אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן מא - בדין קנין דמים

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן מא - בדין קנין דמים

סימן מ - בדין דמים וחליפין

א

ברמב"ם פ"ג מה' מכירה ה"א כתב אחד הבהמה ואחד שאר מטלטלין נקנין במעות דין תורה ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה ע"כ. והקשה בלחם משנה וז"ל נראה דפסק כר"י דס"ל בפ' הזהב דמעות קונות דבר תורה ומשיכה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן משום גזרה שמא יאמרו וכו' ודלא כר"ל דאמר דבר תורה משיכה קונה ושם בפ' הנזכר בגמ' מתבאר בההיא דאמרינן מתני' מנ"ל, בגמ' ובתוס' דלר"ל דרשינן לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכסף וכשנותן פרוטה של הקדש לספר עכו"ם מעל אע"ג דלא משך תספורת דבעכו"ם קונה כסף אבל בישראל צריך שימשוך דבישראל משיכה קונה ולר"י הוי איפכא דלעכו"ם בעינן שימשוך ולישראל לא בעינן שימשוך דדבר תורה מעות קונות כ"ז מבואר בסוגיא שם ובתוס' והוא פשוט, וא"כ אני תמה על דעת רז"ל דכאן פסק כר"י דבישראל ד"ת מעות קונות ובפ"ו מה' מעילה כתב נטל פרוטה של הקדש וכו' קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן הישראל לא מעל וכו' וזו היא ודאי קושיא אלימתא. ע"כ:

ויש להתבונן תחילה בעצם הדין דאמרינן דלמ"ד דבר תורה מעות קונות כיון שנתן פרוטה של הקדש מיד מעל, ולמ"ד דאין קונות ד"ת לא מעל עד שימשוך, דאף למ"ד ד"ת מעות קונות מ"מ כיון שחכמים הפקיעו הקנין, כבר אין הקנין מועיל כלום, ומה לי בזה שקודם תקנת החכמים הי' מועיל מדאורייתא למעול ע"י זה, כיון שעכשיו כבר נפקע. וכמו כן יש להתבונן בדברי רש"י (מ"ח ע"א) ד"ה קאי באבל וכו' ונפ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוו קדושין דמדאורייתא קניי' ודידי' הוא ולר"ל לא הוו קדושין ע"כ. וג"כ אינו מובן דאף לר"י כיון שהפקיעו החכמים הקנין, כבר נפקע הקנין לגמרי, ולא הוי שלו אף מדאורייתא שהפקר ב"ד הפקר, שכל עיקר שחקרו האחרונים אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא אם לאו, היינו דוקא להכניס לרשותו, ולעשות את החפץ שלו, אבל להפקיע מרשותו בזה כו"ע לא פליגי דיש כח ביד חכמים להפקיר ולהפקיע, וזהו עיקרו של דין הפקר ב"ד. וזו היא כל הסוגיא דגיטין גבי פרוזבול ושביעית שיש כח ביד חכמים להפקיע אף לענין איסור וכמו כן מבואר ג"כ בדברי הירושלמי פאה (פ"ה ה"א) וז"ל שהפקר ב"ד הפקר דכתיב וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ומנין שהוא פטור מן המעשרות ר' יונתן ברי' דר' יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה מעוברת וחדש א' שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות הוא, אלמא דודאי מהני אף לענין איסורא, שההפקעה הויא הפקעה מדאורייתא, ואף שבמראה הפנים שם רצה לומר דלמאן דיליף בגיטין דהפקר ב"ד הפקר מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכו' מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו, איהו לא יסבור דהפקר ב"ד ליהוי כשאר הפקר דפטור מן המעשר דהא לא הקישו הכתוב אלא לנחלה ואין נחלה פטור מן המעשר ע"כ. וכונתו ע"כ דאף לקוח לא מיקרי, דאי לאו הכי ליפטר מטעם לקוח, אלא דכיון שקראו הכתוב נחלה, הוי כיורש בכל מקום דלא מיפטר ממעשר. אבל דבריו תמוהים מאד דאיך נדמהו ליורש לגבי זה, דגם יורש הוה מיפטר מטעם לקוח, אלא משום דהוה ברא כרעי' דאבוה, הוה כלא נשתנה הרשות והוי כזרעך, אבל כשבא לידו ע"י הפקר ב"ד, איך נאמר שלא נשתנה הרשות והוי כזרעך אתמהא. ואף שבכל הפקר יש לשאול למ"ל קרא לפטור, תיפוק לי' מטעם לקוח, יש לומר שצריך הקרא דפטור הפקר, להיכא שקדם הוא עצמו וזכה, שכתבו הראשונים דמטעם לקוח לא מיפטר היכא שהוא עצמו קנה בחזרה, אבל בהפקר פטור אף בכי האי גוונא. אבל בהפקר ב"ד שמסתפקינן לגבי השני שזכוהו ב"ד, ודאי שצריך להפטר מטעם לקוח, ואולי תהא הנפ"מ כגוונא דשביעית שב"ד הפקירו ולא זיכו לשום איש מיוחד, וקדם הוא עצמו וזכה, אבל עכ"פ אף לדבריו מהני הקנין אף להך מ"ד מדאורייתא, אלא דכיון דמיקרי נחלה חייב במעשר, שהחלות שנתנה כאן תורה ע"י החכמים באה ע"י אופן אחר, אבל שלו הוי עכ"פ, ורשותם דבעלים ראשונים ודאי נפקע. הן אמת שדברי הירושלמי הללו תמוהים הם מאד, דמה ראי' היא ממה דמהני עיבור השנה בשביעית, אף שמוסיף חדש אחד לפוטרו מן המעשרות, וכי סלקא דעתין לומר דמה דמהני עיבור השנה מטעם הפקר ב"ד הוא, והלא מהני עיבור זה אף לגבי כל מילי דאורייתא, לגבי מועדות, ולגבי קרבן פסח ואכילת מצה ועשיית מלאכה, ולדחות יוה"כ דשנה שניי', ומה שייך לגבי זה הפקר ב"ד, שאינו אלא לגבי ממון, אלא ע"כ דלגבי זה אנו באים מטעם כח חכמים הניתן להם בקביעת מועדות ועיבור השנים כמו שנאמר אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם, ודרשינן אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים, וצריך לומר שדין זה של אתם אפי' שוגגים ומוטעים ומזידים, לא נאמר דוקא בעיבור וקדוש החודש, כ"א אף בעיבור השנה, וא"כ אין ראיה מכאן כלל להפקר ב"ד שפטור מן המעשרות. אבל עכ"פ דבר פשוט הוא שלהפקיע מרשות מאן דהוא מהני כח חכמים אף לדאורייתא, וא"כ תמוהים הדברים מאי דמעל אף ע"י נתינת דמים בלבד, וכן תמוהים דברי רש"י, שכתב דלר' יוחנן מהני קדושין כשקידש בו את האשה, משום דמדאורייתא מעות קונות בלא משיכה:

מיהו דברי רש"י מתיישבים לפי שיטתו שכתב (בדף מ"ז ע"ב) ד"ה כך תקנו חכמים משיכה ללוקח וכו' כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשי' המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני ולקמן אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהבי זוזי אחמרא שמע דבעי למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר בי' ע"כ נראית דעת רש"י שלא הפקיעו חכמים לגמרי קנין מעות כ"א נתנו לו כח לחזרה, אבל אם לא חזר בו, חל הקנין מטעם המעות. ובהגהת אשר"י כתב לדעת רש"י שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור בו, אבל לאחר שנשרף שוב אינו יכול לחזור, שכבר חל קנין המעות. וכיון שכן, אם קידש את האשה שפיר הוו קדושין גמורים, שהרי לא נפקע דין הדאורייתא, ואף לתקנת החכמים עדיין דין התורה קיים להיות קנין המעות חל, ואין כאן רק תנאי דחזרה, ולפ"ז אתי שפיר גם מאי דאמרינן דלר' יוחנן כיון שנתן הפרוטה מעל, שהרי לא הפקיעו חכמים את הקנין כסף, ואין צריך למשיכה לקנות, אלא שלא יוכל לחזור בו, ואתי שפיר לדברי רש"י, אבל לדעת הפוסקים החולקים על רש"י, וסברי שחכמים הפקיעו את קנין כסף לגמרי, שאף בלא החזרה אין הקנין חל, אלא לגבי מי שפרע תקנו חכמים שעדיין יהא אסור לחזור בו, תעמוד הקושיא במקומה אמאי מועל הוא לר"י בנתינת המעות בלבד, כיון שלאחר התקנה ר"י ור"ל שוים דמעות אינן קונות ורק משיכה קונה:

ונראה משום כך לומר שגם לדעת החולקים על רש"י וסוברים שאין חדוש התקנה דין חזרה, אלא שחדשו חכמים לבטל הקנין לגמרי, מ"מ לא ס"ל שנתבטל הקנין לגבי כל הדברים, ועדיין נשארו דיני קנין אף בנתינת המעות, ולא נתחדשה ההלכה לומר שאין נתינת מעות מעשה הקנין כלל, אלא שאין מעשה החלות נגמר ע"י מעות בלבד, ורק משיכה מועלת לגמור את מעשה החלות, אבל מ"מ כשנותן מעות, גם מעשה נתינת המעות נחשבת לחלק ממעשה הקנין, והוי כהתחלת החלות, והמשיכה הויא גמר החלות, ונמצא שאף לדידהו יש חילוק בין דעת ר"י לדעת ר"ל, דלר"ל לא הויא נתינת מעות מעשה קנין כלל, ולר"י הויא נתינת המעות מעשה קנין, אלא שאיננו פועל לגמור את החלות, עד שתבא המשיכה עמה, ועכשיו יתבאר החילוק בין ר"י לר"ל גם בדין מעילה, דלר"ל איננו נותן המעות אלא על דעת המשיכה שאם יקנה עוד אח"כ במשיכה יהיו המעות שלו, נמצא שקודם המשיכה אינו נותן את המעות לגמרי, וכיון שכן עדיין לא מעל בזה שנתן את המעות, שהרי לא נתן עדיין נתינה גמורה, שהרי קודם המשיכה לא הקנה לו עדיין את המעות, וס"ל לגמ' שלא מוטל הנותן מעות כ"א כשקנה המקבל אותם בדין קנין, ולר"י כיון שהמעות הוויין מעשה קנין, נמצא שנותן המעות מיד נתינה גמורה וקנה מיד המקבל את המעות בדין קנין, והילכך מעל נותן המעות אליבא דר"י, שלזה נשתייר דין קנין בנתינת המעות גם אחר תקנת חכמים:

ועפ"ז נראה שיתבארו דברי הרמב"ם פרק זה הלכה ה' וז"ל בתוך דבריו ה"ז מחזיר את הדמים שהרי תקנו חכמים משיכה לפיכך אם היתה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין א' מהן יכול לחזור בהן. ע"כ. וכתב ע"ז ה"ה ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמא משום דחצירו של לוקח קונה לו אע"פ שהוא מושכרת ע"כ. והכ"מ חלק עליו בפירוש דברי הרמב"ם וז"ל ואני אומר שאין נראה כן מדברי רבינו כי באור דבריו כך הוא לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר ועל כרחין טרח ומציל כדי להציל ביתו הלכך משנתן הדמים נקנה המקח דין תורה ע"כ:

ובלחם משנה הקשה על פי' ה"ה דא"כ למה כתב רבינו ומשנתן הדמים נמי חצרו קונה לו וע"ק מאי לפיכך מה נפשך אי שייך הגזרה שנשרפו א"כ הוא היפך הקודם ולא נמשך ממנו ואי לא שייך למ"ל טעמא דקניית חצר בלא"ה כיון דלא שייך הגזרה אוקמוה איין תורה, ע"כ. ועפ"י הדברים האלה האמורים כאן יתבארו דברי הרמב"ם לפי הבנת ה"ה, שכיון שקנין המעות לא נתבטל לגמרי, וכשנותן מעות, הוו המעות חלק מן הקנין, והילכך, אף כשתקנו שצריך גם למשיכה מצורף אל המעות, לא תקנו שתהא המשיכה בכל דיני המשיכה כמו המשיכה לבדה בדליכא מעות, שהמשיכה כשהיא מצורפת אל המעות, אינה צריכה אלא שתהא משיכה כזו, שלא יוכלו לומר נשרפו חטיך בעליה, ואם הרשות שנמשך המקח לשם, הי' לו גדר זה דלא שייך גבי' נשרפו חטיך בעליה, די במשיכה זו להשלים קנין המעות שכבר התחילו בקנין. ואינו רוצה לפרש הא דמהני כשעליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר, משום דלא שייכת שם הגזירה דנשרפו חטיך בעליה. משום דקשה לומר כן, דהא בעלמא בכל הגזירות אמרינן בכ"מ דלא פלוג רבנן בתקנתא, ואף דגבי חליפין מהני וכן יש דמים שהם כחליפין דמהני, משום דלא שייכת שם הגזירה, ולא אמרינן דלא פלוג רבנן, היינו משום דשם מעשה קנין זה הוא באופן אחר מכל מעשה דמים, אבל כאן כיון שמעשה קנין הדמים הוא שוה לכל מעשה קנין דמים, לא נאמר דישתנה כאן מעל מעשה דלא פלוג רבנן בתקנתא. ועיין תוס' ריש המפקיד ד"ה כגון וכו' והלא מעות אינן קונות ע"כ. ותי' הפ"י דבמקום דלא שייך לומר דנשרף החפץ בעליה מעות קונות ע"כ. ועפ"ד יסולק תירוץ הפ"י דהקנין הוא ככל קנין מעות ולא פלוג רבנן בתקנתא. ולזאת פירש הרמב"ם דמאי דמהני כשעליתו של לוקח מושכרת ביד מוכר, היינו משום דהמשיכה שתקנו חכמים מצורפת לדמים, דזה בגדר זה, דלא שייך שם לומר שנשרפו חטיך בעליה, משיכה כזו כבר מהניא לקנות מצורף לדמים, ואינו דומה לכל קנין משיכה דעלמא, דבעינן משיכה בתנאים אחרים. וזאת היא כוונת הרמב"ם שכתב שכיון שהמקח ברשותו נקנה לו, ועכשיו ודאי הדבר נמשך למעלה, ודוקא כשנתן הדמים הוא דמהני, אבל בלא"ה לא מהניא משיכה כזו, שרשות מוכר הוא ולא קניא ללוקח, ומסולקת תמיהת הלחם משנה, ונראה לבאר עוד דברי הרמב"ם פ"ז מה' מכירה הלכה ג' שכתב וז"ל הנותן דמי מטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בא וטול את שלך ע"כ. וכתב הראב"ד א"א אני לא ידעתי מנין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש"ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגניבה ואבידה והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותה עד שיקבל עליו מי שפרע, וחיי ראשי יותר נ"ל כשהלוקח חוזר בו דהמוכר רצה המכר שיהא חייב באחריות שהרי המעות בעל כרחו יוצאות מידו וכל זמן שהלוקח קיבל מי שפרע המעות עומדות באחריותו ע"כ. ומה הוא החיוב אחריות הביא ה"ה מחלוקת בזה דלדעת ההלכות הוא אפילו מאונסין ולפי דעת התוס' והראב"ד כאן אין זה אלא כשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה. ונראית דעת הרמב"ם לפי מה שכתבו התוס' ב"ב (פ"ז ע"ב) ד"ה הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו דחייב באונסים, והביאו שם דעת רש"י דחייב משום לוקח. ואם נוכל לסבור דגם דעת הרמב"ם דלוקח חייב באונסים גם בשנתן מעות כיון דמעות אף אחר התקנה קונות והוי חלק ממעשה הקנין, ונמצא שלקיחת המעות שנטל, הויא לקיחה גמורה, והוי לוקח על המעות, כמו שכל לוקח הוי לוקח על החפץ שנוטל, וחייב באונסים על המעות, כמו שלוקח חייב באונסים על החפץ, והילכך גם לאחר שחזר בו המוכר מנטילת המעות, הוי לכה"פ ככל לוקח ע"מ לבקרו שגם בחזירתו חייב בגניבה ואבידה משום שהואיל ונהנה מהנה, ולהסוברים דחייב באונסים אולי נוכל לומר משום דהוי כספסירא כיון ששוב יכול לחזור ולומר שרוצה בקנין, והילכך חייב באונסים, אבל כשחזר בו הלוקח, לא נוכל לחייבו משום דהואיל ונהנה מהנה, דחזרת הלוקח משויא לי' למעשה אחריתי, והוי כאילו כבר נגמר מעשה הלקיחה הראשונה, ואף לשעת חזרתו לא תדמה, ועכשיו הוה לי' משום כך כשומר חנם בלבד:

ודברי הרמב"ם דפ"ו דמעילה יובן באופן זה, דס"ל דאף דלר"י מעות קונות מדאורייתא, ואף לאחר שתקנו חכמים דבעינן נמי משיכה, מ"מ נתינת המעות נמי הוי מעשה הקנין, ונמצא כשנתן את המעות נתן נתינה גמורה, והי' לו למעול מיד כשנתן את הפרוטה, שהרי הוציא מיד מרשות הקדש, בזה שנתן את הפרוטה נתינה חלוטה וגמורה, ואף דבעי עוד משיכה, היינו לחלות הקנין, אבל גם נתינת המעות נתינה חלוטה היא, וכשנתן הפרוטה לעכו"ם, נהי דכסף אינו קונה בעכו"ם, משום דדרשינן לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה, מ"מ אינו דומה דין עכו"ם לר"י לדין ישראל אע"פ שלשניהם הקנין במשיכה, דלר"י בעכו"ם אע"פ שאין הקנין נעשה בכסף מ"מ כיון שנתן לעכו"ם את הפרוטה של הקדש, והעכו"ם לא יחזירה עוד, מפני שיחזיר אחרת, ובזו ודאי לנו שישתמש בה ויוציאה, מפני שלא ישגיח על הדין של שואל שלא מדעת, או מפני שאפשר שבדין של עכו"ם מותר לו להשתמש במעות כאלו, ואין זה אסור אלא לגבי ישראל, אבל לגבי עכו"ם שאסור רק בגזל, או נצטוה על הדינין, ומה הם דיניו, כבר כתבו האחרונים, ועיין באור שמח ה' מלכים, שאלו הם דינים שכליים, כנמוסי השכל, שדיני התורה לא נצטוו רק לגבי ישראל, וא"כ לפ"ז בן נח מותר לו להשתמש במעות כאלו, ועל כל פנים אם שזה אסור גם לגבי בן נח, מ"מ הוא ודאי ישתמש בהם, שלא ישגיח על זה, וכיון שכן, ה"ל כמי שהוציאה, ויסבור דלהתחייב מעילה לא בעינן שתהיה ההוצאה בדיני קנין, שתהיה הפרוטה של הקדש נקנית למי שבאה לרשותו להעשות שלו לגמרי, אלא אף שלא נקנית בדיני קנין, כיון שבא ליד אחר, באופן שמתעכבת אצלו, והוא מחזיק בה כשלו, ולא תשוב עוד להקדש, הרי זו הוצאה לחולין. והלא גם כשמקנה את הפרוטה של הקדש באופני הקנין, ודאי שאין הקנין כלום, כי אין בכחו ויכולתו להקנות דבר שאינו שלו. אבל לר"ל בנותן הפרוטה לישראל, כל זמן שלא הקנה לו בדרכי הקנין, הוי כלא הוציא, שהישראל הלא לא יוציא את הפרוטה שלא הוקנתה לו בדרכי הקנין, והילכך לא מעל, ובעכו"ם שמעל לר"ל, לא בעינן לומר הטעם, משום דסובר דבעכו"ם כסף קונה, אלא משום דבעכו"ם אף אם היתה משיכה קונה, היה מועל, מטעם דעכו"ם יחזיק בכסף, והילכך הויא הוצאה אף בלא קנין. אבל מה נעשה בסוגיית הגמ' בב"מ שאמרו דוקא בישראל מעל לר"י, אבל בנותן פרוטה לספר עכו"ם או לבלן עכו"ם לא מעל, והי' נראה שהגמ' סוברת דדין מעילה תלוי בדין קנין, שאם היתה ההוצאה של פרוטת הקדם, שלא באופן של קנין, כ"א באופן שהוצאה באה רק במציאותן של דברים, ולא ע"י מעשה ההקנאה, אין זאת הוצאה לחולין, ומשום כך מחלק בגמ' לר' יוחנן בין נתן לישראל ובין נתן לעכו"ם, דכשנתן לישראל, שאצלו הוי נתינת המעות נתינה של קנין, ובדין הוי נתינה חלוטה, הילכך הויא הוצאה לחולין, אבל בשנתן לעכו"ם, דאינו קונה בכסף, וכשנותן הכסף אינו נותן רק על דעת משיכת הפירות, וטרם שמשך אין הנתינה עדיין חלוטה וגמורה, אף שבמציאותן של דברים כבר הויא כאן הוצאה לחולין, שהלה לא יחזיר עוד את המעות, מ"מ כיון שלא היה הדבר בדרכי הקנין אין זאת הוצאה לחולין. ונראה דחזינן שיש סוגיות חלוקות הסותרות זו את זו בדין מעילה, דסוגיא דקדושין סברה דמה דמהני שליחות במעילה הוא מטעם דמהני שליחות לדבר עבירה בדין זה, ומזה ילפינן בכל דוכתי דאין שליחות לדבר עבירה, ומשמע מזה דאי לאו דין שליחות לא היה מועל, אף שבמציאות הדברים הלא הוציא את הדבר לחולין, מ"מ כיון שאין הוצאה זו בגדרי הקנין לא היה מתחייב. ובמסכת מעילה (כ"א) תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעה"ב מעל ופריך בגמ' והא לאו בני שליחותא נינהו אר"א עשאום כמעטן של זיתים וכו' ור' יוחנן אמר כאותה ששלינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו או על גבי הפיל והוליכו וכו' איתעביד שליחותיה. ע"כ. לפי זה חזינן דלא בעינן גדרי הקנין, כ"א שיהא במציאות נתינה לאחר הויא הוצאה, אף שלא הקנה לו בדרכי הקנין, ולפי זה תהיה דעת הרמב"ם כסוגיא דמעילה, שהדבר תלוי במציאות ההוצאה, והילכך בישראל לא מעל ובעכו"ם מעל. אבל סוגיא דגמ' ב"מ יסבור כסוגיא דקדושין דמאי דמהני שליחות במעילה לחייב המשלח הוא מטעם דיש שליחות לדבר עבירה, ולא מטעם דאיתעביד שליחותי' ורצונו, וסובר שם בגמ' דהעיקר תלוי בהוצאה לחולין בגדרי הקנין, והילכך אי לאו משום דין שליחות לא הי' כאן דין הקנאה, ואין כאן משום הוצאה לחולין, ומשום הכי אמרינן בגמ' בסוגיא דידן בב"מ דלר"י בישראל כיון שנתן הפרוטה מעל, ובעכו"ם לא מעל עד שימשוך, דבתר דיני הקנאה אזלינן, ולא בתר מציאות ההוצאה לחולין:

ב

ובבעה"מ הרבה לבאר דלר"י דד"ת מעות קונות, אינו יכול לחזור מן המקח כ"א קודם שנשרף, אבל לאחר שנשרף שוב אינו יכול לחזור בו, וטרח ליישב מה שקשה ע"ז מהא דאמרינן בחולין פ' אותו ואת בנו (פ"ג א') בארבעה פרקים משחיטין את הטבח וכו' לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ואמר בגמ' ר"א אומר אמר ר' יוחנן בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ע"כ. אלמא דבשאר ימות השנה כיון דלאחר התקנה משיכה קונה, שוב אם מת קודם שמשך לאחר נתינת המעות, מת למוכר, והלוקח חוזר בו אף לאחר מיתה, או שאין צריך גם לחזור, דממילא בטל הקנין עיי"ש, ואקושיא זו סמכו כל החולקים עליו והקודמים לו, לומר שאף אחר שמת חוזר. והנה בשורש ומקור קנין מעות במטלטלין לר"י מהיכן הוא נלמד, איפליגו בזה הראשונים, יש שכתבו דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ודנים מזה גם להדיוט, ויש שכתבו דילפינן מכסף מקנתו דע"ע, ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כל שכן, ויש שכתבו דסברא הוא לפי שרוב הקנינים נעשים בכסף. ע"כ. וכי דייקת בכל השלש שיטות אלו יתבאר מזה, דאין כסף שקונים בו מטלטלין מדאורייתא, דין מעשה קנין בעלמא ככל מעשה הקנינים, אלא הוא ענין של תשלומי החפץ ופרעונו. ובסברא השלישית שכל עיקר הקנין הוא מטעם לפי שרוב הקנינים נעשים בכסף, הי' אפשר לפרש שהכונה היא, משום שבקרקע מהני כסף וכן בקדושי אשה וכיוצא בזה, משום כך צריכים לומר, שגם במטלטלין יועיל קנין כסף, אבל בהתבונן בדברי הרמב"ן עצמו נראה שכונתו, שלכך מועיל כסף לקנין מפני שדרך הקניי' בכך, וכיון שבמציאות דרך המסחר ומקח וממכר עיקר הקנין הוא כסף, הילכך ודאי גם חלות הדברים נעשה בכך, דז"ל אלא עיקר משמעותא דקרא בכסף הוא דכתיב או קנה ודרך קניי' בכסף. ע"כ. וכיון שקנין כסף הוא מטעם שכך קונין בדרך משא ומתן, נראה בעליל שהקנין הוא מטעם תשלומין, שמשלם בעד החפץ ובזה הוא קונה, וכן לפי הטעם דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, הלא זה ודאי דהקדש אינו ענין של קנין, אלא ענין של חלול, ובחלול הלא זה ענין של מחליף ומשלם זה בעד זה, ואף דקיי"ל דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, היינו משום דאין אונאה להקדש, והוי זה כמשלם כל מחירו, אבל מ"מ הוי זה גדר של תשלומין וחילוף, וכמו כן בהדיוט דגמרינן מיני', בכי האי גוונא הוא דילפינן, דנותן דמים בגדר תשלומין ומחיר וחילוף. וכן לפי הטעם האחר דילפינן מכסף מקנתו, נראה ג"כ דאין זה גדר של מעשה קנין בעלמא, כ"א גדר של דרך קניי' ומשא ומתן כדרך המוכרים לקונים, וראי' לזה מסוגיא דקדושין (י"א י"ב) ר' שמעון בן לקיש אומר טעמייהו דב"ש כדחזקיה דאמר חזקי' אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה, אלא אי אמרת דיהיב לה פרוטה מפרוטה מי מגרעה וכו' כל היכא דלא מצי מגרעא לא הוי זביני' זביני וקדושי אשה לב"ש נפקא להו מאמה העבריה מה אמה העבריה בפרוטה לא מיקניא אף אשה בפרוטה לא מיקדשא ע"כ. והדברים צריכים באור דהא אפשר שפיר דאמה העבריה מיקניא בפרוטה, ומה דצריכה שיוכלו לגרוע, הלא הגרעון יוכל להיות מכסף התשלומין, ולא מכסף הקנין, וכי היכן כתוב שיהא הגרעון מכסף הקנין, וע"כ נראה מזה שכסף הקנין הוא כסף התשלומין, והילכך צריך שיהא כסף הקנין יותר מפרוטה, כדי שיוכל להיות גרעון, מפני שכסף הקנין צריך שיהיה בגדר של תשלומין, מפני שמה שכסף מועיל לקנין, הוא מכח התשלומין אשר בו, זה הוא גדר הקנין באמה העבריה. וכמו כן יהיה בעבד עברי, וכיון שכן הוא בע"ע, א"כ אי ילפינן מטלטלין מכסף מקנתו, הכי נמי הוא שהקנין הוא בגדר תשלומין, בקנין מעות של מטלטלין, כמו בקנין מעות דעבד עברי ודאמה העבריה:

והראשונים הקשו על הך סברא דילפינן מעבד עברי מקל וחומר דגופיה קני ממונו לא כל שכן, דאם כן בשטר נמי יקנו מטלטלין בהאי ק"ו, ועוד הקשו ע"ז דע"ע הנמכר לעכו"ם יוכיח דמיקני בכסף, ומ"מ ממונו לא נקנה אלא במשיכה לר' יוחנן דדרשינן לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה. וכהאי גוונא פריך בגמ' בכורות אהך ק"ו גופיה דגופיה קני ממונו לא כל שכן. ויש לומר, שאין הכרח בדבר לומר שכיון שזה הקנין מהני בגופו, מוכרח הוא להועיל גם בממונו, שאין הדברים דומים כלל, ומה שמועיל כאן ואין מועיל כאן, אין זה מפני גריעותא שבקנין. אלא מפני שאין הגדרים דומים, וכל קנין יש לו גדר בפני עצמו, וכן כל דבר יש לו גדר בפני עצמו, ואפשר שפיר שיועיל קנין בגופו ולא יועיל בממונו, וכן להיפך, אפשר שיועיל קנין בממונו ולא יועיל בגופו, ואין לנו כל קושיא משטר דמועיל לגבי גופיה ואינו מועיל גבי ממונו, דלא שייך בזה קל וחומר, וכל עיקרו של הק"ו לומר דכסף קונה גבי מטלטלין מק"ו דגופו קונה ממונו לא כל שכן, הוא דוקא בכסף שקנינו הוא ענין סבריי, משום שדרך הקניי' בכך, וכך הוא דרך המשא ומתן, וענין המסחר, בענין כזה אמרינן שפיר ק"ו, שכיון שמצד דרך הקניי' נקנה גופו בכך, כ"ש ממונו, אבל בשאר קנינים שענינם ענין דיני, הגדרים משתנים בכל דבר, ואין לומר ק"ו. ומה שהקשו דנמכר לעכו"ם יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה, מתיישב ג"כ בפשיטות, דלא שייך לעשות ק"ו, אלא במקום דמספקינן על עצם הקנין, אי הוי מעשה קנין לגבי האי, אם לא הוי מעשה קנין, והילכך לגבי ישראל דמספקינן אי מהני כסף לקנות מטלטלין, הספק הוא אי הוי מעשה קנין כל עיקר ועבדינן שפיר קל וחומר, אבל בישראל מעכו"ם ואיפכא הא דלא מהני האי קנין, הוא לאו משום דלא הוי מעשה קנין, אלא משום דדין הוא ביחס דישראל לעכו"ם, דלא מהני כי האי קנין, וא"כ לא שייך לעשות ק"ו, דבדיני ישראל ועכו"ם אינו מוכרח כלל, שאפשר שבדיני הגוף הוי הדין כך ובדיני ממון הוי הדין באופן אחר, ומפני זה אין לעשות יוכיח מנמכר לעכו"ם, ובבכורות דפריך הגמ' הכי הוי פירכא הפוכה, דבעי למילף דכסף מהני בישראל מעכו"ם ואליבא דר"ל שפיר פריך דישראל מישראל יוכיח, דשם הוי הק"ו דהוי מעשה קנין לגבי דבר זה, ומוכיח דישראל מישראל מהני כסף לגבי גוף, ולא מיקרי מעשה קנין גבי מטלטלין, וא"כ אפשר דלגבי עכו"ם נמי הכי הוא:

והרמב"ן תירץ על מה שהקשה דאי יליף מקל וחומר דאי גופיה קני ממונו לא כ"ש, דאם כן שטר נמי יועיל במטלטלין ויש לומר מטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אע"פ שסיים לא קנה עכ"ד. ונראה לומר שהסבר דברי הרמב"ן הוא, מפני שעיקר דין שטר הוא, פרטי השטר ונוסחו, ושטר מטלטלין אין לו דין שטר, שלא שייך בזה נוסח השטר, ונמצא הא דלא מהני שטר במטלטלין, אין זה חסרון וגריעותא בהק"ו, אלא מפני שאין לק"ו על מה לחול, שאין מציאות שטר במטלטלין, ששטר הנעשה במטלטלין אין לו דין שטר:

מיהו אתירוצא דהרמב"ן יקשה דאם כן מאי מקשה בגמ' ריש פ"ב דבכורות דבעי למילף לר"ל מק"ו דעבד כנעני הנמכר לישראל דמטלטלין נקנין מן העכו"ם בכסף ופריך, א"ה בשטר וחזקה נמי, ומאי קושיא משטר הא לא שייך שטר במטלטלין, שאין לסיימן, ולא מיקרי שטר כלל, ולתירוצא דידן אתי שפיר, דלפי ההוה אמינא דגמרא דיליף מעבד כנעני הנמכר לישראל, שם ודאי נקנה בפרוטה בלבד, ואין זה נקנה משום תשלומי החפץ, אלא הוי קנין ככל מעשי הקנינים, ואין לזה שייכות עם מחלוקת הט"ז והסמ"ע אם כסף הוי כסף קנין או התחלת פרעון, דאף התחלת פרעון אין זה אלא מעשה קנין, שהרי אינו משלם עוד בעד החפץ, ונמצא שבעבד כנעני אין הכסף של קנין תשלומי החפץ, ואי נעביד הק"ו שפיר אית לן למילף גם שטר וחזקה, כיון שגם בקנין עבדינן ק"ו, אבל לפי המסקנא דגמ' דילפינן מעבד עברי הנמכר לעכו"ם, ושם הכסף הוא כסף תשלומין, הדרינן מדעתין ואית לן דדוקא בכסף תשלומין אפשר לעשות ק"ו, אבל בקנינים אין לעשות ק"ו, שאפשר שמה שמהני בגופו לא יועיל בממונו, ומה שמועיל בממונו לא יועיל בגופו, והשתא לק"מ משטר וחזקה, שהם אינם אלא קנינים בלבד. ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' שם בבכורות דמ"ש דבד' ס"ד מקשה משטר וחזקה, ובמסקנא לא מקשה משטר וחזקה, ולפי האמור אתי שפיר, דבמסקנא ס"ל דלא שייך לעשות ק"ו אלא בכסף שהן תשלומין, אבל לא בענינים קנינים כשטר וחזקה. אבל תירוצו של הרמב"ן תמוה, דאם כן מאי מקשה בגמ' דבכורות שם אהאי ק"ו, א"כ שטר וחזקה נמי, הא לא שייך שטר במטלטלין:

וע"פ כלל זה שדין אחר לכסף הבא לתשלומין, ויתרון כח לכסף זה לקנות יותר מלסתם כסף קנין, הי' אפשר לומר בישוב דברי הרמב"ם פ"ו מה' מכירה הלכה ד' וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר ה"ז כמי שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בעת המכר. וכתב ע"ז הראב"ד א"א לא ידעתי זה למה שהרי הושוו הגאונים כולם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל והכי אמרינן בקדושין ושוין במכר שזה קנה מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאסור רבית ע"כ, וגם במגיד משנה כתב שהנכון כדברי הראב"ד והביא כן גם משם הרמב"ן ורשב"א:

והנה אם נאמר שהרמב"ם יסבור שבשני האופנים קונים בכסף, או ככל קנין דעלמא בפרוטה שהוא נותן, או בכסף שהוא לתשלומין גמורים בשביל החפץ, שבזה האופן כשהוא לתשלומין קונה מצד דין זה, שכיון שמשלם שויו של חפץ ומחירו קונה הוא בשביל כך, ואין זה מצד כסף קנין של פרוטה, ויסבור הרמב"ם, שמה שאמרינן בקדושין שמלוה אינה קונה, היינו בדין כסף דעלמא. אבל בדין כסף תשלומי מחירו ושוויו של חפץ, שהוא קנין סבריי, שתשלומי חפץ מקנים לו, דין זה מהני אף במלוה, שכיון שסוף כל סוף שילם לו בעד החפץ מקנה לו את החפץ, ובאמת שהדברים יש להם חיזוק מהא דאמרינן בכל מקום דבההיא הנאה קא מקני ליה, כגון בההיא הנאה דקא סמיך עליה ומהימן ליה, ובההיא הנאה דקא מפיק ממונא אפומיה, ובההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי, ועוד הרבה כאלה, דאמרינן בכל דוכתי דמהני לקנות, וא"כ הכא נמי כשכבר קבל כל מחיר החפץ, אין לך כח לקנות גדול מזה, אף כשקבל המעות על ידי מלוה, וכמו כן יהא הך טעמא בסוגיא דהזהב דהחליף דמי שור בפרה, שכיון שקבל כל מחירו של חפץ אף על ידי מלוה, קונה שפיר, ואין צריך לאוקמי שהקנה לו בהנאת מחילת מלוה, כמו שפירשו התוס' שם:

ועכשיו נבאר שיטת רש"י ובעה"מ להצילם מן הקושיא דגמ' חולין מהא דאמרינן דאם מת מת למוכר אלמא דאף אם לא חזר בו הלוקח קודם שנאנסו מ"מ ההפסד של המוכר הוא, ויש לעיין בכל קנין מעות כשמשלם הלוקח למוכר בעד החפץ, אם צריך הוא לכוין לקנות את החפץ, או שקונה הוא את החפץ בנתינת המחיר בלבד אף בלא כונת מעשה קנין. והיה נראה מן הסברא לחלק, שבקנין שאינו אלא דין קנין, כחזקה וכדומה, צריך ודאי לכוין בפעולת הקנין לשם מעשה קנין, אבל בתשלומי מחיר החפץ, כיון שהוא דרך משא ומתן, שעל ידי תשלומי מחיר החפץ משתנה החפץ מרשות לרשות, משום כך אין צריך לכוין לכונת מעשה קנין אלא ממילא הוא נקנה ללוקח בעד תשלומיו. ואולי יש להסביר בזה מה שאמרו בקדושין (כ"ג ע"א) אמר אביי לעולם שלא מדעתו וכו' רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו ופי' רש"י קבלת רבו שמקבל הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב וכו' ע"כ. ויהא הסבר הדברים לפ"ד דבכסף אין נותן הכסף פועל כלום במעשה הקנין, אלא כיון שהרב מקבל מחיר החפץ ותשלומיו, ממילא נפעל הקנין, שמשא ומתן הדברים מחייב כך, שבקבל בעל החפץ את מחיר החפץ ותשלומיו משתנה המקח מרשות לרשות מאליו, ואפשר שגם בעל המקח אין לו לכוין למעשה קנין, אלא מעשה המשא ומתן ממילא הוא מקנה וקונה. ומסתברים הדברים, שעכשיו לאחר שתקנו חכמים שקנין כסף לא יהא קנין גמור, שיש האפשריות ביד המוכר והלוקח לחזור בהם ולהפקיע הקנין בכל זמן שיוכלו, ואם ירצו הקונה והמקנה לעשות גמר קנין, שלא יהא באפשריות לבטלו, צריך לעשות קנין משיכה, ואין סומכים על קנין כסף בלבד, שהרי כל עושה קנין רוצה הוא להיות סמוך ובטוח על מעשה הקנין, שלא יוכלו לחזור עוד, וקנין שאפשר לחזור עוד אחריו, אינו נחשב לסמוך עליו, הילכך אין נתינת כסף סתמא עומדת להחשב לקנין, ולהעשות בשביל קנין, ומפני זה אחר תקנת החכמים, אין די כח בנתינת הכסף בלבד, שתחשב מעשה קנין, אף בלי כונת הקונה והמקנה, שהרי דעת האדם סתמא שלא להחשיב נתינת הכסף למעשה קנין מפני הגריעותא שבו שאינו גמר קנין, ויוצא הדין שאם נתנו כסף סתמא בלי כונה לקנין, אין צריך אף לחזור, ודוקא כשחשבו שנתינת הכסף תשמש בתור קנין, אז תל הקנין, ומ"מ אפשר הוא לחזור כמו שתקנו רבנן, נמצא ששני דינים מחולקים הם, כסף לפני התקנה, ודין כסף לאחר התקנה, שלפני התקנה לא הי' צריך לחשוב לשם קנין ומעצמו הי' פועל לקנות, ואחר התקנה אינו קונה כי אם בחשוב לשם קנין כמו בכל מעשי הקנין. ותהיה זאת כונת דברי הגמ' חולין, שבד' פרקים בשנה שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה, כסף קונה קנין גמור כמו קודם התקנה, והילכך אין צריך לחשוב לשם קנין, שמעצמו הוא פועל לקנות, כיון שהכסף הוי ענין של תשלומין, והילכך אם מת מת ללוקח, אבל אחר התקנה כיון שאין הקנין קנין גמור, וסתמא דמילתא אינו עומד לשם קנין, שהרי אינו גומר את הקנין שגם אחריו יכולים לחזור, אינו קונה בנתינת הכסף כ"א בחשוב לשם קנין, והילכך אם נתן סתמא את הכסף, כדרך המשלמים, אינו קונה כלל, ואם מת מת למוכר, ודין דגמ' שהכסף קונה במקצת, אלא שיכולים לחזור, כדעת רש"י ובעה"מ, היינו כשנתן לשם קנין, כדרך שאר הקנינים, ומשום כך הוא דקונה:

ג

ובדברי הרמב"ם שפסק דמלוה קונה, היפך דברי הגמ' דקדושין, יש ליישב באופן אחר, דהלא הסוגיא דקדושין איירי כשמעות המלוה הם עדיין בעין, שלא הוציאם עדיין, וע"ז הוא דקאמר דמקדש במלוה אינה מקודשת, שאף שהמעות בעין, מ"מ כיון שמלוה להוצאה ניתנה, כבר קנה הלוה את המעות ואין המלוה יכול לקדש בהם את האשה, ואמר בגמ' דגם במכר בכי האי גוונא לא קנה ומזה למדים הכל, דכשאין המעות כבר בעין, שכבר הוציאום, שכל שכן וכל שכן, שאין המכר נקנה במלוה כזו. אבל אפשר לנו לומר בהיפך זה שהעושה קנין במלוה שכבר אין המעות בעולם, ועושה הקנין בשעבוד הגוף של הלוה, ומכ"ש כשעושה הקנין בשעבוד הנכסים שהקנין חל שפיר, כמו שהיה מהני במעות עצמם, דחוב נחשב שפיר לכסף או לכה"פ לשוה כסף, וכמו באנו מוצאים שנחלקו רש"י ורשב"א, בעושה קנין בהתחייבות שמחייב עצמו הקונה, ורוצה שתשמש התחייבות זו בתור כסף, שכתב רש"י בקדושין (ה' ע"א) מה לשטר שאין פודין בו הקדשות ומע"ש אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ד וכתב ע"ז הרשב"א ואינו מחוור דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת דאלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותה מנה אינה מקודשת דמנה אין כאן ושטר אין כאן שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה ומנה אין כאן וצ"ע מההיא דכתב לכהן וכו' אלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן ע"כ. והוציא מזה בבית הלוי, שחולקים רש"י ורשב"א בכל קנינים אם יכולים לקנות בהתחייבות כבכסף, שרש"י סובר שהתחייבות הוי ככסף, ורשב"א סובר שהתחייבות לא הוי ככסף לקנות בה. אבל חזינן לדעת רש"י שהתחייבות הוי ככסף שאין לנו נפ"מ בין מעות לחפץ של חיוב, ואם כן אפשר לנו לומר ג"כ שמלוה הויא כמעות, דמה לנו בין התחייבות חדשה, ובין חוב דמעיקרא, וזו היא דעת הרמב"ם אליבא דפסק הלכה שמלוה קונה דהויא כמעות, ומאי דקאמר בגמ' שכיון שמלוה להוצאה ניתנה אין קונים בה, היינו דוקא כשהמעות בעין, שאז עוד מיגרע גרע, שאז אין לו במה לקנות, שאם בא לקנות בשעבוד הגוף שמשועבד להמלוה, זה אי אפשר, שכיון שהמעות הם עדיין בעין, אין כאן על הלוה עוד שום שעבוד לשלם את החוב שהרי יכול עוד לשלם אותן המעות עצמן, ולבטל ההלואה ולא יחשבו אז לתשלומין חדשים, וסמך וזכר לדבר, מהא שכתבו התוס' ב"מ (ל"ה ע"ב) ד"ה אגרה פ' יום בתירוץ השני ועוי"ל דאי אגרה צ' יום דהיינו כל ימי השאלה הוי כאילו נתן לו מעות לבטל השאלה וכו' וכן י"ל ברישא דאי שייליה ק' יום כימי השכירות כאלו בקש שיתבטל השכירות וכו' ע"כ, חזינן מזה דבחזרת חפצי עצמו, אין זה קנין חדש אלא התבטלות מעשה הקודם, והכי נמי בחזרת אותן המעות עצמן שלוה, אין זה קנין חדש, אלא התבטלות הלואה. ומטעם זה ס"ל לגמרא, שכל זמן שהמעות בעין אין כאן שעבוד וחוב עדיין, ועכשיו נשארת לנו רק השאלה, דמ"מ יקנה בכסף עצמו המונח עדיין בעין, וע"ז היתה התשובה דכיון דמלוה להוצאה ניתנה, כבר יצא הכסף מרשותו דמלוה, וכיון שאין הדבר ברשותו אין קונים בו, וע"ז הוא דקשקיל וטרי בגמ', אבל במקום שאין המעות בעין, ודאי כבר חל על הלוה דין שעבוד וחוב, שהרי כבר הוציא הכסף ואין לו ואינו יכול לשלם אותן המעות עצמן, בזה ודאי דאדרבה דשפיר קונה, דשעבוד וחוב נחשבים שפיר לכסף או לשוה כסף, וע"ז לא קא שו"ט בגמ' כלל והילכך כתב הרמב"ם דמלוה קונה, דהוי ככסף, דלא אשכחן סתירה לזה בגמ' כלל בכי האי גוונא. ומה שכתב הרמב"ם בלשונו בסוף דבריו דמלוה קונה ואף ע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ע"כ, אפשר לומר דאין כונתו דאלו היו המעות של המלוה מצויות, היה יותר טוב לקנות בהחוב, ולפ"ד אדרבה עוד מיגרע גרע, דיש לומר בכונת הר"ם, שאלו היו המעות מצויות בשעת המכר, היה לוקח המעות ומקנה בהם ברשות הלוה, ואז נחשבים המעות כברשותו, ואפשר לקדש בהמעות דנחשבים למעות בעין:

וגם מה שהביא המ"מ ראיה לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר דמטלטלים מסוגיא דכל הנשום דמים באחר, יש לדחות דדוקא כשכבר נזקפו המעות על הלוה במלוה, שפיר אמרינן דמלוה אינו קונה, דאמרינן שכיון שאין זה אלא מלוה, וכבר כתב רש"י בכתובות גבי הא דאמר בגמ' שם דפריעת חוב מצוה מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק ע"כ, הילכך חוב כזה שאינו אלא דין של הן צדק, אין לחוב כזה שם כסף ולאו שם שוה כסף, אבל כשהחוב בא מחמת מכר, ובשעת המכר טרם עוד נזקפו המעות במלוה, והחוב לשלם הוא בא מחמת שהוא נוטל את חפציו ממנו, ואז הוי החוב כהחפץ שהוא קונה, ובשבילו הוא מתחייב במעות, ואם נאמר שהרמב"ם סובר דמלוה קונה בכל האופנים, לא תהא לנו ראיה מסוגיא דכל הנשום, דשם איירי בחוב שבא בשעת המכר, ובשביל המכר, וחוב מחמת מכר נחשב כמעות, אבל לא בשאר מלוה:

ובתוס' ר"י הזקן בקדושין (כ"ח ע"ב) בסוגיא דכל הנשום, כתב לחלק, ומשמע שם שהוא מפרש דברי הרמב"ם כן, בין מעות מלוה, ובין מעות הבאות מחמת מכר, אליבא דהרמב"ם. ולא הבנתי מעולם סברא זו מה היא, דכי מה חילוק יש בדבר, שמאין נתחייב, ואחר העיון בדבר, נראה שהחילוק הוא אם המעות באו מחמת מכר ובשעת המכר, ובין שאר האופנים שהוא מתחייב בהם, ששאר חיובים הם באים כשנזקף במלוה, וחיוב כזה אין נחשב למעות, אבל מלוה שבא מחמת מכר ובשעת המכר, הרי הוא כמעות, שהרי אז הוא שורש החיוב שמחייבו ענין ממוני בשעת לקיחת החפץ, ונחשב למעות או כשוה כסף:

מיהו גבי קדושין דלא מהני מלוה לקדש בה, לא מצאנו בשום מקום חילוק בין מלוה למלוה, ובכל מלוה אינה מקודשת, ולכאורה אין הדבר מובן, שהרי לשניהם לקדושין וקנין דין אחד להם, שהרי קדושי כסף ג"כ משדה הוא דילפינן, ומ"ש כאן דלא מהני מלוה, ומ"ש במכר דנחלק בדבר בין מלוה למלוה. ונראה דבקדושין טעמא אחריתא איכא, דאילו מטעם שם כסף שצריך לקדושין, הי' מספיק גם בקדושין בכסף של מלוה, כיון שגם לכסף זה שם כסף יש לו, אלא דבקדושין ידענו שיש עוד דינים למעשה בקדושין שיחול, דחזינן שבעל העטור רצה לומר שיפסול בכסף קדושין טלי קדושיך מעל גבי קרקע דילפינן מגיטין דבעינן ונתן, ואף דאנן לא ס"ל הך דינא, דלא ילפינן לגבי כסף קדושין מגיטין, מ"מ הרי פוסלים בגמ' כשעשתה היא המעשה, וגם כשרק אמרה היא לחד לישנא בגמ' פסול ודאי, ולחד לישנא פסול מספק, אלמא דבקדושין יש דין מעשה עליו, וצריך שתהא מעשה הקדושין נעשה על ידו, ובמצוה אין כאן מעשה דידי', שהרי אין כאן שום לקיחת דבר חדש, ולא שום מעשה קדושין, ומהאי טעמא הוא דנוסף פסול בקדושין, מה שאינו בשאר קנינים, דשם לא בעינן שום מעשה, שיהא נעשה מצד הקונה, הילכך שפיר נוכל לומר שתהא המלוה מועלת לקנות, אבל בקדושין שסוף כל סוף חסר לנו במלוה מעשה הקדושין, אין לנו לחלק בין מלוה למלוה, שבכולם אין מועיל לקנות מטעם חסרון מעשה קדושין:

ובאור שמח הביא ראיה לדעת הרמב"ם דמלוה קונה במכר מהך דאמרו גבי פועל בסוף הבית והעליה שאם יאמר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' משקבל עליו אין שומעין, ופשטו מורה אף באינם ברשותו של פועל ולא עשה אח"ז מעשה קנין בהם ובמאי נקנו, ועל כרחין שקנה אותם בכסף שמגיע לו בעד שכירותו והוי מלוה גמור דלא מטא זוזי לידו מעולם וקונה, וכיון דמחמת שכירות אתו הוי כמילתא דלא שכיחא וקונה קנין גמור, או משום דלא יעבור על לא תלין וחזקה דאין שכיר וכו' הניחו חכמים על דין תורה וכו' עכ"ד. ואני לא אבין ראי' זו, דמאן לימא לן דהאי דאין שומעין לו משקבל עליו, הוא משום דקנה את החפץ שעשה, דאפשר לומר דאין כאן אלא דין התחייבות, שמתחילה נתחייב לשלם שכר מלאכתו, ומתחייב לשלם דמים, ומ"מ היה בכלל ההתחייבות דמתחילה, שכל מה שיתנו ביניהם ליתן לו, על זה הוא מתחייב מתחלה שיהא בעה"ב מוכרח לתת לו, נמצא שעד שלא קבל עליו הפועל ליקח החפץ, הי' חייב לו דמים, אבל מכיון שקבל עליו הפועל ליקח את החפץ, שוב הוי החפץ זה שקבל עליו, בכלל התחייבות הראשונה שנתחייב בשעת שכירותו, ומחוייב הוא לתת לו את החפץ זה מחמת תנאי ההתחייבות אבל את החפץ עדיין לא קנה, וצריך עוד לקנותו במעשה קנין, והאי דאין שומעין לו לחזור, הוא משום שצריך לקיים תנאי ההתחייבות. ונראה דוגמא לדבר זה, שכמו שמתחייבים לשלם במטבע היוצא בשעת פרעון, אף שמטבע זה נולד אחר כן, מ"מ אמרינן דכך נתחייב, וזה הוא דין מדיני ההתחייבות, שחלה ההתחייבות באופן זה, כמו כן נמי מועלת ההתחייבות לחייבו לשלם לו מה שיתנו אחר כן ביניהם, איך יהא הפרעון, וכיון שקבל עליו לתת את החפץ שעשה בו את פעולתו, מועיל התנאי לחייבו בזה, ושוב אינו יכול להפטר מחובו בתשלומין אחרים, אבל לקנות את החפץ לא קנה עד שימשוך. והדבר מסתבר, שלא קבל עליו שיקנה את החפץ, וגם בעל החפץ עוד לא כוון להקנות לו מיד, ורק גמרו ביניהם מה יהא שכרו:

ד

ובהאי דחלוקות הסוגיות דקדושין ודמעילה, דמסוגיא דקדושין משמע דאי לאו משום שליחות, לא הי' מתחייב במעילה ע"י מה שהלה עושה על ידו, ובמעילה אנו רואים סוגיא דגמ' דאף אם שלח ע"י חרש שוטה וקטן וכן אם שלח ע"י קוף ג"כ מעל, אפשר לומר דלא פליגי, דאיברא סוגיא דמעילה קשה טובא לפי מה שכתבו התוס' שבועות (ג' ע"א) ד"ה ועל הזקן וכו' ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ע"כ, ונראה מדבריהם אלו דבדין שליחות לדבר עבירה אין חסרון שליחות לקטן ושליחות לעכו"ם שאף הם נעשים שלוחים לדבר עבירה, ואין זה ככל דיני שלוחו של אדם כמותו, ששם דוקא אין שליחות לקטן ואין שליחות לעכו"ם, וכן משמע בשיטה מקובצת ב"מ (י' ע"ב) דפריך דלימא בגמ' דנפ"מ בין רבינא לרב סמא דישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב לי וכו' עיי"ש. אף שדברי הש"מ תמוהים שם שהרי עכו"ם מיקרי בר חיובא על איסור גניבה שהרי מצווה הוא על הגזל ועל הדינים, אבל מ"מ חזינן שבשליחות לדבר עבירה גם ע"י עכו"ם מחייב שולחו, וסברתם משום דדין אחר הוא בשליחות. וא"כ הלא תמוה דמאי מקשה בגמ' דמעילה אהא דשלח ביד חש"ו דחייב במעילה, והא אין שליחות לקטן, הא בשליחות דדבר עבירה לא איכפת לן אם השליח קטן הוא או גדול הוא. ובאופן פשוט יש ליישב לפי מה שהסביר הנתיבות בטעמא דבשליחות לדבר עבירה לא איכפת לן אם השליח קטן הוא, משום דשליחות לדבר עבירה ילפינן מחצר, ולא ממעטינן שליחות קטן ועכו"ם כ"א בשליחות דילפינן מאתם גם אתם. ולפ"ז יש לנו לומר דשליחות דמעילה דלא ילפינן מקרא דחצר, ויש לזה מקרא מיוחד והילכך גם בזה אין שליחות לקטן ולעכו"ם. אך מ"מ צ"ע כיון שסוף כל סוף עיקר מיעוט שליחות לעכו"ם מאתם גם אתם הוא דילפינן וא"כ במעילה ג"כ אף דמקרא אחר ילפינן מ"מ לאו מאתם גם אתם הוא דילפינן, וא"כ ג"כ הלא אין צריך למעט קטן ועכו"ם, ובנתיבות סי' קפ"ב ראיתי שמפרש תירוץ הגמ' עשאוהו כקוף, שכונת הגמ' ג"כ מטעם שליחות, וזה הלא קשה דאיך נעשה הקוף שלוחו, דבלאו אדם אין בו דין שליחות כ"א כשהוא רשותו, אבל אם אינו רשותו לא שייך בזה שליחות, וכי אם ישלח אדם קוף שאינו שלו, וכי נימא דהוי כחצירו וכאן הלא אינו כקוף שלו, ומה דמהני קטן ועכו"ם מדין חצר לפי דברי הנתיבות לא קשה, דכיון שסוף כל סוף יש לו ידיעה קצת שייך בו מנוי. וכיון שאין כאן חסרון דין שליחות לקטן, מצד המציאות מתמנה להיות שלוחו, אבל בדבר שאין בו דעת כלל, ולא שייך לומר שעושה אותו לשליח, איך נאמר שדבר שאינו רשותו נעשה שלוחו לדבר עבירה, וגם פשטות לשון הגמ' שם מורה, שכונת התירוץ לחזור מעיקר הקושיא, דלא בעינן כלל במעילה שליחות בכה"ג וסברת המקשן תמוה לפי שיטת תוס' שבועות:

ומה שנראה בזה, דלא נאמר כלל זה דאף קטן ועכו"ם נעשים שלוחים לדבר עבירה, היינו דוקא בדבר שאין העבירה כ"א מעשה בלבד, ואין בזה שום דין חלות כהקפת הראש והזקן, אבל במקום שהעבירה היא החלות, בזה אי אפשר להיות שליחות לקטן ושוטה. ולזה פריך בגמ' מעילה והא אין שליחות לקטן, דסברה הגמ' דחיוב מעילה אינו בא על פעולת מעשה ההוצאה, כי אם על ההוצאה עצמה, שאלו היה חיוב המעילה על פעולת המעילה, היה פשוט גם להמקשן, דאף ע"י חש"ו חייב שולחם, אבל כיון דהחיוב מעילה הוא על ההוצאה עצמה, סובר הוא דאין שליחות לקטן בזה, אף שהוא שליחות לדבר עבירה, ואין כונתו בזה לומר, שהמעילה היא על ההוצאה בדין, שזה אפשר שלא בעינן הוצאה בדיני חלות ובדיני קנין, אבל מ"מ זה נמי חלות מיקרי מה שמוציא מרשות הקדש במציאות, אבל מ"מ אין החיוב על פעולת ההוצאה, כי אם על ההוצאה עצמה. ועכשיו לפי זה מה שמתרץ בגמ' שעשאוהו כקוף. תהיה הכונה על אופן אחר, דהנה השולח ביד גדול, במקום שאין דין שליחות, השליח שולל מן המשלח בין את הפעולה ובין את החלות, דגדול כיון דאדעתא דנפשיה קעביד, הוי הוא כעושה את הכל, והילכך אי לאו משום שליחות ודאי דפטור משלחו, שהרי השליח הוא שעשה את הכל, ולזה הוכרח בגמ' דקדושין לומר דהיינו טעמא דחייב משלחו, משום דבמעילה יש שליחות לדבר עבירה. אבל כשמשלח על ידי קטן, אף באופן דאין שליחות ונשללה הפעולה מן המשלח, שהוא לא עשה את הפעולה, מ"מ ההוצאה על ידי המשלח, שהרי הקטן על ידו הוא שעשה, שהרי הקטן אינו עושה כי אם על דעת הגדול, שאין לו לקטן דעתא דנפשיה, והילכך הוי הגדול המוציא, וכיון שהמעילה על ההוצאה היא חייבת ולא על פעולת ההוצאה, הילכך חייב המשלח על המעילה, אף בלא דין שליחות במעילה, וזהו שמתרץ עשאוהו כקוף, שאף בקוף ההוצאה נעשית על ידי אדם המשלח:

ועוד היה אפשר לומר, שכיון דקיי"ל גבי משיכה דבהמה, דקורא לה והיא באה, הויא משיכה, כדאיתא בפ"ק דקדושין (כ"ב ע"ב) ואמרינן שם דעבד קטן כי בהמה דמי, משום דעבד קטן נמי אדעתא דהגדול הקורא לו הוא דקאזיל. ושם במשיכה הלא העיקר הוא מעשה הקנין והפעולה, שצריכה להעשות על ידי הקונה, וכיון דמשיכה כזו מהניא, אלמא דגדול המצוה לקטן, והקטן עושה על ידו, מיקרי הגדול עושה הפעולה, א"כ אתי שפיר עוד טפי במעילה, שיהא התירוץ בגמ' עשאוהו כקוף, שהכונה שכיון שקטן הוא, לא בעינן שליחות בזה, שכל הפעולה גם כן נגמרת על ידי הגדול ואין חסרון שליחות לקטן לפ"ז, אלא במקום שצריך להעשות כמותו דגדול, ובלא זה לא מהני אף שהפעולה תעשה על ידי הגדול, כגון בגירושין, שבעינן ונתן בידה, וצריך להיות יוצא הגט מידו לידה, ואף אי נימא שעושה ע"י הקטן הוי כעושה הפעולה, מ"מ לא הוי מידו לידה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני, ומ"מ תירוץ זה נסתר מהרבה מקומות, דאי אפשר לתרץ כדאמרינן בגיטין, ומ"מ פסלינן משום דאין שליחות לקטן. וצ"ע:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה