חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן מג
א
במה דיליף בגמ' דמהני תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מדין ערב, יש לעיין מאי ילפינן מערב, ויש לפרש שהכונה דילפינן דהנאה כה"ג מיחשבא כסף לקנות בו ולקדש, ולפ"ז יוצא לנו שהקנין בערב הוא ע"י שוויות ההנאה. אבל יפלא מאי מדין ערב דקאמר, דמשמע מהלשון דדין ערב הוא דיהבינן. וגם יקשה להנך ראשונים דס"ל דההיא הנאה דבכל דוכתא בגמ' אין זה כ"א חליפין וא"כ אין ראיה מהתחייבות דגבי ערבות דמהני שם חליפין, לקדושין דלא מהני בזה חליפין. ובמ"א הביא בשם הריטב"א דהילפותא היא רק דהנאה כי האי שוה פרוטה, ומיחשבא כסף. ולפ"ז אפשר הי' לכאורה לומר, דדוקא כשציית לה על מנה שוה ההנאה פרוטה, אבל כשצותה ליתן רק פרוטה, אין ההנאה דציית לה שוה פרוטה, אלא דלפ"ז גם גבי ערב, כשהלואה היא רק פרוטה, אין כאן מעשה קנין שאין הנאה דמהימן שוה פרוטה, ומשמע דאין חילוק. ובארווח לה זימנא דמפרש רש"י דמקדשה במה שהיתה נותנת פרוטה למי שהוא לפייסו שירויח לה הזמן, ודאי כשהמלוה היא פרוטה לא תתקדש, שהרי לא יתן פרוטה בעד הרוחת זמן של הלואת פרוטה, ומ"ש דגבי ערב לא ראינו שלהלואת פרוטה לא תיהני ערבות. ונראה שהחילוק פשוט דבמקום שההנאה באה מהרוחת ממון וכדומה, דבר שאדם נותן ממון בעד זה אז צריך לשום כמה ממון יתנו בעד זה, ואם אין נותנים פרוטה בעד זה, אינה מתקדשת, אבל הנאה כזו שאינה מטעם הרוחת ממון, אלא שהיא הנאה בעצמיותה, ואין לה שומא בשוק, הנאה כזו על כל פנים מיחשבא שוה פרוטה, ואף שלא נולדה כ"א ע"י ממון של פרוטה, מ"מ הנאה בעצמה אינה מתחשבת עם זה, וכמו הנאה דמהימן ליה, והנאה דמוציא ממון על פיו, נחשבים שוה פרוטה עכ"פ, וכמו כלי להרשב"א שר"ל דכלי אף שאינה שו"פ מקדשין בה. אלא דיקשה מה שחילק הר"ן דקבלת אדם חשוב שו"פ, וקבלת שאינו חשוב ג"כ הנאה מיקרי, ולפ"ז כיון שאין לה שומא, ואינה נולדת מהרוחת ממון, מיחשב כשו"פ עכ"פ, ונראה שכונת הר"ן, שהנאה זו קלה היא כל כך, עד שאין שוויותה נחשבת כלל אצל האדם, ואין ההנאה מועלת כ"א לגבי חליפין, ששם אין אנו צריכים כ"א נתינת דבר מה, ואין אנו צריכים לחשיבות השוויות:
וביותר היה נראה לומר דהילפותא היא דדין דכסף קנין הוא דלא בעינן שיתן הקונה כסף להמקנה, ונתינת הכסף היא הקנין, אלא דהתשלומין שיש בזה הענין קונים את החפץ, ותשלומין איך שהם וממי למי שהם באים, אין לנו נפקותא, אלא כיון שהדבר משתלם, ילפינן מערבות דקונה ע"י תשלומין כאלו, ואתי שפיר לשון מדין ערב דקאמר:
והנה נחלקו הראשונים הובאו בר"ן באומרת זרוק מנה לים ואקדש לך או תנהו לכלב ואקדש לך, וכן באומר זרוק מנה לים ואתחייב לך, אי מתקדשת או מתחייב מטעם ערב. ודעת האחרים דאין דין ערב אלא בנותן לבן דעת, ואז מתחייב, אבל כשמוציא ממון שלא לבן דעת, אין בזה דין ערב. ודעה זו נפלאה לפי הבנת המ"א בשם הריטב"א דהקנין הוא ההנאה שיש בשוויה כסף, א"כ יקשה דהלא אין מחולקים אלא בדין חיוב הערבות אם יש כשמוציא שלא לבן דעת, אבל לגבי הקנין, הלא ודאי ההנאה שוה, אי ציית להוציא וליתן לבן דעת, או שלא לבן דעת. ואי נימא דהטעם הוא משום דתשלומין כה"ג ג"כ מהני כיון שסוף סוף נשתלם, יש לעיין אם מקושר זה עם חיוב ערבות:
ולכי דייקת בהא מילתא, יש לשאול דהלא עיקר חדוש דערבות הוא מה שאינו מתחייב חיוב מוחלט, אלא שאם לא ישלם זה, ישלם הוא, אבל כשהחיוב חיוב מוחלט אין אנו באים מטעם ערבות אלא מטעם התחייבות, וא"כ אף אם ערבות אינה חלה כשאין מוציא לבן דעת, אבל התחייבות ודאי תיהני עכ"פ:
והנה נראה לדון דגם הרמב"ן החולק על האחרים וסובר דגם בזרוק מנה לים מתחייב מטעם ערב, יסבור דעצם ערב אינו אלא כשמוציא לבן דעת, אלא דיסבור דכאן הלא עצם הדין אין זה ערבות אלא התחייבות, אלא שאנו צריכין לאותו קנין שערב מתחייב בו, וזה אפשר אף שלא בבן דעת, שהקנין אין לו דין ערבות, אלא שישנו בחיוב ערבות ויכול להיות גם בחלות דהתחייבות. והאחרים סוברים שגם הקנין נולד מחדושי דין ערבות, שכמו שמיחשב כלוה ע"י דין ערבות בדין חיובו, כמו כן קנין חיובו הוא, משום שע"י דין ערבות, מעשה הלואה מחייבתו כאילו הוא עשה מעשה ההלואה, וכיון שכן גם בהתחייבות, מ"מ הקנין הלא הוא קנין של ערבות, שע"י דין ערבות, צריך להיות נחשב כאילו עשה מעשה ההלואה, ובאינו בן דעת לא מיחשב כן, שאין בזה דין ערבות. נמצא שלפ"ז מחולקים הם בבאור הגמ' למאי ילפינן מדין ערב. דאי לאו הכי יקשה אסברייהו דאחרים כמו שהקשינו, דנהי דערבות ליכא באינו בן דעת, אבל מ"מ בהקנין הלא אין נפקותא בזה, אבל אי נימא שגם הקנין הוא מכח ערבות, אתי שפיר השתא:
ולפ"ז יתבאר, שאף שכשהחיוב מוחלט אין בזה דין ערבות, דבלא דין ערבות חל מכח התחייבות, מ"מ הקנין אינו מועיל אלא מטעם ערבות, וכן בקדושין מועיל הקנין מטעם דין ערבות, וכמו דמתחייב ע"י ערבות אף שלא קבל, כמו כן מועיל הקנין אף שלא קבל, ולא משום דהוי מיחשב כקבל, אלא דמדין ערבות מועיל לא קבל, כמו שהיה מועיל כשקבל:
והמ"א הביא מדעת תוס' ב"מ שכתבו דכשצוה הישראל להלוה ליתן רבית להנכרי הוי רבית אף שלא לקח המלוה מדין ערב עיין בתוס' ב"מ (ע"א ע"ב) ד"ה מצאו, ומזה ראיה דמדין ערב מיחשב כאילו הגיעו מעות הרבית ליד המצוה והוא המלוה, דאילו לפי דברי הריטב"א דמדין ערב לא ילפינן רק דההנאה דמהימן ליה שוה פרוטה יקשה עוד ביותר מה שכתב המרדכי דמפקינן מראובן כל מה שנתן ללוי על פיו, וזה לפי דעת התוס', ולפי דברי הריטב"א הלא לא קבל רק ההנאה דמקיים דבורו וציית ליה, ואפשר דדעת המ"א עוד בקושייתו, שכיון שהרבית היא רק ההנאה אם כן אין כאן רבית קצוצה, ואין זה כי אם אבק רבית ולא היה לנו להוציא כלל דאינו יוצא בדיינים כ"א רבית קצוצה:
אבל נראה דאין מדברי התוס' שום ראיה, דאף אם נפרש כדברי הריטב"א, מ"מ הלא מיחשב כאילו הלוה נתן לו את הכסף, אלא שהוא לא נהנה מכסף זה כ"א הנאה דציית ליה, דהא חזינן דכשציית ליה בשאר דברים, לא בנתינת כסף, לא מיחשבא ההנאה ככסף, וע"כ דמה דמחשבינן להנאה ככסף משום דאמרינן דהמעות שנתן סכום גדול, הגיעה אצלו מזה הנאה זו, והילכך כשמוציאין מהמלוה לא נחשוב את אשר הגיע לידו, כ"א מה שנתן הלוה, כי הנאה של ציית ליה שנתהוה מהמעות מחשבת את כל הנתינה לרבית והוי ג"כ שפיר רבית קצוצה:
וכ"ש אם נפרש דילפינן מדין ערב, דאיך שנשחלם מיקרי תשלומין ג"כ הוי רבית, דמאי דאנו אומרים דרבית הבאה מלוה למלוה אסרה תורה, אין הטעם משום דבעינן שיצא מיד הלוה ויבא ליד המלוה אלא דלא מיקרי רבית אלא כשהרבית משתלמת בעד ההלואה, ואם נותן לאיש אחר אין זה תשלומין, אבל אי ילפינן מערבות שכשממלא צוויו מיקרי תשלומין, א"כ מיחשב זה שפיר לרבית אף שלא בא מיד הלוה ליד המלוה. ואף אם נפרש כפי' האחרון דמדין ערב ילפינן על הקנין שלא קבל מועיל כקבל אפשר שדעת התוס' שגם ברבית צריך להיות דין זה כמו בקנין ולא קבל מחייבו כאילו קבל, אף דלא מיחשב כאילו קבל, דמפשטות לשון המ"א משמע דס"ל דמיחשב ממש כאילו קבל, והגיעו מעות לרשותו, ולדידן אינו רק דמועיל כאילו קבל:
ובאור שמח הקשה על מה דפסק בשו"ע דאשה שנדרה הנאה מאיזה דבר וקדשה בזה דאינה מקודשת, ומשמע דהטעם משום דלא קבלה כלום, ויקשה להנך שיטות דסברי דזרוק מנה לים ג"כ מקודשת מטעם ערבות, גם כאן נחשוב כאילו זרק מנה לים, שאף שהיא לא קבלה כלום, מ"מ הוא הוציא ממון על ידה, וצריך לומר דקושייתו משום דמלשון השו"ע משמע דאינה מקודשת בשום אופן, אף כשהיא אמרה לו תחילה תן לי, דאי לאו הכי אין כאן דין ערבות, וגם כשידעה שדבר זה אסור בהנאה ואין שוה לה כלום, דאי לאו הכי יש לנו לומר שרצונה היה להתקדש בעצם החפץ ושוויותו, ולא מטעם ערבות, ומ"מ לפי דברינו אין זו קושיא, דמטעם ערב אינו מועיל רק במקום שאילו הגיע החפץ לידה היתה מתקדשת, אמרינן שאף שלא הגיע מועיל כאילו הגיע לידה, אבל כשהחפץ הוא לדידה איסורי הנאה ואף אם היה מגיע החפץ לידה לא היה מועיל כלום, אינו מועיל מטעם ערבות יותר מהגיע לידה. שאף לפי דברי הריטב"א שמטעם הנאה מתקדשת משום דציית לה שוה פרוטה, אבל הלא לא מצינו דציית לענין אחר חוץ מנתינת דמים יועיל, וע"כ הטעם משום דגם הנאה זו אינה מועלת רק משום דמחשבינן שווי החפץ אצלה בהנאה זו, ומ"מ חפץ הקדושין הוא המעות שנתן על פי צוויה, וכיון שעל ידי החפץ אינה יכולה להתקדש גם ההנאה אינה מועלת:
ובמ"א ג"כ נתחבט לבאר מאי ילפינן מערב, דלפרש כפשוטו א"א דאין דמיון קדושין לערב דבקדושין בעינן דוקא כסף דילפינן משדה עפרון, ובערב לא בעינן דוקא כסף לקנין, ולפ"ד יבואר שפיר:
ב
בר"ן ריש קדושין כתב וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הוי' ליציאה ומהך היקשא ילפינן קדושי שטר וכיון דאקשינן מה יציאה במחובר לא שאין כותבין את הגט במחובר לקרקע כדאיתא פרק המביא תניין אף הוי' נמי במחובר לא והביאו ראי' ממה דאמרינן בפ"ק דגיטין בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והאיכא מחובר ומשנינן מילתא דליתא בקדושין קתני מילתא דאיתא בקדושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקדושין פסולין וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה"מ בקדושי שטר שאם כתב לה על המחובר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לא הוו קדושין דקדושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דכסף לא בעינן דומיא דיציאה. ע"כ. והנה לפי מאי דסברי דקדושי כסף פסולין משום דילפינן מגט יש לבאר דהנה פסול מחובר גבי גט יש בו שני טעמים טעם הירושלמי משום דבעינן ספר ומחובר לאו ספר הוא ומטעם זה ודאי דלא שייך לפסול גבי קדושי כסף דאין שם דין ספר, ונשאר לנו רק הטעם השני משום דבעינן ונתן בידה. ולפי זה צריכים אנו לומר דגם גבי כסף קדושין צריך להיות נתינה בידה מידו כמו גבי גט:
ותמוה דלקמן (דף ז' ע"א) אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידי' משעביד נפשי' האי איתתא נמי אע"ג דלא מטיא הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה. ע"כ. ושם הלא לא הגיע לידה כלום ואי בעינן בקדושי כסף נתינה לידה איך מועיל מדין ערב הלא אין כאן נתינה לידה. וכן יש להקשות איך מועיל דין עבד כנעני בקדושין והלא אין כאן נתינה דידי', וכן במדין שניהם אין כאן לא נתינה מידו ולא נתינה לידה:
שוב מצאתי בעונג יו"ט שהביא דברי מהרי"ט (קדושין נ"ח) שכתב אמאי דאמרינן בקדושין אין דבור מבטל דבור ובגרושין מצינו דמהני בטול, דיש חילוק בין גירושין לקדושין, בקדושין לא בעינן שליחות ומביא ראי' מדין ערב בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמהני דאע"ג דלא בא בתורת שליחות מהני ע"כ. והעוי"ט עצמו הביא ג"כ ראי' מדין עבד כנעני דמהני אלמא דלא בעינן נתינה מידו לידה:
אבל מ"מ להסוברים דמחובר פסול בכסף קדושין וצריכים אנו לפרש משום דבעינן נתינה לידה יקשה טובא איך מועילים הקדושין במדין ערב ומדין עבד כנעני והלא אין כאן נתינה לידה מידו:
והאחרונים הקשו אמ"ד דטלי קדושיך מעל גבי קרקע פסול דבעינן בקדושין ונתן בידה מהא דמכשרינן כל הנאות בקדושין כגון שחוק לפני ורקוד לפני ושאר הנאות דמקודשת ע"י זה והא לא הוי נתינה מידו לידה ותירצו דזה מיקרי נתינה כמו שיתבאר עוד:
והנה במדין ערב יש פוסקים שסוברים שמקדשה לא בכל המנה כ"א בטובת הנאה שנותן על פיה, ולפי זה לא גרעי קדושין במדין ערב מקדושין ע"י שאר הנאות, כיון שגם כאן מקדשה בהנאת ערבות והוי כנתינה לידה. ועפ"ז היינו יכולים ליישב דהסוברים דמחובר פסול בקדושין יסברו כהסוברים דבערב מתקדשת בטובת הנאה שנהנית היא עצמה בנתינת הכסף שנותן על פיה. אבל במדין עבד כנעני לפי כל הדעות יקשה, שאף שהיא קבלה כסף, אבל הוא לא ההנה אותה כלום, ובודאי לא נוכל לקרות שהיתה נתינה מידו. וכן יקשה לפי הסוברים דבמדין ערב מתקדשת בכל המנה, הא מיחסר נתינה מידו לידה:
ונראה לומר דהנה גבי נתינת גט מצינו בהזורק גבי ההוא שכיב מרע דאמר רבא דתיזול ותיחוד ותפתח ובקנין החצר תקנה הגט ותתגרש. והקשו שם בתוס' דהא בעינן ונתן בידה, ולא הוי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה ע"כ. חזינן מדברי התוס' שמידו לידה לא בעינן בפועל ממש, אלא שכיון שדרך נתינה הוא הוי כמו שנתן בידה, ורק אילו היתה היא עושה מעשה קנין בגט אז היתה היא הנוטלת והוי טגמג"ק, אבל כשלא עשתה מעשה קנין גט אף שקנתה את הגט בלא נתינה בפועל הוי כאילו נתן בידה כיון שדרך נתינה הוא. א"כ לפ"ז בכל ההנאות כמו שחוק לפני רקוד לפני וכן הנאת הוצאת ממון על פיה, כיון שבהנאות כך הוא דרך נתינתן והוי כאילו נתן לידה בפועל ממש:
והנה לפי הסוברים במדין ערב שמתקדשת בכל המנה יש להבין שאיך אנו יכולים ללמוד מדין ערב לקדושין שהלא בערב אין אנו צריכים לקבלת ממון כדי להתחייב אבל בקדושין שלא אמרה תורה להתקדש כי אם בכסף ושטר וביאה, איך מהני דין ערב שהרי לא קבלה ממון, ולהתקדש בלא כסף אינה יכולה, ואיך יכולים ללמוד דין קדושין מדין ערב, ובע"כ צריכים אנו לומר בשיטות אלו שדין ערב שחדשה תורה שמתחייב הערב, ושהערב מיחשב כאילו קבל את המנה בזה שנתמלא רצונו ומשתרש בהמנה על ידי קבלת הלוה. והילכך כיון שזה נחשב לקבלה ילפינן שפיר קדושין ג"כ שמתקדשת ע"י זה, וממילא לפי זה יתורץ ג"כ שזה נחשב ג"כ לנתינה בפועל כיון שמתקדשת ע"י זה שמיחשב כאילו קבלה את המנה במה שמשתרשת. וכן בעבד כנעני צריכים אנו לומר שהתורה חדשה שנתינת האחר נחשבת לנתינת העבד, דאם לא כן מה ראי' מעבד כנעני לקדושין, דשאני בעבד כנעני, דהתם לא בעינן כלל שיתן העבד, וגם אם הנותן הוא אחר שמשתחרר בזה אם כן איך נוכל לדמות לקדושין ששם צריך שיתן המקדש. ובע"כ שחדוש התורה בעבד כנעני שנתינת האחר נחשבת כנתינת העבד. ואין הגמרא יכולה לדחות הראי' מעבד כנעני ולחלק כפי שנ"ל, משום דלעולם לא מצינו בגדרי הקנינים שאחד יעשה קנין ולא יועיל לעצמו כ"א לאחר אם לא בגדר זכיי' ושליחות, ומזה יצא ההכרח לגמרא שהנותן נחשב כהעבד:
ועיין בתוס' רי"ד קדושין גבי התקדשי לי במנה וכו' סלע של שניהם מהו, שמפרש כפי' התוס' דהאיבעיא היא אי סמכה דעתה אף דאין הסלע רשותה לקנות. ומבאר שם התוס' רי"ד דאף בשטר גירושין מהני כה"ג דסמכה דעתה הוי קבלה מעלייתא. ומכ"ש דבקידושין מטעם ערב נוכל לומר כן דהוי קבלה מעלייתא לפי הבאור שנתבאר. ולפי הצעת הדברים נראה דאף מ"ד דאין מקדשין קדושי כסף בקרקע משום מחובר היינו דוקא בהקנאת הקרקע אבל אם מניח לה להשתמש בקרקע ונותן לה ההשתמשות לא גרע משאר הנאות דמיקרי ונתן בידה דמ"ש הנאת שחוק לפני מהנאת השתמשות הקרקע ורק כשרוצה לקדשה בקנין הקרקע זה פסול משום מחובר. ולפי זה היה מקום ליישב מה שמקשה הרשב"א אשיטה זו דתניא בתוספתא דאין מקדשין בעיר הנדחת ודוקא משום דאסור הוא דאינה מקודשת אבל בשאר מחובר מקודשת דיש ליישב דשם איירי שקדשה בהשתמשות של עיר הנדחת דהוי כמו שאר הנאות דמהני משום דמיקרי שפיר ונתן בידה:
ג
ברש"י כתובות (ג' ע"א) הביא דעת רבותיו בפי' הסוגיא תינח דקדיש בכספא דקדושי דרבנן נינהו וכתב רש"י ע"ז וא"א לומר כן חדא דגז"ש היא קיחה קיחה משדה עפרון וכל הלמד מגז"ש כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן נינהו האיך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן וסוף סוף כי קא משנינן שוויוהו רבנן לבעילתו בעילת זנות ע"כ צריך אתה לפרש כמו שפרשתי שהקדושין נעקרים מעיקרן ולא מכאן ולהבא ע"כ. והקושיות עצומות מאד:
ולכאורה שיטת רבותיו דרש"י היא שיטת הרמב"ם שסובר שכל הלמד באחת משלש עשרה מדות הנדרשות הוא נקרא מדברי סופרים, וכבר צווחו כל הראשונים ואחרונים ע"ז וכן מצאתי בס' דברי אמת שהשוה דעת רבותיו דרש"י ודעת הרמב"ם לדעה אחת. מיהו במרגניתא טבא כתב שאין דבריהם שוים, שהרי דברי הרמב"ם נתפרשו שמה שכתב מדברי סופרים, אין כונתו שהם מדרבנן אלא הם מדאורייתא ופירוש חכמים, אבל רבותיו של רש"י הלא כתבו בפי' שקדושי בכסף הם רק מדרבנן ומשו"ה יכולים הם להפקיע:
ומבלעדי קושיית רש"י לכאורה הלא אפשר להקשות עוד אחת, מהא דארוסה בת ישראל אוכלת מדאורייתא בתרומה משום דהוי קנין כספו, אלמא דמשום קנין כסף בלבד אוכלת בתרומה, ואי נימא דאין כסף מהני כ"א מדרבנן האיך מתירים אותה לאכול בתרומה, אלא ע"כ דמדאורייתא הוא דמהני וקושיא זו אלימתא יותר מקושיא דמקשה רש"י האיך סוקלים ע"י קדושי כסף, דע"ז כבר תירץ במרגניתא טבא, דלא מצינו דסוקלים ע"י קדושי כסף כ"א בסוגיא דקדושין דפריך דילמא עד דמקדש והדר בעיל ומשני א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה פי' אם לא נימא דקדושי כסף מהני בלא ביאה, אלמא דכסף קונה לסקול, דמזה אין ראי' דזה לא נאמר בגמ' כ"א לפי הס"ד דלא ידע לחלק בין קדושי כסף לקדושי שטר, אבל לפי המסקנא דנחית לחלק דשאני שטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, אפשר דאין סוקלין כ"א ע"י קדושי שטר ולא ע"י קדושי כסף, אבל קושיא זו דאמאי מאכיל בתרומה ע"י קנין כסף קושיא אלימתא היא:
ונראה דזה ודאי גם דעת רבותיו של רש"י דכסף קונה באשה מדאורייתא, אלא דאינהו סברי לחלק דאף דבקדושי שטר וביאה חלין קנין דאשה ודין איסור ביחד חלות בלתי נפרד אבל ע"י קנין כסף אינו חל מדאורייתא כ"א קנין בלבד ודין איסור אינו חל, דלא ילפינן משדה עפרון כ"א קנין כמו גבי שדה וכל דין איסור הנולד מקדושי כסף אין זה אלא מדרבנן. ונמצא מה שכתב רש"י בשם רבותיו דכסף לא מהני כ"א מדרבנן, אין זה כ"א לגבי דין איסור, אבל הקנין שחל ע"י קדושי כסף הוא מדאורייתא. והשתא לא מצי רש"י להקשות אדידהו מהא דאוכלת בתרומה, שאין זה ודאי כ"א מצד קנין בלבד, ה"נ אשה אוכלת בתרומה מצד דין קנין שחל ע"י קדושי כסף מדאורייתא, ולא קשה כלל אדידהו מאכילת תרומה:
ויש להתבונן בזה דמאי דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אם אין זה כ"א ילפותא בעלמא דקיחה איקרי נתינת כסף, אבל עצם הקנין לא ילפינן משדה שיהא באופן אחד ממש, או דילמא דמאי דילפינן משדה עפרון, היינו ילפינן כל הקנין ממש משדה, שהקנינים ופעולתם וחלותם אחד הוא בזה כמו זה. ונ"מ בזה דאם לא ילפינן רק פירוש הדברים, א"כ אפשר שחלות קניני אשה וחלות קניני שדה שני דברים הם, אבל אם נפרש שלמוד קנין דאשה מקנין דשדה, הוא דילפינן כמו שמהני בזה כך מהני בזה, ודאי דחלות אחת להם, וכמו שבשדה אין זה אלא קנין שלה כך הוא באשה ג"כ. והראשונים הקשו כיון דילפינן אשה משדה אמאי לא מהניא חזקה באשה כמו בשדה, והרשב"א תירץ בשם יש מתרצים דכיון שאין גופה קנוי לא שייכה בה חזקה ע"כ. ואם נפרש דכסף בקדושין דילפינן קיחה מקיחה, אין זה ממש ליתן בזה קנין של זה ונפרש שאין זה כ"א ילפותא שקיחה הכתובה כאן היא כסף, אבל עצם חלות הכסף אין זה ענין של קנין אלא ענין של איסור, ולא דמי בזה לשדה, ששם חלות הכסף הוא ענין של קנין, א"כ בחזקה נמי נימא הכי, דבשדה החזקה הוא ענין של חלות קנין ממוני, ובאשה נילף מגז"ש דקיחה היינו חזקה, אבל עצם הקנינים אינם מתדמים, דבשדה הוא ענין של קנין, ובאשה היא חלות של דיני איסור, ומדכתב הרשב"א דלא מהניא חזקה באשה, לפי ששם אין הקנין דומה לאלו של שדה ש"מ דאית לי' דע"י גזירה שוה ילפינן שיהא ממש הך קנין הנוהג בזה נוהג גם בזה, וא"כ גבי כסף נמי דילפינן בגז"ש משדה עפרון, לא בא הכתוב להשמיענו מה זה נקרא קיחה, אלא ללמדנו הוא שקנין כסף הוא קנין ממש, ואין זה דין איסור:
וכן יש לעיין במאי דילפינן בקדושין דמהני מה שנתן לאחר על פיה מדין ערב וכן מאי דילפינן מדין עבד כנעני ומדין שניהם, מאי ענין ללמוד דין קדושין שהוא דין חלות איסור מדינים אלו שהם חלות של קנין, והיה במשמע שגם קדושין הוא ענין של קנין פשוט דיהבינן לה דין קנין דשדה וכל פרטי דין הקנין דשדה הם דיני הקנין דאשה, והלכך מהני בקדושין מדין ערב ע"כ:
ומכל זה יסברו רבותיו של רש"י דכל עיקר דין דאורייתא דקדושי כסף, אינו אלא דין קנין ודין איסור אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא ליכא דין איסור בקדושי כסף. ורש"י יסבור דדין איסור בקדושין בלתי נפרד מהקנין, וכיון שלימדה תורה שכסף קונה בקדושין ממילא חל גם דין איסור, כי א"א לזה בלא זה, וכמו גבי קדושי שטר וביאה:
ובדין חיוב סקילה בנערה המאורסה אם תלוי בכל קנין האישות יחד עם איסור, או שתלוי רק בדין קנין בלבד, שאם יהיו הקדושין באופן שאין בהם כ"א דין קנין בלבד בלא שום דיני איסור, אם יתחייב סקילה הבועלה, היה נראה ממה דאמרינן בסנהדרין (נ"ז ע"א) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל אסור ופי' רש"י על הגזל כך הן מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהן שאינן גזל ממש אלא דומין להם ע"כ ובתר הכי קאמר בגמ' כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתי רב דימי א"ר אלעזר א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ופי' רש"י נהרג עליה משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמורו ובהמתו ע"כ:
והרמב"ם כתב בפ"ט מה' מלכים הלכה ח' בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ע"כ, וכתב ע"ז הרדב"ז ואיכא למידק דבגמרא משמע דמשום גזל נגעו בה ולא משום אשת חבירו דתניא וכו' ופירש"י וכו' משום גזל וכו' ע"כ:
ונראה דהרמב"ם ס"ל דמשום גזל לא נוכל לחייבו דהי' נראה דאינו חייב בבן נח אלא כשגוזל ממש שנוטל את החפץ של חבירו לעצמו, אבל שואל שלא מדעת שמשתמש בחפץ חבירו ואינו נוטלו מחבירו, דין זה לא נתחדש כי אם בישראל אבל לא בעכו"ם, ומשו"ה כשבא על אשת חבירו, אין זה כ"א נוטל להשתמש בחפץ חבירו, אבל אין זה נוטלו מחבירו, הלכך לא נוכל לחייבו מטעם גזל. ומה דמשמע בגמ' דחיובו משום גזל, היינו שזו היא מדה לדעת אם חייב משום אשת חבירו. שכיון שאילו היה נוטלה לגמרי היה חייב משום גזל, אלמא דהויא שלו, מיחייב נמי משום אשת חבירו, אבל אילו היה נוטלה לגמרי לא היה חייב משום גזל, אף כשבא עליה אינו חייב משום אשת חבירו, שדין חיוב אשת חבירו נמדד בדין שלו, ובעכו"ם דביחוד בעלמא יש לו דין שלו מיחייב בזה משום אשת חבירו, ובישראל דאינו חייב משום גזל כ"א בקנין, מיחייב משום אשת איש ע"י קנין. זהו באורם של דברי הרמב"ם. ומזה חזינן דדין מיתה תלוי בדין שלו היינו בדין קנין. וזו היא דעת רבותיו דרש"י: