אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן לח - בדין אודיתא ואגב

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן לח - בדין אודיתא ואגב

סימן לז - בדין קנין חצר

א

בגמ' ב"ב (דף מ"ד ע"ב) בדאתי סהדי ואמרי ידעינן בי' דלא הוה לי' ארעא מעולם. והקשה הר"ר חזקי' בתוס' לפי דברי ר"ח שכותבין בשטר והקניתי לו קרקע אף דידעינן דלא הוה לי' משום דמהניא הודאתו, א"כ ניחוש גם כאן דילמא אקני ע"י הודאה ע"כ. וכן פסק בשו"ע סי' קי"ג דמקנים ומשעבדים אגב קרקע אף דלא ידעינן שיש לו קרקע משום דהודאת בע"ד כמאה עדים לחובתו הילכך משתעבד מצד הודאתו:

והנראה בישוב קושיית הר"ח דהנה הודאה מועלת משני טעמים או מטעם אודיתא אף שידעינן שהוא משקר והוא קנין דמהני מדרבנן או מטעם הודאה שאדם נאמן על עצמו דמהימנינן לי' לגבי עצמו דקושטא קאמר. וגם כאן יש לנו לחשוש משני הטעמים או שהקנה המטלטלין ושעבדן ע"י אודיתא שהודה ששעבדן אגב קרקע שהי' לו, שכיון שאין אנו יודעים לו קרקע ולא מהניא אלא מטעם דהודה שיש לו קרקע והויא הודאה אף על שעבוד המטלטלין, ונמצא שזה מטעם אודיתא שאף אם משקר מ"מ מהניא מטעם קנין דרבנן, או דנימא דניתי עלה מטעם הודאה דנחשוש דהודה שיש לו קרקע ונאמן לגבי עצמו וכשמקנה לו את הקרקע עם המטלטלין הויא הקנאתו הקנאה. והנה אם נבוא לחשוש שמא הודה וממילא נאמין לו לגבי עצמו, אין בחשש זה כלום, שהרי אם יבואו עדים ויעידו שפלוני לוה מפלוני מנה האם יש לנו לחשוש שמא יבואו מזימים או מכחישים, ודאי הדבר שכיון כפי הדברים שהם עכשיו מתברר לנו שהאמת כן הוא אין לנו לחשוש שמא יתברר באופן אחר וכמו כן אין לנו לחשוש שיתברר שלא כהעדים אף ע"י הודאתו, ואין לנו לבוא לחשוש כ"א מצד טענת אודיתא, וע"ז נראה שאין כאן חשש כלל, כי כיון שאין אנו תופסים לומר שהי' לו קרקע, אבל באמת לא הי' לו קרקע, ומ"מ אנו רוצים לדון שיחול השעבוד מטעם אודיתא, שכיון שהודה שהקנה אגב קרקע נמצא עכ"פ שהקנה עכשיו באודיתא, א"כ הלא לא עדיף קנין אודיתא משאר קנינים, כגון אם שעבד המטלטלין ע"י כסף או קנין אחר דלא משתעבדי, משום דאין על מטלטלין דין שעבוד כלל, אלא דבקנין מטלטלין אגב קרקע, מקבלין המטלטלין דין הקרקע, ועיין ברשב"ם כאן וכן בר"י בש"מ כאן דס"ל דטעם שעבוד מטלטלין אגב קרקע הוא מטעם דהמטלטלין מקבלים דין הקרקע, אבל בל"ז אין שום דין שעבוד חל על מטלטלין, א"כ בודאי לא שייך דין שעבוד מטלטלין ע"י אודיתא, דהא לא עדיף קנין אודיתא משאר קנינים דלא מהני לשעבד מטלטלין. ומה דאיתא בדברי ר"ת וכן פסק בשו"ע דמהני קנין אגב קרקע אף דאין לו קרקע היינו משום דכבר הודה וכיון שהודה אנו מאמינים לו שאמת כדבריו, ורק לחשוש אין אנו צריכים כשיש עדים, אבל אם מודה בודאי אנו מקבלים דבריו לאמת לגבי עצמו, ואנו דנים לקנין אגב קרקע ממש, שהרי האמינו לו שיש לו קרקע וחל קנינו:

וכן מוכח בדברי ר"ת וכן להלן בדברי תוס' דמטעם אודיתא אתינן עלה שר"ת הביא ראי' ליסוד דינו מאיסור גיורא ושם מטעם אודיתא הוה וכן על קושיית הר"ר חזקי' כתבו ונראה דכולי האי לא חיישינן שמא שיקרו להודות, אלמא שאין אנו חוששין לדין הודאה שאנו מאמינים לו, וע"כ משום האי סברא שכיון שעדים מעידים להיפך אין לנו לחשוש שמא תבא הגדה אחרת ותהא נאמנות היפך נאמנות זו. שוב ראיתי גם בקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ג' דהטעם דלא חיישינן שמא אקני ע"י הודאת קרקע משום דשעבוד לא מהני כ"א אגב קרקע ואודיתא לא הוי כ"א כשאר קנין, ומש"כ ר"ת דמהני אם כתב והקניתי היינו משום דבהרשאה אינו דין שעבוד כ"א דין קנין הילכך מהני, ולדבריו יקשה פסק השו"ע דאיירי בשעבוד מטלטלין אגב קרקע ומ"מ מהני הודאה. אבל לדברינו אתי שפיר, דהתם משום הודאה אתינן עלה משום שכיון שהודה אנו מאמינים לו ומחזיקים דבריו לאמת ואנו תופסים שחל השעבוד גם על הקרקע:

אבל מה שיש להתבונן דאף מחמת הודאה קשה כיון שסוף סוף אין מי שמודים לו זוכה בקרקע שהרי אין לו נמצא סוף סוף שהודאתו מהניא רק לגבי המטלטלין ולא עדיף מאודיתא שהרי אין נקנים לו אלא מטלטלין בלא קרקע. וכן נראה שיש להתבונן דלכאורה לא מהניא הודאה כ"א לגבי זה שקרקע שלו היא של חבירו אבל על עצם פעולת ההקנאה על זה לא שייך לומר הודאת בע"ד שאין דין זה על עצם דין הממון, שלפי הנראה דין הודאת בע"ד אינו אלא על עצם דין הממון אבל לא על אופן ההקנאה. וע"כ שתי הודאות יש כאן הודאה על הקרקע והודאה על המטלטלין ומצד הודאתו על המטלטלין שהקנה אגב קרקע משתעבדים, ולפי זה הי' בדין שכיון שעל אותה הקרקע עצמה שמודה לגבי המטלטלין אין אנו תופסים הודאתו לגבי הקנין אפשר דלא פלגינן נאמנות הודאתו להאמינו לגבי המטלטלין על מעשה הקנין, ולגבי הקרקע אין זו הגדה של כלום, משום דשוב הוי מטלטלין בלא הקנאת קרקע דעל ההקנאה של הקרקע הלא לא מהימנינן לי'. וזה נראה לכל הדעות בטעם דמהני הודאת בע"ד לטעם המהריב"ל משום מתנה והתחייבות ודאי אינו רק על עצם דין הממון ולא שייך על הקנאה וכן לטעם משום כי הוא זה אינו רק על עצם דין הממון, וא"כ ע"כ הוא משום אודיתא:

והנה מה שיש להסתפק בענין השתעבדות מטלטלין אגב קרקע דמועיל אי זהו מטעם דהמטלטלין מצטרפים עם הקרקע ודין אחד להם, וממילא דוקא אם הקרקעות משתעבדות ג"כ אז חל השעבוד על המטלטלין, או דילמא זהו דין בשעבוד המטלטלין שאם נשתעבדו בשעבוד קרקעי, אם הקנאת השעבוד היתה כמו שעבוד קרקע חל שעבוד גם על מטלטלין. ואף שקרקעות לא נשתעבדו אתם. והנה אם נתפוס הצד הראשון, א"כ באודיתא שבאמת לא נשתעבדו קרקעות שהרי אין לו, גם המטלטלין לא משתעבדים, אבל אם נתפוס כצד השני שדין השעבוד הוא כך, אבל אין המטלטלין תלויין בהקרקעות, אף אם אין הקרקעות משתעבדין, מ"מ המטלטלין משתעבדין כיון שהקנאתן היתה באופן של קרקע, וא"כ באודיתא אף שבאמת אין השעבוד חל על הקרקע, כיון שלפי האודיתא הי' השעבוד על המטלטלין כמו עם קרקע חל השעבוד על המטלטלין:

ונראה להביא ראי' לפשוט חקירה זו דהא חזינן דאף אם הי' לו קרקעות בשעת השעבוד ומכר ואח"כ לקח מטלטלין חל השעבוד על המטלטלין זהו לפי' הסמ"ע בסי' קי"ג ס"ק ה', וחי' רע"א מביא דברי הרמב"ן שאף אם בשעת השעבוד לא הי' לו קרקע ולא מטלטלין ואח"כ קנה קרקע ומכר ואח"כ קנה מטלטלין חל השעבוד על המטלטלין וזהו דעתם בפי' הגמ' וליחוש דילמא דאיקני הוא. עכ"פ חזינן אף אם לא הי' לו המטלטלין בשעת מעשה משתעבדי ואיך מצטרפין באגב והלא כלתה קנינו ואיך שייך לומר שמצטרפין עם הקרקע, אלא ודאי שאין זה מטעם שדין הקרקע חל על המטלטלין, אלא כיון שהקנה מטלטלין באופן זה של הקנאת קרקע משתעבדים גם המטלטלין. ואף דחזינן דדין זה של שעבוד קיל כמו דלא בעינן צבורין אף דבקנין בעינן צבורין ופי' הגר"א דשעבוד קיל וכמו דקיל לגבי דבר שלב"ל, היינו דוקא לגבי דין קנין אבל לגבי דין זה לקבל דין קרקעות אם הי' בדין שיצטרפו עם הקרקעות הי' צריך לכה"פ שיחול על שניהם יחד:

ועיין בקצוה"ח קי"ג ס"ק א' שביאר ג"כ שאין באופן זה משום דין אגב כיון שחל שעבוד הקרקע ולא הי' לו עדיין מטלטלין אף אם לא מכר עדיין את הקרקע וכ"ש כשמכר את הקרקע ולא היו עדיין בידו המטלטלין, אלא ע"כ שאין זה דין אלא בהקנאה בשעת מעשה, וכיון שהיתה ההקנאה באופן של קרקעות חלה. וממילא לפי זה עולה יפה קושיית הר"ר חזקי' דאף שאין הקרקעות משתעבדין מ"מ מהני האודיתא לגבי המטלטלין משום דמיקרי הקנאה באופן של שעבוד קרקעות, ולא איכפת בזה שאין הקרקעות משתעבדין:

ולכאורה הי' צריך לתלות חקירה זו במחלוקת ה"ר יונה בעליות מובא בש"מ שהקשה וליחוש דילמא אקני לי' אחר קרקע לשעה והי' לו להקנות אגב קרקע ממש ותירץ ע"ז שהקרקעות לא שייך בהם גוביינא ולא שייך בהו שעבוד שהרי עומדות להחזיר גם המטלטלין אין להם דין יותר מהקרקעות שמשתעבדות אגבן ע"כ. והנה הרשב"ם בשם הר"ח חולק על זה שהרי פירש שאמרו לא זזה ידו מתוך ידינו, וסרה בזה קושיית הר"י, והר"י ממאן בזה הפירוש, וכן הר"ר חזקי' ע"כ פליג על ה"ר יונה, דאילו לפי דברי הר"י אין מקום לקושיית ה"ר חזקי' שהרי כיון שהרי סובר שמתנה לשעה שהי' לו קרקע במציאות מ"מ כיון שלא הי' באפשריות לגבות אין השעבוד חל, כל שכן באודיתא שיש לו קרקע ואנן ידעינן שבמציאות אין לו הלא בודאי לא שייך שעבוד במציאות וא"כ בהכרח לפי דברי הר"י לא יחול שעבוד אמטלטלין ע"י אודיתא, ונמצא שפליגי בזה הדין אי בעינן שיהא שייך גוביינא ושעבוד על הקרקע. ונראה לומר שבזה פליגי שהר"י סובר שהדין אגב בשעבוד הוא כדין אגב בקנין שהמטלטלין מצטרפין לקרקע ולפי זה לא מהני בזכוי לשעה ולא מהני באודיתא, והר"ח יסבור דאין זה כ"א דין בהקנאה שתהא באופן זה ואף שאין השעבוד חל במציאות על הקרקע. ובשו"ע פסק שלא כדברי ר"י ומשו"ה פסק דמהני זכוי לשעה ומהני אודיתא:

אבל נראה דלא שייך אודיתא בקנין ושעבוד אגב קרקע, דלא מצינו חצי קנין זה משותף עם אחר וביחד הם נעשים קנין אחד, שאם מקנה באודיתא, צריך שיהא הקנין כולו באודיתא, אבל כיון שאינו מקנה באודיתא שהרי מקנה אגב קרקע לא שייך אודיתא למחצה, שחכמים לא תקנו אלא קנין שלם של אודיתא, אבל כיון שהוא רוצה לקנות אגב קרקע, נמצא שאין הקנין ע"י אודיתא, שהרי הוא מקנה בצירוף לקרקע, אין זה קנין כלל:

והנה מדברי קצוה"ח משמע שהודאה בכל מקום הצריך לקנין הוא מטעם אודיתא ולאו מטעם הודאה, ולפי הנראה אינו כן דבמקום דלא מהני מטעם הודאה מהני מטעם אודיתא, ובמקום דלא מהני מטעם אודיתא, אי יכול לחול מטעם הודאה מהני, כגון בגמ' דגיטין (מ' ע"ב) דנתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נטלתי ומשמע דיכול להיות גם ספק אלא שהדברים מוכיחין כהמוכר ע"ש בתוס', וכן עוד בעוד מקומות, וע"כ מטעם הודאה אתינן עלה, דאילו מטעם אודיתא לא שייך שם ענין ספק, ולא שייך לטעם דהמוכר יודע יותר, כיון דהלוקח אומר לא נטלתי א"כ אינו רוצה ובטלה האודיתא דלא קני בע"כ, ובכלל מה שייך לומר סברות לראי' למוכר הלא אף אם משקר בודאי הלא חל הקנין אם אך שניהם רוצים, אלא ודאי דמטעם הודאה אתינן עלה וא"כ לפ"ז נוכל לפרש דברי ר"ת וכן פסק השו"ע בהודאה שיש לו קרקע ומהני לקנות ע"ג קרקע ולשעבד ע"ג קרקע מטעם הודאה גמורה ולא מטעם אודיתא, דאודיתא לא שייך כאן, אלא כיון שאנו מאמינים שיש לו קרקע, נמצא שמקנה לו את הקרקע שהודה לו ביחד עם המטלטלין והוי קנין גמור של מטלטלין אגב קרקע. ומה שקשה ע"ז דלא שייך הודאה כיון שסוף סוף אינו זוכה כלום, הא לא קני קרקע ואיך קונה מטלטלין אגבן, אפשר לומר כיון שאין עדים ע"ז שאין לו קרקע, א שמוחזק לנו שאין לו, מ"מ כיון שהוא מודה שיש לו ובודאי ימצא, וחשבינן לקני קרקע, ובזה יש לומר עוד טעם ליישב קושיית הר"ח שכיון שהגמ' איירי דאמרי עדים שאין לו קרקע ופי' ר"ח ברשב"ם דאמרי לא זזה ידו מתוך ידינו, א"כ אף שהוא מודה, בכ"ז כיון דאמרי עדים אמרינן דודאי לא ימצא נמצא שאינו קונה כלום ואין כאן אג"ק. ומה שקשה דהא הודאה לא שייך כ"א על עצם דין הממון ולא על אופן ההקנאה, כדי שנאמר שאגב קנין זה חל זה, נראה דבשעבוד כיון שאין הודאתו להוציא לגמרי מרשותו כ"א לשעבוד וזה בע"כ תלוי גם בו, נמצא שההודאה על מעשה השעבוד וכן בקנין הקרקע כיון שאינו מודה על ההקנאה לחלוטין כ"א בקני ע"מ להקנות נמצא שאין ההודאה אלא על מעשה ההקנאה, ובזה האופן ע"כ הנאמנות היא על מעשה ההקנאה וממילא נקנים גם המטלטלין ע"י הקנאה זו:

והנה בספר דברי אמת הביא ראי' מדבור תוס' הלזה שהקשו לפי סברא ראשונה בתוס' שמקנה בהרשאה ד' אמות בא"י או של קבורה, דא"כ לא יוכל אדם להקנות ולחזור ולהקנות ע"כ, ותמה בד"א על דבריהם כיון שאין צריך אלא להקנאת מטלטלין אגב קרקע, הלא יכול להקנות לשעה, ובהקנאה שני' ג"כ לשעה, ורצה להוכיח מזה שהתוס' קיימי בשיטת ה"ר ירוחם שהביא הש"ך דקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה לא מהני, וקני ע"מ להקנות הוי כשאלה ע"כ, ולפי זה תפול התשובה דמשום דכאן איירי בקני ע"מ להקנות, הילכך שייך אג"ק, דהא התוס' ע"כ סברי דבעי קנין גמור לחלוטין. אלא שקושיית הד"א יש ליישב באופן אחר והוא, דדברי התוס' תמוהין, וכי אדם יש לו זכות קבורה מחיים, וקושיא זו נמצאת בחי' הרמב"ן וכן מה שכתבו ד' אמות של א"י דקרקע אינה נגזלת גם כן תמוה הא קיי"ל דעכו"ם קונה בכבוש מלחמה כדאיתא בגיטין ל"ח מוישב ממנו שבי ועמון ומואב טיהרו בסיחון. ואם באנו ליישב דברי התוס' צריכים אנו לומר בזה האופן שאף שאין לאדם קבורה מחיים, אבל מ"מ יש לו זכות בקרקע על זמן שלאחר מיתה ומ"מ הרמב"ן גם על זה חולק, וא"כ לפ"ד התוס' אם יתן לו מתנה לזמן נמצא שלא נתן לו כלום, שהרי כל הזכות הוא רק על להבא, וכן ד' אמות בא"י אף שעכשיו קנו העכו"ם אבל לא קנו רק על זמן זה, וא"כ יש לכל אחד חלק על להבא, ומה שכתבו התוס' שקרקע אינה נגזלת הוא דוקא לגבי א"י על להבא שהרי בשאר ארצות מהני כבוש מלחמה. וא"כ אם אינו נותן לו לחלוטין אינו נותן לו כלום שהרי על שעה זו אין גם לו כלום, ומשום זה הקשו התוס' כיון שמקנה לאחד מה יקנה לשני, שהרי הקנה לראשון לחלוטין:

ב

בדין זה שכתב הש"ך בשם הר"י שקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה לא מהני תמה הש"ך דהא מפורש בגמ' קדושין דקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה מהני ומ"ש ומה חילוק יש בין שאלה לשכירות. ובדברי אמת רצה לדמות לשאלה גם מתנה ע"מ להחזיר וכמו דשאלה לא מהני לפי דברי הר"י כן גם מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ורצה זה לפרש בדברי התוס', והביא ראי' מהא דתוס' בערכין (ל') מדמי מתנה ע"מ להחזיר לשאלה ושכירות לגבי לקנות בחליפין. וכן מהא דמדמי הרא"ש זה לזה לגבי אתרוג לפסול מטעם לכם. ויש לשאול על דבריו, וכי מפני מה נדמה מתנה ע"מ להחזיר לשאלה, נדמהו לשכירות דמכל הני דוכתי אין ראי' כ"א דהוי או שאלה או כשכירות:

ונראה לבאר דברי הר"י משאלת הש"ך, דיש להתבונן במה דשכירות הוי קנין, דיש לומר על שני דרכים. או בפשוט דקנין השתמשות לזמן הוי קנין, או דיש לומר באופן אחר, דקנין השתמשות לזמן לא הוי קנין והקנין בשכירות הוא מה שקנה בקרקע להתחייב בתשלומין, שאין זה מחמת התחייבותו הראשונה, דאילו מחמת התחייבותו הי' מתחייב תיכף בשעת הקנין, ואנן אמרינן דשכירות ישנה מתחילה ועד סוף, או אינה אלא לבסוף, ועכ"פ לא בתחילה, וכן אינה משתלמת אלא לבסוף, נמצא שקנינו בקרקע או בחפץ אחר מחייבו בשכירות וזה מיקרי קנין מה שקנוי לו להתחייב. נמצא שלפי פי' הראשון אין חילוק בין שאלה לשכירות ששניהם קנין השתמשות, ולפי פי' השני שאלה ושכירות חלוקות ששכירות היא ענין של קנין שהרי מחייבתו, ושאלה היא ענין של נתינת רשות בלבד, וכיון שכך לא מיקנו מטלטלין אגב קרקע שאולה, שהרי גם את הקרקע לא הקנה. נמצא, דמה שקרקע בשאלה לא מיקני באגב אין זה דין באגב כ"א דין בשאלת קרקע, וא"כ אף לגבי שאר דינים אפשר דגריעה שאלה משכירות. ולפי זה שפיר משוים הראשונים אגב לפרוזבול לענין שאלה, ועיין בבאורי הגר"א סי' קי"ג הביא ראי' לאגב בקרקע שאולה מפרוזבול בגיטין (ל"ז) אפי' השאילו מקום משום דחד דינא אית להו לכל הקנינים. והנה אף בשאלה אף שאינו קנין כשכירות, אבל אינו דומה גם לשאר נתינת רשות, שהרי בנתינת רשות או בדבר שאינו מקפיד יכול לחזור, ובשאלה כיון שמשך או עשה קנין אחר השייך בשאלה שוב אינו יכול לחזור, א"כ ע"כ הי' בזה חלות קנין. וצריך לחלק בין הדברים שבשאלה הוי ענין נתינת רשות אלא שהנתינת רשות היא ענין זכותי, ושאר אינו מקפיד, או נתינת רשות הן ענין של נתינת רשות בלבד בלתי ענין זכותי, ושכירות היא ענין של קנין והקנאה. ובזה יוכל להתיישב מה שכתב הנו"ב אה"ע סי' נ"ח אהא דר"י בר"י (ב"מ ל') דאמר לכו"ע אפקרינהו ולך לא אפקרי ופריך בגמ' מי הוי הפקר כה"ג וכו' ואם זה בהפקר ממש ק"ו דבר שאינו מפקירו בפירוש אלא שהדבר הוא מעצמו הפקר שאינו מקפיד עליו שאם מקפיד נגד שום אדם פרטי שוב הוי גזל לכל העולם. ע"כ. והא"מ סי' כ"ח ס"ק מ"ט חלק עליו דהפקר הא ליתי' בחזרה ואי נימא דבר שאינו מקפיד הוי הפקר א"כ יצטרכו הבעלים לחזור ולזכות וזה דבר זר. ע"כ. ולפ"ד יש שני מיני אינו מקפיד, הא' כשאינו מקפיד אבל אין זה ענין של זכות, אלא נתינת רשות או בלתי הקפדה. ובזה לא שייך לומר שיחזור ויזכה, כי מעולם לא יצא מרשותו. והב' אינו מקפיד, שאי הקפדתו היא ענין של זכות, ובזה יש כבר פרטי דינים, ואפשר לומר בזה שאינו מקפיד לבר מחד לא מהני, וכשאינו מקפיד לכל אפשר דהוי כהפקר לכל דבריו, וכשחוזר צריך לזכות מחדש כמו אילו הפקיר, ומה שהי' צריך ר"י בר"י לדין של הפקר גמור ולא די בזה שנותן לו רשות שלא להכשל בגזל, משום דנהי דהוא יכול ליקח את החבילה בהיתר, אבל יכול להתגלגל מזה איסור גזל כשאחר יחטוף והוא יוציא, הילכך שתהא החבילה בת קנין, צריך הפקר או אי הקפדה זכותית, הילכך פריך בגמ' שפיר ומי הוי הפקר כה"ג. ובזה יובן כמו כן החילוק בין שכירות לשאלה משום דבשאלה הוי ענין של השתמשות זכותית ובשכירות היא ענין של קנין ממש:

ובזה נבין מה שאנו רואים דברים סותרים שלגבי אגב אמר הר"י דשאלה לא מהני והקצוה"ח הביא מהרא"ש דאף לענין קנין חליפין ג"כ חלוקות שאלה משכירות, דחליפין ואגב שוים זל"ז, ולעומת זה אנו רואים לגבי פרוזבול שאפילו בשאלה שפיר דמי (בגיטין ל"ז) וכן מצינו לענין שכירות קניא (בפסחים ו') שאם נסבור שכירות קניא אף בשאלה קניא עיי"ש. והנה צריך להגדיר הדברים באיזה ענינים דומים הם זל"ז ובאיזה חלוקים. ולפ"ז אפשר לבאר דכל דבר שתלוי במעשה הקנין מהני דוקא בשכירות, אבל שאלה אינה ענין של קנין, כ"א ענין של זכות, והילכך באגב שקנין המטלטלין הוא אגב קנין הקרקע לא מהני בשאלה לדברי הר"י משום דאין כאן קנין, וכן לקנות בחליפין זה דבר נוגע למעשה הקנין הילכך לא מהני, אבל פרוזבול אין זה נוגע כ"א לזכות שיש לו, והזכות הלא יש לו, וכן לענין שכירות קניא, שזה כבר נוגע למי הזכות בחפץ ושל מי הוא, לגבי זה שוים שאלה ושכירות, שאותו הזכות ממש שיש לשוכר בחפץ יש ג"כ לשואל, הילכך משוה להו בגמרא:

ובזה יש ליישב מה שהקשו דבגיטין גירסת הרא"ש לשיולי' לדוכתא דמנח בי' גיטא ורש"י פי' דניקני באגב, וחזינן מזה דשאלת קרקע מהני באגב. ובב"ה תירץ דרש"י באמת יגרוס ליקניי' ולא בשאלה. אבל הנראה דכיון דבגט לא מהני קנין דבגט נתינה ביד בעינן, וכבר הקשו על רש"י דאיך שייך קנין אגב בגט, אבל עכ"פ נראה דאין האגב כמו בכל מקום, דבכ"מ באגב הקנין של הקרקע מהני להיות קנין למטלטלין, אבל בגט אינו כן שאין דין קנין לגט, אלא שזכיית הקרקע מהני להיות זכיי' גם לגט, והילכך מהני אף קרקע בשאלה, דאף שאלה היא ענין של זכיי', אלא שאינה ענין של קנין הילכך בכל מקום בקנין שהקנין צריך להיות מהני בשביל המטלטלין לא מהני כשהקרקע בשאלה, אבל כשהזכיי' צריכה להיות מהני בשביל המטלטלין מהני אף בשאלה. ונמצא שלפי פי' זה גם רש"י ס"ל דקנין לא מהני בגט אלא דס"ל דזכיית אגב היא ג"כ כזכיי' ביד, ואולי מפני זה צריך שיהיו צבורין כדאמר בגמ' ליקניי' להאי דוכתא דיתיב בי' גיטא, משום דאי לאו צבורין הוי טפי קנין מזכיי' וכשצבורין הוי זכיי' וכמו שהסביר הסמ"ע דצבורין בטלין לגבי הקרקע, נמצא שזכייתו בקרקע תופסת גם במטלטלין, והוי שפיר נתינה ביד אף כשאתינן עלה מטעם אגב:

והיה נראה באופן זה לבאר מה שכתב רש"י (ב"ק קי"ח) ד"ה פרה רבוצה שאם גזל קרקע ועמה פרה רבוצה עלי' דלמאן דאמר קרקע נגזלת קונה את הפרה אגב הקרקע דמטלטלין נקנין אגב קרקע, והנה באמת לא קני להדבר הנגזל כ"א הוא ענין של חיוב להתחייב ומה שייך בזה אגב קרקע. אבל הנראה שכבר כתבו שבמטלטלין פטור הגזלן לשלם שכר המלאכה שעבד עם המטלטלין בעת היו אצלו בגזל קודם השבה, שלזה קנאם, ובודאי שאין זה קנין גמור, שלזה צריך דעת המקנה והקנאתו, אלא שיש לו לגזלן ענין של זכות פטורי, ועל זכות זה שייך ג"כ קנין אגב ומהני זכיית הקרקע אי קרקע נגזלת גם למטלטלין הנגזלים, ומשונה אגב זה מכל עניני אגב שכולם הם לקנין וזה לזכיי' בלבד, שגם על זה שייך ענין אגב. ובזה הי' אפשר לבאר מה שקשה בגמ' (סוכה ל"א) גבי סוכה גזולה דאמר מחלוקת כשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר"א סבר אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. ע"כ. חזינן מזה דאי קרקע נגזלת הוי סוכה גזולה ואי קרקע אינה נגזלת לא הוי סוכה גזולה ויש לדון בזה דהא ליש דעות אף בקרקע דאינה נגזלת מ"מ עובר בלא תגזול, נמצא שסוף סוף ישב בסוכה גזולה וכי מאי נ"מ אם קנה אותה אם לאו, ואף לטעם דפסול סוכה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה הלא גם בקרקע הוא מצוה הבאה בעבירה, ואף למי שסוברים שאף לאו אין בקרקע, מ"מ הלא זה דבר ודאי שאסור לעשות כן ולגזול קרקע מאיזה טעם שיהי', ואיך שייך לקרותה סוכה שאולה, והלא עיקר ענין שאולה הוא לפ"ד בקניית רשות. והנראה שדין פסול לכם וכן פסול מהבב"ע הוא דוקא בחפץ, אם החפץ הוא שאינו לכם, ובסוכה הוא אם החפץ גזול וכן דין מהבב"ע הוא דוקא אם החפץ עצמו בא בעבירה, אבל אם החפץ עצמו אינו בא באיסור, ורק מעשה המצוה באה באיסור או בגזל אין זה פסול לא משום לכם ולא משום מהבב"ע, הילכך אי קרקע נגזלת נמצא שהחפץ עצמו חל עליו דין גזל אז פסולה בין מטעם גזולה בין מטעם מהבב"ע, אבל אי קרקע אינה נגזלת, נמצא שכל הפסול הוא רק במעשה הישיבה וזה לא פסלה התורה. והנה לפ"ד שבגזל יש לו דין זכיי' ממש בהחפץ הנגזל יובן הדבר ביותר, שהחפץ נזכה לו, הילכך שייך יותר הפסול על החפץ, שהרי החפץ קנה לו דין גזל. והי' אפשר ליישב גם עיקר קושייתם על דברי הר"י משיטת התוס' ב"מ גבי ר"ג וזקנים, והנה משם כבר דחו דהתוס' איירי לפי הסוגיא דהתם דמטעם חצר קנו, אבל כבר הקשה בבית הלוי דבתוס' (ערכין ל') מבואר דאף מטעם אגב מהני שאלה. והנה במרדכי כתב והובאו דבריו בקצוה"ח רמ"ג דבמתנות כהונה לא שייך דעת אחרת מקנה, והטעם משום דאין זה ממון של הנותן שהרי זה ממון השבט, אלא שעליו מוטלת מצות נתינה, ומה שאמר בגמ' ב"מ דעת אחרת מקנה שאני היינו משום הקנאת החצר ע"כ. ואף שיש לתמוה על דבריו דהא מעלת דעת אחרת היא שע"י זה מיקרי משתמר. א"כ זה דוקא כשיש הקנאת דעת אחרת על החפץ עצמו, ואף בלא סברא זו מה יכול להועיל הקנאת החצר לקנין החפץ, אבל עכ"פ רואים מזה שאין במתנות כהונה משום הקנאה כ"א משום מעשה נתינה ואין זאת אלא זכיי' בעלמא, הילכך כשצריכים לאגב בשביל מטלטלים האלו שאין בהם משום הקנאה יכולים להצטרף לאגב זה אף קרקע שאולה, שאין קנין הקרקע גרע ממעלת המטלטלין, ששניהם אינם אלא זכיי' בעלמא, ודוקא כאן כתבו התוס' דמהני קרקע בשאלה לאגב, אבל בכל מקום שצריך קנין גמור אפשר שיודו גם הם דלא מהני קרקע בשאלה. ועכשיו נחזור לטענות הדברי אמת ליישב דברי התוס' (ב"ב מ"ד) שאף במתנה ע"מ להחזיר לא מהני לאגב כמו דחזינן דמדמו להו לשאר ענינים כמו לחליפין ולאתרוג לשאלה ושכירות כמו כן הכא. והתמיהה קיימת על דבריו דילמא מתנה ע"מ להחזיר דומה לשכירות ולא לשאלה ונאמר דמהני גבי אגב אף לדברי הר"י, אבל לפ"ז אתי שפיר, דזה הלא חזינן דזכות של מתנה ע"מ להחזיר לא עדיף משאלה ושכירות, וזה ודאי לא נוכל ליתן לו זכות דשכירות, דשם הלא המעלה רק משום דקנוי לו להתחייב, וזה הלא במתנה ע"מ להחזיר לא שייך ממילא בע"כ דמי לשאלה, כמו שדומה לה בשאר עניני קנין. אלא שיש אעפ"כ לפקפק על דבריו שמתנה אף שע"מ להחזיר הלא בעצמותה היא קנין יותר אלים משאלה ושכירות, שהרי במתנה היא נתונה כולה, לא מיבעיא להראשונים שסוברים שצריכה קנין בעלים הראשונים בחזרה, בודאי הלא היא נתונה לחלוטין, ואף למאן דפליג וסבר דאינה צריכה קנין חדש, ונמצא שאינה אלא קנין לזמן, מ"מ בשעת זמן הקנין הלא נתונה כולה יותר משכירות שאינה אלא קנין תשמישים, אלא שכיון שאף מתנה ע"מ להחזיר נשתייר איזה זכות לבעלים הראשונים מדמו להו תוס' גבי דינים אלו לקנין בחליפין מפני שגם מתנה זו אינה אלא טובת הנאה, ובחליפין אינו נקנה אלא דבר של קנין גמור, וכן לגבי לכם דאתרוג יש לדמות לשכירות ושאלה, אבל לגבי קנין אגב לא שייך זה, דהלא עוד עדיף קנינו משכירות, וממילא אין ראי' לדברי הר"י מדברי התוס', ודברי התוס' יתורצו כמש"כ למעלה. ובקצוה"ח סי' ס"ו ס"ק י"ד כתב וז"ל ונ"ל לענין משועבדי כגון שהחזיק בקרקע שלא בעדים כיון דנקנה לו השטר באגב גובה ממשועבדי כיון דהוי כמטא לידי' ואיכא למידק תינח אם בא בע"ח וטרפה דהוי זביני' זביני בגוף הקרקע דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל אם נמצאת שאינה שלו ואין המכר כלל בקרקע מאי אגב איכא, ואפשר כיון דניתן ליכתב אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים כדאמרינן בפ' איזהו נשך וכדאמרינן בפ"ק דמציעא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ה"ל קנוי קצת לענין חזר ולקחה דניחא לי' דליקו בהימנותי' ואפי' קרקע בשכירות ומטלטלין במתנה נמי מהני עכ"ד. והנה דבריו תמוהים מאד, כי מה קנין יש לו בשדה, הלא מכירת הגזלן אינה כלום, והסברא דניחא לי' דליקום בהימנותי' אינה אלא לומר דכשקונה הגזלן מן הנגזל אז ניחא לי' בשעה זו לגזלן דליקום בהימנותי' ואז קונה הלוקח, ודבר זה מוכרח בסוגיא שם, נמצא שאף קרקע בשכירות אין כאן. ולדברי הר"י אין יכולים לומר כסברתו עוד מטעם אחר, שאף שנניח שיש לו איזה זכות בקרקע ודאי לא עדיף מזכות שאלה, שהרי יכול הגזלן שלא לקנות הקרקע מיד הנגזל ולא יהי' לו כלום, א"כ ודאי לא עדיף האי קנוי קצת מזכות שאלה דלא מהני לדברי הר"י:

ועוד זאת שלישי' דקשה לי בדבריו, דהא הקנאת השטר לא היתה רק להקנאת הקרקע, וכיון שהקרקע לא נקנית כלל, א"כ גם השטר לא נקנה כלל, לא מטעם חסרון מעשה הקנין, אלא מטעם שלא ניתן השטר מכירה בזכות יותר גדול מן הקרקע עצמה, וכיון שמכירת הקרקע לא היתה אלא הטעאה בעלמא, א"כ גם נתינת השטר אינה אלא הטעאה בעלמא, וכך הי' צריך להקשות, ולא מטעם חסרון הקנין:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה