אור ברסלב
חלקת יוסף שביעית › סימן נב

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

שביעית · סימן נב

סימן נא

פסחים (דף נ"א ע"ב) א"ל רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת במדבר מאי א"ל הכי אמר ר' אמי בישוב אסור במדבר מותר. ע"כ. והנה רש"י ותוס' פירשו האיבעיא בבא מא"י לחו"ל או ממקום ששלוחי ב"ד מגיעים למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין ובמקום שיצא אסור לעשות מלאכה יום א' ובמקום שבא אסור ב' ימים ואסרינן לי' ב' ימים מפני שינוי המחלוקת:

והדבר צ"ע דאסר על הבא לחו"ל רק מפני שינוי המחלוקת ובמדבר דלא שייך שינוי המחלוקת מותר לגמרי, דעד כאן לא שייך זה כ"א בכל מנהגים דהמנהג בא מחמת שאנשים אלו נהגו כך והבא ביניהם צריך לנהוג כמותם, ואם אין כאן האנשים הנוהגים אין כאן מנהג והילכך במדבר מותר, אבל במנהג זה של ב' ימים טובים של גליות שאף אם יבואו בני א"י ויבנו עיר חדשה בחו"ל בודאי צריכים לנהוג ב' ימים גם הם דזה פשוט שאין הנוהג צריך לנהוג כן מפני שבני העיר נוהגים כן, אלא דזה חיוב על המקום שבחו"ל צריך לנהוג כן, ולפ"ז בן א"י הבא לחו"ל בלא שינוי המחלוקת צריך לנהוג ב' ימים מצד חיוב המקום ולפ"ז אין חילוק בין ישוב למדבר:

וע"פ הצעת דברים אלו ימצא פתח לדברי הר"ח שפירש סוגיית הגמרא בבא מחו"ל לא"י וע"ז קאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת במדבר מאי אי אסרינן במדבר מפני חומרי המקום שיצא משם או לא, וע"ז קאמר בישוב אסור במדבר מותר, ע"כ, והדברים תמוהים דזה חזינן בסוגיא דחומרי המקום שיצא דעבדינן הוא אף בלא שינוי המחלוקת ומה חילוק בין ישוב למדבר, מיהו זה ע"כ מוכרחים אנו לומר דהר"ח סובר דאף בחומרי מקום שיצא שייך שינוי מחלוקת ולזה קאמר בישוב אסור מפני שינוי המחלוקת ובמדבר מותר דלא שייך שינוי מחלוקת, אבל מ"מ הלא יקשה דחומרי המקום שיצא דעבדינן הוא אף בלא שינוי מחלוקת וליאסר אף במדבר, ועיין רש"י (נ"ב ע"א) ד"ה ולית לי' לר' יהודה. ולפ"ז דברי הר"ח תמוהים ולפ"ד יתיישב דהר"ח יסבור דבדין זה של ב' ימים טובים של גליות אין שייך ליתן עליו דין מקום שיצא דלא שייך בזה לומר שאותן האנשים נוהגים כך ואותם האנשים נוהגים כך כי אין הדבר תלוי אלא במקום ובני א"י עצמם בחו"ל צריכים לנהוג ב' ימים ובני חו"ל אינם צריכים לנהוג בא"י כי אם יום אחד נמצא שדין חומרי המקום שיצא משם לא שייך כאן, ומפני טעם זה אין לנו להסתפק כ"א בענין שינוי המחלוקת אם שייך במדבר ופשיט דבמדבר מותר. והנראה בדעת תוס' דס"ל דכמו שמצינו מנהג העיר כן מצינו שהכל כמנהג המדינה, וזה פשוט שאם מנהג המדינה הוא כך אם יבואו ויבנו עיר חדשה כיון שהעיר היא בתוך המדינה חל גם עלי' מנהג המדינה, ולפ"ז אפשר לומר בדעת התוס' שלא חייבו חכמים את חו"ל בב' ימים כי אם חכמים הנהיגו וחייבו כל בני חו"ל במנהג וכל חו"ל החשיבו למדינה אחת וממילא מי שבא לחו"ל אפילו במקום חדש נתחייב לא מחמת חיוב חו"ל כ"א מחמת בני חו"ל והכל כמנהג המדינה ולפ"ז במי שבא ודעתו לחזור דלא חל עליו חיוב מנהג אנשי המקום אין עליו כי אם דין שינוי המחלוקת והילכך בישוב אסור ובמדבר מותר:

ואמנם מה שפסק בעל המאור דמי שבא מא"י לחו"ל ונכנס לחו"ל מ"מ עד שלא הגיע לישוב אף שאין דעתו לחזור אינו נוהג שני ימים שעדיין לא הוקבע כמותם ולפ"ד אין הדבר מובן כי דין יו"ט שני של גליות הלא חל על כל המדינה ואף אם לא הגיע לישוב כיון שנכנס לחו"ל הרי נתחייב בב' ימים או מצד חיוב המקום או מצד מנהג המדינה, מיהו להמפרשים דאף אם הגיע לישוב עכו"ם נתחייב ועד שלא הגיע לישוב כלל מפני שעדיין לא קבע מקומו אתי שפיר דלא חל עליו עדיין שם בן מדינה, אבל אם נפרש שעד שלא הגיע לישוב ישראל לא נתחייב, לפ"ז משמע שאף שכבר קבע את מקומו כיון שלא הי' עדיין במקום שנוהגים כן לא נתחייב לנהוג דין יו"ט שני ולפ"ד יקשה הדבר לומר כן. ואם נאמר כן יצא לנו גם בעיר חדשה ינהגו בני א"י רק יום א'. ונראה לומר דאותם המפרשים בדברי הבעה"מ שעד שלא הגיע לישוב ישראל לא נתחייב יסברו שעד שלא הגיע למקום שדעתו להתיישב לא נקרא לגבי זה אין דעתו לחזור ולא יצא עדיין מדיני מקום שיצא משם, ומ"מ כשהגיע למקום ישוב ישראל אף שלא הגיע עדיין למקום שדעתו להתיישב, מ"מ מחויב מצד חומרי שינוי המחלוקת אלא שאילו הי' דעתו לחזור למקום שאינו נוהג אלא יום א' הי' נוהג גם בחו"ל בצינעא יום א' ובמדבר אפילו אחר שנכנס לישוב הי' נוהג יום א' אבל כאן כיון שאין דעתו לצאת ממנהג זה שהרי דעתו להשתקע במקום שנוהגים שני ימים אף שדעתו להתיישב עוד במקום אחר אינו יוצא מדין בן חו"ל כיון שחל עליו מטעם שינוי המחלוקת שדין שינוי המחלוקת חל עליו אף בציענא כמו שכתבו לשיטת הרמב"ם באין דעתו לחזור וכיון שלשיטת התוס' וכן שיטת הבעה"מ באין דעתו לחזור חל עליו דין המקום שהלך לשם וכיון שבמקום זה מחויב בדין זה מאיזה טעם שהוא אף שהוא רק מטעם שינוי המחלוקת אף כשיוצא למדבר חייב מטעם חומרי המקום שיצא משם כיון שכבר הוקבע בב' ימים ולפ"ז יהיו דברי בעה"מ מבוארים בדברי הגמרא שהוא יפרש הסוגיא דר' אבא ורב ספרא באין דעתו לחזור ובישוב לא עביד מפני שינוי המחלוקת היינו עד שלא הגיע למקום שצריך ובמדבר דאיבעי' לי' ופשיט דמותר היינו עד שלא הגיע לישוב כלל, דלפי' ראשון בדברי הבעה"מ א"א ליישב הסוגיא באין דעתו לחזור דא"כ אמאי לא עביד רק מפני שינוי המחלוקת מצד הדין צריך להתחייב בב' ימים כשהגיע לישוב שהרי אף כשהגיע לישוב עכו"ם חייב לדידהו בב' ימים אף דלא שייך שינוי המחלוקת:

אך שיש לערער על סברא זו לומר שאף כשנתחייב מצד שינוי המחלוקת שייך לאמר נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם שעד כאן לא שייך זה אלא כשמצד חיובו חייב אפילו כשיוצא ממקומו כ"ז שאין מנהג להיפך, אלא כשבא למקום שיש מנהג להיפך אנו רוצים לפטרו כמנהג המקום החדש ע"ז אנו אומרים נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם, אבל כאן כשנתחייב רק מטעם שינוי המחלוקת, נמצא לפ"ז אם יוצא ממקום שהי' שם אין צריך להתחייב מצד חיובו אף כשבא למקום שאין שם מנהג שעיקר חיובו אינו אלא למקום שהוא שם, נמצא שלפ"ז כשיוצא למדבר לא שייך לחייבו מצד חומרי המקום שיצא לפי שכל עיקר חיובו לא הי' רק למקום שהוא שם ולא יותר וצ"ע כל זה. וגם צ"ע אי במקום דחייב משום שינוי המחלוקת אינו חייב לעשות עצם הדבר כ"א חייב שלא להתראות במחלוקת ולפ"ז כשיוצא מישוב אף אם עושה אינו מתראה וצ"ע רב. נמצא שבעיקר דין זה אם החיוב של ב' ימים טובים של גליות הוא חיוב רק על המקום או הוא מנהג המדינה תלוי במחלוקת הר"ח והתוס' דלשיטת הר"ח החיוב על המקום וכיון שיצא מחו"ל אף שדעתו לחזור אינו נוהג אלא יום א' כמנהג א"י שהחיוב הוא על המקום חו"ל וכיון שיצא מחו"ל אינו נוהג אלא יום א' כמנהג א"י ומסתבר דה"ה להיפך דבן א"י שיצא לחו"ל. ושיטת התוס' דבן א"י שיצא לחו"ל אינו נוהג מצד הדין אלא יום אחד, ואם הי' הדין תלוי במקום הי' חייב לנהוג בחו"ל ב' ימים כנ"ל אלא ודאי דהוא מנהג המדינה כנ"ל:

אחרי שובי ראיתי מצאתי בדברי הפר"ח (סי' תצ"ו) שבא ליישב דברי הש"ע שפסק דבן א"י שיצא לחו"ל כיון שהגיע לישוב נתחייב בב' ימים אף כשיצא אח"כ למדבר והלא המחבר פסק כהרמב"ם שאף באין דעתו לחזור אינו חייב לנהוג כמקום שהלך לשם רק מפני שינוי המחלוקת ואם יוצא אח"כ למדבר נפטר מאותה החומרא. וע"ז כתב הפר"ח דשאני דין יו"ט שני של גליות שהחיוב על המקום ולא אקרקפתא דגברא ע"ש בדבריו. נמצא שהוא מפרש בדברי המחבר כמו שכתבנו בשיטת הר"ח בנדון זה, אלא שמדבריו אנו רואים שסובר כן רק באין דעתו לחזור, ובדברי הר"ח נראה שסובר אף בדעתו לחזור:

ובתשו' חכם צבי (סי' קס"ז) מצאתי אח"ז שהיקל להלכה להבאים בדרך עראי על יו"ט מחו"ל לא"י שאינם צריכים לנהוג כי אם יום א' יו"ט כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי המקום שיצא משם ע"ש. ולפ"ד דבריו במחלוקת שנויים כי היא מחלוקת תוס' והרא"ש והר"ן ועוד שחולקים על יסוד זה ורק הר"ח עומד בשאלה זו. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א (סי' קס"ח) שגם הוא הקשה קושייתנו הראשונה ומתוך כך מפרש הסוגיא באופן אחר שלא כדברי הראשונים וסבר כאבוה בחדא ודן לומר דאף בן א"י שיצא לחו"ל דרך עראי חייב לנהוג ב' ימים, וגם הביא שם בנדון שבנו עיר חדשה במקום שלא הי' ישוב מעולם דמביא דברי הר"ם (ב"ב ק"ב) שאף במדבר א"י עושים ב' ימים וכ"ש במדבר חו"ל וע"ש:

ובהגהות הגרי"ש נאטאנזאן אחר שציין על דברי הח"ץ שבתשובות אבקת רוכל כתב להיפך וכן במג"א ופר"ח סי' תצ"ו משמע דלא כוותי' הביא מרש"י פסחים (מ"ז) ד"ה שני ימים דבזמן לה"פ לא היו שני יו"ט של גליות והדבר תמוה דאף אם הי' אז ב' יו"ט ש"ג אבל בא"י במקדש ודאי לא היו ועיין צל"ח שהניח בתימה. אמנם נראה לפמ"ש התוס' (דף י"ד) שם דבירושלים שמקובצות מכמה עיירות חייב לנהוג איסור וכן כתב בפר"ח או"ח סי' תצ"ו בהדיא וא"כ אם הי' אז ב' יו"ט שם אף בירושלים היו חייבים לנהוג איסור כיון שיש שם מקובץ מחו"ל שנוהגין ב' ימים וזה ברור ולפ"ז לשיטת הח"ץ לא שייך לנהוג יו"ט ב' בא"י כלל וע"כ דלא כהח"ץ ודוק היטב כי היא ראי' נפלאה עכ"ל. ולפ"ד א"א לומר כן חדא דעד כאן לא אמרו בתוס' שבירושלים צריך לנהוג איסור היינו במקום שהמנהג שייך גם אצלם ויכולים היו גם הם לנהוג כך, אבל גבי ב' יו"ט ש"ג הרי לגבי בני ירושלים הקבועים לא שייך כלל המנהג שהרי יודעים תמיד מקביעות החדש ע"ז לא אמרינן שנחייבם בדבר שאינו שייך אצלם, וזה פשוט. ועוד אפשר לפקפק על דבריו דכל עיקר שגזרו שינהגו ב' יו"ט ש"ג היינו דוקא במקום שאפשר שנהגו כן גם מקודם עד התקנה ובירושלים מתחילה עד שלא היו בקיאים בקביעא דירחא בודאי שהיו נוהגים יום א' שהרי אז לא היו נוהגים ב' ימים רק אותם המסופקים ואיך נגזור שעכשיו יעשו ב' ימים דבר שלא היו עושים מעולם ולא שייך ע"ז היו במנהג אבותיהם:

ועוד הדבר נראה להיפך דעד כאן לא אמרו בתוס' דבירושלים כיון שמקובצים מכל העיירות צריכים לנהוג איסור מלאכה היינו דוקא בעשיית מלאכה שאף שיש שם גם מעיירות שעושים מלאכה מ"מ אין בזה שנוהגים בעיר שלא לעשות משום שינוי מחלוקת דכמה בטלני איכא כדאמרינן בסוגיא דפרק מ"ש רבא אמר הכי קאמר אין בזה משום שינוי המחלוקת אבל גבי ב' ימים טובים בין אם לא ננהוג ב' ימים ובין שנהוג הוי דבר של פרהסיא והוי בזה משום שינוי המחלוקת לגבי אותם שנוהגים בעירם להיפך ואמאי נדחה את אלו מפני אלו, וזה ודאי דאין לך פרהסיא גדול מעבודת המקדש ואם אינם אופים לה"פ בזמנו לא שייך לומר כמה בטלני איכא וס"ס א"א בלא מחלוקת. ועל כגון זה בודאי לא אמרו בתוס' שיהא בירושלים מנהג מיוחד שלא לפי העיר. ועוד יש להשיב דאם נימא דבירושלים צריך לנהוג ב' יו"ט ש"ג לפי דברי התוס' והלא כבר כתב במג"א סי' תס"ח ס"ק י"ב בשם המהרי"ל שאף במקומות הישיבה יש להם דין זה כיון שמקובצים תלמידים מכל המקומות א"כ לפי דברי הגרי"ש צריך בכל מקומות הישיבות בא"י לנהוג ב' ימים ונוכרח לומר שכל האחרונים שמצינו שהיו נוהגים בא"י יום א' לא היו תלמידים מכמה עיירות אצלם, וזה כמדומה נסתר מכמה מקומות:

מיהו בזה הי' אפשר לפקפק על דברי המהרי"ל בעצמם שמדמה מקומות התלמידים לירושלים ויש לחלק ביניהם טובא דשאני ירושלים דכל עיקרה היא עיר של כל ישראל ובעיקרה לכך עומדת שיהו כל ישראל באים לה תדיר ומקריבים קרבנותיהם וזהו תפקידה ועוד אנו אומרים שירושלים לא נתחלקה לשבטים אף שכל הארץ נתחלקה ולזה אנו אומרים שצריכים שיהא המנהג שוה לכל ישראל מפני שהכל תושביה אבל כל עיר שיש בה תלמידים משאר עיירות מ"מ כיון שאין כל תפקידה לכך לא נוכל לומר שאותה העיר כל ישראל משותפים בה ותוכל לנהוג כל מנהג שנוהגת והתלמידים הבאים ינהגו בדין נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם ולכאורה הדבר צריך עיון. שוב מצאתי באור שמח ה' יו"ט שהשיג אמהרי"ל ולכאורה גם על עצם הביאור בדברי הירושלמי הי' אפשר להעיר דזה תלוי בטעם האיסור שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים דאם נפרש הטעם משום תיקון מצה וביעור חמץ ג"כ כמו שמפרש רש"י ולפ"ז אין יתרון לירושלים על שאר מקומות ומוכרחים לפרש מה שמקשה בירושלמי בפשיטות וירושלים לא מקום שנוהגים איסור היינו משום שמקובצים מכל העיירות אבל לפי מה שמפרשים הטעם של איסור מלאכה משום שחיטת הפסח בודאי צריך לומר שעיקר מנהג האיסור הוא בירושלים ששם הוא מקום שחיטת הפסח דלא שייך עיקר האיסור כ"א בירושלים אלא דמשום ירושלים נהגו גם בעוד מקומות. ולפ"ז אין לנו ראי' מירושלמי לאסור במקום שמקובצים מכמה מקומות, אלא שבתוס' קשה לפרש כן שהרי התוס' בעצמם מפרשים בריש מ"ש משום שחיטת הפסח ובירושלמי מפורש כן ואעפ"כ מפרשים בדברי הירושלמי הטעם משום שמקובצים מכמה עיירות, עכ"פ מכל הלין נראה שא"א לומר כדברי הגרי"ש ואין כאן פירכא לדברי הח"צ. אלא שדברי הח"צ שנויין במחלוקת התוס' והר"ח כנ"ל:

מיהו גם על עצם היסוד, שאם אין הדבר תלוי במנהג האנשים כ"א המקום גורם לא שייך לומר בזה שנותנים עליו חומרי המקום שהלך ושיצא משם, יש להקשות מהא דמקשה בגמרא (נ"ב ע"א) אהא דאמר ר' יהודה צא והבא לך אף אתה ולית לי' לר"י נותנים עליו חומרי המקום. והא התם לא שייך שינוי מחלוקת כיון שאומר לו צא והבא לך אף אתה, ומשום חומרי המקום הלא כאן אין האיסור משום מנהג האנשים כ"א מקום הפירות גורם ובזה לפי הסברא הנ"ל לא שייך ליתן חומרי המקום שהלך לשם, בשלמא לשיטת הרמב"ם שסובר שכל חומרי מקום שהלך אינם אלא מפני שינוי המחלוקת אין מכאן סתירה ליסוד הנ"ל, אלא שדברי הרמב"ם ג"כ תמוהים מסוגיא הנ"ל [אף שהרמב"ם יחלוק על דברי התוס' ד"ה ממקום שכלו שסוברים לחד תירוצא שכל שהאיסור תלוי בפירות לא שייך שינוי המחלוקת אלא הוא יסבור כשיטת רש"י דגם בזה שייך שינוי מחלוקת] דמאי מקשה הגמרא ולית לי' לר"י חומרי המקום, בודאי לית לי' כאן שהרי אומר לו צא והבא לך אף אתה ולא שייך בזה שינוי מחלוקת וכמו שמסיק הסוגיא בסוף ועיין רש"י ד"ה ולית, והדבר צריך תלמוד אבל עכ"פ לפי' הרמב"ם אין מכאן סתירה ליסוד הנ"ל אבל לפי' רש"י ותוס' קשה. וראיתי בפ"י בסוגיין שהקשה כן דמה מקשה דהלא סברא רבה לומר דלא שייך כאן חומרי המקום וביחוד לפי תירוצא דהתוס' דנחתי לחלק לגבי שינוי מחלוקת בסברא זו וא"כ נוכל לחלק גם גבי דינא. אלא דבאמת בלא יסוד זה יש עוד להקשות ביותר דאם נאמר דבלא הדין של חומרי המקום היו הפירות מותרים אף במקום שכלו משום שהם באים ממקום שלא כלו א"כ בודאי לאו להמוליך לבד הם מותרים כ"א לכל אדם דמאי שנא מוליך זה משאר יושבי המקום שכלו כיון שהפירות ממקום שלא כלו מותרים הם וא"כ מאי חומרי המקום שייך כאן לאסור הפירות כיון שגם יושבי המקום מותרים בהפירות ואיך נבוא בדין חומרי המקום לאסור על יושבי המקום עצמם, זו ודאי קשה מן הראשונה:

ונראה בזה דבאמת הענין צריך ביאור דחזינן דפירות שבאו ממקום שלא כלו למקום שכלו דמן הדין סומך על המקום שיצא משם וחזינן מזה דהפירות הולכים אחר מקום ששם נתגדלו ולפ"ז צריך להבין אמאי אם הלך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו אינו חייב לבער, הלא הפירות הולכים אחר מקום שנתגדלו ומן הדין מיבעי לבער אף דלא שייך חומרי מקום שיצא, ומוכרחים אנחנו לומר שהולכים אחר שני המקומות לקולא וטעם הדברים דגבי ביעור דרשינן ולחי אשר בארצך דלא סמכינן אחי' שבארץ אחרת, ולגבי פירות אלו שיש להם שני מקומות מקום שנתגדלו ומקום שנאכלין כארץ אחת חשיבי וכ"ז שלא כלו במקום אחד קרינן בי' אשר בארצך, נמצא שלפי שורת הדין הפירות הללו אע"פ שהם מארץ זו, מ"מ גם מקום שיצא נקרא לגבם ארצך ולפ"ז שייך שפיר ליתן חומרי המקום שהלך לשם דבמקום שהלך לא קרינן למקום שיצא אשר בארצך לגבי פירות שהם בני מקום שהלך, הילכך גם על המובאים, שגם הם נקראים בני מקום שהלך שהרי נאכלים, אם עוד לא כלו במקום זה גם עליהם נותנים חומרי המקום שלא לקרא למקום שיצא אשר בארצך וכן להיפך כשאנו באים להתיר מצד מקום שהלך נותנים חומרי מקום שיצא:

והדבר מובן קצת יותר לפי פי' רש"י כאן בסוגיא ופירוש המשניות להר"ם בפ"ט דשביעית דביהודה בהר סומכין על העמק אע"פ דאמר בירושלמי ששיערו שאין חי' שבהר גדילה על שבעמק מ"מ כיון שע"פ הסכמת בני המדינה נקראים כולם מדינה אחת סומכים על כל המדינה, חזינן מזה שהדבר תלוי בהסכמת בני המדינה ואם הם קוראים לזה מדינה אחת סומכים זה על זה ואם הם קוראים שתי מדינות אין סומכים זה על זה ושייך ליתן חומרי המקום כי הוא דבר שתלוי בהסכמה ובכגון זה יש ליתן חומרי המקום:

והנה זה מוכרח לפי שיטות הראשונים שסוברין שבאין דעתו לחזור נפקע ממנו חיוב המקום שיצא משם ומתחייב בחיובי המקום שבא לשם, נמצא שאין על האדם חיוב המקום הראשון בתמידות כ"א כ"ז שהוא במקומו נמצא לפ"ז טעם חיובי המקום שיצא משם וחיוב המקום שהלך לשם שוין שהרי בכל מקום שהוא אם נמצא במקומו חייב משום חומרי מקום שהלך וכשיוצא ממנו על דעת לחזור חייב משום חומרי מקום שיצא. ולפי הצעה זו תמוהים דברי הצל"ח פסחים שרצה לפרש בסוגיית הש"ס דבחומרי מקום שיצא חייב משום אל תטוש תורת אמך ובחומרי מקום שהלך חייב משום שינוי המחלוקת וזה א"א לומר כ"א להרמב"ם שסובר שחומרי מקום שיצא אינם נפקעים לעולם מן האדם אפילו שיוצא ואין דעתו לחזור, נמצא שזה תלוי במקום הראשון שהי' בו, ולפ"ז חומרי המקום שהלך לשם אינם אלא מפני המחלוקת אף באין דעתו לחזור מפני שהגורם הדינים על האדם הוא המקום הראשון והוא הנקרא מקום שיצא משם אבל לשאר הפוסקים שאין מקום קבוע להקרא מקום שיצא משם כ"א כל מקום שמשתקע שם לכשיוצא משם נקרא מקום שיצא משם ואם לכשיוצא משם חייב משום אל תטוש תורת אמך ע"כ גם כשהי' שם ונשתקע חייב משום אל תטוש תורת אמך שהרי לא יתחייב כשיוצא יותר משהוא שם וזה פשוט:

ולפ"ז יוצא לנו הגדר בחיוב אל תטוש שאינו דוקא בסייגים ומנהגי חומר שהרי כאן גבי שביעית לא שייך מנהג וסייג וכן מוכח ממה שכתב רש"י גבי שהביא ממקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו וכ' רש"י וז"ל ואע"ג דאין כאן חומרי המקום שיצא משם שבשעה שיצא עדיין לא היו נוהגים בהם חומרא ע"כ, אלמא דאי לאו הכי חייב משום חומרי מקום שיצא ומשום אל תטוש אלמא דאף בכהאי גוונא שייך אל תטוש דמשום אל תטוש מתחייב בכל הדינים ההווים בעיר ועדיין צ"ע:

ונראה לי להביא ראי' לשיטת הח"צ והש"י שדין יו"ט ש"ג אין לו שייכות עם דין חומרי המקום משיטת הרמב"ם שסובר שדין המקום שיצא משם אינו נפקע לעולם מן האדם ודין מקום שהלך לשם שנותנים עליו אינו רק מפני שינוי המחלוקת ולפ"ז יקשה מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מה' ק"ה ה' י"ב שעיר חדשה במדבר א"י עושים שם ב' ימים, והרי הדבר צריך ביאור כיון שהאנשים שנתיישבו שם הם בני א"י שמצד דין מקום שיצא משם שהוא הדין העצמי שלהם אינם חייבים לעשות כ"א יום א' ושינוי המחלוקת הלא לא שייך כאן מצד מקום שהלך שהרי היא עיר חדשה וכל יושביה בני א"י וא"כ מפני מה צריכים לנהוג ב' ימים אלא ודאי שדין יו"ט של גליות דין אחר יש לו שכאן המקום גורם ואף דין מקום שיצא משם נפקע ממנו כשמגיע בן א"י לחו"ל או להיפך וכדברי הח"צ והש"י. ונראה שלשיטת כל הפוסקים החולקים על הח"צ וש"י וסוברים שדין יו"ט ש"ג שייך עם דין חומרי המקום יש ליישב באופן נאות שלא תהא סתירה מדברי הרמב"ם, דהנה בשו"ת חות יאיר סי' קכ"ו העלה שמה שאמרו בפ' מ"ש גבי בני בישן שכיון שאבותיהם נהגו איסור לפרוש בים בע"ש חייבים גם בניהם בזה משום אל תטוש תורת אמך, שאין הדבר תלוי באב ובן כמו שמשמע מפשטות הדברים כ"א העיקר תלוי במקום ובקהל שכיון שקהל זה נהגו איסור חייבים כל הנמנים לקהל זה גם בעתיד לנהוג באיסור זה עיי"ש. והנה יסבור הרמב"ם שלגבי דין זה של יו"ט ש"ג אין המנהג מתהוה ע"י איכות הנהגת התושבים הראשונים כ"א ע"י הדין והגדר שהעמידו רבנן לפי המקום והטעם שכיון שאין הדבר מסור לרצונם מפני הגדר שגדרו רבנן, אין המנהג מתהוה על ידם כ"א ע"פ הדין, ולפ"ז נמצא שהדורות הבאים אח"כ צריכים לנהוג ב' ימים מצד המנהג, והתושבים הראשונים שבאו לכאן מהמקומות שאינם נוהגים אלא יום א' אינם צריכים לנהוג כ"א יום א' מצד הדין, אבל כיון שמצד המקום יש לנהוג בב' ימים להבאים אח"כ צריכים גם הראשונים לנהוג כן מצד חומרי המקום שהלך לשם, ויש לצדד שאף עד שלא נולדו בניהם אחריהם יהיו חייבים במנהג זה:

וכיון דאתינן להכא אין אנו צריכים למה שנתבאר בתחילת הענין ליישב אם לא נאמר שהמקום גורם מפני מה בעיר חדשה חייבים לנהוג ב' ימים ונתבאר שהוא מטעם שחז"ל עשאו כל חו"ל כמדינה אחת לזה והכל כמנהג המדינה ע"ש ועכשיו יש לבאר בדרך נכון יותר שהמנהג מתהוה ע"פ המקום ולא ע"פ רצון התושבים אבל לחייב היחיד מצד שהמקום גורם זה לא אמרינן וגם אין לנו עתה לומר שכל חו"ל נחשבת למדינה אחת. ויתיישב לנו בזה דברי הבעה"מ הנ"ל שעד שלא הגיע לישוב לא נתחייב אף באין דעתו לחזור, שלפי המבואר עכשיו הדבר מובן שמצד שהמקום גורם אין לנו לחייבו שאין המקום גורם לחיוב ומצד מנהג המקום ג"כ אין לחייבו שהרי עד שלא הגיע לישוב אין שם שום מנהג וגם הוא עוד לא נתיישב שם שיעשה מנהג על ידו ונתיישב כל מה שהי' תמוה לעיל בראש הדברים לפי המבואר שם וצ"ע:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה