין להנאת לבישה, והילכך הוא דתלו לה בפלוגתא דאביי ורבא:
וראיתי בספר נר למאור שהשיג על דברי הרע"א דלא בכל הדברים ולא בכל הנאות אמרינן שמתעסק חייב שכן נהנה והביא ראי' מהא דאמרינן בפסחים (ל"ג ע"א) לא א"א בשאר מצות שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל, ופי' רש"י דחטאה בשגגה כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתב בשבת ואס"ד דגם הנאת חמום חשיב הנאה לענין מתעסק א"כ מאי קאמר תאמר במעילה וכו' הא גם בשאר מצות חייב כה"ג כשנהנה אף במתעסק כחלבים ועריות, ומעילה ג"כ לא יתכן אלא בנהנה דקיי"ל פגם ולא נהנה לא מעל, אלא ע"כ דהנאת חמום לא חשיב הנאה לענין מתעסק ורק במעילה חייב משום דלא כתיב מיעוטא. ע"כ. ונראה לומר בזה דאין שום ראי' ממעילה, דבמעילה עיקר החיוב על הוצאת הקדש לחולין, וכבר פירשו בזה שאף בנהנה מן ההקדש שמעל, אין זה מטעם חיוב הנאה, אלא שאף בנהנה הרי הוציא הנאה זו לחולין, וחייב משום הוצאת הנאת הקדש לחולין, והביאו ראי' מדברי התוס' פ"ב דקדושין שחקרו אי אמרינן בשליחות להתחמם בגיזי עולה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומאי חקירתם הכא טפי משאר דוכתי, אלא ע"כ דבמעילה אין החיוב על הנאה כ"א על הוצאה לחולין, אבל אין להנאה דין שייכות בעבירת מעילה, וכשאין ההנאה חיובית בעבירה, לא אמרינן שמתעסק חייב משום שנהנה, כיון שההנאה היא כאן ענין מקרי, ועוד גרע כאן מהנאת לבישת כלאים ששם ההנאה היא עכ"פ הכרחית, אלא דאמרינן דלא בעינן בחוטי כלאים, אלא בעצם הלבישה, אבל כאן במעילה אין ההנאה מחוייבת כלל, אלא עיקר המעילה היא ההוצאה לחולין, וכיון שכן לא מחייבינן במתעסק כזה מטעם שכן נהנה:
אלא שיש לי לעיין על טענה זו מהא שכתב הכסף משנה ליישב סתירת דברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' שופר ה' ד' המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. ותמה הה"מ על זה שפסק הר"מ פ"ו מה' חו"מ שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצא. וזה נראה בגמ' שהוא כדעת מי שאומר שמצות אין צריכות כונה, והצריך כאן כונת שומע ומשמיע, והביא הכ"מ בשם הר"ן דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע"ג דשופר מידחיא דקיי"ל דצריך כונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ"ל. והנה במצה הלא פסקינן דבלע מצה יצא, אע"ג דלא טעים טעם מצה, ונמצא לפ"ז שאין ההנאה במצה מחויבת לקיום מצות מצה, ויצא אף בבליעה, אף שאין לו הנאה בזה, וא"כ אף כשכפאוהו ואכל בלעיסה שנהנה, ג"כ לא תועיל ההנאה לחייבו במתעסק כמתכוין, כיון שאין ההנאה מחוייבת להיות בזו המצוה, ואין ההנאה אלא מקרית, ודבר זה לכאורה סתירה גדולה לדברינו:
ואפשר לומר שאף כשבלע מצה יש בזה משום הנאת מעיו, וזה מוכרח להיות, דבלא זה אפשר דלאו שמה אכילה כלל, וכיון שיש בזה משום הנאת מעיו, שוב הדרינן לכללא שאף מתעסק חייב שכן נהנה, אבל ליכא למימר שגם בבלע יש הנאה לגרונו, שהרי בכרכן בסיב דלא יצא כתבו הטעם או משום דאין זה דרך אכילה, או משום דלא הי' ממש בפיו כמו שכתב הרשב"ם שם בסוגיא דפסחים (קט"ו) ואמאי לא אמרו הטעם משום דשם ודאי לא הי' הנאת גרונו שהרי הופסק ע"י הסיב בין גרונו להמצה, אלא ע"כ דלא בעינן הנאת גרונו, ואפשר לומר שכן נהנה ע"י הנאת מעיו. אלא דתמוה לומר כן, שתועיל הנאת מעיו שבאה אחר קיום המעשה, ומעשה המצוה כבר נגמר קודם שנהנה ע"י מעיו, שהרי כשבאה המצה למעיו, שהוא ענין דממילא, פעולת האדם כבר נגמרה, ומעשה המצוה היא רק פעולת האדם, ואיך תועיל ההנאה שבמעיו לאשוויי מעשה המצוה למתכוין למפרע, אף שהיתה במתעסק, והדעת נותנת שהנאה מחשבת רק בשעתה את הפעולה להקרא שנעשתה בכונה, אבל לא לאחר כן למפרע. והדבר תמוה מאוד. וראיתי עוד בספר אמרי בינה שחקר במצות אכילת מצה בליל פסח אם דומה לכל אכילות שבתורה דקיי"ל באכילת איסור כר' יוחנן סוף פ' גיד הנשה דהעיקר הוא אכילת גרון ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חייב וכן פסק הרמב"ם ה' מ"א והאריך בזה והביא שמלשון הירושלמי פ"ו דנזיר משמע דגם במצה העיקר היא הנאת גרון ושוב הביא דברי מהר"מ סופר בחדושיו הנדפסים בספר ר"י מגאש על שבועות שכתב כן בפשיטות דגבי מצה אזלינן ג"כ בתר הנאת גרון והביא ממ"ש התוס' בשם הירושלמי דתיתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ואי ס"ד דבעשה דמצה בעי הנאת מעיו א"כ על איסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצה לא יצא עד שיכנס למעיו ול"ה בעידנא דומיא דכ' התוס' גבי עשה דפרי' ורבי', אלא ודאי דלענין מצה אזלינן בתר הנאת גרון. אולם בלבוש או"ח סי' תע"ה בהגה כתב שם בטעמא דבלע מצה יצא ובלע מרור לא יצא משום דאכילת מצה אע"פ שהיא זכר לגאולה וחירות מ"מ בעיקר אכילתו הוא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב לפיכך יוצא בה אף בבליעה דאף בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו וכו', מבואר מדבריו דבאכילת מצה בעי מילוי כריסו עכ"ד הא"ב. והנה ראיית הגאון מהר"ם סופר דחה היטב בא"ב דאף אי נימא דבמצה הנאת מעיו היא העיקר, אבל מ"מ גם הכניסה דרך גרונו היא חלק מהמצוה ואילו הכניס לתוך מעיו שלא בדרך גרונו ודאי דלא יצא דאכילה בעינן וכמו כרכן בסיב דלא יצא, ואינו דומה לפ"ו, דהתם אילו הי' אפשר גמר ביאה בלא העראה הוי מקיים ג"כ את המצוה. אלא דנראה לי שיש להביא הראי' באופן אחר לגמרי לפי מה שהביא שם דברי המ"מ והל"מ פ"ו ה"ב ממצה דאם כרכן במרור כיון דבי' איתעביד מצוה לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אע"ג דלא יצא ידי חובת מרור ודוקא כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל הוי הפסק ע"כ. וא"כ מצינו שבמצה יוצא בכרכן במרור, ולגבי שאר איסורים הי' נראה כיון דליכא הנאת גרונו שהרי הופסק בין גרונו ע"י המרור, ממילא אינו עובר, וא"כ הי' אפשר להו לצאת ידי חובת מצה ע"י כריכה במרור, ולא היו עוברים איסור חדש בזה, אלא ע"כ שלא כדמשמע מדברי המ"מ, אלא דגבי מצה בעינן ג"כ הנאת גרונו. אבל אי נימא כן צ"ע איך נפרנס הא דבלע מצה יצא, וגם יקשה למה להו להראשונים למימר בכרכן בסיב דלא יצא משום דאין דרך אכילה בכך או משום שלא הי' בפיו ממש, הלא אפשר הי' לומר בפשיטות משום דליכא הנאת גרונו. ומזה משמע כדברי הלבוש שהעיקר באכילת מצה היא הנאת מעיו. וא"כ לפ"ז תחזור הקושיא דאם בהנאת מעיו תליא איך יוצא מתעסק ע"י ההנאה למפרע:
והי' נראה מתוך כך שאפשר לומר שענין הנאת גרונו וענין טעם מצה שני ענינים נפרדים הם, והנאת גרונו, אין הכונה רק מה שהגרון טועם טעם הדבר, אלא מה שהאוכל הי' בגרונו לתאוותו ג"כ מיקרי הנאת גרונו אף שלא טעם הגרון את הטעם, וכמו כן מה דאמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ג"כ אין הכונה רק מה שטעם את הטעם, אלא אף מה שעבר דרך גרונו לתאוותו מיקרי שכן נהנה, והילכך אף אם בלע מצה ואף בסיב מיקרי נהנה שהרי בלע לתאוותו, שאם הי' שלא לתאוותו כלל, היתה נקראת אכילה גסה, שאינו יוצא כלל בזה ידי חובת מצה כדאיתא ביבמות (מ' ע"א) וע"ש בתוס' דתרי אכילה גסה יש, ואכילה גסה כזו שאינו אוכלה לתיאבון כלל לא יצא כלום, וכיון שעכ"פ היה לתיאבון מיקרי נהנה ויוצא אף שמתעסק, ומיקרי על ידי זה הנאת גרונו המחוייבת להיות, ולפ"ז גם המ"מ והל"מ דסברי שאם כרך מצה במרור יצא יוכלו לסבור דבעינן הנאת גרונו, אלא דזה נמי מיקרי הנאת גרונו, שהי' בגרונו לתיאבון דידי', וגבי איסור נמי חייב כה"ג. מיהו צ"ע דגבי דין איסור לא שייך לכאורה לומר דמרור טפילה למצה, ואולי נאמר שאין שום גריעותא גבי איסורים הא דחוצץ, ועכ"פ אין מדין בלע מצה יצא ומכרך בסיב סתירה ליסוד הדברים הנאמרים דמתעסק חייב שכן נהנה, דוקא הנאה אשר היא עצמה העבירה:
ג
ובמה שכתבנו למעלה להביא ראי' דמתעסק הוי שגגת עבירה, מהא דמחייב גלות ברוצח ע"י מתעסק, דחיוב התורה הוא, כשבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל, ראיתי בספר עמק יהושע סי' ב' שג"כ רצה להביא ראי' דמתעסק הוי שגגת עבירה מרוצח וז"ל ונ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (ע"ט) דתנא דבי חזקי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו מממון והא ודאי דבמכה בהמה חייב אפי' מתעסק נמי כגון שהיתה בהמה עומדת וסבר שזה בהמתו וכמו דאמרינן בספ"ב דב"ק היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב וכה"ג גבי הריגה פטור כגון זרק אבן וסבר ששם בהמה ונמצא אדם שזהו מתעסק כמו שכ' התוס' בפ"ז דשבת ע"ג ובפ"ז דסנהדרין ס"ב ואפ"ה פטור מממון משום דקלב"מ, ואי מתעסק לא עביד איסורא דאורייתא א"כ אמאי פטור משום דקלב"מ ע"כ. ושוב דחה על פי שיטת רש"י פ"ג דב"ק דמקלקל בשבת והזיק ממון ג"כ אמרינן דקלב"מ, והביא ראי' לשיטת רש"י מירושלמי פ"ק דשבת, אלמא אף דמקלקל פטור לגמרי, ואף שגגת עבירה לא הוי, ומ"מ אמרינן בזה דקלב"מ. עכ"ד. ואף אם נניח שאין מכאן ראי', אבל הראי' מעיקר דין גלות שהרי מחייבינן גלות על הורג במתעסק, וכן ממה שאמרו (ב"ק ל"ג) ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן א"ר אליעזר בן יעקב מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור ואר"י בר"ח פטור מגלות ולמה לי קרא להכי הלא אין לך מתעסק גדול מזה וליפטר מגלות מטעם מתעסק אלא ע"כ חזינן דברציחה חייב אף מתעסק, וע"כ שבכל מקום הוי מתעסק שגגת עבירה אלא דבכ"מ פטרה התורה וגבי רציחה חייבה, וכן אף לדברי העמק יהושע עדיין תשאר ראייתו לפי דברי התוס' החולקים שם בב"ק על דברי רש"י במקלקל. אבל נראה ברור דאין שום ראי' לדין מתעסק בשאר עבירות שבתורה מדין רציחה, דכמו שמחייבינן חיוב ממון בנזקין אף במתעסק גמור כמו בהיתה לו אבן בחיקו ולא הכיר בה ונפלה, וע"כ הטעם כיון ששם עיקר האיסור והחיוב לא על מעשה ההיזק, כ"א על תכלית הדברים שלא יוזק ממון חבירו, וכיון שהו"ל לעיוני, הוי הוא האשם במעשיו, ובעניני היזק חייבה התורה לא על מעשה בכונה או במחשבה, כ"א על מעשה בפשיעה, וכמו כן ברציחה ג"כ הדין כן הוא שהחיוב הוא על אבוד הנפש, ולא על המעשה, וכיון שכן מחוייב הוא לא על מעשה במחשבה כ"א על מעשה בפשיעה, ויותר נכון שכל העבירות שבתורה החיוב הוא על מעשה העבירה, וברציחה ונזקין החיוב הוא על פשיעת העבירה ע"י מעשיו, והילכך בכל עבירות שבתורה כיון שמתעסק ועושה שלא מדעתו פטור, אבל ברציחה כיון שעשה ופשע חייב הוא, אלא שאינו חייב כמזיד שמחוייב מיתה אלא כשוגג ומחוייב גלות אם הי' דרך ירידה, וצריך קרא לפטור את הממציא את עצמו, ומטעם זה אם הזיק ממון בהדי הרציחה באינו מתכוין, אמרינן ג"כ דפטור על הממון מטעם דקלב"מ. וראיתי בספר אור גדול בדבריו על דברי התוס' יומא פ"ב ופסחים (כ"ה) שכתבו דרוצח בלא מעשה, היכא שרוצים לזרוק אותו על התינוק שיתמעך, דהוא קרקע עולם, פשיטא דאינו חייב למסור עצמו דאמרינן להיפך מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי וחייך קודמין וה"נ גלוי עריות ע"כ, והביא דברי מהרב"ח דמדייק מדברי הרמב"ם וטוש"ע דלא ס"ל האי חילוקא דתוס' וכתב על זה באו"ג דסברת התוס' ע"כ מוכרח דס"ל דבכה"ג ליכא עבירת הריגת נפש ומדקדק מדברי הרבינו ירוחם בס' אדם נתיב י"ח דפוסק ג"כ בעריות ושפ"ד דבלא מעשה אינו מחוייב למסור נפשו רק בפרהסיא אם רוצים להעבירו, וכתב שם ג"כ דאם רוצים לזרוק אותו על תינוק שיתמעך בפהרסיא וכונתם להעבירו דחייב למסור נפשו, דנראה דס"ל דאיכא בזה עבירת הריגת נפש, דנראה דאם אינם מניחים להציל חבירו בפרהסיא אף אם כונתם להעבירו וכו' כיון דהוא בסכנה ליכא עליו חיובא כלל וכו' דבפירוש גלי קרא דחייך קודמין וכו', ושוב רצה לדחות הראי', והאריך בסברא אף בלא ראי' לפרש אף בדברי התוס' דעבירת רציחה יש על כל פנים, אלא משום כיון דהוא בשב ואל תעשה, אינו מחוייב למסור עצמו. והביא ראי' לזה מלשון חידושי הר"ן הובא בשמ"ק ריש כתובות, ע"כ קיצור מאריכות דבריו. והנה זה דבר פשוט דבכל עבירות שבתורה כגון גבי שבת אם יאמרו לו הנח עצמך ועל ידך על ידי זריקתך תעשה מלאכת שבת, ודאי פטור ומותר שהרי איננו עושה כלל שום מלאכה, וע"כ גבי רציחה ענין אחר הוא לגמרי, משום דשם אין החיוב על המעשה כ"א על פשיעת מעשיו, וכיון שעכ"פ פשע שהי' יכול שלא להניח את עצמו, והילכך על ידי פשיעתו מיקרי שעבר עבירת רציחה, וכמו כן גבי מתעסק כיון שעכ"פ פשע מיקרי שעבר עבירת רציחה, אבל בכל שאר עבירות שבתורה, נוכל לומר שפיר שמתעסק לא הויא שגגת עבירה כלל, ונדחו כל הראיות ממתעסק דרציחה:
ומה שדחה בע"י ראייתו מקלב"מ לפי שיטת רש"י דמקלקל נמי אמרינן דקלב"מ, נראה מדבריו דדיינינן דקלב"מ אף דלא הוי שגגת עבירה כלל, וזה תימה גדולה דעד כאן לא אמרינן בכתובות (פ"ג) ובכ"ד רק דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין, אבל אם שוגג נמי לא הוה, זה לא מצאנו דיפטר, ואיך אפשר ליפטר, כיון דאין שום נדנוד עבירה. ובמנחת ברוך רצה לומר דחקירה זו אם מתעסק הוי שגגת עבירה אם לאו תלוי' במחלוקת תוס' ורש"י אי אמרינן במקלקל קלב"מ דרש"י דס"ל דבמקלקל ג"כ אמרינן דקלב"מ משום דס"ל דהוי שגגת עבירה אלמא דבמקום דלא הוי מלאכת מחשבת ג"כ הוי שגגת עבירה, דהא דמקלקל דפטור משום דל"ה מלאכת מחשבת וא"כ מתעסק אף דפטור מטעם דלא הוי מלאכת מחשבת מיקרי שגגת עבירה ותוס' דפליגי במקלקל יסברו גם במתעסק דלא הוי עבירה כלל, ע"כ. אבל לפי הנכון גם דברים אלו תמוהים דאין הדברים דומים כלל וכלל, דאף שמקלקל ומתעסק שניהם איפטרו מטעם דלא הוי מלאכת מחשבת, אבל הם שני דברים נפרדים לגמרי, דמתעסק דאימעט ממלאכת מחשבת, הכונה דאימעט כיון דבעינן מלאכת מחשבת וכאן אין שום מחשבה והוי חסרון מטעם מחשבת שהצריכה תורה, אבל מקלקל דאימעט מטעם מלאכת מחשבת, הכונה דבעינן מלאכה שיש בה מחשבת, ומקלקל היא מלאכה שאינה צריכה מחשבת, נמצא שפטור מקלקל הוא מטעם חסרון דמלאכת ופטור מתעסק הוא מטעם חסרון מחשבת, וא"כ במקלקל ודאי אי אפשר לומר דהויא שגגת עבירה כיון שהגרעון והחסרון היא במלאכה, ושגגת עבירה לא שייכת אלא במקום דהמלאכה היא בשלמות והחסרון הוא צדדי. והילכך דברי רש"י במקלקל בלא"ה הם תמוהים, אבל להביא מזה ראי' למתעסק אין זה ענין כלל:
ולבאר דברי רש"י הי' נראה דשני מיני מקלקל יש, הא' שהוא מקלקל מצד עצם החפץ, כגון שלוקח חפץ שלם ושוברו לרסיסים ממש, שלא יתכן במלאכה זו שום תועלת ותקון, ויש עוד מין אחד של מקלקל, שמלאכה זו אפשר לה שתהי' בה גם תקון קצת, אשר זה די להתחייב משום מלאכת שבת, אלא שעכשיו נקרא מקלקל, מפני שאין מחשבתו עכשיו לתקון זה, ואילו רצה עכשיו בתועלת היוצאה ממלאכה זו, הי' נעשה מתקן במלאכתו, והנה הענין מתחלק, שודאי מקלקל גמור שאין בו שום תקון קצת, אין זה בגדר מלאכה כלל, ולא שייך בזה לומר דקלב"מ, כיון שלא עשה כלום ממלאכת שבת, אבל מקלקל כזה שיש במלאכה גם תועלת קצת לכשיצטרך, אלא שהגריעותא הוא מחמת מחשבתו, שלא חישב בעשייתו לתקון זה, מ"מ כיון שאילו ירצה נמצא שהיתה מלאכה גמורה, ממילא הוא רק מלאכה גמורה בלא מחשבה, והילכך הוי כמו כל שוגג דפוטר מן התשלומין, ואולי נאמר ג"כ שנדון זה של מקלקל גמור נלמד להתמעט ממלאכת ומקלקל זה שיש בו תקון קצת, אלא שאין מחשבתו לתקון זה נתמעט ממחשבת. ולפי זה היו צודקים גם דברי המנחת ברוך שנוכל להשוות דין מקלקל עם דין מתעסק, כיון ששניהם מחמת חסרון מחשבה הם מתמעטים לפטור, אלא שמ"מ אין הנדונים שוים לגמרי, שמתעסק הוא חסרון רק במחשבה בלבד, אבל אין במלאכה עצמה גריעותא בשביל זה, אבל במקלקל המלאכה עצמה גרועה היא מחמת חסרון המחשבה, שהרי עכשיו היא נקראת מקלקל:
ועפ"ז הי' נראה ליישב מה שמקשים לשי' רש"י דגם מקלקל פטור מטעם קלב"מ אהא דכתובות (דף ל') בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור מטעם זריקת ד' אמות ברה"ר ומקשה בגמ' ע"ז וליפטר מטעם קורע ואף שמקלקל מ"מ הא הוי לרש"י חייבי מיתות שוגגין, ולפי הדברים האמורים יתיישב דקורע אפשר דהוי באופן כזה שאין בו במציאות שום תקון, והוי מקלקל גמור שלא מחמת חסרון מחשבתו, ובמקלקל כזה לא אמר רש"י כלל:
ולפי מה דיש סוברים שבכל מתעסק אין כאן שגגת עבירה, או אף להגרע"א דכל מתעסק הוי שגגת עבירה, אבל עכ"פ מתעסק דלא נעשה מחשבתו לדידי' נמי לא הוי עבירה כלל, א"כ בזורק חץ ולא רצה לקרוע, ולא ידע שיפגע בדרכו את השיראין לא עדיף מרצה לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, דהוי מתעסק גמור, ולא הוי עבירה כלל אף בשוגג, והילכך לא שייך בזה לומר דקלב"מ מטעם קריעת השיראין דלא הי' במחשבתו כלל. אך נראה דכיון דיודע שאפשר לו שיפגע מה שיזדמן לו בדרך ויקרענו, אין זה מתעסק, דהוי כמאן דידע מזה החפץ שיפגענו, ואין לנו לכנותו אלא אינו מתכוין, שהרי לא נתכוין לזה שיקרע ולא רצה בקריעתו, ועדיין צ"ע:
ויש לי דבר עיון במה שכתבו התוס' (שבת ע"ג א') דשחט קדשים בחוץ וכסבור שהן חולין דפטור מטעם דהוי מתעסק ומיפטר מעבירת שחוטי חוץ ככל איסורים דמיפטר מתעסק והיינו מטעם אשר חטא בה, ולכאורה צריך לברר דאלו אם שחט קדשים בחוץ והוא מתעסק, כיון שבפנים לאו עבודה היא, אינו חייב על ענין כזה גם בחוץ. וכמו פסול ששחט דאינו חייב בחוץ, הכי נמי בששחט מתעסק, ולאו מטעם מתעסק דאיסורים אלא משום דלא עבד עבודה בחוץ דלאו עבודה היא. וראיתי במנחת חינוך (סי' קפ"ו) שכתב וז"ל ודע דאם א' מהפסולין לשחיטה שחט מקצת ואח"כ גמר הכשר בחוץ באופן דבחולין כה"ג פסולה השחיטה ה"נ אינו חייב משום שחוטי חוץ דלאו שחיטה היא אבל קטן וגעע"ג שחט תחילת הסימנים דכשר בחולין ובא גדול וגמר השחיטה חייב הגדול אף דבפנים קטן פסול לשחיטת קדשים מ"מ זה דוקא בפנים דצריך כונה אבל לא בחוץ ועוד אפ"ל בפנים אינו נעשה נבילה ושחיטתה מטהרתה רק דפסולה להקרבה בודאי חייב בחוץ ול"ש לומר כיון ששחט פורתא א"ר לבוא לפנים הא בכל ש"ח אינה ראויי' לבוא לפנים מ"מ זה אסרה תורה וחייבו וזה פשוט. ע"כ. והנה מה שדחה סברתו שבא לפטור מטעם כיון דשחט בה פורתא אסרה, דחייתו תמוה, דאף שבכל שחוטי חוץ בהכי חייב רחמנא, אף שאינה ראוי' לפנים, היינו דוקא במה שאינה ראוי' ע"י השחיטה של חוץ, אבל אם יש באותה שחיטה פורתא פסול אחר של שלא בכונה או ענין אחר על זה הא לא חייב רחמנא, ורק על פסול חוץ הוא דחדית רחמנא, וא"כ ודאי מהאי טעמא יהא פטור כשהתחיל קטן. ובהנחתו הראשונה של המ"ח דבחוץ אף שלא בכונה חייב, הנה בהעלאה בחוץ ודאי דפטור שלא בכונה, כיון דסבירא לן דהמעלה להדיוט פטור משום דכתיב לד', ואם כן הכי נמי שלא בכונה נמי פטור דהא לא הוי לד' כיון דהוא מתעסק. והי' נראה עוד יותר דאף אם ידע שהן קדשים והעלה סתמא דנמי פטור דלא שייך לומר בחוץ דסתמא לשמה קאי, וכן ראיתי במ"ח בפ' ראה שכתב כן ומדייק מלשון הרמב"ם, וא"כ ה"נ במתעסק כ"ש דפטור, ואף אי נימא כסברת יש מן האחרונים דבפנים כשר מתעסק בהעלאה, ורק בשחיטה הוא דמיעט רחמנא מתעסק מלרצונכם תזבחוהו, מ"מ בחוץ יפטר מתעסק דלא עדיף מסתמא, זהו הדין בהעלאה. ובשחיטה הי' נראה דאף דס"ל דהשוחט להדיוט חייב, לא מיבעיא לדעת רש"י דסובר דשוחט להדיוט לשם עכו"ם, א"כ במתעסק ואינו מכוין לשם עכו"ם ודאי דפטור, אלא אף לדברי התוס' דס"ל דלהדיוט חייב אף שלא לשם עכו"ם, מ"מ אפשר היינו דוקא כששוחט לשם מי שהוא, אף שאינו מכוין לשם עכו"ם, מ"מ הוי בגדר מעשה העבודה, כיון שמכוין לשם מי שהוא, אבל כשאינו מכוין לשם מי שהוא כלל, אין זה בגדר עבודה כלל, וצריך להיות פטור אליבא דכולי עלמא. ואם היינו אומרים שהתוס' משוו לשם הדיוט עם מי שאינו מכוין כלל היו מיושבים דברי התוס' מה דצריכים לפטור שחט קדשים בחוץ וכסבור שהן חולין, מטעם מתעסק דאיסורים, ולא פטרי מטעם דלא הוי מעשה העבודה באינו מכוין, משום דסברי דבשחיטת חוץ לא בעינן כונה כיון דשוחט להדיוט פטור. ולפי זה הי' לנו לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' בדין זה אם אינו מכוין כלל אי חייב משום שחוטי חוץ:
מיהו ראיתי בלקוטי הלכות זבחים בסוגיא דשוחט להדיוט בזבח תודה ד"ה שהשוחט להדיוט חייב וז"ל עיין רש"י שפירש לאכילת הדיוט והנה במעלה להדיוט פירש שכונתו הי' לשם עכו"ם לאותו הדיוט וא"כ ע"כ דגם בשוחט אפילו אם כוון לשם עכו"ם לאותו איש ג"כ חייב דהא המשנה קאמר חומר בשחיטה מבעלי' ואולי דרש"י רבותא קאמר אף דלא נתכוין לשם הקרבה כלל רק לצורך אכילת אדם ג"כ חייב וכ"ז בכלל מה דריבתה תורה איש ששחט לאיש בין לעובדו בין לאכילתו וכן משמע ברמב"ם פ' י"ח ממעש"ק הלכה ט"ז שכתב אע"פ שזה הדם הי' במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן ה"ז חייב ע"כ. והנה דברי רש"י א"א לפרש כן, דא"כ למה הצריך שיכוין לשם עכו"ם, הלא אף אם מקריב לשם מי שהוא שלא לשם עכו"ם ושלא להקרבה הלא ג"כ יחוייב דלא גרע ממי שחושב לאכילת אדם שלא לשם הקרבה, ובל"ה עצמו ג"כ אינו אלא כמסתפק בזה. ולפי מה דמשמע מדברי הרמב"ם דאף בלא כונה כלל ג"כ חייב, תצא לנו מחלוקת בזה בין רמב"ם ורש"י, ומה שכתב רש"י לאכילת אדם ע"כ הכונה שמכוין להקרבה אלא שיאכלם אדם, אבל אם אינו מכוין כלל להקרבה יפטר לדברי רש"י, ומה שרש"י משמיענו בזה, אפשר שבא להשמיענו שבהקטרה והעלאה גם באופן זה פטור, ועכ"פ לפ"ז נוכל לומר שהתוס' שבת יסברו כדברי הרמב"ם, שמצד ההקרבה בחוץ הי' חייב אף בלא כונה, אלא שפטור מטעם מתעסק דאיסורים:
ויש לעיין בדין שביעית לפי דברי הגרע"א דמחלק בין מתעסק בכל עבירות ובין מתעסק במלאכת שבת, דבשבת לא הויא עבירה כלל, משום דלא הויא מלאכת מחשבת, איך יהא במלאכת שביעית. ולכאורה פשוט הוא דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת, דמהיכי תיתי דניבעי שם מלאכת מחשבת, דדין זה לא נאמר אלא בשבת, או אולי כיון דחד דין מלאכה הוא בעינן נמי מלאכת מחשבת:
ובסנהדרין (כ"ו ע"א) חזיוה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי אמר להו כהן וזמר א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך והקשו בתוס' וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם דהכי אמרינן בפרק כלל גדול (ע"ג ע"ב) הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי ליחייב משום עבודת נוטע וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה וכי האי גוונא שרי כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (דף פ' ע"ב). ע"כ. והנה מפשטות דברי התוס' נראה דרק גבי שבת בעינן מלאכת מחשבת והילכך חייב משום נוטע כיון דאיתעבידא מחשבתו, אבל גבי שביעית משמע דליכא לדין מלאכת מחשבת. מיהו אין מדברי התוס' ראיה רק שאף דהויא מלאכת מחשבת מ"מ כיון דאין הקרקע משביח אינו עובר משום שביעית, אבל אי לא הויא מלאכת מחשבת, אפשר דאף בשביעית אינו עובר, משום דבמלאכות שביעית נמי בעינן מלאכת מחשבת:
ויש לעיין בדברי התוס' דלגבי שביעית אינו עובר משום דקשיא ליה ואינו משביח הקרקע, ומ"מ לענין שבת עובר, משום דאיתעבידא מחשבתו, דהא לגבי שבת נמי בעינן שיהא מתקן, ואם לאו אין זו מלאכת מחשבת. וצריך לומר, שאף מתקן הוא קצת את הקרקע, אלא שמצד אחר קשיא ליה, והילכך לגבי שביעית בעינן תקון גמור בקרקע, ואם לאו אינו עובר, אבל לגבי שבת כיון דאיתעבידא מחשבתו והוי תקון קצת מיקריא מלאכת מחשבת וחייב שפיר. ומדברי תוס' אלו, סתירה למה שכתבנו בסימן נ"א באות ב', שאחר שיש לנו שני פסוקים בשביעית, פסוק דושבתה הארץ, ופסוק דבחריש ובקציר תשבות, שמפסוק דושבתה הארץ ידעינן איסור עבודת הקרקע ומפסוק דבחריש ובקציר תשבות ידעינן איסור אגופו של אדם, ורצינו לומר שבמקום שאין צריך לעצים שמצד הפסוק דבחריש ובקציר תשבות צריך להיות פטור, מ"מ מצד הפסוק דושבתה הארץ חייב על כל פנים, כיון דאיתעבידא מלאכה בקרקע, ואם כן הכי נמי נימא להיפך כשאינו משביח הקרקע אף דפטור מטעם הפסוק דושבתה הארץ ליאסר משום דבחריש ובקציר תשבות, דאינו תלוי במלאכת הקרקע, כי אם במלאכת גוף האדם, ובזה צריך להיות שוה לדין מלאכת שבת. וצריך לומר דהפסוק דושבתה הארץ מפרש הוא לכל דין איסור שביעית שתלוי הוא בעיקרו בדין עבודת הקרקע, ואם מצד עבודת קרקע אין כאן איסור, אין איסור אף משום פסוק דבחריש ובקציר תשבות, שתלויים הם זה בזה. ובזה יתבאר בדרך פשוט למה לנו שני פסוקים בדין שביעית, הלא די בפסוק דבחריש ובקציר תשבות, דאילו לא נאמר רק קרא דבחריש ובקציר תשבות היינו אומרים שבמקום שאין משביח את הקרקע גם כן עובר, ועכשיו שנאמר הפסוק דושבתה הארץ, נתפרש לנו שכל האיסור תלוי בשביתת הקרקע, ואם מצד שביתת הקרקע אין כאן מלאכה משום דקשיא ליה, אינו עובר אף משום דבחריש ובקציר תשבות:
ובספר ברוך טעם בדין חילוק מלאכות ביו"ט הביא דברי הרמב"ן שכתב וז"ל ואי קשיא לך לחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות ביו"ט ע"כ, ואחר זה הביא דברי הריטב"א שכתב וז"ל וביו"ט הוא דסבר יש חילוק מלאכות משום דאיתקש לשבת אבל שביעית פשיטא ליה דאין חילוק מלאכות ע"כ. והנה לפי דברי הרמב"ן כיון שמשוה להו לדין מלאכת שביעית ודין מלאכת יום טוב לענין דין חילוק מלאכות, נימא נמי דשוים הם לענין דין מלאכת מחשבת, אבל לדברי הריטב"א דמחלק ביניהם לענין דין חילוק מלאכות, ששני שרשי דינים נפרדים הם, הכי נמי יחלק ביניהם בדין מלאכת מחשבת, שלא נאמר רק גבי שבת ויו"ט. מיהו אפשר לומר שאף הרמב"ן לא השוה אותם רק לענין דין חילוק מלאכות, שזהו דין בעצם ענין המלאכות, ובזה שוים הם יום טוב ושביעית, אבל לגבי דין מלאכת מחשבת שדין זה מיוחד הוא בהלכות שבת ויום טוב, ודין הוא בעצם דיני השבת, דין זה אף לדעת הרמב"ן לא נאמר בדיני שביעית ולא בעינן שם מלאכת מחשבת: