אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן מב

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן מב

סימן מא - בדין קנין דמים

א

בשיטת הרמב"ן גבי אמר התקדשי לי במנה והניח משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן, דאפי' היכא דאמר לה קני משכון בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון להאי שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה וכו' ואגיד גביה ע"כ. והי' נראה בפי' דברי הרמב"ן דסבר דחלה ההתחייבות ע"י משיכת המשכון, אלא דסבר דאין קונים בהתחייבות, וממילא לא קני גם במשכון, ומאי דאמר דאגיד גביה, הוא טעם למה אין קונים בהתחייבות, ומיהו במכר, נראה דקונים בהתחייבות, ואין גריעותא מאי דאגיד גביה, דאין גריעותא זו כ"א בקדושין, ומאי דאמרינן גבי אמתא נמי פרוטי אין כאן נסכא אין כאן, טעם אחר הוא בדבר, ששם לא התחייבו לשלם כלל, ולא הניחו את המשכון רק על התחייבות הדמים, שקניית החפץ מחייבת בדמי מקחו, וכיון שעדיין לא קני, אין כאן דמי מקח, ואין כאן משכון:

אבל באבני מלואים פירש דברי הרמב"ן וכתב וז"ל ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דמפרשי משום דאגיד גביה אבל במתנה מהני אם נותן לחבירו מנה ונותן לו משכון עליהם זוכה במשכון לשעבוד מנה אע"ג דלא נתחייב גופו על המנה ע"כ. נראה דמפרש טעמא דהרמב"ן דלא מהני בקדושין משום דלא נתחייב כלל, ואין כאן התחייבות, אבל אם היתה כאן התחייבות היו הקדושין קדושין. מיהו אף לפי דבריו נראה מנסכא שגם שם הוא הדין כך, דהחסרון משום דאגיד גביה, ובלא סברא דאגיד גביה היה קונה מטעם קניית המשכון, שבאמתא חסרון אחר הוא, שלא נתן משכון על מנה שרוצה לעשות בה הקנין, כ"א נותן המשכון על כסף הפרעון שיתחייב לפרוע מטעם דמי המקח. וכיון שכך אין למשכון שייכות עם קנין כלל, ובאבני מלואים כתב קודם זה שלהרמב"ן גם במכר דאמתא הטעם משום דאגיד גבי' הוא דאינו מועיל, ולפ"ד אין הדברים כן:

ולפי הבנתו של האבני מלואים בדעת הרמב"ן הקשה עליו, שכיון שגופו לא נתחייב, איך הוא זוכה במשכון, שהרי כל עיקר דין השעבוד, הוא מטעם דנכסי דבר איניש אינהו ערבין ליה, וכיון דליכא לוה ליכא ערב. ע"כ. והנה מאי דאמרינן בכל דוכתא דכל היכא דליכא לוה ליכא ערב, היינו בעיקרא דמילתא, במקום שערב לשלם בעד חיוב הלוה, או במקום שהנכסים נשתעבדו לשלם בעד שעבוד גופו דלוה, אז אמרינן, כיון שכל עיקר הערבות היא בעד חיובו וכיון שהלוה פטור אין גם על הערב שום חיוב, אבל בעיקר חלות חיובו דערב, אפשר שיכול להתחייב אף בלא חיוב דלוה, אם ערב הוא שאם לא יתן הלה שמשלם הוא בעצמו, דמנא לן לומר, שדוקא כשהלוה חייב והוא ערב לו מתחייב הערב, ועיקר חיוב הערב, כיון שעל פיו ואמונתו נתן את הכסף, וכמו דנחית לזה גם הא"מ, ונראה שגם דעת הרא"ש שסובר בזה דכיון דלא נתחייב גופו אין יכול המשכון להשתעבד, ג"כ יודה דאין זה ענין לדליכא לוה ליכא ערב, וראיה לדבר זה ממחלוקת הרמב"ן ועוד ראשונים בזרוק מנה לים אי מתחייב מטעם ערב, אבל אם אומר תן מנה לפלוני ואתחייב לך לכו"ע מתחייב מטעם ערב, אף דליכא כאן לוה, שהרי אותו פלוני אינו מתחייב כלום, לפי הבנת המחנה אפרים בדבריהם, ואף לפי מה שכ' פי' אחר בדבריהם, עכ"פ חזינן שיש דין ערבות בהתחייבות בלתי לוה. וכונת הרא"ש היא רק שכאן במשכון אי אפשר להיות הדין כן בלתי התחייבות לוה, שדוקא בדין ערב, שבעצם הוא דין התחייבות, אלא שיש כאן גריעותא דאסמכתא, וחדשה תורה דין מיוחד, דאין כאן דין אסמכתא, ואפשר זה אף בלתי לוה, שסוף סוף מדין התחייבות אנו באים עליו, וכך לי התחייבות עם הלוה, וכך לי התחייבות בלתי הלוה, אבל במשכון שאף שהוא בא ג"כ מדין ערבות, אבל הלא הערב אינו בר התחייבות, שאין החפץ יכול להתחייב, וא"כ עיקר הערבות באה מכח החיוב, שהחיוב גורם ההשתעבדות והילכך סובר הרא"ש שבמשכון בלתי לוה ליכא ערבות, ואפשר שגם בשעבוד קרקע ג"כ הדין כן. והחולקים על הרא"ש יסברו שמ"מ דין ערבות אחד הוא, ומועיל גם בלתי חיוב הלוה:

ומה שרצה הרשב"א לומר בערב בשביל שואל, שאם לא יחזיר עד זמן פלוני את החפץ, ישלם הוא את הדמים, אם לא ישלם השואל, דלא מהני משום שצריך לפרוע מן הערב תחילה, ואח"כ מסיק דמהני והב"ח והש"ך השיגו עליו בזה והקשו מגמ' דבכורות (מ"ח), נראה שמשא ומתן שלהם הוא בזה, ששם יש לו טענות אחרות, חדא דעד כאן דלא משגחינן בלוה, כ"א במקום שהלוה לא התחייב כלום, אבל גבי דינו דהרשב"א הלא הלוה ג"כ התחייב לשלם דמים אם לא יחזיר את החפץ עד זמן פלוני, אלא דלא מהניא התחייבותו משום דהויא אסמכתא, ובערב מהני דליכא בערבות גריעותא דאסמכתא, אבל מ"מ כיון דלא התחייב הערב, כ"א לחיובו של הלוה לקיימו, וכיון שהלוה בטל חיובו, לא יהא טפל קיים והעיקר בטל, ולזה רצה הרשב"א בהה"א והב"ח והש"ך גם לפי המסקנא דא"א להיות על הערב שום חיוב, כשאנו פוטרים את הלוה, אבל במקום שהלוה לא התחייב כלל, אין זה ענין לנדון דידן, ועוד יש טעם לפטור את הערב, דכל עיקר חיוב הערב הוא, משום שאנו מדמין, שאם הוא הלוה, היה בודאי מתחייב, אבל כאן כיון שהלוה היה נפטר, שאין שום ענין לדברים, הלא הערב ג"כ פטור, שאין הערב בא כ"א במקום הלוה, וכיון שלוה פטור, ערב נמי פטור, אבל בכ"מ מתחייב הערב אף מבלי הלוה, והרשב"א סובר במסקנתו דלא איכפת לנו בזה, שסוף כל סוף יכול לחייב את עצמו, מבלי התחשב עם הלוה:

ועוד נראה יותר דבנדון זה הלא גם הלוה מתחייב ביחד עם התחייבות הערב, שהרי מה שאין השואל מתחייב הוא משום אסמכתא, אבל לגבי חיובו לשלם להערב ששילם עבורו, ליכא אסמכתא, ואם כן גם המשאיל יכול לגבות ממנו ע"י הערב, נמצא שגם הלוה נתחייב, וכל עיקר קושיית הרשב"א היא רק שנפרעין כאן מן הערב תחילה, ואנן קיי"ל שהנפרע לא יפרע מן הערב תחילה, שכיון שמחשבינן את הלוה למתחייב בדבר זה, אף שקודם שמשלם הערב א"א לגבות מן השואל, גם ע"ז נאמר הכלל דלא יפרע מן הערב תחילה, כיון שסוף סוף יש על הלוה דין התחייבות:

ואפשר עוד שאף לגבי המשאיל מתחייב השואל, שלכל הפחות מהני חיובו גם הוא מטעם ערב, שלכה"פ מהני חיובו כמו שהוא אומר שאם לא ישלם הערב יתחייב הוא לשלם, שהרי הוא התחייב לשלם עוד קודם לערב, אבל עכ"פ תועיל אמירתו להתחייב אם לא ישלם הערב, והוי כערב בשביל הערב, והילכך כיון שהערב הראשון התחייב בדין ערב אם לא יפרע השואל, אין לתבוע הימנו תחילה, והיא היא טענת הרשב"א בקושייתו, וסברת הש"ך והב"ח במסקנתם, אלא שהרשב"א מסיק שכיון שמצד דין לוה אין על השואל שום חיוב, יוכל להפרע מן הערב תחילה, שערבותו היתה ראשונה בלי שום חיוב מצד השואל, ועל זה הקוטב סובבת מחלקותם, אם כשהלוה מתחייב מטעם ערב, אם חוזר הוא לדין לוה:

ועל קושית הש"ך תירץ בא"מ סי' כ"ט ס"ק י' דבגמ' בכורות שאני דמתחילה היה מבורר מי הוא הלוה ומי הערב, ונמצא שהלוה נתחייב מתחילה, ועכשיו מחמת הספק נפטר, וכיון שהלוה החייב פטור, גם הערב פטור. ונראה דהש"ך יסבור, דנהי מצד ההלואה היה מבורר הלוה, מ"מ כיון שאח"כ נכתב השטר, ובשטר לא היה מבורר מי הוא הלוה ומי הערב, וע"י השטר לא יהיה מבורר לעולם דבר זה, ונמצא שהשטר עשה את ההשתעבדות, שלא באופן שנעשית ההלואה, ועל פי השטר נשתעבד הערב אף בלתי הלוה, ואם כן אף שמצד ההלואה לא נתחייב הערב כי אם לחיובו של לוה, אבל כששעבד את עצמו בשטר, הלא ידע שלא יודע הלוה לעולם, והוי כמו ששעבד עצמו בלא חיובו של לוה, ואולי נאמר עוד שאף בשעת ההלואה, כיון שידע שלאחר זמן לא יודע מי הוא הלוה, אם כן כשערב, ערב אף בלתי חיוב הלוה, ואם כן קשה אם נסבור שיכולים להעשות ערב אף בלי חיוב לוה, מאי הקשה שם בגמ' הא תנן שלא יפרע מן הערב תחילה:

אבל באמת הגמ' בכורות אינה דומה כלל לענינו של הרשב"א, שבדברי הרשב"א, שיודע הוא המלוה מי הוא הלוה, ואינו יכול לתובעו מפני שעליו לא חל החיוב כלל, הרי זה דומה כמי שתבעו ללוה ואין לו לשלם. דמה לי אם אין ללוה מה לשלם, או שאינו יכול לגבות מן הלוה, מפני שפטור הוא מחמת דין אסמכתא, על זה הלא ערב לו, שאם לא יוכל לגבות מן הלוה, שישלם הוא, אבל בסוגיא דבכורות, הלא יש ללוה מה לשלם, אלא שאין יודע מי הוא הלוה, הרי זה דומה כמי שאינו תובע את הלוה ותובע את הערב, שאפשר שיכול הוא לגבות מן הלוה, וכל זמן שיכול לגבות מן הלוה, לא ערב לו על זה כלל:

ולהסביר הדבר יותר נראה, דעצם דין ערב, אינו חל על הערב שום חוב, והחוב אינו כי אם על הלוה, ועל הערב אינו אלא דין גוביינא שיכולים לגבות ממנו החוב שחייב הלוה, אלא שכיון שהוא בר חיובא ובר דעת, מחוייב הוא מעצמו להגבות את מה שערב, אבל עכ"פ אין זה אלא דין גוביינא, ובמקום שאין הלוה משלם יכולים לעשות גוביינא, אבל במקום שאין תובע את הלוה, אין כאן שום דין גוביינא:

ובזה יתבאר ויתיישב מה דמקשים אהא דאמרינן בגיטין ובכמה דוכתי דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מפני תקון העולם, וכיון דדין שעבוד נכסים הוא מטעם ערבות, כדאיתא בבכורות ובעוד מקומות, תיפוק ליה דאין נפרעין מן המשועבדים, משום דלא יפרע מן הערב תחילה. ולפי האמור ניחא, דהטעם דאין נפרעין מן הערב תחילה, היינו משום דאין לעשות גוביינא כי אם במקום דאין תשלומין, אבל כאן שלא תבע את הלוה, ואפשר עוד שישלם אין לעשות גוביינא, והילכך אין להפרע מן הערב, אבל כשתבע את הלוה ואינו משלם, ואפשר לנו לעשות גוביינא מנכסי הלוה עצמו, בזה אין לנו חילוק אם לעשות גוביינא מהלוה או מהערב, כיון דסוף סוף אין הלוה משלם, ובדין גוביינא אין קדימה ללוה על הערב אלא דלא יוכלו לאחר התקנה לגבות מהערב, משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ושל הלוה הוו בני חורין לגבי נכסי הערב. וראיה ליסוד זה מדברי בעל התרומות הובא בב"י ח"מ סי' קכ"ט וז"ל שאפי' אין ללוה אלא זיבורית לא יפרע מן הערב דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הן זיבורית, ע"כ. ולמה ליה למימר טעמא דאין נפרעים מנכסים משועבדים וכו' תיפוק לי' משום דלא יפרע מן הערב תחילה דהא בערב עסקינן, אלא ע"כ דאין בזה משום לא יפרע מן הערב, כיון שבשניהם ע"י גוביינא אנו באים עליהם:

ודברי הא"מ שבא ליישב קושיית הש"ך מגמ' בכורות, לכאורה תמוהים, דנהי בשני יוסף בן שמעון הוברר בשעת ההלואה, אבל בעיקר ענינא דסוגיית הגמ' שם דאיירי בנולדו שני זכרים ומת האב תוך שלשים יום, דלגבייהו דבנים לא הוברר החיוב על שום אחד מהבנים מעולם, ונולדו בספק, והוה כמו דליכא לוה כלל:

הן אמת דקשה על עיקר סוגיא דהתם דהאיך נשתעבדו נכסים, דאף דנימא דגם במקום שאין לוה יש ערב, היינו במקום דערב בן דעת, או ששיעבד בן דעת את הנכסים, אבל בפדיון הבן דממילא קא משתעבדו, הלא ודאי אין משתעבדים מחמת התורה אלא כדאיכא חיוב על הגוף, ולמה להגמרא למיפרך מצד טענת דלא יפרע מן הערב תחילה, דמשמע שהנכסים נשתעבדו, אלא דאינו יכול להפרע מהן קודם שיתבע את הלוה, וצריך לומר בבאור דבר זה, דאף דפטורין הבנים מחמת הספק לשלם, אין זה אלא פטור מצד דין הממון אבל לא בעיקר דין המצוה, וכמו דמחלקינן בין מאי דקסבר הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא, ומותר, ומ"מ צריך קרא להתיר ספק ממזר, משום דבכל ספק אף שמותר, מ"מ הדין איסור בעצם לא נפקע, אלא שהתורה התירה את המעשה, אבל בספק ממזר הותר הדבר לגמרי, והוי כשאר ישראל. וכמו כן הכי נמי הכא, אף שמצד ספק פטורין הם לשלם, אבל אין זה פטור בעצם הדין לגמרי. ותהא נפקותא בדבר, אם שילמו מספק, ואח"כ נתברר הדבר נפטרו בנתינה הקודמת, ואין אנו אומרים שהיו אז פטורים מן המצוה, ואין עשייתם אז כלום, אלא שהיו בדין המצוה, אלא שפטורים היו ממעשה הפרעון ואמרינן דאין השעבוד תלוי במעשה הפרעון אלא בעיקר מצות הפדיון דרמא עלייהו, ואתי שפיר סוגיית הגמ', אבל דברי האבני מלואים תמוהים, דהא מ"מ לא הוברר הלוה כאן גם מתחילה, דלא ידעינן מאן מינייהו הבכור דליחייב גופו:

ב

ואי נימא דרק בקידושין מגרע מאי דאגיד גביה ולא בקרקע, מוכרחים אנחנו לומר שאין זה חסרון בעצם הכסף, שאילו היה זה חסרון בעצם הכסף, אם כן גם בקרקע לא יקנה על ידי זה, והלשון משמע דלא הוי גריעותא כ"א בקדושין. ואפשר לבאר על פי מה שנתבאר דבכל הקנינים אמרינן דכסף קבלת רבו גרמה לו, דהיינו ששם העיקר קבלת הכסף, ובקדושין לא שייך לומר שתהא הקבלה גורמת הקנין, דא"כ מיקרי כי תקח, שהאשה המקבלת גורמת הקנין:

וא"כ יתבאר הדבר בפשוט דבשאר קנינים כיון דהעיקר תלוי בקבלת המקנה, וכיון שהמקנה הלא סוף סוף זכה בהתחייבות חדשה, הוי אצלו כסף, ואף דאגיד גבי דקונה, מיקרי לגבי דמקנה שפיר כסף. אבל לגבי קידושין, כיון שבעיקר הדבר תלוי בהבעל הנותן, דאין קבלתה גורמת הקנין, ולגבי דידיה לא הוי כסף, כיון דאגיד גביה, ולא יצא מרשותו שום דבר:

ואם נחלק בין קדושין לקנין, יתיישב מה שמקשים מהא דפריך לקמן (דף ט"ז) גבי עבד, אי דכתב ליה שער אדמיה, היינו כסף, אלמא דהתחייבות מיחשב שפיר כסף, אבל לדידן אתי שפיר, דדוקא גבי עבד מהני משום דהתם הלא קבלת רבו גרמה לו, וגבי קדושין דוקא הוא דלא מהני:

אבל אף בלאו הכי תתיישב הסוגיא אף אם נסבור כדעת הא"מ שאף בשאר דברים כשדה וכדומה לא מהני התחייבות כסף משום דאגיד גביה. דנראה דגרעון כסף דעבד, אין אנו באים על זה בגדר קנין והקנאה, ואין זה כי אם יציאה כיציאת שש ויובל וסימנים באמה העבריה, שאין הבעלים מקנים שום דבר, אלא ממילא הוא יוצא מרשות הבעלים, ואפקעתא דמלכא הוא, והכי נמי גרעון כסף, אם נתן העבד להאדון דמי גרעונו, יוצא ממילא מרשות האדון, וכיון שכן אין אנו צריכים בזה לגדרי הקנינים, וכיון שקבל האדון את דמיו ע"י איזה אופן שהוא יוצא העבד לחירות, ואף התחייבות מהניא בזה שהתחייבות הוא ג"כ תשלומין, אלא שדין כסף אין לה, אבל לגבי יציאה זו אין אנו צריכים לדין כסף, אלא שישולם להאדון חובו, ודיו בזה:

ואתי שפיר מה דחולקים אם יוצא בגרעון כסף מעניקים לו, דמ"ד מעניקים סבר, דהויא יציאה ככל יציאות העבד, ומאן דפליג סבר דאף דהויא יציאה בעלמא, מ"מ כיון דאין יציאה באה מאליה, אלא מדעתו של עבד ומרצונו, שעושה בידיו יציאה זו, אין להעניק לו, אבל אי הוה סברינן דגרעון כסף הוי קנין ככל הקנינים, אין מקום להענקה, שאינה אלא ביציאות גרידא, שבהן חדשה תורה דין הענקה, אבל לא בענין של מקח וממכר:

וראיה לזה דהתחייבות לא מיחשבא ככסף, שיועיל לקנות במקום דבעינן כסף, מהא דאמרינן דעבד כנעני קונה את עצמו בשטר ע"י עצמו אבל בכסף ע"י אחרים דוקא, דאין לו כסף דמה שקנה עבד קנה רבו, ואי נימא דהתחייבות מועלת כמו כסף משכחת לה כסף ע"י עצמו, שיתחייב בתשלומין, ויקנה ע"י התחייבות, ואף אם נאמר, שרחוק הוא שיסכימו הבעלים לא קחשיב לה, עדיין יקשה מהא דאמרינן בחצי עבד וחצי בן חורין שכופין את בעליו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, ומשמע דתרי מילי נינהו שעושה אותו בן חורין על ידי שטר, ומלבד זה כותב העבד שטר על חצי דמיו, ואמאי לא יועיל השטר על חצי הדמים ככסף לשחררו על ידי זה בלבד, אלא ודאי משמע מזה דאין התחייבות דמים מועלת להיות ככסף לשחרר, והוא הדין בכל הקנינים:

מיהו הא דגיטין יש לדחות, דאפשר לומר שהתחייבות מועלת בכל מקום ככסף, אלא דבעבד שלו, לא תצוייר התחייבות כלל, שאין עבד יכול להתחייב לגבי רבו שלו, שכיון שהוא כשורו וחמורו, ומה שקנה עבד קנה רבו, לא יוכל לחול עליו שום חוב לגבי רבו, ואין יכול להתחייב כי אם על אחר שחרורו, ומה שיתחייב לאחר השחרור, לא יכול להתחשב לכסף קודם השחרור, ומכל מקום יקשה דבגיטין הלא איירי בחצי עבד וחצי בן חורין, ואף אי נימא דבעבד לא שייכת התחייבות לגבי האדון, מ"מ החצי בן חורין הלא יכול להתחייב לגבי האדון, שהרי הוא כשאר כל אדם, ואם כן הלא יכול החצי בן חורין להתחייב ולכתוב שטר על חצי דמיו, ויהא זה במקום כסף, ואמאי קפליג במשנה לשנים, עושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, דמשמע דאחר שחרורו כותב שטר על חצי דמיו:

ואפשר לומר דכיון דההתחייבות באה ע"י שניהם צד חירות וצד עבדות, ושניהם, בין הצד חירות ובין הצד עבדות חתומים על שטר ההתחייבות, וכיון שההתחייבות של הצד עבדות בטלה היא, גם התחייבות של הצד חירות בטילה היא, דהוה ליה כקני את וחמור, דשניהם לא קנו, והכי נמי שניהם לא נתחייבו, דקנין הבן חורין בטל ע"י קנין העבדות, מטעם דהקנין של הצד עבדות נחשב כקנין החמור. אלא דא"כ יקשה היאך מהני קדושי חצי עבד וחצי בן חורין, וקדושי שפחה חציה בת חורין, ונימא ג"כ דלא מהני משום דהוי כקני את וחמור, אלא ע"כ דלא מיחשב כקני את וחמור. וטעמא בעי מפני מה:

ונראה דלא שייך לבטל קנין מטעם קני את וחמור אלא במקום דאין להדבר הקונה שום השתתפות עם החמור, וכיון שנשתתפו בקנין זה, אמרינן דליבטל זה מפני השתתפותו עם זה, כי מה ששיתף את זה במקום שלא היה לו לשתפו הוי ריעותא בהקנין, אבל במקום שהשתתפות מוכרחת להיות, שאי אפשר לפרדם ונמצא שההשתתפות מאליה היא באה, והוא לא שיתף שום דבר, ומאליהם הם משתתפים, והילכך אין כאן שום ריעותא במעשה הקנין, שהרי לא היה מצדו מעשה השתתפות, ועיקר הריעותא בקני את וחמור מה שעשה מעשה השתתפות, ולא ההשתתפות עצמה מבטלת הקנין:

ולפי זה חוזרת הראיה מעבד כנעני שהתחייבות אינה מועלת ככסף, דאי לאו הכי היה אפשר להיות שישוחרר עבד בכסף ע"י עצמו, וכן לא היה צריך בח"ע וחב"ח לשחררו ע"י ענין אחר, שאפשר לשחררו ע"י השטר על הדמים. ואפשר להסביר במה שנתבאר שמה שע"ע נקנה בכסף, היא יציאה ככל יציאותיו, בזה מחולק ע"ע מעבד כנעני, שבע"ע לא מהני קנין חליפין, שבע"ע לא מהני רק כסף מטעם יציאת פדיון, אבל חליפין שאין זה אלא קנין, לא מהני בע"ע, ששם אין שום קנין מועיל, כ"א בגדר יציאה, אבל בעבד כנעני ששם ודאי מהני בגדר קנין, ששם אדרבה דין יציאה לא נאמר כלל, שהלא שם הדין הוא דועבדו לעולם, ועיקר קניית עצמו היא בגדר קנין, הלכך מהני אף חליפין ככל הקנינים:

ונראה דהטעם דכיון דהתורה לא זיכתה בעבד עברי לאדון למכרו לאחר ולהקנותו, אף לא נתנה לו כח להקנותו דרך קנין, כי לא ניתנה לאדון דין מכירת ע"ט, ומה לי מוכרו לאחרים ומה לי מוכרו לעצמו:

ומזה יוצא לנו שאם נמכר אחד לעבד עברי אצל הקדש, שבעבד כנעני כיוצא בזה הגזברין אין להם רשות לשחררו, אלא מוכרים אותו לעצמו דרך מכירה, בעבד עברי אין להם לעשות כן, שאין להם דין מכירה בו אף לעצמו. ובזה יש ליישב קושיית התוס' שמקשים (בדף ט"ז ע"א) ד"ה לימא ליה באפי תרי זיל תימה אמאי פריך לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ואף למ"ד דצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור להתירו בבת ישראל וא"כ בע"ע למה לי שטרא דבלא"ה מותר. ע"כ:

ולפ"ד נראה דאין הפקר מועיל כלל בעבד עברי, מפני שזה בא בדרך קנין והקנאה, שהפקר הוא הקנאה ובעבד עברי לא מהניא דרך הקנאה, כי אם דרך יציאה, אבל מאי דמקשה בגמ' לימא ליה באפי תרי זיל, היינו דימחול לו תביעת החוב, לפי מאי דס"ד דמהניא מחילה בע"ע, א"כ הוא מוחל את החוב, וממילא יוצא העבד מרשותו, והוי כיוצא בגרעון כסף דמהני משום יציאה:

והיה אפשר בזה ג"כ לבאר מאי דאמרינן דמשום דע"ע גופו קנוי לא מהניא מחילה, וביאר בקצוה"ח סי' רמ"א ס"ק ג' דהטעם דבדבר בעין לא שייך לשון מחילה, והשיג משום כך על מהרי"ק, ולפי האמור יש לפרש, דה"ט דלא מהני, משום דכיון דגופו קנוי, א"כ אין מחילה זו מחילת החוב בלבד, אלא הקנאת הגוף, ובעבד עברי לא מהניא שום הקנאה, ורק כד ס"ד דאין גופו קנוי הוה מהני מחילה, משום שמוחל החוב, והעבד ממילא יוצא לחירות:

וראיתי בספר חזון איש שכתב דלא ילפינן שטר שחרור בע"ע מע"כ, דא"כ יהא שטר ע"ע פסול שלא לשמה ומחובר וטלי גיטך מע"ג קרקע, אלא סברא הוא דשייך שטר בע"ע וילפינן דיני שטר משטרי מקח, וגבי חליפין כתב דאפשר דליהני חליפין בע"ע ביציאתו, משום דהוי כמוכרו לו, ולפ"ד א"א לומר כן דאין דין הקנאה ביציאת ע"ע, ומסתבר דילפינן דין שטר ביציאה מדין שטר בקנינו, דכיון דנקנית בשטר מטעם דמצאנו דמוציא בבת ישראל, אם כן כל שכן שמוציא בעבד עברי, דטפי אית לן למילף יציאתו מיציאת בת ישראל, ואולי מפני זה לא בעינן לשמה ותלוש ושאר דינים, דכיון דבקנין לא מצאנו שנקפיד בזה, א"כ יציאתו דילפינן מקנין ג"כ אין אנו מקפידים:

והתוס' שמקשים דלמ"ל שטרא, יפקירנו, דלכאורה משמע מדבריהם דפליגי על יסוד זה, יש ליישב ג"כ, דהנה הפ"י הקשה מאי שייך גביה הפקר, הלא אין הפקר עד שיפקירנו לכל, וכאן הלא אין כל אדם יכול לזכות בו. ונראה בישוב הדבר, דמאי דאמרינן דהפקר שלא לכל אינו הפקר, אינו משום דבעינן שיוכלו כל אדם לזכות בו, אלא משום שאם לא הפקיר, אם כן עדיין שייך לעצמו, אבל בע"ע אף שאין כל אדם יכו לזכות בו, הלא אין זה משום שיד בעה"ב מעכבת, אלא משום שלזה לא היה גם לבעה"ב עצמו שום זכות מעולם, אבל כל זכות שיש לו בו הפקיר ולא שייר כלום, הילכך הוי הפקר אף דלא הוי הפקר לכל אדם, כ"א להעבד בעצמו, והשתא אתי שפיר גם דברי התוס', דס"ל דהפקר דהכא לאו מטעם הקנאה הוא, דאילו לכולי עלמא הא לא הפקיר, דלגבי זה הא לא הוה ליה מעולם, ואילו לגבי העבד עצמו ג"כ לא הויא הקנאה, שהרי עבד עברי אף שגופו קנוי לבעה"ב מ"מ לא הוי כשורו וחמורו, והוה ברשות עצמו ג"כ, ואין צריך שום קנין לזכות בעצמו שוב כבתחילה, וא"כ כל עיקר ההפקר אינו רק להוציא מרשות הבעלים, וא"כ שוב אין זה בגדר הקנאה, כ"א בגדר יציאה. אבל בקנין שטר וקנין חליפין, אין אנו יכולים לומר ג"כ כך, שאינו מוציא אלא מרשות עצמו, שלגבי עצמו לא שייך לומר שיעשה חליפין ושטר, שאין קנינים אלו אלא בין אדם לחבירו, ומטעם הקנאה אתינן עלה:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה