חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לו - בדין תופס לבעל חוב
א
בדין התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה, מחלוקת רש"י ותוס' דרש"י סבר דדוקא במקום שלא עשאו התופס שליח, אבל אם עשאו התופס שליח קנה ע"כ. והקשו התוס' דהא זכיה נמי מטעם שליחות היא, א"כ הלא אין חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח דהא בין כך ובין כך שלוחו הוא, עד כאן דבריהם. והנה יש לבאר החילוק בין זכיה לשליחות ע"פ מה שנאמר בשם הגר"ח ז"ל דהמחלוקת אי זכיה מטעם שליחות אי זכיה לאו מטעם שליחות, אין הבאור דזכיה הויא שליחות דודאי זכיה היא ענין אחר, אלא דקא מיפלגי אי זכיה נלמדה מפסוק זה דשליחות או מפסוק אחר, ונ"מ בזה, לפי הנראה בדינים המתמעטים בשליחות מפסוק דשליחות נתמעטו גם בזכיה, אי זכיה מטעם שליחות היא, אבל אי זכיה לאו מטעם שליחות לא נתמעטו בזכיה, אבל בענינים דלא נתמעטו בשליחות מפסוק דשליחות כ"א מטעם אחר דשייך בשליחות, מ"מ בזכיה לא מתמעט, וכן בענינים הנאמרים בזכיה דוקא בזכיה נאמרו אף דלא שייכי בשליחות, דזכיה ושליחות ב' ענינים הם:
ולהסביר הדבר בנדון דידן נראה, ששליחות של אדם כמותו, נעשה השליח כידו של משלח, והוי כידא אריכתא של המשלח, וכשהשליח עושה מעשה, הוי כאילו עשה המשלח ממש את המעשה הזה, אבל בזכיה הזוכה עושה המעשה בשביל המשלח אבל המשלח בעצמו אינו עושה כלום כ"א הזוכה עושה בין את המעשה ובין החלות. ובזה אתי שפיר החילוק, שדוקא כשנעשה התופס שליח, שנעשה השליח כמשלח, מהניא תפיסתו, שהוא בעצמו הלא יכול לתפוס, אבל בשלא עשאו שליח, דלא נעשה התופס כמשלח אלא שהוא תופס בשביל המשלח בזה לא מהניא תפיסתו, דאחר אינו יכול לתפוס כשחב לאחרים:
ובזה יובנו דברי התוס' קדושין (כ"ג ע"ב) ד"ה עבד כנעני לרשב"א מהו שיעשה שליח שמפרשים בפי' הא' דאילו מטעם זכיה ודאי דמהני כשיקבל אחר בשביל העבד ומאי דמספקא לן הוא כשהעבד עושהו שליח אי מיגרע גרע, וצריך להבין בדבריהם כיון דזכיה מטעם שליחות היא מה לי אם עושהו שליח או אם לא עושהו, סוף כל סוף שליח הוא, אבל השתא אתי שפיר דאף אם אנו אומרים דזכיה מטעם שליחות היא, אין זה שליחות אלא חלות מיוחדת הנלמדת מקרא דשליחות וכיון שהגריעותא היא מטעם דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משווי אפשר שגריעותא זו אינה אלא בשליחות ולא בזכיה ועיין במהרי"ט שעמד בצ"ע:
ובזה יתיישב גם מה שמקשה בקצוה"ח כלפי מה דאמרו בכל מקום דמהניא זכיה, והיסוד בזה דכיון דאילו הוה ידע הוה ניחא ליה, והא כיון דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, א"כ נהי דאילו הוה ידע הוה ניחא ליה, השתא מיהו לא ידע ואמאי מהני, אבל לפ"ד יובן שפיר, דאין זכיה מועלת מטעם דאילו הוה ידע הוה מהני מטעם שליחות מהני השתא נמי מטעם שליחות, דאין הדבר כן, אלא כשלא ידע זכיה אחרת וחלות חדשה שאינה התלות דמהניא כשיודע, וחדוש הוא שחדשה תורה חלות חדשה ואין זה דומה לכל מקום שאנו רוצים לומר דליהוי מהני כשאינו יודע מטעם דין זה בעצמו דמהני כשהוא יודע, ע"ז שפיר אמרינן דיאוש שלא מדעת לא מהני ואין אנו יכולים ליתן בשלא מדעת הדין של מדעת, אבל גבי זכיה דין אחר הוא ואין אנו נותנים דין הידיעה לכשאינו יודע, ואין זה ענין ליאוש שלא מדעת, ובזה יובן ג"כ מה שאנו אומרים דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד מטעם זכיה והתוס' מקשים איך מהניא הא זכיה מטעם שליחות היא ובאמת צ"ע מה שייך כאן שליחות, וכי ב"ד עושים כאן דבר שעליו לעשות, הלא זה דין מיוחד שמוטל על ב"ד שעליהם להיות בשעת גרות ומלבד זה אינם עושים שום דבר בשבילו א"כ מה זה דאמרינן דב"ד זוכין בשביל הקטן ומה שליחות יש כאן אי זכיה מטעם שליחות. ולפ"ז יתבאר דאין כאן ענין של שליחות כלל וזכיה הוא חלות בפני עצמה ואין זה נחשב כאילו הוא עושה אלא הדין שב"ד יכולים לעשות דבר זה, אף שדבר זה על הקטן הוא חל ואיך יכולים לעשות זה בלי דעתו, אלא שזה הוא דין זכיה שכיון שהדבר זכות הוא לו, מהני מה שעושים אף בלי דעתו ורשותו:
ובב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו אמרינן שאני פועל דידו כיד בעה"ב, והנה לדברי רש"י דאף שליח מהני, מאי האי דאמרינן שם דשאני פועל דידו כיד בעה"ב אף בלא סברא זו תיפוק לי' דלא גרע משליח דמהני בכ"מ, וצ"ל לדעת רש"י דפועל גרע משליח דשליח עשאו לשליח והרשה לו ונתן לו כח להיות כמותו ובפועל אין לו כח זה הילכך אי מטעם מעלת שליחות לא היה מהני בפועל ומטעם זה מוכרח בגמ' לתת טעם דפועל יש לו יתרון אחר דידו כיד בעה"ב ומטעם זה אינו צריך לדין שליחות מיהו לדעת התוס' דס"ל דשליח לא מהני גבי תופס לבע"ח צריך לומר דפועל עדיף הרבה משליח, ובהסבר הדבר נראה דהתוס' יסברו דאף דשלוחו של אדם כמותו דאף דהתפיסה של השליח הוי כאילו הוא תפס מ"מ לא מהני דעיקר מה דמהני תפיסה אין זה אלא מפני שהוא תפוס ומוחזק הילכך לא מהני תפיסת השליח דמ"מ לא מיחשבא תפיסת השליח להיות הוא נחשב מוחזק שאין רשות השליח מיחשבא רשות הבעלים ולזה מהני בפועל דכיון דידו כיד בעה"ב א"כ מיחשב כאילו החפץ מונח ברשותו ומיחשב מוחזק הילכך מהניא תפיסתו:
ובזה נראה שנדחה מה שכתב בשעה"מ ע"פ דברי הפ"י שכתב בטעמא דלא מהני תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דהוי שליח לדבר עבירה והילכך לא מהני אפי' עשאו שליח לדעת התוס' ולפ"ז בפועל דאמרינן דמהני תפיסתו לבעלים משמע דבפועל מהני עשיתו לדבר עבירה בשביל הבעלים ומקשה לפ"ז מאי דמקשה בגמ' ב"ק (פ"ה) בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דעשו שניהם שליח אין שליח לדבר עבירה ואמאי הא משכחת לה בששכרו שניהם פועל לכרות בור והוי פועל ובפועל ליכא משום אין שליח לדבר עבירה ע"כ, ולפי דברינו אין כאן קושיא דמאי דמהני בפועל אין זה מעלה כי אם גבי דין תפיסה משום דכיון דיד פועל כיד בעה"ב ממילא הלא הבעה"ב הוא תפוס וזוכה בחפץ הנתפס אבל ליעשות שליח על פעולת עבירה הלא שם אין שום מעלה מה שהוא שכור לו כי שם אין שום מעלה לדין רשות כי מה רשות שייך על פעולה ואין כאן אלא משום דין שליחות וחזר הדין דאין שלית לדבר עבירה:
וכמו כן יש לעורר במה שחקר המחנה אפרים אי יכול לברך על מעקה כשעושה על ידי פועל עכו"ם ורצה ג"כ לומר דכיון דיד פועל כיד בעה"ב מהני גם על ידי עכו"ם, אף דאין שליחות לעכו"ם, כמו דמהני גבי תופס לבע"ח אף דשליח לא מהני לדעת התוס', ולפ"ז אין ראיה מתופס לבע"ח דשם המעלה דפועל משום דהוי רשותו והוי כאלו הוא בעצמו תפוס, אבל גבי פעולה אין מעלה לפועל משליח דעלמא:
ונשאר לנו עתה ליישב קושיית תוס' על רש"י מגמ' פ"ט דכתובות גבי יימר בר חשו דאמר לו לשליח לתפוס ואעפ"כ אמרו שם דתופס לבע"ח לא מהני כשחב לאחרים ויקשה על רש"י דסבר דכשעשאו שליח מהני תפיסתו לבעל חוב אף כשחב לאחרים:
והנה תפיסה ישנה בשני אופנים. או תפיסה דלאחר הדין, או תפיסה דקודם הדין ואינה אלא תפיסה למשכון. והנה בתפיסה דאחר הדין ע"פ דין יש לו לתפוס ויכול ג"כ לעשות שליח אבל בתפיסה דקודם הדין גם הוא אינו יכול לתפוס כ"א מצד דין דעביד איניש דינא לנפשי' וכפי שביאר הגר"י ז"ל מפוניוויז דעביד איניש דינא לנפשי' היינו שנעשה דין ממש, אם כן רק הוא יכול להעשות דיין אבל שלוחו אינו נעשה דיין. או באופן אחר דבתפישה דאחר הדין שיש לו כבר זכות לגבות יכול לעשות שליח ג"כ דאין צריך השליח להיות רק שלוחו של בעל הממון, לפי דברי התוס' ב"מ דמציאה שכיון שאין שם בעלים צריך השליח להיות רק שלוחו של המשלחו, כמו כן כאן שיש לו זכות לגבות הוי כאלו אין שם בעלים אחרים וסגי במה דהוי שלוחו של המלוה אבל בתפיסה דקודם הדין שאין לו עדיין שום זכות לתפוס אלא דמהני תפיסתו אם כן עדיין הלוה בעלים דחפציו ואם כן אינו יכול לעשות שליח לתפוס כ"א בשליחותו של בעל הממון דהיינו בשליחותו דלוה, אבל בלא שליחותו דלוה לא מהני השליחות, והגמ' דכתובות מיירי בתפיסה דקודם הדין כמו שמוכח התם מיהו במקום דאינו חב לאחרים אפשר דאיננו צריכים לזכיה ויכול כל אחד לתפוס בשביל חבירו אף בלא כל הנך מילי וצ"ע. ואפשר כיון דבמקום שאין חב לאחרים מחויב הוא הלוה לשלם את החוב למלוה זה הוי כמו שאיננו נחשב לבעלים כלל על ממונו שהדין מכריחו לשלם ואין צריך שיהא השליח שלוחו של הלוה וכמו כן לפי התירוץ הראשון יכול בכי האי לגבות ע"י שלוחו שאין צריך להעשות דיין ע"ז, אבל במקום שחב לאחרים צריך להעשות דיין ואינו יכול דוקא ע"י עצמו:
ב
במה שהקשה הגרע"א אהא דכתבו רש"י ותוס' גבי תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה, היינו משום שלא נטלו השליח מחיים, משמע שאם נטל השליח ומסר בחיי המשלח אע"פ שלא מסר לו מיד ליד מהני השחרור, ואמאי הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע דלא מהני בגט ומסתמא גם בשחרור, דילפינן לכולהו מילי מגט וכו', וליכא למימר דנעשה רגע א' שליח של האדון, ואח"כ שליח של העבד, דהא א"כ לא חזרה שליחות אצל הבעל ע"כ. ולכאורה יש לעיין לפי דעת התוס' במה דצריכים בכל מקום להיות גם שלוחו של בעל הממון, א"כ כיון שנחשב גם לשלוחו של האדון ממילא לא מיחשב כטלי גיטך מעל גבי קרקע. והיה נראה לכאורה דהגרע"א בקושייתו אזיל לשיטתו דס"ל דהתוס' בדף זה גבי מעמד ג' חולקים על התוס' ב"מ וס"ל דלא בעינן שיהא השליח שלוחו של בעל הממון, אבל כבר דחינו שאין דברי התוס' מחולקים. והנה בעצם יסוד שלוחו של בעל הממון נאמרו בזה ב' שיטות, האחת דעת תוס' ב"מ שמפורש בדבריהם דלא בעינן שלוחו של בעה"מ כי אם במכר או במתנה אבל במציאה לא בעינן, ובדברי הר"ן פ"ב דב"מ ובדברי הש"מ שם מבואר דאף במציאה בעינן שיהא שלוחו של בעה"מ, וכיון דא"א לא מהניא שליחות גבי מציאה. והנה בדעת התוס' היה נראה שעצם השליחות של הקונה אפשר להיות בלא שליחות בעל הממון, אלא דכיון שהוא אינו מפקיר חפצו, אין יכולים לקנות בלא כחו, ואפשר אולי שלזה היה די גם רשותו של בעל הממון ואם כן אין לזה דין שליחות לבטל דין טלי גיטך מעל גבי קרקע. אלא דא"כ יש להבין במאי דאמרו בתוס' דאם בעל הממון הוא עכו"ם דלא מהני דאין שליחות לעכו"ם, ואם אינם צריכים אלא נתינת רשות, מאי שליחות לעכו"ם יש בזה. אלא דמצאנו כעין זה בריש תמורה ב' ז"ל בתוס' במאי דאמרינן בגמ' דאם רוצה להמיר בבהמת אחרים צריך הלה לומר כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר, שבעכו"ם א"א להמיר בבהמתו משום דאין שליחות לעכו"ם, וגם שם הלא בודאי אין באמירת העכו"ם יותר מנתינת רשות ומ"מ אמרו בזה דאין שליחות לעכו"ם, וא"כ גבי נדון דידן ג"כ דכוותה ומ"מ צ"ע:
אבל לפי דעת הר"ן נראה דהקונה בעצמו אין לו כח כלל לעשות שליח בלי שליחות משלח, ואף במקום שאין משלח כגון במציאה ג"כ אין כח להקונה לעשות שליח, ואף שאין במציאה שום מונע, ונראית הסברא בזה דאין לאדם לעשות שליח כ"א בזה שיש לו בעלות אבל לקנות אין לו שום בעלות על זה, וכל כח שליחותו נולד רק ע"י שליחות המשלח שעושה אותו לשליח. ולפי זה היה נראה ששלוחו של בעל הממון היא שליחות גמורה ולפ"ז נראה דודאי לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע:
מיהו נראה דכל עיקר דין שליחות בעה"מ, אינה אלא שליחות להקנאה אבל אין זה שליחות לנתינה, ובגט ושטר שחרור, הלא נראה דעת הראשונים דלא מהניא כ"א נתינה, אבל אם הקנה לה את הגט או השחרור ע"י קנין ולא נתן לידה ממש לא מהני, וא"כ לא מתקיים בשליחות של בעה"מ דין נתינה, וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא דליהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע:
ובעצם השאלה אי מהני קנין להחשב כנתינת הגט, הנה מדברי תוס' שכ' לפרש שגם רישא דמתניתין איירי במעמד שלשתן וקיי"ל דלא מהניא מעמד שלשתן גבי גט, ופירש בחי' רע"א, דהראיה על שאר שטרות הוא משחרור, דאילו נילף מגט, הלא יש לחלק דגבי גט כיון דחוב הוא לה לא מהניא מעמד שלשתן, אבל היכא דזכות אפשר דשפיר מהני מעמד ג', לפי מה שהשוו תוס' מעמד ג' לזכי', אבל מ"מ אף אם נילף משחרור, הלא יש לשאול, דשאני גבי שחרור דלא מהניא מעמד שלשתן משום דלא מהני קנין גבי גט ושחרור משום דבעינן נתינה ממש, אבל גבי שאר שטרות ודאי מהני אף שאר קנינים, אפשר דמהני ג"כ מעמד ג'. והיה נראה מדעת התוס' דגם גבי גט ושחרור מהני בדרכי הקנינים להחשב לנתינה:
ונראה דגם התוס' סברי דקנין לא מהני להחשב לנתינה, דקנין שבא מצד הקונה, כגון משיכה והגבהה, שנמצא שהקונה עושה את כל הקנין, לא יוכלו להחשב לנתינה, שהרי הבעל או האדון לא עשו כלום. אבל מ"מ כשהקנין בא מצד המקנה, כמו שמצאנו בכסף שנקרא קנין המקנה כמו שאמרו בקדושין (כ"ג) כסף קבלת רבו גרמה לו, כדוגמא זו מהני גם בגט ושחרור, והלכך מעמד שלשתן שהכל נעשה מצד המקנה, שאומר שיהא החפץ או השטר קנוי לזה, נמצא שהכל נעשה במאמרו, יש לזה דין נתינה אף שאין זאת אלא הקנאה, ולזה כתבו שאשמועינן מדין שחרור דאין דין מעמ"ג בשטר. וכן יש להסביר מחלוקת רש"י ותוס' ריש הזורק בהא דאמר רבא תיזול ותיחוד ותפתח לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא, ופירשו התוס' ע"י קנין חצר ורש"י פירש ע"י קנין אגב. ונראה שרש"י סובר דמהני דין קנין גבי גט ותוס' סבר דלא מהני דין קנין בגט. ולפי דברינו, דרש"י יסבור דקנין אגב מיקרי קנין מצד המקנה, ועיין במחלוקת הקצות והנתיבות אי מהני קנין אגב בהפקר, ורש"י יסבור דאגב לא מהני בהפקר, דאגב אין עיקר קנינו כ"א מצד המקנה, ובהפקר הלא אין כאן מקנה, והתוס' או דיסברו דאגב מהני גם בהפקר, וא"כ מוכרח דהוי קנין מצד הקונה, או שאף אם יסברו דאגב לא מהני בהפקר, וצריך גם למקנה, מ"מ כיון דעיקר מעשה הקנין נעשה ע"י הקונה העושה פעולת הקנין, הילכך מיקרי קנין מצד הקונה, ולא יוכל להחשב למעשה נתינה:
ובמה שדחה הגרע"א תירוצו דנימא שמתחילה נעשה רגע א' שלוחו של האדון ואח"כ שלוחו של העבד, דא"כ לא הוי חזרה שליחות אצל הבעל ע"כ. והנה לפי מה שנתבאר אצלנו דגם שליחות דבעל תוכל להיות באופן שאינו נעשה שליח על מעשה הגירושין כ"א להעשות ידו כיד הבעל כמו גבי שליחות לקבלה, שאין עיקרה אלא להעשות ידו כיד האשה וה"נ בשליחות הבעל אפשר להיות באופן זה, ונראה פשוט דבאופן זה אין משום דין חזרה שליחות אצל הבעל, דדוקא במקום דבעינן שיהא השליח העושה מעשה הנתינה ונמצא שבשעה שעושה הנתינה כבר צריך להיות שליח לקבלה, ועדיין לא נגמרה מעשה שליחותו להולכה, שאף שכבר הוציא את הגט מתחת ידו בתור נתינה אבל עדיין אין הנתינה נגמרת כ"א כשמקבל השליח לקבלה, ונמצא שבשעה שנעשה שליח לקבלה עדיין לא נגמרה שליחותו להולכה וזה ענין לא חזרה שליחות אצל הבעל, אבל כשאין השליחות כי אם להיות ידו כיד הבעל ונעשית הנתינה ע"י זה שבא הגט מרשות הבעל לרשות האשה, אם כן תיכף כשנעשה שליח לקבלה כבר נגמרה שליחות הבעל, שהרי לא היה צריך רק שיהא רשות האשה אמר שהיה רשות הבעל, אבל אין צריכים נתינה ממש, מיהו בסוף פ"ב אי אפשר שיועיל ג"כ בתורת מידו לידה, משום דשם איירי בדין אמירת בפ"נ, ונאמנות אמירת בפ"נ לא ניתנה כ"א לשליח הנתינה, ואם איננו שליח לנתינה לא האמינוהו חכמים, וכיון שהוא שליח נתינה בעינן ע"כ שתחזור שליחותו אצל הבעל, ואם לאו לית ביה משום דין שליחות: