חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לט - בדין הקנאת כפל
א
בתוס' ריש המפקיד הקשו אמאי דסלקא דעתי' בגמרא דלא נחית למימר דנעשה כאומר במשיכתה פרתך קנויי' לך מעכשיו, ובודאי סברה הגמ' דמקנה לו בשעת תשלומין במעות וע"ז הקשו דהא מעות אינן קונות אלא במי שפרע. ע"כ. והנה התוס' תירצו דגם הס"ד סבר דמקנה במשיכה אלא דאיהו סבר דמקנה רק פרה לכפל, וע"ז מתרץ בגמרא דמקנה פרה עצמה. ע"כ. והנה התוס' בקושייתם סברי דהס"ד סבר דמקנה במעות כפל עצמו דלא שייך להקנות פרה לכפילא שהרי אינה ברשותו ובתירוצם נקטי דהס"ד סבר דמקנה לו פרה לכפילא ובמשיכה מעכשיו, ומסקנת הגמ' דמקנה לו פרה עצמה. והנה דעת הרמב"ם דאף במסקנא דעת הגמ' דאינו מקנה רק פרה לכפילא, עיין בחדושי אנשי שם על הרי"ף בסוגיין. ולפי זה מוכרחים אנו לומר דבהס"ד סברה הגמ' דמקנה במעות רק הכפל, דאי אפשר לומר דמקנה במשיכת הפרה הכפל, דמה ענין משיכת הפרה להכפל, וא"כ תשאר קושיית התוס' דהא מעות אינן קונות אלא במי שפרע. ועוד קשה דבאמת דברי התוס' גופם מוקשים דאף אם מעות היו קונות לגמרי מה שייך קנין מעות לקנות הכפל שאינו רק ענין חיוב וכי אפשר לקנות במעות ענין של חיוב שאינו חפץ. וביותר תקשה קושיא זו על הרמב"ם, שלדברי התוס' יכולים אנו לומר שגם זה היו יכולים להקשות אבל להרמב"ם שמפרש באמת כן דעת הס"ד יקשה טובא. ובחדושי רע"א הרגיש זה בתוך דבריו, וכתב שאף למאי דס"ל לתוס' בתחילת קושייתם הוו סברי דלא מקנה לי', אף לפי המקשה, כפל בלבד כ"א פרה לכפילא, אלא דהוו סברי דמקנה לי' פרה לכפילא בכסף, ותירצו דהמקשן הוי ס"ל דמקנה לי' פרה לכפילא במשיכה, ומסקנת הגמ' דמקנה לי' פרה עצמה. אבל לפי דברי הרמב"ם דהמסקנא היא דמקנה לי' פרה לכפילא, א"כ בהס"ד ע"כ דהוה ס"ל דמקנה לי' כפל ממש, ותשוב הקושיא, דאיך יקנה כפל בכסף, שאין כפל אלא ענין של חיוב. וכן קשה ג"כ לפי שיטת הרשב"א שסובר שלעולם אין יכולים להקנות פרה לכפילא אף למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דעד כאן לא אמרינן אדם מקנה דשלב"ל דוקא גבי פירות דקל שהפירות באות מגוף הדקל, והילכך מהני קנין הדקל לפירות אף כשלא באו לעולם, אבל בדבר שאינו בא מגוף חבירו לא מהני קנין האחד להשני, א"כ לפי שיטה זו א"א לנו לפרש בין בהמסקנא ובין בהה"א שמקנה לו במשיכת הפרה פרה לכפילא דהא לא מהני כי האי מילתא, אף בלא גריעותא דדשלב"ל. וצריכים אנו לפרש דהה"א היתה שמקנה לו הכפל עצמו, ובע"כ צ"ל שבדמים מקנה לו, וכמו שרצו התוס' לפרש בקושייתם, ותקשה ג"כ קושיית התוס' דהא מעות אינן קונות כ"א במי שפרע, והב' קושייתנו דאיך שייך קנין מעות על כפל שאינו רק ענין של חיוב:
ונראה לומר דחזינן דהלואה אין יכולים להקנות כמו שכתבו התוס' (ב"ק ע') ד"ה אמטלטלין דכפרי', והביאו ראי' מהא דב"ב פ' מי שמת דדחיק לאשכוחי דהלואתו לפלוני איתי' בבריא ולא מצי לאשכוחי אלא הואיל ויורש יורשה א"נ במעמד שלשתן וכו' ודגוזל בתרא דר"פ הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר יהודה אגב אסיפא דביתי' כי אתא נפק לאפי' עד תוך ומסיק משמע לשון הלואה ויש לדחות דמיירי בעיסקא שלא ניתן להוצאה ועוד דבהזהב ובהמוכר הספינה ל"ג ומסיק וכו' עיי"ש. וטעמא דהאי מילתא דלא מהני שום קנין בזה, משום דאין זה מילתא דמיזדבין ומילתא דמישתלים, והילכך לא שייך בזה קנין, דאין קנין מועיל אלא בדבר שמציאותו הוא להמסר מאיש לאיש, וכל החפצים ענינם ודרכם להתחלף ולהשתנות מרשות לרשות, אבל הלואה היא ענין קיים אצל מי שהלוו ממנו, ואינו משתנה מצד מציאותו מאיש לאיש והילכך לא שייך בו קנין. ולפ"ז גם ענין של כפל, ודאי פשוט הוא דאינו יכול להמכר, דאינו מידי דמיזדבין, ומידי דנקח מעות בשביל זה, ומה שאנו רואים שנקנה להשומר, צריכים אנו לומר, שלגבי השומר באופן זה הוי מידי דמיזדבין, ומידי דמישתלים מעות בשביל כך, שלגבי השומר שלקח את החפץ לשמור, ומחוייב או לישבע או לשלם, שייך אצלו ענין התשלומין בעד הכפל, וממילא שייך אצלו גם ענין של פסיקה בעד הכפל, והילכך הוי מידי דמיזדבין גבי', ושייך גבי' קנין כסף, שאף כל חיוב אילו הוי מידי דמיזדבין הי' נמכר בכסף:
ונראה עוד יותר, שאף פרה לכפילא, לא מיחשב מידי דמיזדבין לגבי איש אחר, מפני שכל עיקר זכות כפל, אינו דבר שדרכו להשתנות מאיש לאיש, אלא ע"י קנין בפרה, והילכך לא שייך להקנות כפל אף ע"י הפרה, ודוקא גבי שומר הוא דמהני משום דהוי לגבי' מידי דמיזדבין ומידי דמישתלים. ואין זה דומה למוכר עבדו לקנס, דאי לאו דהוי דשלב"ל הוי מיזדבין לכל אדם, דשם הא ליכא יתרון לשומר מאיש אחר, דשם גבי שלשים של עבד, התשלומין הם בשביל ההיזק, אלא שבכל היזק צריך לשלם בעד שוויו של ההיזק וכמות חסרונו, ובעבד קצבה התורה את סכום הכסף, והילכך הוי עבד לקנס מידי דמיזדבין, שהרי ענין הקנס הוא ענין בעבד עצמו, וכמו שהעבד עצמו מיזדבין, כמו כן מיזדבין העבד לקנס, אבל בכפל, הרי אין החיוב בשביל ההיזק שהרי מחזיר לו את הקרן, ואין זה אלא חיוב בלבד, ולא שייך בזה שימכר, ולא הוי מידי דמיזדבין, אם לא גבי שומר, שאצלו הוי זה מידי דמיזדבין, ומידי דמישתלים:
ובירושלמי שואל אמשנתינו מנן תיתי לי אם המצא תמצא בידו הגנבה, וכי אין אנו יודעין שאם ימצא הגנב ישלם שנים, ומה תלמוד לומר שנים ישלם אם אינו ענין לו תנהו לענין שלפניו רבי עאל לפירקא דר' יודן אמר קומיה א"ל אמור דבתרה נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה למי משלם לבעל הפקדון וישלם למי שהפקדון אצלו רבי נסה בשם ר' יונה חיים שנים ישלם למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך. ע"כ. וכתב במראה הפנים וז"ל מכולה סוגיא דהכא משמע דכל האי דינא דמתני' מדרשי דקראי נפקא לן ולא נמצא כן בשיטת הבבלי, ואדרבא שיטתו דהתם מוכח דלאו מן התורה הוא אלא דחכמים אמרו כן דאי מגזירת הכתוב הוי לא הוי מקשי והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל וכן הא דאמר רבא לקמן נעשה כאומר לו וכו' וכדפירשו דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים וכו' וכן לא הוה מחלקינן בדינא דשבחא כדאמר התם סתמא דמילתא וכו'. מכל הלין נראה דסוגיא דהתם לא ס"ל דהאי דינא דקניית כפל בשומרין מד"ת הוא אלא מדרבנן ע"כ. ולפ"ד נראה דאין לנו לעשות מחלוקת בין בבלי לירושלמי בדבר זה, וגם הירושלמי יודה דדבר זה של קניית כפל בשומרין תלוי באומדן דעת הבעלים, ואם יאמרו הבעלים מפורש שאין מקנים לו הכפל לשומר לא יקנה הכפל, שלא התורה קנתה לו הכפל, וכמו כן גם סוגיין דבבלי יוכל לסבור דמקראי ילפינן לה לקניית כפל בשומרין, משום שהאומדנא בלבד לא מהני בזה לקנות הכפל, משום דכפל הוי מידי דלא מזדבין ומידי דלא מישתלים בכספא, וא"כ מה מהני בזה אומדנא, כיון דהוי מידי דלא מיקני, וע"ז יליף בירושלמי דגבי שומר הוי מידי דמיזדבין, ומידי דמישתלם, וגבי שומר יש כאן פסיקת מקח ונלמד זה מן המקרא, וכיון שכן שוב מהני בזה האומדנא דבעלים להקנות לו הכפל לשומר, וצריכינן לתרווייהו בין לקרא דירושלמי ובין לאומדנא דבעלים דסוגיין דבבלי, ולא פליגי. ועכ"פ מיושב עכשיו מה שהקשינו, מה שייך לקנות כפל בכסף, דגבי שומר שייך ושייך משום דגבי' ילפינן דהוי מידי דמיקני, מידי דמיזדבין בכספא, ולכך מיקני בכסף:
ומה שהקשינו אשיטת הרמב"ם דסבר לפי המסקנא דמקנה פרה לכפילא, דמה שייך פרה לכפילא, כיון דלא אתי מגוף הפרה, וכמו שכתב הרשב"א דדוקא דקל לפירותיו מהני משום דמקני לו מקום הצמוח, כיון דאתי מגוף הדקל, אבל פרה לכפילא דלא אתי מגוף הפרה, מאי מהני. ונראה לפרש שהרמב"ם יבאר שמה שמקנה לו פרה לכפילא, אין הכונה שמקנה לו זכות בפרה לכפילא, אלא הכונה שנותן לו בעלות בפרה עצמה כמו שהתוס' סוברים, אלא שהחילוק ביניהם הוא שהתוס' סוברים, שצריך לו להקנות הפרה לגמרי, עד שגם שמחזיר הגנב, ג"כ אינה חוזרת עוד לבעלים, והרמב"ם סובר שנותן ומקנה לו בעלות בפרה בזה השיעור, כמה שנצרך לזכיות הכפל, שיהיה הכפל שלו, ואף אם ישיירו הבעלים לעצמם הדין, שאם יחזיר הגנב את הפרה, שתחזור הפרה לבעלים, ג"כ צריך הכפל להיות שייך להנפקד, מפני הבעלות שהי' להנפקד בהפרה מחמת הקנאת המפקיד, וכיון שלהקנאת הכפל די זה השיעור הילכך אינו מקנה לו יותר מזה, ומשייר דין חזרת הגוף לעצמו. והשתא מתיישב מה שהקשה בחדושי אנשי שם אשיטת הרמב"ם דהפרה חוזרת לבעלים א"כ מאי מקשה בגמ' א"ה גיזותיה וולדותיה נמי יהיו לשומר, כיון שאינו מקנה לו אלא פרה לכפילא, ולא זכה השומר בגוף הפרה, אמאי יהיו לו הגיזות והולדות, אבל כיון שנאמר שגם להרמב"ם זוכה בהפרה, עד השיעור שנצרך לו לזכיית הכפל, מקשה בגמ' שפיר שיהיו גם הגיזות והולדות שלו, ומשני דגם זה משיירים הבעלים לעצמם:
אבל מ"מ תשאר לפ"ז קושיית התוס' דלפי הס"ד יקשה הא מעות אינן קונות, וצריכים לתרץ כתי' הפ"י דבה"ג דלא שייך לומר נשרפו חטיך בעליה לא גזרו רבנן לומר דאינן קונות, וכמו שלא גזרו בעליתו של לוקח מושכרת למוכר. ובאופן אחר יש ליישב הדברים והוא דצריך להתבונן לאחר שאנו אומרים דמקני לי' פרה לכפילא לשומר, איך היא העמדה בדין, אם מחייבין את הגנב לשלם הכפל לשומר, ולשומר הוא מתחייב, או שהקנס הוא בלתי משתנה, שממי שגנב לו הוא מתחייב ומחייבים אותו לשלם לנגנב והשומר מיני' דבעלים הוא דקא זכי. ולפי פירוש הפשוט, כפי מה שמשמע מלשון מקני לי' כפילא, נראה שהיא הקנאה גמורה, ככל ההקנאות, והוי הכפל שלו מיד והוא הבעל דבר בתביעה זו של הכפל, ואין הבעלים זוכים שוב כלל בהכפל עוד:
אבל בכסף משנה פ"ח מה' שאלה ופקדון הלכה ה' נראה שאינו סובר כן שעל מה שפי' רש"י גבי בעיא דגמ' דשילם לבנים מאי דאיירי בשמתו בעלים ואח"כ נגנבה כתב וז"ל ול"נ דמשו"ה פי' רש"י בשמתו בעלים ואח"כ נגנבה משום דאי נגנבה קודם מיתת הבעלים לא שייכא הך בעיא דהא אין אדם מוריש קנס לבניו וא"ת היאך פי' רש"י גבי שלמו בנים כשנגנבה בחיי האב י"ל דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידי' לאו קנס הוא ע"כ. ונראה מדבריו שכ', דכשמת שומר לא מיקרי מוריש קנס לבניו משום דבני שומר מבעל הפקדון קא זכו, אלמא דעיקר החיוב הוא לבעל הפקדון אלא דשומר מיני' קא זכי. ואם נרצה לדחות הראיה ונאמר, דלא אמר הכ"מ כן אלא בשלא שילם השומר בחייו, ונמצא שלא זכה עדיין בחייו, אי אפשר לומר כן שהרי אין התשלומין אלא קיום תנאי בעלמא, וכשמתקיים התנאי לבסוף, הרי חל הקנין למפרע, ונמצא שקנוי היה לאביהם השומר, וא"כ איך מוריש קנס לבניו, וכן יקשה מרישא גופא דשילם לבנים שפי' דאיירי בשמתו הבעלים ואח"כ נגנבה, משום דאם נגנבה ואח"כ מתו הבעלים אין אדם מוריש קנס לבניו, ואמאי אי נימא דשילם לבנים הוי קיום התנאי, א"כ כבר זכה השומר למפרע משעת משיכה או משעת גניבה בכפל, והשומר הלא חי הוא, ואין כאן מוריש קנס לבניו, אלא ע"כ דאין השומר נעשה לעולם הבעלים דהכפל, אלא בעל הפקדון הוא בעל הכפל, והשומר מיני' קא זכו, וההעמדה בדין והתחייבות הכפל היא לבעל הפקדון, וכן יש לשאול כיון דקיי"ל דאין אדם מוריש קנס לבניו וטעם הדבר והסברו נראה משום דקנס הוי עונש ככל העונשים שבתורה, כמלקות ומיתה וכדומה, וזה ודאי שכל דין הנאמר במלקות תנאי הוא בעונש, ואם ישנה איזה דבר, אין זה עונש מלקות, והוי כלא לקה, כמו כן בקנס כל דין הנאמר בו, הוי תנאי בהעונש, ואם ישנה אין העונש נעשה כלום, והילכך כיון שהתורה צותה ליתן הקנס להנגנב, צריכים ליתן לאותו הגוף, וא"כ מה שייך בזה דין ירושה, שאין דין ירושה נאמר אלא לקיים דין הממון, אבל להעשות גוף הבנים כגוף האב, זה אי אפשר להיות מדין ירושה. והי' נראה לומר במחלוקת ר"ש ורבנן לפי הך לישנא דתוס' דפליגי גם לגבי להוריש קנס לבניו, ופליגי אם לאחר העמדה בדין קודם תשלומין מיקרי קנס אם לא, דבהא פליגי, שרבנן יסברו שעיקר דין עונש הקנס הוא עד העמדה בדין, וכיון שחייבוהו כבר נגמר דין העונש, ולא הוי שוב אלא דין ממון, ובדין ממון הלא מהני דין ירושה, ור"ש יסבור דאף עד אחר התשלומין הוי דין העונש, ואם יחסר תנאי של אותו האיש הנגנב יחסר דין העונש, וכיון שכן יקשה מאי שנא דמהני המכירה שמוכר ומקנה הקנס להשומר, ומאי שנא דין מכירה מדין הורשה, שלהוריש אינו יכול ולמכור לשומר יכול הוא, ועל כרחנו צריכים אנו לומר, שאינו מוכר את הכפל לגמרי, שמ"מ הבעלים דהכפל הוא בעל הפקדון, והוא הוא המעמיד את הגנב בדין, וכשב"ד מחייבים את הגנב כפל, לבעל הפקדון הוא שמחייבים, והילכך אינם חסרים כאן תנאי דין העונש, ויוצא לפ"ז שאיננו מקנה להשומר את הכפל לגמרי, ואין להשומר בהכפל אלא דין גוביינא בלבד:
והנה לפי מה שמפרש בחדושי אנשי שם בשיטת התוס' דסברי דהפרה עצמה אינה חוזרת לבעלים, נמצא שמקנה לו הפרה עצמה, ע"כ צ"ל דהשומר הוי הבעלים דהכפל, שהרי הוא בעלים דפרה, והרמב"ם אם יסבור כרש"י, דבני השומר מבעל הפקדון קא זכו, יסבור דמקנה פרה לכפילא לא להקנותו זכות כפילא כי אם לגוביינא דכפילא, לפי פירוש הכסף משנה בדברי רש"י, ולפ"ז אין הדבר כמו שנתבאר שנותן ומקנה לו בעלות בפרה כפי זה השיעור שצריך לזכיית כפל, שאינו זוכה בהכפל לגמרי, כ"א שזוכה דין גוביינא של הכפל, וכענין זה מצינו לשיטת ר"ת ששעבוד הגוף אינו נמכר, כ"א שעבוד נכסים, נמצא שגם שם החוב הוא להמלוה המוכר, והלוקח אין לו אלא דין גוביינא, שהרי אין ללוקח זכות בעצם החוב, כיון ששעבוד הגוף לא נמכר, נמצא שזכות החוב הוא להמוכר, וכ"כ גבי כפל נמי לא נמכר אלא דין גוביינא. וא"כ לפ"ז נצטרך לומר דרש"י ורמב"ם לא יסברו כדעת הרשב"א שבמידי דלא אתי מגופא לא מהני אף דקל לפירותיו. ובפ"י משמע שמפרש בדברי הכ"מ דבנים לאו מכח אביהם קא זכו אלא מכח בעל הפקדון, משום דהוי כמתנה שאם ישלמו בנים לבסוף יזכו הם בפרה למפרע, וזה תימא רבתא, דהא הם לא משכו ובמה יזכו, ואי נימא דאביהם כשזכה זכה או בשביל עצמו או בשביל בניו, א"כ הלא הוי כאיזה מכם שיעלה ראשון לירושלים דתלי ביש ברירה ואין ברירה, ועצם הסברא קשה לומר כן, שזוכה גם בשבילם. ועוד נראה דכבר נתבאר דאין הכפל נקנה כ"א לשומר, אבל לאיש אחר שאינו שומר, אינו יכול להקנות הכפל, ואם כן הבנים הלא לא הי' להם דין שומר מעולם, ואיך יכולים לזכות בכפל אף ע"י הקנאתו, וע"כ כונת הכ"מ, שאף לאחר הקנאת הכפל לשומר, עיקר הדין עדיין הוא לבעלים:
ולפי הס"ד דגמ' נראה לומר דאין בעל החפץ מקנה הכפל להשומר כ"א מתחייב ליתן לו הכפל, וההתחייבות חלה ע"י הדמים, וכמו שכתב הר"י בש"מ בכתובות ריש אע"פ על מה שהקשו התוס' והרא"ש איך חתן מתחייב אלף זוז אע"פ שאין לו כסף ואין לו נכסים, וכתב הר"י שכיון שמקבל הסודר מתחייב בשווי הסודר כמה שפוסק ע"כ. וכן הא קיי"ל שאם אחד נותן לחבירו מעות בעד חפץ ומעות אינן קונות מ"מ מתחייב ליתן החפץ בעד הדמים כמבואר ברי"ט אלגאזי רפ"ב דבכורות. וכן הכא כיון שנותן השומר לבעל החפץ המעות, מתחייב בעל החפץ ליתן לו הכפל כשיקבל מהגנב. ונראה לי באמת שמוכרחים אנו לומר כן, דהנה דברי התוס' מוקשים עוד ביותר, דאיך נוכל לומר שבמעות מקנה לו הכפל, דהא אמר בסוגיין לקמן לא שילם שילם ממש, אלא כיון שאמר הריני משלם מקנה לי' כפילא, וא"כ איך ס"ד דגמרא לומר שמקנה לו במעות, והרי אף מעות אין כאן, שהרי לא שילם, כ"א שאמר הריני משלם. וצריכים היינו לומר, שכיון שאמר הריני משלם מיד מתחייב לשלם, וכמו שכתבו התוס' בסוגיין לקמן שכיון שאמר הריני משלם שוב אין יכול לחזור בו, ומאי דקאמר בגמרא או דילמא מיהדר קא הדר בי' היינו דרוצה לחזור אבל אינו יכול לחזור משום דהוי כלאחר גמר דין. ונראה מזה דלא מהני לומר הריני משלם כ"א כשאמר בב"ד, וכיון שאמר כן בב"ד הוי כפסק ב"ד שישלם והילכך לא מצי תו למיהדר בי' והויא התחייבות גמורה. וכן משמע מן הראשונים דאיירי בב"ד ומשו"ה אינו חוזר, אבל עכ"פ הלא כיון שאמר הריני משלם כבר נתחייב השומר הדמים לבעל הפרה, א"כ היינו יכולים לפרש בדברי התוס' שבהתחייבות זו נקנה לו הכפל, וכמו שקונים במעות כן יכולים לקנות בהתחייבות. אבל דבר זה כבר עמדו עליו הרבה פוסקים אם יכולים לקנות בהתחייבות, ולכן היינו מוכרחים לומר דאין בעל הפרה מקנה לו הכפל כי אם מתחייב ליתן הכפל להשומר כשיקבל מהגנב. וכיון שקנה בעל הפרה ההתחייבות דהיינו שעבוד גוף השומר מתחייב בשביל זה ליתן לו הכפל. ונראה פשוט דאף אם נסבור דאין קונין חפץ בהתחייבות כדמים אבל בודאי חלה התחייבות ע"י התחייבות, כיון שהוא פוסק עמו שיתחייב לו הקרן שנגנב או שנאבד, ובשביל זה יתן לו הכפל, בודאי חלה הפסיקה. אלא שאם נפרש כן יקשה מה שמקשה בגמרא על הא דאמרינן דמקני לי' כפילא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואי נימא דכונת הגמ' בהס"ד דבעל הפרה מתחייב הכפל להשומר אבל לא מקנה לו, א"כ מאי קושיא הא אדם מחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם. מיהו בנתיבות סי' ס' סעיף ו' ס"ק מ' הביא בשם כנה"ג שהחולקים בסי' קי"ב דסברי דבשעבוד דשלב"ל יכול לחזור קודם שב"ל יסברו כן גם בחיוב וכתב עוד שאם מת קודם שב"ל היורשים פטורים לשלם לכ"ע אף במחייב עצמו. והקצוה"ח רצה לסתור דברי הכנה"ג מדברי התוס' ריש אע"פ שכתבו דחתן מתחייב אע"פ שאין לו פרוטה אחת אע"ג דהוי דשלב"ל ובכתובה הלא אין יכול לחזור. וכתב הנתיבות שלא קרב זה אל זה דדוקא כשמחייב עצמו בדמים או בפירות המצויין כבידו דמי הילכך חל החיוב אגופו מיד ולא הוי רק כלא הגיע זמן הפרעון. אבל כשמתחייב ליתן שדה לכשיקחנה או פירות דקל כשיבואו לעולם, שכיון שאינן בעולם אין החיוב חל אגופו מיד כ"א לכשיבואו הילכך אם מת אין החיוב חל איורשים דודאי לא עדיף חיוב לרבנן מקנין לר"מ עכ"ד. ולפי דברי הנתיבות נוכל לפרש שזהו שמקשה בגמרא דגם כאן כיון דשייך דשלב"ל א"כ אף לר"מ כיון דאיכא כמה מי מימר אין להתחייבות לחול כלל. שוב מצאתי בס' דברי משפט שהקשה אקושיות הגמרא והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ומאי קושיא והא אדם יכול לחייב עצמו בדבר שלב"ל ונימא דנעשה כמו דאמרו הבעלים לשומר בשעה ששילם השומר אני מחייב את עצמי ליתן לך הכפל כשימצא הגנב ומשום הכי הכפל לשומר וכו' דאפוכי מטרתא ל"ל, אך זה ניחא אם נימא דשומר לא קנה הכפל כ"א שילם ממש אבל כיון דקיי"ל כר"י דאמר לא שילם שילם ממש אלא כיון דאמר הריני משלם חייב הגנב לשלם כפל לשומר וא"כ לא מצינן לתרץ וכו' דהא אף דנעשה כמו שהבעלים התחייבו וכו' מ"מ אין יכול לחייב את עצמו באמירה בלחוד ע"כ. ולפי מה שנתבאר אין נ"ל כן חדא דבכה"ג אף בהתחייבו מקשה הגמרא שפיר והב' דאף באמר הריני משלם יש כאן מעשה הקנין ע"י ההתחייבות שהתחייב עצמו לשלם:
ב
בגמרא שילם מחצה מאי שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן או שותפין ששאלו ושילם אחד מהן מאי. והקשו הרבה ראשונים בר"ן והובאו בש"מ הא קיי"ל בלוה משנים שחייב לכל אחד כולה ולא לזה מחצה ולזה מחצה ושנים שלוו נעשה כל אחד חייב בכולה א"כ היינו שילם מחצה ממה שהוא חייב. ותי' בתי' האחד ואפשר לומר דהכא אע"פ שלא שילם אלא חצי מה שעליו מ"מ מקנה לי' כפילא דאומדן דעתא הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו ע"כ. ובאמת התי' תמוה דגבי שילם לשותפין א"א לומר הכי דמ"מ מקני לי' כפילא כיון שמה שהי' שייך לו שילם לו, דא"א לומר כן, דהרי שותפין שגבו גבו למחצה, וא"כ הרי שילם את חצי זו לשניהם, ונמצא שכל אחד גבה מחצה ממש מחלקו, וע"כ צ"ל דכאן איירי דלהשני נשבע ונפטר, וא"כ לא הויא תו הגבי' לשניהם. ולכאורה נעלמה הבנת קושייתם דעד כאן לא שייך לומר שהוא חייב בכולה אלא במקום שמן הדין הוא חייב. אבל כאן כשמשלם לאחד מהן ואינו רוצה לישבע, ולחבירו ע"כ נשבע ואינו משלם, וכיון שנשבע לחבירו הוי ממילא שבועה על כל החוב שהרי גם לחבירו חייב בכולה, א"כ ממילא הרי נפטר גם מזה מצד הדין, א"כ בענין כזה מה שייך לומר לוה בכולה, שהרי גם מחלק שלו כבר נפטר ע"י השבועה שנשבע לחבירו, הילכך בעי בגמרא שפיר דענין זה עדיף משילם מחצה טובא:
והיה נראה בישוב הדברים דבאמת יש להקשות עוד דהנה יש מחלוקת הראשונים ביש עדים שפשע או מקנה לי' כפילא וביש עדים שנאנסה שמצד הדין פטור מלשלם הסכימו הפוסקים דלא מקני לי' כפילא, שכיון שמצד הדין פטור, נמצא שאינו נותן לו רק מתנה בעלמא, ועל מנת כן לא הקנה לי' כפילא, וא"כ יש לעיין לרבא דאמר דהיכא דנשבע ואח"כ שילם דמקנה לי' כפילא, ומשמע אף שלא חזר משבועתו, ואמאי, הלא כיון שנשבע כבר נפטר מדין תשלומין, א"כ מה שמשלם אינו אלא מתנה בעלמא והוי כיש עדים שנאנסה ומאי שנא כאן דלא מקני לי' ומ"ש כאן בנשבע דמקני לי' כפילא, ובע"כ צריכים אנו לומר דה"ט דשאני פטור דנשבע מפטור דעדים, דפטור דעדים הוא משום שהאמינתם תורה בעדותם, ומאמינים אותם שהדבר כך הוא כמו שאומרים, (ונראה שהוא ג"כ אינו חולק עליהם להכחישם לחייב את עצמו, שאילו היה כן, היה הוא נאמן מטעם הודאת בעל דין, ומחוייב מצד הדין) וכיון שמאמינים להעדים, נמצא שהוא פטור באמת, אלא מתנה הוא נותן, ובכי הא הוא דלא מקני לי' מעיקרא, כ"א כשמשלם חיובו, אבל מה שהוא נותן לו מתנות שאינן דין של שומר, אין מקנה לו בשביל זה, כמו שאינו מקנה לשאר הנותנים מתנות. ובנ"י כתב הטעם משום דלא אסיק אדעתי' להקנות לו מעיקרא בכי האי גוונא שיפטר, ועכשיו לא מהניא הקנאתו משום דהוי מוכר קנסו דלא עשה ולא כלום. ומדברי נ"י ראי' למה שנתבאר שאף שלדברי הרמב"ם מוכרחים לפרש שההו"א דגמ' היתה שמקנה לו הכפל בלבד ולא פרה לכפילא, מ"מ דוקא בשומר מהני בכה"ג משום שגם הגמ' שלנו סובר כדברי הירושלמי דילפינן מן הפסוק דהמצא תמצא, והילפותא היא דהוי ענין של פסיקה ומידי דמשתלם גבי שומר, אבל לגבי אדם דעלמא דליכא קרא, לא הוי מידי דמיפסיק המקח ומידי דמישתלם]. ועכ"פ גבי עדים מיפטר לגמרי מן הדין, אבל פטור דשבועה אין זה פטור, מחמת שמאמינים לו שדבריו נכונים, ובאמת אינו חייב, ואין השבועה אלא פטור, שאין ב"ד יכולים לתובעו ולחייבו, שלגבי ב"ד נפטר, אבל אין דבריו מאומתים עדיין, נמצא שבכה"ג כשמשלם אחר שבועתו, אין זאת מתנה בעלמא, כ"א שמשלם מחמת חובו, שיש עדיין דין עליו, והילכך אף כשנשבע, כיון שמשלם לו אח"כ, מקני לי' כפילא. וראיה לדבר שאין שבועה מבררת את הדבר ואין חיוב השבועה בא לברר את אמתת המעשה, ואין זה כ"א דין חיוב בעלמא כשאר החיובים, מדברי הש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב ועוד נראה דגם בשני כתי עדים המכחישים זא"ז אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא ואי הוי חייב ש"ד בלא עדותן כגון שבועת השומרין או מודה במקצת או היסת השתא נמי משתבע הך שבועה, ע"כ. ואם נפרש הדברים כפשוטן, ששבועה היא ענין של ברור, מה מהני עוד ברור שבועתו במקום שיש עדים, וכמו שנשנה ענין זה בכמה מקומות, דבמקום תרי ותרי לא מהני עוד שום ברור, שהעדים שכנגד סותרים כל הברורים. אלא ע"כ ששבועה הוא ענין של חיוב בלבד דרמי רחמנא עלי', אף שאין מתברר ע"י שבועתו כלום, והילכך כיון שכבר נתחייב אינו נפטר בלא השבועה כשהוו תרי ותרי דאוקמינן אחזקת חיובו. וכיון שכן, ידעינן דאין מן השבועה מתברר כלום, אלא שכיון שנשבע נפטר ממילא מן התביעות בלבד, שאין יכולים לתובעו, אבל לא נתברר עדיין שאינו חייב, והילכך אין התשלומין מתנה כ"א חיוב, שהוא משלם מחמת חובו, והילכך מקני לי' כפילא אליבא דרבא:
ועכשיו מיושבת הקושיא שהקשינו, דהא כששילם לאחד מן השותפין, הלא להשני נשבע שפטור וא"כ הלא נפטר מן המחצה השנית לגבי שניהם בשבועה שנשבע לשותף השני, דזה פשוט שכשנשבע לשותף השני על מחציתו, נפטר ממחצה זו אף כלפי השותף הראשון, וא"כ אין זה שילם מחצה, ועכשיו מתיישבים הדברים, שאף שכשנשבע אין זה ענין של פטור לגמרי, אלא שאין יכולים לתבוע אותו לאחר שנשבע, אבל דנימא שהתביעה כמאן דליתא שיהא התובע עוד מקנה לו הכפל, ודאי לא אמרינן כן, וא"כ אי נימא דשילם מחצה לא מקנה לי' כפילא, גם כששילם לשותף אחד את חלקו, צריך להיות שלא יקנה לו את כפילו, מהאי טעמא שעדיין התביעה של חלקו של השותף השני עדיין לא נתבטלה לגמרי, לכה"פ כלפי זה שהוא לא יקנה לו את כפילו, שכיון שהשבועה לא ביררה עדיין שאינו חייב לו יותר, לא הוי כשילם לו את כל חובו:
מיהו קושיית הראשונים בעצם דבריה מתיישבת, שאף שאחד שלוה משנים חייב לכל אחד לשלם לו את כולו, מ"מ החיוב הזה מתחלק לשני חיובים, שעל חלקו של כל אחד מחוייב הוא מצד לוה ושואל, ועל חלק חבירו חיוב מיוחד הוא, שאינו חיוב פשוט כחיוב אותה המחצה, שהרי באמת המחצה השנית של חבירו, וא"כ מה שהאחד יכול לתבוע חלק חבירו אין זה אלא מטעם אפוטרופסות ולא יותר, נמצא שיש כאן שתי תביעות, האחת תביעת בעלים, והשנית תביעת אפוטרופוס, וא"כ אין שייכות לשתי התביעות ביחד, והילכך כשמשלם לו מה שמחוייב לו בעד חלקו, אין תביעת החלק השני, שהוא תביעת אפוטרופוס מפרעת מלהקנות לו את כפילו בעד החלק שלו, ששתי התביעות שני ענינים נפרדים הם, ואין להם שייכות זו עם זו. וכן שותפין ששאלו ושילם אחד מהם את מחציתו, אף שכל אחד מחוייב לשלם את כולו, מ"מ שני חיובים הם, שעל המחצית האחת הוא מחוייב מטעם שואל ולוה, ועל המחצית השנית, יהא החיוב כאן מטעם ערב, ואף א"נ דהוי ערב קבלן, מ"מ שני חיובים הם, וא"כ כששילם את חלקו בשביל דינו שהוא לוה עליו, אין המחצית השנית שהוא ערב עליה מפרעת מלהקנות לו כפילו בשביל תשלומיו על חלק הערב שלו, מפני ששני חיובים נפרדים הם, וכיון שחיוב הלוה ושואל אשר עליו שילם לגמרי, מקנים לו כפילו בשביל כך, אבל בעיא דגמ' דשילם מחצה, שלא שילם ממה שהוא מחוייב חיובא דשואל לגמרי, ושילם רק מחצה, וזה הוא ענין אחר לגמרי:
ובש"מ עצמו תירץ שעל המחצה של חבירו אינו אלא ערב, וכיון שהדין שלא יפרע מן הערב אלא מן הלוה תחילה, נמצא שאין החיוב אלא על חלקו בלבד לעת עתה. ולפ"ד אין צריך לזה, אלא אף אם נחשבו לערב קבלן, שיכול לפרוע ממנו תחילה, מ"מ כיון שחיוב אחר הוא נפרד מחיוב שהוא חייב על חלקו אם משלם כל חיוב האחד, חיוב של הלואה, אין זה מיקרי משלם מחצה, כיון שחיוב זה נשתלם כולו, וחיוב מחצה השנית חיוב אחר הוא:
ויש ליישב עוד באופן אחר, דבעיא דגמ' דשאל מן השותפין או שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, איירי כגון שגם החלק השני נשתלם, ובשאל מן השותפין שילם גם לשותף השני, אלא דאטרחיה לבי דינא, וכן בשותפין ששאלו שגם השותף השני שילם, אלא דאטרח לבי דינא, ולכן לא מקנה לי' כפילא כיון שאטרחיה לבי דינא. ובזה הי' נראה דאין זה ענין לשילם מחצה, דנהי שהוא חייב לו לשלם גם חלקו של חבירו משום שהוא אפוטרופוס על חלקו מ"מ כולי האי שיבטל האי אטרחיה על חלקו של חבירו זה אפשר דלא אמרינן, דדוקא אי חסר השלמת התשלומין, כיון שלא נשתלם ההיזק הוא דלא מקני לי' כפילא, אבל כשנשתלם ההיזק גם של חלקו גם של חבירו, אלא דאטרחיה על חלק חבירו זה אפשר דאינו מוריד. מיהו הי' נראה פשוט לפי פי' זה, דעל חלק עצמו אם שילם מחצה ברצון ומחצה ע"י הטרחה דאין בזה יתרון משילם מחצה, דאי נימא דיש בזה יתרון, הוה ליה לגמ' למיבעי גבי דידיה גופיה, ולא הו"ל למיבעי גבי שאלה משותפין. ומה שתירץ בש"מ בתי' הראשון, שאף דהכא לא שילם אלא חצי מה שעליו, מ"מ אומדן דעתא הוא דמקנה לי' כפילא, שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו ע"כ. וכן יתורץ לפ"ז גם גבי שאל מן השותפין, שכיון שקבל כל מה שהי' לו לקבל בשביל עצמו, אומדן דעתא הוא דמקנה לי' כפילא, אלולי דברי הש"מ הי' נראה לומר דאומדן דעתא לא מהני בזה כלל, שהרי נתבאר שאם תהא לנו אומדנא שרצונו להקנות את הכפל לאדם אחר שאינו שומר, דלא מהניא המכירה, דדוקא גבי שומר שגילתה התורה בהמצא תמצא, דמהניא המכירה דשייכא שם מכירה, אבל לאיש אחר שלא גילתה התורה לא תיהני המכירה, כמו שנראה בירושלמי, ולא מצינו שתלמוד שלנו חולק על הירושלמי, וכן גבי שומר עצמו, אם לא שילם לו, אינו יכול להקנות לו כפל, שנתמעט מחיים שנים ישלם, ואם כן תהא לפ"ז השאלה בגמ' בין גבי שילם מחצה, ובין גבי שותפין ששאלו, וגבי שאל מן השותפין, אם מהני תשלומין אלו, שאף אם תהא לנו אומדן דעתא שרוצה להקנות לו, מ"מ כיון דבאופן זה לא מיקרי תשלומין, הוי כלא שילם לו כלל, והוי כמקנה לאיש אחר דאינו שומר דלא מהני: