חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן מה
א
אהא דאמר בגמ' דאם היתה האבידה בבית הקברות אין לו להחזיר, משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, הקשו הראשונים דבלאו הכי נמי אינו דוחה דבעידנא דמיעקר לאו עדיין לא מקיים עשה, דהעשה מתקיים בשעת השבה ובשעת נטילתה ממקומה כשמטמא עצמו לא מיקיים עשה:
והנה התוס' הקשו בכמה מקומות דקאמר בגמ' דעשה דוחה לא תעשה, דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה, כגון בפסחים (דף נ"ט ע"א) גבי אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בו כרת, ומכח זה חדשו בשם ר"י דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דליקיים עשה אבל עשה החמור דחי עשה הקל בכל ענין אפי' לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו ובשילוח הקן דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשלוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה ע"כ. ובגיטין (מ"א) ובב"ב (י"ג) הקשו אהא דאמרינן דמי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא בת חורין אינו יכול ולישא שפחה אינו יכול וז"ל וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לא תעשה דלא יהי' קדש וי"ל וכו' ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ע"כ:
ובר"ה (ל"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו' ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה ואמרו בגמ' מ"ט שופר עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ע"כ. וכתב הר"ן קושטא דמילתא קאמר דיו"ט הוי עשה ולא תעשה ולא הי' צריך לזה דאפי' לא הוי אלא ל"ת גרידא לא דחי כיון דלא הוי בעידנא ע"כ. וברמב"ם הביא הטעם דגמ' משום דהוי יו"ט עשה ולא תעשה. וכן בכמה מקומות עצמו מספר השתמשו בכלל זה לדבר פשוט דבעינן דבעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה:
ואלולי דבריהם הקדושים הי' נראה לומר שאין הדבר כן, דלא בכל מקום בעינן דבעידנא דמיעקר לאו תיקיים עשה. דחיובי המצות נחלקים לשני אופנים, יש חיובים שהחיוב הוא על הגברא, בלי כל דין בחפצא, כגון מצות תקיעת שופר, ומצות נטילת לולב ושאר מצות עשה כעין אלו, שהחיוב הוא על הגברא, ואף אם אין לו החפץ של מצוה גם כן מחויב הוא, אלא כשאין החפץ בידו, אנוס הוא שאינו יכול לקיים המצוה, אבל מחויב הוא על כל פנים, בין יש לו החפץ ובין אין לו. ויש מצות שהחיוב הוא בחפץ ולא בגברא, שאין על האדם שום מצוה לעשותה מצד עצם חיוב האדם, אלא שהחפץ מחייבו. וכגון מצות כסוי הדם, שאין על האדם שום מצוה לכסות דם, אלא שהמצוה היא כשיש דם מגולה, אז באה מצוה על האדם מצד החפץ. ונראה לחלק בזה, דכשהמצוה באה מצד החפץ, נמצא שאין המצוה אלא בחפץ, וחוץ מן החפץ אין המצוה כלל, ונמצא שמה שאמרו בגמ' ביצה גבי כתישה שאין עשה דכסוי הדם דוחה עשה דיו"ט. מטעם דבעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה, הכוונה דבעידנא דמיעקר לאו ליכא לעשה כלל, שהרי על הגברא אין כאן עשה כלל, ומעשה הכתישה הלא אינה בהחפץ, נמצא שבמקום הכתישה שאינה בהחפץ, אין שם עשה כלל, וזהו הטעם דבעינן בעידנא, אבל במקום שהמצוה היא חיוב גברא, כגון בתקיעת שופר, שם אף אם אין לו עדיין השופר, מ"מ מחויב הוא בתקיעת שופר, והחיוב הזה הוא שדוחקהו להכין השופר ולהכשירו, נמצא שאף שעדיין לא מיקיים העשה בעקירת הלאו, אבל מ"מ החיוב גברא כבר עומד הכן, והילכך דוחה לו העשה דתקיעת שופר ללאו דיו"ט. ובכלל זה יבוררו דברים הרבה, שעליהם לא נאמר כלל זה דבעינן בעידנא מעולם, שלא נאמר כלל זה אלא בדין חפצא ולא בגברא. וגבי עבודה בצרעת דנדחית העבודה ולא דחיא עשה דעבודה ללאו דצרעת דקאמרינן בשבת (קל"ב) אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי ציצית וכלאים דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקים עשה, הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה ע"כ, אף דהתם בעבודה אין זה דין בחפצא, כ"א בגברא, מ"מ שם ג"כ שייך הך כללא דבעידנא, משום דהתם כשהצרעת בו, הוי פסול בגברא, והילכך ליתא לעשה כלל בההיא שעתא, הילכך שפיר קאמרינן דלא דחי עשה דעבודה ללאו דצרעת, דליכא עליו עשה דעבודה כלל, ואין למי לדחות הלאו, אבל בכל מקום כשהדין בגברא, אף דלא הוי בעידנא שפיר קא דחי, דיש עליו החיוב אף קודם המעשה דחיי', שיעשה המעשה הדוחה, והילכך קא דחי אף שלא בעידנא, כיון דהעשה הדוחה ישנו אף קודם הדחיי'. וכיון שכן לא קשה כלל מתקיעת שופר, שכיון שהיא חיוב אגברא, ואף קודם מעשה הדחיי' יש עליו חיוב לדחות, אותו החיוב המוטל עליו דוחה את הלאו, וממילא דוחה אף שלא בעידנא. וכמו כן נמי בגמ' פסחים גבי אכילת פסח, אין מצות אכילת פסח כאכילת שאר קדשים, שבשאר קדשים חיוב האכילה בא מחמת חפץ הקרבן, שכיון שיש כאן החיוב מוטל לאכלו, שהקרבן גורם חיוב האכילה, אבל גבי אכילת פסח, הוא חיוב מוטל אגברא להקריב פסח כדי לאכלו, שהחיוב הוא קודם למציאות הקרבן, שהוא ענין חיוב גברא, ולכן דוחה שפיר אף שלא בעידנא. וכמו כן נימא גם כן גבי עשה דפרו ורבו דהוא חיוב גברא, ואינו בא מחמת החפץ של האשה והילכך ליתא שם להך כללא דבעידנא. ולפי זה הי' אפשר לפקפק לכאורה על ראיית התוס' שם בפסחים שהביאו ראי' דעשה החמור דוחה עשה הקל אף שלא בעידנא, מהא דר' אליעזר ששחרר עבדו להצטרף לעשרה, וכן משלוח הקן דדחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשלוח הקן, דשאני התם משום דחיוב גברא הוא, ובחיוב גברא ליתא להך כללא דבעידנא, אבל אי הוא ענין חיוב שהחפץ מחייבו, דשם נאמר האי כללא דבעידנא, אפשר שנאמר גם כשעשה חמור בא לדחות עשה הקל, וכמו כן בשאר מקומות שאמרו כלל דבעידנא יש לחלק בכך:
ועכשיו נחקור בענין השבת אבידה אם הוא ענין גברא או ענין של חפצא, ונראה לכאורה במושכל הראשון, שהוא ענין חיוב חפצא, שהחפץ הוא המחייב את הגברא בהשבה, אבל נראה דאינו כן, דלא מיקרי חיוב חפצא, אלא כשהחפץ, מלבד מה שהוא מחייב את הגברא, הוא החפץ עצמו הוא גם כן חלק מן המצוה, להחשב חפצא של מצוה, כמו שופר, שהוא הוא החפצא של מצוה, וכמו אכילת קדשים, שהקדשים עצמם, הם החפצא של המצוה, אבל בהשבת אבידה, אין החפץ של המצוה, אלא פעולת ההשבה היא החפצא של מצוה, אבל אין הממון נחשב לחפצא של המצוה, והממון הוא רק אמצעי שעל ידו בא להתקיים המצוה, והילכך ענין ההשבה נחשב לחיוב גברא, שבאופן זה נתחייב האדם להשיב, וכמו שבתקיעת שופר המצוה מתחלת ונגמרת בתקיעה כשעושה מעשה התקיעה, אבל מ"מ החיוב על האדם כבר חל עוד קודם המעשה, כמו כן בהשבת אבידה, אף שנימא שדין השבת אבידה ומצותה מתחלת להתקיים רק משעה שהגיעה האבידה לידו, ותהי' זאת כונת החולקים על הר"ן, והר"ן יסבור דקיום המצוה מתחלת משעת הראיי', שאז תיכף נכנס בקיום מצות השבה ע"י ראיי' ושמירה, אבל אליבא דכו"ע יש עליו חיוב להשיב אף עוד קודם שהגיעה לידו האבידה. ואולי הי' אפשר לומר דלפי זה אף קודם שהגיעה האבידה לידו, כיון שראה אותה, אף שאינו עובר אמצות השבת אבידה, דעבירה לא שייך לומר אלא כשכבר התחיל במצוה, ואם הניח אח"כ, נמצא שעבר בפועל, אבל קודם שהגיעה לידו שעדיין אינו עובר, אבל מ"מ מבטל העשה מיקרי, כיון שכבר חל עליו החיוב להשיב, אף קודם שהגיעה לידו אליבא דכו"ע. וא"כ אפשר שמה שכתב הרמב"ן שמי שראה אבידה ולא נטלה ביטל מצוה דהשב תשיבם, אין כונתו שעבר, כדעת הר"ן שמראיי' מתחלת מצות השבת אבידה, אלא כונתו, שמבטל המצוה אף קודם התחלתה, מ"מ מבטל החיוב שיש עליו להשיב:
ועכ"פ לפי זה לא תהי' טענת חסרון בעידנא שייכת גם במקום הזה, שגם כאן הוא ענין חיוב גברא, כמו שנתבאר, ובחיוב גברא לא נאמר כלל האי כללא דבעידנא. וראי' לדבר זה לחלק בין כסוי דם להשבת אבידה, נראה מהא דאמרינן בשבת פ"ב גבי אסור להרצות מעות לנר חנוכה וכן גבי להדליק מנר חנוכה משום בזוי מצוה, ואמרינן דאבוהון דכולהון דם, דתנינן שלא יכסנו ברגלו, ובזוי מצוה ודאי לא שייך אלא במקום דהחפץ עצמו הוא המצוה, אבל גבי השבת אבידה אין ספק שמותר להשיב אבידה אף ברגליו, דאין החפץ של האבידה חפץ של מצוה כלל:
ב
ובעצם מחלוקת הר"ן והחולקים עליו, אם מצות השבת אבידה מתחלת משעת ראי' או משעת נטילה, הי' נראה להסביר בסברת מחלקותם, משום דמצות מתחלקות לשני אופנים:
אופן האחד, מצות בעלמא, כתקיעת שופר, כנטילת לולב, כציצית וכדומה, והאופן השני מצות משפטיות, כפריעת בעל חוב, דהוי מצוה, אבל היא מצוה מטעם דיני ממונות, וכמו כן מצות והשיב את הגזילה, שהיא מצוה, אבל היא נולדת מטעם דיני ממונות, וכזה כל המצות הממוניות, שדין ממון מוליד אותם. ויש לחקור במצות השבת אבידה, אם היא מצוה בעלמא, ככל שאר המצות, או שהיא מצוה ממוניית כהשבת הגזילה וכדומה. ונראה שבזה תהי' מחלקותן של הראשונים, דדעת הר"ן תהי' שאינה אלא מצוה בעלמא, ואין לה שייכות עם דיני ממונות, אלא שמצוה עליו להשיב אבידה של חבירו, כמו שמצוה עליו לגמול חסד עם חבירו, וכמו שמצוה לבקר חולים וכדומה מן המצות. והילכך עלינו לומר, שמיד שראה את האבידה, נתחייב להשיבה. אבל החולקים על הר"ן יסברו דמצות השבת אבידה היא מצוה ממונית, כמצות השבת הגזילה, שכמו שגוזל את חבירו מתחייב לשלם, וכמו מי שלוקח את בהמת חברו, או כלי חברו לשמור, שמתחייב לשלם אם נאנס או פשע, כמו כן מחייבת התורה את מי שנוטל את חפץ חבירו, והגיעה לידו אבידת חבירו, להשיב לו או לשלם לו מצד דיני ממונות, וכיון שהדבר מתפרש כן, אין הדבר אפשר להיות אמור כי אם בשכבר הגיעה לידו, אבל לחייבו משעת ראייה, אי אפשר מצד דיני ממונות, שהרי אין לו שייכות עם החפץ, שאין ראייה מחייבת בשום מקום בדיני ממונות:
והי' נראה לבאר ע"פ יסוד זה מה שנחלקו בו האחרונים אם צריך בחליצה כונת הקנאה או כונת מצוה והחכ"צ האריך (בסי' א') ונראה שסובר שמצות חליצה היא רק להתרת זיקה שתהא היבמה מותרת לשוק שדימה חליצה לגט, והשיג על הראנ"ח שכתב טעם למניעת האוננת מחליצה משום שהיא מצוה ואונן פטור מכל מצות האמורות בתורה. והשיג עליו שזהו דומה לגיטין וקדושין ומקח וממכר שגם זה מנאן הרמב"ם בכל המצות ודין א' להם ובכולם מעשה אוננים קיימים. ושקלו וטרו האחרונים דבתרייהו, ובעמק יהושע ובעין יצחק האריכו בזה לבאר אי חליצה הוי מצוה אם לאו. וברור הדבר בסברת הענין נראה פשוט, דהויא ודאי מצוה, אבל היא מצוה קנינית, כמו פריעת חוב וכדומה מן המצות הממוניות, כמו כן אף אי נימא דחליצה הויא מצוה, תהי' ככל המצות הקניניות, ששעבודי הזיקה מחייבים אותם לחלוץ, כדי לפטור זה את זה, שמשועבדים הם זה לזה, והשעבוד משוה את זה למצוה:
ולפ"ז נראה דאף דאונן פטור מכל המצות שבתורה, מ"מ ממצות השעבודיות והקניניות ודאי לא נפטר, וכי איך נאמר שנפטר ממצות פריעת חוב, או ממצות והשיב את הגזילה, וכן משאר מצות ממוניות, שכל זמן שהשעבוד קיים, השעבוד והקנין ממילא מחייבים אותו בהמצוה הזאת, שהרי גם אונן אינו יוצא מכלל כל המחוייבי מצות, וישנו בתורת כל המצות, אלא שנאמר שחסרים לו עכשיו התנאים, המביאים אותו לחייבו לעשות בשעה זו את מעשה המצוה הזאת, שהתורה חדשה שאונן, אין השעה הזאת שעת מעשה המצוה, אבל בדבר שהשעבוד קיים, השעבוד מחייבו גם בשעה זו. ולפ"ז חליצה דמיא למצות פריעת חוב, ולמצות והשיב את הגזילה, שכיון שהזיקה קיימת ושעבודם זה לזה קיים, קיים נמי חיוב מצות החליצה גם בשעת אנינות, אחרי שמצוה זו יוצאת ומסתעפת היא מהזיקה והשעבוד של קנין אישות שביניהם. ולפ"ז נראה פשוט, שאף אם נאמר שכונת מצות חליצה היא לכוין למצוה, שיצטרך לכוין למצות הקנאת זיקה, שזו היא מצותו. ומה שמקשים מהא דאמרן שהכונס לשם אישות קרוב בעיני הולד להיות ממזר וכו' לא אבין הקושיא, שכונת הקנאת אישות היא כונה אחרת, וכונת הקנאת יבום היא כונה אחרת, והילכך אף אם נדמה כונת יבום וחליצה להדדי, ולא נחלק ביניהם לומר, שדוקא בכניסת יבום פסולה היא כונת אישות ולא בכונת חליצה, מ"מ אין פסול כ"א בהקנאה של אישות דעלמא, אבל כונת הקנאת זיקה, זו היא עיקר כונת חליצה:
ובנ"י גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמי' דרב אמר לי' זיל שקול לנפש וכו' אמר ר' אבא משום יאוש בעלים נגעו בה, והקשה שם וא"ת ותיקני לי' גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש הי' שם ולא עדיפא חצירו מידו דכל היכא דבאיסורא אתי לידי' לא זכי בה לעולם כן כתב הרנב"ר ע"כ:
והדברים תמוהים מאד מאד דהלא דבר זה מוסכם ועיין בש"מ וברמב"ן ובשאר ראשונים ואחרונים, דמאי דאמרינן באבידה דבאיסורא אתא לידי', אין הכונה באיסור ממש, שאין כאן שום עבירה בידו, אלא הכונה שכיון שבא לידו קודם יאוש, נתחייב בהשבה, ונעשה שומר על זה החפץ והוי ידו כיד הבעלים, והוי כדבר שברשותו דלא מהני בי' יאוש. ואם כן אין זה שייך אלא כשבא לידו מדעתו, שידע שיש חפץ של אבידה בידו, והילכך נתחייב בשמירה, אבל כשהי' מונח בחצירו, והוא לא ידע מזה, אם כן ודאי הוא דלא נתחייב בהשבה, ולא נעשה שומר על האבידה, ואמאי לא יפעול היאוש בזה:
ומחמת גודל החומר שבקושיא נראה לדון בזה בדבר החדש, במה דאמרינן דמוצא אבידה הוי שומר אבידה, שלא מחמת התחייבותו, אלא שהתורה חייבתו ושעבדתו, ויש לפרש השעבוד שהטילה עליו התורה בשני אופנים, שיש לפרשו שעבוד הגוף כעין שעבוד מצוה, שמחוייב לעשות הדבר, ויש לפרש השעבוד באופן אחר, שהתורה שעבדתו כפועל דהוי ידו כיד בעלים בעל כרחו ושלא מדעתו, דהוי שעבוד ממוני, ונמצא יוצא לנו מזה, שמלבד החדוש שחדשה תורה להטיל על האדם את חיוב המצוה של השבת אבידה, עוד חדשה התורה להקנות קנין ממוני לבעל האבידה, שיהא המוצא קנוי ומשועבד לבעל האבידה, ונעשה כפועל שלו, שזה הוא הקנין ששייך באדם. ונאמר עוד בזה, שזה הדין שיש באדם קנין ממוני, זה הדין אינו בא מתולדה מטעם מצות השבת האבידה, אלא שהוא כבן לויה להמצוה, ובא ביחד עם המצוה של השבת אבידה, והוא דין בפני עצמו שנתנה התורה באבידה, ואין לזה ענין עם מצות השבת אבידה. וכיון שנאמר כן, נאמר עוד שלא בלבד את גוף האדם שעבדה התורה לעשותו כפועל, אלא אף בחצירו של אדם נתנה התורה זכות לבעל האבידה, שיהא החצר שהאבידה מונחת בו קנוי' לו, ודין זה אין לו שייכות עם מצות השבת אבידה, הילכך סבירא לי' להר"ן שכיון שהיתה האבידה מונחת בחצר, נעשה החצר קנוי לו לבעל האבידה, ואף שהיאוש מהני, כיון שמ"מ אבוד הוא מהבעלים, מ"מ אין הבעל גת יכול לזכות ע"י גתו לעצמו, כיון שהגת קנוי לו לבעל האבידה, ושוב אין בעל גת יכול להוציא את האבידה מבעל האבידה ע"י הגת הזה המשועבד לו לבעל האבידה ע"י השתעבדות התורה. כך הי' נראה להסביר דברי הר"ן:
ג
הנה נשמע בשם הגר"ח ז"ל שחקר אם לאו דלא תוכל להתעלם הוא לאו בפ"ע איסור העלמה, ואין לו ענין עם דין השבה, או שגם זה הוא דין בהשבה, שלא תוכל להתעלם, אלא השב את האבידה ע"כ. והי' נראה להביא ראיות לברר חקירה זו ממה שחלקו הראשונים בגמ' (כ"ו ע"ב) בנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם וכתבו התוס' וז"ל ובפ"ק דקדושין דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן ע"כ, וכונתם דאל"ה ליחייבו נשים בהשבה מטעם הלאו אף אי הוי פטירי מהעשה. ובעה"מ חולק דגם בגוונא דהכא איכא לאו דלא תוכל להתעלם ועיין בש"מ שנתווכח עמו הראב"ד בזה, ולדברי הבעה"מ תשאר קושיית התוס' דהיכי משכחת שתהא השבת אבידה עשה בלבד, ואי איכא גם לאו, ליחייבו נשים בהשבה מטעם הלאו, אף אי פטירי מהעשה, כקושית התוס':
ונראה פשוט דאי נימא דלאו דהעלמה אין לו ענין עם מצות השבה, ואינו רק דין איסור דהעלמה, הלא אין מקום לקושיית התוס', דהגמ' שקיל וטרי אדין דהשבה ולא אדין דהעלמה, והילכך צריכא למימר שגם בדין דהשבה מיחייבי נשים, אלא ע"כ דס"ל דהעלמה והשבה דין אחד להו, והילכך שפיר קמקשו דיחייבו משום הלאו, אף אי לאו העשה:
ולדברי הבעה"מ דסובר דעובר גם בנטל לפני יאוש ע"מ להחזירה בלאו דלא תוכל להתעלם, דתקשה לדידי' קושיית התוס', אפשר דיסבור דהעלמה והשבה שני ענינים נפרדים הם, דלאו דלא תוכל להתעלם אינו אלא איסור דהעלמה, ואין לו ענין עם השבה, הלכך לא קשה כלום דליחייבו משום הלאו דהגמ' שו"ט אדין דהשבה ולא דהעלמה:
ועוד יש לפשוט חקירה זו מדברי הראב"ד שכתב על מה שכתב בעה"מ שגם בלאו דלא תוכל להתעלם עובר אף כשנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה וכ' הראב"ד ע"ז וז"ל בש"מ, אין הדעת מורה כך שהרי לא העלים עיניו ממנה ונטלה לקיים מצות השבה אבל כיון דסוף סוף החזיק בה לא קיים, וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוין לגוזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו ע"מ להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם ולא אמר לאחר יאוש אלא לפוטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש ע"כ עיי"ש שהאריך עוד בזה. וחזינן מדבריו שלא תוכל להתעלם אינו עובר אלא בשעת נטילה, ואף שלכאורה אין דבריו מובנים, שאיך נאמר שאם אחר שנטלה ישליך אותה בחזרה החוצה, וכי לא יהא עוד הפעם עליו הלאו דלא תוכל להתעלם, ומה לי כשהאבידה עדיין בביתו ונכנסו גזלנים לגזול את החפץ, והוא יכול להטמינו שלא יגזלוהו ממנו, וכי אין זו העלמה חדשה, ומה לי שהוא עצמו הגזלן, כיון שיש כאן העלמה, צריך להיות כקודם נטילה, וצ"ל שדעת הראב"ד, שכיון שכבר חל עליו החיוב משום השבה, אין כאן דין דהעלמה, שאין דין דהעלמה במקום זה:
ועכ"פ נראה לומר מדברי הראב"ד דדין דהעלמה אין לו ענין עם השבה, דאילו היתה כונת הכתוב לא תוכל להתעלם, אלא השב, אם כן הי' צריך להיות דין דהעלמה עד שיושב ליד הבעלים ממש, וכיון שסובר דדין דלא תוכל להתעלם מיד בנטילת האבידה, א"כ ע"כ צריכים לומר, שהם שני ענינים נפרדים, העלמה והשבה, והבעה"מ דחולק על הראב"ד וסובר שאף לאחר הנטילה ואף לאחר יאוש עובר בלאו דלא תוכל להתעלם, אף שכ' שהוא יסבור ג"כ שהעלמה והשבה שני ענינים נפרדים הם, מ"מ חולק על הראב"ד, כמו שנתבאר, דלא גרע מה שגוזל את החפץ, מאילו השליך את החפץ למקום הפקר, דהויא אבידה חדשה, ושוב עובר עוד הפעם בלא תוכל להתעלם, דהויא כקודם נטילת האבידה:
ד
הקשו על הרמב"ם שכ' דמי שקנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה, ואמאי הא הוי לאו הניתק לעשה כמו שכ' תוספות בפ"ב. ונראה דיש לחקור בלאו דבל יראה אי הפי' דבל יראה אלא השביתוהו, ואם כן הוא ענין אחד עם המעשה, או פי' שבל יראה בעצמו הוא האיסור להראות, ואיך שהוא בזה לא דברה התורה, וא"כ יהא הלאו והעשה שני ענינים נפרדים. וזהו נראה שכשהעשה והלאו הם ענין אחד שאין זה כ"א לאו מוסיף על העשה ועשה מוסיף על הלאו, ולא שייך לאו הניתק לעשה כ"א בגזילה שהלאו הוא שלא ליקח והעשה הוא להשיב וכן בשאר דברים כשהלאו הוא שלא לעשות והעשה הוא לתקן, אבל כאן בחמץ שניהם על פעולה אחת הן באין ואין זה לאו שניתק לעשה, כ"א לאו ועשה ביחד:
ונראה דזה תלוי במחלוקת ר' יהודא ורבנן דלר"י דסבר דאין בעור חמץ אלא שריפה, א"כ אין יחס לבל יראה עם תשביתו, שבל יראה מתקיים עם איזה בעור שהוא, ותשביתו אינו מתקיים אלא דוקא ע"י שריפה, אבל לרבנן דסברי דהשבתתו בכל דבר א"כ בין בל יראה ובין תשביתו מתקיימים שניהם באיזה בעור שהוא, א"כ כונת שניהם להשבתה, הילכך לא הוי ניתק לעשה. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרבנן דזורה ומפרר לרוח, א"כ השבתתו בכל דבר, ומשום זה פסק דקנה חמץ בפסח לוקה, דלרבנן לא הוי ניתק לעשה. ואפשר לפ"ז שראיית התוס' ג"כ יש לדחות די"ל דאתיא כרבי יהודא דסבר דאין בעור אלא שריפה דלדידי' הוי ניתק לעשה:
אלא דלדברי השאג"א דס"ל דבל יראה אם הוציא את החמץ מרשותו שוב אינו עובר, א"כ אף לרבנן אינם משתוים שניהם הבל יראה עם התשביתו שהשבתה דוקא באבוד הדבר לגמרי מתקיימת העשה והלאו נעקר אף בלא אבוד כ"א בהוצאה מרשותו, וא"כ אף לרבנן אין זה עשה מוסיף על הלאו כ"א לאו הניתק לעשה כיון ששניהם ענינים מיוחדים הם. ועוד אף בלא דברי השאג"א יש לעיין כשאבד ע"י עכו"ם או קטן שמצד השבתה אינו יוצא בזה שהרי אינם בשליחות, ובל יראה הלא נעקר, א"כ זה מכריח לומר ששני ענינים נפרדים הם, וא"כ חוזר זה שוב להיות לאו הניתק לעשה, ויקשה שוב על הרמב"ם. ובתשובות רע"א סי' ס"ה הקשה אמאי לא חשיב בגמ' מכות דמשכחת ביטלו ולא ביטלו גבי חמץ בפסח כגון דעירבו ובטלו דמדאורייתא הלא בטל דתשביתו כבר א"א לו לקיים בו שהלא כבר מותר הוא ולא שייך השבתה בדבר מותר, וכן יקשה לר"י דאין בעור חמץ אלא שריפה א"כ משכחת שאיבדו באופן אחר דאין העשה מתקיים ע"י זה ושוב אין יכול לקיים העשה ואף לרבנן דבכל דבר מתקיימת השבתה, מ"מ משכחת שאכלו, שבזה לא יקיים מצות השבתה. ע"כ. והי' נראה בזה דבאופן כזה אם עשה שלא יוכל לקיים שוב העשה אינו לוקה, שהרי בשביל בטול העשה אין לו להתחייב מלקות, וכל עיקר חיוב המלקות אינו אלא בשביל עבירת הלאו. ויש לפרש בזה שמתחייב מלקות על הלאו ע"י בטול העשה אם זה כתנאי בעלמא, או שבטול העשה היא ממש חלק מעבירת הלאו, והנה לפי הראשונים דסברי דיכולים להתרותו בעת בטול העשה שמעינן מינייהו דודאי ס"ל דבטול העשה היא חלק מעבירת הלאו, דע"י זה שמבטל העשה נגמר יותר מעשה העבירה, כגון מי שגוזל ואח"כ שורף את הגזילה אשר ע"י זה לא יוכל שוב להשיב, א"כ הלא זו השריפה היא גזילה ביותר, שהדבר נגזל ע"י זה עוד יותר. וכן שאר דברים כעין זה. והילכך סוברים הראשונים שיכולים להתרותו גם בשעת בטול העשה. ואף לדברי רש"י שסובר שאין יכולים להתרותו בעת בטול העשה אין הטעם משום דאין זה כ"א תנאי בעלמא, אלא משום דסובר שאף שבטול העשה הוא גמר העבירה, מ"מ לא מהני התראה כ"א בשעת עיקר העבירה, והיא בשעת עבירת הלאו. והנה בחמץ בטול העשה לא יוכל להחשב לגמר עבירת הלאו, שבטול העשה היא אדרבא עוקרת את הלאו, שהעשה הלא מתבטלת היא ע"י זה שאין יותר במה לקיים, אבל מ"מ הלא גם בל יראה אין שוב על מה לחול, שהרי כבר אין שם חמץ, וכיון שבטול העשה אינה נחשבת לגמר עבירה, א"כ הלא אין על מה ללקות שהלא על העשה אינו לוקה כ"א על גמר הלאו, וכאן אין גמר לאו:
ומזה לנו ג"כ ראיה שאין הלאו והעשה משתוים, שהרי בבטול ברוב נעקר הלאו והעשה אינו מתקיים אף לרבנן, וכן באכילת אדם בפסח הלאו הלא נעקר, והעשה אינו מתקיים לפי דברי התוס', וא"כ שוב קשה על הרמב"ם שכתב שלוקין אבל יראה:
וראיתי מקשים על דברי התוס' דאין חייבים מלקות אבל יראה, א"כ מאי נפקותא במה דחולקין ב"ש וב"ה בשיעור דחיוב חמץ אי בכזית אי בכותבת סוף סוף אין לוקין אף אשיעורא, ואיסורא הלא איתי' אף בחצי שיעור. ע"כ מקושיית ספר מעין החכמה. ונראה דלפי מה שכתבו תוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ על חצי שיעור אף אם נסבור דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ חל עליו איסור אחר. ונראה בהסבר דברי התוס' משום דחצי שיעור אינו איסור עצמי שהזהירה התורה עליו, אלא שכיון שהחפצא הוא אסור הלא נמצא שאוכל חפץ אסור והילכך אסור אף החצי שיעור, וכמו שאין מאכילין את הקטן משום איסור תורה אף שלקטן עצמו אין בו אזהרה, מ"מ כיון שהחפץ עצמו אסור, אסור להאכילו, כמו כן חצי שיעור נמי אף דלא נתנה בו תורה איסור עצמי, מ"מ כיון שהחפץ עצמו אסור, אסור לאכלו. ובזה הי' אפשר לומר דבאיסורין שאין בהן אלא איסור גברא לא יהא בהן משום חצי שיעור וכ"כ לא יהא בו איסור להאכיל את הקטן. וכן משמע מדברי הריטב"א שמקשה אמאי דאמרינן בעירובין אהא דאמרינן דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטן והקשו הא אי אפשר לו להאכיל את הקטן משום לא תאכילום (אף דיש לדקדק דמה לנו להאכילו הלא הקטן עצמו יכול לאכול, ונראה דסובר, כיון שנעשית דירתו של הגדול משום דדעתו אמקום פיתא, זה דוקא אם הוא בעצמו יכול להשתמש בזה לו יהא ע"י האכילה לאחרים, אבל בזה שהקטן בעצמו יקח, אין נעשה בזה דירתו של הגדול). ותירץ הריטב"א משום דיוה"כ אינו אלא איסור דיומא קגרים אין בזה משום לא תאכילום, והי' אפשר להעמיס זה בכונתו, שכיון שאינו איסור חפצא, אין בו משום לא תאכילום, שיוה"כ אינו אלא איסור גברא. אבל עכ"פ חצי שיעור אין איסורו איסור עצמי כ"א מצד החפץ, ומפני זה איסור אחר חל עליו. וא"כ נפקותא יוצאת לנו לדעת את השיעור שעליו שוב לא יחול איסור אחר:
וכמו כן תירצתי ג"כ מה שמקשים על הרמב"ם דסבר דחמץ אסור בכל שהוא משום דכתיב לא יאכל ואין לוקין עליו. והקשו נושאי כליו למה לי קרא לאסור בכל שהוא הא חצי שיעור אסור בכ"מ מן התורה, ועפ"ז יתורץ דאילו מצד חצי שיעור יחול עליו איסור אחר שהרי אינו איסור עצמי, ובחמץ חדשה התורה שיהא גם לחצי שיעור איסור עצמי, ונפ"מ שלא תחול עליו שוב איסור אחר, כיון שבחמץ גם חצי שיעור אסור ככל שאר האיסורים:
וממילא לדברי הרמב"ם שוב יקשה מאי נפ"מ במחלוקת ב"ש וב"ה שהלא להרמב"ם גם חצי שיעור בחמץ הוא איסור עצמי ואיסור אחר גם על חצי שיעור אינו חל, וללקות הלא גם שיעור גמור אינו לוקה שהרי ניתק לעשה. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דחמץ לא הוי ניתק לעשה, ונפ"מ לענין מלקות. ונמצא שהרמב"ם לשיטתו מוכרח הוא לומר כן שלוקה: