חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לז - בדין קנין חצר
בש"מ ב"מ (ט' ע"ב) הקשה וז"ל הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בתלמוד חצר מהלכת היא וכו' תמיהא לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא לקמן וכן פסק הריא"ף ושליח הא נייד דבשלמא חצר דאשה איתרבאי משום יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח אבל גברא דאיתרבאי משליחות מ"ט לא, ולא עוד אלא אפי' חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן, הרשב"א, ע"כ:
והיה נראה לבאר בדין חצר משום שליחות דמה דילפינן משליחות הוא שדין זה חדשה התורה בשליחות דרשות אחרת יכולה להצטרף להקונה לקנות, דבלעדי חדוש זה לא הי' יכול לקנות כי אם הקונה בעצמו, ולזה חדשה התורה דגם רשות אחרת מצטרפת אל הבעלים ונעשית כמותו, ויכול השליח בהצטרפו אל המשלח לקנות כמותו, שנעשה כמותו, וזה ילפינן חצר משליחות שהחצר אע"פ שאיננו בעליו ממש מצטרף לבעליו להיות כמותו לקנות עבורו מפני שנעשה כבעליו. אבל מה הוא קנין החצר זה לא ילפינן משליחות כי אין זה מגדר השליחות, אלא שזה יוצא ממילא שכל שליח בהצטרפו להמשלח קונה בקנינים שיש להשליח. אבל במה קונה החצר בהצטרפו להמשלח, על זה מוכרחים אנו להשיב שקנין חצר הוא מטעם יד, שקנין חצר הוא תפיסה ברשותו כתפיסת יד. וכל עיקר החילוק אם חצר מיד איתרבאי או חצר משליחות איתרבאי הוא דאם חצר משום יד איתרבאי קנין החצר הוא קנין בעל החצר בלי הצטרפות רשות אחרת ואם חצר משום שליחות איתרבאי קנין החצר אינו קנין בעל החצר בעצמו כי אם בהצטרפות רשות אחרת, אבל עצם הקנין הוא סוף כל סוף קנין יד, ולפ"ז מתורצת קושיית הרשב"א דאף אם חצר משום שליחות איתרבאי דיני הקנין מוכרחים אנו ללמוד מדין יד דבעינן נייח. ולפ"ז גדרן של דברים כך הוא דבנדון השאלה אי בעינן עומד בצד חצירו או משתמר לדעתו דזה צריך להעשות הקנין לקנין הבעלים בעצמם על זה אמרינן כיון דחצר משום שליחות איתרבאי ואין אנו צריכים שיעשה הקנין לקנין הבעלים בעצמם הילכך אין אנו צריכים שיעמוד בצד חצירו ולא משתמר לדעתו. אבל ענין הלוך ונייח אין זה כדי שיעשה לקנין הבעלים רק זהו גדר בקנין דיד, הילכך אף אי חצר משום שליחות איתרבאי בעינן שיהא נייח שענין נייח הוא גדר בקנינו של קנין יד, כמו שיש גדר לקנין הגבהה ג' טפחים וכן לכל קנין:
ובזה יתבאר מה שקשה (בדף י"א) אמר רב פפא דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן חצר משתמרת ומ"מ הא חזינן דלענין חצר מהלכת לא מהני דעת אחרת מקנה ומאי שנא. והנה בש"מ ביאר בטעם הדבר דבדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמרת וז"ל יש לומר דבמתנה מועיל אינה משתמרת משום דבמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי דלעולם היא משתמרת להמקבל וכו' כיון דדעת אחרת מקנה כדאמר תלמודא הרי אין שום אדם יכול לזכות בה כי אם מדעת המקנה והוא נותנה ומקנה אותה למקבל נמצא שהמתנה משתמרת למקבל אף כי אינה משתמרת משאר בני אדם דמה בכך מ"מ אינם יכולים לזכות בה וכו'. ומהאי טעמא ניחא מה שיש ליתן טעם מה מועיל דעת אחרת מקנה גבי מתנה למימר אף כי רץ אחריהם ואין מגיען וכו'. ע"כ. אבל הדברים האחרונים מרץ אחריהם ואין מגיען אין מובנים דבשלמא מלקיחת החפץ ע"י אחרים משתמר החפץ היטב בחצר שכיון ששום אדם לא יקחם ממילא ישארו בחצר ונמצא החפץ משתמר בחצר. אבל לגבי רץ אחריהם ואין מגיען מה מועיל דעת אחרת מקנה שהרי סוף סוף לא ישארו בחצר ומה שיחזירם המקנה אח"כ אם יצאו מן החצר אין זה מחמת החצר, ואילו היינו תופסים כדברי הש"מ הי' מיושב היטב החילוק מה דמהני דעת אחרת לגבי משתמרת ולא מהני מהלכת דבמהלכת נימא שאין החסרון משום שאין משתמר וממילא אין שום מעלה במה שיש כאן דעת אחרת. אבל דברי הש"מ בלתי מובנים לכאורה:
ולפי דברינו האמורים למעלה יתבאר החילוק בין מהלכת ומשתמרת היטב, דבמשתמרת החסרון מה שאין משתמרת הוא חסרון בגדר שליחות שחצר כזה שאין משתמר אין לו שליחות שאין מצטרף למשלחו להיות שליח עבורו, והילכך דעת אחרת עושהו לגדר שליח ולזה מהני דעת אחרת וכן כשרץ אחריו ואין מגיעו הוא ג"כ שאין החצר משתמר והוי החסרון בגדר שליחות ולזה מהני דעת אחרת לעשותו שליח. אבל כשהחצר מהלך ונמצא שגם החפץ הוא באופן מהלך, זה הוי חסרון בגדר הקנין שאין זה קנינו של חצר שאינו דומה ליד ומה תיהני בזה דעת אחרת, הילכך לא קני אף במתנה ומכר. [מיהו לדברי רש"י שכתב (בדף ט' ע"ב) דחצר מהלכת לא קני משום דלא הוי משתמר עדיין יקשה טובא ואף לפי דברי הש"מ המובא למעלה יקשה ג"כ לפי פי' רש"י. ואולי י"ל לפי דברי רש"י כיון דגבי חצר מהלכת אף בעומד לא קנה משום דאילו מהלך לא קנה עומד נמי לא קנה ואף שעכשיו כשעומד משתמר הוא ולפ"ז גם מה שיש כאן לפי שעה זו דעת אחרת ג"כ לא עדיף מעומד וכיון דאילו מהלך לא קנה עומד נמי לא קני וצ"ע]. [והטעם דבמהלכת כיון שמצד עצמותו אינו משתמר לא מהני מה שבמקרה משתמר, אבל אינו משתמר אין החסרון אלא מצד מקרה וכיון שבמקרה זה הוא משתמר משום דעת אחרת לא איכפת לן מה שבאופן אחר אינו משתמר]:
וכן יתיישב בדברים האמורים למעלה מה שיש להקשות למאי דאמרינן חצר משום שליחות איתרבאי והא בעינן בכ"מ בשליח שיהא גם שלוחו של בעל הממון, והחצר איננו רק שלוחו של בעל החצר אבל לא שלוחו של בעל הממון והוא המקנה. ויש לחקור בנדון מה דאמרינן דהשליח הוי שלוחו של בעל הממון מהו גדר שליחות זו. דלכאורה אין לומר בזה דהשליח הוי שלוחו של מקנה ממש והוי כמותו כשליחות דכל התורה, וימצא שיהא השליח המקנה והקונה, דהא קיי"ל דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל, וכאן לא חזרה שליחות אצל הבעל, ועיין במחנה אפרים הל' שלוחין שכתב לחלק דע"כ לא שייך האי טעמא אלא בגט אשה דבעינן שיבא הגט לידה מיד הבעל או מיד שלוחו וכל שלא חזרה שליחותו לא מיקרי שלוחו של הבעל ונמצא דלא בא הגט מיד הבעל אבל בעלמא דלא בעינן שיבא המתנה מיד הנותן ממש כי נמי לא חזרה שליחות ולא הוי זה שלוחו של נותן הרי זה השליח נעשה שלוחו של המקבל וזכה לו כיון שהנותן אמר לו ליתנה לזה. ע"כ. וכן הביא משם הרא"ה וכן מצא במבי"ט. ולפי זה אין קושיא מחזרה שליחות על דין דשלוחו של בעל הממון, אבל אחר זה באותו סימן כתב המ"א וז"ל ואל תשיבני מדברי הרב מהרי"ט שכתב בח"א סי' קכ"ז דכמו שאין השליח יכול לזכות לעצמו לפי שהוא כיד הבעלים מטעם זה עצמו אינו יכול לזכות לאחרים ע"י דלא חשיב שליחות כה"ג כיון דלא חזרה שליחות אצל הבעל. דההיא איירי בשעשה שליח למכור דהשליח הוא המקנה ואי פסקה שליחותו מי יקנה לו אבל הכא בנ"ד שלא עשהו שליח להקנות אלא להוליך וכו' הרי זה השליח יכול לומר הריני שליח קבלה של אותו פלוני כדי לזכות לו עכ"ל. הרי נתברר מכל זה שגם בממון אם יהא שלוחו של מקנה אינו יכול להיות שלוחו של קונה משום דלא חזרה שליחותו, ואיך נוכל לומר שכל שליח הקונה יהא גם שליח המקנה ממש כמותו ויהא גם המקנה וגם הקונה, **(מיהו בתורת גיטין (ט') כתב אף במסקנא לחלק בין גט לממון:)** וגם עצם הדבר אינו מובן למה צריך להעשות שלוחו של מקנה ומה הדבר חסר אם המקנה בעצמו מקנה את החפץ ולא השליח, וכן יש להוכיח ממה שפירשו שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואף אם עשאו שליח משום דבמציאה ליכא בעל הממון ובעינן שלוחו של בעל הממון ועיין בבית הלוי שג"כ נסתפק בדבר, ואם נפרש הדברים כפשוטן שהדין הוא שצריך השליח להיות גם המקנה, א"כ יקשה טובא דבמציאה דלא שייך כלל מקנה למה יהא צריך השליח להיות מקנה:
ונראה מכל זה שעיקר הטעם דבעינן שלוחו של בעל ממון משום דלא שייך לעשות שליח לקבל מתנה או לקנות, כיון שאין הדבר תלוי בהמשלח, שאף הוא אין לו שום כח בזה לקבל במתנה חפץ של אחר והעיקר תלוי בבעל החפץ שבו הדבר תלוי, והילכך צריך להיות שלוחו של בעל הממון, שגם בעל הממון שולחו לקבל המתנה ולזכות מעצמו, ובעל הממון המקנה משתתף בעשיית השליח לשליח של קונה. ואין המשלח עושהו למקנה להיות שלוחו כמותו כ"א להיות כמותו דקונה. אבל בלא זה אינו יכול להעשות שלוחו דקונה. ולפי זה יש להסתפק שפיר במציאה אי אמרינן שגם שם לא יוכל להעשות שליח מצד הקונה בלבד, מפני שאין זה הדבר של קונה, שיוכל לעשות שליח עליו, או אפשר דבמציאה כיון דהמשלח עצמו יכול לזכות בהמציאה בלי שום מפריע יכול לעשות גם שליח על זה:
ועכשיו יתיישב מה שהקשינו מחצר דהא חצר איננו שלוחו של בעל הממון, אבל לפי מה שבארנו דכל עיקר הלימוד בחצר משליחות אינו אלא שתצטרף רשות החצר לקנות כיד המשלח, ע"ז אפשר להיות דין שליח גם בלא דין שלוחו של בעל הממון, כיון שאינו רוצה לעשותו שליח לקנות בעצמו כ"א לעשות הצטרפות רשות בלחוד, משא"כ בכ"מ בשליח שעושהו לשליח שיקנה לגמרי בלא המשלח, זה אין בכחו של המשלח לעשות:
ובשו"ת רע"א סי' קצ"ד כתב להקשות אף לרבנן דקסברי דזכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות אם העבד עושה שליח לזכות גיטו מרבו כיון דהוי אף שלוחו של האדון מטעם שלוחו של בעל הממון ואיך מהני הא אין שליח לדבר עבירה ע"כ. והנה גבי קבלת גט שחרור אין צריך קנין כ"א קבלה משום דבעינן רק נתינה א"כ כל השליחות היא להיות ידו כידו ובזה אין צריך שליחות של בעל הממון שהרי אינו עושה לשליח לזכות כ"א להיות כידו וזה הלא דבר שברשותו הוא, ואדרבה בזה לא יוכל האדון לעשותו לשליח, שאין הדבר תלוי באדון כלל ואין זה שייך להאדון כ"א בעבד שעושה ידו כידו:
וגם בר מן דין אפשר לומר שכיון שאין שליחות זו של בעל הממון שליחות להיות כמותו א"כ אינה אלא שתחול שליחות הזוכה לא שייך בשליחות כזו לומר אין שליח לדבר עבירה כיון שבשליחות הזוכה אין עבירה אף היינו אומרים שגם בשחרור צריך להיות שליח בעל הממון:
ומדברי ש"מ והר"ן (ב"מ י"ב) אנו למדין ג"כ יסוד זה בנדון שליחות בעל הממון שכתב לחלק דבמתנה מהני חצר מטעם שליחות ולא במציאה משום דבמתנה נעשה החצר שלוחו של בעל הממון אבל במציאה אין כאן שלוחו של בעל הממון. ע"כ. והדברים מתמיהים דאיך נעשה החצר שלוחו של בעל הממון הלא חצר אינו בר מנוי שימנוהו לשליחות ואינו אלא שליח של בעליו מצד עצמו שרבתה התורה שנעשה שליח, אבל שיעשה שליח של אדם אחר איך אפשר לומר כן. וגם מה שכתבו שבמציאה הוי החסרון משום שאינו שלוחו של בעל הממון ג"כ תמוה שכיון שאין שם בעל הממון מה צריך לשליחות בעל ממון. ומוכרחים אנו לומר שאין כונת הש"מ שנעשה שלוחו של מקנה כמותו, אלא הכונה שנעשה גם שלוחו של המקנה להיות שלוחו של הקונה דבלא זה לא שייך שליחות הקונה ובמציאה דליכא בעל הממון אינו יכול להעשות שליח הקונה כמו שנתבאר. מיהו לפ"ד גם במציאה אין אנו צריכים בחצר שיהי' גם שלוחו של בעל הממון כנ"ל:
ולפי ביאור זה בענין שלוחו של בעל הממון אולי הי' אפשר לפקפק בראיתו של המ"א שהביא ראי' מדברי הטור שכתב בי"ד סי' קס"ט דאפילו לר"ת ז"ל אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם אסור דשליח של ישראל הוא ע"כ, שמוכח מזה שהטור סובר דלא בעינן שלוחו של בעל הממון עכ"פ בגביית חוב. עכת"ד. ולפ"ד י"ל דהטור יסבור דבשליחות כזו שאינו נעשה שלוחו של המשלח ממש אין בזו משום שליחות לכותי, ויכול להעשות שלוחו של ישראל ע"י סיוע שליחותו של נכרי: