אור ברסלב
חלקת יוסף שביעית

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

שביעית

שלוחין

סימן נא

א

שביעית פ"א מ"א עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ב"ש אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי ובה"א עד העצרת ע"כ, ואמרינן בפ"ק דמו"ק דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו וביטלום כלומר פסח ועצרת ובפ"ק דמו"ק מפרש טעמא וגז"ש דגמר שבתון שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר וכו' ע"כ. והקשו התוס' (דף ד') ד"ה מה וז"ל ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא פרק בתרא (פ"א) דצריך לעשות תוספת גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיפה מחול על הקודש איכא למימר ההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההוא שעורא נמי מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ד. ובקרן אורה כתב ע"ז דבריהם ז"ל אינם מובנים דמאי ענין תוס' כ"ש לשביעית דבעלמא גבי שבת ויו"ט שהיום קדוש מלעשות מלאכה ע"כ מוסיפין שעה אחת על היום בקדושה זו לאסור במלאכה אבל קדושת שביעית לא שייכא אלא בעבודת הארץ לשבות מעבודתה ולא נאסרה אלא החרישה לצורך שביעית ושיערו חכמים בזה דל' יום לפני ר"ה הוי החרישה לצורך שביעית אם כן אין ענין שעה אחת לכאן וכו' אלא ודאי נראה דר' יוחנן לית לי' תוספת כלל בשבת ויו"ט וכן כתבו התוס' להדיא בר"ה שם עכ"ל הצריך לן:

ונראה באמת דעצם הקושיא דבשבת הא אסור לפניו ולאחריו משום תוספת לא קשה כלל, דכד דייקת שני עניני התוספת, תוספת שבת ותוס' שביעית שני ענינים נפרדים הם לגמרי, דענין תוס' שביעית עיקר החידוש והיסוד הוא מה שאף בזמן שאינו מצטרף עם שביעית, אחר עצרת של שנה ששית, שאין לזמן זה שום יחס עם השנה השביעית, מכל מקום ג"כ נאסרת העבודה, כיון שהוא תקון לשביעית, ונמצא שכח של שנה שביעית אוסר אף בזמן שאינו זמנה, ובתוס' שבת ליכא הך דינא כלל, דמאי דאסרינן שעה אחת קודם השבת אין זה משום דאלים כח השבת לאסור אף בזמן שאינו זמנה, אלא היינו טעמא דאסרינן לי' משום דמצרפין ליה ליום השבת, אם כן הלא לא נוכל ללמוד מדין תוספת שבת לאסור בשביעית בזמן שאינו מצטרף לשביעית דזה דין אחר הוא לגמרי, ועוד יותר נראה להסביר שכיון שהיינו טעמא דאסרינן מלאכה בתוספת שבת, הוא משום דמצרפינן לי' ליום השבת, אם כן הלא אין זה לפניו דשבת ולא דאחריו דשבת כי אם יום השבת עצמו, ושפיר קאמר בגמ' דמה שבת לפניו ולאחריו מותר, כי אם היא עצמה אסורה, דמאי דנאסר בתוס' שבת היינו ג"כ משום דמיחשבא היא עצמה, אבל בשביעית אף אם נרצה לאסור אחר עצרת במלאכה, מ"מ אין זמן זה נחשב השנה שביעית ואין זה מצטרף עם השנה השביעית, אם כן הלא מאי דבעינן לאסור אין זה אלא איסור לפניו, וראי' לזה דתוס' שבת נעשה השבת עצמה, הוא מהא דאית לן דמתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום. וכן יש להביא ראי' מדברי הרשב"א עירובין (ל' ע"ב) דאף דאית לן דסוף היום קונה עירוב, שעה אחת קלה קודם כניסת השבת, היינו קצת קודם קבלת תוס' שבת נקנה העירוב, אלמא דהתוס' נעשה כעצם מעצם היום ומצטרף להיות נחשב כשבת עצמה:

ועוד ראי' מתוס' פסחים (צ"ט ע"ב) ד"ה עד שתחשך דמחלקים בין הא דסעודת שבת וקידוש מהני אף מבעוד יום ומצה בעינן עד שתחשך משום דמצה ומרור איתקיש לפסח ובפסח כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ע"כ משמע דאי לאו קרא דבלילה הזה היו יוצאים באכילת מצה בשעת תוספת אלמא דתוס' מצטרף לעצם היום להחשב יום טוב ממש, דזה ודאי אף בלא קרא דבלילה הזה אין יוצאים באכילת מצה אלא ביום טוב ממש, וקרא דבלילה בא ללמדנו שאף שהוא יום טוב ממש כיון שאינו לילה אין יוצאים, אבל יום טוב ודאי מיחשב תוספת כעיקר:

מיהו אי לאו דברי תוס' היה נראה לומר שאף אם נאמר שתוספת יום טוב ושבת היא כעצם היום, היינו דוקא שיהא לתוספת דינו של יום טוב, אבל מכל מקום אין לו דין לפטור בו חובת היום, ודוקא קידוש וסעודה, שאינם חובת היום, אלא צריך שיהא שמם קידוש של שבת וסעודת שבת ואם יעשה דבר זה כשעדיין חול אין זה קידוש שבת ואין זאת סעודת שבת, אבל בזמן תוספת, כיון דתוספת הוא כעצם שבת מיקרי ג"כ קידוש שבת וסעודת שבת, אבל לצאת חובת מצה ומרור, כיון שחיובם הוא חיוב היום, צריך לאכלם בזמן פסח שנתנה התורה, אבל בזמן שמוסיף הוא ליום טוב, אינו יכול לפטור בזה שיפטר על ידי זה החיוב שצריך לקיים בזמן הפסח שקבעה התורה, שדין זה אינו מתפשט על זמן התוספת, הילכך בעינן במצה ומרור עד שתחשך:

הדרינן לתרוץן, דאין קושיא ממאי דבשבת צריך להוסיף מחול על הקודש, ללמוד מזה לאסור בשביעית עבודת הקרקע אחר עצרת, ומאי דאמרו בתוס' דבשביעית נמי אסרינן הך פורתא, נראה דכונתם בזה להקשות דכמו דילפינן להתיר עבודת קרקע בששית משום דילפינן משבת, כמו כן נילף להוסיף מחול על הקודש להוסיף בששית כהך דינא דתוספת שבת, ועל זה תירצו דאין הכי נמי דהך דינא איתא נמי בשביעית להוסיף פורתא מחול על הקודש כמו דמוסיפין גבי שבת ולפי זה יאסר בהך פורתא בשאר דינים כשביעית ובתוס' דמוצאי שביעית נמי יאסרו בכל הני דינים כשביעית עצמה מטעם תוספת שביעית כתוספת שבת. ונמצא לפ"ז שבשביעית ישנם שני דינים, אחד תוס' שביעית כתוס' שבת, והב' עבודת קרקע אחר עצרת לת"ק ולר"ג ישאר רק הדין האחד תוס' שביעית פורתא כתוס' שבת:

ובאופן אחר יש עוד לומר וליישב קושיית התוס' אמאי לא ילפינן תוס' שביעית מתוס' שבת ואמאי אמרינן דבשבת היא עצמה אסורה לפניה ולאחריה מותרת והא איכא תוס' שבת, דנראה דתוס' שבת דין אחר הוא לגמרי ואין ללמוד מזה לשביעית. דהנה בגמ' (עירובין ל') גבי מחלוקת ב"ש וב"ה דב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אמרו להם אבל אמרו להם כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום ע"כ, וכתב הרשב"א הבאור דכיון דסוף היום קונה עירוב ואז היתה עוד סעודה הראויה והקשה הא בתוס' יוה"כ שהוא קודם סוף היום כבר נאסר ומתרץ שהעירוב קונה קצת קודם תוספת זהו תורף דבריו, ובאור הדברים שהעירוב קונה קצת קודם חלות דין תחומין בכניסת שבת וכיון שבזמן תוספת כבר חל איסור תחומין בעל כרחך קצת קודם כניסת תוס' שבת חל העירוב. ועתה יקשה טובא לפי דעת הרמב"ם דלית ליה דין תוספת בשבת ויום טוב וגם ביוה"כ ליכא לדידיה דין תוספת באיסור מלאכה ואית ליה דין תוספת בדין המיוחד ליוה"כ היינו לאיסור אכילה, ואם כן על כרחך העירוב קונה קודם סוף היום ממש דאז נאסר באיסור תחומין ואיסור אכילה הלא חל קודם קצת בכניסת התוספת ואם כן בשעת קניית העירוב לא היתה סעודה ראויה ומאי משני ב"ש. ולכאורה היא קושיא חזקה, והדבר צריך תלמוד:

ונראה לומר דדין תוספת שבת ויום טוב ותוספת יום הכפורים אין זה דין איסור מלאכה או דין איסור אכילה בזמן תוספת, אלא שזו היא מצוה בעלמא להוסיף מחול על הקודש, ואם עשה מלאכה או אכל בזמן תוספת לא עבר שום איסור, שאין כאן שום איסור אלא שחסר מצוה שלא הוסיף מחול על הקודש, שכיון שעושה מלאכה או אכל באותו זמן, הלא לא הוסיף כלל מחול על הקודש, ממילא ביטל מצוה אבל איסור לא עבר, שאין בתוספת שום ענין של איסור, וכיון שכן אף בזמן תוספת הויא עדיין סעודה הראויה שהרי לא חל על החפץ שום איסור כי אם מצוה אקרקפתא דגברא, ומה שהוא רוצה להוסיף ואינו חפץ לאכול אין זה חסרון בסעודה ומיקריא סעודה הראויה בעצם, ועדיף מספק איסור ששם הספק חל על החפץ ואוסרו אבל כאן אין על החפץ שום דין, ושפיר משני ב"ש דהויא סעודה הראויה מבעוד יום. כך אפשר לומר לדעת הרמב"ם. מיהו הרשב"א נראה דסובר דמה שהוא חל בעצם על החפץ כיוה"כ עצמו והחפץ אינו ראוי מיקרי, והנה לדעת הרמב"ם אין זה כ"א מצוה ואפשר לומר גם לדעת הסוברים דתוס' שבת ג"כ מדאורייתא אין זאת כ"א מצוה בעלמא ואם כן אין ללמוד מזה לאסור עבודת קרקע ערב שביעית עד עצרת דשם ודאי אין זה כי אם דין איסור בעלמא ואין הדין נולד על ידי מה שהוא מוסיף, ואין כאן שום מצות תוספת, ואין זה דמיון לדין תוספת שבת. מיהו בהך פורתא שרצו התוס' לחדש איסור אף לגבי שביעית תהא ג"כ דין מצוה כמו גבי שבת:

מיהו אפשר נמי לומר דהרמב"ם והרשב"א דפליגי לפי דברינו אי בזמן תוספת יוה"כ מיקרי סעודה הראויה לטעמייהו אזלי, דהרמב"ם כיון דס"ל דבשבת ויום טוב ליכא תוספת מדאורייתא וגם ביוה"כ ליכא דין תוספת לגבי מלאכה, אם כן על כרחך אין זמן התוספת מצטרף אל יוה"כ, אם כן צריכים אנו לומר דמאי דאסור בזמן התוספת באכילה אין זה מטעם דין איסור כיון שאין התוספת נחשב כיום עצמו, ועל כרחך אין זה כי אם דין מצוה בעלמא להוסיף מחול על הקודש להתענות, אבל הרשב"א לפי מאי דסבירא ליה דתוספת שבת ויום טוב הוי דאורייתא, אם כן עלינו לומר דהתוס' מצטרף עם עצם היום, והוי התוספת כשבת עצמה, והילכך אמרינן שבזמן התוס' חל איסור מלאכה כמו בשבת עצמה וכמו"כ ביוה"כ חל איסור מלאכה ואיסור אכילה בזמן התוס' כיוה"כ עצמו, והילכך מיחשב אף בזמן התוס' המאכל דבר האסור, ומשום זה קאמר הרשב"א דאף בזמן התוס' הויא סעודה שאינה ראויה, ואם נאמר כן לא נוכל לחלק כתירוצנו השני, בין שבת לשביעית אליבא דהנך דסברי תוס' שבת דאורייתא וכל עיקר דברי התוס' הלא הם לפי מאי דס"ל דאית להו תוס' לשבת ויו"ט, ולדידהו אף גבי שבת אין זה ענין של מצוה כ"א ענין של איסור, וא"כ שוב נוכל ללמוד שביעית משבת, וצ"ל כתירוץ הראשון. ונראה שעל פי זה תתיישב ג"כ קושיית הקרן אורה ועוד אחרונים אדברי התוס' (ג' ע"ב) ד"ה יכול ילקה דמשמע מדבריהם דאי לאו דגמר ר' יוחנן משבת בראשית היו לוקין על תוספת שביעית לסברת התוס' דהתורה אמרה מהתחלת שביעית יהי' מששית א"כ למאן דמרבי תוס' שבת ויו"ט מתשבתו שבתכם נימא נמי דחייב על התוס' כמו על שבת עצמה ובכל דוכתא קיי"ל דליכא בתוס' אלא עשה לחוד ע"כ. ולפ"ד מיושב דלא אמרו התוס' ללקות אלא אתוס' דשביעית, דמאי דאסרינן בעבודת הקרקע ל' יום קודם היינו מכח השנה השביעית שמתפשטת בששית, שששית עצמה הלא לא נתקדשה להיות שמטה, וזו היא כונת תוס' באמרם שהתחלת שביעית תהא בששית, דחשבינן לה כאלו השביעית נתפשטה אבל לא שהששית נתקדשה, וכיון שזה האיסור מכח שביעית הא חשבינן לי' כאלו עובד הקרקע בשביעית ממש, אבל גבי דין תוס' שבת שעת התוס' מצטרפת לשבת עצמה והיא עצמה מתקדשת ולא חשבינן כאלו עשה בשבת עצמה ממש, אלא שזו התוס' נעשית כשבת ודין שבת שלה שנתקדשה לו אינו אלא לדין עשה, שאף שאמרינן שהיא מצטרפת לשבת ונעשית כשבת, לא לכל הדינים נעשית כשבת, אלא לאיסור עשה בלבד, הילכך אינו לוקה:

ואם היו דברינו כנים בסברא האחרת שאמרנו דתוס' שבת ויו"ט אין זה חלות של איסור כ"א חלות מצוה, היתה מתיישבת קושיית השו"מ מהדורא רביעאה (סי' קכ"ה) אהא שכ' האחרונים אמתניתין דיש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וחשיב שביעית ויו"ט והקשו השאג"א ושעה"מ איך חל איסור יו"ט על איסור שביעית דקדים ותירצו דמיירי ביו"ט של ר"ה ובעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילו עד ר"ה וא"כ בר"ה בא איסור יו"ט ושביעית בב"א ע"כ. והקשה בשו"מ דאי נימא דתוס' יו"ט דמי לתוס' שבת וחל מדאורייתא אם כן שוב איסור יו"ט קדים ואיך חל איסור שביעית ע"כ, ולפ"ז דכיון דתוס' שבת ויו"ט אין זה חלות של איסור אלא חלות מצוה, א"כ שפיר גבי חלות איסור שניהם באים בב"א. מיהו לפי דברי תוס' מו"ק דלגבי האי פורתא תוס' דאיכא ביו"ט איכא נמי בשביעית אף בזמן שאין המקדש קיים משום דילפינן משבת, אפשר דגבי עשר נטיעות נמי יהא אז אסור, א"כ אף אם נימא דתוס' הויא חלות של איסור, א"כ יהא האיסור בין לגבי דין שביעית ובין לגבי דין יו"ט, וא"כ שוב הוו שני האיסורים בבת אחת ולק"מ:

ב

הקשה הר"ש אהא דתנן לקמן (בפ"ב מ"ו) אין נוטעין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה משמע הא ל' יום נוטעין והשתא נטיעה בתחילה שרי חרישה אסור אלא היינו טעמא דכיון דלא מהניא לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ור"ת מפרש דלא החמירו בנטיעה משום דבנטיעה אין תוספת שביעית דאורייתא אלא בחרישה בפרק קמא דר"ה דרשינן לה מדכתיב בחריש ובקציר תשבות ומיהו אית תנאי דדרשי לי' מקראי אחריני ועוד לא יתכן כלל דמ"מ דאורייתא הוא כחרישה דכתיב כרמך לא תזמור וכ"ש נטיעה דהוא עיקר מלאכה טפי כדמוכח בשבת דזומר תולדה דזורע וכ"ש נוטע דדמי לזורע טפי עכ"ל. ודברי הר"ש בלתי מבוארים כלל, דמאי ראי' מייתי מקרא דבכרמך לא תזמור דאיירי בעיקר שביעית, ודברי ר"ת אינם אמורים אלא בתוס' שביעית, דשם נאמר בקרא בחריש ובקציר תשבות ומזה יליף ר"ת דתוס' שביעית דאורייתא אינה אלא בחרישה וקצירה ולא בנטיעה, והילכך לא החמירו רבנן אף בתוס' שלהם, אבל בעיקר שביעית ודאי דאף נטיעה אסורה מן התורה וא"כ מאי ראי' מייתי הר"ש מכרמך לא תזמור דאיירי בעיקר שביעית והדבר צ"ע רב:

ובעצם דברי הר"ש דמה שכתב דנטיעה אסורה בשביעית מדאורייתא, מדברי הרמב"ם פ"א מה' שמטה ויובל ה' ג' וד' שכתב וז"ל וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן ע"כ. נראה מזה שנוטע אינו איסור מדאורייתא ואין זה אלא איסור מדרבנן ומשו"ה לוקה מכת מרדות, דאי נימא דאסור מדאורייתא אף איסור עשה שוב לא היו החכמים אוסרים עוד מה שכבר אסרה תורה, אלא ודאי דמותר מדאורייתא, וחולק בזה על שיטת הר"ש. ובמנחת חינוך סי' שכ"ז הקשה על שיטה זו מגמ' גיטין (כ"ג ע"ב) דקאמר בגמ' מפורש גבי מאי דאמרינן דנוטע בשביעית יעקור משום דהוי איסור דאורייתא, הלא מפורש בגמ' דנטיעה בשביעית הויא איסור דאורייתא:

ובקרן אורה נתעורר במה שכלל הרמב"ם במלאכות אלו שאיסורם מדברי סופרים גם חרישה דקשה דהא בחרישה ודאי איכא איסורא דאורייתא כמש"כ הוא ז"ל בעצמו בהלכה א' קרא דבחריש ובקציר תשבות אשביעית:

והנה הרמב"ם כתב בהלכה א' וז"ל מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ונאמר בחריש ובקציר תשבות ע"כ, הנה לפי דבריו יש לנו שני כתובים על השביתה בשנה השביעית. ומשמע מפשטות הדברים דשני ענינים נפרדים הם דמקרא דבחריש ובקציר תשבות הוא מצות שביתת גוף האדם כמו השביתה בשבת ומקרא דושבתה הארץ הוא דין שביתה שחל על הקרקע. ונראה דתהא נפקא מינה גדולה בין שביתה שעל גופו ובין שביתה שעל הקרקע בכגון דא שאמרו בתוס' (בשבת ע"ג ומו"ק ב') גבי זומר וצריך לעצים חייב שתים וכתבו בתוס' שאף למאן דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מ"מ צריך שיהא צריך לעצים משום דבלאו הכי לא מיחשבא קצירה. ונראה שדוקא לענין מלאכת שבת בעינן שיהא צריך לעצים ששם החיוב הוא בשביל מלאכת האדם, וזומר לא חשיב שהאדם עביד מלאכת קצירה, שבעצם פעולת המלאכה שני מינים נפרדים הם זמירה וקצירה, ודוקא כשצריך לעצים, אחשיב במחשבתו לזמירה זו לקצירה, אבל לענין שביעית כיון דשם להדין הוא על שביתת הקרקע, ולגבי הקרקע מה שנעשית הפעולה בהקרקע אף שאין צריך לעצים מ"מ בעצם קצירה היא, ורק לענין מה שדנים אם האדם עושה מעשה קצירה אמרינן שאם הוא לא חושב לקצור רק לתקן האילן, הלא לא עשה קצירה אלא זריעה, והשתא אילו לא נאמר רק מקרא דבחריש ובקציר תשבות היה לגבי שביעית ג"כ פטור באין צריך לעצים, אבל השתא דכתיב מקרא דושבתה הארץ שחל דין שביתה על הקרקע אף באינו צריך לעצים חייב שתים ובכגון זה יש לומר ג"כ בחרישה ושאר עבודות. והשתא אם כנים אנחנו בדבר זה אתי שפיר מה שחשב הרמב"ם גם חרישה בכלל חייבי מכת מרדות, משום דגם הדין דרבנן חל על חרישה, שמדאורייתא ליכא בחרישה כ"א דין חיוב שביתה על האדם, ומדרבנן איכא חיוב שביתה גם על הקרקע, ונמצא שהחורש בשביעית עובר בין על דין התורה ובין על דין דרבנן והלכך כתב הרמב"ם שלוקה מכת מרדות על החרישה משום האיסור של דרבנן:

והנה במה שלענין שבת נטיעה וזריעה חדא מלאכה הן, היינו במה דהוי מלאכה לענין שבת, דהיינו בדין שביתת גוף האדם, דחדא פעולה הן, ואין ביניהם שום חילוק, וכיון שנוטע חייב גם זורע חייב וכן להפך כשזורע חייב גם נוטע חייב. דלגבי עצם הפעולה במה שנוגע לשביתת האדם ענין אחד הם, אבל במה שנוגע לשביתת הקרקע, דהיינו במה שנפעל על ידי הפעולה בקרקע נטיעה וזריעה שני ענינים נפרדים הם, דעל ידי נטיעה נפעל ענין אחד בקרקע ועל ידי זריעה נפעל ענין אחר, והלכך בעצם האיסור ודאי כיון שזריעה אסורה מדאורייתא גם נטיעה אסורה מצד דין שביתת הגוף שאסור בשביעית בשביתת הגוף ובפעולתה הלא שוים הם, אבל בשביתת הקרקע אין דין איסור על נטיעה, מפני שאין נטיעה דומה בזה לזריעה ואת זה באו חכמים ואסרו בגזירתם גם בנטיעה לאסור שביתת הקרקע והלכך אינו לוקה מן התורה על נטיעה בשביעית מפני שהלאו דלא תזרע נאמר בפרשת שביתת קרקע וזה אינו גבי נטיעה ולוקה מכת מרדות מצד האיסור שאסרו חכמים שביתת קרקע גם בנטיעה אבל מ"מ גם נטיעה אסורה מן התורה מצד דין שביתת הגוף שנכללת בזה במלאכת זריעה ואתיא שפיר לפ"ז סוגיא דגמ' גיטין (נ"ג ע"ב) דאמרינן שם מפורש דהנוטע בשביעית עבר על איסור דאורייתא:

ועוד יש חילוק בין עשה דבחריש ובקציר תשבות לעשה דושבתה הארץ, דמצד עשה דבחריש ובקציר תשבות דהוא עשה דשביתת הגוף אינו אסור אלא שיעשה הוא בעצמו המלאכה בשביעית אבל מה שיעשה על ידי עכו"ם אינו מוזהר על זה כמו בשבת שאינו מצווה אלא על דין שביתת גופו, אבל מצד העשה דושבתה הארץ דהדין חל על שביתת הקרקע אסור אף בעבודה על ידי עכו"ם. ועיין במנחת חינוך מצוה קי"ב בזה מסוגיא דע"ז (ט"ו) שכתב לבאר בזה דבשביעית אסור אף בעבודה על ידי עכו"ם. אבל נראה פשוט דאין זה רק מצד העשה דושבתה הארץ, ונמצא לפ"ז דבחרישה דאינו אסור אלא מצד עשה דבחריש ובקציר תשבות מותר מן התורה ע"י עכו"ם אלא דמדרבנן אסרו אף בשביתת הקרקע ונאסר ע"י עכו"ם ונמצא שכשעובד בשביעית עובר גם על איסור דרבנן של שביתת קרקע מלבד העשה דשביתת הגוף, וכן בנטיעה עובר מדאורייתא בדין שביתת גוף ומדרבנן בדין שביתת קרקע למש"נ בדעת הרמב"ם:

והנה במנחת חינוך בדיני שביעית נושא ונותן לפתור הספק דליפטרו נשים מעשה דשביעית דהויא מצות עשה שהזמן גרמא, וסוף דבריו מיישב ע"פ דעת הריטב"א שמתרץ קושיית הראשונים למה לן קרא למעט אשה ממילת בנה תיפוק לי' דהויא מצות עשה שהזמן גרמא, ומתרץ דלא אמרינן דהנשים פטורות דוקא במצוה שעל גופה, אבל במילת בנה כיון שאין זאת מצוה דגופה שהרי היא מצוה דבן אף הנשים חייבות, ובזה בא המנ"ח לפתור שאלתו גם כאן, שכיון שדין שביעית חל על הקרקע אין זאת מצוה דגופה ואף נשים חייבות. ולפי הנחת דברים דידן דבחרישה ונטיעה ליכא אלא עשה דבחריש ובקציר תשבות, דהויא רק דין שביתת הגוף צריכים להיות נשים פטורות, ואין עלייהו רק איסור דרבנן, ובדידהו אם נוטעים בשביעית צריך להיות הדין לקיים ולא לעקור, וזה לא שמענו לחלק בזה בין אנשים לנשים, ותו יקשה דלפי זה למאן דס"ל דדין תוס' שביעית ילפינן מבחריש ובקציר תשבות, ליפטרו נשים מדין תוס' שביעית, דהא להך מ"ד אין ללמוד כ"א לדין שביתת האדם ולא לדין שביתת קרקע, דהא פסוק זה בחריש ובקציר תשבות לא נאמר אלא על שביתת האדם בעצמו:

ואפשר ליישב עתה גם הקושיא הראשונה על הר"ש דמה ראי' מביא דנטיעה אסורה בתוס' שביעית מהא דנטיעה אסורה מדאורייתא מוכרמך לא תזמור, והא פסוק זה נאמר בשביעית עצמה ומה זו ראי' לתוס' שביעית, ואפשר לומר בדעת הר"ש דסבר דלא שייך לאסור לעבוד הקרקע בתוס' שביעית משום דמתקן הקרקע לשביעית, אלא אם נסבור דבשביעית חל האיסור על הקרקע, הלכך אסור לעבוד הקרקע בתוס' שביעית משום דסוף סוף מיתקנא הקרקע בשביעית עצמה, אבל אם נסבור דבשביעית האיסור חל על האדם ולא על הקרקע, מאי איכפת שהקרקע מתוקנת בשביעית סוף סוף האדם שובת בשביעית עצמה ואינו עובד כלום. וסובר הר"ש דגם חרישה אף דילפינן איסורה מבחריש ובקציר תשבות מ"מ הויא נמי בכלל פסוק זה של ושבתה הארץ וחל איסורה גם על הקרקע שלא כדעת הרמב"ם. ולזה קאמר הר"ש דאי נימא כדעת ר"ת דבנטיעה ליכא דין דתוס' שביעית, בע"כ צריכים אנחנו לומר בטעם הדבר, משום דאיסור נטיעה בשביעית עצמה אינה על הקרקע כ"א על האדם, וממילא לא שייך לאסור בתוס' שביעית, ועל זה מביא ראי' שזמירה נאסרה מן פסוק וכרמך לא תזמור, ומקרא זה בפרשת שביתת הקרקע, וכיון שנטיעה גם כן בכלל זריעה כזמירה ודאי שאף איסור נטיעה חל על הקרקע, ויש על זה דין שביתת הקרקע, וכיון שכן ודאי שיש גם בנטיעה דין תוס' שביעית, שכיון שהאיסור הוא על הקרקע, וכשעובד עבודת הקרקע בתוס' שביעית מתוקנת הקרקע בשביעית, ודאי שיש לאסור משום תוס' שביעית כמו בחרישה. ואינו רוצה לפרש דעת ר"ת שפסוק בחריש ובקציר מיעוט הוא, שכיון שהם שוים בדינם אין למעט, אלא איכא להשוותם, שהטעם משוה אותם:

ג

במשנה ה' שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילו וכתב הר"ש יש מפרשים עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ראש השנה ע"כ. וכתב בפי' הרא"ש ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפי משאם היו לאיש אחד ע"כ. ובהרמב"ם בפי' המשנה כתב ג"כ וז"ל לפי שהם של שלשה אנשים היינו חושבים שלא יצטרפו וכל אחד מהם יחרוש סביבות אילנו כמלא אורה וסלו וחוצה לו ובא ללמדנו שיצטרפו ע"כ פי' ג"כ דהו"א דגרע משל איש אחד, קמ"ל דלא גרע, וא"כ יקשה טובא האי דירושלמי, דמהיכי תיתי דיהא מותר עד ר"ה ויהא עדיף מג' של איש אחר:

ונראה דשני דינים מצאנו בשדה הא' שדה הלבן והב' שדה האילן ושדה הלבן אינו רשאי לחרוש כ"א עד הפסח ושדה האילן מותר לחרוש יותר מזה עד העצרת. ומה שאנו דנים אם שלשה אילנות מצטרפין, היינו להוציא מדין שדה הלבן לעשותה שדה האילן, כדי שיוכלו לחרוש לזמן מאוחר, ואם אין שם אלא אילן אחד, אין זה שדה אילן וממילא חזרנו להיות שדה זו שדה לבן, ואסור לחרוש מימות הפסח, וזהו כל המשא ומתן של דין זה השנוי בפרק זה אם בכי האי גוונא מיקרי שדה אילן או שדה לבן. ונמצא שאף שהשלשה אילנות הם של שלשה אנשים, מ"מ בעצם השדה אין זה שדה לבן, שכיון ששלשה אילנות זרועים בה אינה עומדת כבר להיות שדה לבן ומותר לחרוש עד העצרת, אבל מ"מ אף שהשדה אינה שדה לבן, ואין בה איסור חרישה משום שדה לבן מ"מ אסורה היא משום שהיא שדה אילן, אבל אילו לא היתה גם לא שדה אילן, כי אז לא היה עליה שום איסור חרישה, כי אין שדה נאסרת אלא או משום שדה לבן או משום שדה אילן. והנה מה שיש בה שלשה אילנות של שלשה אנשים פועל להוציא את השדה משדה לבן, אבל עלינו לשאול אם יש עליה שם שדה אילן, שהלא אפשר שאינה לא שדה אילן ולא שדה לבן. והנה קיי"ל שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ובשני אילנות מחלוקת ר"מ ורבנן ובשלשה אילנות ד"ה קנה קרקע. ועתה כיון שאלו שלשה האילנות הם של שלשה אנשים, נמצא שלכל אחד אין לו אלא אילן אחד, נמצא שלאילן הזה אין לו קרקע, ואין לו באילן כי אם העץ בלבד, ואף כשייבש לא יוכל לנטוע עוד מפני שאין לו זכות במקום יניקת השורש כדין קונה אילן אחד, ומשום זה סובר הירושלמי, שאין לשדה זו דין שדה אילן לאסור בתוס' שביעית חרישת הקרקע, כיון שכשחורש הקרקע אינו חורש דבר שיש לו התחברות עם אילן שלו, שהלא הקרקע אינה שייכת להאילן, ואין זה אלא גורם להאילן, אבל אין זו שדה אילן, שאין נקרא שדה אילן אלא כשיש לו ג' אילנות שאז קנו האילנות מקומם ומקור יניקתם, ואף שבשביעית אף בכי האי גוונא אסור לחרוש, בדבר זה מחולקים דין שביעית ודין תוס' שביעית, שבשביעית כיון שסוף כל סוף גורם להתגדל האילן ע"י חרישת הקרקע אסור, אבל בתוס' שביעית דוקא אם חורש קרקע כשהיא עצמיות האילן, אבל כששניהם ענינים נפרדים הם אין בזה משום איסור חרישה, ומה שהוא גורם להתגדל האילן ע"י חרישת הקרקע אין זה איסור בתוס' שביעית:

אך לפי פי' זה צריכים לומר דמאי דאמרינן דקונה אילן אחד לא קנה קרקע אין זה משום יסוד דין ממון, משום שכשקונה אילן אחד אין המוכר רוצה למכור לו קרקע, דאם היינו מפרשים כן, אין זה ענין למאי דאמרינן בתוס' שביעית כשאין רק אילן אחד שרי לחרוש וכשיש שלשה אילנות אסור דזה הוא ענין של איסור ואינו תלוי בדעת האדם, אלא טעמא דאילן אחד לא קנה קרקע, דמטעם עצם ענין האילן, אין לאילן התיחסות עם קרקע, אלא דוקא כשיש שלשה אילנות:

ומצאתי הדבר מבואר בחדושי הרמ"ה ב"ב (דף פ"א אות ס"ו) וז"ל ושמעינן נמי דטעמייהו דרבנן גבי הקונה שני אילנות דקתני אין לו קרקע לאו משום דסבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר דהא בהדיא אמרינן דספוקי מספקא להו אי קנה קרקע אי לא ואי בעין רעה מוכר אמאי מספקא להו היינו דמספקא להו אי תורת שדה עליהן והוו להו אילנות עיקר וקרקע דידהו טפל ומיקני טפל אגב עיקר ואי לא תורת שדה עליהן והוה ליה קרקע עיקר ואילנות טפל ואפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר אין העיקר נמכר בכלל הטפל ע"כ. חזינן דמפרש דמאי דאינו קונה קרקע אין הטעם משום דאינו רוצה למכור לו, אלא הטעם הוא דבאילן אחד אין הקרקע שייך להאילן ואדרבא נוכל לומר שהאילן טפל לגבי הקרקע, אבל שנאמר דהקרקע שייך אל האילן זה לא אמרינן. ובשלשה אילנות הקרקע טפל להאילן, והקרקע שייך להאילן, הילכך כשקונה את האילנות קונה את הקרקע השייך לה שהיא ענין אחד עם האילן, נמצא שאין יסוד הדין בנוי על יסוד ענין ממוני, אלא על יסוד עצמיות האילן, אם הוא ביחד עם הקרקע ענין אחד הוא אם לא. והילכך אתי שפיר מאי דאמרינן דשלשה אילנות של שלשה אנשים חורשין עד ראש השנה, משום דשלשה אילנות של שלשה אנשים אין צירופם צירוף אלא לגבי זה שנוציאה משדה לבן, אבל לעשותה שדה אילן אין מצטרפין, שלגבי כל אחד שדה מיוחדת היא, שכל אילן ואילן בפני עצמו ענין מיוחד הוא, וכיון שכל אילן נחשב לעצמו, אין לאילן התיחסות עם הקרקע שתחתיו, ונמצא שכשחורש את הקרקע אינו חורש את הקרקע של האילנות, שהרי אין להם התיחסות, ואין זה חורש בשדה אילן, אלא חורש באילנות וגורם להתגדל להאילנות, וגורם מותר בתוספת שביעית:

ד

כתב הרמב"ם פרק י' מה' שמטה ויובל הלכה ה' אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידם איש מפי איש שלא מנו באותם השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן וכו' ע"כ. ובהשגות ז"ל א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דס"ל כר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן וכו' ע"כ. וביאר בחדושי רח"ה דהשגת הראב"ד היא דבאמת הרי מבואר בערכין (דף ל"ב) דבבית שני נהגה רק שביעית ולא יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין וכן פסק הרמב"ם בהל"ג שם, הרי דאע"ג דאין יובל נוהג, מ"מ חשבון השנים של שביעית היה מתחיל לאחר שנת החמשים וע"כ מנו יובלות בכדי להתחיל אח"כ חשבון שנות השביעית וא"כ מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות הלא הדין של חשבון השנים לא נשתנה גם לאחר החורבן וע"כ סובר הראב"ד דמה שאמרו הגאונים דלא מנו יובלות לאחר חורבן הוא רק לר' יהודה דלדידי' גם בבית שני לא מנו יובלות מאחר שעולה לכאן ולכאן אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דבבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין קשה מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות. עכ"ל חדושי רח"ה:

ויש לעיין לפי מה דקיי"ל לפי דעת כמה פוסקים דשביעית בזה"ז דרבנן, נמצא דמדאורייתא ליכא עכשיו שמטה כלל, מה יהא הדין כשיחזרו ישראל על אדמתם, איך יתחיל המנין לשנות השמטה והדעת נותנת שצריך למנות שבע שבע מהשמטה האחרונה שנהגו מדין תורה ובאיזה שנה שנעמוד בשנות השמטה לפי חשבון זה כך יתחיל המנין לשנות השמטה דאורייתא. דזה ודאי דלא נוכל להכניס לחשבון זה גם את היובלות, שהרי היובלות אינם מעצם שנות חשבון השמטות, אלא שדין חלות היובל משנה את חשבון שנות השמטה, אבל כיון שאין דין יובל בזה"ז, אין חשבון השמטות משתנה, כי אין היובל נכנס לחשבון שנות השמטות, אבל שנות השבע, שהן נכנסות אל החשבון והמנין מצד עצמותן, אף שאין בהן דין השמטה מן התורה, מ"מ מצד עצמותן נמנות לשבע שבע, ואף כשיחזרו ישראל על אדמתן ימנו השמטות לפי חשבון זה של שבע שבע משמטה אחרונה שנהגו מדין תורה:

ועכשיו לפ"ז אלו הי' אפשר לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דשביעית בזמה"ז דרבנן, דוקא אחר חורבן הבית אבל בבית שני בימי עזרא היתה שמטה נוהגת מן התורה, הי' אפשר ליישב דעתו, דבזמן הבית כיון שהיתה שמטה מן התורה, לפיכך מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתא, שכך הוא דינן של קדושת שמיטין מן התורה, ובע"כ נמנין היובלות מפני קידוש השמיטין, אב בזמן הזה כיון שאין שמטה נוהגת מן התורה מיחשב מן התורה כאין שמטה כלל, ולא נשאר לנו מן התורה כ"א המנין של שבע שבע, שנמנה עד שיחזרו ישראל על אדמתם וישוב מנין השמטה להיות מדאורייתא, הלכך בעל כרחם לא מנו היובלות, שאם ימנו היובלות, יתקלקל המנין כשתשוב השמטה להיות מדאורייתא, שאז צריך למנות משמטה האחרונה רק שבע שבע כמו שנתבאר, ומפני זה לא מנו אחר חורבן הבית את היובלות כלל כדי לשמור ולקיים את המנין הנכון כשתשוב השמטה להיות מדין תורה. מיהו לפי מה שכתב במבי"ט ח"ג (סי' מ"ו) דמוכיח דדעת הרמב"ם דשביעית בזמה"ז היא דרבנן מהא דפסק הרמב"ם פ"א דתרומות דתרומה בזמן הזה דרבנן מדכתיב כי תבואו ואף בימי עזרא ושנראה לו שה"ה במעשר ומהאי טעמא נראה שסובר שהוא הדין בשביעית ע"כ, וכן כתבו עוד פוסקים בדעת הרמב"ם א"כ שוב ליכא לתרץ הכי ותחזור הקושיא לאיתנה מ"ש לפני חורבן הבית ולאחר החורבן הלא דין א' להם. אלא דלפ"ז יקשה טובא, כיון שמדאורייתא לא נהגה שביעית גם בזמן הבית שני א"כ כשיחזרו ישראל על אדמתם לעתיד לבא ב"ב נצטרך למנות שבע שבע משמטה האחרונה בבית ראשון, אם כן איך מנו יובלות בבית שני הלא נתקלקל חשבון השמיטות האמתי שהלא את היובלות לא נוכל להכניס בחשבון שנות השמיטות כיון שאין חלות יובל כלל והלא היובל אינו מעצם שנות השמטות, אלא כשחל היובל משתנה על ידו חשבון שנות השמטות, אבל כשאין היובל חל, הלא אין לנו למנות כשתשוב השמטה של תורה אלא שבע שבע, מפני שהן נכנסות אל החשבון בעצמות מנינן, ואיך ימנו עכשיו בהתקלקל החשבון ע"י היובלות:

ואפשר לנו לומר דנסבור דלעתיד לבוא לא יתחשבו עם חשבון השמטות דהאידנא, אלא או דנימא דמבלי התחשב בחשבון שמטות דהאידנא יעשו חשבון חדש בחשוב שבע שבע משמטה האחרונה שהיתה מדין תורה, או דנימא בדרך אחרת שכמו שהתחיל חשבון חדש לשנות השמטה בכניסת ישראל לארץ בימי יהושע, כמו כן יתחיל מנין חדש בכניסת ישראל לארץ לעתיד לבא. ונמצא שלפי דרכים אלו תהא השמטה שאנו נוהגים בה מדרבנן עכשיו בלתי נכונה ובלתי מתאימה עם שנת השמטה שתהא לעתיד לבא בכניסת ישראל לארץ, וכלפי מה שאצלנו שנה זו תרצ"ח נחשבת לשמטה תחשב אז לשנה ראשונה או שני' לשנות השמטה, ועוד כיוצא בזה. אלא שמדרבנן חייבים אנו לנהוג בה דין שמטה, אע"פ שאינה שייכת כלל לדין שמטה אלו הי' עתה חיוב דין תורה:

והנה בבית הלוי ח"ג ס"א אות ז' בדיני שביעית כתב וז"ל עוד זאת דע כי לא כל תקנות דרבנן דומים ויש בהם חילוקים, א' יש מהם מה שאסרו חכמים או מה שתיקנו בדבר שבעצמו של זה הדבר אין בו איסור דאורייתא ורק משום סייג לגדר שלא יפגעו בדאורייתא וכדומה בזה הוא דאמרו ספיקא דרבנן להקל, אמנם מה שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזה"ז וכמו איסור שביעית אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עתה וא"כ הרי המקיימה עושה אותה מצוה דאורייתא וכו' אם הפסוק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' ואמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה והכתוב משבחו ע"ז א"כ ק"ו השתא שכבר ניתנה וכבר נתחייבו בה וכו' ובודאי לא גרע השתא מקודם מתן תורה ועל כגון זה בא ג"כ חיוב מדברי קבלה ע"י הנביאים הציבי לך ציונים וכו' וכתב רש"י דברי הספרי אף לאחר שתגלו תהיו מצוינים במצות עשו תפילין קבעו מזוזות עכ"ל הרי דמן התורה הוזהרו לעשות כן ובזה ניחא הא דקרי לשביעית דאורייתא עכ"ל ב"ה:

והנה בעצם דבריו תמהתי מאד, דכמו שלפי דבריו אי נימא דקדושה שני' ג"כ בטלה אינו מקיים שום מצוה דאורייתא שהרי אין כאן קדושת הארץ, ה"נ אף אי נימא דקדושת הארץ לא בטלה, מ"מ כיון דקיי"ל דאין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ונמצא שדין היובל הוא פרט מפרטי קיום מצות שמטה, ואם ינהג שמטה בלא יובל, הלא מקיים מצות שמטה באופן אחר מפרטי דיני מצות התורה, ואיך יקיים בזה מצות שמטה דאורייתא, והלא כל מצוה דאורייתא שיש לה תנאי המצוה ואם מחסר מן התנאים המעכבים במצוה ודאי שאינו מקיים כלום, וא"כ ה"נ גבי שמטה בזה"ז כיון שחסר לנו תנאי קיום היובל. שזה מעכב במצות שמטה, אין כאן מצוה של תורה (וצ"ע בדברי התוס' סוכה ל"א ד"ה לא מצא וכו' שכתבו שאם לא מצא כשר מברך בפסול):

ונראה שדעתו הוא שאין יובל פרט מפרטי דין השמטה ואין דין יובל בא רק להיות תנאי בדין חיוב השמטה, שאם אין יובל, אז אין גם חיוב השמטה, אבל אין זה פרט מפרטי מצות שמטה הלכך סובר הוא שאע"פ שאין יובל נוהג אין זה פוטר ממנו כי אם החיוב בלבד, אבל מ"מ המצוה נעשית בכל פרטיה ודקדוקיה כבזמן החיוב. ומשו"ה אף בזמה"ז כששומר את שנת השמטה לשבות בה, מצוה דאורייתא הוא מקיים בזה. ואין זה דומה לאלו בטלה הקדושה, שאז השביתה בשנה השביעית אינה מצוה כלל:

אבל לפי מה שכתבנו ששנה זו שאנו נוהגים בה שמטה בזמה"ז, אינה לפי חשבון הנכון ואינה מתאימה עם השנה שיעשו בה שמטה בכניסת ישראל לארץ לעתיד לבא, שאז יתחיל מנין חדש לשנות השמטה, שהרי המנין הראשון נתקלקל על ידי זה שמנו בבית שני גם יובלות, ומכיון שמדאורייתא לא נהגה שמטה, לא הי' לנו להכניס את היובלות במנין שנות השמטה, ומה שנוהגים עתה לעשות שמטה בשנה זו היא תקנת חכמים שאין בה ספק דין תורה כלל, שהלא השנה שצריך לנהוג מדין תורה היא אחרת, אם כן לא עדיפא מצות שמטה זו שהיא דרבנן משאר מצות דרבנן שאין בה ספק דאורייתא, דאמרינן בהן ספק דרבנן להקל וה"נ עלינו לומר בספק שביעית בזה"ז ספק דרבנן להקל:

ובבאור הגר"א הביא דעת הרז"ה דס"ל דשמטה נוהגת דוקא בזמן שהיובל נוהג מדרבנן שיובל ושמטה קשר שאין נפרד הוא והיו נוהגין יובל עד שבטלו ב"ד וכתב דשמטה צריך ג"כ קידוש ב"ד והוא בכלל מה שאמרו שנים אתה מקדש עכ"ל. ובהשגות הראב"ד על הרי"ף (בגיטין פ"ד) גבי השמטת כספים כתב וז"ל ונ"ל דהני כולהו מדת חסידות קא עבדי דהא קיי"ל כרבי דדריש דבר השמטה שמוט והשתא ודאי אין יובל נוהג לא בארץ ולא בחו"ל לא מן התורה ולא מדרבנן שהרי אין יושביה עליה ואין שם ב"ד תוקעים ואין עבדים משתלחים והנך מעכבי כדאיתא בר"ה ואיתא בקדושין אלא הא דכתיב בארץ ההיא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחו"ל אין הדרור נוהג בארץ אין וכו' והא למאי איצטריך היכי ס"ד שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בחו"ל אלא ודאי ה"ק אפי' בזמן שיושביה עליה אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו אינו נוהג בחו"ל אפי' יהא שם ב"ד וכ"ש השתא, עכ"ל, ודעתו ג"כ שאין שמטה נוהגת אף מדרבנן בזה"ז:

ודעת הראב"ד אינה מבוארת מהיכן פשיטא לי' דאין שמטה נוהגת אף מדרבנן, דבשלמא הא דאין יובל נוהג אף מדרבנן הוא משום דיובל צריך קידוש ב"ד, ואם לאו אין זה יובל, וחכמים הלא לא תקנו יובל חדש עם דינים אחרים אבל מה טעם אין שמטה נוהגת מדרבנן. ואפשר לומר משום דס"ל דאין יובל רק תנאי לחיוב השמטה, אלא שהיובל הוא פרט מפרטי קיום מצות השמטה, ואם אין יובל, חסר תנאי מתנאי דיני קיום המצוה, הלכך ס"ל שאף מדרבנן אינו חייב, שבאופן זה לא יתקנו שמיטה עם דינים חדשים. מיהו אפשר ג"כ לומר שדעת הראב"ד כדעת הרז"ה שגם שמיטה צריכה קידוש ב"ד, וכיון שהיום אין ב"ד חסר עצם דין חלות השמיטה ואינה נוהגת אף מדרבנן, כמו שאין יובל נוהג בזה"ז מטעם זה עצמו:

והנה לפי דעת הרז"ה ששמטה צריכה קידוש ב"ד ובלא קידוש אינה חלה כלל, וכפי מה שנתבאר אפשר שגם דעת הראב"ד בהשגתו על הרי"ף כן היא, ע"כ כשיכנסו ישראל לארץ לעתיד לבא, ודאי שיותחל מנין חדש לשנות השמטה, שהרי עכשיו לפי דבריו, אין לנו שום מנין לשנות השמטה. וכמו כן צריכים אנחנו לומר שבאותם שבעים שנה שאחר חורבן בית ראשון בטלו השמטות לגמרי אף מדרבנן, שהרי אז בטלה קדושת הארץ לגמרי וגם לא נהגו יובלות משום דצריך קידוש ב"ד ואם כן גם השמטות בטלו מטעם זה עצמו שהיובלות בטלו שהרי לפי דבריו דין אחד ליובל ולשמטה, ואם כן לפי זה כשנכנסו אח"כ לארץ בימי עזרא ודאי שהותחל מנין חדש לשנות השמטה כבכניסתן לארץ בימי יהושע:

והדבר מפורש לכאורה בסוגיא דערכין (י"ב י"ג) דקאמר בשני' במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים, ארבע מאה תמניא יובלי ארבסרי תרי שבועי פשו להו שיתא הוה לי' בשיתא בשבוע ומשני ר' יהודה ואבע"א לעולם רבנן וכי קתני וכן אשארא ורב אשי מתרץ הנך שית עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו ע"כ. ואליבא דרב אשי על כרחנו צריכים אנו לומר דמנין שנות השמטה התחיל מחדש בכניסתן לארץ, דאי נימא דחשבון אחד הוא עם השנים שנמנו עד כה מאי טעמא לא חשיב הנך שית, ואיך נפסיק בנתים, אלא ודאי שהתחיל המנין להמנות מעכשיו בכניסתן כדין כניסתן לארץ בימי יהושע ושש שנים לא נמנו שלא נחשבו עדיין לכניסה עד דסליק עזרא ומקדיש. ובתירוצים הראשונים וכן לפי דעת המקשן עדיין יש להסתפק הא דחשיב בגמ' הנך שמטות דבית ב' בשמיטין ויובלות מתחלת כניסתן בימי עזרא, היינו משום דגם לדידהו התחיל המנין מחדש בכניסתן לארץ, או משום דבבבל היו שבעים שנה היינו עשר שמטות והבית הראשון הלא חרב ג"כ בשנת השמטה, ממילא נמצא שבין כך ובין כך היתה שנת כניסתן לארץ בשני' שנה ראשונה של שמטה. אבל לפי דעת רב אשי ודאי דהתחיל החשבון בכניסתן לארץ בימי עזרא מחדש שלא בהצטרף לשמטות דקודם זה:

והנה מה שאין יובל נוהג בזה"ז הוא מפני שני טעמים, הא' מפני שאין כל יושביה עליה, והב' מפני שצריך קידוש ב"ד והשתא ליכא ב"ד סמוכין כמו שמבואר בדברי הרז"ה ובדברי הראב"ד. אבל דא צריך לעיין למאי דס"ל דבבית שני נהג יובל אמאי לא נהג יובל באותם שבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבית שני דהא חזינן דבבית שני אף דלא היו כל יושביה עליה מ"מ מנו יובל לקדש שמיטין, א"כ ה"נ לימנו יובל ולקדש שמיטין, ואף אי ס"ל דשמטה נמי בעיא קידוש ב"ד, ליקדשינהו, דבשלמא האידנא ליכא סמוכין אבל באותם שבעים שנה שהיו ב"ד סמוכין אמאי לא ליקדשו שמיטין ולימנו יובלות, וצריך לומר דאין ב"ד מקדשין יובלות אלא בארץ ישראל והלכך כיון שלא היו בארץ לא קדשו יובלות. אבל מכל מקום צריך עיון דהא אמרינן בערכין (י' ומגילה י"ד) ולר"נ דאמר קריתא זו היא הלולא התניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה ומשני כיון שגלו חזרו להיתרן הראשון מ"כ. וכתבו הראשונים דמאי דאמרינן דכיון שגלו חזרו להיתרן הראשון, היינו משום דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ע"כ, וא"כ לאחר שגלו אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וכמו שאומרים שירה על נס שבארץ ישראל כמו כן אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ, ואם כן כיון שאין יתרון לארץ ישראל על חוץ לארץ, אמאי לא יוכלו ב"ד לקדש את השמטות ולמנות יובלות לקדש שמיטין בחוץ לארץ כמו בארץ:

והיה אפשר לומר שזה יוצא מן הגמרא דקדושין (ל"ח ע"ב) דקאמר שילוח עבדים חובת הגוף היא סד"א הואיל וכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בחוץ לארץ לא ת"ל יובל היא מכל מקום אם כן מה ת"ל בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחו"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בחו"ל ע"כ, ונתקשה בזה הראב"ד שהובא לעיל היכי ס"ד למימר דאין יובל נוהג בארץ ויהא נוהג בחוץ לארץ, ולפום מילי דידן אולי אפשר לומר שזו היא כונת הגמ' שאם הב"ד סמוכין הם בארץ, אז הדרור נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, אבל אם אין הב"ד סמוכין בארץ שעיקר הדרור ינהג בחו"ל ויחול גם על הארץ, זה מתמעט מקרא דבארץ דעיקר קידוש הדרור יהא בארץ:

אבל יש לומר לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' בית הבחירה הלכה י"ד ט"ו ט"ז ששלמה קידש העזרה וירושלים לשעתן ולעתיד לבא וכו' מפני שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה והשכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששמומין בקדושתן הן עומדין אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית שהרי אינה מארץ ישראל ע"כ. ונמצא שלפי דעת הרמב"ם אף דשבטלה קדושת הארץ, עדיין נשאר חלק מארץ ישראל שנשאר בקדושתו, והוא ירושלים והעזרה, נמצא שאף לאחר שגלו, עדיין קדושת חלק הארץ קיימת, ועדיין יש חילוק בין חו"ל לארץ ישראל, והלכך לא יכלו לקדש את היובלות בחוץ לארץ, אף בלא קרא דבארץ, ומהאי טעמא הוא דלא מנו ולא קדשו יובל באותן שבעים שנה. אלא דלפ"ז תקשה שוב מה שאמרו בגמ' דערכין ומגילה דלאחר שגלו הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ומשמע משום דכבר בטלה מעלת ארץ ישראל, ואמאי והא חלק מארץ ישראל עדיין נשאר במעלתו, ואין לומר שמה שכתב הרמב"ם דקדושת ירושלים קיימת, היינו שיש לה דין קדושת ירושלים, אבל דין קדושת ארץ ישראל אין בה, זהו דבר שאי אפשר לומר כן, שמעלת ירושלים היא גם כן שיש בה מעלת ארץ ישראל, אלא שיש בה עוד מעלה נוספת שיש בה קדושה יתירה, אבל אם נאמר שאין בה דין ארץ ישראל, ודאי שאי אפשר להיות בה גם מעלתה הנוספת, אלא ודאי דמאי דאמרינן שקדושתה קיימת היינו בין דין ארץ ישראל שבה ובין קדושתה היתירה, ואם כן כיון שיש עדיין חלק מארץ ישראל שקדוש, אמאי הוכשרו כל הארצות לומר שירה:

ונראה לתרץ מה שהקשינו אמאי לא ליקדשו ביובלות בחו"ל כיון שלאחר שגלו ארץ ישראל וחו"ל שוין כמו דאמרינן דלאחר שגלו הוכשרו כל הארצות לומר שירה. דנראה דמאי דאמרינן דאין אומרים שירה על נס שבחו"ל באמת הלא אין השירה על ארץ ישראל או על חו"ל, אלא השירה היא על האנשים, על צבור בני ישראל שנעשה עמהם נס, אלא שהדין הוא שכשיש בנס גרעון זה מה שנעשה בחו"ל, אין אומרים עליו שירה, בזה הוא דאמרינן דדוקא כשיש קדושה לארץ ישראל גרוע חו"ל מלומר על נס שנעשה בה שירה, אבל כשבטלה קדושת הארץ, ונעשו א"י וחו"ל שוים ליכא שום גריעותא בחו"ל והוכשרו לומר עליה שירה, וזה דוקא לגבי דין זה, שאין אנו צריכים בו למעלת א"י אלא שלא יהא בו גרעון חו"ל אבל במקום שאנו צריכים שיהא לגבי דין זה מעלת ארץ ישראל שדין זה לא ניתן אלא לארץ שיש לה מעלות אלו, א"כ ודאי אף לאחר שגלו, לא קבלה חו"ל שום מעלה, לפיכך לא יכלו לקדש בחו"ל יובל שדין קידוש יובל בא"י הוא מחמת מעלת קדושת א"י, ומעלה זו אינה עתה לא בא"י ולא בחו"ל, גם כשגלו לבבל:

ובזה נוכל לבאר מה ששאלנו דהא אף למ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא מ"מ הלא נשאר חלק מן הארץ שקדש אף לעתיד לבא, דלפי מה שנתבאר דמאי דגלו חזרו להיתרן הראשון, היינו משום שנסתלק הגרעון שבחו"ל, ניחא שפיר, דאי סברינן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, נמצא שאף שגלו ישראל מעל אדמתם, מ"מ מקומם הוא בא"י, שהרי עדיין דינה וקדושתה עליה, והלכך אין אומרים שירה אלא על עיקר מקומם, אבל אם קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, נמצא שכבר בטלו קדושתה ודינה של הארץ וכיון שגלו ישראל מקומם העיקרי במקום גלותם, ואין ארץ ישראל מקום שריותם, ומאי דירושלים היא קדושה, הלא אין זה מכח דין חזקת ישראל או כח כבוש ישראל, אלא מכח קדושת השכינה, אבל מצד דין כח ישראל אין הארץ בחזקתם ורק כח קדושת השכינה מחזקת אותה לארץ ישראל, נמצא שמצד חזקת ישראל אין זה מקומם, ומשום זה כשגלו ישראל הוכשרו כל הארצות לומר שירה, שכיון שיצאה הארץ מחזקת ישראל ואין זה כבר מקום שרייתם ואין שום גרעון בחו"ל מבא"י להחשב מקום שרייתם. אבל אם נסבור דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, היינו משום דאף כשגלו עדיין הארץ בחזקת ישראל אף שגלו ממנה, מ"מ נחשבת בחזקתם ומקום שרייתם, וזה מגרע כח חו"ל שאין היא מקום שרייתם, הלכך להך מ"ד אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ אף לאחר שגלו:

ה

זה כבר תמהתי במאי דאמרינן בגיטין ובשאר דוכתי אי סוריא בזה"ז חייבת במעשר ושביעית כא"י, דתלוי בפלוגתא אי כבוש יחיד שמיה כבוש או לאו שמיה כבוש, ומה הוא כבוש יחיד תלוי במחלוקת רש"י ותוס', או משום דדוד לצרכו הוא שכבשה, או משום שלא היתה עדיין כל ארץ ישראל כבושה, דזה לא שייך כ"א בזמן בית ראשון שהיתה עדיין קדושה ראשונה קיימת, אב בזמן בית שני שכבר בטלה קדושה ראשונה, לפי מה דס"ל כמ"ד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ובבית שני כבר בטלה קדושה ראשונה, ובקדושה שניה הא כבר לא שייך לומר בה שני הטעמים להיות כבוש יחיד, דעולי בבל הלא הם החזיקו בכל א"י בבת אחת ולא שייך לומר סמוך לפלטורא שלך לא כבשת, וגם לא כבשו לצורך יחידים, וא"כ הלא צריכה להיות סוריא דינה ככל א"י:

ומצאתי שהקשה כעין זה בספר חנה דוד, אקדושת ירושלים למ"ד גם בקדושת ירושלים שלא קדשה לעתיד לבוא א"כ מאי בעי בגמ' יומא שתי פרוכות אמקום אמה טרקסין, משום דבבית ראשון הוי קדוש קדושה יתירה, כיון דהשתא כבר בטלה הקדושה ראשונה, ואין אנו צריכים להתחשב כי אם עם קדושה שניה שנתקדשה בבנין הבית השני:

ונראה בהקדם דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה' תרומות הלכה ד' שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא ע"כ, ויש להבין שהרי בקדושה ראשונה היתה שם חזקה ג"כ שהחזיקו אחר הכבוש, ומפני מה גרעה. והיה נראה בדברי הרמב"ם שאף שבטלה קדושה ראשונה לא בטלה לגמרי ולא בטלה אלא כדי שתהא כמו למאן דאמר יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מתרומה ומעשר, ולזה מהני מה שבטלה הקדושה, שאף שהשדה ביד ישראל, מ"מ הוי כמו ביד עכו"ם, ואף למ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י, מ"מ באופן זה שכבשו הארץ מהני אליבא דכו"ע, דכבוש מלחמה אלים משאר קנין, כדחזינן (בגיטין ל"ח) דעכו"ם בישראל אינו קונה וע"י כבוש מלחמה קונה, ובקדושה שניה לא מהני להפקיע אם השדה היא עכשיו ביד ישראל. אבל להבטל לגמרי קדושת הארץ זה לא אמרינן אף בקדושה ראשונה. והלכך בקדושה ראשונה הוצרכו לכבוש מלחמה, דבחזקה גרידא לא היתה מתקדשת תחילת קידוש, אבל בקדושה שניה שכבר היתה קדושה עוד מקדושה ראשונה, שעיקר הקדושה לא נתבטלה אף למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא ורק לענין תרומות ומעשרות וכדומה נתבטלה, לזה סגי בחזקה גרידא שתתקדש לתו"מ וחזקה אינה מתבטלת שוב. ועפ"ז נראה שלא כפי מה שכתב בספר יד דוד שלמ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר, אם קנה שוב יהודי מן העכו"ם יש להשדה דין כבוש יחיד, והיינו כפי הפירוש דכבוש יחיד היינו לפי שכבש רק לצרכו, וה"נ הלא לא קנה רק לצרכו. ולכאורה משמע כדבריו מדברי הרמב"ם פ"א מה' תרומות ה' י'. אבל לפי האמור הלא קדושה ראשונה לעולם אינה מתבטלת לגמרי, וכמו כן אף אי אמרינן יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע, מ"מ הא לא עדיף מבטול הקדושה למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא דאין הקדושה מתבטלת לגמרי, והילכך כשקנה ישראל מיד העכו"ם, כיון שאף כשהיתה השדה ביד העכו"ם עדיין היתה עליה קדושת ארץ ישראל, לא נעשית לעולם כבוש יחיד, אלא חוזרת לדינה הראשון, שהרי מעולם לא נסתלקה לגמרי מקדושתה. ודברי הרמב"ם הנראים סותרים זה יתבארו בס"ד:

ובזה נראה ליישב מה שקשה לכאורה בגמ' ערכין ומגילה לגבי הא דאמרינן דאין אומרים שירה על נס שבחו"ל, ומשום הך טעמא אין אומרים הלל בפורים, ואיכא מאן דסבר דקריתא היינו הלולא. ולכאורה לפי מה דסברינן דקדושה ראשונה בטלה, א"כ הוי לאחר חורבן הבית דהיינו לאחר שגלו כמו קודם כניסתן לא"י, שאמרו שירה על נס שבחו"ל ג"כ, ומאי טעמא דמאן דסבר דאין אומרים הלל בפורים משום דאין אומרים הלל על נס שבחו"ל. אבל לפ"ד ניחא שאף שבטלה קדושת הארץ, מ"מ עדיין יש לא"י קדושה מיוחדת, ועדיין נשתנית בדינה מכל שאר הארצות, וכן במה דחזינן דאף למ"ד שקדושה שניה ג"כ לא קדשה לעתיד לבוא, מ"מ צריך לכוין בתפלה כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד קדשי הקדשים ש"מ שלא בטלה הקדושה לגמרי. מיהו ראיה זו ממה שצריך לכוין בתפלה אפשר לדחות לפי מה שכתב הרמב"ם בספ"ו מה' בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידש שלמה לשעתה ולעתיד לבוא וכפי שנתן שם טעם לדבר, א"כ אפשר שמה שצריך לכוין כנגד א"י, היינו משום ירושלים ומקום המקדש הנמצאים בה, אלא שמ"מ תהא עדיין ראיה למאן דסבר שאף קדושת ירושלים לא קדשה לעתיד לבוא, ומ"מ הלא גם לדידיה הלא צריך לכוין כנגד א"י וירושלים ובית המקדש. מיהו עדיין יש לעיין דמאי דילפינן מקרא דוהתפללו אליך דרך ארצם אין זה ענין אם יש להארץ דין ארץ ישראל אם לאו, אלא דין הוא להתפלל דרך ארץ זו, בין אם קדושה היא בקדושת ארץ ישראל, ובין שאינה קדושה, וכן בירושלים דנפ"ל מקרא דוהתפללו דרך העיר אשר בחרת:

מיהו ראיה ברורה ליסוד הדברים, מהא דלא מצינו בשום מקום שיכולים לקדש שילה במקום ירושלים כמו שהיה קודם בנין ירושלים בימי דוד, ונראה מזה שכיון שנתקדשה ירושלים בראשונה שוב אין הקדושה מתבטלת לגמרי אף למאן דאית ליה דאף ירושלים לא נתקדשה לעתיד לבוא, ומוכרחים לקדשה שוב גם בשניה, ואין יכולים לקדש מקום אחר תחתיה שאין קדושתה מתבטלת עכ"פ. ועדיין הדבר צ"ע:

ו

במה שכתב הרמב"ם ה' תרומות (פ' א' ה"י) עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככבוש יחיד אלא מפריש תו"מ ומביא בכורים והכל מן התורה כאלו לא נמכרה לעכו"ם מעולם, ע"כ, נראים מדברי הרמב"ם שני דברים, האחד דמה שעכו"ם קונה אם יש קנין לעכו"ם להפקיע הוי חוץ לארץ, והשנית שאם ישראל קונה ממנו הוי רק כבוש יחיד. והנה במה נחשב כבוש יחיד כתב הרמב"ם שני דברים הא' שאם יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י ומפני זה חלק יהושע וב"ד כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהא כבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. ועוד כתב בה"ג ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים. ואלו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כבוש שלו כא"י לכל דבריו. ע"כ. ונתבונן בזה שקנה את הארץ מיד העכו"ם שקנה בא"י, ודאי לא שייך שם הטעם השני להחשב מפני זה ככבוש יחיד, שהרי זה מא"י עצמה ואין מקום מא"י מוקדם לו לקנות, ואין לנו לחשבו כבוש יחיד כ"א מטעם הראשון, שכבש לצורכו, וה"נ קנה לצרכו, אבל צריך עיון אם כן בבנין בית שני כשעלו עולי בבל וקדשו א"י בחזקה כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ה', והחזקה היא ודאי שהחזיק כל אחד לעצמו, ואם כן תחשב החזקה עצמה ככבוש יחיד, שהלא כל אחד החזיק לעצמו ולא עדיף מכבוש יהושע, שאילמלא שחלק יהושע את הארץ תחילה היה נחשב כל שבט ככבוש יחיד, מפני שכל אחד כבש לעצמו, וה"נ כל אחד החזיק לעצמו. ומוכרחים אנחנו לומר, שכיון שחלק יהושע את הארץ וכיון שעלה עזרא וצוה להחזיק את הארץ, שוב נחשב כל מה שכל יחיד קונה וכובש ככבוש רבים, כיון שכבר נגזר מטעם הנשיאים שכל אחד יקנה, וזה יחשב לא"י, אם כן גם כשקונה את השדה מן הנכרי כקנה בא"י, שוב יש להחשב ככבוש רבים, ואין זה נקרא לצורכו, כ"א לצורך א"י, וכמו שנחשב צורך רבים אחר חילוק יהושע ואחר עליית עזרא. ואם כן דברי הרמב"ם צריכים עיון במה שקרא דבר זה לכבוש יחיד:

הן אמת דע"פ הצעת דברים אלו יתיישבו דברי הגמ' המוקשים לי מאד, במה שחקרו בגמ' בכמה מקומות על סוריא אי כבוש יחיד שמי' כבוש או לא שמו כבוש, וכן פסק הרמב"ם דסוריא הוי כבוש יחיד ולא שמו כבוש, כיון דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ונמצא שאחר חורבן הבית הראשון בטלה הקדושה מכל ארץ ישראל, ומאי איכפת לן מה היה עם סוריא בימי דוד, והעיקר לנו לדעת מה היה בשעה שכבשו עולי בבל אם כבשו את סוריא אם לאו, אבל אין זה ענין לכבוש יחיד. ועכשיו יבואר שפיר שבין בכבוש יהושע ובין בימי עזרא הי' צריך להחשב כבוש יחיד, משום שהיה כל יחיד כובש לעצמו וכל שבט כובש לעצמו, אלא שמשום שחלק יהושע את הארץ, יצא מכלל כבוש יחיד. והנה בין אם נאמר שאף שכבוש יהושע וקדושה ראשונה בטלו, מ"מ חלוקת יהושע לא בטלה, ודבר מסתבר הוא, שבודאי אחר חלוקת יהושע אין יכולים שוב לשנות את החלוקה, ולהחליף חלקו של שבט ראובן לשבט שמעון, ובין אם נאמר שחלוקת יהושע ג"כ בטלה, מ"מ הלא זה ברור שגם בימי עזרא אף אם היתה אז חלוקה חדשה, מ"מ לא היה דין חלוקה כלל רק על אותה ארץ גופה שחלק יהושע, שכל עצם דין חלוקה הוא מחמת צווי התורה "לאלה תחלק הארץ", וזה הלא לא נאמר רק על עצם ארץ ישראל שניתנה לאברהם אבינו, אבל הארצות שנתוספו על הארץ ויצאו מכלל הגבולים שציינה התורה אין אלו בכלל של דין חלוקת הארץ, והילכך אף בימי עזרא לא נחלקה הארץ הזאת, וכיון שכן נמצא שכל ארץ ישראל לא היה עליה דין כבוש יחיד, אף שכל אחד החזיק לעצמו, אבל סוריא שלא היתה בכלל חלוקת הארץ היה עליה דין כבוש יחיד, מטעם שכל אחד מעולי בבל החזיק לעצמו, ואין זה מטעם של כבוש יחיד שבימי דוד, כ"א מטעם כבוש יחיד של עכשיו בעלייתם מבבל, והילכך תלוי זה בדין אי שמי' כבוש אי לאו:

והנה בגמ' ב"ב (קי"ט ע"א) פריך אמאי דאמרינן אצלפחד ושהיה בכור נוטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים וכו' אלא אמר רבה א"י מוחזקת היא ע"ש כל הסוגיא. וצריך להבין איך אפשר שתהא מוחזקת, כיון שהיתה ביד הכנענים, וקנו את הארץ בכבוש מלחמה ובודאי נעשית שלהם, שהרי כתב הרמב"ם דהטעם שבטלה קדושה ראשונה, מפני שהיתה קדושה ע"י כבוש בלבד, א"כ כל שכן שאף אם נחשוב שהיתה הארץ כבר קנויה לאבותינו מראשית, מ"מ אחר שכבשוה כנענים הלא קנו הם אז את הארץ בכבוש מלחמה דמהני גבי עכו"ם בישראל כמבואר בסוגיא דגיטין (ל"ח). וכן יש לתמוה על המקשן דלית ליה דא"י מוחזקת היא, ומשום זה הקשה אמאי נטל צלפחד שני חלקים והא ראוי הוא, עדיפא מינה היה צריך להקשות, דאף ראוי לא הוי, דכיון שהיתה כבושה אצל הכנענים הלא היתה שלהם לגמרי, והי' אפשר לדחוק ולומר, שמחמת הבטחת ד' שאמר לאברהם לזרעך נתתי את הארץ, הוי כנתונה, ומתבטל ע"י זה כבוש הכנענים, אבל יקשה דא"כ למה זה תתבטל קדושת הארץ בחורבן הבית מפני כבוש העמים, כיון שעדיין קיימת ההבטחה כי לנו נתונה הארץ, וצריך לדחוק ולחלק, שכיון שההבטחה ראשונה נאמרה כשהיו הכנענים יושבים בארץ ע"כ ע"י ההבטחה ביטלה את כבושם, אבל כבוש העתיד לבא לא נתבטל ע"י ההבטחה וצ"ע בדבר:

ובחדושי רח"ה הקשה אדברי הרמב"ם אלו שכתב דהא דהארץ נשארה בקדושתה הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י מהא דאיתא (בגיטין מ"ז) דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתניא ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה בה אין לא נתחייבה לא וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דאף למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מ"מ פירות שגדלו ברשות ישראל בהשדה שלקח מן הנכרי חייב בתרו"מ ובע"כ דקדושת הארץ לא פקעה גם אם יש קנין לנכרי בא"י, וכן קשה דאם נימא דאם יש קני' לנכרי בא"י חשיבא קרקע עצמה חו"ל וכשלקחה ישראל ממנו נשארת רק כבוש יחיד א"כ למה לנו לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי כיון דבלא"ה פטורים דהא אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ודאי דעצם קדושת הארץ אינו שייך כלל לדין קנין נכרי, וקשה על הרמב"ם עכ"ד:

ועוד קשה לי במאי דאמרינן בגמ' דאי סברינן דאין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ע"כ והא משכחת לה שפיר גם אי קנה עכו"ם, וקנה ישראל ממנו, דקנה קנין הגוף אי כבוש יחיד שמי' כבוש, ועוד יותר יקשה דהא בבית שני לא היה צריך לומר עד יהושע בן נון, אלא עד עזרא, שקנו מידי העכו"ם:

ומכל זה היה נראה לפרש דברי הרמב"ם שאין כונתו במה שכתב לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככבוש יחיד, לומר שאילו היה הדין שיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע, שאז היה להשדה דין כבוש יחיד, דלא נחית להכי, אלא כונתו, שאילו לא היה הדין שעכו"ם אינו קונה בא"י, אלא שהיתה איזו מציאות שהיא שיהיה עכו"ם קונה בא"י ע"י איזה אופן שהוא, אז היה הדין שהשדה היתה נעשית כדין כבוש יחיד, אבל באמת אין זה אפשר, שבודאי אף למ"ד יש קנין לעכו"ם ג"כ אין השדה מופקעת מקדושת א"י, ואף ע"י כבוש מלחמה ג"כ אין קדושת השדה בטילה ממנה, כמו שהוכרח ונראה בעליל מכל הנך ראיות שנתבארו, וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך כונתו, כיון שאין לנו מציאות שתופקע הארץ מקדושתה, אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככבוש יחיד, אבל אין זה ענין שתלוי בדין יש קנין ואין קנין:

ועוד אפשר לנו לומר שדין חלוקת יהושע בטלה, ובימי עזרא נתחדשה החלוקה, אלא שלא שינוה מכמו שהיתה בימי יהושע, וכמו כן יסדו את החלוקה בימי עזרא לתת לכל שבט ושבט ולכל אחד ואחד את שלו, וכמו שבטלה קדושה ראשונה כן בטלה גם חלוקתה, וכמו שלא בטלה קדושה שניה כמו כן לא בטלה גם חלוקתה, והילכך לאחר הבית הראשון אילו קנה ישראל שדה מיד עכו"ם שקנה את השדה בכבוש מלחמה, היתה השדה נחשבת ככבוש יחיד, שהרי יצאה אז מרשות ישראל, ואפשר שאז בטל ממנה דין א"י לגמרי, אבל לאחר הבית השני, אף אם קנה ישראל מן העכו"ם שקנה את השדה בכבוש מלחמה, אינה ככבוש יחיד, שהרי לא יצאה מרשות ישראל, כיון שאין הקדושה בטילה ולא החלוקה בטילה לעולם, אחר שנתקדשה קדושה שניה:

וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך וכו' אינה ככבוש יחיד, רצונו לומר שאילו אחר הבית הראשון, אילו קנה ישראל מן העכו"ם שקנה בכבוש מלחמה היתה ככבוש יחיד, אבל עכשיו אחר שקדושה שניה אינה בטילה, לפיכך אינה ככבוש יחיד. ועכשיו יעמדו גם הדברים שכתבנו ליישב דברי הגמ' דשקיל וטרי אם סוריא הוי כבוש יחיד, משום שבימי עזרא היתה החלוקה על האופנים שהיתה חלוקת יהושע, והמקומות שלא היו בחלוקת יהושע, לא נמנו גם בחלוקת עזרא:

ז

בברכי יוסף סי' תפ"ט הביא מחלוקת אחרונים וראשונים אם עבר הירדן נחשב ארץ ישראל אם לאו. ועיין ר"ן נדרים (כ"ב ע"א) ד"ה ההיא שעתא לא עברינן ירדנא, וכן ציין מרש"י סנהדרין (י"א) להפך והאריך בזה:

ועיין פ"ד דידים משנה ג' בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית ופי' הר"ש דאין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דא"י היא שאפי' תימצי לומר שלא כבשום עולי בבל ע"כ שביעית נוהג בה כדתנן בפ' מקום שנהגו ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טיהרו בסיחון עיי"ש בדבריו שהאריך בראיות. ובפי' הר"ם כתב וז"ל ונפל המחלוקת בארץ עמון ומואב והם ערי סיחון ועוג איזה מעשר יוציאו בשנת השמטה ע"כ. והנה הרמב"ם חולק וסובר דעבר הירדן אין שביעית נוהג בו, ולדעת הרמב"ם עבר הירדן כחו"ל, ומה שהקשה הר"ש מג' ארצות לביעור, הדבר מתיישב לכאורה ע"פ מה שהביא בברכי יוסף בשם כפתור ופרח, דהכונה על עבר המערבי של הירדן שהוא מא"י ממש ולא על עבר הירדן המזרחי שהוא ארץ סיחון ועוג שזה יחשב כחו"ל, ומה דקשה לי בזה דהלא דכבוש רבים אפילו אם כבשו מקום בחו"ל הוי א"י וסוריא יש בה מחלוקת אם הוי ארץ ישראל משום שהיתה כבוש יחיד, ולפ"ז יקשה דבעבר הירדן הלא הי' כבוש רבים וצריך להחשב לגמרי כארץ ישראל:

ולשיטת רש"י דמפרש דכבוש יחיד הוי במקום שלא הי' הכבוש רק לצורך יחיד ולא לצורך כל ישראל, ולפ"ז בעבר הירדן הלא הי' הכבוש לצורך כל ישראל, ויש לנו לחקור רק לשיטת התוס' דהטעם דסוריא הוי כבוש יחיד, משום דלא היתה עדיין א"י כבושה, וא"כ הי' אפשר לומר דגם בעבר הירדן כיון דלא היתה עדיין א"י כבושה יש לו דין כבוש יחיד והילכך לא נתקדש בקדושת א"י:

אבל מלשון הספרי עקב שמשם מקור דברי התוס' דגריעותא של דבר זה שלא היתה א"י כבושה, הוא משום שלא היו רשאים לכבוש חו"ל עד שלא כבשו א"י כולה, וז"ל הספרי התורה אמרו משתכבשו לארץ תהיו רשאים לכבוש חו"ל והוא לא עשה כן ע"כ משמע דעיקר המניעה הוא משום שלא היו רשאים, ולפ"ז בעבר הירדן כיון שכבשו על פי הדבור הוי כבוש רבים וא"כ תמוה על אלו הסוברים שעבר הירדן לא נתקדש הא קיי"ל דכבוש רבים מתקדש אף בחוץ לארץ ועבר הירדן הלא הי' כבוש רבים לכו"ע:

שוב הראוני שבאור החיים על התורה פ' מטות ביאר שזאת היתה טענת בני גד ובני ראובן אשר הכה ד' שמצד זה הוי כבוש רבים והוי כא"י, והוא סובר שעבר הירדן נתקדש חוץ מלבנות מקדש ולהשראת שכינה, אבל על החולקים ע"ז יקשה טובא:

והנראה בזה ליישב דכבוש רבים אף שנעשה ארץ ישראל, אבל אינו יכול להעשות א"י מצד עצמו כ"א מצטרף לא"י וא"כ לא שייך לומר שיתקדש כבוש רבים כ"א במקום שא"י כבר נתקדשה, כגון סוריא, אילו היתה כבוש רבים, היתה מצטרפת לא"י ונחשבת להצטרף על א"י להתקדש, אבל בעבר הירדן שכשכבשוהו לא כבשו עדיין מארץ ישראל כלום ולא נתקדשה עדיין ארץ ישראל כלל ולא הי' לעבר הירדן למה להצטרף, הילכך אף שהי' כבוש רבים, מ"מ לא הי' יכול להתקדש, כיון שעבר הירדן אינו בעצם מא"י, אלא ע"י הצטרף לא"י יעשה כא"י, וכיון שלא היה למה להצטרף עדיין, משו"ה לא נתקדש להיות לו דין כבוש רבים, זו תהיה דעת הסוברים דעבר הירדן לא נתקדש:

אלא שיקשה דהא ארץ עמון ומואב הלא היתה ג"כ מעשרה עממים כמו שפירשו במדרש שקיני קניזי קדמוני היינו אדום ומואב ועמון, ואף שלא ניתן להם עוד וינתן להם לימות המשיח, אבל מ"מ מה שטיהרו בסיחון הלא כבר ניתן להם, ומעצם ארץ ישראל הוא, א"כ בלא דין כבוש רבים ובלא הצטרפות צריכה היתה להתקדש כשכבשוה ישראל, כדין א"י מצד עצמה, ולמה לה להצטרף לשאר ארץ ישראל ובמה נגרע חלקה משאר א"י:

ולפי הדברים האמורים באות הקודם יתבאר הדבר שקדושת הארץ נתקדשה ע"י יהושע בכבושו וחלוקו, וחלוקה זו אינה מתבטלת לעולם, ומהאי טעמא לא נחשבה חזקת כל אחד ואחד בימי עזרא לכבוש יחיד, מפני שכל אחד מחזיק על דעת חלוקת יהושע והוי ככבוש רבים מפני שמחזיק לצורך רבים, לצורך ארץ ישראל, אם כן זה היה רק אחר כבוש וחילוק יהושע, אבל בכבוש משה לא נתקדשה עדיין הארץ ליחלק לכל, ואילו לא נטלו בני גד ובני ראובן חלק בעבר הירדן, לא היתה הארץ מתקדשת עד שיבא יהושע ויקדשה בכבוש וחילוק, אבל עכשיו שבני גד ובני ראובן נטלו חלק בארץ, נמצא שנגמר כבר כבוש הארץ הזאת בלבד, והכבוש היה רק בשביל שני השבטים וחצי שבט מנשי, ונמצא שלא היה הכבוש בשביל כל ישראל, כ"א בשביל השבטים הללו, והלכך הוי ככבוש יחיד דהוי לצורך יחיד:

ח

א) האחרונים חקרו ועיין בזה במנחת חינוך במאי דכל פירות בשביעית הפקר הם, אם מעצמן הוו הפקר, או שמצוה להפקירן ע"כ. וכבר הרבו לפלפל בזה ולהביא ראיות לכאן ולכאן. ונראית ראיה ברורה לפשוט חקירה זו מדברי הירושלמי פ"ה דפאה הלכה א' דבעי ומנין דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות רבי יונתן ברי' דר' יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות היא ע"כ, ופי' שהרי שביעית פטור מן המעשרות אלמא דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות, ואי נימא דשביעית מצד עצמה אין הנכסים הפקר, אם כן אין כאן הפקר ב"ד כלל, אלא הוא עצמו הלא מפקיר, והוי הפקר גמור, שחכמים מצוין אותו להפקיר, והוא מקיים דבריהם ומפקיר, אלא ע"כ דכל הפירות הוו הפקר בשביעית מצד עצמן ולא מצד הפקרו, והילכך מייתי ראיה שפיר, דגם החדש שהוא מוסיף נעשה שביעית והנכסים נעשים הפקר מצד דין הפקר ב"ד הפקר. וכן מוכח מזה דאין דין שביעית פוטר מן המעשר, אלא דין הפקר פוטר מן המעשר:

אלא שדברי הירושלמי תמוהים מצד אחר, דמה שייך כאן דין הפקר ב"ד, והלא החרש שמוסיפין נעשה שביעית מדאורייתא, משום דמדאורייתא מצטרף הוא אל השנה הלזו ע"י עבור ב"ד, והלא אנו סומכים על זה גם בקביעות המועדים, ולדחות זמן יוה"כ, וע"כ משום דדרשינן אשר תקראו אתם, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, ודין זה נאמר גם בעבור החדש וגם בעבור השנה, וא"כ גם מה שהפירות נעשים הפקר אין זה מטעם הפקר ב"ד, אלא מטעם שביעית דאורייתא, שבא ע"י עבור ב"ד. וענין זה מבואר בספרי שבין בעבור החדש ובין בעבור השנה נאמר הכתוב דדרשינן בו אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, ועיין בהעמק שאלה בהגהת הגאון ר' רפאל ז"ל שהאריך בזה ע"ש:

ב) ונראה לבאר דברי הירושלמי, דמאי דאמרינן דשביעית הוי הפקר, אין זה מפני שהבעלים מפקירים, אלא שמצד עצמו הוא הפקר, אלא שגם זה אינו מפני דרחמנא אפקרינהו, כמו שנראה מלשון סוגיית הגמ' נדרים (מ"ב), אלא שכיון שהתורה הזהירה את הבעלים מליטול את הפירות לעצמו, וגם הזהירתו מלשמור את הפירות, ונמצא שמצד דיני איסור שביעית אסור לו לנהוג בפירות שביעית מנהג בעלים, בעל כרחו מעצמו פקע ממנו גם דין בעלות, דין הממוני. ואף שאזהרות התורה בשביעית אינן אלא ענינים של איסור, מ"מ מסתעף מזה, שגם דיני ממון נפקעו ממנו, דהא בהא תליא, וכשאין לו השתמשות מחמת האיסורים אין לו גם שם ודין בעלים:

ויסוד לדבר זה מהא דכתב הר"ן בנדרים (פ"ה ע"א) ד"ה ושמעינן מהא דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחן ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם דכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הוויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו מעולם וכו' הרשב"א ז"ל. ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומשו"ה יטלו על כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשולי קיימי וכו' חיישינן דילמא מיתשיל ע"כ. והנה דעת הרשב"א ודאי דאינו מפקיר, דהא ודאי אי נימא דמפקיר מה מהני בזה שאלה, אלא ע"כ דהוא אינו מפקיר וא"כ מאי שנא דאם אסר על עצמו פירות שיכולים אחרים ליטול, אלא ע"כ צריכים אנחנו לומר, שאף שהוא אינו מפקיר, מ"מ כיון שכבר אין לו שום השתמשות ושום זכות הנאה בפירות הללו, שהרי אסר הנאתם עליו, ממילא נפקע ממנו דין בעלים והפירות הופקרו לכל מי שרוצה, וטעם הדבר, שעצם דין בעלות אין זה אלא ההשתמשות שיש לו במציאות הדבר, אבל כיון שאינו יכול להשתמש מה שייך כאן בעלות, והילכך בע"כ מצד מציאות החפץ יוצא מרשותו. ונראה שאף הר"ן החולק יודה שמצד החפץ בעצם יוצא מרשותו, כיון שמצד דיני איסור אין לו דין השתמשות, נפקע ממנו גם דין ממון, אלא שמלבד זה גם הבעלים עצמם מפקירים את החפץ בפעולת הנדר, ואף שמה שנעשה הפקר בעצם מצד האיסור בטל, כשבטל האיסור ע"י שאלה, אבל הפקר הפה אינו בטל.

**(מיהו במחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סי' ד' הקשה על דברי הר"ן אלו מהא דכתב הר"ן דהא דקתני אם אסרו בחייו ובמותו לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ע"כ וה"ה הכא באסר נכסיו על עצמו בהנאתו יכול הוא ליתנם לבניו או לאחיו ונמצא דקנין דידיה דאית לי' בנכסים עדיין לא פקע ויקשה אדברי הר"ן עצמם ותירץ דל"ד האי דאסר נכסיו על עצמו הפקיר זכותו, אבל היכא דהוא לא אסר לא הפקיר זכותו ע"כ. ולפי דברינו שגם הר"ן מודה לדברי הרשב"א שאף בלא הופקרו הנכסים מצד עצמם, כיון שאסורים הם ואין לו בהם השתמשות, ממילא בטלה זכותו ונעשים הפקר, א"כ לא נוכל לתרץ כדברי המ"א שבודאי לפ"ז אין חילוק בין שהוא אסר בין שאחרים אסרו עליו, סוף סוף הנכסים אסורים הם ואיסורי הנאה הפקר הם. ונראה שהדבר מחולק באופן אחר, שבמקום שאביו אוסר עליו חפצו על זמן מותו, אינו יכול לאסור עליו אלא מצד החפץ שעתה שלו הוא יכול לאסור רק מה שהוא הנאת החפץ בעצם, אבל מה שהוא לוה ובע"ח באים ונפרעים, אין זאת אלא הנאה צדדית, וכן מה שבנו או אחיו נוטל את הנכסים אין זאת אלא הנאה צדדית, וזה אין האב יכול לאסור עליו שיהא אסור לאחר מותו, אבל כשהוא אוסר על עצמו יכול לאסור כל ההנאות, ואף אם אין ההנאה בעצם החפץ ג"כ נאסרת, הילכך נאסר גם אללוות, ושב"ח יבא ויפרע. והילכך היכא שהאב אסר עליו כיון שעדיין נשארה לו ההנאה ליתן לבנו או ללוות ובע"ח יפרע, עדיין מיקרי שלו, אבל היכא שהוא אסר פקע השלו, שאין לו עוד שום הנאה:)** עכ"פ חזינן מזה שדין הממוני נפקע ע"י איסור ההשתמשות, א"כ ה"נ נפרש גבי שביעית שעל ידי חלות דיני איסור לנהוג מנהג בעלות נפקע מן הבעלים גם הדין הממוני ונפקע דין בעלים ממנו, ועל ידי זה נעשו הפירות הפקר בשנה השביעית:

ג) ויש עוד לעיין במה שמסתפק בירושלמי אם הפקר ב"ד פטור מן המעשר מאי ספיקו, וכי למה יגרע דין זה משאר דיני הפקר, והי' נראה לומר דאין הספק משום שאפשר שהפקר כי האי גרע וקליש כחו משאר הפקר, אלא שלהיפך, שהספק לנו הוא שאפשר שהפקר ב"ד אלים הוא מהפקר והוי כהקנאה גמורה, ובהקנאה לא פטרה התורה ממעשר. [ודניפטר מטעם לקוח כבר נאמרו בו ליישב בכל הפקר]. וביותר יתבאר הדבר לפי מה שכתב במראה הפנים בדברי הירושלמי הללו בד"ה אמר ליה ר' יוסי וכו' דבגיטין (ל"ו) יליף ר' יצחק דהפקר ב"ד הפקר מקרא דעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ור' אלעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות והנ"מ בין הני דרשי דקראי נראה דלמאן דיליף מקרא דיהושע לא שמע דהפקר ב"ד פטור ממעשר דהא לא הקישו הכתוב אלא לנחלה ואין נחלה פטור ממעשר וכו' והיינו נמי טעמיה דהרמב"ם דמביא בפ' כ"ד דסנהדרין בהלכה ו' מקרא דעזרא ללמוד מיניה דהפקר ב"ד הפקר ולא הביא כהאי מ"ד דיליף מקרא דיהושע דקדים מקרא דעזרא אלא משום דמהתם שמעינן דהפקר גמור הוא ופטור מן המעשר עכ"ד, ואף כי על עצם דבריו יש לערער שאם נלמוד מפסוק דאלה הנחלות, ונאמר שהתורה נתנה לב"ד כח להנחיל, שהוא ענין גדול יותר מהפקר, א"כ אפשר דלא כל שכן שיש להם כח להפקיר, כשיש להם צורך רק להפקיר ושלא להקנות לשום אדם, וכי איזו סברא יש כאן לומר, שב"ד יוכל לפעול את החלות הכוללת שניהם הפקעה והנחלה, ולא יוכלו לעשות הפקעה בלבד. והנ"מ בין הפסוקים הלא נתבארו היטב בדברי האחרונים להיפך שלמאן דיליף מיחרם כל רכושו אין ב"ד יכולים כ"א להפקיע ומאן דיליף מואלה הנחלות יכולים ב"ד אף להקנות. אבל מ"מ נפרש דברי מה"פ שכונתו לומר דאי ילפינן מקרא דואלה הנחלות כל מעשיהם של ב"ד הוא בגדר הנחלה, ואף לההפקעה ניתן ענין וגדר הנחלה, שהפקעה זו והפקר זה אלים משאר הפקר, עד דיהבינן ליה ענין וגדר של קנין והקנאה, ומשו"ה אינו פטור מן המעשר, שדין פטור מן המעשר לא נאמר אלא בהפקר שיש לו כל גדרי הפקר בלבד. והשתא אתי שפיר שמסתפק הירושלמי דילמא אף למ"ד דיליף מיחרם כל רכושו אין זה הפקר בלבד אלא קנין והקנאה. [או אולי נימא דהירושלמי ר"ל שלא כדברי מה"פ ואף למאן דיליף מואלה הנחלות בעי למימר דהוי הפקר גמור והכי אתי שפיר טפי דאי לאו הכי יקשה אר' אלעזר מברייתא דאין מעברין את השנה בשביעית ואם עיברוה מעוברת דמביא הירושלמי ראיה ממנה], והשתא מייתי הירושלמי ראיה דכשמעברין את השנה בשביעית מתעברת השנה מקרא דאשר תקראו אתם, ובמה נעשים הם דיינים, זה נלמד מקרא דככל אשר יורוך או מאשר תקראו אתם גופיה, ואין לנו להרהר אחריהם כמעשה דרבן גמליאל ור' יהושע דאמר אין לך מועדים אלא אלו. נמצא שכשמעברים ב"ד את השנה ונפסק ע"י זה שאסורים לנהוג מנהג כל השנים, נפקע מהבעלים דין בעלות מחמת עצם האיסורים וגם מחמת דבריהם שפסקו וחייבו בדבורם לנהוג הדין דאורייתא בשדות, וחל דין הפקר מחמת עצם האיסור ומחמת דבריהם, ונהי שמחמת ההפקר שחל מצד עצם האיסור צריך להיות פטור מן המעשר, מ"מ כיון שיש כאן גם אמירת חכמים המפקרת, שהיא באה בגדר קנין והקנאה דאלים, והוי ככל ענין של קנין שאינו פוטר מן המעשר, אם אינם שם הגדרים הפוטרים מטעם לקוח, כמו שנתבאר בדברי הראשונים והאחרונים:

ד) ויש לדון במה שכתב הטורי אבן (מגילה י') דהיינו טעמא דהא דקאמר בשבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה פירש רש"י משום שתלה הכתוב המעשר במנין שני השמיטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושביעית לא מנו אלא משכבשו וחלקו וכו' וכיון דאין שביעית נוהגת בזה"ז מדאורייתא אין נוהג נמי תרומות ומעשרות וכו' מיהו קשה לי מהא דאמרינן בפ"ה דנדה (דף מ"ו) וסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן והא תניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ומשני ר' יוסי תנא לה ולא סבר לה והשתא למה ליה לדחוקי בהכי אפילו תימא דסבר דקדושת עזרא לא בטלה אפ"ה תרומה בזה"ז דרבנן משום דס"ל לר' יוסי כרבי דשביעית בזה"ז דרבנן וממילא תרומה נמי מדרבנן וכו' אלא ודאי ליתא להאי טעמא דפרישית ואכתי תקשה הא דכתובות עכ"ד יעו"ש. ובספר תורת יהונתן כתב ע"ז במ"ש דלרבי שסובר ששביעית בזה"ז דרבנן משום דאיתקש ליובל גם תרומה הוי דרבנן משום דתרומה תלוי בשביעית לא נראה כן מדברי הירושלמי בגיטין (פרק ד' הלכה ג' ושביעית פרק י' הלכה ב') דאמרינן התם על הא דתקון הלל פרוזבול אמר רב הונא, קשיתיה קומי דר' יעקב בר אחא כמאן דאמר מעשרות מן דבריהם, ברם כמ"ד מעשרות מן התורה והלל מתקן על דברי תורה וכו' תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר בשני שמיטין שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהן ע"כ, הרי מבואר מהירושלמי בהדיא שאף אי שביעית בזה"ז מדרבנן מ"מ תרומות ומעשרות הוו מדאורייתא עכ"ד. ולפ"ז היה אפשר להירושלמי לפשוט ספיקו אם הפקר ב"ד פטור מן המעשר מדין שביעית בזה"ז דרבנן, שהלא נתבאר שבין לפי דעת הגמ' דידן בנדה שמקשה אר' אסי וכן בין לפי דעת התלמוד ירושלמי מאן דסבר דשביעית בזה"ז דרבנן יסבור דתרומה ומעשרות בזה"ז דאורייתא, ואיך חל דין שביעית דרבנן שאינו בא אלא מכח דין דהפקר ב"ד הפקר כמבואר (בגיטין ל"ז) ואיך פוטר את הפירות מן המעשרות כדין שאר שביעית דאורייתא, אלמא שהפקר ב"ד פוטר מן המעשרות כשאר הפקר גמור ולמה ליה לירושלמי להביא ראיה דחוקה מהא דאין מעברין את השנה בשביעית ואם עיברוה מעוברת. ואי נימא דהירושלמי רוצה להביא ראיה אליבא דכולי עלמא ואף אליבא דמאן דאית ליה דשביעית בזה"ז מדאורייתא, מ"מ לא יתיישב, שהרי אף הראיה מהא דאין מעברין את השנה בשביעית לא אתיא שפיר אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזה"ז דרבנן, דאליביה אין ראיה דהפקר ב"ד פטור מן המעשר דאורייתא, דהך דעיברוה אפשר דאין זה אלא בזה"ז דהמעשרות מדרבנן והם אמרו והם אמרו, אבל ממעשר דאורייתא אפשר דאינו פוטר, ואולי נאמר שמה שאמרו בירושלמי תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות מדברי תורה וכו' היינו אחר שכבר נתבאר בשביעית פ"ה שהפקר ב"ד פוטר מן המעשר אבל אי לאו הכי נימא שלא התקין הלל אלא למ"ד מעשרות מדבריהם:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה