אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן לה - בדין מתנת שכיב מרע

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן לה - בדין מתנת שכיב מרע

סימן לד - בדין ירושה

בשו"ת רע"א סוף סי' קמ"ו חקר בהא דאמרינן דשכ"מ שאמר יטול פירות דקל דלא מהני אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אם נימא דבעי בשעת אמירתו שיהא בעולם דאמירתו הוי כקנין בריא, או דדנים דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו וכאלו צוה בשעת מיתתו, ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעינן דבשעת אמירתו באו לעולם. ואולם מדברי תוס' גיטין (י"ד ע"ב) ד"ה הא בשכ"מ שכ' ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד מיתת הנותן, ואמאי לא נקטו בפשוט יותר דאפילו לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה, משמע דזה מהני, כיון דבשעת מיתתו באו לעולם ועדיין צ"ע:

והנה בהסבר הדבר שכתב דנמשך אמירתו עד שעת מיתה, נראה דבמתנת שכ"מ הוי הקנאה בלא מעשה קנין כלל, אלא כיון שאומר שיתנו לפלוני, מטעם החשש שמא תטרף דעתו עליו, מקנים החכמים להמקבל את המתנה, אבל אין האמירה נחשבת למעשה קנין שעל ידה נקנית לו המתנה, ואין כאן מעשה קנין כלל, והחכמים מקנים לו בשעת מיתה, וכיון שכן עיקר הדבר תלוי שיהא דבר שבא לעולם בשעת מיתה. וראיה לדבר הוה נראה דאי נימא דהאמירה היא מעשה קנין אם כן קשה להראשונים דסברי דמתנת שכיב מרע נקנית לגמרי לאחר מיתה, אם כן איך קונה בשעת מיתה, הלא אז כלתה אמירתו, ואנן קיי"ל דהיכא דכלתה קנינו אינו קונה, אלא על כרחך דאין האמירה נחשבת מעשה קנין כלל, ועיקר מתנת שכיב מרע, הויא הקנאה בלא מעשה קנין כלל:

אבל נראה ע"פ הא דאמרינן בב"ב גבי איסר גיורא דהוה לי' תריסר אלפי זוזי בי רבא היכי ניקנינהו רב מרי להנהו זוזי אי במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שוינהו רבנן מאן דאיתי' בירושה איתי' במתנת שכ"מ גר הואיל דליתי' בירושה ליתי' במתנת שכיב מרע. נראה מהך סוגיא דעצם קנין מתנת שכ"מ, הוא שנעשה המקבל ליורש, וממילא זכי מדין ירושה ככל היורשים, וממילא יוצאת הקרקע לרשותו מדין ירושה בשעת מיחת הנותן ואמירתו דנותן מהניא רק לאשווייה ליורש, אבל בעצם קנין החפץ אין זה מועיל מאומה, והקנין ממילא הוא שנעשה ככל ירושה דעלמא. והשתא בלא סברת רע"א, לא שייך כאן לומר דאם היה דבר שלב"ל בשעת אמירה דלא תועיל המתנת שכ"מ, דכיון דכל עיקר האמירה אינו אלא לאשווייה לי' ליורש, ואין זה ענין של קנין כענין שאר הקנינים, ורק בשעת מיתה דאז חל הקנין בעצם צריך להיות דבר שבא לעולם, דאם לא בא לעולם בשעת מיתה, הלא אין לו מה לירש, ואין זה דומה לשאר יורש שיורש אף דבר שבשעת מיתה לא בא לעולם עדיין, משום דהתם יורש עולמי הוא, ויורש כשבא לעולם מדין ירושתו שלאחר כן:

ומה שמקשים התוס' דאיך קונה העובר למאן דס"ל המזכה לעובר לא קנה, ולכאורה הלא בירושה דכולי עלמא ס"ל דהמזכה לעובר קנה, נראה דהקושיא תהא אליבא דרב ששת דמביא ראיה דהמזכה לעובר קנה מגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, והוה ס"ל לרב ששת דדין קנין וירושה אחד הוא, ואם כן ס"ל לר"ש דלמ"ד דהמזכה לעובר לא קנה גם בירושה כן, ולדידיה הוא דמקשו התוס'. ובזה ניחא ותתיישב קושיית הרע"א על דברי הש"ך דס"ל דעד ארבעים יום דהוי הולד כ"א מיא בעלמא, אף מאן דס"ל המזכה לעובר קנה, ס"ל דעד ארבעים יום לא קנה, א"כ למה להו לתוס' להקשות למאן דס"ל דמזכה לעובר לא קנה, אף למאן דס"ל קנה נמי יכולים להקשות, אם היה עובר קודם לארבעים יום. אבל לפ"ז אין זה קשה כלל, דדוקא בקנין הוא דס"ל לש"ך דעד מ' יום לא קנה, אבל גבי ירושה אם רק ס"ל דקנה הירושה, קונה הוא תמיד אף קודם ארבעים יום ואף קודם קליטת הזרע, שאף אם נקלט הזרע אחר מיתת האב, לא נעשו הנכסים הפקר:

ואם באנו לדון דאין כונת הגמ' במה שאמרו מתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן לומר דהוי כירושה ממש, ולא באו אלא לומר דהויא דוגמא דירושה ואין זה אלא כענין הדומה, יש להביא ראיה ברורה דהויא ממש ירושה, דהנה דברי הגמ' גבי איסר גיורא דרצה להקנות לרב מרי בנו דהוי הורתו שלא בקדושה ואמרינן במה יקנה אי בירושה לאו בר ירושה אי במתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן כל היכא דאיתי' בירושה איתי' במתנת שכ"מ כל היכא דליתי' בירושה ליתי' במתנת שכ"מ ע"כ. והנה רש"י פירש דרב מרי ליתי' בירושה דלא ירית את איסר, ותוס' פירשו דאיסר ליתי' בירושה דאינו מוריש. ולשני הפירושים יקשה טובא דמאי שייך לומר דליתי' בירושה ליתי' במתנת שכ"מ, דלא שייך זה אלא במקום דלאו בר דין ירושה שאינו בתורת דין ירושה כלל שייך שפיר לומר כיון דליתי' בתורת דין זה ליתי' נמי בתורת דין מתנת שכ"מ, אבל כאן הלא בין רב מרי ובין איסר איתנייהו בתורת דין ירושה, אלא שחסר להם במציאות המוריש או היורש, ואם כן במתנת שכ"מ, ששם ישנו המקבל והנותן, מפני מה לא תועיל המתנה. ובאמת על פי' רש"י קשה טפי, דהא רב מרי יורש במציאות ג"כ. דהא יורש את אמו, וגם יורש את בניו אשר יהיו לו:

ועל כל פנים מוכרח מכל זה דבר חדש דמאי דאמרינן דמתנת שכ"מ כירושה שוויוה רבנן, היינו דרבנן שוויוה להמקבל ליורש ממש, ולא עשאוהו ליורש, כי אם במקום שיש יורשים את אביהם, עשאוהו להמקבל שיהא גם הוא יורש את הנותן וקודם לכולם, אבל במקום שאין על נכסים אלו דין ירושת האב לא תקנו גם להמקבל שיעשה יורש בנכסים אלו. והנה פי' דברים אלו לא שייך כ"א רק אם נפרש דמתנת שכ"מ שוויוהו ירושה ממש, אבל אם נפרש דמתנת שכ"מ אינה ירושה ממש, ואין זאת אלא דוגמא בעלמא, אם כן מה שייך לתלות שאם אין כאן יורש במציאות שלא יהא דין מתנת שכ"מ, כיון שהם שני דברים נפרדים:

ומצאתי כדברים אלו ביד רמ"ה לב"ב (קמ"ט) בסוגיא זו דאיסר גיורא, שפירש דמתנת שכ"מ עשאוה כירושת האב, ובא ליישב ג"כ הקושיא דהא רב מרי היה לו דין ירושה לירש את אמו, ומתוך דבריו יתבאר כדברים האלה:

אלא שיש קצת לעיין לפי מה שחקר בתשובות רע"א אם אח את אח יורש מטעם משמוש או דין ירושה מיוחד. והנה אם נימא שאח יורש את אחיו בלא דין משמוש שע"י האב, אם כן משכחת גם בישראל גמור, שלא יהא לו ירושת האב במציאות, מיהו יש לומר כיון דאם ימות האח תחזור הירושה לשאר קרובין ע"י משמוש האב, נמצא שיש לו ירושת האב, ורק שבאופן זה ירושת האח קודמת. ועדיין צ"ע:

והנה בקצוה"ח סי' רנ"ב ס"ק א' אהא דכתב בשו"ע שמוציאין לכתובת בנין דיכרין ומזון האשה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה והקשה ע"ז דהא בכתובת בנין דיכרין ירתון תנן ולא יסבון וכדאיתא פרק מי שמת וא"כ ירתון אינו אלא לאחר מיתה. וכן הקשה אהא דכתב הרשב"א בתשובות ח"ג סי' קכ"ה וז"ל ע"ד שאלתם שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו יורשין לכ"ד בירושתם ושוב אין לה הפסק תשובה כל כי הא לא אמרו שא"כ בטלת כל מתנת שכ"מ דלפי דעתי ירושת היורשין חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה הירושה ואין לה הפסק עכ"ל, ומאד יפלא בעיני לומר ירושת היורשים עם גמר מיתה דודאי ירושה אינה אלא לאחר מיתה ודבריו צע"ג עכ"ד קצוה"ח. ולכאורה דבריו מוכרחים, כיון דמתנת שכ"מ הויא ירושה ממש כמו שנתבאר, אם כן איך נחלק לומר דירושה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ לאחר מיתה:

אבל מ"מ נראה דיש חילוק בין ירושת מתנת שכ"מ בין כל ירושת הקרובים, דחזינן דאף דשותפין פטורין ממעשר בהמה, מ"מ יורשין שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו חייבין במעשר בהמה, והטעם דתפוסת הבית הוי כמו שאביהם עדיין מוחזק בנכסים ובמקומו הם עומדים, ותחת אבותיך יהיו בניך וברא כרעא דאבוה, ואף בשאר קרובים במקום המוריש הם עומדים, והיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם וגם גופם משועבד כפי מה שהסבירו האחרונים, ונמצא לפי זה שהנכסים אינם יוצאים מרשות לרשות והוי כרשות אחת הנמשכת והלכך עם גמר מיתה קנו היורשים, כיון שאין צריך לצאת מרשות לרשות, והוי כמו שנמשכת הרשות, ואין צריך שיהא כאן רגע יציאת הרשות, אבל במתנת שכיב מרע, אף שיהא ג"כ ירושה היא, מ"מ יציאה מרשות יש כאן שאין המקבל נעשה במקום הנותן, וצריך לצאת לגמרי מרשותה נותן, ואחר כן נכנס לרשות המקבל והילכך אינו קונה אלא לאחר מיתה:

מיהו בעיקר דברי הגרע"א שמפרש כונת דברי התוס' שכונתם לומר שהנותן מקנה אף להיורשין של המקבל אם לא יהא המקבל קיים, הדברים תמוהים מאד, חדא דהיכא מצינו כזאת שמי שמקנה לאיש והוא מת, שנימא שמקנה אף להיורשים, הלא אנשים אחרים הם, ואף בתנאי שמתנה המקבל שתתני לי איצטליתי נחלקו בפ"ז רשב"ג ורבנן אי אמרינן לי אף ליורשי או לי ולא ליורשי, וכל שכן כשהנותן אומר תן לפלוני שאין הכונה ליורשין, ועוד דדברי התוס' גופייהו לא משמע כן, דאי נימא כן, אם כן סוף דברי התוס' שכתבו שמתנת שכ"מ קונה למפרע משעת אמירה או משעת מתן מעות, יהיו כחזרה מסברתם הראשונה שמקנה ליורשים ואין הלשון משמע כן:

אבל נראה בכונת דברי התוס' דס"ל דכמו בכל ירושה ישנה גם כן ירושת משמוש דהיינו שהמת יורש בקבר, ואף שמת אין לו שייכות עם קנינים ונכסים, מ"מ ירושה זו יש לו גם בקבר להוריש להיורשים האחרים הבאים מכחו, ויסברו התוס' דגם מתנת שכ"מ שיש לה דין ירושה שהמקבל נעשה יורש בשעת אמירה, וממילא בשעת מיתה הנותן זוכה בנכסים ככל יורש, אף כשמת המקבל קודם מיתת הנותן, מ"מ יורש המקבל בקבר בדין משמוש להוריש ליורשיו, כיון שכבר נעשה ליורש עוד בחייו תיכף בשעת אמירת הנותן. ובתחילה סברו שאף שנעשה דין יורש בחיים, מ"מ כל שגמר הירושה נעשה אצל היורשים יש לזה דין קניית דשלבל"ע, ולבסוף ביארו שכיון שזוכה למפרע ובא בדין משמוש לא איכפת לן אם באי כחו ויורשיו ישנם בשעת מיתת הנותן או לא:

ובזה נראה שתתיישב קושיית הקצוה"ח שהקשה על דברי התוס' והרא"ש שכתבו שמתנת שכ"מ זוכה למפרע מהא דאמרו ביש נוחלין קל"ז באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם מכר ראשון מה שעשה עשוי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ומודה שאם נתנם במתנת שכ"מ דלא עשה כלום מ"ט מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך, ולדעת התוס' דזוכה למפרע א"כ מתנת שכ"מ קדים ע"כ יעוי"ש. ולפי דברינו יתבאר דמה שכתבו התוס' והרא"ש דזוכה למפרע אין הכונה שנעשה שלו למפרע ממש, אלא שהכונה שנעשה ליורש משעת אמירה, אבל בעצם הנכסים אינו זוכה אלא לאחר מיתה ממש דלא עדיף משאר יורשים דלא זכו מחיים, וכל עיקר דאמרינן דקנה למפרע אין זה אלא שנעשה ליורש תיכף בשעת אמירה, ואם כן שפיר אמרינן דכיון שקונה רק לאחר מיתה כבר קדמו אחריך:

ובנתיבות המשפט תירץ דברי קצוה"ח ע"פ דברי מהרי"ט וז"ל כמתנה מהיום ולאחר מיתה דשעבודו חל מהיום וזכות לאחר מיתה ומיהו כי יהיב קנה משום דאחריך דלאו מכחו קאתי אלא מכח הראשון שעבוד וזכותו קודם ע"כ. והנה גם הוא מפרש שהזכות אינה באה אלא לאחר מיתה ולמפרע לא הוי רק שעבודי, ולפי דברינו הדברים מבוררים היטב, שמשעת אמירה אין לו אלא דין יורש אבל לא קנה עד לאחר מיתה שמגעת לו הירושה:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה