אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן מ - בדין דמים וחליפין

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן מ - בדין דמים וחליפין

סימן לט - בדין הקנאת כפל

א

במאי דאשכחן בגמרא בכמה דוכתי בההיא הנאה קא גמר ומקני או גמר ומשתעבד, יש בזה מחלוקת רבה איזה קנין הוא זה ומשום מאי מהני. והנה יש דעות שסוברים דכל מה דבעי קנין בכל מקום, לאו משום דגזירת הכתוב היא דבלא קנין לא מהני, אלא דכל עיקר הקנין הוא גמירת דעת המקנה, ולזה הוא דצריך מעשה קנין, כדי שיהא ע"י זה גמירת דעת, אבל במקום דהוי גמירת דעת, לא בעי שום קנין, והיינו טעמא דההיא הנאה, משום דהתם ידעינן דמשום ההיא הנאה הויא גמירת דעת גמורה והילכך מהני, ובהכי ניחא לי מה דקשה אהא דאמרינן בגמ' במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת היא. והקשה הקצוה"ח מדברי הרמב"ם שכתב שאם השליך כיסו לרה"ר לא הוי הפקר, וא"כ מאי שנא דבמכנשתא דבי דרי דמהני, ובלאו הכי קשה, דהא הפקר קנין כשאר קנינים הוא, דאין נפקא מינה בין קנין של הקנאה, ובין קנין של הפקר, ומהו הקנין של הפקר, וצריכים אנו לומר, שהדבור של הפקר הוא מעשה הקנין, וא"כ אף אי נימא דהשליך כיסו לרה"ר הוי הפקר, היינו משום דנוכל לומר, דמעשה ההשלכה הוי כמעשה קנין במקום דבור, אבל במכנשתא דבי דרי, דאין כאן שום מעשה של הפקר, דהרי לא עשה שום מעשה של הפקר, אלא כשהלך לו לא חזר ללקחם, א"כ היכן הוא מעשה ההפקר:

ורציתי לומר דמה שאבידה מדעת מהני באופן כזה, הוא לאו משום שמפקיר, אלא משום שגריעותא הוא בחפץ, כיון שהחפץ נמצא במצב כזה שהוא מצד עצמו אבידה מדעת אצל כל אדם, הוי הפקר מצד חשיבות החפץ, שכל אדם לא טרח ליטלו מצד אי חשיבותו, ודוגמא לדבר, פחות משוה פרוטה, דהוי מחילה מצד עצמו, והכי נמי הכא כך הוא. אבל בדינא דהרמב"ם שהשליך כיסו לרה"ר, שמצד החפץ אין כאן שום גריעותא אלא הוא שמפקיר את החפץ, הילכך בעי הפקר בדבור, שהוא מעשה קנין של הפקר. אבל לפי הראשונים דסברי דלעולם לא בעי קנין אלא משום גמירת דעת אתי שפיר טפי מאי דמהני אבידה מדעת אף שאין כאן מעשה קנין, היינו משום דכאן יש לנו אומדנא ברורה של גמירת דעת הילכך לא בעי חום מעשה קנין של הפקר. והנה כמדומני שראיתי מכבר הימים, בשם הגר"ח ז"ל מבריסק, מה שיש להקשות, האיך מהני הפקר לאחר ל', והא כלתה דבורו, ולהנך שיטות דסברי דקנין משום גמירת דעת הוא לא קשה, דלא שייך לומר כלתה, שכיון שנראה מדבורו שיש לו גמירת דעת ממילא מהני שפיר. ולבאר הדבר יותר, דלכאורה קשה השתא, א"כ איך אמרינן בכ"מ גבי קנינים כלתה קנינו, כיון שמהקנין ידעינן שפיר דגמר בדעתו, תו לא שייך לומר כלתה, שאין לנו אלא גמירת דעת. אלא שזה פשוט, דבכל הקנינים, וכי איך ידעינן מהקנין שגמר בדעתו, אלא שזה חידוש התורה הוא, שכשהקנין נגמר, הוי כאלו גמר בדעתו, אבל אנו אין רואים את הגמר דעת, הילכך צריך לזה קנין בכל פרטי הקנין, שיהא נחשב כגמר דעת, אבל בהפקר יש לנו לחקור, אם הדבור של הפקר הוא קנין ככל הקנינים, או שהוא גילוי גמר דעתו, וזהו דאמרינן, שלהנך ראשונים שסוברים דלא בעינן רק גמר דעת, ומהני אף בלא קנין, כשיש גמר דעת ברור, א"כ נוכל לפרש, שבהפקר הדבור אינו בא בתורת קנין אלא בתורת גילוי גמר דעת, שאילו הי' בא בתורת קנין הי' שייך בו כלתה, אבל כיון שהוא בא בתורת גילוי גמר דעת לא שייך בו לומר כלתה

ושיטות אחרות איכא דסברי דההיא הנאה בא בתורת דמים או חליפין, ונחלקו בזה מהו דמים ממש והוא קנין כסף, או אפשר דמועיל מתורת חליפין, וכתבו דלהנך ראשונים דסברי דמהני מתורת כסף, לא יועיל במטלטלין, שהרי אין כסף קונה במטלטלין. ובקדושין (דף ז') גבי הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה וכן לענין ממונא כתב שם הר"ן בשם הר"ח שכתב הילך מנה ויקנה לך נכסי דבההיא הנאה דמקבל מיני' מחשבא ככלי דיהיב הקונה להמקנה וקונה בי' בתורת חליפין אותן נכסים, ולפ"ז אף במטלטלין קנה בה משום דהך הנאה דאדם חשוב חשיבא לי' כנותן דמים ובחליפין ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים ומטלטלין מן דין חליפין וקרקעות שהן נקנין בשניהם נקנים מדין שניהם ע"כ. והרמב"ן כתב על דברי ר"ח אלו ואיני רואה בזו השמועה זכר לכלי אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע. ע"כ. ודברי הר"ח עצמם צריכים באור, האיך הדבר הזה מתחלק, שהוא אינו אומר כלל, אם מדין חליפין אם מדין כסף, ואנן מחלקינן בלא אמירתו. שבאשה יועיל מטעם כסף ובמטלטלין מטעם חליפין, ודבר זה הלא לא נאמר בשום מקום שיהא צריך לפרש, בקדושין שהוא רוצה שתהא ההנאה מטעם כסף, ובמטלטלין שתהא ההנאה מטעם חליפין, והאיך הדבר מתחלק מעצמו. והי' נראה לפרש דבר חדש, ואולי תהי' זאת כונת הר"ח, והוא, דחזינן, דאי סבירא לן דדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי', ומכל מקום חזינן דיש דמים שהן כחליפין וקונה משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכבר כתבו בזה האחרונים, דשונה דין זה משאר דינים, שבכל מקום הכלל בידינו, שכיון שנתקנה תקנה, אמרינן לא פלוג רבנן בתקנתא, וכאן לא אמרינן כן. ונראה להסביר הדבר, שלא גזרו חכמים אלא בקנין תשלומין, אבל כשקונה בחליפין, או בדמי מכר, כיון שלא הי' הקנין בגדר תשלומין, כ"א באופן אחר של קנין כסף או קנין אחר, לא גזרו בזה, ולא שייך לומר בזה לא פלוג, שבדרך זה של קנין לא גזרו כלל, ואנו נאמר, ששני מיני קנין יש בקנין כסף, כסף תשלומין, וכסף שאינן של תשלומין, וחליפין ודמי מכר אינן גדר של תשלומין, ובזה לא גזרו. שכל עיקר הגזירה לא שייך אלא כשמשלם לו, דאז יניח כבר לשרוף:

והנה אם נאמר שבכל מקום דאמרינן דההיא הנאה מטעם כסף אתינן עלה, על כרחך אין זה כסף של תשלומין שהרי הנאה זו מעצמה היא באה, ואין זה ענין של תשלומין, ואין זה דבר המשתלם, ובגדר זה לא אמרינן גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי', ומהני אף במטלטלין, אף שהוא בא מטעם כסף ודמים. ועכשיו לא נאמר כלל, דמהני מטעם חליפין, כקושיית הרמב"ן שאין כאן כלי, וגם דקשה לומר שיתחלק מעצמו להיות כאן חליפין וכאן דמים, אלא שדמים אלו מהני בין בקדושין ובין במטלטלין. והנה אפשר הי' לשאול על דברי הסמ"ע סי' ק"צ שסובר דלא מהני כסף לקנות בו, כ"א כשנותן בתורת שווי להתחלת פרעון, אבל כשנותן לקנין שלא בתורת התחלת פרעון לא מהני, ודבר זה יקשה מאד, לפי מאי דמפרש דההיא הנאה שבכל מקום בגמרא מהני מטעם כסף, והלא שם לא שייך לומר דההיא הנאה הוי התחלת פרעון, שאין כאן פרעון ושווי כלל. ונראה באור דברי הסמ"ע שאינו בא למעט כסף שאינו של תשלומין דלא ליהני, כמו שנתבאר שגם דמי מכר אינן כסף של תשלומין, ומ"מ מהני, ולא בא למעט אלא כסף של קנין, דהיינו כשאינו קונה בכסף והנאתן, כ"א בפעולת נתינת הכסף, דזה הוא דלא מהני, דקנין כסף הוא דוקא או בגדר תשלומין או בגדר הנאה סתם, אבל לא בקנין הנתינה, דזהו ענין של חליפין, וכיון שאינו נותן בתורת חליפין הילכך לא מהני. והשתא אתי שפיר טובא, דלפי דברי הסמ"ע יקשה דשדה ואשה דין אחד להם לגבי דין כסף. ומה שייך בקדושי אשה כסף שווי, דאין אנו באים כ"א למעט קנין של פעולת נתינת הכסף, ודבר זה גם גבי קדושי אשה צריך להתמעט. ואדרבה נראה עוד יותר, שאף לפי דברי הט"ז שסובר דכסף קנין שפיר מהני, גבי קדושי אשה גם הוא יודה דלא מהני, דשם מצד הנאה ושווי הכסף הוא דמהני:

ב

קדושין (ב' ע"א) תוס' ד"ה בפרוטה וכו' וא"ת ומנלן דשוה כסף ככסף דהא לקמן מיבעי לי' קרא גבי ע"ע ישיב לרבות שוה כסף ופדיון הבן דכתיב בי' כסף וכו' ומיהו בפ"ק דשבועות דרשינן כלל ופרט וכו' אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי"ל דילפינן מע"ע וא"ת והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו ודרשינן בפ"ק דב"ק ישיב לרבות שוה כסף ככסף וכו' וי"ל דתרווייהו צריכי. ע"כ. אבל הריטב"א ועוד ראשונים תירצו וז"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומיא דשדה ה"ה לש"כ דבכל הני דאיצטריך לרבויי לש"כ בכולהו איכא טעמא, דגבי נזיקין ה"א דכיון דכתב רחמנא מיטב וכו' ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ וגבי גרעון כסף דע"ע נמי ה"א כיון שהוא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא לי' ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו יכול לסלקו בש"כ וכו' וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי ה"א דדברים אלו חידוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם וכו' אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשוב מנ"ל כסף מנ"ל שוה כסף. ע"כ:

והנה בשיטת התוס' יש לחקור אם גם בקנין שדה דמועיל שוה כסף הוא משום דילפינן מע"ע כמו קנין דאשה או אפשר דגבי קנין דשדה פשוט הוא לתוס' מסברא בלא ילפותא דע"ע כמו להריטב"א ודוקא גבי קנין דאשה מיבעי להו למילף מע"ע. ולכאורה לפי דברי הפ"י לקמן (דף ח' ע"א) דאמרינן בחד לישנא דרב יוסף דמה כסף דקייץ אף שוה כסף דקייץ, ופי' שם הפ"י משום דעיקר הקדושין הן בכסף ואף מאי דאיתרבי שוה כסף הוא מטעם כסף והילכך בעינן קייץ דומיא דכסף כדי שיהא הש"כ נקרא כסף. ולפ"ז אי נימא דגם קנין דשדה ילפינן מע"ע א"כ להך לישנא היינו צריכים לומר גם בקנין דשדה שיהא הש"כ קייץ דומיא דכסף דמאי שנא מקדושין דילפינן מע"ע ובעינן שיהא הש"כ קייץ דומיא דכסף א"כ גבי קנין דשדה נמי, והלא אנו רואים שכל המשא ומתן בגמרא אם צריך שיהא קייץ אינו אלא בקדושין אבל גבי קנין דשדה לא מצינו בשום מקום שיהא קייץ. ומזה צריכים אנו לדון שקנין דשדה אנו יודעים מסברא שש"כ ככסף ולא ילפינן מעבד עברי כקדושי אשה. וצריך להבין מאי שנא קדושי אשה דלא ידעינן מסברא וצריכינן למילף מע"ע ומ"ש קנין דשדה שמספקת לנו הסברא בזה:

ולדברי הריטב"א קשה עוד יותר כיון דלפי סברתו בין קדושי אשה ובין קנין דשדה ידעינן מסברא דשוה כסף ככסף א"כ מאי שנא דבקדושי אשה אמרינן להאי לישנא דרב יוסף דבעינן שוה כסף דומיא דכסף דקייץ ומ"ש דבקנין דשדה לא בעינן שיהא קייץ:

והנה בדברי הריטב"א מבואר דמאי דבעינן רבוי לרבות ש"כ ככסף גבי ע"ע לא על דין החלות ללמדנו שגם ש"כ יכול לפעול החלות של הגרעון לקנות את עצמו הוא בא, שעל זה אין אנו צריכין לרבוי מקרא, שזה ידעינן מסברא, אלא הוא בא על דין הפרעון ללמדנו שיכולים לעשות פרעון בע"כ של אדון בש"כ כמו בכסף, וכמו גבי נזיקין שג"כ כך. אבל מדברי התוס' שכתבו שילפינן קדושין מע"ע, נראה שהם מפרשים שגבי ע"ע החדוש הוא על חלות הקנין כמו גבי קדושין, והי' נראה שגם התוס' מודים לדברי הריטב"א שגבי ע"ע החידוש הוא בדין הפרעון ולא בדין החלות והילפותא דילפינן קדושין מע"ע הוא רק כיון דחזינן בע"ע שרבתה התורה דשוה כסף ככסף אף לגבי פרעון וכיון דשוה כסף ככסף שוין בכל מקום מזה ילפינן דאף לגבי קנין דקדושין שוה כסף וכסף שוים הם, וכמו שיבואר עוד. [אלא מדמביא ראי' מכסף מקנתו לקמן בסוגיא דקייץ וס"ל דגם בע"ע בעינן קייץ א"כ משמע דגם בע"ע החדוש בהקנין. אלא דלהריטב"א א"א לומר כן ומוכרחים אנו לומר דגם בתשלומין שייך ענין דקייץ]. והנה אף שקנין דשדה וקנין דאשה שוים הם כמו שכתב הריטב"א ונראה שאף לפי דברי התוס' כן הוא, ולפי דברי הסמ"ע שכל כסף קנין צריך שינתן לפרעון השווי, כבר כתבו האחרונים שגם בכסף קדושין צריך שינתן הכסף לפרעון השווי, מ"מ מחולקים הם הרבה בעניניהם. דהנה גבי קדושין יש לחקור, אם יקדש אשה והיא תפסוק עמו שיתן לה בעד המקח איזה סכום אם חלה ההתחייבות או לא:

ונראה לי להביא ראי' דלא שייך פסיקת המקח גבי קנין אישות מדברי רבינו יונה שתירץ על קושיית הצרפתים איך חתן מתחייב בתוספת כתובה אע"פ שאין לו פרוטה אחת והא הוי דשלב"ל ותירץ הר"י כיון שמקנה לו סודר בשעת מעשה הוי כפוסק לו סכום זה בעד מקח הסודר אע"פ שאינו שוה אלא פשוט אחד ובזה אין משום דשלב"ל. ע"כ. ויש לעיין אם נימא דגבי אישות שייך פסיקת המקח א"כ מה צריך הר"י לומר שמתחייב בפסיקת מקח הסודר יתחייב משום פסיקת הנשואין, אלא ודאי דגבי אישות לא שייך פסיקת המקח משום שאישות אינה ענין אשר יהא שייך בה ענין של שווי, משום שאינה מדברי השוויים. (וצ"ע אם יש לחלק בין נשואין לקדושין). ובאמת תמהו הרבה על דברי הסמ"ע שנראה מדבריו שגם גבי קדושין צריך שינתן הכסף לפרעון השווי, מה שייך שווי גבי אישות. ולפי דברינו יש לנו ראי' מדין פסיקת המקח דלא שייך ענין של שווי גבי אישות, ומכל אלה צריכים אנו לומר, שזהו חדוש שחדשה לנו התורה דגבי קדושין יהא ענין של פרעון ושווי ושיש לפרוע בעד האישות בפרוטה, ואף שלגבי בני אדם אין לדבר זה ענין של שווי, אבל התורה נתנה לה דין שווי ופרעון, ומשום זה לא שייך פסיקת המקח גבי קדושין, משום שפסיקת המקח אינה רק ענין של תגרין וגבי תגרין אין בקדושין שום שווי':

ובאבני מלואים סי' כ"ט גבי אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים כתב שם הטעם משום דהוי פסיקת המקח והביא ראי' מחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז שכתבו שם הראשונים דאינה חייבת ליתן לו המאתים זוז משום שכירות ופסיקה משום דהוי כבורח מבית האסורים ואמר לו טול דינר והעבירני דמצי אמר לי' משטה אני בך, אבל בלא טעם זה היתה חייבת ליתן לו המאתים זוז משום פסיקת המקח וה"נ גבי אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר צריך להשלים משום פסיקת המקח שפסקו מקח הקדושין במנה. והקשה דא"כ בגט נמי תתחייב אם התנה כזה אם גירשה משום פסיקת המקח ובא לחלק דגבי גירושין שאני כיון שיכול לגרשה בע"כ לא שייך פסיקת המקח. ע"כ. וכבר נתבאר שמדברי רבינו יונה סתירה לזה, שבעניני אישות לא שייך פסיקת המקח. ומה שהביא ראי' מחליצה אינה ראי' דשם ג"כ אין לחייב משום פסיקת המקח מה שעוסק בעד הקנאת עצמה דקנין אישות הוא ואין בו משום שיווי:

ועוד דהא בירושלמי יבמות פרק ארבעה אחין מחלוקת אי חליצה קנין או חליצה פטור ולמ"ד חליצה פטור אין בחליצה אף משום הקנאת עצמה ואיך נוכל לומר לדידי' דחייב בחליצה משום פסיקת המקח. אלא דבחליצה איכא טעמא אחרינא דמתחייב משום שכר פעולה שפסקה עמו סכום זה בשכר פעולת החליצה. אבל בקידושין לא שייך לומר שפוסקת עמו שיתן לה מנה בעד פעולתה, וכי מה פעולה עשתה בקידושין. ומשו"ה לא שייך נמי פסיקת המקח בגירושין ג"כ משום דלא שייך שם שכר פעולה, ושכר מקח ודאי לא שייך. ומה שכתב במהרי"ט שאף גבי קדושין אם אמר התקדשי לי ואתן לך כך וכך שמתחייב ע"כ, מזה נראה שגם דעתו כדעת הא"מ שגם בקדושין שייך פסיקת המקח. דוק בלישני' שאין דעתו כן שכתב שמתחייב אם אמר כן והן הדברים הנקנים באמירה. מזה מוכח שאינו בא לומר שמתחייב מצד פסיקת המקח כ"א שמתחייב כשאמר לה כן התחייבות בקנין ככל התחייבות דעלמא. ומהו קנין דידהו, דין קנין של דברים הנקנים באמירה, וכמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך דאמרינן בגמרא דבההיא הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקני, ועל זה אמר בגמרא דהן הן הדברים הנקנים באמירה, ולזה הוסיף במהרי"ט דגבי קדושין כה"ג הויין דברים הנקנים באמירה וגבי ממון בכה"ג לא אמר כן, משום דגבי ממון כה"ג הוי מטעם פסיקת המקח, אבל גבי קדושין לא שייך פסיקת המקח ואינו מתחייב כ"א משום התחייבות בקנין מצד דברים הנקנים באמירה. ואע"פ שלפ"ז א"א לפרש בהתקדשי במנה ונתן לה דינר שחייב להשלים משום פסיקת המקח כד' הא"מ, מ"מ אפשר לפרש שישלים מצד התחייבות בקנין משום דברים הנקנים באמירה. וקשה דלפי שיטת מהרי"ט אה"נ דלא תקשה קושיית הראשונים האיך אדם יתחייב תוס' כתובה אע"פ שאין לו, שאפשר שיתחייב מצד דברים הנקנים באמירה. מיהו נראה דלא שייך זה גבי תוס':

ועכ"פ יוצא מזה דלא שייך פסיקת המקח גבי קדושין משום דאין בקדושין ענין של שווי, אלא דהתורה חדשה בקדושין ענין של שווי בקנין אבל לא בשאר דברים. והילכך לא הקשו התוס' מנלן דגבי קנין שוה כסף ככסף משום דשם פשוט הוא כיון דגבי שדה עיקר קנין כסף הוא מצד שווי הדבר, א"כ אף בשוה כסף. ועיקר שאלת תוס' הוא בקדושין דשם אין הקנין מצד שווי שהרי באישות לא שייך שווי ורק חדוש הוא שחדשה התורה, ואולי לא חדשה רק בכסף ולא בש"כ, ותירצו דילפינן מע"ע. וכיון דגבי קנינים אנו באים מצד שווי אצל בני אדם, הילכך אין יתרון לכסף על ש"כ ולא בעינן בשוה כסף שיהא קייץ להך לישנא דרב יוסף. אבל גבי קדושין שכל עיקר דין כסף הוא חדוש אלא דמרבינן מקרא עוד חדוש לרבות שוה כסף בעינן שיהא הש"כ קייץ דומיא דכסף:

ובשיטת הריטב"א עדיין קשה שהוא סובר שבין בקנין ובין בקדושין ידעינן מסברא דש"כ ככסף א"כ מאי שנא בקדושין דבעינן קייץ ובקנינים פשוט דלא בעינן ש"כ דקייץ. ונראה בדעת הריטב"א דאית לי' דש"כ וכסף הם דבר אחד ואין לנו חילוק בין מטבע לחפץ ושניהם משמשים בין בתור כסף בין בתור שווי הילכך בין בקנינים דבעינן שווי שוים הם שוה כסף וכסף ואף בקדושין שחדשה התורה שאשה מתקדשת בכסף יכול ליתן ש"כ בתור כסף. והריטב"א לא יפרש שבקדושין גם הכסף מצד שווי ומפני זה יכול ליתן אף שוה כסף אלא שהוא יפרש שבקדושין בעינן כסף, דהא בקדושין לא שייך שווי, אלא שהתורה חדשה שמתקדשת בכסף, אלא שדעתו היא שגם שוה כסף יכול לשמש בתור כסף. ולכן הוסיף הריטב"א להסביר דאין צריך רבוי לרבות ש"כ אלא במקום שיש סברא לומר שהתורה הקפידה על מטבע של כסף דוקא, נמצא שבקנינים שוה כסף וכסף שניהם מועילים מצד מעלת השווי, והילכך ודאי לא בעינן שיהא הש"כ קייץ דומיא דכסף. אבל בקדושין בעיקר הדין בעינן כסף אלא שגם שו"כ משמש בתור כסף. ועל זה אמר הך לישנא דרב יוסף דכיון דש"כ מועיל מצד דין כסף בעינן שיהא קייץ דומיא דכסף:

ולפי מה שנתבאר בענף א' דאף כסף שאינן של תשלומין ג"כ מהני אף לפי דברי הסמ"ע, כמו דמהני בההיא הנאה מטעם כסף לפי דברי הנך ראשונים דסברי הכי, אף ששם לא שייך תשלומין כלל, א"כ תו אפשר להשוות כסף דקנין שדה לכסף דקדושין, ששניהם באופן אחד ממש הם ואין כאן חדוש מיוחד גבי קדושין, וא"כ שוב הי' אפשר לעיין מה בין קדושין לשאר קנינים, שישאלו מנ"ל שוה כסף ככסף דוקא גבי קדושין. ואולי מ"מ נוכל לומר, שהשאלה היא בכסף שאינו של תשלומין, אבל בכסף של תשלומין, כיון ששם נישום הכסף בשווי הדבר, אין לחקור כלל אם שוה כסף ככסף כמו שנתבאר, והלכך בקנין דשדה נהי דבכסף שאינן של תשלומין יש לשאול מנ"ל דשוה כסף ככסף אבל בכסף של תשלומין הדבר פשוט מסברא דשוה כסף ככסף, והילכך שאלו בכסף דקדושין, ששם השאלה פשוטה יותר, משום ששם אין כסף של תשלומין כלל:

ג

בבאור דברי התוס' רי"ד שכתב לחלק שאם קדשה בפרוטה בקנין חליפין מתקדשת מטעם כסף ומה דאמר בגמרא שאין מתקדשת בחליפין היינו שאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה סודר בכדי שלא תוכל לחזור בזה אין מתקדשת שאף שבקנין שדה בכה"ג מהני באשה לא מהני. ט"כ. ועיין במהרי"ט ובאבני מלואים שטרחו לבאר דברי התוס' רי"ד. והנה בעצם קנין חליפין יש לעיין איך מהני חליפין בפחות משוה פרוטה, דהא חזינן בכל מקום שפחות משוה פרוטה לא מהני בשום קנין וכן אין דין השבה בפחות משו"פ ויש מי שסובר בטעם גריעות פחות מש"פ משום דלא הוי ממון והי' אפשר לפי זה לומר דבחליפין לא בעינן דין ממון, אבל יש מי שסובר שגריעות פחות מש"פ הוא משום שהוא דבר הנמחל, ומה"ט גבי עכו"ם דקיי"ל דקפדי אף אפחות מש"פ יש מי שרוצה לומר דמהני אף קנין בפחות מש"פ, וכיון שהוא דבר הנמחל א"כ אף בחליפין לא ליהני, שכיון שהוא דבר שמוחלין אותו א"כ לאו מידי יהיב לי', שהרי אף בחליפין צריך להיות קצת ממון שהרי באיסורי הנאה לא מהני, וכן יקשה לשתי הדעות, דהא חזינן בב"ק (ע' ע"ב) דמילתא דאי תבע לי' קמן בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים, לא מהני בקנין, וחסרון זה צריך להיות לגריעותא אף בחליפין, כיון שצריך ליתן לו קצת שוויות, ומוכרחים אנו לומר בזה ע"פ דברי הרשב"א קדושין (ג' ע"א) שכתב על מה שהקשה אמאי דאמרינן אשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה מ"מ כששוה פרוטה ליהני ותירץ ע"ז דכיון דבחליפין צריך להחזיר החפץ א"כ ע"כ לאו בגופו של חפץ קא קני כ"א בדינו, ובדינו אין יתרון במה שזה החפץ שוה יותר כיון שבעצם הדין מועיל אף פחות מש"פ גנאי הוא לה. ע"כ. באור דברי הרשב"א שבחליפין אין הקנין בהשוויות כ"א בפעולת מסירת החפץ והוי כמו חזקה ומשיכה והגבהה שאין הקנין כ"א בהפעולה אלא שזה גזרה התורה שקנין חליפין צריכה הפעולה להעשות בחפץ שיש בו שוויות. ובזה נוכל ליישב מה שקשה לפי דברי הרשב"א בשבועות שבכלי ששוה אף פחות מפרוטה אפשר שאשה מתקדשת מפני חשיבותו א"כ לר"נ דאמר קונין רק בכלי איך אמר שאשה בפמשו"פ לא מקניא נפשה הלא בכלי אף בפחות מש"פ אשה מתקדשת. והי' אפשר ליישב ע"פ דברי הנתיבות שכתב ליישב איך קונים במאי דתפיס ג' על ג' הא לא הוי כלי ותירץ ע"פ דברי התוס' ב"מ שכתבו שמטבע שכיון שראוי לתלות בצואר בנו הוי כלי אף שעדיין אינה כלי כיון שראוי להיות כלי, ואם כן ניחא גם קושייתנו שבכגון דא כיון שאינה כלי עדיין אין לה המעלה להיות בה החשיבות כפרוטה. אבל לפי באור דברי הרשב"א בקדושין תתיישב הקושיא בפשיטות יותר שכיון שבחליפין אינו קונה רק בפעולת מסירת הסודר אבל אינו מוסר לו שוויות הסודר א"כ אין בהכלי שום מעלה שעיקר מעלת הכלי היא מפני חשיבות השתמשותו אבל בחליפין כיון שאינו מוסר לו ההשתמשות שהרי אין כאן כ"א קני על מנת להקנות והקנין הוא רק בפעולת המסירה, א"כ אין בזה רק שוויותו בעצם דהוי פחות משוה פרוטה:

ולפי זה יתבארו דברי התוס' רי"ד שכונתו שאם קונה בפרוטה יכולה להתקדש בהשווי, ואף שאומר שתקדש בקנין חליפין, מ"מ כיון שאין מתקדשת בחליפין כונתו שתתקדש בהשווי, אבל כשאומר לה התקדשי במנה ועושה קנין סודר כדי שיתחייב ורוצה לגמור הדבר שלא תוכל לחזור וע"ז מוכרח לעשות קנין חליפין, א"כ רצונו שתתקדש בהפעולה ולא בהשווי שהרי חליפין אין הקנין כ"א דוקא בהפעולה, א"כ א"א להתקדש מטעם כסף שהרי בקנין זה אין מוסר לה השווי:

מיהו בתוס' ובש"מ ב"ק (ע' ע"ב) גבי עקוץ תאנה מתאנתי משמע שגם בחליפין לא קני אלו הוה תבע לי' קמן לא אמרינן לי' זיל שלים דקבעי התם היכי מיירי אי דנתן לו בתורת דמים הלא מעות אינן קונות ואי בתורת חליפין הא קיי"ל כר"ן דפירי לא עבדי חליפין, ומשמע מדבריו דאי הוה קיי"ל כרב ששת דפירי עבדי חליפין הוה אתי שפיר מאי דאמר בגמרא אלו תבע לי' קמן לא אמרינן לי' זיל שלים אלמא דגם בחליפין לא קני כה"ג, שלא כמו שנ"ל:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה