חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לד - בדין ירושה
בגמ' דב"ב (קנ"ג) גבי הא דת"ר דבכור נוטל פי שנים בזרוע והלחיים והקיבה דפריך בגמ' היכי דמי אי דאתי לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי לידי אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומשני הכא במכירי כהונה עסקינן וכו' ע"כ. והדברים מתמיהים מאד אי לא אתי לידי אבוהון מאי ראוי הוא הלא אין זה ממון אביהן כלל ובזכות עצמן הם נוטלים ומה צריך למעט משום ראוי, ובש"מ הקשו כל הראשונים קושיא זו, עד שיש מן הראשונים שהגיהו משום זה בגמ', ויש שכתבו כגון שהתנה לתת לאביהם, וגם זה אינו מובן, וכי מה מועיל התנאי הזה, וכי זכה האב ע"י התנאי, הלא אין בתנאו משום קנין, ואי נימא עכ"פ דזכה, א"כ מוחזק הוא, ומאי הקשה, ולפי דברי הרשב"א זו היא תשובת הגמ', דאי זכה בה אבוהון מכח מכירי כהונה הוה לי' מוחזק, ומ"מ הענין תמוה:
ונראה דבפ"ק דב"מ דבעי להביא ראי' דכשאינו עומד בצד שדהו דמהני מר"ג וזקנים, ודחי דר"ג מטלטלין אג"ק הקנה להם, ופריך ע"ז וכי לא הי' להם סודר לקנות בו, אלא ע"כ דלא מהני סודר וכן לא מהני אג"ק, ומשני הגמ' דשאני חליפין דכיון דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו, וחליפין הוי דרך מקח וממכר, אבל אג"ק מהני שפיר:
ויש להבין שקלא וטריא זו דמאי סברא עלתה בהס"ד דלא ליהני קנינים אלו בנתינת מתנות כהונה. ויש לבאר דהנה תרומות ומעשרות תיכף אחר הפרשה הוי ממון השבט, אלא דהתורה זיכתה לו לבעל הזרע כח הנתינה, נמצא שבנתינת הבעלים נפקע כבר כח הבעלים וכן נפקע כח שאר הכהנים, שקונה הכהן המקבל את החפץ לגמרי, והנה יש לדון דאין ביד הבעלים להפקיע כח הכהנים ע"י קנינו, ואין בידו להפקיע אלא כח עצמו בהתרומה. וזו היא סברת הס"ד בגמ', שבשלמא כשמקנה ע"י חצר או ע"י יד הכהן, נמצא שהכהן בזכיית ידו או חצירו מפקיע ממילא את כח שאר הכהנים, שהרי לזה נתנה לו התורה כח וזכות לזכות ולהפקיע כחם, שהרי במקום שאין בעלים מעכבים כלל, כגון כשאסרו הבעלים הנאתם על כל העולם, שהכהנים לוקחים בעצמם כדאיתא בנדרים (פ"ז), וכן לפי שיטת תוס' נדרים דבימות הגשמים אין לבעלים דין נתינה דכתיב והנחתם והכהנים לוקחים מעצמם, או ודאי מפקיע כח הכהנים בזכייתו, וא"כ אף כשזוכה ע"י נתינת הבעלים ג"כ מפקיע בזכייתו כח שאר כהנים, אבל כשזוכה ע"י הקנאת הבעלים, שלא עשה שום זכיי', רק הבעלים מכניסים לרשותו ע"י מעשה הקנין והקנאתם, אין הבעלים יכולים ע"י קנינם להפקיע כח הכהנים ולהכניס לרשותו מה שאינם בעלים עליו, היינו זכות הכהנים, ואין הקנין מועיל אלא כלפי כח וזכות הבעלים עצמם וטובת הנאה שיש להם בהתרומה ושיתקיים על ידי קנין זה מצות נתינתם ולא יותר, וכיון שכן, לא מהני כלל נתינה למחצה, ולא יקיים אף מצות נתינה, שכיון שלא זכה הכהן להיות שלו, שגם לשאר כהנים יש להם זכותם בתרומה זו, לא מיקרי נתינה כלל. זו היא סברת הס"ד. וע"ז חולק בגמ' לומר שאינו כן אלא קיים מצות נתינה, אף ע"י קנין בלבד בלא זכיי'. וזה יש להבין בשני אופנים, או שנאמר דהויא נתינה למחצה, שיקיים מצות נתינה, בזה שמפקיע כח עצמו, ושוב אינו יכול ליתן לכהן אחר, אף שלא הפקיע כח וזכות שאר הכהנים, דזה ג"כ מיקרי נתינה, או שנאמר שכיון שזיכתה לו התורה בתרומה דין וכח הנתינה, זיכתה לו אף שיהי' בכח להקנות לגמרי ע"י מעשה הקנין שלו ולהפקיע בזה את כח וזכות הכהנים שיש להם בתרומה. ומסתבר כסברא הראשונה שאין הנתינה אלא לגבי עצמו ולא כלפי הכהנים, דהיכן מצינו שדברה התורה אודות הקנאה בלחוד, דנימא שחדשה התורה בזה דהקנאה מהני לגמרי כזכיי':
ובזה אפשר ליישב מה שהקשה באמרי בינה הל' פדיון הבן אהא שכתב במרדכי דלמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון אינו יכול להתנות דאינו בעלים להתנות ואם יתנה כשיתן לקטן שלא יזכה אביו, לא מהני התנאי, וע"ז הקשה בא"ב דהא אמרינן בקדושין דבתרומה מהניא מתנה ע"מ להחזיר, אלמא דמהניא תנאה. ולפי האמור מתיישב היטב דאף דטובת הנאה אינה ממון, מ"מ על עצם הנתינה הלא השליטתו התורה, ונחשב לבעלים להתנות על הנתינה, אבל כשמתנה על הזכיי', אם טובת הנאה אינה ממון, א"כ אין התרומה אלא ממון כהנים, והכהן זוכה בה משום שהיא ממונו, א"כ אין הבעלים יכולים להתנות על הזכיי' שהיא כולה מכוחו של עצמו של הכהן, אבל על הנתינה מהני שפיר תנאי:
ובאמרי בינה רצה לתרץ קושייתו משום שכיון שעד שבא ליד כהן יכול לאיתשולי אתרומה, וכיון שבא ליד כהן שוב לא מצי לאיתשולי, שכיון שבא ליד כהן קנה לה עכ"פ, וא"כ כיון שעד שבא ליד כהן מצי לאיתשולי, הילכך נחשב עדיין לבעלים על התרומה ויש לו כח להתנות. עיי"ש שחילק שהמרדכי איירי במעשר כספים דלא שייך שם שאלה. ע"כ. ודבר זה קשה לומר כן, שאין ענין השאלה אלא ענין של איסור, שהתורה נתנה דין התרה באיסור הנדר של נדרי איסור. ותרומה וקדשים למאן דאית לי', ומחמת דין האיסור מהני שאלה, אבל אין זה ענין של זכות ממון כלל, דנימא דמשום כך מיקרי בעלים על החפץ, ויכול להתנות, וראי' לזה דהא איכא מאן דסובר דאף אכלה כולה נשאלין עליה, ושם הלא לא שייך שום ענין של בעלות כלל, שהרי החפץ איננו כבר בעולם, אלא ע"כ שאין זה אלא ענין של איסור והדרא קושיא לדוכתא. ומסוגיית הגמ' דפסחים (מ"ו) משמע לכאורה כדבריו, דאמרינן דמ"ד דחמץ של חלה עובר בבל יראה ה"ט משום דכיון דבידו לאיתשולי עלי' ממוני' הוא, חזינן דמחמת דבידו לאיתשולי עלי' הוי ממוני' והוא ענין של בעלות. אבל נראה דאין כונת הגמ' דטעם דבידו לאיתשולי עלי' עושה זה לממונו, אלא כונת הגמ' דתו הוי מצוי אצלו ועובר משום לא ימצא כחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דחייב משום לא ימצא כאילו הי' ממונו. אבל בעצם הדבר אין זה ענין ממוניי כלל, אלא ענין איסוריי. ובזה נראה ליישב דברי מהרי"ט אלגאזי שכתב בבאור דברי הירושלמי דקדשים שחייב באחריותם חייב על החמץ שלהם משום בל יראה היינו אליבא דר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי. ע"כ. והקשה מהריט"א הא אמרינן בגמ' דפסחים דבחמץ אף רבנן מודו משום דכתיב לא ימצא. ותירץ דבחמץ של הקדש שאני כיון דבידו לאיתשולי עלי' ואם ישאל יפטר מאחריות, אינו מחוייב מחמת לא ימצא כמו בחמץ של עכו"ם באחריות, והילכך לא אתיא רק אליבא דר"ש עכת"ד:
והקשה עליו בפרי יצחק, דהא אדרבא כיון דאם ישאל יהי' שלו לגמרי וכ"ש שיתחייב בבל יראה, א"כ מה טעם זה דבידו לאיתשולי עליו לפטרו, וכמו דחזינן בסוגיא דפסחים דמחמת סברא זו מתחייב יותר בבל יראה. ע"כ. ונראה ליישב בזה וצריכים אנו לומר שהברייתא המובאת בירושלמי או שתסבור כמ"ד שאף שבידו לאיתשולי עלי' אין זה מחייב בבל יראה, או שתסבור שדוקא בחלה שאין להם בעלים, שהרי אף דהוי ממון הכהנים, אבל הא אין זה ממונם ממש, משום זה מהניא סברת בידו לאיתשולי עלי' לחייבו בבל יראה, אבל הקדש שיש לו בעלים ממש והוא רשות הגבוה דהוי ממון הקדש ממש, אף שבידו לאיתשולי עלי', מ"מ אין זה כדאי לחייב המקדיש בבל יראה, שאין זה מצוי אצלו, כיון שיש לו בעלים כבר יצא החפץ מאצלו. אלא דאנו רוצים לומר שהוא מצוי אצלו מחמת החיוב אחריות, בזה אנו אומרים שחיוב אחריות שיכול להתבטל, אין חיוב כזה עושה את החפץ מצוי אצלו, ולהיות מצוי אצלו מחמת שיכול ליכנס לרשותו, לא מהני סברא זו, ואין סברת בידו לאיתשולי מועלת כ"א להחליש החיוב, וחיוב כזה לא מיקרי מצוי אצלו, ואילו היתה טענת בידו לאיתשולי עלי' זכות ממון היו דברי מהריט"א מוקשים שזה שיש לו זכות ממון לא יגרע את האחריות מהיות מצוי אצלו, אבל שכיון שאין זה אלא ענין של איסור מהני לזה ולא מהני לזה, דאין זה מצוי מחמת זה דבידו לאיתשולי, והחיוב אחריות מ"מ מיחלש מחמת טענה זו, דלא ליהוי ג"כ מצוי:
וקושיית האמרי בינה מתיישבת בזה שכ' דשניהם הם מקנים הבעלים והכהנים, ויש לכהנים זכיי' בממון. ולפ"ז אף דאמרינן דאין הבעלים יכולים להתנות, היינו דוקא על הזכיי', שאם באופן זה יזכה ובאופן זה לא יזכה, אין בדבריו כלום, שכיון שטובת הנאה אינה כלום, נמצאת כל זכייתו אינה אלא מחמת הזכות ממון שיש לו ולכל הכהנים בהתרומה, וא"כ מה להם לבעלים להתנות כיון שאינו בא בזה מכחו, אבל כשמתנה על הנתינה, שבאופן זה הוא נותן, ובאופן זה אינו נותן כלל, בזה יש לו כח להתנות, שעל זה הלא נתנה לו התורה דין בעלים, שהוא הבעלים על הנתינה, ומאי דאמרינן שמתנה ע"מ להחזיר מהניא בתרומה, היינו כשמתנה על הנתינה. וע"פ דברים אלו דנימא דע"י נתינה זוכה הכהן זכיי' גמורה וע"י הקנאת הבעלים אינו זוכה אלא זכות הבעלים, אבל זכות כל הכהנים אינו זוכה ע"י קנין גרידא כ"א ע"י הגעה לרשותו, יש לפרש גם סוגיא דידן, דמה דפריך בגמ' אי דאתי לידי' מוחזק הוא פשיטא ואי דלא אתי לידי' ראוי הוא ולא קפריך הא לאו ירושה היא בכלל, כונת הגמ' אי דלא אתי לידי' ממש היינו בזכיי' בידו או ברשותו, אלא שקנה ע"י קנין מהבעלים כגון באגב קרקע או קנין אחר שלא קנה אלא במה שנוגע להבעלים, אבל מרשות הכהנים עדיין לא הפקיע ועדיין צריך לקנות חלק הכהנים וזכותם שיש להם בתרומה, כדי שתהי' התרומה, וע"ז קפריך שאם אין לו אלא קנין כזה א"כ ראוי הוא, שהרי איננו מוחזק עדיין בהתרומה:
ומצאתי בבית הלוי ח"ג סי' מ"ה שכ' דבמציאה הרי לכל העולם יש בה זכות זה מה דרשאים ויכולים לזכות בה וכשבא האחד וזוכה בה הרי בזכייתו מפקיע לכל העולם את הזכות שהי' להם בה והרי בב"מ חשבינן מגביה מציאה לחבירו דהוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מה דאחרים היו יכולים לזכות בה נמצא זה השני הרי צריך בזכייתו להפקיע מהמציאה גם הזכות הזה שיש להראשון בהמציאה והרי הראשון לא סילק מהמציאה זה הזכות דהרי רוצה ומחזר אחרי' לקנותה ומש"ה אע"ג דסילק בנפילתו הזכיי' של הד' אמות מ"מ הרי עיקר הזכות שיש לו מקודם בה דהיינו הרשות לזכות בה הא לא סילק וא"כ במה יפקיע השני מן הראשון זה הזכות ע"י הד"א דהא עיקר הד"א הם של הראשון והרי לא עדיף מחצר השותפין דאין קונין בה זה מזה וכיון דאינו יכול להפקיע זכותו של הראשון ממנה הא לא זכה בה כלל והרי הוא הפקר לכל אדם. ע"כ. והנה סברתו עוד גדולה מזה שאף במציאה צריך להפקיע זכות כל האנשים שיכולים לזכות בהמציאה, ולפ"ז כ"ש במתנות כהונה שהן ממון השבט כולו, שצריך בזכייתו להפקיע זכות כל הכהנים ומפני זה לא מהני שאר קנין שאינו זכות רשות לקנות לגמרי דלא מהני בזה הקנאת הבעלים להפקיע כח הכהנים, כ"א להפקיע זכות של הבעלים, אלא שבמציאה קשה לומר כדבריו, שבמה זכו כל העולם זכות קנין בהחפץ, וכי בזה שפקע כח הבעלים קנו כולם זכותם בהחפץ. והי' נראה יותר שמציאה אינה קנוי' לשום איש, ומחמת שאין להחפץ בעלים יכול כל אחד ליקח את החפץ, אבל לא משום שיש לו זכות. הגע בעצמך, למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, ולכל הפוסקים, חוץ מן היראים דסבר אף דמותר מ"מ אינו זוכה להיות שלו, משמע דכולם סברי דהגוזל זוכה אף להיות שלו, וכי נימא דאף כשהחפץ ביד העכו"ם, שיכול כל אחד לזכות בהחפץ, שיש לכל אחד זכות קנין ממש בהחפץ של עכו"ם. אלא ע"כ שההיתר ליקח את החפץ אין לו שום שייכות עם זכות וקנין ואינו אלא היתר בלבד, וא"כ במציאה נמי אינו אלא היתר ליקח לעצמו בלבד, ולא זכות בהחפץ שיוצרך הזוכה להפקיע זכות של כל האנשים. ואף אם נניח שהפקר יש זכות לכל העולם בו, אין זה שייך אלא בהפקר שהופקר ע"י הבעלים, ונאמר שחלות ההפקר היא הקנאה לכל העולם, והיינו מרויחין שיתבארו בזה דברי רש"י פ"ק דב"מ שכ' דהפקר הוי דעת אחרת מקנה, והיינו משום שהפקר הוא הקנאה לכל העולם, ולכאורה דברי רש"י ראי' לזה היסוד שבהפקר יש לכולם זכות בהחפץ. אבל מ"מ בהפקר מחמת שאין להם בעלים, כגון בנכסי הגר שמת, דהוי הפקר דממילא, איך נאמר שיש לכולם זכות בזה, וכי במה זכו וקנו את החפץ, ואיך זכוה בזכות זו בלא שום מעשה הקנין. ועוד יותר קשה אם החפץ הופקר לזכות בו מחמת יאוש בעלים, שכבר כתבו האחרונים שאין יאוש כהפקר גמור, ועדיין של בעלים הראשונים הוא, ואם כלה יאושו קודם שזכה בו אחר הוי שלו בלא קנין, שלא יצא ביאוש מרשותו, ולא הי' בזה אלא היתר לזכות, ואיך נימא בדבר שהותר מחמת יאוש, שיש לכל העולם זכות בהחפץ, עד שצריך הזוכה להפקיע זכות של כל העולם, והמשנה דראה את המציאה הלא בכל מציאות איירי דסתמא קמני, ואף בהפקר מחמת יאוש:
וגם מה שכתב, שכיון שלכולם יש להם זכות אין המציאה נקנית בחצר של שניהם משום דחצר השותפין אין קונין זה מזה, אין הדבר מובן, דלכאורה לא שייך דין דאין חצר השותפין קונה זה מזה, אלא במקום דצריך להקנאת שותפו על החפץ, אמרינן דאין זה הקנאה דלא יצאה מרשותו של המקנה, אבל במקום דאין צריך להקנאתו של השותף, אלא שבזכיית האחד נפקע ממילא כח וזכות, ואין אנו צריכים אלא לזכיית הזוכה, וכיון שאצלו ודאי רשותו ג"כ הוא החצר, למה לא יזכה גם להפקיע כח שותפו, וכיון שרק אם מיקרי זכיי' והחפץ מונח ברשותו, יש לו בזה הדין לקנות ולהפקיע, וחצר השותפין ג"כ מיקרי חצירו לגבי זה. והנה כל התמיהות הללו אינן אלא אסברתו שסובר לומר כן במציאה, אבל לגבי תרומה דקיי"ל דהוי ממון השבט, ודאי יש לכל הכהנים זכות ממש בהתרומה, עד שהזוכה צריך להפקיע זכות שאר אחיו הכהנים, דאל"כ במה הוי ממון השבט, אם אין להם זכות ממון בהתרומה אלא היתר גרידא, אלא ודאי דהוי שלהם ממש:
ובקצוה"ח בה' נחלות חקר במי שנשבע ליתן מתנה לחבירו אי בכור נוטל בה פי שנים דמספקא לי' אי הוי ראוי אי הוי מוחזק והביא ראי' ממכירי כהונה דחשיב לי' בגמ' מוחזק, אף שכתבו התוס' בסוגיא שם דטעמא דמכירי כהונה הוי משום דהוי כמתנה מועטת דאסור לחזור ואף דיכול לחזור מ"מ כל כמה דלא הדר הוי מוחזק. ע"כ. חזינן מזה דמשום דאסור לחזור בלבד אף דיכול לחזור הוי מוחזק, א"כ בנשבע נמי כיון דאסור לחזור הוי מוחזק עכ"ד. והדברים תמוהים מאד דמה שייך כאן ראוי ומוחזק, דהא ודאי אף ראוי לא הוי, כיון דלא זכה בהן אביהם מעולם, ואף זכות על להבא לא הוה גבי', ואיך יוריש להם ממון שאין בו משום זכות, וכיון שאין בזה דין ירושה, א"כ אין בזה ראוי ומוחזק:
והנה יש להתבונן עוד, דאף מצד דין איסור שבועה יש להסתפק, אם חייב ליתן להיורשים מצד השבועה, ואם יקיים השבועה אם יתן להיורשים אחר מיתת אביהם, דלכאורה יש לומר שזה דומה למחלוקת רשב"ג ורבנן בגיטין במי שאחזו גבי הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי איצטלית ומת דמ"ס נתנה לו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת ומ"ס נותנת לאבא או לאחיו או לאחד מן הקרובים דמ"ס לי ואפי' ליורשי ומ"ס לי ולא ליורשי, וא"כ ה"נ כאן יהא הדבר תלוי במחלקותם, דאי נימא שם לי ולא ליורשי, גם כאן לא יקיים שבועתו בנתינתו ליורשים שהרי לי קאמר, ולמ"ד לי ואפי' ליורשי, יקיים שבועתו ודאי בנתינתו ליורשים. ולא עוד שאף למ"ד שם דלי ואף ליורשי קשה דלא שייך זה בשבועה דאף אי נימא שתתן לי ולא היתה כונתו דוקא להקפיד שיתנו לו ואמדינן לדעתי' שאף ליורשיו התרצה שיתנו, מ"מ כיון דלא פירש בשפתיו ליורשיו איך תחול שבועה ע"ז דהא בשבועה בעינן שיבטא בשפתים וחסר בשבועתו איורשיו בטוי שפתים ואף אם כוון לזה מ"מ הא לא ביטא בשפתיו ואין השבועה חלה אלא על נתינתו לו ולא אנתינתו ליורשיו, וא"כ אף אם יתן להם לא יצא ג"כ ידי שבועתו. ועוד נראה לכאורה דלא שייך לומר לי אף ליורשי אלא בחלות של תנאי, שאם אמדינן לדעתי' שכוון אף ליורשיו, נמצא שלא בא בתנאו לבטל את המעשה אף אם יתן ליורשיו, והמעשה ממילא קיים, שהמתנה הבא לבטל את המעשה צריך לפרש פרטי הבטול, אבל אופן קיום המעשה אין צריך לפרש, ודי באומדנא שיש לנו שלא בא לבטל את המעשה, אבל כשבא לעשות חלות של מעשה כ"ז שלא אמר שאף ליורשיו במה יחול החלות, שהרי דברים שבלב אינם דברים, והלא לא עשה מעשה החלות גם איורשים. ולומר שזה הוי דברים שבלבו ולב כל אדם, לא שייך לומר, דהא חזינן דיש חולקים וסוברים שלי ולא ליורשי קאמר. וא"כ בין מצד איסור שבועה ובין מצד דין ירושה אין להם לבנים כלום, וכ"ש דלא שייך כאן דין ראוי ומוחזק:
ומה שהביא ראי' ממכירי כהונה כבר פי' האחרונים דשאני התם שכיון שאסור לחזור בו בטלה טובת הנאה שלו וממילא זכה הכהן. אבל לפ"ז במתנה מועטת אין דין קנין כלל, כ"א דין איסור, ולא ילפינן מינה למכירי כהונה, אלא לדין איסור שמשתוים, וממילא הוי במכירי כהונה לקנין, ולכאורה לא משמע מדברי הראשונים לחלק. וגם שלפי דבריהם מה שכתבו בתוס' דאי הדר בי' מהני אין זה כ"א במתנה מועטת, אבל במכירי כהונה כיון שבטלה טובת הנאה שלו, לא מצי תו הדר בי', ולא משמע ג"כ בדבריהם לחלק בזה:
והי' נראה לומר בביאור הדבר זה דאסור במתנה מועטת לחזור אין זה דין איסור בלבד, אלא שהאיסור הוא זכות קנין ממוני, וכמו שמצינו במי שלוה מעות מחבירו שחייב לשלם דפריעת ב"ח מצוה ופי' רש"י בכתובות דהחיוב הוא מטעם הן שלך צדק, ומצוה זו היא משעבדת גוף הלוה וזוכה בנכסים בני חורין לגבות מהם ונמצא שהמצוה היא קנין וזכות ושעבוד, וכ"כ מה שאסור לו לחזור במתנה מועטת הוא מטעם דדברים יש בהם מחוסרי אמנה, אין זה ענין של איסור בלבד, אלא זכות שזכה הלה, ונשתעבד המבטיח שעבוד גופו ליתן לו את המתנה מועטת, שכיון שבמתנה סמכה דעתי' נשתעבד משום כך כלוה שמחמת ההן שלך צדק שחייב לקיים דבורו נשתעבד הלוה בגופו שודאי הוי ענין קניני, ואפשר דהוי שעבוד גם אחפץ כשהחפץ בעין, ומגמר דעת הזה נולד האיסור לחזור, ובמתנה מרובה דלא סמכה דעתי' ולא הוי ענין קניני אין מחמת דבריו שום איסור ונמצא שכאן האיסור נולד מחמת ענין הקניני שיש בזה, ונראה שבחיוב הלואה ג"כ הדבר כן:
ונראה שהדבר מוכח לומר כן, דאילו במכירי כהונה שלא הבטיח לו כלום אתרומה זו ליתן לו, אי נימא שכל האיסור בא מחמת החיוב לקיים דברו, במכירי כהונה כיון שלא אמר בזה דבר מה"ת שיהא בזה משום מחוסרי אמנה, אבל אי נימא להיפך שהגמר דעת פעל בזה ענין קניני שזכה בגופו של בעל המתנה עד שאסור לחזור בו אתי שפיר שאף במכירי כהונה כיון שסמכה דעתי' של הכהן זכה בזה שאסור לחזור בו:
וכעין הקושי' שקשה בדברי הקצוה"ח קשה ג"כ אסוגיית הגמ' ב"ב (קי"ט ע"א) דפריך אמאי דאמר במתני' אצלפחד ושהי' בכור נוטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר ר"י אמר שמואל ביתדות אהלים וכו' אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. ע"כ. והדברים תמוהים מאד כיון דסלקא דעתי' דנוקשה דא"י לאו מוחזקת היא א"כ מאי פריך והא ראוי הוא, עדיפא ה"ל למיפרך דלאו בר ירושה הוא כלל, כיון דלא זכו עדיין בארץ ישראל עד כניסתן לארץ:
ועלה בדעתי לדון בזה בדבר חדש, דלכאורה קשה איך מסקינן דא"י מוחזקת היא וכן אמרינן גם בשאר דוכתי, שאף שזכו בה ישראל ביציאתן ממצרים לפי פי' הרשב"ם, או שזכו בה עוד מימות אברהם וכמו שפי' רש"י בר"ה, מ"מ הא קיי"ל דעכו"ם קונה מישראל כדאיתא פ"ד דגיטין וכמו שכתב הרמב"ם בריש ה' תרומות מפני מה בטלה קדושה ראשונה מפני שהיתה ע"י כבוש וכיון שבטל הכבוש בטלה הקדושה, וכונתו במאי דקאמר שבטל הכבוש, היינו שזכו בה העכו"ם מכח כבוש מלחמה. וא"כ לפ"ז אילו עשו העכו"ם מלחמה עם ישראל וכבשו הארץ, היתה נכנסת לרשות העכו"ם והיו זוכין בה, א"כ עכשיו כבושין זה שהיו כובשים את הארץ תחת ידם הא לכאורה לא גרע מכבוש מלחמה, ונמצא שאף אם היתה של ישראל, הלא זכו בה עכו"ם בכבושן מיד ישראל, ואיך אמרינן דמוחזקת היא בידם של ישראל. ומוכרחים אנחנו לומר, שכיון שעד שלא נכנסו ישראל לארץ לא הי' להם בארץ שום מעשה קנין, כ"א שזכו בה ע"פ הדבור, לא מהני בזה כבוש מלחמה, ודוקא כשנכנסו כבר לארץ שאז כבר קנו את הארץ ככל הקנינים ע"פ מעשה כבושים, מאז היתה א"י ככל החפצים שמהני בהם כבוש מלחמה. וכיון שכן שזאת היתה דעת המקשה שגם הוא הי' סבור שא"י מוחזקת היא בידיהם, אלא שהוא הי' סבור שנהי דלא מהני הכבוש מלחמה של האומות להיות א"י שלהם ממש, מ"מ מהני הכבוש שלהם שתחשב הארץ כאינה ברשותם של ישראל, וסבר שאינו ברשותו מיחשב ראוי לגבי ירושה, ולזה הקשה והא ראוי הוא מצד שאינה ברשותם ומיחשב משום כך ראוי. ומאן דס"ל דהוי מוחזק י"ל או דסבירא לי' דאף דהוי אינו ברשותו מ"מ מיקרי מוחזק כיון דהוי שלו, או דס"ל דכיון דלית להו קנין לעכו"ם בארץ ישראל מיקרי ברשותייהו דישראל. וכבר שקלו וטרו בשני הדינים אי אינו ברשותו מיקרי ראוי, וגם אי דבר שאין בו קנין לגזלן אי מיקרי אינו ברשותו דנגזל, ויש לפרש בחד מהנך סברות מחלוקת הס"ד והמסקנא:
אבל הנראה בדברי קצוה"ח דכאן בשבועה ס"ל לכו"ע דלי אף ליורשי, דודאי אם ישאל הדבר אם חייב ליתן ליורשים במקום שא"א ליתן להאב ובמקום שפטור מן האב אז ודאי לא נוכל לחייבו ליתן להיורשים, כי על זה לא התחייב ואין ראיה מתנאי, אבל כשיסופק אם עבר ולא נתן לאב ומת האב, שנמצא שעבר על שבועתו, אם יוכל עכשיו להפטר מעבירת שבועתו בנתינתו ליורשים על זה ודאי צריכים אנחנו לומר שגם זה נכלל בשבועתו שיפטר ע"י נתינה להיורשים ודבר זה ק"ו מתנאי הוא, שאף החולק לא חלק אלא בתנאי שאין עליו שום חיוב, ומסופק לנו אם נתכוין לקיים הגירושין אף על אופן זה, בזה סובר החולק דאין זה בכלל תנאו, אבל להפטר יסברו כו"ע דדעתו אף ליורשיו. כללו של דבר להתחייב ליורשים, שזהו חיוב חדש לא יוכלל זה בכלל דבריו, אבל לבאר חיובו להאב באופן כזה, שיוכל להפטר אף ע"י נתינתו ליורשים, כיון שאין זה חיוב חדש, אלא באור להקל השבועה, בזה אפשר שכו"ע מודים שהכא האומדנא היא שלו ואף ליורשי' שיפטר גם על ידם:
וצריכים אנחנו לדעת לפ"ז מה שיפטר משבועת האב ע"י נתינתו ליורשים, אם דוקא כשיתן ע"פ דיני נחלות, לכל בן כפי חלקו, או אף שיתן לבן אחד ג"כ יצא ידי חובת השבועה. ואם נאמר שצריך ליתן לכל בן כפי חלקו, אם שייך בזה לומר שיתחייב ליתן לבכור כפי בכורתו ולפשוט כפי פשיטותו. אם לאו. וכן יש לחקור ג"כ בתנאי דע"מ שתתני לי איצטלית למ"ד לי אף ליורשי, אם יקיים התנאי דוקא כשיתן כסדר הנחלות, או אף כשיתן ליורש אחד, ג"כ יתקיים התנאי:
והי' אפשר להעמיס זה בדברי קצוה"ח דחקירתו אם בנשבע ליתן להאב אם מחוייב ליתן להבכור כפי בכורתו, או שאין צריך ליתן אלא כפי חלק פשוט. וסברת הדברים דכמו כשמוחזק האב בחפץ צריך ליקח הבכור פי שנים, כמו כן בכל דין שיש ביניהם שייך לומר שהאב מוחזק הוא, כמו כאן, שבדין שבועה זו מוחזק בה האב, שכיון שקשור הוא בה להאב, זהו ג"כ ענין של מוחזק, או שנאמר להיפך, שאין דין מוחזק אלא בממון בעין, אבל לא במיני התקשרות. ואף שמלוה ראוי' היא, אף שכבר יש חיוב והתקשרות ע"י המלוה, אין הנדון דומה, דשם כיון שהוא ענין של ממון, ועיקר החיוב הוא המצאת הממון, נמצא שטרם בוא הממון לידו אינו אלא ראוי, אבל כאן שעיקר דינו אינו אלא התקשרות השבועה, ואין זה ענין לקבלת ממון. אפשר שבדין זה ג"כ שייך מוחזק, וע"ז הביא ראי' ממכירי כהונה, שג"כ אינו אלא ענין של איסור ונקרא מוחזק, שמוחזק בהתקשרות זו. ובזה הי' אפשר ג"כ שתתבאר קושיית הגמ' והא ראוי הוא, שאע"ג דלאו ענין של ירושה הוא, מ"מ שייך בזה ענין של ראוי ומוחזק שאין דינים אלו דוקא דינים של ממון בעין גרידא:
ויש עוד לעורר בזה ע"פ מה שראיתי בשדי חמד מערכת חזקה במצות סי' ז' אות ס"א בד"ה ועוד נראה וד"ה ועל פי דירושת מינויים אינה כשאר ירושת הבנים שאם כן היו היורשים צריכים לחלוק ביניהם ולא שהאחד יורש הכל ואין ירושת מינויים אלא משום ועשית הישר והטוב כמו במצרנות שכתב הגאון חתם סופר חח"מ סי"א דלענין מצרנות בן ובת שוים ואם האב מכר ביתו לבתו וחתנו וליכא בן שרוצה לקנותו ברתא כברא לענין זה דנח לה באחוזת אביה ולענין גאולת קרובים לא מצינו חילוק בין זכר או קרוב נקבה והוא הדין לענין עשיית הטוב כך לי הבת כמו הבן ולו יהא אלא ספק יד הלוקח על העליונה אלו דברי הח"ס. וכן מוכח להדיא בשו"ת ב"ח הישנות סי' י"ז דלענין עשיית הטוב והישר במצרנות אין חילוק בין חתנו לבנו וגם בשו"ת הרמ"א נדפס תשובת הגאון מהר"ש בסופו דאין חילוק בין בנו לחתנו. ע"כ מספר שדי חמד. ולפ"ז דבמקום דאין בו משום ירושה ממש אין בהם דין סדר נחלות, שהרי אחד יורש הכל וכן בן ובת שוים, א"כ אפשר דה"נ בנידון דידן בתנאי ובשבועה אחד יורש הכל ואם נתן לא' ש"ד וכן בן ובת שוים כמו במצרנות או בירושת מינוי אף שגם אם הבן רוצה הבן קודם לבת, ודוקא כשאין הבן רוצה הבת יורשת אף שהבן קיים. וצ"ע בכ"ז: