חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן מד - בדין עבדים
א
בהא דפסק הרי"ף בגוד או אגוד דדוקא כשאין יד התובע משגת לקנות אינו יכול לומר גוד או אגוד אבל לנתבע לא חיישינן אי לית לי' לנתבע וההיא דשני אחין לא מצי התובע דהיינו העני למימר איגוד הלכך לא מצי דחיק לעשיר לקנות אבל עשיר מצי למימר לעני גוד או איגוד אע"ג דל"ל לעני למיגד. עכ"ד. ובשעה"מ הקשה על פסק הרי"ף מהא דמקשה מחציו עבד וחציו בן חורין לפי פי' רש"י דנימא גוד או אגוד בלא דינא דיבטל, ומשני שאני התם דאגוד איכא גוד ליכא, אלמא דאע"ג דאין המניעה אלא מרבו דהוא הנתבע, נמי לא אמרינן בכי האי גוונא גוד או אגוד. ע"כ:
והרשב"א הקשה על מה שמפרש רש"י שקושיית הגמ' מחציו עבד וחציו בן חורין היא אמאי לא נימא שם גוד או אגוד, והקשה הא לא שייך התם גוד או אגוד כיון שאין העבד נותן לו דמים כ"א שטר אדמי, ואיך יכול לטעון לו אגוד נקיט מרגניתא ויהבינן לי' חספא, וגם התוס' הקשו כן, אלא שהרשב"א דחה מכח זה פירוש רש"י ומפרש שקושיית הגמ' הוא להביא ראי' דחלוקת ימים חלוקה היא דהא אי לאו סברא דיבטל הוו כו"ע מודו דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ע"כ:
והנה עצם הדבר צריך באור במה נשתעבד החצי בן חורין לעבוד ביום של רבו וכי איזו זכות ומה זו תביעה יש לרבו עליו, שיוכל להכריחו להשתעבד בו יום אחד, והלא ודאי פשוט בסברא שהחצי בן חורין יכול למחות בו, ואינו מחוייב לעשות לו שום דבר שעבוד, ואיזה דין הוא המחייבו לעבוד את רבו יום אחד, ויש לדון בזה משום שני דברים, או דנימא דתקנת חכמים היא שיעבוד את רבו אע"פ שאינו מחוייב מצד הדין, חייבוהו חכמים מצד תקון העולם, ואלים כח ב"ד מדין הפקר ב"ד, דשייך אף במקום שאין שם הפקר חפץ או קנין חפץ, אלא אף במקום שכל עיקר הדבר הוא חיוב דרמי' אקרקפתא דגברא כגון התחייבות ושעבוד הגוף, ג"כ ישנו לדין הפקר ב"ד כמו דאשכחינן שאמרו דאלמוהו רבנן לשעבודא דאשה, והאיך אלמוהו רבנן באיזה כח, ועל כרחנו עלינו לאמר שהפירוש הוא מדין הפקר ב"ד הפקר, אף שאין לאשה על הבעל כ"א התחייבות משעבוד הגוף שגופו משועבד לה, אלמא דאף בכי האי גוונא שייך הפקר ב"ד, וא"כ ה"נ נוכל לומר דמה שעובד את רבו יום אחד הוא מדין הפקר ב"ד. ויש עוד לומר באופן אחר דעצם החיוב אינו מתקנת חכמים, אלא מצד הדין שכיון שעובד ביום של עצמו גם בחלקו של רבו, אם כן הלא מתחייב לשלם לרבו עבור שכר מלאכה שעבד עם חלק רבו, ובשביל זה נתחייב גופו ונשתעבד גם חלק הבן חורין לעבוד ביום של רבו. ומכל מקום עדיין יכול היה לשלם חוב זה בענינים אחרים, אפשר שזה היתה תקנת חכמים שישלם לו במלאכת רבו שיעבוד ביומו אבל עיקר החיוב לפי פירוש זה אינו מתקנת חכמים, ורק אופן התשלומין זה היה מתקנת חכמים. ויוצא לנו משני פירושים אלו שמצד הדין אין לרבו בחלק החצי בן חורין שום דין טענה ותביעה, ואלמלא תקנת החכמים היה העבד יכול לומר לרבו אין לי שום עסק ודו"ד אתך ואיני מחויב ולא משועבד לך. וצ"ל שמה שאמרו בש"א תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, הכונה לומר שכל עיקר של התקנה היא רק לתקן את רבו, כי העבד אינו צריך תקון כלל, שבלא"ה הוא מוחזק בעצמו ואין שום אדם יכול להוציא ממנו, ואינו מחויב ולא משועבד לעבוד בעד חבירו כלום:
והנה אם נסבור דעבדים כמקרקע דמי ואינם נגזלין, ודאי דחייב על שכר מלאכה מה שעובד ביומו דידי' בעבד דרבו. מיהו צ"ע לפי דעת הרי"ף דסובר דעבדי כמטלטלי דמי, ובכל מטלטלין כיון שנגזלין, הלא פטור על שכר מלאכה. מיהו כבר הקשו המפרשים כולם על הרי"ף שפוסק דעבדא כמטלטלי דמי ופוסק דתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכה, אם בשעת מלאכה שמבטלו ממלאכת רבו חייב, ושני הפסקים הם תרתי דסתרי:
והנה נראה ליישב עפ"י דברי השלטי גבורים שרצה לחלק אי נחית אדעתא דגזלנותא אי לא נחית אדעתא דגזלנותא כמו גבי ספינה. וכבר שקלו וטרו האחרונים בדבריו, דהא בספינה דחייב היינו אי נחית אדעתא דאגרא ובזה הא ליכא מאן דפליג דחייב, וצ"ע דאף שלא בשעת מלאכה היה צריך להתחייב, ונראה כדברי הש"ג אך באופן אחר קצת. דהנה גזלנותא אפשר בשני פנים, הא' כשגוזל כל הגוף, ונוטל את החפץ לגמרי, ואפשר נמי באופן שני, שלא בא ליטול רק את ההשתמשות של החפץ, ואת גוף החפץ אינו רוצה לגזול מיהו בכל החפצים הנגזלים כיון שנוטל שלא מדעת ומוציא את החפץ מרשות בעלים, נעשה ממילא גזלן על כל החפץ, וממילא נפטר גם משכר מלאכה, אבל גבי עבדים שיד עבד כיד רבו ורשות העבד כרשות האדון, אם אינו רוצה לגזול רק את ההשתמשות נמצא שגוף העבד לא נגזל כלל ולא הוציאו אותו כלל מרשות האדון, שהרי העבד עדיין מוחזק בעצמו הוא וברשות עצמו הוא עומד, וכיון שרשות העבד כרשות האדון, נמצא שעדיין ברשות רבו הוא עומד, ולא גזל הגזלן רק את ההשתמשות, שהרי הגוף מושב ועומד ליד הבעלים תמיד, והלכך חייב לשלם שכר ההשתמשות, כי זהו מה שגזל, ואת גוף העבד לא קנה כלל קניני גזלה. ומאי דאמרינן שאם גזל עבדים והזקינו אינו אומר לו הרי שלך לפניך, היינו כשגזל וכוון לגזול את כל גוף העבד, שאז נעשה גזלן על כל העבד, וקנהו קניני גזלה ונתחייב לשלם כעין שגזל:
נמצא לפי פירוש זה, שאם לא כוון ליטול רק את ההשתמשות גבי עבד חייב לשלם שכר ההשתמשות, ואם כן בנדון דידן, שהחצי בן חורין לא רצה לגזול את החצי עבד, כי אם ליטול את ההשתמשות, ודאי דחייב לשלם לרבו שכר ההשתמשות דיומו. ועוד יותר נראה דאף אם יכוין החצי בן חורין לגזול את החצי עבד, מ"מ לא נעשה גזלן עליו, דלא שייך כלל כאן מעשה גזילה, דבמה גוזלו, דלא נוכל לומר שהחצי בן חורין מחזיק בחצי עבד, ולא נוכל לומר גם להיפך שהחצי עבד מחזיק בחצי בן חורין כיון שגוף אחד הם. ואפשר עוד דלא שייך כלל לומר שיקנה החצי בן חורין את החצי עבד. ואף אם ירצה האדון של החצי עבד למכור לו גם כן לא תהא האפשריות לו לקנות, שאין זה בגדר דבר הנקנה, כיון שגוף אחד הם, וגרע ממה שעבד יכול לקנות את עצמו בדרך קנין שלא בדרך שחרור כמבואר בגיטין, דשם עדיף, כיון שסוף כל סוף קונה את עצמו ונעשה שליט על עצמו, אבל כאן אי אפשר לנו לומר שזה החצי נעשה אדון על זה החצי:
ויוצא לנו מזה. דאליבא דכו"ע חייב העבד לשלם שכר מלאכה שעובד ביומו, ומפני זה הוא שעובד את רבו יום אחד, מחמת שעבודו לשלם את השכר מלאכה שעבד ביומו. ועכשיו מתורצת שפיר קושיית השעה"מ שבעצם הדבר אין העבד תובע כלל, אי לאו הטעם דיבטל משום פ"ו, שהרי מצד טעם המלאכה אין האדון יכול לכופו לעבוד, שהרי החצי בן חורין מונעו, שהוא אינו משועבד כלום. ונמצא שכאן בחצי עבד וחצי בן חורין אין העבד חשוב התובע, כי אם האדון הוא התובע, שאין לו כלום עכשיו, ורוצה לזכות בחלקו, והאדון הוא שאינו יכול לומר אגוד, ומשו"ה אין כאן דין גוד או אגוד, ואף שהגמ' קאמר אגוד איכא גוד ליכא, אין זה אלא לפי מאי דאמרינן שעכשיו יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו, בזה הוא העבד התובע, והילכך קאמר בהך לישנא, אבל באמת בטענת מלאכה שזו היא טענת גוד או אגוד האדון הוא התובע:
וממילא מסולקת קושיית הראשונים מאי אגוד איכא כאן, שהרי העבד אינו נותן אלא השטר ונקיט מרגניתא ויהיב לי' חספא, דלפי מאי דפירשנו שכאן האדון הוא התובע לא שייך לומר נקיט מרגניתא ויהיב לי' חספא, דהא חזינן דמ"מ האדון תובע, אלמא דחשוב לו הך שטר. ורק אם נפרש שהעבד הוא התובע אפשר להקשות מאי טענה היא זו, כיון שאינו נותן לו דמים, אבל לפי מה שנתפרש שהאדון הוא התובע, לא קשה:
והנה הרשב"א פירש קושיית הגמ' להביא ראי' מחצי עבד וחצי בן חורין דאמרינן דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, אלמא דחלוקת הימים חלוקה מיחשבא, וכיון שזו מיחשבא חלוקה, עדיפא הך חלוקה מגוד או אגוד ע"כ. ולפי מה שפירשנו דבעבד מה שעובד את רבו יום אחד, הוא מטעם שביום של עצמו אין רבו יכול לכופו, שהרי אין החצי בן חורין משועבד לו, ואחר כך ביום של רבו מתחייב לשלם בעד שכר מלאכה שעבד ביום של עצמו עם החצי עבד, ואם כן לפי זה, אין מכאן ראיה לחלוקת הימים של שאר חפצים, דלא שייך שם הך סברא, ומוכח מזה דהרשב"א מפרש דמאי דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, אין זה מטעם חיוב שכר מלאכה, אלא מטעם תקנת חלוקת נכסים בלבד, והלכך מפרש שפיר להביא ראיה מחצי עבד לשאר חפצים, ולפי שיטתו הקשה שפיר מנותן שטר על חצי דמיו, מה שייך גוד או אגוד:
ב
בקצוה"ח (סי' קע"א ס"ק א') חקר לפי משנה ראשונה דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אי הוי ביום של רבו קנין הגוף לרבו כמו בשני שותפין שכתב הר"ן ריש פ"ה דנדרים דכשהוא משתמש יש לו קנין הגוף והוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני, או שאין לו ביום של רבו ג"כ כ"א שעבוד בלבד בעבד. והעלה דכיון דאמרינן בגיטין אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה ביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן אלמא דביום של רבו ג"כ הוי חציו בן חורין וע"כ אין לרבו בו כ"א שעבוד, ושוב הקשה אמאי לא נחלק באמת את האיסור כיון דבשותפין אמרינן דיש ברירה כה"ג, ליתי' דמשום דאי נימא דביום שלו הוי בן חורין גמור א"כ אין משוחרר חוזר ומשתעבד כדאיתא בירושלמי להך כולא והובא בתוס' פרק השולח מ' דשחרור הוי קנין הגוף וכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע. והלכך ע"כ לעולם אית בי' צד חרות וצד עבדות וא"כ הא דמשתמש הרב עם צד חרות ע"כ אינו אלא משום שעבוד. ע"כ:
ובהתבונן בדבריו הוה נראה לומר דלא שייך כאן סברת דאין משוחרר חוזר ומשתעבד, דזה נראה פשוט דמאי דאמרינן דבחצר השותפין, בשעה שהוא משתמש הוי שלו לגמרי ואין לחבירו בחצר כלום, וכשחבירו משתמש הוי של חבירו לגמרי ואין לו כלום בזה, ודאי אי בשעה זו הוי שלו לגמרי, במה זוכה בה חבירו לאח"כ, וכן בכל נכסי לך ואחריך לפלוני, דנימא דבשעה זו אין לו בה כלום, איך זוכה הוא לאחר שעה, ובע"כ צריכים אנחנו לומר שאף בשעה שהיא שלו לגמרי מ"מ נשאר לחבירו בחפץ זכות לזכות בו אחר כן, ומה שזוכה אח"כ בחפץ בהשתמשו בו, אין זה בא כ"א מהתפשטות כח זה שהיה לו בו מתחילה. וא"כ בעבד נמי אף אם נימא דביום של עצמו לעצמו והוי בן חורין גמור, מ"מ עדיין נשאר לרבו זכות בו אף ביום שהוא בן חורין, זכות לזכות, שעל ידו יזכה בו ביום שהוא של רבו. ונמצא לפי זה שמה שמשתעבד ביום של רבו אינו שעבוד חדש לגמרי, אלא שעדיין לא נשתחרר לגמרי, ואותה הזכות היא שמתפשטת, ואין זה בכלל מה שאמרו שאין משוחרר חוזר ומשתעבד, שהרי עדיין לא נשתחרר לגמרי כולו. וראיה מוכרחת לדבר זה, שהרי הירושלמי בעצמו סבירא לי' דאמרינן דביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין, והא הירושלמי עצמו ס"ל דאין משוחרר חוזר ומשתעבד, אלא דאין זה בכלל נשתחרר:
ועוד נראה, דהנה לשמואל דסבר דהמפקיר עבדו יצא לחרות ויליף מהא דכתיב עבד איש, דעבד שרשות רבו עליו קרוי עבד ושאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד, יש לומר מצד הסברא. דאף אם יום אחד אין רשות רבו עליו, ג"כ מיקרי אין רשות רבו עליו, וא"כ איך יהיה אח"כ ביום של רבו לרבו, כיון דהיום כשהיה לעצמו, לא היה לרבו עליו שום זכות להשתעבד בו, ויש עליו לצאת לחרות ככל עבד שאין לרבו רשות עליו, אלא ע"כ דאף ביום שהוא של עצמו, עדיין נשאר לרבו זכות להשתעבד בו, וזה נקרא רשות רבו עליו, וא"כ הכא נמי אף אם דביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין, מ"מ אף ביום של עצמו עדיין נשאר לרבו קצת זכות בו ואין זה בכלל מה שאמרו דאין משוחרר חוזר ומשתעבד. ולא נאמר כלל זה דאין משוחרר חוזר ומשתעבד אלא בשחרור מפקיע מידי שעבוד, ששעבוד אע"פ שזה הוא ג"כ זכות שנשאר לו, מ"מ אין זו זכות המתפשטת מעצמה וממילא, ואין זאת כ"א זכות גוביינא דהיינו שע"י הגוביינא תעשה שלו, אבל אין זו זכות עצמית, זה הוי כמו שעכשיו יצא לגמרי מרשות מי שהוא, אבל כשנשארה לו זכות המתפשטת מעצמה להיות שלו למחר, בזה ודאי שעכשיו ג"כ אינו משוחרר, שהרי נשארה עדיין זכות ביד רבו:
וטעם הדבר מפני מה לא נאמר דביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין מטעם אחר, דמאי דביום של עצמו לא ישא בת חורין הלא פשוט הוא עכשיו, כיון שאף ביום של עצמו עדיין נשארה הזכות בו להיות שלו למחר, א"כ עדיין אינו משוחרר לגמרי ולא הותר בבת חורין כ"א בן חורין גמור, וכיון שביום של עצמו עדיין נשארה עבדות, הילכך אף ביום של רבו נשארה בו חרות, חדא דגם כאן צריך שתשאר בו זכות שע"י זה יהיה ביום של מחר לעצמו, ועוד שאם נאמר שביום של רבו אין לעצמו שום זכות, אם כן אין החלוקה שוה, דביום של עצמו נשארה לרבו זכות בו, וביום של רבו לא נשארה זכות לעצמו, ונמצא לפ"ז דמאי דאמרינן דאין האיסור מתחלק, אין זה מטעם דאינו חוזר ומשתעבד, אלא מטעם דלעולם לא נשתחרר עדיין לגמרי, שעדיין נשארה בו תמיד זכות עבדות, וזה היפך מסברת קצוה"ח:
ולפי זה צריך לומר דמאי דסבירא לי' להירושלמי דביום של עצמו ישא בת חורין, אף דעדיין לא נשתחרר לגמרי, משום דסבר הירושלמי דמאי דעבד אסור בבת חורין אין זה משום דאין לו קדושת ישראל גמור, דאילו הוי סבר דהיתר בבת חורין תלוי בקדושת ישראל גמור, אף ביום של עצמו היה אסור בבת חורין, הרי כיון שאף ביום של עצמו עדיין יש לו לרבו זכות לזכות, הרי עדיין לא נשתחרר לגמרי ועדיין אין לו קדושת ישראל גמור, אלא סבירא לי' להירושלמי, דאיסור והיתר בבת חורין תלוי בעיקרו אם יש לרבו עדיין קנין איסור גמור, וכיון שביום של עצמו הלא פקע הקנין ממון ביחד עם הקנין איסור, ולא נשארה בו כ"א זכות לזכות, אין זה מיקרי קנין איסור, והלכך הותר בבת חורין, שמה שנשארה בו זכות לזכות אין זה כ"א נותן לו דין שלא והא מיקרי משוחרר גמור להיות ישראל גמור, שיחול עליו דין שלא יהא חוזר ומשתעבד, אבל אין זה נותן דין שיהא נקרא שיש לו עדיין קנין איסור, והלכך מותר בבת חורין, שדין זה תלוי בקנין איסור. וגמרא דידן סובר שדין היתר בבת חורין תלוי בקדושת ישראל, וכיון שעדיין אין עליו דין משוחרר גמור, ואין עליו דין קדושת ישראל בכולו, הלכך אסור בבת חורין, וכמו כן אסור בשפחה מפני שיש עליו במקצת דין ישראל, דלגבי דין קדושה יש לו שני הדינים ביחד דין עבד בחציו ודין בן חורין בחציו:
והדברים מראים כסברא הלזו, דהא התוס' דסברי דעבד בבת חורין ובן חורין בשפחה אסורים מדאורייתא מטעם לא יהיה קדש סברי ביבמות בסוף פ"ק דעכו"ם בבת ישראל או ישראל בנכרית בצנעא אין זה רק מדרבנן דב"ד של שם גזרו עליו. ואי נימא דאיסור עבד בבת ישראל ואיפכא הוא מטעם דחסר להם קדושת ישראל א"כ כ"ש עכו"ם דחסר לו קדושת ישראל, דהא עבד יש לו קצת דיני ישראל ואחיו הוא במצות, ואיך נאמר דעכו"ם מותר בישראל מדאורייתא ועבד אסור, אלא ע"כ צ"ל דטעם איסור העבד הוא מטעם דין עבדות ולא מטעם חסרון קדושה, ואם אין העבדות עליו מותר הוא בישראל, וצ"ע בדעת גמרא דידן, מ"ט חמור עבד מעכו"ם, דודאי עבד קדוש יותר:
ג
הרמב"ם פסק דעבד עברי הנמכר לגר צדק אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, דדינו שוה בזה לע"ע הנמכר לנכרי. וכתבו הטעם בזה מפני שכתוב באותו מקרא עצמו דנמכר לנכרי, גם דינו של נמכר לגר צדק, והילכך דין אחד להם. אלא שתמהו דא"כ גם בדין גאולת קרובים ישתוו דיניהם, ומאי שנא דבזה משווינן להו, ובזה מחלקינן בינייהו:
והיה נראה לחלק דדין מה שנמכר לנכרי אינו עובד את הבן, הוא דין בעבדות של נכרי, כי דין עבדות כזו, יש לה דין וכח רק לעבוד את הלוקח עצמו, וכיון שהוא דין בעבדות, גם לנמכר לגר צדק שנכתב גם כן באותו פסוק עצמו, משתוה דינו לדינו דמכר לנכרי הילכך גם הוא אינו עובד את הבן. אבל מה דנמכר לנכרי יוצא לחירות ע"י גאולת קרובים, אין זה דין במין עבדות זו, שנגאלת בקרובים, אלא דין זה מסתעף מדיני נכרי, שכמו שהפקעת הלואתו מותרת, וכמו למ"ד גזילו מותרת, כמו כן הכי נמי עבדו דנכרי יוצא לחירות ונגאל ע"י קרובים ורחוקים, שהרי החפץ של נכרי, לפיכך יש לגאול אותו, אבל כשנמכר לגר צדק, אין לו להשתוות בדין זה לנמכר לנכרי, ואינו נגאל ע"י קרובים ורחוקים, שהלא ישראל גמור וכשר הוא:
ומה דעביד בגמ' קל וחומר מגאולת קרובים, שיצא גם בשש, דמשמע דשניהם מדין אחד דיציאה דעבדות הם מסתעפים, נראה דכיון דלעכו"ם הוקלש כחו, שיוכל לגאול בקרובים מחמת דינו דנכרי הקונה ממילא גם דין העבדות הוקלש, כיון דאין כח להקונה להיות אדון גמור לו להעבד, הילכך עביד שפיר ק"ו להרבות ביציאות, ולפ"ז אולי אפשר ליישב קושיית תוס' שהקשו, ליעביד ק"ו דשיצא ע"ע הנמכר לישראל, ע"י גאולת קרובים מק"ו מנמכר לעכו"ם דאינו יוצא בשש ונגאל בקרובים, כ"ש נמכר לישראל שנגאל בשש, אינו דין שיגאל ע"י קרובים, ולפי האמור, אין לדון כן, שנמכר לעכו"ם שנגאל בקרובים, אין זה מטעם דין עבדותו, כ"א מטעם דיני הנכרי, ואיך נדון בזה על נמכר לישראל. וכנראה שהתוס' ס"ל שגאולת קרובים ג"כ דין מדיני עבדות:
ובמאי דס"ל לרבא (בב"ק קי"ג) דע"ע הנמכר לעכו"ם גופו קנוי קשה טובא והקשה כן בש"מ וז"ל הקשה ר' מאיר והא אמרינן בהשולח דעכו"ם לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו ותירץ דה"מ לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפילו ע"ע הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו וילדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשוב כאילו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא ניבעי שטרא מיני' קודם שש ויובל, אלא נימא ליה באפי תרי זיל מיהו לעולם לא קני לי' אלא למעשה ידיו. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל. והנה מה שכתב דלא בעי גט שחרור, היינו עם דיני לשמה ופסול מחובר, אבל שטר מיהא בעי כדאיתא בגמ', ועיקר דבריו צריכים באור, דאף לפי מה שכתב הוא, עכ"פ הלא קנין בגוף אית ליה לעבד, וזה הלא אין לו לנכרי בישראל, ומה באורו דקנין גוף זה דאית לו לנכרי בישראל. ונראה בכוונת הדברים, דאילו ס"ל דאין גופו דע"ע קנוי, אין כל חוב עבודתו כי אם כחוב ממון שיש עליו משכון גופו, ואין גופו כ"א כמשכון בלבד על הדמים. אבל אי ס"ל דגופו קנוי, היינו כמי שכבר גבה את החוב, והוי העבד נגבה להחזיק על ידו את החוב ממון, והוי כחוב לאחר גוביינא, ונ"מ דשוב אין יכול למחול לו ולומר באפי בי תרי זיל, כיון שכבר נגבה החוב בפעולת העבד, והוי כחפץ בעין, וזהו הזכות שיש לו בהעבד לאסוף על ידו דמי חובת עבודתו, ואין זה קנין בגופו שהגוף שלו ממש, אלא שקנוי לו כמשכנתא דקרקע בנכייתא, קנין לגבות חובו. וזהו קנין גדול יותר ממשכון מטלטלין, שבמשכון מטלטלין העיקר הוא החוב, אלא שיש לו זכות גם לגבות, אבל במשכנתא דקרקע, וכן בע"ע נמכר לעכו"ם, העיקר אצלו החפץ שגבוהו:
ולפ"ז נראה דבע"ע הנמכר לישראל, שגם אצלו הפירוש ודין דגופו קנוי היינו, שהוא כבר לאחר הגוביינא, אבל דין הגוביינא הוא חזק וגדול יותר אצל נמכר לישראל, שכיון שישראל יכול לזכות יותר בהעבד, הגוביינא אצלו חזקה היא, וזוכה ממש בגוף העבד והוי כשלו לגבי דינים אלו, שהוא יכול לזכות בו, אבל גבי נמכר לעכו"ם, שאין לו לעכו"ם לזכות באיש ישראל, אין זה כ"א כגדר משכנתא, שיש לו לזכות לאסוף מעות, חובת עבודתו על ידו, ומ"מ אינו יכול למחול שגם זה קנין בגוף. ולפי זה אין לדמות נמכר לישראל לנמכר לעכו"ם, להיות דיניהם שוים, ואם כן גם בנמכר לגר צדק, כיון שהגר צדק יש לו כל דיני ישראל, ויכול לזכות זכייה גמורה באיש ישראל, ודאי קנין שיש לו בע"ע הנמכר לו, ודאי שהוא קנין גמור, וקנין הגוף ממש, ודאי שכל דיניו כדיני ע"ע הנמכר לישראל גמור, ורק בדין דאינו עובד את הבן, שאין זה חסרון מצד קלישותו דקנין עכו"ם, אלא גזירת הכתוב הוא, הושוו מצד הכתוב עכו"ם וגר:
ויש לשאול כיון דאמרינן דאין גופו קנוי ממש, אלא קנוי רק למעשה ידיו, א"כ לא הוי יותר קנין גדול משכירות קרקע, וכיון דקיי"ל דאין שכירות קרקע נקנה בחליפין כמו שכתבו התוס' בב"מ פ"ק (י"א ע"ב) וכן בקדושין (לקמן כ"ז), ואם כן למה לי קרא דמכסף מקנתו לומר דבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, הנאמר גבי נמכר לעכו"ם, בלאו הכי נמי לא עדיף משכירות קרקע דאין נקנה בחליפין:
והיה נראה לומר דקנין חליפין אם היה מהני בעבד עברי הנמכר לעכו"ם לא הוה מהני מצד דין חליפין בקנינים, כי אם מצד דין חליפין בהתחייבות, שעבד עברי הנמכר לעכו"ם, עיקרו התחייבות העבודה היא, ועל זה יש לו עוד דין גוביינא, ועל עיקר דין ההתחייבות, על זה בא מעשה החליפין וחל הקנין לעשות ההתחייבות עם דין גוביינא, אבל לא מצד דין קנין, שעל זה לא מהני קנין חליפין, דלא עדיף משכירות קרקע, דאין נקנה בחליפין. ועם זה יש מקום ליישב מה שהקשו תוס' (בדף ג'), דאי נימא דאין קנין חליפין בעכו"ם, למה לנו קרא דמכסף מקנתו למעט דאין ע"ע הנמכר לעכו"ם נקנה בחליפין תיפוק ליה דכל הדברים נמי אינם נקנים בחליפין בעכו"ם. והנה זה פשוט דמה דאמרינן דאין קנין חליפין בעכו"ם היינו דאין עכו"ם קונה ולא מקנה בחליפין, דבמקום דהעכו"ם צריך לפעול החלות אינו יכול לפעול ע"י חליפין, אבל בהתחייבות שישראל מחייב עצמו לגבי עכו"ם, יכול לפעול ע"י חליפין, מפני שבהתחייבות עושה המתחייב את כל חלות הדברים, ואין העכו"ם שמתחייבים לו, משתתף כלל בהחלות, ואין זה דומה לקנין ששם גם הקונה וגם המקנה שניהם משתתפים בחלות הדבר, ובמעשה הקנין אין שום גריעותא בעכו"ם וגם עכו"ם יכול להשתתף במעשה קנין חליפין, ועיקר הגריעותא היא בחלות הדברים, וכיון שבהתחייבות אין העכו"ם שמתחייבים לו משתתף, שפיר מהני חליפין, ובע"ע הנמכר לעכו"ם הלא בעיקרו אין זה כי אם דין התחייבות הילכך צריך קרא דמכסף מקנתו למעוטי חליפין:
ובעיקר היה נראה ליישב קושיית הש"מ אהא דאמרינן דע"ע גופו קנוי מהא דקיי"ל דאין עכו"ם קונה ישראל לגופו, משום דיש להתבונן, אם זה חסרון בעצם כח שיש לעכו"ם, שא"א להיות ישראל קנוי לו, או שאין זה כ"א חסרון במעשה הקנין ומעשה הזכייה, שאין לעכו"ם קנין שעל ידו יזכה בגופו של ישראל, והנה מהא דחזינן בסוגיית הגמ' גיטין שעל ידי כבוש מלחמה זוכה עכו"ם בישראל ש"מ דאין החסרון כ"א במעשה הזכיה אבל אם יצוייר לנו שיזכה העכו"ם בישראל בלא שום מעשה קנין ודאי שיוכל כח העכו"ם לתפוס בו:
ואין לומר הטעם דע"י כבוש מלחמה יוצא הדבר מרשות ישראל לגמרי, וממילא יכול העכו"ם לזכות בזה, מפני שאין הדבר כבר של ישראל, ואין זה נקרא שהם קונים מכם, דליכא למימר הכי, דהתינח נכסים של ישראל שאפשר לומר כן, אבל הלא חזינן דגופו של ישראל נמי קונים ע"י כבוש מלחמה כדכתיב וישב ממנו שבי, וגופו של ישראל אינו יוצא מרשותו לעולם. אלא ע"כ דעיקר הטעם משום דאין מעשה קנין לעכו"ם לזכות בשל ישראל, אבל כבוש מלחמה אינו בגדר מעשה קנין, אלא משורש אחר ומדין אחר הוא דמהני והילכך מהני אף בשל ישראל, דמצד דיני שלו דעכו"ם יכולים להתפשט ולתפוס אף בשל ישראל. ונראה דקנינו דע"ע נמי, הקונה ע"ע אינו עושה קנין לקנות את הגוף, אלא שזה הוא קנין שהתורה מקנה לו, שכיון שהעבד נמכר לו לעבודה, והקונה עשה את מעשה הקנין לקנותו לפעולת השנים, באה התורה והקנתה לו על התנאים והדינים הללו שכתבה. נמצא שאין קנין הגוף של העבד בא בדרך מעשה הקנין, שנאמר שאין לעכו"ם דין וכח למעשה קנין בישראל. והא דמשמע בסוגיא דגיטין (ל"ח) דקנין עכו"ם בישראל אינו אלא למעשה ידיו דאמר שם יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת קל וחומר נכרי ישראל קונה נכרי בנכרי לא כל שכן וכתב שם רש"י נכרי ישראל קונה למעשה ידיו שנאמר וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר משפחת גר. ע"כ. וא"כ נראה דקנינו דעכו"ם בישראל אינו אלא למעשה ידיו, יש לומר דמעשה קנין עכו"ם בישראל אינו אלא על עבודת השנים ופעולתם, ומזה נראה דעכו"ם קני ליה לישראל למעשה ידיו, ומה שהתורה הקנתה לו גם גופו, מזה הלא לא נוכל ללמוד כלום לנכרי בנכרי:
ד
בסוגיית הגמ' דלו ולא למוכר עצמו ור"א דריש לו ולא לבעל חובו ות"ק בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן וכתבו התוס' בתי' של רבינו נתנאל דאף אי ס"ל כר"נ מ"מ דריש ת"ק לו ולא למוכר עצמו משום דבעלמא בשכירות לא ס"ל כר' נתן משום דטרח בגופו. ע"כ. והרמב"ם פסק ג"כ כר"נ וס"ל לו ולא למוכר עצמו, וכתב הש"ך דעל הרמב"ם ליכא לתרוצי הכי כרבינו נתנאל, דבשום מקום לא כתב הרמב"ם דבשכירות ליכא שעבודא דרבי נתן. ולכן תירץ הש"ך דהרמב"ם יפרש דבעלמא בצדקה לא ס"ל כר"נ, והענקה נמי צדקה היא, וכן כתב הרמב"ם דמי שהיו נושים בו מעות פטור מלשלם ממעות צדקה. ע"כ דעת הש"ך. והנה בצדקה חזינן דלא בלבד דאין הבעל חוב גובה ממעות צדקה עד שלא הגיעו מעות ליד העני, אלא אף לאחר שהגיעו המעות ליד העני שכבר נעשו מעות שלו ג"כ אינו גובה הבעל חוב מהם, וטעמא בעי, כיון שהגיעו מעות כבר לידו, מ"ש משאר מעות:
ונראה פשוט דלרבינו נתנאל הטעם דלא גבי בע"ח משכירות, הוא משום חיוב השכירות, ולדוגמא כמו שכתב ר"ת דכל הבעלי חובות יכולים להגבות להם שוה כסף לבר מפועל, משום שבשביל מעות טרח צריכים להגבות לו מעות, וכמו כן מפני הטעם שטרח בגופו, החיוב על השוכר את הפועל יותר גדול, עד שאינו נפטר מחיובו, עד שימסור המעות לידו, ואינו דומה לשאר חובות, ששם הדין רק לשלם לו, ואם בע"ח גובה המעות, ג"כ נשתלם החוב. וזו היא סברת רבינו נתנאל שבשכירות ליכא שעבודא דר"נ, אבל לאחר שהגיעו המעות ליד השכיר, בע"ח גובה מהן, דרק מחמת גודל שעבוד הבעלים לשכיר, לא היה בעל חוב יכול לגבות משכיר הפעולה:
אבל לטעם שאמרו דבצדקה ליכא שעבודא דר"נ, יש להבין איזו סברא יש לחלק ולומר שבצדקה ליכא שעבודא דר"נ, ונראה שזה מסתעף מדין דמסדרין לבעל חוב, דכי היכי דליכא לגבות מאיצטליתו היחידה, ומניחין לו מטה ושולחן, כמו כן יש לנו דין דמסדרין לו ואין מגבין לבע"ח ממעות הניתנות לו מחמת צדקה לצרכי עניותו, וכיון שמחמת עניותו הגיעו המעות לידו להחזיק בו, מסדרין לו שלא ליקח מעות אלו שזיכתה לו התורה, והילכך אף אחר שכבר הגיעו המעות לידו ג"כ אין גובין ממנו. ויש לדון עכשיו דלא שייך דין זה אלא בצדקה, לעני שאין לו מאתים זוז, שכל אדם מחוייבים בדין צדקה, והמעות נחשבים לצדקה אצל הכל, אבל מעות הענקה, אף שנפרש שחיוב האדם להעניק לו הוא מדין צדקה, אבל הלא אין חיוב זה מוטל כי אם על האדון, אבל לגבי כולי עלמא אין עבד זה נחשב לעני, שאפשר שיש לו יותר ממאתים זוז, וכיון שכן לא שייך לגבי כו"ע לומר שמסדרין לו שלגבי כו"ע אין זה נחשב למעות עניות, והוויין כשאר מעות שלו, ואם כן לפ"ז תירוץ הש"ך דמשווי הענקה כצדקה, בענין זה לא דמי כלל:
והנה הרשב"א הקשה למה לן קרא לשעבודא דר' נתן תיפוק לי' דכל אשר ללוה משועבד למלוה וממילא גם שעבוד חוב זה דמשועבד לו ללוה ג"כ משועבד למלוה והרשב"א תירץ דשטרות לאו בני גוביינא דמילי נינהו ומילי לא משתעבדי ע"כ, והאחרונים הקשו לדעת הרא"ש והטור ושו"ע דס"ל דשטרות משתעבדי באגב, א"כ שטרות נמי בני גוביינא נינהו, תחזור הקושיא למקומה:
והש"ך תירץ דנפ"מ מדין שעבודא דר"נ, דאילו מדין שעבוד נכסי דלוה, היה המלוה נאמן לומר שטר אמנה הוא אף דחב למלוה דידיה מטעם מיגו דאי בעי מחיל ליה, אבל אי מטעם שעבודא דר"נ הוי מלוה דמלוה בעל חוב דלוה, ושוב לא יכול מלוה דלוה למחול לו החיוב ע"כ. והקצוה"ח דידיה תירץ דנ"מ דאם יהא הטעם משום שעבוד נכסי דלוה, לא יהא לו זכות כ"א בשעבוד נכסיו, אבל משום שעבודא דר"נ הוי שעבוד גופו דלוה ג"כ לו, שנעשה הוא הבע"ח דידיה. ע"כ. ולפי דברי הש"ך וקצוה"ח יפלא, כיון דלדידהו גם בלא שעבודא דר"ן יכול הבע"ח לגבות חוב זה של לוה דידיה מחמת שכל אשר ללוה משועבד לו, ודינא דר' נתן אינו אלא ליתרון כח, אם כן אף אי לא סבירא לן כר' נתן, מ"מ צריך קרא למעוטי לו ולא לבעל חובו, שלא יגבה בע"ח דעבד מהענקה מחמת שכל אשר לו משועבד לבע"ח דידיה. ולשיטת רבינו נתנאל וכן פי' הש"ך בדברי הרמב"ם אתי שפיר, שגם מחמת דין זה לא יוכלו לגבות משכירות וצדקה, אבל לפי מה שפירשו התוס' בתירוץ ראשון וכפי פשטות הדברים, דבכל מקום לא ס"ל כר"ן ואין חילוק בין מלוה לשכירות, יקשה טובא, דהא אף בלא דין דר"ן, מ"מ איצטריך קרא למעוטי לבעל חובו:
וצריך לומר דבנדון זה דהענקה לא שייך כלל לומר דתהא משועבדת לבע"ח מצד שעבוד נכסי לוה, דאין זה בגדר חוב, שיש להעבד זכות שעבוד על האדון, ואין זה כ"א חוב על האדון ליתן לו הענקה מצד דין מצות הענקה, ובזה אלים דין שעבודא דר"ן שאף בכי האי גוונא נמי איתיה לדין שעבודא דר"ן, והלכך מצד דינא דר"ן איצטריך לו למעוטי, אבל משום זכיית דין שעבוד לא, דאף דאיכא שעבוד נכסים דאדון, מ"מ אין זה בגדר שלו דליהוי משועבד למלוה דידיה:
ואיברא היה נראה לומר דבהענקה לא שייך אף שעבודא דר"ן. משום דהמצוה מתקיימת בגופו של עבד, וכמו בפדיון הבן, אף אם לא היה רק כהן אחד בעולם שבודאי יהיו החמש סלעים שלו, ומשועבדים הם רק לכהן הזה, מ"מ לא יצא מצות פדיון הבן אם יתן את החמש סלעים לבע"ח דכהן, שהמצוה מתקיימת רק בנתינה לידו של כהן ממש או לרשותו או לשלוחו, שהמצוה צריכה כהן, ובע"ח דכהן לא מיקרי כהן, ואפשר דהכי נמי בהענקה בעינן גופו של עבד, והילכך אינה מתקיימת המצוה בנתינה לידו של בעל חובו. ואולי נפרש בעלמא לא ס"ל כר' נתן דגמרא בעלמא כגון אופן זה, ויהיו מתורצים ג"כ דברי הרמב"ם, שיפרש כך כוונת הגמרא, ואין אנו צריכים לטעמא דשכירות או צדקה אלא שהעבד הוא פרט מפרטי המצוה, כמו כהן בפדיון הבן, ומעשר בלוי וכדומה:
והנה בין לטעמא דהש"ך ובין לטעמא דידן אין שום מקום לדין ירושה בזה, דהא בצדקה ג"כ לא שייך דין ירושה, בעוד דלא זכה העבד, לא שייך ליתן ליורשיו העשירים, ולטעמא דידן נמי, כיון שהמצוה היא בגופו של עבד, איך תתקיים מצות הענקה בנתינה ליד בניו, ובמחנה אפרים בה' צדקה (סי' ו') האריך בזה לברר דעת הראשונים במי שנדר מתנה לעני ומת העני אי חייב לתתו ליורשים, והביא חבל נביאים מתנבאים שלא ליתן ליורשיו, ומ"ש הכא, וצ"ל שזה נתרבה משכיר ליתן ליורשיו, ואף שאין זאת שכירות לדעת הש"ך מ"מ ילפינן בדרכי הלמוד שמ"מ נותנים ליורשי העבד:
ומצאנו בכמה מקומות, שאף שלכאורה אין שם מקום לדין ירושה, מפני שהאב בעצמו עדיין לא זכה בזכות הכסף. שעדיין לא הגיעו לידו, וגם אין לו בהם זכות גוביינא, ומ"מ נאמר שם דין ירושה, כגון במתנות כהונה (בבבא בתרא קנ"ג) דקשקיל וטרי בגמ' אי בכור נוטל פי שנים אי מיקרי ראוי או מוחזק, אבל דין ירושה ודאי יש שם, והכי נמי בהענקה. כי האי גוונא:
והנה אם נבא לחקור, אימתי חל החיוב של הענקה על האדון, אם נאמר שהחיוב הוא מטעם צדקה, ודאי שהחיוב הוא משעת יציאה, שאז נתחייב בצדקה הלזו, אבל אם החיוב הוא מטעם שכירות כדברי רבינו נתנאל, לכאורה תליא אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף, דאי נימא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, החיוב מתוסף כל רגע ורגע. אבל לאחר העיון, שאף אם נסבור דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, היינו דוקא כל שכירות שמתחייב בעד כל מלאכה ומלאכה, וכל פעולה ופעולה, אבל הענקה החיוב אינו מתחייב כ"א בעד כל העבדות ובמחיר ושכר כל העבדות צריך להעניק לו, אם כן לכו"ע אינה לשכירות אלא לבסוף בשעת יציאה. אבל אחר כן ראיתי שיש לומר להיפך, דבעבדות, אליבא דכו"ע חיוב השכירות תיכף בתחילת המכירה, דכיון דאית לן דעבד עברי גופו קנוי, אם כן תיכף כשקנה לו העבד, כאילו כבר מצא את די הנאתו שנעשה בעל העבד, והוי כקונה לו חפץ, שנתחייב תיכף במחיר החפץ ושכרו, ואין זה ענין למחלוקת דשכירות דבכל מקום. ובזו הסברא יש להסביר ג"כ החילוק בין קניית עבד דאם חלה שלש אינו חייב להשלים, ובין שוכר מלמד שכתבו התוס' שצריך להשלים אם חלה כל שלש, ונראה דבזה הם מחולקים, שתיכף כשקנה לו העבד, כבר קבל הנאתו על ידי זה שנעשה בעל העבד, ואף אם אין גופו קנוי, למאן דאית ליה הכי, מ"מ הלא אנו רואים שאינו דומה לפועל, שפועל יכול לחזור, והוא אינו יכול לחזור, אלמא דמ"מ מיקרי חפץ של האדון, אבל במלמד השכר הוא בעד הפעולה, והילכך אם אינו עושה צריך להשלים:
אבל העיקר בדברים האלה דמאי דאמרינן דהענקה הויא כשכירות, אין הפירוש דהענקה הויא שכר מלאכה, אלא שגם בשכירות, גם כן אין הטעם דליכא שעבודא דר' נתן משום שכירות ופסיקה, אלא משום שהתשלומין באין בשביל טירחא בגופו, והענקה נמי אף על פי שאין זאת פסיקה בעד המלאכה, אלא חיוב חדש שחייבתו תורה, ודין מיוחד הוא, מ"מ כיון שהתורה צותה להעניק בעד טירחא בגופו, ליכא שעבודא דר' נתן, דהטעם דליכא שעבודא דר' נתן בשכירות, אין זה ענין בשכירות, כ"א פרט מדיני טירחא בגופו, ובזה אין חילוק בין שכירות להענקה:
ה
במה שמקשים אהא דאמרי רבנן דבכסף ע"י אחרים דוקא משום דלית ליה לעבד כנעני כסף בלא רבו, הא משכחת לה בכסף ע"י עצמו כשהיה לו כסף מקודם שנמכר לעבד, או כסף מקנתו, ורצו להביא ראיה מזה, שאף כסף שהיה לו קודם שנמכר, או כסף מקנתו גם כן זכה הרב מן העבד, והנה עצם החקירה אם בכסף זה זכה הרב מן העבד אם לא, נראה דתליא בשתי הדעות המובאות ברשב"א (קדושין כ"ד) בסוגיא דמתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, דחד מ"ד סבר דמה שקנה עבד קנה רבו, אין העבד זוכה כלל אלא מיד זוכה הרב, וחד מ"ד סבר, דמתחילה זוכה העבד, ואחר כן זוכה האדון ממנו. ולפי מ"ד דאית ליה דאין העבד זוכה כלל, ש"מ דאית ליה דאין להעבד שום רשות ממון וקנין מבלעדי האדון, וכיון שכן אף הכסף שהיה לו מקודם, ג"כ זוכה האדון בהם, שהרי רשות העבד הוא רשות האדון, וכל מה שברשות העבד, בהכרח נעשה ברשותו של האדון, אבל מ"ד דמתחילה זוכה העבד ואחר כן זוכה האדון ממנו, נמצא שהעבד יש לו רשות קנין וממון גם מבלעדי האדון, אלא שכיון שנמכר לעבד, זיכה לאדון שכל מה שיזכה בהיותו ברשותו יהיה לאדונו, ולפי זה מה שהיה לעבד מקודם מכירתו או מכסף מקנתו לא זיכה לאדונו, ושייך להעבד:
מיהו הראיה בעיקרה, לפי פשט הגמרא, אין זו ראיה כלל, דאין אנו מכחישים שלא ימצא בשום אופן, שיהא להעבד כסף שלו, אלא שהמשנה נושאת ונותנת בכל עבדים שאין להם כסף, וצריכים ליקח כסף משל אחרים, איך יהא אופן הפדייה, אם טוב יותר שיפדה האחר בעצמו, או אפשר לו שיתן הכסף להעבד, והוא יפדה את עצמו, וס"ל לחד תנא שהעבד אינו יכול לקבל את הכסף, משום שמה שקנה עבד קנה רבו, ואידך תנא ס"ל שיכול הוא ליתן להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו:
ונראה דזה פשוט, דאף אי נימא דמעות שהיו לו קודם מכירתו, וכן כסף מקנתו, אין שייכים להאדון, מכל מקום אם יקנה העבד בכסף זה איזה חפץ, יזכה האדון בחפץ זה, שכיון שיש להאדון זכות בהעבד, כל מה שבא ליד העבד בהיותו ברשות האדון, נקנה להאדון, ונמצא לפי זה שכל עיקר הזכות שיש להעבד בכסף מקנתו, אינו אלא זכות בגוף הממון עצמו, אבל זכות קניית שום דבר אין לו בהממון, שהרי החפץ הנקנה, כבר לבעליו של העבד הוא. והילכך השתא אתי שפיר, שאף אי זה הכסף שלו הוא, לא יכול להשתחרר בו, שאין לו זכות קניית שום חפץ בהם, והלכך לא משכחת שחרור בכסף כ"א כשיתנו לו כסף ע"מ שאין לרבו רשות בו, שאז אין לרבו שום רשות אף לגבי החפץ הנקנה במעות אלו, שאף בו לא יזכה הרב, ששללו הנותנים כל זכות ממנו:
ובזה יתורץ גם מה שיש להקשות קושיא זו ג"כ על הא דשכח העבד מה שאמר לו רבו ליקח לפסח אם גדי אם טלה לוקח גדי וטלה ואומר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלו, ואם טלה אמר לי גדי שלי וטלה שלו, ומקשינן עבד מנליה, מה שקנה עבד קנה רבו, ויקשה ג"כ שיש לו כסף מתחילה או בכסף מקנתו, ולפ"ז אתי שפיר, שאין לו לעבד זכות רק בכסף עצמו, אבל ליקח שום חפץ אין לו זכות, ובזה אי אפשר לנו לומר תירוץ הא' שאמרנו, שכאן משמע בקושיית הגמ', דלא ימצא שום אופן שיהיה להעבד, חוץ מזה שהתנו במתנתם שלא יהיה לרבו רשות בו:
ולפי הצד השני דנימא דהאדון זוכה גם בכסף שהיה לעבד מתחילה, וגם בכסף מקנתו, מקשים דאם כן מה שייך קנין כסף, כיון שהכסף חוזר להאדון, אם כן אין להעבד כלום, ובמה מקנה את עצמו, ואף דנימא דרגע אחת, טרם חלות הקנין, זכה העבד בהמעות, מ"מ כיון שבבת אחת עם זה חל תיכף הקנין, וחוזר הכסף להאדון, נמצא שאינו נהנה כלום מן הכסף, ואין כאן סברא, שיהא בשביל מה לגמור הדעת להקנות את עצמו, בלי הנאת מאומה:
ובגמ' גיטין (י"ב ע"ב) הקוטע יד עבדו של חבירו, נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפתא ואיתסי לתלתא יומי ע"כ. והנה כשמשלם לו כסף רפואתו לעבד, סוף כל סוף יזכה בו האדון, דהא אין לעבד רשות בלא רבו, ועוד חזינן בסוגיא דהתם קודם לזה בפלוגתא אם יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, או אינו יכול, דרוצה הגמ' להביא ראיה מברייתא דאמרינן רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכמים אומרים הרשות ביד רבו מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול וכו' ועוד מאי שנא שני בצורת אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה צא מעשי ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו אינשי ומרחמין עלי וחכמים סברי מאן דמרחם אבני חורין אעבדים נמי רחומי מרחים ע"כ. ונראה דאין כוונת הגמ' דוקא לפרש דסברה הברייתא דאין יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא אף אי סברינן יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ג"כ תהיה נפקותא בין כל השנים ובין שני בצורת, דבשני בצורת אינו יכול לומר לו. וחזינן מזה שאף דחשבינן את העבד כשורו וחמורו, יש דברים שאינו יכול לזכות בשל העבד, ואין זה בא מצד דיני ממונות שלו בהעבד, דמצד דיני ממונות יכול לזכות אף בדמי רפואתו, דמאי שנא דמים אלו משאר דמים, (ואף שיש לומר דהטעם שאינו יכול לזכות ברפואתו, משום דאין המזיק מחויב כאן בדמים, כ"א לרפאות את העבד, מ"מ יש לעיין כיון שסוף כל סוף אמדוהו וחייבוהו בדמים, שוב יזכה האדון בהדמים, וכן ראיתי מי שרצה לומר שגם בצערא דעבד אין האדון זוכה כמו ברפואה מטעם אחד ומאי שנא), וכן מצד דיני ממונות אין שום חילוק בין שנות שבע לשני בצורת, דאם נסבור דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ואין להאדון שום התחייבות לגבי העבד, מפני שסובר הך מ"ד דא"א להיות להעבד התחייבות על אדונו, מפני שאין לעבד שום דין רשות, אם כן גם בשני בצורת אין להעבד שום התחייבות על אדונו, וצריך היה להיות יכול לומר לו גם בשני בצורת עשה עמי ואיני זנך. אלא דמשום דיני בין אדם לחבירו, שהרי לעבד דיני ישראל, שחייב במצות כאשה, מטעם זה אינו יכול האדון לזכות ברפואתו, ולהניחו מתנוונה והולך בחליו, וכן מה שאינו יכול לומר לו בשני בצורת עשה עמי ואיני זנך, אין זה כ"א מטעם זה, מטעם דיני בין אדם לחבירו, שאין לו רשות ליטול מעשה ידיו ולהניחו שימות ברעב, ונמצא שדיני בין אדם לחבירו שיש כאן ממעטין מדין הממונות שיש לו עליו. ועפ"ז נראה שכסף הניתן להעבד ממי שהוא למזונותיו, אין האדון יכול לזכות בהן מטעם דיני בין אדם לחבירו, ואם כן שפיר הוי כסף מקנתו, שנותן לו האדון כסף למזונותיו, שאין האדון זוכה בהן, וקצת ראיה לדבר, שהאדון אומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אלא חזור על הפתחים וכי יכול האדון ליקח גם את זה שיתנו לו על הפתחים, ממנו, וכן כשנותן האדון לעבד את מזונותיו שוב לא יוכל ליקח ממנו, שזכות זו יש לו לעבד מצד דיני האדם אשר לו:
ובזה יובן מה שהביא בקצוה"ח (סי' רמ"ט ס"ק א') דברי הפרישה ביו"ד הל' עבדים שאם נותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו לא מהני אלא דאם אומר לעבד ע"מ שתעשה בו דבר מיוחד מהני ולא זכה האדון ובט"ז השיג עליו דלא עלה על דעת שום פוסק לומר דמהני בעבד ע"מ שתעשה בו דבר מיוחד, ודוקא כשנותן לעבד ע"מ שתצא בו לחירות דאין נותנים לעבד כלום הוא דמהני ע"כ. וכתב בקצוה"ח שנעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"ג מזכיה וז"ל נתן מתנה לאשה או לעבד ע"מ שאין לבעלה או לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל, אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל עכ"ל ועיין ש"ך יו"ד שהסכים ג"כ לדברי הפרישה ע"כ. והנה אחר כל זה צריך באור מאי שנא שאם נתן לדבר מיוחד שסובר הרמב"ם, ודעת הפרישה והש"ך שאין האדון זוכה בהן, דסוף כל סוף נימא דמה שקנה העבד קנה רבו, ולפי מאי דאמרן יתבאר הדבר, שנהי מצד דיני הממונות היה צריך האדון לזכות גם בזה, אלא דמצד דיני בין אדם לחבירו, מה שהוא חייב במצות, ממעט מדיני ממונות, שאין יכולים ליטול ממנו מה שניתן לו לצרכו, לצורך דבר מיוחד, ואין צריך לפרש ע"מ שתצא בו לחירות, שהעבד עצמו לא זכה:
והקצוה"ח הביא עוד ראיה מדברי הירושלמי שכתב בחציו עבד וחציו בן חורין מצא מציאה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי יעבדה ליה למריה ע"כ, ופי' קצוה"ח שכוונת הירושלמי כיון דביום של רבו מה שקנה עבד קנה רבו אם כן גם מציאה זו שמצא ביום של עצמו תהא לרבו, וכן פירש בקרבן העדה, וא"כ נראה מדברי הירושלמי, שאף מה שהיה לו קודם עבדותו, ג"כ זוכה האדון בעבדותו. ואין מזה ראיה לכאורה דביום של רבו שנעשה עבד גמור, אף לפי דעת הירושלמי דס"ל דביום של עצמו נושא בת חורין, ונמצא שביום של עצמו הוה בן חורין גמור, מ"מ למחרתו כשנעשה עבד, אין זו עבדות חדשה, שאם כן היה צריך לעשות קנין חדש והיכן מצינו חלות בלא מעשה הקנין, אלא ע"כ עבדות ישנה הוא, וא"כ הלכך שאני הכא דמשום כך זוכה אף במה שהיה לו ביום עצמו, משום שביום של רבו חשבינן ליה כאילו היה עבד כל העת, אבל בעבדות חדשה, אינו זוכה האדון בכסף שהיה לעבד קודם המכרו לו. מיהו בלאו הכי מפרש בפני משה את דברי הירושלמי באופן אחר וז"ל כלומר טעמא מפרש מפני מה ביום של עצמו כולו לעצמו שהרי למחר בעי לעבוד למריה ואין לו כלום הילכך ביום של עצמו כולו לעצמו. ע"כ. ולפי פירוש זה תהא הראיה להיפך שאינו זוכה ביום של מחר במה שהיה לו מקודם, דהא יהבינן ליה שיהא לעצמו, כדי שישאר לו כסף, ואי נימא שלמחר חוזר הכל להאדון, הלא שוב לא יהא לו כלום להעבד, אם כן קל וחומר לכל מקום שאין האדון זוכה במה שהיה להעבד קודם מכירתו. ויש לדחות דשאני כאן דמשום התקנה שרצו לתקן את שניהם את האדון ואת העבד, תקנו כן שלא יזכה האדון במה שהשתכר העבד ביום של עצמו, אבל מן הדין אפשר דזוכה:
ו
בקדושין (ט"ז) בגמרא למ"ל שטרא לימא לי' באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול והקשו הראשונים והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בע"פ ותירץ הרמב"ן דכיון דשני קנינים הם בעבדות אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו ואחד קנין איסור שהוא אסור בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד לפיכך אמרו שאף ע"ע יש לרבו בו קנין איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא ה"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ע"כ:
והקשה ע"ז הרשב"א דא"כ מוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית א"צ שטר שחרור אלא במחילת גרעונו סגי לי' וצ"ע דהא סתמא תניא. ע"כ. ובודאי קושיית הרשב"א קושיא חזקה היא לפי שיטת רש"י דבמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית א"כ תשאר על מוכר עצמו קושיית הגמרא למ"ל שטרא לימא לי' באפי תרי זיל. וכן יש להקשות מאמה העבריה דלא שייך בה קנין איסור למ"ל שטרא. והי' אפשר לומר באמה העברי' שגופה קנוי מצד דין יעוד שיש לו בה, אלא שקשה לומר כן שהרי כתב הרשב"א (בדף ג') דגם באשתו גמורה אין זה קנין הגוף, וא"כ לא עדיף דין יעוד מאישות גמורה, אם לא שנחלק דמה שיכול ליעדה בע"כ מיקרי טפי קנין הגוף אף מאישות גמורה:
וגם יש להבין עיקר דברי הרמב"ן שדין איסור שבו הוא הנקרא קנין הגוף דמה שייך קנין ובעלות על דין איסור בבת ישראל בעבד כנעני, דהלא זה פשוט דלא שייך קנין ובעלות כ"א על דבר שיש להבעלים שייכות בזה או השתמשות והנאה או שאר דין אחר, אבל בדין איסור זה שהעבד אסור בבת ישראל מה שייכות יש להם להבעלים שנוכל לקרותו בעלים ע"ז:
ותו הא חזינן דהמפקיר עבדו ומת דסבר אמימר דאותו העבד אין לו תקנה מ"ט איסורא לברי' לא מורית. א"כ הא חזינן דאף דכשאין לו בעלים כלל מ"מ אסור הוא בבת ישראל, ובע"כ צ"ל שאין דין איסור תלוי בבעלים כלל ולגבי דין איסור מיקרי עבד אף כשאין לו בעלים, ואיך נוכל לומר שדין איסור הוא קנין הגוף של בעלים, הלא הוא בא מיחוס העבד, כמו שהעכו"ם יש לו כל דיניו מצד שהוא עכו"ם מצד עצמו, כן בעבד הוא מצד עצמו ולא מחמת בעליו:
ועוד יש לעיין שהרי שיטת רוב הראשונים שהרב שמחל על גרעונו אין מחול אף דין ממון כמו שמוכח מדברי התוס' (דף ט"ז ע"א). וכן נראית שיטת הרמב"ם, וכנראה שגם הרמב"ן אינו חולק ע"ז. והלא לפי דבריו כיון שכל עיקר קנין הגוף אינו אלא הדין איסור אמאי לא יהא מחול הקנין ממון בע"ע וכמו דחזינן בהמפקיר עבדו למאן דסבר שצריך גט שחרור שהקנין ממון נפקע והקנין איסור נשאר א"כ גם במוחל יהא מחול הקנין ממון בע"ע וישאר האיסור:
ומפני כל אלה הי' נראה דהנה יש חילוק בין קנין שאר חפצים לבין אדם הקנוי. דבשאר חפצים אין שייך לומר שיש לבעל החפץ השתעבדות בהחפץ כ"א החפץ קנוי בעצם לבעליו וכל גוף החפץ הוא שלו ויכול לעשות בו מה שירצה לקלקלו ולהפסידו מפני שעצם החפץ הוא שלו, אבל באדם הקנוי אינו כן, כי אין יכול לעשות בגוף האדם מה שירצה, ולכאורה אין לו להבעלים על האדם הקנוי כ"א השתעבדות ואף שיש לו כח יתר מדין פועל מ"מ אין זאת כי אם השתעבדות ולזה הי' הס"ד בסוגיית הגמרא דע"ע אין גופו קנוי ופירש"י שאין זה אלא חוב עבודת שש שנים בעלמא. וע"ז אמר רבא שע"ע גופו קנוי, שדומה קנין האדם לקנין החפץ, שגם קנין עבדות הוא קנין בגוף האדם קנין חפצי. והם דברי הרמב"ן ז"ל שכיון שקנין ממון העבדות פועל לשנות דיני גוף העבד שאף שטבל אינו יכול לבא לידי קדושת ישראל ואישתני יחוסו להיות אסור בבת חורין ומותר בשפחה, וכל זה בא מכח הקנין ממון, א"כ בודאי שהקנין הוא קנין חפצי והעבד הוא קנוי לבעליו בעצם גופו ככל חפץ שעצם גופו קנוי לבעליו, והוי שפיר קנין הגוף ככל קניני הגוף. ובע"ע נמי הכי. ולפי זה הי' נראה שאף במוכר עצמו שאינו ניתר בשפחה הוי שפיר קנין הגוף, כיון שאין הקנין איסור נחשב לקנין הגוף כ"א הקנין ממון החזק הזה, וא"כ אף במוכר עצמו שאף ששם לא נתנה התורה ההיתר בשפחה אבל הקנין ממון הלא שוה במכרוהו ב"ד ומוכר עצמו, וכמו שבמכרוהו ב"ד הקנין ממון הוא קנין הגוף ה"נ במוכר עצמו. ומיושב בזה גם מה שסוברים הראשונים שגם הקנין ממון אינו יכול להיות נמחל, שכיון שהקנין ממון הוא הקנין הגוף הלכך אינו נמחל שבדבר שגופו קנוי אינו שייך דין מחילה, אלא שאילו הי' האיסור ניתר בדברים בעלמא לא היינו יכולים לומר שקנין ממון הוא קנין הגוף, שכיון שעצם האיסור ניתר בדברים אין זה השתנות דיני האדם לזה הוסיף הרמב"ן שהוא למד מדין אשה שאינו ניתר בדברים והוי שפיר קה"ג:
וראי' חזקה לזה היסוד נראה מהא דאמרינן ביבמות דעכו"ם הנמכר לישראל אין לו בו כ"א קנין מעשה ידיו ואמר ר"א לא שנו אלא שקנה מעכו"ם אחר אבל עכו"ם גופי' שמכר עצמו לישראל קנוי הוא קנין הגוף. והלא שם אין בו שום קנין איסור שהרי עכו"ם הי' מתחילה וגם עכשיו עדיין עכו"ם הוא שהרי לא טבל לשום עבדות ומה שייך שם קנין איסור דדוקא בע"כ שטבל לשם עבדות וכבר נתחייב במצות כאשה ומ"מ אסור בבת חורין י"ל שהוא קנין איסור אבל בזה שלא טבל לשם עבדות ופטור מן המצות ונכרי גמור הוא מה שייך קנין איסור, ומ"מ קאמר בגמרא שגופו קנוי. א"כ הא חזינן מזה שאף בלא קנין איסור יש קנין הגוף בעבד. אלא ודאי עיקר קנין הגוף הוא קנין הממון, וכיון שאנו רואים במקום אחד שנולד מזה דין איסור הוי קנין הגוף בכ"מ וא"כ אף במוכר עצמו אף שאסור בשפחה כנענית הוי שפיר קנין הגוף:
מיהו באמה העברי' יש לעיין דהריטב"א כתב מפורש שאמה העברי' אין גופה קנוי ובתוס' (דף י"ט ע"א) גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון כתבו שאף אמה העברי' גופה קנוי. ולכאורה הי' אפשר להסביר שבאמה העברי' מוכרח לומר שאין גופה קנוי, שכיון שכל עיקר קנינו של האדון אינו בא רק מכח האב שמכרה לו, וזה ודאי שאין גוף הבת קנוי לאביה שאין אלו רק זכותים שזכתה לו תורה בה, ואיך יכול האדון לזכות בה יותר ממה שיש להאב בה, וצ"ל שגם אצל האדון אין גופה קנוי:
מיהו אחרי שובי ראיתי בספר עין יצחק שכתב לדבר פשוט שקנין אב בבתו הוא ממש קנין אדון בעבדו ושפחתו ואם ס"ל דעבד עברי גופו קנוי הכי נמי קנין אב בבתו. ולפ"ז אין לחלק בין ע"ע לאמה עברי'. ובלא דבריו נמי י"ל לפי מה שנראה מדברי הרשב"א גיטין, שאב העמידתו תורה במקום בתו והוי כבתו ממש ולפ"ז אין זה בגדר הקנינים ומ"מ ל"ק איך יוכל להקנות קנין הגוף להאדון שהרי הוא כמותה. ולפי דברים אלו מתבארים היטב דברי הרא"ש גבי צאי וקבלי קדושיך שכתב שזה מהני מטעם שליחות ואף דאין שליחות לקטן מ"מ לעצמה ולטובתה נעשית שליח. ע"כ. ולפ"ד יתבאר שכיון שגם זכות האב שהוא כמותה וא"כ כשנעשית שליח האב הוא ג"כ להעשות כמותה ובזה גם קטן יכול להעשות כמות עצמו, ורק כמות אחר אינו יכול להעשות:
ומ"מ לפי דברי הריטב"א שאמה העברי' אין גופה קנוי לכאורה תשאר קושית הגמרא למה לי שטרא לימא לי' באפי תרי זיל, דהא כל עיקר תירוץ הגמרא הוא דע"ע גופו קנוי, אבל באמה העברי' דאין גופה קנוי לפ"ד הריטב"א תשאר קושיית הגמרא:
והי' נראה ליישב דבאמה העברי' לא נוכל להקשות קושיית הגמרא שהרי ביארו בתוס' שכל עיקר קושית הגמרא היא רק שאותו הלשון עצמו שבשטר יכול לומר בלא שטר, אבל מה שיכול לשחררו בדבור בלשון אחר זה לא יתורץ אף בתירוץ הגמרא שהרי אף אם גופו קנוי יכול להפקירו. וא"כ ניחזי אנן אם הלשון שבשטר ולשון מחילה בע"פ שוין גבי אמה עברי', דהא עיקר המחילה באמה עברי' היא לאב, דהא מעשה ידיה של אביה הן, וא"כ צריך להיות לשון המחילה לאב ואם אומר לה בלשון שמשמע שמוחל לה אפשר לומר דלא מהני כגון אם אומר לה הרי את לעצמך או לשון אחר כגון זה. אבל בשטר שחרור ששם אינו מחילת מעשי ידיה אלא הוצאה מעבדות לחרות, זה ודאי שהיא עצמה היא המשתחררת שהרי היא יוצאה מעבדות, שאף כשנכנסת לרשות האב איננה אמה עוד ונעשית בת חורין, בזה מהני אף לשון את לעצמך וכדומה. נמצא לפ"ז שכל עיקר קושיית הגמרא ולימא לי' באפי תרי זיל אינו אלא בע"ע ועל זה הוכרחו בגמ' לומר שע"ע גופו קנוי, אבל על אמה העברי' לא ק"מ וממילא נוכל לומר שאמה אין גופה קנוי:
ולעצם היסוד שכ' שקנין איסור אינו קנין של בעלות הי' נראה להביא ראי' מהא דחזינן דהמפקיר עבדו, למאן דס"ל דצריך גט שחרור, בעליו הראשון משחררו, ומ"מ כשזכה בו אחר ודאי השני נעשה בעליו לכל הענינים ואף לשחררו, והאיך פקע כח הראשון שהי' לו בעבד אף אחר ההפקר ע"י זכיית השני, והלא לא זכה רק במה שהי' כבר מופקר, וע"כ מוכרחים אנו לומר שקנין איסור אינו כלל ענין של בעלות, אלא שישנם עדיין לבעלים הראשונים הכחות אלו כשאין להעבד בעלים, אבל כשיש לו בעלים הם בעלים לכל הענינים, שאחר ההפקר לא הי' להראשון זכותים בעבד כלל:
ז
א) במה שפסק הרי"ף פ' הגוזל עצי' כחכמים דסברי דעבדי' נגזלים דעבדים כמטלטלין דמו הקשו כל הפוסקים דזה סותר למה שפסק תחילה כרב דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור דוקא שלא בשעת מלאכה, אבל בשעת מלאכה חייב, ואי עבדים כמטלטלין דמו אף בשעת מלאכה ליפטר דלאו ברשותא דמרי' קאי וכמו שאמרו בספינה דאי נחית אדעתא דגזלנותא, אינו משלם אלא פחתה, ואינו משלם שכר מלאכה:
ונראה לבאר תחילה מה שיש לחלק בין ספינה לעבד, דהנה בספינה מה שיש לו להתחייב שכר הדבר, אי לאו משום פטור גזלנות, היינו בשביל השתמשות החפץ, שמשתמש בחפץ של בעלים, והוי כשכירות שנעשה שוכר שלא מדעת, כיון שהוא דבר דקיימא לאגרא, וחיוב המשתמש הוא ככל שוכר דעלמא מדעת. והלכך כיון שגזל את החפץ, ואין החפץ עכשיו ברשות הבעלים פטור מלשלם שכר השתמשות החפץ, דעל חפץ גזול אין חייבים על השתמשותו. אבל בעבד, יש בחפץ זה מלבד שכר השתמשות שיש אכל חפץ עוד חיוב אחר, והוא שהעושה מלאכה בעבד שאינו שלו, יש לו התחייבות כלפי העבד עצמו, שהוא בר מצות, ואין לו לעשות עמו מלאכה, שהרי אינו קנוי לו, ונהי דמשכר השתמשות כלפי האדון נפטר, שהרי גזלו מן האדון, ואחפץ גזול אין מתחייבים שכר, אבל כלפי העבד עצמו, אין לומר שנפטר משום שקנאו קנין גזילה, שלהפטר מחיוב מלאכה שמשתעבדים באדם, אין די בקנין גזילה ומעשה גזילה, שאין זה מספיק אלא בשכר החפץ, שהוא ענין שנגזל, אבל בדין אדם כלפי עצמו, הלא ודאי שאין עבד נקנה מעצמו בקניני גזילה, כי אם בקנין גמור. נמצא שבעבד עצמו לא קנה כלל כלפי טענת העבד, והלכך יכול לתובעו העבד את שכרו שכר פועל מן הגזלן ונתחייב הגזלן שכר פועל להעבד, וכיון שנתחייב להעבד, נתחייב ממילא להאדון, מצד מה שקנה עבד קנה רבו, והילכך חייב לשלם שכר, אף אם נסבור דעבדים כמטלטלין דמו:
וראיתי בנתיבות המשפט שכתב להקשות מהא דאמרינן גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מהא דמבואר בגיטין (י"ב) דהחובל בעבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ומשמע דכל החבלות משלמין לרב ובהחובל אמרינן דמשכחת לה שבת לבדה כגון דהדקי' באנדרוניא, וא"כ אי הדקי' לעבד לאנדרוניא משלם שבת לרב, דגם זה נקרא חובל, וא"כ בגוזל עבד והדקי' דאומר הש"ל ומשמע דאינו משלם כלום דדוקא בתוקף עבדו ועשה בו מלאכה חייב אבל לא עשה מלאכה פטור ומה"ת לא ישלם שבת לרב, ותירץ דהא דחובל בעבד משלם שבת לרב לא משום בטול מלאכה של רב דעל זה פטור כמו מלאכת שורו וחמורו רק עיקר החיוב הוא לעבד והרב מעבד הוא דקא זכי דמה שקנה עבד קנה רבו, ולפ"ז אין חיוב שבת כ"א במקום שאם הי' לעבד זכי' הי' חייב לו שבת, אבל במקום שאין להתחייב לעבד לא נתחייב גם לרב, ומיירי כאן שגזלו מן הרב ולא הדקי' ולא עשה בו מלאכה, דלא נתחייב לעבד כלום ולכן גם להרב פטור כמו בשורו וחמורו. ע"כ. אנו רואים שגם הוא אחז ביסוד זה לגבי חיוב שבת לרב שעיקר החיוב הוא לעבד והרב זוכה מטעם מה שקנה עבד קנה רבו, ואף אנו נאמר גבי תוקף עבדו של חבירו שאין החיוב מחמת תביעת הרב כ"א מחמת תביעת העבד, וממילא נתחייב לרב, דמה שקנה עבד קנה רבו, וחייב אף לפ"מ דס"ל לרי"ף עבדי כמטלטלי דמו:
ב) אלא דיש לחקור בענין מה שקנה עבד קנה רבו, במחלוקת בגמ' אי נתנו לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו אי מהני ועיין ברשב"א קדושין שהקשה תימא והאיך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן והלא כפל תנאו וכו' והראב"ד פירש דטעמא דמילתא דיד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן אבל לא לחוב לו והילכך ס"ל לר"מ דכיון דאמר לי' קני עבד וקני רבי' דכשנתנו לעבד כאילו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאילו התנה עם אחר וכו' ורבנן סברי דמעיקרא קני העבד אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד ע"כ. וא"כ אי ס"ל דבכ"מ שקנה עבד קנה רבו, היינו שאין העבד זוכה כלל תחילה, אלא תחילת ועיקר הזכי' היא לאדון, א"כ כאן בגזל הלא אי אפשר להיות תחילת ועיקר החיוב תיכף לאדון, שהרי ע"י הגזילה יצא בזה מרשות האדון וקנה את זכות האדון ע"י קנין הגזילה, ולא אלים זכות זו מעיקר זכיית האדון, שאין הגזלן מתחייב לשלם לו מפני שהוציאם מרשותו. דבשלמא להך צד דהעבד זוכה תחילה ומיני' זוכה האדון אתי שפיר, דנהי במה שנוטל זכותו של האדון אינו מתחייב, אבל כלפי העבד הלא מתחייב, ובזה עדיין הלא יש לו זכות להאדון לזכות בזכיותיו של העבד, אבל להך צד צ"ע, ואשר החובה לברר בנדון זה אם למ"ד דתחילת זכיי' לאדון היא, האיך הוא במקום שא"א לאדון לזכות תחילת הזכי', אם זוכה העבד בעצמו, ואח"כ זוכה מיני' האדון, או אפשר דלדידי' אין לעבד בעצמו שום זכיי' כלל שלא בשביל רבו, או להיפך שיש לעבד זכיי', אבל אין האדון זוכה שוב ממנו, דאין האדון זוכה כ"א כשיכול לזכות תחילת זכיי', מפני שעיקר הנתינה היא לו, אבל אינו זוכה בממונו של עבד שכבר זכה בו. ויסוד החקירה הוא, דלכאורה באור שתי הדעות המובאות ברשב"א הוא דמ"ד דתחילת הזכיי' היא לעבד ורביה מיני' קא זכי ס"ל דיש זכיי' גם לעבד והעבד זוכה לעצמו, אלא שזהו דין התורה שכל נכסי עבד לאדוניו, והא דהעבד אינו זוכה מיד רבו כלום, היינו שהרב יש לו כל כך זכיי' בעבד שכל נכסיו שייכים לו והויא כרשות אחת ואין החפץ יוצא מרשות הבעלים, אבל עכ"פ יש זכיי' לעבד, אלא שדין אחר הוא שנכסי עבד לרבו, אבל מאן דס"ל דתחילת הזכיי' לאדון היא ואין העבד זוכה כלל לעצמו, אית לי' דטעם דאין העבד קונה לעצמו הוא משום דחסר לעבד הדין זכיי' שכל דין זכייתו לבעלים, וא"כ אפשר שבמקום שאין הבעלים יכולים לזכות ג"כ לא זכי שהרי אין לו דין זכיי'. מיהו זהו פשוט בסברא שאינו כן שמה שחסר לו דין זכיי' אין זה אלא בשביל שהבעלים צריכים לזכות, אבל במקום שהם אינם זוכים, מי יעכב על ידי זכייתו, והלא חזינן שלמ"ד זה אינו זוכה כשנותנים ע"מ שאין לרבו רשות בו, רק משום שאינו מתנה עם הבעלים, אבל לולי זאת הי' זוכה, אלא דבמקום שאינם זוכים הבעלים בזה זוכה הוא לעצמו. אבל עכ"פ נשארת לנו החקירה, שאפשר שאין דעה זו סוברת דנכסי עבד לאדון כלל, ורק שחסרה לו הזכיי', אבל במקום שזוכה, אפשר דאין רבו זוכה בהם אח"כ:
והנה מחלוקת בגמ' אי יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, או אינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ונראה שסברת מחלקותם, אם יכול להיות להעבד זכיית התחייבות על הבעלים אם לאו, דמאן דאית לי' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, סברתו דאין לו לעבד שום זכיית התחייבות על הבעלים וגם התחייבות מזונות אי אפשר לו להיות זכיי' בה, ואידך ס"ל דאין הבעלים רק זוכים מיד העבד, אבל ענין כזה כשהתביעה על הבעלים, דלא שייך שיזכו הבעלים את התחייבות המזונות הילכך העבד זוכה בהתחייבות, ואין הבעלים יכולים להפטר ממנה. ונמצא שלפ"ז דמאן דאית לי' שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אית לי', דהוו כרשות אחת, ואי אפשר להאדון להתחייב לעבד, ומאן דאית לי' דאינו יכול לומר ע"ע וא"ז אית לי' דהוו כשתי רשויות, ויכול האדון להתחייב לעבד: